ארכיון קטגוריה: אני

הדורין והחיים

.

דורין מקבלת היום פרס מפעל חיים בפתיחת שבוע האופנה בחולון.

אני מכירה אותה כמעט מאז שאני זוכרת מצלמות,

בתור האסיסטנטטית של בן לם,

הבחורה עם הבוטיק הכי מדליק בכלבושלום, "מיצומצום" קראו לו ואמא שלה נאוה עבדה איתה.

אני זוכרת אותה בסטודיו מאחורי קולנוע תל אביב מארחת את פארה פוסט,

מלבישה את גלי לארווזיון,

מלבישה אותי לפרמיירה של "הפחדנים" בשמלה לבנה שעד היום אני מצטערת שאבדה.

אני זוכרת אותה אומרת לי, השנה אני מצלמת את סמדר או שירלי לקולקציה, רק שתדעי.

אני זוכרת אותי אומרת אין ספור פעמים הבגדים שלה פשוט מדוייקים לי. יפים וקולים ונוחים ויחודיים עלי

כמו על כל אחת אחרת, מתחברים למה שיש בארון וצובעים אותו במשהו אישי.

אני זוכרת אותה רוקמת לפני השינה בלונדון,

בחנות בקובנט גרדן שולחת אותי להסתפר לקראת שבוע האופנה שם,

אני זוכרת אותה מלבישה את תיסלם,

אני זוכרת אותה ואת מיכל (היימן) בבית של מיכל מצלמות אותי לשער של שבעה ימים לכתבה שכתב

עלי יורם קניוק. בתחנת רכבת נידחת עם חיים לוסקי, בסטודיו של גולי כהן, בכתבות אופנה ל"את" עם

בן לם כמובן, ברחובות לונדון, באיזה שבוע אופנה בניו יורק (נדמה לי), בתצוגת אופנה ענקית בסינרמה

למען האגודה למלחמה באיידס. בתצוגה בבית הוריה, בתצוגה על גג בצפון תל אביב, בתצוגה עם רוח

על מרפסת מלון תל אביבי, או בקיצור: איפה לא….

שזורה בחיי זאת.

אני זוכרת אותי עשרה ימים לפני החתונה שלי, שמנמונת ומאושרת ממי שגדלה בתוכי אומרת לה:

כדאי שנחשוב מה אני אלבש דורין, לא? זה ממש תכף,..אני זוכרת אותה עם הילדות שלה שם.

אני זוכרת את התותים ששלחה לי אחרי שילדתי, והפתק הכה מתוק שצורף אליהם.

אני זוכרת אותה… לא צפופה אבל כל כך מדוייקת בחיים שלי,

רגישה בלי להיות מושית מדי, מוכשרת בלי לעשות מעצמה עניין, קולית ורצינית, קלולס ואמא אדמה,

כולה סגנון ופשטות, תבונה ולב,

הדורין פרנקפורט מקבלת פרס חיים היום, על תרומתה וכשרונה וחזונה,

על אופנה ישראלית המיוצרת בישראל בעקשנות,

על מה שהיה עד היום,

וכל וזה עוד לפני שהיא בכלל התחילה להראות לנו מה היא רוצה, ויכולה.

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

צילום מהחיים והעבודה, וגם מההיפך

קשה לתאר במילים כמה אני שמחה בשבילה, אבל באמת.. חכו חכו

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, חטאים ובגידות שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב

מול חלשים ממך, ובעיקר בגידה בין חברים, וחברות במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם

בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שנהגו בטיפשות,

שרצו להרוויח, והפסידו.

יש דברים שאין עליהם מחילה,

זכרו בפעם הבאה שאתם נוהגים בזילות באנשים שמולכם,

באנוכיות קצרת רואי,

בנתינת הרשות לאגו שלכם לנהל את חייכם,

טיפשים.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

טְרֵיילֵר

.

הקיץ הזה, הנוכחי, החופש הגדול האחרון בחיי הזאתי ובחיי שלי הוא טריילר,

זה כבר ברור.

ברור גם שיש יתרונות בחופש שבו שהיא עובדת שבע עד ארבע, ששה ימים בשבוע,

אפילו לא מעט כאלה בשבילי:

אין השכמה,

אין ארוחת בוקר,

אין הכנת סנדוויצים לארוחת עשר, לארוחת צהרים.

אין הסעות (הקפצה קטנה אמא, פליזזז) לאוטובוס.

אין הסעות מבית ספר.

אין טלפונים אמא שכחתי.

אין אני צריכה כסף (כמעט).

אין להכין ארוחת צהרים מלאה, מאכילים גם את המדריכים בקייטנה, יש להכין ארוחת צהרים קלה.

אין מעקבי שיעורים.

אין מערכי התכוננות לבגרות.

אין שלוש מכונות כביסה בשבוע, יש (יחי) חולצות צהובות עם המילה: מדריך!

אין מאוחר לכי לישון,

אין שעות טלוויזיה אין סופיות.

יש המון זמן וחיים בלי שעון פנימי מכוון לזמן האמא שאני, כמעט רק לזמן אני,

רק כמעט אבל בכל זאת, זה ברור.

הטריילר לחיים ההם שסיפרו לך עליהם פעם, מזמן, התחיל.

זה שסיפרו לך עליו, אז,

כששעות אחר הצהרים נמתחו לשעות שנראו שלא יגמרו לעולם,

אמרו לך (ולי) שפעם כשהיא תגדל והיום שלך יחזור להיות שלך כמעט לגמרי,

להוציא קצת ענייני

אוכל,

כביסה,

הסעות,

סידורים,

אפשר כסף בבקשה,

ופה ושם גם

שיחה (קצרה),

עצה,

ליטוף,

ווטסאפ

או צעקות שמחה בגלל זימונים מרגשים באמת לצבא של ההגנה,

תזכרי בגעגוע את הימים שהיא לא זזה מצידך, מלפניך, ומאחוריך.

אנחנו בדשא

אז הטריילר מוקרן, אני יושבת באולם חיי וחושבת שרגע, עוד קצת, הסרט קצר מדי…

.

כמה שאני אוהבת

.

אני אוהבת לצלם.

כל המילים שלי -ויש לי לא מעט מילים באמתחתי – לא יספיקו להסביר.

מה אני מרגישה כשאני מצליחה ללכוד את המשהו הזה בפריים, שוב אין לי מילים מדוייקות שיצליחו.

אני תוהה כבר זמן איך להתחיל לספר לעולם שזה מה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות,

לחבר את המילים שלי לדימויים או אולי את הדימויים למילים,

אני כבר לא יודעת מה מקדים את מה,

ולמען האמת זה לא באמת משנה.

.

היום נפתח ארוע שאוהב ומכבד דימויים וצילומים,

יש בו גם שתי עבודות שלי,

ואני מאד שמחה שההתחלה שלי היא כזאת, אחת בין רבים, חדשה בין חדשים.

פוטו תל אביב2013

.

תבואו. גם לאינסטגראם # אני עם מקף תחתון באמצע :)

.

אם, נניח, את זוכרת בודאות

/

אם

נניח,

את זוכרת בודאות שכתבת ברגע  של הארה כמה רעיונות לסיפור שאת כותבת עכשיו,

ונניח שזה היה לפני כמעט חודש וכל הזמן זכרת שרשמת והיית רגועה,

עכשיו הגעת (סופסופ) לרגע שאת רוצה להזכר בהם, ברעיונות,

עדיף שתדעי אם זה ב:

1. מחשב

2. איזה מהמחשבים?

3. איפה במחשב

4. אולי באחת הגרסאות שלמרבית הפלא שמרת?

5. איזו מהגרסאות?

6. אולי בפתק ששרבטת בכתב יד (זכרון מעומעם ממש)

7. ואם כן, איפה הוא?

8. איפה בכלל שומרים פתקים בכתב יד?

9. אולי צילמת את הפתק (אחרי שכתבת אותו) עם הנייד ליתר בטחון?

10. היי גברת, אם היה לך הנייד היית כותבת בנייד, לא?

11. הנייד ששוחזר לפני שבוע וחזר אליך ריק כזכרונותיו של תינוק שרק נולד?

12. בפעם הבאה אל תתני למוחך הגדוש רשות to delete רק בגלל שרשמת איפהשהו.

13. קטונתי, מול מערך המוח והזכרון שלי, פשוט ככה.

http://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

14. יאללה, מ ה ת ח ל ה.

.

.

הפרעת קשב, עדות אישית

..

10 נשים שֶ

.

     ביקשו שאבחר עשר נשים שגרמו לי להשראה, הערכה, השפעה. הייתה הקצבה של מאה מילים

    לאחת, פחות או יותר. אני אוהבת רשימות כאלה. זה היה מסע מעניין לעבור בין עשרות, מאות

    נשים שהשאירו בי חותם, רושם, צלקת, חוויה או אפילו נקודת אל חזור, ככה דרמטי .

    מול המילים שלהן, חייהן, ההשגים שלהן כבני אדם וכמובן כנשים, תמיד כנשים.  בחיים, בכיתה,

   בסרטים, ספרים, צילומים. בעיתונים, אינטרנט, על הסט, בראיונות, אודישנים, ארוחות ערב,

   טיסות. במאמרים, שיחות מפתיעות, סיפורי חיים, כשרון, אומץ לב, נשיות ומה לא.

   זה היה מרתק אבל לא כל כך פשוט כמו שחשבתי שיהיה, יש הרבה, עכשיו לכי תבחרי עשר,

   רק עשר, ורק מאה מילים, פחות או יותר…..הנה הן:

.

1. סבתא שלי יפה ברי'ל  – הכי אני דומה לה, לסבתא יפה, לטוב ולרע. אני עקשנית כמוה, חמת מזג

    לעיתים, חזקה מול החיים ורכה מול אנשים, או אולי הפוך. היא הייתה פלדה. החזיקה משפחה,

    נפרדה מבעלה ששבר את ליבה בגיל ארבעים, נסעה לארה'ב לעשרים שנה ועבדה כאחות. חזרה

    בגיל שישים לארץ, פתחה גן ילדים והפכה לגננת המיתולוגית של רמת אביב. למדתי ממנה שאגו

    הוא דבר שכדאי, מאד, להחזיק קצר. שגאווה היא מקור להרבה כאב לב, שמשפחה היא העוגן,

    המרכז ומה שנשאר לתמיד, וגם איך לבשל אטריות כמובן.להכניס אותן רק, רק אחרי שהמים

   מומלחים ורותחים ממש. אני מתגעגעת אליה עד אין סוף.

 .

 2. פרנסס פארמר

פארמר הייתה שחקנית אמריקאית. אבל וגם הרבה יותר מזה. היא הייתה כותבת

מצויינת, נון-קונפורמיסטית, אשה יוצאת דופן באמת, נאמנה לאמת שלה,

חיה את חייה כפי שחשבה ובחרה וזה לא היה פשוט. שאר האנשים בחייה, כולל

הוריה ניסו בכוח למנוע זאת ממנה. היא אושפזה בכפיה בבתי חולים לחולי נפש

חמש שנים. חירותה וזכויותיה נלקחו ממנה, היא סוממה, נאנסה על ידי גברים רבים

ואושפזה. הנסיונות להכפיפה למערכת הציפיות "הרגילה" נמשכו שנים, אבל פרנסס פארמר לא נכנעה

ולא איבדה את רוחה, אופיה וחוזקה הפנימי, ובסופו של מאבק נפשי, רגשי ומשפטי חזרה והרוויחה את

עצמאותה וחירותה. היא מהווה בעיני מאז שהתוועדתי לה בסרט "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג בתפקידה

ואחכ באחת מהביוגרפיות שנכתבו עליה דוגמא לקול פנימי חזק ומדוייק המצליח גם אם במחיר כבד

להשאיר אותך ואת נפשך נקיה, ובעיקר חופשיה.

.

3. סופי קאל – היא אמנית וצלמת צרפתיה בת גילי ודורי.

התוועדתי אליה ואל עבודותיה רק בשנתיים האחרונות ומאז אני מעריצה נרגשת. היא מעוררת בי

התרגשות והשראה ובעיקר שמחה ועניין. קאל מערבת צילום וכתיבה ווידאו ובעבודותיה משתמשת

הרבה בחייה ובחיי אחרים באופן שאני יכולה להבין ולהגיב אליו. כמו הפעם שביקשה מאמה לשכור

חוקר פרטי שיעקוב אחריה ולאחר מכן הציגה את גרסתה המצולמת מול גרסתו המצולמת ודיווחיו.

כמו הפעם שעבדה במכוון כמובן כחדרנית וצילמה את החדרים לפני ובזמן שניקתה אותם.

היכולת שלה להתבונן בחומרים כאילו-

יומיומיים ולהעביר אותם עיבוד אישי/

אמנותי שלה באופן כלכך מרתק איפשרה

לי לנסות – דגש על לנסות – להשתמש

בעבודות שלי במילים וצילומים בתחושה

שהכל באמת מותר ואפשרי. היא מעוררת

בי השראה ואומץ.

.

.

4. הנשים של מחסום ווטש –כי קבוצת נשים המתאגדת סביב רעיון הוא דבר מעורר השראה ומחזק.

   כי נשות ווטש מאוחדות סביב התנגדות למחסומים המוצבים בשטחים הכבושים ומפרידים בינם ובין

   מדינת ישראל, ובעיקר בדרך בה הם מנוהלים מול האוכלוסיה האזרחית שם. כי הן מאמינות ופועלות

   מתוך אמונה ובלי הכתבה מאיש. כי הן מתריעות בלי הרף  שצה'ל אין זכות להתעמר, לעכב ובעיקר

   להשפיל את הפלסטינים המבקשים לעבור במחסומים מסיבות "רגילות" אזרחיות. הן נוסעות וצופות

   ומדווחת ומתווכות בין החיילים לאזרחים באופן יומיומי וכל זה נעשה מתוך אמונה בדרכן ואמונה

   בשוויון והוגנות ופועלות בהתנדבות מלאה ויומיומית. הן ממלאות אותי בהשראה, כבוד ואמונה

  שהטוב ינצח בסופה של הדרך, ארוכה ככל שתהיה.

.

5. מריה מונטסורי – הייתה אשת חינוך,רופאה, מדענית, פמיניסטית ופעילת זכויות אדם בתחילת האלף

     הקודם. חייה היו מלאי מאבקים ועקשות ואידיאלים אבל אהבתי הגדולה אליה נובעת מעקרונות החינוך

    על פי שיטת מונטוסורי שעליהם ועל פיהם ניסיתי לגדל ולחנך את הבת שלי. מונטוסורי האמינה

    שגילתה את "טבעו האמיתי של הילד" ויצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים

    שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן

    קיומם הטבעי, לשמור ולתמוך באופן קיום זה. על המורה, או ההורה, לראות בילד כמי שטבעו

   הפנימי ינחה אותו להתפתחות מושלמת. כלומר, למד מי הילד שמולך ולך איתו, חנוך אותו

  בפתיחות, סבלנות והרבה אמונה בו. הוא סקרן ותאב לימוד, חנוך לו על פי דרכו.

.

6. יהודית קציר – סופרת. כשקראתי את "סוגרים את הים" ה ספר הראשון שהיא פירסמה, אני זוכרת

    שנשימתי נעתקה, ממש ובאמת. לא האמנתי לשני דברים. לא האמנתי שאפשר ומותר לכתוב כמו

    שהיא כותבת, ככה, כאילו זרם נובע מקולך הפנימי, מי שאת באמת כותבת סיפור והשפה נובעת

    וקולחת ואת, הקוראת, מאמינה לכל מילה. ולא הבנתי – כמו הרבה מאד נשים אחרות מסתבר –

   איך היא ידעה לכתוב עלי, על הילדה שאני – כל כך במדויק. היא סופרת נפלאה בעיני, אני לא יכולה

   לחכות לספרה הבא. היא יודעת שככה, ואני אסירת תודה לכשרונה, בעיקר, כי למחרת, התחלתי

   לכתוב באמת, ומתוך כוונה וידיעה שזה מה שאני רוצה.

.

7. דורין פרנקפורט – כי מתמיד היא הייתה אמיצה, משלבת כשרון עם

דעה ואידיאולוגיה. ומעבר לעובדה שהבגדים שלה הם הבגדים שאני לובשת

כל כך בשמחה ופשטות, אני גם מעריכה ומעודדת עד מאד את העובדה שהיא

מתעקשת לייצר אותם בארץ. בימים שהמזרח מספק מחירים זולים כל כך,

מגיע לה כבוד ויקר על ההחלטה הלא פשוטה הזו. היא מאפשרת לי להאמין

שאופנה לא חייבת להיות חיקוי, שאפשר למצוא את שפת הבגדים של עצמך

מבלי לההפך לקורבן אופנה. שאפשר לשמור על מה שאת בוחרת שנוח או מתאים לך. הבגדים שלה

לעולם לא יראו כאילו מישהו אחר תכנן אותם. אורגינליות, כשרון ועקשנות מחוברים לאשה אינטליגנטית

ומשעשעת שיודעת בדיוק איך אני רוצה להרגיש כשאני מתלבשת, וחברה שלי תמיד ברגעים שצריך

באמת.

.

8. מרילין מונרו – הבנאלי הפך כזה כי הוא מבוסס על האמת, ומרילין מונרו היא בחירה אמיתית שלי.

בגלל הפגיעות. בגלל הפער הבלתי אפשרי בין הדמות

הציבורית לבין מי שאנחנו מבינים היום שהיא הייתה באמת.

בין האשה שהייתה חלומם של רבים כל כך ובין הבדידות

שחייתה בה והכמיהה לאהבה. בין השחקנית המוכשרת שהייתה

ובין חוסר האמון שלה בעצמה. הסקסאפיל המטורף שחוננה בו

מול מסלול האהבות המוזר שבו התנהלו חייה האישיים. הצורך

שלה להקיף עצמה באנשים שישקפו לה את עצמה, ובתוך אלה

משתקפת מעיניה אשה דואלית כל כך. חזקה ושבירה, מלכת

העולם ותלותית כל כך. מרילין מונרו ונשמה אבודה. האמפתיה

וכאב הלב, והזכרון התמידי שהחיים הם במקום האמיתי שלהם, לא כפי שהם משתקפים שם, בחוץ.

.

9. נורית ודורית – שתי הפסיכולוגיות שלי. זו של פעם וזו של הסיבוב השני. כי אני מאמינה גדולה

    בטיפול רגשי. כי יש דברים שאי אפשר לסדר, לארגן, להבין מול עצמך, מול אמך החכמה, אחותך

   או חברותיך, חכמות ואוהבות ככל שיהיו, כי טיפול פסיכולוגי אם נפלה בחלקך אשה – או במקרה

   הטוב שלי, שתיים – חכמה, קשובה, המזהה אותך ב א מ ת, מבינה איפה המקומות שלך הזקוקים

   למילה שתסביר, או תחזק או כמו במקרה שלי תתן דחיפה קטנה לכיוון הנכון אין דבר מועיל ומשמח

   מזה בעולם. כן, זה המקצוע שלהן, ולא, זה לא משנה כלום. שתי נשים מופלאות שהרווחתי בחיי,

   חברות נפש אמיתיות שלי. בורכתי.

.

10. הבת שלי – איך בכלל אפשר להסביר את האהבה הזו העוטפת

       את הלב מהרגע הראשון. ברגע שראיתי אותה, התהפכו חיי.

      "מה שהיא מלמדת אותי על עצמי, אין איש בעולם מלבדה"

כתבתי  השבוע בבלוג שלי  וזוהי באמת תמצית השיעור. בלי קשר

לאהבה, בלי קשר למחוייבות, לשמחה, לגאווה הממלאות את ליבי וחיי בגללה, הרווח האישי שלי מגיע

ממה שאין לה מושג שקורה – ולכל הילדים שלכם גם – מה שאני לומדת עלי דרך חיי איתה, דרך

ההתנהגות שלי ודרך תגובתה הנקייה מכל, חוץ מהאמת: אמא, למה? ועל הלמה הזה, בלי קשר למה

הוא מכוון אני מחויבת לתשובת אמת, וזה השיעור הקשה, והמועיל מכולם. היא ילדת הלב שלי,

והוא שמח שככה.

.

.

ואת כל אלה, משכיחה ממני אמא אחת, שרק, אבל רק אהבה יש לה אלי וזה הכי.

.

.

10 מסקנות מהליכת בוקר

.

1. האביב כאן. החרציות מצהיבות את העין, העשב ירוק, הפרפרים (בחיי) מתעופפים, והשמים.  זה ירוק נשבעת מוקטן

2. השדה הגדול בין רמת אביב לגלילות הוא סוג של נס

3. כשאת עומדת באמצע השביל ורוקדת כאילו את לבד בחדר השינה שלך עם מוסיקה

בפולווליום ושירים כמו זה בהמשך, נתתי לאייפוד לבחור, במשך דקות ארוכות, ממש ארוכות,

עוצמת עינים, מרגישה את השמחה (נשבעת) ושמחה לרגע, נטו שמחה, אין ספק שזה הרגע

שיעקוף  אותך גבר הולם בריצה ויביט בך: תפשת אותי על חם קראתי אחריו. לגמרי, הוא ענה,

אבל היית מקסימה.

4. מישהו טרח שתהיה לו נקודת תצפית נוחה בסיום הטיפוס     כסא ועץ

5. כלניות שדה נמוכות בהרבה מהכלניות בחנויות. יש (חשבתי שנעלמו) תרמוסים סגולים ומטה אהרון.

6. תולעים זהובות גדלות מתחת לקורים כסופים.

קורים מוקטן

7. כשאת שרה (נניח, לא בטוחה שזה השם המדוייק לפעולה הזאת) את "מישהו סגר את הזרם"

אל תתפלאי שלהקת אנפות לבנה ויפייפיה תתרומם בשדה שלידך ותדגים לך הרמוניה ויופי.

8. את לא באמת יכולה לסחוב את גזע העץ הכרות והמדהים כל הדרך בחזרה.

9. ל. מותק, כמעט קראתי לך להצטרף אלי כשהייתי מתחת לבית שלך :)

10. השמחה, אדרנלין, וי על פעילות יומית ובעיקר הרוחב שהנפש שלך מגלה. בוקר טוב.

.

טור שבועי?

.

פעם, לפני כמה שנים מי סופר התנהל במוסף עשרים וארבע של ידיעות אחרונות פרוייקט מקסים.

בכל יום, בעמוד האחורי של המוסף היומי התפרסם טור אישי קבוע של כותב/ת אחר + צילום/איור.

לכל אחת ואחד מאיתנו היה יום קבוע. שלי היה רביעי.

טור

אחרכך, הכל התפוגג,

וכותביו, בעיקר כותבותיו למען האמת, התפזרו למרחבי העיתונות והרשת.

אין הרבה דברים שאהבתי כמו לכתוב ולצלם את הטור ההוא.

הוא הפך ע'ע מקצוע הפוך משיגרה, הפרעת קשב הפוכה ממשמעת עצמית, לעוגן של השבוע שלי,

נקודת אחיזה במה שחייבים לעשות, כתיבה וצילום, צילום וכתיבה,

שליחה לרענן, פידבק, צילום שיתכתב או יעמיק את המילים וידיעה שאין אפשרות תיקון או עריכה,

ההיפך המוחלט מהבלוג שהביא ומביא כבוד ושמחה אל נשכח.

היו ימי עונג.

אחרכך המשיך הבלוג כמובן, כי בזכותו הגיעה ההצעה לטור, והמשיך לייצר עבורי כתיבה וצילום,

ואז הגיע הפייסבוק והחליש מעט את הצורך לכתוב בבלוג,

מפלצת המיידיות שהפריעה לכתיבת ספרים כשהגיע הבלוג,

התחילה להפריע לבלוג כשהגיע הפייסבוק,

והיום מיידיות האינסטגראם והטוויטיות מציקה לפייסבוק,

אבל מעגלים, כדרכם של מעגלים סופם להיסגר ולהגיע לצורתם הטובה,

כנרת החכמה, שהצליחה לכתוב ספר למרות כל הרשומים למעלה, ע'ע "סיפור אהבות"

התחילה לפני כחודש כמה-פשוט-איך-לא-חשבנו-על-זה-קודם לכתוב טור קבוע בבלוג שלה.

היא כותבת, ויזהר כהן מאייר לה, מסתבר שגם מאיירים מופלאים מתגעגעים ליום קבוע :)

.

אז גם אני רוצה,

וכנרת בטח רק תשמח שאני מאמצת את הרעיון שלה אם אני מכירה טוב את הנחמדה הזאת,

אז הנה, נפלה החלטה לכתוב כאן טור קבוע.

עם מחוייבות לקוראיך הנאמנים הטורחים להגיב לפעמים, אפילו שאפשר to like,

וכותבים גם למייל, וברחוב שזה תמיד תמיד מפתיע כלכך,

עם מחוייבות לעצמך, לכתיבה שלך, לצילום.

לעמוד בהחלטה, לייצר רצף כתיבה,

לא רק צורך מיידי בתגובה לשטויות פוליטיות, עוולות חברתיות ואימפולסיביות,

ובכלל, לנסות להחזיר לבלוג הזה, ולבלוגים בכלל את מה שמגיע :)

אז

הנה

אני

מתחייבת

בפני

עצמי,

ובפניכם,

על טור, צילום קבוע.

צהבהב

.

נשאר רק להחליט באיזה יום, ראשון?

.

.

אימת מלחמה

.

סכנה

 

.

.

ברוכים הבאים לעולמי # 1

.

.

מי שימצא דרך לאפשר לי לקום מהכסא ולהצליח לעשות בדיוק את מה שקמתי עבורו,

ולא לקום מהכסא לא-זוכרת-למה ולא לראות את הקולב השבור שהנחת ליד הדלת כדי לא לשכוח,

ולא לצאת לזרוק אותו לפח ולראות עשבים בעציץ הגדול ולנכש אותם עוד לפני שהגעת לפח,

ולא לשטוף את סל הכביסה הגדול כי ראית אותו מאובק מאחורי העציץ הגדול (ההוא עם העשבים),

ולא למיין דפים ישנים כי השידה הועברה מקום לכבוד החורף ומונחת מול היציאה מהבית בדרך לפח,

ולא למצוא איור שלי, שאני מחפשת כבר שנתיים, כי אחת המגירות הייתה פתוחה,

טוב, זה דווקא דבר חיובי למצוא אותו,

ולא לצלם ולהעלות לפייסבוק (כבר מחקתי) את הדבורה שחשבתי לרגע מי-יודע-למה שאולי היא

נדל – למרות ששני הפסים הצהובים בדיוק כמו לדבורה מאיה – שנרטב מהשטיפה של סל הכביסה,

ראו שלוש פעולות קודם,

ולא להזכר פתאום בתערוכה של דני , לחזור לכסא ולמחשב, כי בדרך כלל הבלקברי בהטענה שם,

למרות שאתמול שכחתי לחבר אותו, ולכתוב תזכורת, ולשכוח לסמן תזכורת בבוקר של אותו יום,

ולא לשלוח על הדרך שני אסאמסים אחרים, כי הטלפון כבר ביד ואני מתגעגעת לבלונדה,

ולא למלא ולהפעיל מכונת כביסה כי  דרכתי על מגבת לחה כששטפתי ידיים מעבודות הגינה,

ולא להעצר פתאום ולנסות להזכר למה קמתי מהכסא to begin with.

מי שימצא, יזכה במשהו שווה ממש, לא רק ממני.

ברוכים הבאים לעולם הפרעת הקשב,

שכל וסוכריות קופצות מעורבבים במוח אחד, כמו שהסבירה לי פעם ילדה אחת,

ועל הנפש עוד לא התחלנו לדבר, מה הערבוביה עושה לנפש…

תהיו סבלנים איתנו בבקשה,

אנחנו, גדולים כקטנים, גם לנו מסתובב הראש מעצמנו.

.

.

 

ושאת ההרצאה הזו במתכונת ארוכה כולל אותי מפטפטת בלי סוף אפשר להזמין.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.ושאם מופיעה כאן למטה פרסומת נגד ריטלין, אל תאמינו להם, בטח סיינטולוגים. 

אני אומרת לכם באחריות שהריטלין הוא תרופה. לא פשוטה, יש מחיר בשימוש בה ללא ספק,

אבל היא מצילה חיים, פשוט ככה, אם כשאתם מכוונים לחיים טובים.

.

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

קניוק ופשיטת הרגל המשפחתית שלי

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.

נרקיסה

.

.

 

.

יומן עבודה. דוגמנית צילום. שנות השבעים

.

.

רישום בכתב יד רחוק, של עבודות על דף ביומן שנתי כמו של בית ספר שמצאתי היום.

לפני האוניברסיטה. אחרי השחרור. אצל אמאבא. לומדת נהיגה. בת עשרים ואחת, וחצי.

דוגמנית צילום.

 

2 ינואר 1976 – ברק (?) – סרט פרסומות ל"גד" –

8 ינואר             – בן (לם) – 2 תמונות צבע ל"את" – שניידמן וקארין

13 ינואר          – "הארץ" – אוברזון, ניבה,נורכלטקס, להב, דורינא, בנט

13 ינואר          –  יקי – הד – קטלג לרהיטים X3

14 ינואר           – יקי – הד – קטלוג לרהיטים X2

18 ינואר           – יקי יושע – מלניק – סרט פרסומת ל"גלי" – 600 לי'

18 ינואר           – יקי הד – קטלוג

20 ינואר          – יקי – קרם פנים – מודעה – ש"ל – 250 לי'

22 ינואר          – טריווקס – תצוגה – 385לי

25 ינואר          – נתי – ג'ינס

25 ינואר          – סמי (בן גד) – טריווקס – נורקלטכס – 3 דגמים

25 ינואר          – שיחת העיר – שלושה צילומים

29 – 26 ינואר – יקי – חוברת שבוע האופנה – 1850 לי'

30 ינואר          – בן – אלסקה – שלט אוטובוס – 600 לי'

2 פברואר         – יקי – לא מבינה מה כתוב

2 פברואר         – יקי – ויאייפי – שני דגמים

3 פברואר         – לנה – תצוגה

5 פברואר         – בן – "את" – אחד צבע אחד ש'ל

8 פברואר         – מולה (הרמתי) קולקציה לספורטלייף – 16 דגמים

10 פברואר       – לנה תצוגה בית אמריקה

11 פברואר        – בן – צילומים לחו"ל – מכון היצוא

13 פברואר       – תצוגה לועדת הכספים – מכון היצוא

13 פברואר       – נני (מי זה?) – שני דגמים

13 פברואר       – נני (?)  – טררה – 4 דגמים ש"ל

15 -16 פב'      – ישראפילם – יומיים צילומים – גרמניה (אין לי מושג)

15 פברואר       – אורי ליינור – ניבה 1

22 פברואר       – בן – מודעה ש'ל – עם גילי (גמליאלי? דוגמנית?)

23 פברואר       – תצוגה ברפידים

24 פברואר       – יונה (ויז'ן, סטודיו בקינג ג'ורג")  למוסף "הארץ" – ג'ינסים

27 פברואר      – יונה – צילומי צבע לאקרילן

28 פברואר       – בן – אריאלי – פלקט+ 2 מודעות ל"Lee"

נשל היופי. רודנית היופי.  

.

להט

.

.

ימים ולילות ולהט של סוף קיץ. חסרת מנוחה, מתגעגעת לְמה שעדיין לא היה ונמסה.

.

הרצאה: הפרעת קשב, עדות אישית # הצלחתי

.

.

כשבקשו ממני לקצר את "הפרעת קשב, עדות אישית" מאורכה הסטנדרטי לשתים עשרה דקות,

שהוא פרוייקט הרצאות אינטרנט-וגם-לא מרתק , לא האמנתי שאצליח, אבל הצלחתי, כמעט.

.

לדן אריאלי סופר סטאר לא הייתה בעיה לסיים את דבריו באלגנטיות אחרי 11:50 דקות :)

.

הרצאות זה כיף. אין אחת הדומה לשניה, אין קהל הדומה לאחר.

קרוסלת רגשות ותגובות בכל פעם מחדש, לא משנה באיזה מהן..

רזומה, פחד אלוהים.

.

להחליף סוכן זו פעולה קשה ורגשית מאד,

זו פרידה ממי שנתת בו/ה אמון גדול ומסיבות אמת שלאו דווקא – ברוב במקרים ממש לא –

תלויות בתפקודו המקצועי נופלת החלטה לשנות. אנרגיה, מזל, נסיבות, איך שלא תקראו לזה.

אז אזרתי אומץ ונפרדתי,

ואחרי מחשבה בחרתי והתקבלתי בסבר פנים שמח באכסניה חדשה שבה התבקשתי לעשות את המובן

מאליו, אנא כתבי רזומה מלא ומפורט ושלחי כמה צילומים מייצגים מבחינתך ואז נתחיל בעבודה.

החלטתי להיות צייתנית – במידה, זו בכל אני – וגמישת מחשבה ואגו.

תמונות בחרתי בקלות,

אבל מה שהפתיע אותי, ובגדול, ובאופן רגשי ממש, הייתה הפעולה הפשוטה של כתיבת הרזומה.

מה פשוט מלשבת מול המחשב,

להתנהל בזכרונך לסרט הראשון בו השתתפת

(את שנות הדוגמנות אני לא טורחת לציין, אחרי הכל, ישראל, מדינה בגודל תושביה),

לרשום אל פי סדר את סרטיך, תפקידיך – אורלי, אילנה, לימור וכו' –

לימודיך – סטלה אדלר, לי סטרסבר, אוניב' תא –

סרטי הפרסומת, הקמפיינים, הנחיות – החל בטכס האוסקר הישראלי הראשון שהנחת,

תוכנית לייפסטייל שאהבת כלכך, ספרי הילדים שפרסמת, טורים שכתבת, וצילמת,

נושאי ההרצאות שלך, טכסי החתונה, ובכלל,

ואז לצרף כמה צילומים: יפה, רצינית, חייכנית, סקסית, מכמה סרטים, סדרות שאת גאה בהן,

ואת כל זה לצרף כקובץ גדול ולשלוח לאנשים החדשים האמורים לייצג אותך לעולם.

אז זהו. שלא כל כך פשוט.

.

כתבתי, ואז קפאתי מול המסך. ליומיים.

מסתבר ש,

לכתוב רזומה היא פעולה המעמידה אותך מול חייך באופן אכזרי וחד משמעי .

אין הנחות, העמדות פנים, יכולת להחליק, לא לקרוא לילד בשמו, לתת לאגו שלך להוביל,

אין כלום.

מראה אכזרית ומדוייקת, מדוייקת ואכזרית.

משקפת במילים שאין לטעות בהן את חייך המקצועיים.

את הצלחותיך, השגיך, וגם אם הם רבים וטובים, הם לא רבים כפי שחשבת שהם,

והיא משקפת גם את מה ומי שלא השגת, גם הם שם.

התפקידים שלא קבלת – מי אמר שירת הסירנה שירים יד – את מה שדחית והצטערת שדחית,

את מה שרצית ולא עלה בידך לקבל. את התוכניות שלא לקחת כי הבת שלך הייתה קטנה מדי

מכדי להעלם מהבית שלך ושלה לשבועות מבוקר עד לילה, את אלה שרצית עד מאד, ונבחנת

ולא קבלת, את כל מה שלא עשית עד היום מותק, גם הם שם מול המסך.

התחושה הזו הפתיעה אותי, מאד.

אני חיה ועובדת ומוכרת ב"תעשיה" שנים ארוכות,

הצורך שלי לכתוב רזומה מגיע פעם בהרבה זמן כשמגיע סרט זר ואני משרבטת באנגלית כמה שורות.

הפעם זה קרה אחרת. כתבתי בעברית, ברצינות, ומה שהגיע הוא רגע אמיתי שכמו תמיד, כמו כל הרגעים

האלה, הגיע בלי הזמנה, בלי הכנה, והניע מחשבה ורגש כמו שצריך, כמו שאני אוהבת, ומפחדת.

נ.ב.

המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, הלא צנועה שלי הייתה, אני יכולה הרבה יותר.

זו מחשבה משמחת.

מה שידעתי כבר אז

.

– מה את רוצה שיהיה כשתהיי גדולה רחלי?

– אני רוצה שיהיה מעניין, ושאני אהיה טובה איפה שבאמת חשוב, ושמחה, רוב הזמן.

.

המשאלות שלי נותרו כשהיו, רק אושרה של זאתי התווסף אליהן # בייסיק, זה העניין.


סוֹפיוֹם

.

זה היה יום שהציף בהכל.

תכף יגיעו השעות הרכות שלו.

הבית יוצף אור שקיעה וטרום קיץ,

זאתי תחזור עוד מעט משיטוט עם אביה,

ונחליט מה להכין לארוחת ערב, ונדליק נרות כי-זה-נעים וערב שישי ויהיה שקט. סוֹפיוֹם.

.

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

מִתרַגֶלֶת

.

בכל פעם שהיא נוסעת,

עוברים יומיים שלושה עד שאני מתרגלת לחוסר האמהות הזמנית שלי.

וכשהנשימה שלי משתנה,

כשאני מתנהלת בזמן חסרת שעון או מטלות או שניצלים,

זה בדרך כלל הזמן המדוייק שבו היא חוזרת.

.

מ ע כ ש י ו.

.

מוסר השכל מצולם

.

אם  החלטת לנעול את נעלי הצנחנים שלך –  על השאלה מה הן עדיין עושות כאן אני מעדיפה לענות

בפעם אחרת, כשיהיה לי קל יותר לתקתק – ולא לשרוך את השרוכים, כי

לשרוך אותם רק עד שתגיעי לפילאטיס ואז להתיר אותם…..זה מעצבן ולמי יש סבלנות,

ונעלת את הדלת ויצאת לשביל ממהרת כתמיד, מפוזרת ועמוסת ידיים ותיקים כהרגלך,

אל תתפלאי מותק, אם הדבר הבא שתראי הוא זה

ואחרכך זה

וגם זה כמובן.

.

אז נכון שב"איכילוב" כולם היו יעילים ונחמדים, ונכון שהצלחת לשכנע אותם לצלם קצת פחות צילומים וסי.טי

ממה שהם רצו, אבל עכשיו, כשאת מנסה לתקתק כמה מילים מול המחשב והיד שלך כל כך כואבת, כמעט

כמו הצלעות והלחי, עכשיו מותק, אני מקווה שהבנת, באמת ובאופן סופי, מה שאפילו ילדים בני שלש כבר

יודעים. זה לא חכם ללכת, שלא נגיד להתרוצץ, בנעלים לא שרוכות,

הפעם תזכרי, נכון?

.

ככה או ככה, לשיקולך

.

.

.

.

כמו ציור ילדים

.

.

זו תקופה של שינוי ותזוזה, אין בכלל ספק.

בעדינות, לאט,

כמו הקרחונים ההם המתרחקים זה מזה ומשתנים כל כך לאט שרק כשמתרחק הזמן מגלים אותן,

את הניעות, את השינוי שנוצר, את המרחק ממה, ואיך שהיה.

ככה אני עכשיו.

לאט. גם לאט למען האמת, לא רק, גם. גם בסערה, במהירות, ובלי לעצור לחשוב בימים אחרים.

סדקים פה ושם, תהיות חסרות תשובה והרבה להט ותשוקות חדשות.

אני בודקת מרחק ושינוי כמעט בלי להתייחס לכלום חוץ מלמה שבאמת באמת חשוב לי.

מה אני רוצה – חייבת למען האמת – לעשות, ליצור כדי לחיות טוב ונכון,

ואיך להתנהל, לנהל, לגרום לדברים לההפך לממש.

וגם, אלה שאני פוגשת לעיתים – בדרכים אלה או אחרות – עדיף אלה אגב, האחרות לא מוכיחות

את עצמן בכלל כפי שאמרתי מאז ומתמיד, גם שם השקט תורו להגיע איך שלא מסתכלים על זה.

והאמא שאני. האמא שהייתי מהרגע שהיא נולדה, אולי אפילו מלפני,

והאמא שעכשיו והאמא שאני מאמינה ומבינה שאני צריכה להיות בזמן הזה, ואחרכך, בעתיד.

מה שהיא מלמדת אותי הבת שלי, אין איש מלבדה שיכול.

וזה בכלל לא קשור לאהבה כמובן. אהבה זו אהבה ואין סוף יש כאן ממנה, אין סוף.

והשבועות האלה עכשיו, החודשים.

אני מתקרבת לאנשים חדשים, מתרחקת או מורחקת מאנשים של פעם, נשים וגברים,

והכל בסדר.

.      והזמן הזה מרגיש כמו ציור ילדים. שביל צר, אופק, צבעים עזים, פשטות, ועתיד.

.

הכי שמאלצי

.

כבר כמעט עשרה ימים שאני עצובה ונבוכה וקצת חסרת אונים.

איך נתתי לזה ללכת לאיבוד, להעלם בדיזולב כזה איטי למעמקי הכלום,

והיום, ברגע שהחלטתי שזהו, זה הלך לאיבוד לתמיד,

נמחק ונמוג ונעלם למעמקי הבלוגוספירה, הדיגיטלי ושאר מקומות ערטילאים –

איך, איך לא חשבת שזה יכול להמחק ככה, להעלם טמבל,

ואני מחפשת דרך להסתדר עם מה שנשאר,

ולא נשאר הרבה,

ובדיוק, בדיוק ברגע שויתרתי לגמרי,

נשבעת שאני לא מגזימה,

נפתחה

.

פיסת תכלת כזו בדיוק וכל מה שאבד וציער אותי כל כך באובדנו, נמצא והסתדר.

יותר מזל משכל אמרו הסבתות,

וצדקו.

.

 

אני ספיצ'לס היא אמרה אתמול

.

ואם ה י א אומרת שאין לה מילים, אז תאמינו לי, אין מילים.

אז אני ממשיכה לצלם כמו שאני עושה במסדרון שלה תמיד וממשיכה לכתוב,

וחושבת שמתרקמת כאן תערוכה.

אולי אני אקרא לה, דצמבר.

.

כל המילים והצבעים

.

מציאות בדיעבד

.

.

האם מה שאת רואה הוא מה שאת רואה?

.

ומה שראית?…

.

כל המילים

.

.

הכי קשה

.

.

הכי קשה זה למחוק.

צילומים.

אני מצלמת הרבה. המון. כל הזמן. הכל.

מאות, אלפי פריימים, אכות raw, המחשב שלי צועק, חורק, מתחנן שדי.

כאלה צולמו כמעט מאה, ושלוש הוכנסו לדצמבר.

ועדיין, הכי קשה זה למחוק.

.

הכי קשה זה למחוק.

טכסטים.

אני כותבת הרבה. לא המון. טכסטים, התחלות, סיפורים, סינופסיסים, כל הזמן.

ומיילים ואסאמסים וווטסאפ והודעות בפייסבוק, והבלוג, והכתיבה האמיתית גם.

מאות, עשרות רבות רבות, המחשב שלי דווקא מסתדר איתם, אני פחות.

אני רוצה למחוק את מה שלא יקרה איתו כלום ולהתמקד במה שכן, אם אחליט,

אתעקש, אעבור מכשולי רכוז ורצון, ופחד.

אבל הכי קשה זה למחוק.

.

הכי קשה זה למחוק.

אנשים.

יש לי מועטי מעט, בודדים, בודדות ממש.

חלקם יקרי ערך, מונחים בחיי כבר שנים, חלקם לא,

ועדיין,

הכי קשה זה למחוק.

אבל את כבר ילדה גדולה רחלי.

.

והזמן הגיע…

.

פאפרצי

.

צהרים בכיכר העיר

 

הובילו לשיטוטים ולפאפרצי עצמי בשמש חורפית. אחר כך המשיך היום….

.

לילות

.

.

הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,

עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,

אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.

ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.

ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.

אחרי האחד

ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.

.

הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.

לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –

אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,

וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך

שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,

ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.

לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,

וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.

לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,

לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.

הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית

ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.

בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.

יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.

חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו

מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.

קולות  הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש

עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.

את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.

חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,

ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,

אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,

ועדיין אני.

.

.

8 בדצמבר 1980. זרה בניו יורק סיטי וג'ון לנון גם.

.

.

8 בדצמבר 1980

כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים.

כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי –

סאבלט מבחור ירדני שחזר הבייתה לחצי שנה, לבדוק אם זה אפשרי מבחינתו לגור שם אחרי שנים שלא.

כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי,

הכרתי את Eve – סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק –

היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד ותראה לי  הרבה

מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה. כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו

ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית

ההיא. אני לא. ממש לא.

כבר בקרתי אצל קט'י שתהפך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות, שני בניינים מהדקוטה,

עדיין לא הגיע החורף השני, הקסום שניו יורק הייתה כבר סוג של בית.

כבר קניתי בגאפ בגדים –

שמעתי בפליאה מוסיקה

בwalkman הראשונים שהגיעו לחנויות ולילדים המפונקים של בית הספר

בwest side ילדי קליפורניה הסוערים שהראו  בבירור את ההבדל בינם לבין הניו יורקים.

חלקם הפכו לשחקנים מוכרים  עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.

אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma

כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.

צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.

קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון ולמה שאמרה לי הסוכנת

ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.

כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.

כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.

כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,

מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.

כבר היה לי דייט באנגלית.

שעור משחק באנגלית.

Fame בבתי הקולנע.

כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח

לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.

כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too

ועדיין הרגשתי זרה.

ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.

הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.

צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי

.והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים

ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.

הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.

אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,

שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו

על הביטלס הפרטי שלו.

ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,

מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.

לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.

שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.

women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.

אחרכך התבגרנו…

/

.

D N A גירסת הפרברים

.

.

 

היום באתי להוציא אותו לסבוב שבת רטוב בכל זאת

התינוק של הורי

וצלצלתי והזמנתי אותן שיבואו גם.

איך הם יודעים שהם בני משפחה אנחנו לא מבינים….

הם נפגשים פעמיים שלש בשבוע בפארק המופלא, אבן החן של הפארקים, גן העדן של הפרברים,

תמיד בהמולה גדולה עם עוד כלבים ועוד אנשים. מכירים את אנשי הכלבים? אלה הנפגשים על

בסיס קבוע, לא מאורגן מראש אבל כזה שהופך לעוגן חיי הכלבים והבעלים שלהם? שם הם

נפגשים, אבל לא על בסיס יומיומי. היא שם יומיום ואפילו פעמיים והוא כאמור רק איתי,

ובכל זאת הם יעדיפו להיות יחד, תמיד. לא חשוב כמה כלבים נמצאים שם, לא חשוב שהיא

מעורה מאד בחיי הלהקה הפרברית, מהרגע שהאחד מזהה את השניה מגיעה, או ההפך, יש הרף

עין של עמידה לזיהוי ומתחיל הריטואל. מתחילים בריצה, עדיף במעגלים או סתם ברדיפות

המזכירות מערבונים. אדמה, דשא, מים, הכל הולך.

אחרכך מגיע זמן הנהמות, קפיצות ובעיקר חשיפת שיניים המצטלמת כאילו נשיונל ג'אוגרפיק הצליחו

להתקרב לקרב זאבים אכזרי ולא במשחק גורים  גדולים מהמקובל. חשיפת שינים ומי מכניע את מי

הם בודקים עם כל כובד כפות רגליהם הגדולות והכבדות.

ועוד נסיון

ועוד אחד

והתגוששות רטובה

ורק אחרי זמן רב הם מתחילים להאט, להריח משהו, להרים מקל שנשר כאילו היה אוצר, לגשת

לבסיס האם לבדוק שהיצורים הגבוהים עדיין שם, לשתות,

ואז הם נחים, בכל זאת תינוקות.

ואנחנו מסתכלות בשתי החיות העוצמתיות האלה ולמרות

שאנחנו עדיין לא מבינות איך הם יודעים,

ברור לנו שמעבר לדי אן איי הזאבי המשותף להם, יש

להם גם די אן איי משותף נוסף, גולדנברגי לגמרי.

והם ממשיכים שני אלה עד שאנחנו קוראות להם

ופונות הבייתה.

זוג זוג לביתו הוא, שני זוגות של בנידודים…

.

הסבר לכמה מחברי הטובים

.

.

יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,

ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:

"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,

התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".

ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו

שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .

אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים

ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים

האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על

ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,

ולא כלום, שום דמיון.

ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,

תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,

ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –

בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של

המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:

פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה

ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.

השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.

שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,

הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.

זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים

בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה

בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד

מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם

וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.

מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס

שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על

הדרתה ממנו.

ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה

איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה

שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,

שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה

בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה

מדאיג ומקומם, נכון,

אבל בעיקר מדאיג.

מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.

.

.

.

.

.

.

כי אני לא מצליחה…..

וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד

.

.

ספוגה

.

.

.

מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,

שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע  מתי יהיה סוףסוף?

והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,

שווווווווווווו

גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,

דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.

זה לקח,

בחיי,

פחות מהרף עין והייתי בחוץ.

מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,

לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,

אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,

ויצאתי לכיוון האוטו.

.

הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,

מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.

אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים

ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G  למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת

ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית

העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים

וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.

אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה

שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או  באמת היורה, ופשוט שמחה.

/

הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.

אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,

והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.

והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,

לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.

הַתָּכָה

.
.

כשהיא חוזרת הבייתה מקולחת ושמחת לב אני מזהה עליה משהו.

היי זו החולצה שלי שאת לובשת.

לא היא עונה, היא של אבא

ל א אני עונה היא שלי

לא היא עונה היא הייתה של אבא ועכשיו היא שלי ואני ישנה איתה…

ואני משתתקת,

איך חולצת טריקו שקניתי פעם למי שקניתי פעם דברים והפכה רכה ונעימה כל כך עד שנכסתי

אותה לעצמי בבטחון ואינטימיות שאפשר, עד הימים שבהם נארזה באריזה הגדולה ההיא, חוזרת

לחיי עשור מאוחר יותר, בלויה יותר, רכה יותר, ונעימה מתמיד.

.

אני מושיטה יד לגופיה שלי כדי לקפל אותה למקומה ומריחה עליה ריח זר. מרכך כביסה בבית

אחר, יתכן שידיים זרות למשולש, ולי, כיבסו וקפלו, פעולה אינטימית שכזו, את הבגד שלי. מכנסי

ג'ינס – אה, אבא קנה לי בחורף – מופיעים במפתיע בארגז כביסה. אני מנשקת אותה ללילה טוב

ומריחה שמפו בריח שאין כאן במקלחת. רוצה לנסות לטעום חציל? אה, טעמתי כבר, לא משהו.

כשאני מכינה סלט כרוב, אני כבר די מצליחה, לא לגמרי, די קרוב, להגיע לטעם מסויים שטבוע

בזכרון החושים שלי, אני זורה לתוכו קצת סוכר כמו שאמא שלו אמרה לי. אני גם מבקשת, מה

מבקשת, מתחננת, מהצלע הכי מתוקה במשולש שתכין לי בבקשה את הסלט צנוניות של אבא

כי לי הוא אף פעם לא יוצא כמו שאני ממש אוהבת, והיא מצליחה לשחזר אותו במדוייק.

.

עקבות חיים אחרים מופיעים תדיר בחַיי, בלי קשר לזמן שעבר, לשקט שהגיע, לַנִפרדות.

עקבות בית אחר ממשיכים להופיע ולהחרט בחיי גם היום, לא רק בחייה,

מסמנים עצמם ברמה המעשית, היומיומית, המחוייכת לפעמים, המפתיעה בימים אחרים, כמעט מדי יום,

ואני תוהה כמה מעקבותי, הרגלי, טעמי, ממני, עצמי האמיתית חרוטים בבתים אחרים, בחיי אנשים זרים.

.

סימנַי המופיעים בפשטות, ביום יום, בלי לעשות עניין, בלי להעיד על מקורם.

עקבות וטכסים וטעמים והרגלים שהשארתי שם,

ונשים אחרות חיות את חייהן מבלי דעת שאת השולחן שלהן, הערוך כל כך יפה, קיבעתי אני,

ואת הדבר ההוא, אה, את זה אני לימדתי, וגם את ההוא אני גיליתי, ואת המרק עוף, והמסעדה?

עלי. כמו כל כך הרבה דברים שהפכו טבע שני למי שהיו, בדיוק כמוני,

ןאני מנסה לזהות מה ואיזה מחומרי חיי, אלה שאני מחשיבה כאני ושלי, נושא עקבות אחרים,

ומבינה שכבר אין אפשרות לזהות,

ולמרות שגיליתי עכשיו, והספקתי לשכוח כמובן, שכבר כתבתי מילים בדיוק באותו עניין,

אני מבינה עכשיו,

במילים אחרות אבל בדיוק באותה הבנה,

שהותכנו, הומסנו, כולנו, לחומר שאין כמעט אפשרות להפריד את מרכיביו.

/

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

 

 

.

וכמה לשנה הבאה….

.

.

.

תערוכת צילומים. ספר. ספר ילדים. טור קבוע. סרט דוקומנטרי. סרט לא דוקומנטרי. הצעות מפתיעות.

בלוג, שימשיך ככה. פרנסה מספקת. ילדה מאושרת. חברות משמחות. הורים בריאים. אהבה טובה.

לאו דווקא בסדר הזה, אבל את כולם, והשנה.

היא מתחילה בדיוק ע כ ש י ו.

.

.

.

ארבעה רגעים. יום ושבוע

.

.

.

1. ערב בבית, אחרי ארוחת ערב. היא רוחצת כלים, כי אמא שלה שוב שכחה להזמין את טכנאי המדיח –

ובוחרת מטעם עצמה, במו טעמה וידיה את הסטונ'ס מתחילת דרכם כמוסיקת רקע. היא מסבנת, שוטפת,

מזמזמת ובעיקר, לא מרימה גבה כשאמה, מקפצת וצורחת כאחרונת ילדות הפרחים איי אונט טו בי יורמן

.

.

2. הבית נקי באמת.

.

3. נהגתי אתמול בבוקר אחרי שהורדתי את זאתי שאמרה במתיקות על גילאית להתראות אמא יפה שלי,

מה שיכול היה לקבל תיוג בפוסט הזה כרגע מתוק בחיים בלי קשר להמשך כמובן, וגבר אחד ברמזור סימן

לי במקסימות שהוא רוצה להגיד לי משהו ובניגוד למנהגי פתחתי את החלון – אני בתקופה לא אופיינית,

אביב אתם יודעים – וקבלתי מחמאה כל כך, אבל באמת כל כך נחמדה וחסרת אינטרסים או מצ'ואיזם

שהתעוררה בי שמחה אמיתית. נ.ב. נא להעביר הלאה: בעידן הפוסט פמיניסטי, מחמאות כנות הן חלק

לגיטימי ויעיל, ונעים בארגז הכלים האנושי, והן מתקבלות בפשטות, ושמחה.

.

.

4. אמרתי בדיוק את מה שאני חושבת לגבר כמעט זר. בלי משחקי אגו, בלי חוקי גבר אשה, מה מותר

להגיד ומתי, ולמרות שלא, זה היה רגע שנמשך עדיין. אני מביטה בי מהצד ושמחה שגדלתי להיות,

בחלקים מסויימים, האשה שאני. בחלקים מסויימים אמרתי. מי שלא מבין, או לא מסוגל להבין, או

בוחר לא להבין, זה בסדר גמור. ואני ככה.

.

5. והצלי עוף בתפוחי אדמה הצליח ממש, זה לא מובן מאליו בבית הזה, והסידרה של שחר, מגן ונעה,

רוטמן עולה היום, ובתוכנית הבוקר – של ערוץ עשר אם לא אכפת לכם – אצל אורלי וגיא, בעצם היו

שם גיא וענת היה נחמד ומשעשע, וזאתי קיבלה 99 במבחן, ותכף יומולדת, וקבלתי הצעת עבודה

מעניינת היום, אני אוהבת הצעות לא צפויות, מכיוונים מפתיעים. ויש גלידה הורסת בפריזר, וההורים

שלי מרגישים טוב, והצטרפו כמעט עשרים מנויים חדשים לבלוג היום, זה המון ליום אחד, ואביב.

הרבה אביב, אז איך שלא מסתכלים על זה, השבוע הזה מצטיין ברגעים קטנים וטובים,

והיום, מיינד יו, היום רק יום שלישי….

.

.

בין מפה למלכודת למבוך

.

.

על מה לסמוך כשאין על מה.

הקול הפנימי מחפש נקודת אחיזה, בדיוק כמו ההגיון, ושניהם מחכים.

לפעמים כלום לא מצליח להיות ברור מספיק, או חד וצלול כדי לסמן החלטה באופן חד משמעי,

וכמה שלא תחפשי, אין שם תמרור ברור.

זה זמן להחליט אם מפה, מלכודת או מבוך עומדים לפניך.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עבודה בתהליך. מחפשת גם את שמה, לא רק.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת

.

.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת.

תנודות מזג האוויר הן דבר חיצוני שמצליח לדייק תחושות פנימיות.

כובד ויובש האוויר אתמול מול משב צונן הבוקר, זה שהעיר אותי, כרבל אותי עמוק, ולא נתן לי לחזור

לישון, הקפה במיטה וניקול קראוס, האור הלבן השייך לגווני החורף צובע את הבית, והידיעה שלי

את עוצמת צהיבות השמש שתשטוף את הבקרים כאן בחודשים הקרובים, מעירים מקומות רדומים.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

עוד מעט זמן הבקרים שלנו, שלי, ישתנה.

תשע שנים של שיגרת בוקר מדוייקת כפס יצור צ'אפליני ממשי, שינויים קטנים מותאמי גיל ותו לא.

תזוזות מקרוסקופיות, משיכות מכחול עדינות, צבעי מים, שאיש מלבד המחזיק במכחול לא מרגיש.

אני משנה, מעט, את ארוחת הבוקר, לעולם לא את הכריך של ארוחת עשר, רושמת פתק למורה,

לפעמים מבטלת את היום, אבל על קו רצף הזמן, תשע שנים, מאלף עד טית, עד עוד מעט ממש,

הבקרים שלי, נסיעות הבוקר שלי, כולם דומים. בעוד חודש וחצי תגיע פרידה גדולה מבית ספר

יחיד שמכירים כאן. תשע שנים, שלושה מורים, עשרים וחמישה חברים/ות ויתחיל זמן חדש.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

באחד לספטמבר פתחתי את הבלוג שלי, באחד בספטמבר – אמרתי שרק מרגישים אותו –

הוא, אני ומי מכם שכאן נסמן, בעיקר אני, חמש שנים לenter ההוא שעשיתי ושינה את חיי.

השינוי, התזוזה, החסד שכתיבתו עשתה לי ובי, קשים להבנה למי שהוא לא אני. דברים הפכו,

טוב, אין צורך להגזים, חלק מהדברים, הפכו צלולים ופשוטים. לכתוב ולצלם, לצלם ולכתוב.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

אני קוראת את ניקול קראוס עכשיו, "בית גדול" הוא ספר על כתיבה. הטריגרים הפנימיים,

הם שמפרידים ביננו, בין אחד לשני, לשניה. הספר הזה מכוון אותי להחלטה שאני לא יכולה, עדיין,

לכתוב או לחשוב אותה במילים, אבל אין ספק שהיא סוערת ומתהווה, או אולי שקטה ומתהווה (?)

בימים האלה שבין חום לצינה, בין ריחוק לקירבה, בין פחד לרצון, ובכלל.

עוד מעט אדע,

כי זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

.

קרעים לבנים ולילות גם

.

.

זה כבר הלילה החמישי.

זה מתחיל בפשטות. השעות הטובות, המזמנות מנוחת ראש ולב וחלומות נפרשות לפני בכל גודלן וכוח

הריפוי שלהן, אבל בפינה הרחוקה, זו שאני מנסה לא לראות, מתגלים קרעים מהלילות ההחדשים שלי

.

כמו בסלואומושן איטי במיוחד מתקרבים אלי טלאים ופיסות עצמי. קטעי אני מחוברים ביד גסה, מנסים

להשאר אני אחת. הכרה, מחשבות, החלטות, רעיונות לספרים, תערוכות, הרפתקאות מתערבבים

בשדי לילה מלאי חששות, אכזבות ועייפות גדולה מדי

.

זה לוקח זמן. אני עקשנית, עזת מצח וחזקה לא פחות, אבל בסופו של מאבק כמעט אלים אני חייבת

להביט ישר ועמוק אל עומק הלובן והקרעים של הלילה הזה ולהכנע.

.

"לפעמים במקום שדים, מתעוררים מלאכים מרפאים" כתבה צרויה שלו ב"תרה".

.

צהובה….

טבעת 1# – טבעת הכח שלי

.

.

.

אהבה ממבט ראשון זו לא מיתולוגיה.

ראיתי אותה בחלון והנשימה שנשמתי הייתה איטית, לא פחות.

אהבה וכמיהה ומצב רוח,

מה עוד צריכה בחורה לבקש כשהיא פוגשת את טבעת חלומותיה בחלון ראווה?

החנות הייתה סגורה והסרט כמעט התחיל אז אמרתי לעצמי שאחרכך ואולי מחר.

כמובן שכשנזכרתי בה כמה ימים או שבועות מאוחר יותר לא היה לי שמץ, הרף,

רמז של זכרון איפה, מי הייתה המעצבת, למרות שהיה שם של מעצבת ואפילו

אמרתי לעצמי שיש לה שם של טייסת קרב, רק מי זוכר מה הוא.

ואז החלו כמעט שלש שנים שבהן, בלי להיות מוטרדת מדי, אין צורך להגזים,

בכל זאת, רק טבעת, העינים שלי היו בולשות, עושות סקנינג, מחפשות את המוזהבת

ההיא, הרחבה – כמעט ברוחב פרק אצבע, ועליה זה נראה שמישהו/י לקחה חוטי זהב

וליפפה אותם כאילו סתם, כבדרך אגב ויצרה בדיוק מה רציתי,

ועכשיו רציתי שזו תהיה שלי. שתהיה על האצבע השניה מימין.

רציתי ולא הצלחתי.

לא מצאתי אותה,

לא זכרתי את שם המעצבת, כלום. ויתרתי.

cut to

עברו שנים. אני לא באמת יודעת אם שנתיים או ארבע אבל שנים.

הייתי צריכה להצטלם לשער של איזה עיתון. צילום לראיון, אולי יחצנות סרט, אולי קידום

משהו. אבל זה לא היה צילום שהלקוח או האינטרס, קבעו מה אלבש.

אני זוכרת שרציתי טבעת חזקה עם נוכחות והגעתי דרך לא-זוכרת-מי לחנות תכשיטים

בסוף דיזינגוף במטרה לקבל תכשיטים-תמורת-קרדיט-ובבקשה-תחזירי-אותם-עד-ראשון,

והכל היה רגיל,

חוץ מהעובדה שבחלון הראווה נחה לה כאילו כלום, ההיא.

cut to

את הטבעת בחלון לקחתי לצילומים והחזרתי. לנועה צלצלתי מהחנות באותו רגע כמובן,

את שלי היא יצרה באופן פרטי ואישי ומלא צחוקים והתרגשות בסטודיו שלה בלב תל אביב.

הנה היא: נעה גורן.

למה שאני אספר לכם עליה, תראו לבד.

וכך קניתי לי אותה את מי שהפכה לטבעת הכח שלי. אבל באמת.

היא נתנה לי כח, אנרגיה, יכולת לעמוד מול העולם לא חשופה, עוגן.

אני מבינה שיש אנשים שהמילים כמו עוגן וכח וטבעת לא באמת מתחברות אליהם,

אני יכולה רק להעיד עלי. הטבעת ההיא, כשהיא הייתה עלי, יכולתי הכל, או לפחות הרבה.

וזה מה שהיה שנים.

cut to

שנים אחרי, כבר ענדתי טבעת זהב מהסוג הזוגי, נסענו להראות לבת השלוש האהובה

שלנו שלג ואת הרי הגולן. ת'לבשנו, הערמנו, עטפנו, ארזנו ונסענו לחרמון.

דווקא היה יום מקסים, באמת.

חוץ מהעובדה ששכחתי שכשקר, האצבעות מתכווצות,

ואולי עדיף לא להוריד את הכפפות בלי תשומת לב.

רצ'ב תמונה המראה במדוייק את מקום העלמותה של טבעת הכח שלי –

/

כל כך. כלכך הצטערתי.

אבל הזמן עבר כמו שהוא יודע והייתי שקועה במקומות שלא דרשו הרבה כח, רק נעימות

וסבלנות, ואהבה, וחסרונה הורגש רק לפעמים, לרגעים קטנים

והזמן, והחודשים פשוט היו שם, בחיים.

עד שהגיע היום שהשמים נפתחו במפתיע והמטירו כאב ואובדן ואש מאכלת ומה לא.

כשחזרתי לנשום,

בקיץ או שניים אחרי מי ספר שאחרי,

צלצלתי לנעה, הגעתי עם טבעות הנישואין שלנו, שלי ושלו,

שמתי בידיה ואמרתי לה שתכין לי טבעת לעתיד שלי שיהיה יצוק בה גם חלק מהעבר,

כי אי אפשר להתכחש לו, כי פעם הטבעת תהיה של זאתי, וגם היא,

כמו הטבעת צרובים בה שנינו.

נעה שמעה ועשתה והכינה לי טבעת כח שניה. מהזהב של העבר ומזהב עכשווי וחדש,

טבעת רחבה מעט מהראשונה, רציתי להרגיש אותה במלוא עוצמתה על כף ידי.

כשענדתי אותה בפעם הראשונה הרגשתי את מה שהתגעגעתי אליו, כח.

cut to

עברו אולי, אולי חודשיים שלושה, הייתי בחוף הים בלילה. זאתי, אני ועליזה,

חברה טובה טובה בביקור מולדת.

קיץ ליילי אצל דבוש בהרצליה, לפעמים אין טוב מזה,

אני ניגשת לשטוף ידיים ורגליים במקלחת החוף, מושיטה ידיים לשער ומנערת אותו מעט,

ו…נשבעת,

כמו בסלואומושן…

אני מרגישה אותה מחליקה מהאצבע

ונעלמת

אל

החול

הדק,

הנקי,

העמוק

של סוף הקיץ, הרצליה, קיץ 2002

.

שעות של גירופ וסריקת החול באצבעות רועדות, ברדיוס הולך ודל, הולך וקטן,

מעגלי חיפוש כאובים, השארת מספר טלפון לאנשי המסעדה, התעוררות בחמש

בבוקר למחרת בנסיון למצוא אותה עם אנשי לוכדי המתכות ועליזה אחת חכמה

שכשבכיתי על כתפיה, על מה בכיתי בדיוק, אמרה: זה מצויין גולדנברג,

סימן משמיים. אי אפשר לקחת איתך את העבר לעתיד.

זה לא קרה במקרה. זו ברכה. שלא תעיזי להצטער, תשמחי.

.טבעת הכח שלי

.

אין לי היום טבעת כח.

לפעמים אני חושבת לעצמי שהגיע הזמן לאחת אחרונה,

יצוקה מזהב טהור שלי, רק שלי.

.

.

.

.

זוהי קריאה אליכם/ן. מחפשת טבעות עם סיפורים, כל מיני סיפורים.

וחוץ מזה, כל הזכויות לרעיון, לספר, לתערוכה, לסיפורים וכו' שמורות ונצורות לי.

chelligoldenberg@gmail.com

.

נכון לפעם

.

.

מי אהב אותי הכי? את מי אהבתי אני כמו שתמיד רציתי? מתי? באיזה גיל?

עם מי ישנתי הכי הרבה לילות? מי הצחיק אותי כל הזמן?

עם מי אני מדברת, עדיין, כאילו דברתי עם עצמי?

מי שבר את לבי? מי הדביק וחיזק אותו? מי אכזב? מי הפתיע?

מי היה הכי מעניין? לי. ומרתק? אותי. ומתוק? בעיני.

ומי היה משכיל? וסקסי? עשיר?

וחמוד? ומדליק? וקרבי?

ופרוע?

ומקורי?

ומצחיק?

מי הכיר לי מוסיקה שלא הכרתי? אוכל שלא טעמתי? פינק אותי?

מי הכי אהב אותי? את מי אהבתי עד שאי אפשר? שחיזר אחרי עד שהצליח? שאני זוכרת בחיוך?

זה שבכעס? באדישות?

זה שבכה בזרועותי? אני בזרועותיו?

זה שהגוף שלו שימח את שלי כל כך?

זה שאני שימחתי את שלו כמו שאף פעם?

זה ששברתי את ליבו? שניחמתי? שהתאכזרתי אליו בלי דעת כל כך?

שאהב אותי הרבה יותר מדי?  זה שאהב בדיוק?

המגלומן? המגלומן השני? המדוייק? המגזים? הטווס? המתוק? היהיר? הצנוע? הפשוט מותק? מי?

מהארץ? זה מרחוק? שצעיר? זה שמבוגר? זה שמתלבש כמו שאני אוהבת?

זה שאין לו טעם וכבר לא יעזור כלום?

הראשון? האחרון? שפגע? שפגעתי? זה שסלח? שסלחתי?

זה של מישהי אחרת?

שאוהב אותי עד היום?זה שלא זוכר אותי כמעט? שהורי אהבו?  שהדאיג את הורי?

זה שהיה בעיתונים? זה שהיה סודי ממש? שאיש לא יודע עליו כמעט?

שהלב שלי מתרחב לשמוע ממנו? שאני מקווה שיעלם מחיי לתמיד?

זה שיש ביננו עדיין אוקיינוס של רגש ודברים לא פתורים? זה שאין ביננו אפילו זכרון?

שיודע מי הוא וזה שמאמין שהוא יודע? השתקן? השתקן השני? השלישי?

שאני לא מדברת איתו, גם לא שלום? שאני מחבקת בחום, בלי כוונות חוץ משמחה?

שדומה לי כל כך? השונה ממני ככל שניתן בכלל?

העשוי מחומרי או זה העשוי מחומרי גלם אחרים?

זה שאהבתי בלי לספר לאיש?

שהיה כי אהוב?  שהיה כי מאהב?  שהיה כי חבר?ה שהיה הכי ….הכי מה…..?

.

כמו חלקי כספית מכודרים ומפוזרים על רצפת חלקה אני אוספת ובוחרת מילים ותאורים שכתבתי,

מחברת ורואה דמות ברורה. זה המתוק, שידע ספרים אחרים, שדבר איתי בשפתי, והיה צנוע וקרבי

וסודי. ואז אני עוברת במבט ומצב רוח שונה על המילים שכתבתי, ובתמהיל אחר, עם מילים משותפות

– בכל זאת יש כאן דרישות יסוד די מחמירות ומערכת סינון לא פשוטה כלל וכלל תאמינו לי למרות

פטפטנות הכתיבה שלי –  וגבר אחר ירים יד לשלום ויחייך אלי, אני מקווה שיחייך, ממרחק שנים,

חיים שלמים וכמה סיפורי אהבה. אהובי מפעם מפורקים – כמו בתרגיל מעבדה כתיבתי – לשמות

תואר ומילים המחביאות זכרון ורגש, וכאב ושמחה, ואהבה, כמה אהבה, ומורכבים מחדש בזכרוני.

חלקם אהובי לתמיד. חלקם לא.

.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל,והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, יון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכ

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

הנקודות של פיתי והשמחה הגדולה שלי

.

.

.

אחרי עשר שנים, כמה מהדורות, כמה הצגות – לא חוקיות, לא ברשותי – שמוצגות והרבה הרבה

פידבקים משמחים, הייתי משוכנעת שפיתי מזדקנת בשלווה על המדפים. עותק פה, עותק שם,

מחכה אולי להמשך הרפתקאותיה בספר המשך ,

עד שלפני שבועיים שלושה צלצל אייל מההוצאה,

עד שלפני שבוע פיתי שלי, החיפושית שכמו שיאיר, לפיד אמר לי פעם: באמת לא הבנת שכתבת על

עצמך? החיפושית הכי יפה וצבעונית ועוד מעיזה להתלונן. רוצה נקודות שחורות, רוצה להיות כמו כולם,

במקום לשמוח בחלקה ולחגוג? לא, לא הבנתי, באמת שלא.

בכל מקרה, לפני שבוע פיתי חזרה לחיים, ובגדול, וזה משמח אותי עד מאד.

/

מי שמחפש פרוייקט משפחתי /או תחפושת פורים מקסימה יכול להציץ כ א ן

ומי שלא מנוי על ידעות אחרונות, היא כרגיל על המדפים – כרגע רק בסטימצקי נדמה לי – באות גימל :).

רוצה להתגרש?

.

.

כי נגמר הלהט,

כי החידוש נמוג,

כי קצת משעמם,

כי הגיע משבר השנה השביעית,

כי יש מחשבות ורצונות על סקס עם אנשים אחרים,

כי מעצבן, משעמם, רגיל, מוכר, בנאלי, בורגני, חיוור וחסר סקסאפיל,

קראו, קראו את הספר הזה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כי אין לכם מושג מה מחכה לכם.

עוד מעט,

כשיגמרו החגיגות, האנדרופינים, תחושת החופש, האופוריה ושאר עניינים.

קראו את הספר הזה ברצינות וקחו אחריות על מה שעשיתם.

ילדים.

.

.

סִימנַי, ופטרוזיליה גם

.

.

הוא עדיין לא יכול לסבול פטרוזיליה שאלתי.

מילא הוא – היא אמרה – זה שא נ י כבר לא מסוגלת להסתכל על הירוק הזה מדאיג, וצחקה.

צחקתי איתה, חושבת על הזמן הרחוק ההוא, שפטרוזיליה הייתה טאבו בגללו, ועל הכוסברה שהוא,

בעלה, הרחיק מחייו בגללי…..ועדיין אני לא מצליחה להבין מה אכלנו כל הזמן ההוא אם היה טאבו

גם על פטרוזיליה וגם על כוסברה…

כשהיא צחקה בכזו פשטות האשה-המקסימה-של-מי-שפעם-מזמן, עשורים של מזמן, היה אהוב שלי,

חשבתי על מה שמוותרים עליו – אולי לא ויתור פנימי, עמוק, אבל בודאי כזה שמקטין עד מעלים

מסביבת החיים המשותפים את מה שמציק-עד-בלתי-נסבל ואולי לא בקלות אבל בשמחה – כשאוהבים

מישהו. מאכל, מוסיקה, תבלין, ריח, בגד או אפילו סתם צבע של קיר בסלון, כי ככה זה ששניים.

ולפעמים, המשהו הזה מהאדם שאהבת נשאר איתך לחיים, הופך לחלק ממי שהפכת להיות.

.

כמעט שנתיים בשלתי בלי שום בכלל כי ההוא שאז ממש, אבל ממש שנא שום.

ואני עדיין כמעט –  לפעמים אני מנסה ממש כאקט סמלי – לא מסוגלת להתבשם בגלל שנים עם

גבר שלא יכול לשאת ריחות של בשמים, ועדיין, בלי קשר אליו או לזמן שעבר, בכל פעם שאני

מתבשמת אני מרגישה ונושמת את כובד הריח כמעט באלימות ובדרך כלל מוותרת.

זה כבר לתמיד אני מתחילה לחשוד.

ואני עדיין עושה בשקט בשקט טפו טפו טפו כשאני רואה חתול לבן בגלל מישהו אחר שאמר פעם

באיזו נסיעה שאלה דווקא החתולים הלבנים…ואני חושבת שכותנות גברים עם שרוול פקיד קצר זה

כל כך נורא אחרי ההרצאה שקבלתי פעם שאני מפעילה טקטיקות של קמפיין בחירות נגד כל גבר

שאני מחבבת שמעז ללבוש כאלה ובענייני חולצות וויתורים, אני מכירה אשה מצויינת עם חיים

וקרייירה מלאים כל טוב שאין לה חולצה, גם לא אחת, עם כפתורים בארון כי בן זוגה ממש,

אבל ממש לא יכול לשאת כאלה, לא לה לא לו.

אני זוכרת עשור שכמעט לא אכלתי  בו אוכל ים ודגים, כי אי אפשר היה בבית, וגם במסעדה לא

נעים לכרסם צדפות או לקלף דג מול מי שממש, אבל ממש מתעב את הריח ומודה לו על שלא

נכנסה בננה לחלל בו אני נמצאת ע'ע ריח.

ואני אוהבת כבר שנים ולתמיד את טום פטי והאיןאקסס בגלל – לא בגלל, דרך – בחור אחד,

ואת רילקה בגלל אחר. והצלחתי לאהיב על גבר סוער אחד את שופן והרווחתי אהבה נצחית לבלקג'ק.

ואני זוכרת את הפעם הראשונה שאכלתי לובסטר ולא נשמתי מעונג ויש סיכוי שעד היום זה העונג

הגדול של החיך שלי בגלל מי ואיך שהיה אז, כמו האהבה שלי לאופנועים ומי שגנב לי את הנשימה

עליהם, או לסרטים של האורד הוקס וגבר שכל כך אהב אותי ישנה עם חולצת טריקו גדולה, שאני

עדיין משוכנעת שככה זה הכי שווה.

.

אהבות שחתמו בי דברים וטעמים וסגנונות שהופנמו והפכו כל כך אני,

שכבר קשה להבדיל ביני לבין מה שאימצתי בזכות, או בגלל.

ומה חרטתי אני בזכרון הטעמים, האיסורים, הטאבו'ס של אנשים אחרים אני מנסה לאתר בהיום שלהם.

מה שנחרט ומתערבב עם מי שאת היום, מי שהם.

וכבר קשה לבודד עם כל השנים שעוברות מי הוא מי ואיפה אני מתחילה וטבועים בי טעמים זרים,

ובהם. כמה הרגלים וטעמים חתמתי בחיי הגברים שהיו בחיי, שהיום הם חלק מהם.

נשים זרות אוכלות את מרק העוף שלי, שלא נגיד ביף סטרוגנוף במטבחים של גברים שהיו שלי,

ומתפעלות מטעמים בלי לדעת כמה פעמים ניסיתי עד שהצלחתי להגיע לטעם הזה.

חיות עם סימנַי בחייהן.

גבר לבוש בקוד לבוש שאהבתי והצלחתי לשכנע, או ריח מועדף, וצבעים, אפילו צבעים.

וההוא שמחבב קוביות קרח ומים חמים.

וזה שבקוד השפה שלו חתום כל כך הרבה מהשפה שלו ושלי,

מעורבבות בלי הפרדה.

שעולם הדימויים שלי ושלו הותכו לכמעט-חומר-חדש,

שבספריה שמורים ספרים, ומוסיקה שהם אני ולתמיד גם הוא.

והרגלים צרובים בחייו ובנפשו של מי שאהב אותי,

כמו שהרגליו צרובים בחיי.

והן אוהבות את הגברים שלהן

ולא יודעות כמה ממני הן בעצם אוהבות.

וגם אני כמובן..

.

גלגל ענק, לונה פארק ותאריך

.

.

21

זה שאני זוכרת כל יום הולדת ויום נישואים וימים ששווים תזכורת ביומן של כל העולם,

זה שאני מצלצלת ת מ י ד, אלופת המחוות הקטנות, הסימונים האישיים, אוהבת טכסים, שולחנות

יומולדת בבוקר, הקדשות הורסות לב בספרים, מזכרות, מכתבים ומה לא, לא באמת מחייב אותי

לזכור את התאריך ההוא, שכבר לא רלוונטי מ ז מ ן,

אבל הנה, עובדה.

כבר מאתמול אני זוכרת.

אז נכון שיש לי הנחה או תרוץ חסר תקדים כי ליעלי נולד תינוק אתמול בלילה,

ואמא שלה ואני ניסינו להבין בטלפון אם אחרי השקיעה התאריך מתחלף ותאריך היומולדת יחשב

העשרים ותשיעי בספטמבר. העשרים ותשעה בספטמבר מצלצל הפעמון הפנימי הזה דינג דינג.

.

אבל מה היה התרוץ בשנה שעברה? ובזו שלפניה?

התאריך הזה לא עובר בלי שהתודעה שלי  זוכרת אותו, מסמנת אותו.

בקטן. בציון פנימי. האמממ…העשרים ותשיעי….יום שישי? סתוו? מזכיר לך משהו?

כן. יומולדת לבת דודה. יום נישואים לאחיינית ולאבא שלי יש יומולדת בעוד יומיים, עוד משהו?

לא, אין עוד משהו, למה את שואלת?

אבל התאריך הזה מקועקע. כנראה שישאר לנצח אני מתחילה להבין.

גם אם הייתי מתנגדת, לטוב ולרע,

התאריך הזה, היום שבו, פעם, מזמן, התחייבתי לאהבה באופן אחר מעוד סיפור אהבה, גדול ככל

שהיה – כי עובדתית, את תאריכי ההתחלה או הסיום של סיפורי אהבה גדולים ומיתולוגים שלי , והיו,

אני לא זוכרת. גם לא את תאריך ההתחלה עם מי היה שותף ליום שישי ההוא למרות שאני זוכרת את

העונה. אני זוכרת איך היה האוויר. דחוס, צונן, שרבי.

איך נשמתי כשהתאהבתי.

.

או אולי ככה אנחנו בנויים? בנויות?

תאריך הנישואים שלך – לא משנה כמובן באיזה פורמט חוקתי הוא נעשה –

נחתם במקום עמוק יותר. במקום שמסומן וחתום וחקוק לתמיד, בלי קשר למה שכבר איננו.

תם ונשלם.

הדבר שהתחייבתם ושמחתם והרגשתם בו באותו יום וזמן כבר התפוגג מזמן, הוכתם, הוכה.

כמוכם ממש, ובכל זאת המעשה שעשיתם נחתם בכם לנצח, אפילו שהתפורר והתנפץ ואיננו.

.

בדיוק כמו שסטניסלבסקי הסביר, זכרון חושים.

פתאום, בלי הכנה, ככה במפתיע, מגיע צליל, ריח, מקום שמעורר זכרון אחר.

כזה שהגיע מחיבוק מפתיע באמצע הרחוב או נסיעה פראית במדבר, כזה שזכרון החושים שלך זוכר,

ואת מוצפת לרגע שמי שלא ידעת שאת זוכרת,

ויותר מזה,

את מוצפת במי שהיית, באת ההיא,

ומבינה שתמיד תמיד ישאר משהו, קטן וסמלי ולא אומר כלום לאיש מלבדך, אולי מבלבדכם,

שיהיה עדות שכאן הייתה אהבה, אפילו שמזמן.

פעם היה כאן, שם, משהו בין שני אנשים בלי קשר לאיפה הם היום או מה עבר בינהם, או שלא.

.

ארבע נשים ושמלות

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.

אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,

לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.

למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,

כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,

לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה

(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,

אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב

והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.

חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך

 בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,

את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת

עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול

פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,

ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.

טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?

ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות.

עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.

והוא?

אה…

הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית,  ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.

כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני

מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים

ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינו את עובדת

היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה

הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,

שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,

שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.

אהוד נהרג במלחמה.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,

וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות

ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק

מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב,  ראו משחק כדורסל,

ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.

שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם

הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.

מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.

כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

 את המלחמה הוא צלח בשלום.

הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם

תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר

לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.

הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.

היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג

בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם

קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים

בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.

והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.

הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.

בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.

יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.

האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

נוכחת

.

.

ביום שישי, אחרי ההקרנה החגיגית, של "עד החתונה 2"

בין פגישות עם אנשים שאת רובם לא ראיתי מסוף הצילומים, לצלמים – לרובם חייכתי ברצון ושמחה –

זה היה ארוע שהחלק שלי בו, ומקומי היו ברורים ומוצדקים.

בין תותים בקצפת, קאווה, גיא פינס, הוט ויס, צלמים המצלמים שוט ארוך מכף רגל עד ראש למטרות

מי לבש מה ומה דעתך על מוסד הנישואין ניגשת אלי בלונדה בפוני וקוקו גבוה, אמרתי לה.

בין מינגלינג, אליען שרצתה לחזור למצפה, אנשי "רשת", עמי עמיר מ"מטר" והרבה אנשי צוות, הפקה,

תעשיה שאת מכירה היטב, היו שעות הצהרים בשישי האחרון מקסימות ממש.

בדרך הבייתה,

בין טלפון לאסאםאס חשבתי על כמה היה נעים, על שבחרתי לעצמי משהו מדוייק ללבוש, על שכדאי

שאעצור לקנות חלב אחרת מה יהיה עם הקפה וחשבתי  הרבה על המפגש שלי ותוצאותיו , כלומר

פגישת לצורך ראיון לצורך יחסי ציבור לסידרה עם העיתונאית ההיא, אפרופו המקום שהייתי בו עכשיו

והנוכחות שלו באתרי ועיתוני הרכילות בימים הקרובים.

כשנפגשנו לצורכי הראיון היא התחילה בשאלה הבנאלית, המוכרת-לי-אם-להיות-כנה, לאן נעלמת.

לאן נעלמתן? הפעם הנעלמות הן מיקי קם, האשה העסוקה בתבל ואני.

–  למה את מתעקשת שנעלמנו?

–  כי נעלמתן קצת לא?

–  בואי נבדוק…. לי היו בשנה וחצי האחרונות, שתי עונות של "חשופים", שתי עונות של "עד החתונה",

מהדורה שלישית לספר ילדים, מאות אלפי כניסות לבלוג שלי וחיים… ולמיקי, מסתובב לי הראש רק

כמה היא עובדת כל הזמן….זה נעלמתן?

–   אני לא יודעת…..אז למה את לא נוכחת יותר?

–   מה זה נוכחת יותר?

–   ……..

–  אני אנסה לבדוק מה זה אומר נוכחת מבחינתך, טוב?

–  או.קיי

–  אם היית רואה אותי בחצי שנה מאז שחשופים ירדה מהאוויר נניח…… ארבע פעמים בוואלה סלב ועוד

..ץארבע פעמים שלש פעמים ברייטינג או פנאי פלוס, הייתי נוכחת?

–  אולי

–  או.קיי. אם היית רואה אותי עוד פעמיים בטייםאאוט, פעמיים ברכילות יום שישי בידיעות?

–  ………

–  ושכחתי, פרסומת לקורנפלקס בתפקיד האמא בערוץ שתיים, הייתי נוכחת?

–  כנראה שכן

–  אז הנוכחת שכל כך בוער לך לברר עליה כמעט לא קשורה ממש לעבודה שלי…….

–  אולי לא….

–  או. אז תגידי. עכשיו זה מתחיל להיות באמת.

–  מה האמת?

–  שאני לא רוצה.

–  מה זאת אומרת….זאת העבודה שלך, את עובדת בזה!

–  במה?

–  בלהיות, בלהיות נוכחת.

–  מי אומר?

– החיים

– אז זהו, שלא.

.

.
.
.
ואז עצרתי לחלב, חזרתי הבייתה וזאתי אמרה איך-היה-אמא-אני-רעבה-יש-מרק? זה נוכחת.
.
.
.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

 

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים, אֶלֶה

מודבקים באלבומים, מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים מצתהבים

לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה בעתיד צוחקת אל מצלמה

ממגנטת: "מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן, או שזה רק נדמה לי שלא מזמן, דרך זכרונות וסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – ואין קליק.

פעם הזכרונות המצולמים שלנו, קמו לחיים וזכו לחיי נצח מאובקים רק כשהנגטיב פותח,

והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. בריבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה, צלוחיות פלסטיק

מלבניות, שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות:

כאן קול ישראל מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה באור כתום חלש, קלוש, את

החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות, מציל ומפרנס את

משפחתו בעבודה צדדית, סיזיפית. הופך אהבה ותחביב לחבל הצלה ומאבד בדיעבד, כמה

עצובה הייתי כשהבנתי, את אהבתו לצילום, אחרי קריסה כלכלית ע"ע מלחמת התשה

ארוכה בששים ושבע ומיתון אכזרי וממוטט.

תמונה ועוד אחת, ואחת נוספת,  מלכות אסתר אחרי שוטרים עבריים מתממשים ובאים תחת

ידיו הטובות של אבי.

הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו. תכף תזרק

עליו להרף עין מדויק אלומת אור דקה, שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט.

האלומה נדלקת, הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה, המְּפַתֵח,

וזה מתחיל כמו מעשה קסמים של ממש.

אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה ברורה ואסור לה להמשיך להיות בחומר אפילו שניה

נוספת, כי כמו בכל דבר יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

וברגע האחד המסויים, אני מושיטה יד כשהוא מסמן או אומר, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אני אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית,

כי מי שלא נתקל במבטו המוכיח והשקט של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם,

אני מחזיקה את התמונה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח',

נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח,

ואבא מהנהן.

שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות,

אבא מציץ, מאשר, ממשיך בשלו, ולקערה השלישית והאחרונה.

תמונה אחר תמונה גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה,

חירות.

2018 רלוונטי מתמיד

.

עד שנגמרו לי המילים – הפרסומת שהוכיחה את עצמה

לפני שנים, די הרבה, השתתפתי בפרסומת ל…….למי זה היה……. כבר קשה להבין ולזכור

מרוב הסלולרים והפרסומות לא?…… עד שיגמרו המילים היה המוטו שלה….

פלאפון. זה היה לפלאפון.

ANY WAY – כפי שאומרים בשפות אחרות,

כיוון שהבטחתי והושבעתי להעלות היום פוסט, סמלי ככל שיהיה, עד הצהרים,

התיישבתי מול המסך, אבל נגמרו לי המילים.

מסתבר שזה נכון. זה קורה.

נבואות טיפשיות לצורכי פרסומות מתגשמות.

ואני הרי יודעת לא להאמין למה שמצולם ומובטח, בטח בפרסומות, מי כמוני יודעת.

כשהצטלמתי בגיל שבע עשרה בשמלת כלה

 

 

 

 

 

 

ואמא שלי עשתה לי פרצופים?

לא צחקתי לה מול הפנים באמא די נו עם האמונות האלה?

צחקתי.

והנה, עובדה.

גם כשכבר עשיתי לי חתן, לבשתי פיג'מה בצבע שמפניה.

ועכשיו,

עשור אחרי שהצטלמתי עד שיגמרו המילים, הנה עובדה.

הן נגמרו….:)

מזל שבלילות מעולפי חום, כשיש חושך, צללים וילדה שכזו אפשר גם בלעדיהן לזמן מה.

 

קופסאות, תיבות וארגזים

השבוע ירדתי עם אבא שלי למרתף הקסמים שלו לצרכי מדַפִיוּת וחיטוטים.

אין הרבה דברים שמצליחים לעקצץ אותו, את אבא שלי,
אבל יש דבר שהוא ממש לא סובל. שאני מחטטת.
שונא, ממש שנוא שאני מחטטת. חומדת לעצמי קופסאות ישנות, ברגים חלודים,

צינורות מוזרים ומה לא, והוא, שטוב ליבו ונדיבותו ואהבתו אלי אינם עומדים כלל לשאלה 

הופך כילי זקן וחשדן:

את לא צריכה את זה…בשביל מה? מה תעשי עם זה? רחלינקה…זה ישן…זה חלוד.

בשביל מה אתה צריך את זה…? אני רוטנת בחזרה

ואנחנו ממשיכים לשחק את משחק האוגרנים הכפייתיים הכל כך מהנה שלנו שבסופו אני
מצליחה כמובן לצאת עם אוצר קטן, ועדיין בלי קופסת הפח לתה הודי נדמה לי השוכבת שם
כבר שנים מאחסנת מסמרי-עץ בגודל-מי-יודע-איזה שאני לא מצליחה לשכנע אותו לתת לי.
לא בלי תמורה אגב..אני מציעה קופסת פלסטיק איכותית ועכשווית כי אבא-נו-באמת-מה-איכפת-למסמרים-איפה-הם-נמצאים-אבא והוא נשאר בסרובו ועולה להתלונן בפני אמא שלי
ש"זו סכנת נפשות לרדת איתה -הוא מצביע עלי -למרתף, סכנת נפשות"

אני אוהבת קופסאות ותיבות וארגזים.
בכל פעם אני מרגישה שיתכן, יתכן שיקרה כאן משהו חדש, יתגלה משהו שאני לא מכירה.
משהו שלא היה. שלא הכרתי.
דומה מעט לאולם הקולנוע החשוך מפעם, עדיף "גת" או "תל אביב", האורות כבים
והכל, ממש הכל יכול לקרות עכשיו. החוויה המרגשת ביותר יכולה להתחיל בעוד עשר דקות,
אחרי הפרסומות, הסיפור המצויין ביותר שסיפרו לך, יתכן ומיד יתחיל.
אין גבול לשמחה, לצפיה, להתרגשות.
קופסא, מכסה, ואין סוף אפשרויות.

את ב א מ ת צריכה?  הוא שואל ואני מרגישה, מרגישה איך קופסת הפח הזאת,
מתחילה למצוא את דרכה אלי ממעמקי ליבו הרך של אבי המתוק.
בטח – אני עונה בפנים הכי הכי תמות שלי,
ויוצאת מטעמי יסורי מצפון לחפש ברחבי ומעמקי הבית שלי למה ב ד י ו ק אני חייבת,
אבל ממש חייבת את קופסת הפח הישנה ההיא מהמרתף של אבא שלי.
. קופסאות. ארגזים. תיבות.

הירקות בארגז שהגיע בפסח עם נייר גרוס, שוקולד משובח, יין ושאר ענייני שי לחגים.

הארגז שמצאתי בחצר נטושה. נרחץ היטב. מודף בידי מר גולדנברג ומצא את מקומו הפופולרי בבית זה.

זכרונות, צילומים ומשחק חשיבה.

קופסא, מתנה מחתונה בלונה פארק.

וכלי עבודה ומברגים ומברגים ודיבלים ומסמרים ופלס ופלייר ודבק נגרים וכל מה שהילדה של אבא שלי למדה ממנו ואיתו כל השנים האלה ויודעת לישם בעצמה.

 

וחלק קטן מאלפי הכפתורים שקניתי בחיסול חנות כפתורים ישנה ואין לי מושג מה לעשות איתם, אבל מי יכול לזרוק אותם.

ואת זו מצאתי במחסן נידח בדרום דקוטה מכל המקומות. כבר היו בה מכתבים שוברי לב, מברקים מלאי געגועים והצהרות מופלאות במיוחד. היום יש בה הרבה שטויות נוצצות וסתמיות

את הציור ציירה זאת שחושבת שכל מה שהיא עשתה, ציירה, כתבה פעם הוא תינוקי, ילדותי ומיותר. אבל אמה חשבה שהציור הזה מקסים במיוחד והדביקה אותו על קופסת עץ מלאה בגולות.

גומיות וסיכות לקוקיות וצמות

מה זאת אומרת למה היא טובה? לדברים ארוכים

קופסא לקופסאות, מה לא ברור?

ואחת שאוספת מטבעות כסף לשליחי הפיצה סושי למיניהם

בקופסא היה שעון. עכשיו היא מונחת ליד דלת הכניסה/היציאה ועוזרת לי לזכור איך לחזור הבייתה.

.

.

.

ועכשיו כשאני מתחנפת באופן כל כך ברור וגלוי, מול כל כך הרבה אנשים,

אני יכולה, ב ב ק ש ה לקבל את הקופסא הזאת אבא?

לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.

12 – מאיפה החוכמה ואיך כל השנים. . .

.

.

כיוון שאני לא משתמשת במעלית, מטעמי חרדה לא הגיונית וכו', התפרצתי ללובי בקומת האולפן ב"רשת"

בשבוע שעבר סמוקה ומתנשפת מהטיפוס במדרגות –אבל עם פטור עצמי מספורט באותו יום –

ובעוד עוזרת ההפקה מקבלת את פני בחיוך ותימהון, ראיתי פתאום את דורין.

דורין היא א. מעצבת אופנה נפלאה ב. אשה מצויינת  ג. חברה שלי.

איזו הפתעה, אני מחבקת אותה אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה, באמת, לא מטאפורית,חוץ מרגע קטן

בשבוע שעבר בתוך ההתרגשות וההמולה של תצוגת האופנה העונתית שלה ומה שהיא אומרת לי עכשיו,

במסדרון ב"רשת" אחרי כל הזמן הזה זה:  – רגע…יכול להיות שזה עדיין בתיק שלי…

– מה בתיק שלך? אני שואלת, בכל זאת,עברה שנה. אולי מה שלומך או משהו דומה….

– המתנה לאיה.

– מה פתאום מתנה?

– מה זאת אומרת  – היא מחייכת את החיוך האדום שלה – הייתי בפריז בשבוע שעבר, קראתי בטור על

את מתרגשת מהבת מצווה שלה ולא יכולתי שלא…..רגע, היא ניגשת לתיק שלה, מחטטת ומוציאה

בתרועת נצחון קופסא קטנה…

–  הנה, תני לה ותגידי  שזה ממני באהבה, והיא מנשקת אותי והולכת להתראיין ולהראות את הבגדים

היפים שלה בטלוויזיה. נכנסתי לחדר האיפור, התיישבתי על הכסא ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הצמיד

הקטן עם הלב שהחזקתי ביד, על דורין שלא ראיתי, באמת כמעט שנה ועל חברות נשית.

.
איך אפשר להסביר סיסטרהוד?

היא לא חברות, ואחיוּת היא מילה מוזרה. מעבירה אחווה נשית כרעיון ואידיאל יותר מאשר את התחושה

האמיתית, הפשוטה, המחויכת של המיוחד שבחברות בין נשים. הסיסטרהוד היא מילה המנסה להעביר

ולתאר קירבה אוניברסלית, כמעט גנטית, נשית ואינטימית אבל לא בהכרח אישית ככל שזה נשמע מוזר.

עדית פאנק כתבה באחד משיריה היותר יפים, הניחי לי שמו, שורה נצחית, בעיני:

"תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי" –

שורה היכולה "לשמש" כהצהרת אהבה של גבר לאשה כמובן,אבל בעיני היא שמישה ומדוייקת  לחיים שלי,

לחברות שלי. אני משתמשת בה לא מעט כשאני מדברת על גימל, החברה הכי הכי טובה שלי, וגם על המעגל

היותר רחב של הנשים שלי, נשים המקיפות אותי בחיי, בטוב וברע.

אלה המונחות בחיים שלי באותה פשטות ושמחה ואהבה שאני מונחת בחייהן.

לחלק ביום יום, לאחרות, רק בשמחות גדולות ורגעים מלאי עצב, כמעט בלי האמצע.

לפעמים לקפה קצר, יש כאלה שהכי טוב ואינטימי עובר ביננו דווקא במילים כתובות, המאפשרות גילוי לב,

פתיחות ויושר שרק מילים כתובות יכולות לעיתים להכיל. יש חדשות יחסית.

יש את ה. שמתיידדת איתי כמעט רק כשהגוף שלנו נקרע בהליכה על שפת הים עם סודות גדולים שנעלמים

אל הגלים, ככה אנחנו מקוות, ויש את א. אנחנו מצליחות להפגש פעם בהמון זמן ממש ותמיד, תוך רגע,

הכל על השולחן ברור וחד ובלי הסתרות בכלל, ואת לביאה שהיא סוג של אחות גדולה ומעצבנת.

ואת אלה שהיו.

גם מתוך הכעס והזרות והזמן שעבר, האינטימיות לא נעלמה והדיבור זהיר- אם בכלל –  אבל העינים מדברות,

תמיד מדברות. ואת זו שכועסת ולא אמרה, ועדיין לא אומרת למה, ואת זו שאני כועסת ופגועה ממנה ולדאבוני

לא מגייסת אומץ כדי להגיד, שתדע כמה פגעה. ואת אלה שנטשו בכאב הכי גדול שלי והכאיבו הכי הרבה

בנטישה שלהן ואת ל. שאחרי שילדתי לקחה על עצמה, כי ביקשתי בגלוי ובאומץ שתהיה לי למַנְחה, ועם תינוק

קטן וילדות גדולות פינתה לי מקום בלב ובחיים וכל כך עזרה לי בחודשים הראשונים. סיסטרהוד, כבר אמרנו.

ואת הנשים האלה, שבקריסות הגדולות ובכאבים הגדולים, את, אני, תמיד מוצאת עצמך מוקפת בנשים בחייך:

אמא, אחות, דודה וחברה טובה. אין כמו חברה טובה.

תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי, אני חוזרת על שורה כל כך  יפה.

.

יש אנשים האומרים לי שלהתייחס לחברה הכי טובה שלך כאל משהו  "מונח" – את מונחת לידי –

זו התייחסות מבטלת, לא מכובדת. אני באמת מתייחסת אליה כמובן מאליו בחיי. זה נכון.

אני באמת רואה בה דבר מצויין, ומובן מאליו וחשוב בחיי שאני אוהבת ומכבדת בדיוק כפי שאני מקווה שהיא

מרגישה בקשר אלי והימצאותי בחייה. מבחינתי, אני שמיכת הטלוויזיה הרגשית שלה. שתתעטף בי.

שמחה, בטחון, עניין ופשטות. מה עוד צריך?

היכולת להיות אני. בלי אגו, בלי צורך להעמיד פנים, כמעט כמו לדבר  עם עצמי, ממש כמעט.

לא להיות חייבת לדבר, לפטפט כל יום, לשמוח בשמחותיה, לאהוב את  ילדיה ואהוביה ומשפחתה כשלוחה

של חיי ומשפחתי שלי,  לכאוב את כאביה, אכזבותיה, נצחונותיה וכשצריך,

ת מ י ד להיות שם.. בשמחה, בפשטות. באהבה.
.
אני רואה את הבת שלי בודקת חברויות בגילה. מתרגשת מקרבה חדשה,  מתאכזבת עד עצב עמוק וגדול מכדי

להכיל ואני יודעת שצפויות לה שמחות גדולות, רגעי קירבה מענגי נפש, צחוקים, החלפות בגדים, רכילויות

על בנים, סודות ראשונים על איפה ואיך זה מרגיש, חיזוקים גדולים לאורך חייה שאת יכולה וצריכה ומסוגלת,

תחושת שיתוף והבנה יוצאת דופן עם חברותיה והרבה, הרבה מאד רגעים טובים.

אני גם יודעת, ומכירה ומצרה שאין בכוחי למנוע ממנה את ההפוך. את האכזבות הצפויות לה, וכאבי לב שיגרמו

לה ושהיא תגרום לחברותיה במזיד או שלא.

אני מאחלת לה שתמצא ותמציא לה עם השנים מעגל.

מעגל בנות, נשים שיקיפו אותה ואת עצמן במעטפת בטחון ואהבה ונשיות וכח,

מעטפת שתעניק להן את מה שהן יכולות. …

ושלא תשכח שגם אמה, סבתה ויתר הנשים במשפחתה אוהבות אותה כל כך ומחכות לה, בידיים ולב פתוח.

כזה, כמו על הצמיד החדש.
.

יום האשה מצויין בשבת הקרובה. זכרו אותו בלבכן. הוא חשוב. עדיין.

טור מספר 12 –  24 – "ידיעות אחרונות"

הפרעת קשב, עדות אישית. ADD

.

אזהרה לאנשי הפרעת הקשב הקוראים כאן לראשונה:
זה מסמך א ר ו ך. מאד ארוך. יתכן שיהיה קשה לקריאה אחת.

הטריגר לכתיבת המכתב / עדות / מסמך הזה בשנת 2007 היה  אישי.
עיתונאית שיצאה למלחמה נגד הריטלין וגם אנשי הסיינטולוגיה הצליחו להושיב אותי במשך שלושה ימים –
וזו לא משימה פשוטה כפי שיתברר בהמשך- מול המחשב ולכתוב בסערה רגשית גדולה איך זה מרגיש
להיות, לחיות כילדה וגם, אז זו הייתה עדות פומבית ראשונה, כאדם מבוגר עם הפרעת קשב.
איך אפשר להסביר ולתאר משהו שהוא את עצמך, טבעי ופשוט ומסובך כמו החיים עצמם.
ערטילאי כמו הנפש, ממשי כמו נוסחא עלומה על לוח שחור.
רגע של חסד וזרם תודעה מתפזר למילים ממשיות.

והנה תוספת מינואר 2018, שלוש דקות על ילדים ודימוי עצמי

וזה מה שכתבתי אז. העדות שלי.

אני לא באמת מצליחה להחליט (מה עוד חדש…) איך להתחיל להסביר לכם.
להסביר איך "זה" מרגיש.
להסביר איך אני מרגישה כשאתם חושבים שאתם יודעים ומבינים.
אני יודעת שאני כל כך כועסת על הקלות הבלתי נסבלת של המילים הנאמרות נגד בכזו קלות.
נגד הגדרת ההפרעת קשב בכלל ונגד תרופות מועילות כמו הריטלין  ודומיה בפרט.
גם על העיקרון וההתנגדות העיוורת אני כותבת וגם על הפסקנות והיהירות, למרות.
למרות הסיכון שהמעשה הזה לא יפעל לטובתי –
למה אני צריכה את להפנות אלי זרקור לא מובן כזה? למה זה טוב? מועיל?
כנראה לכלום.
ואני אומרת שfuck.
לפעמים אי אפשר לשתוק יותר –
גם אם מדובר במשהו שהוא "על החיים ועל המוות" רק למגזר מצומצם. לא לכ ו ל ם.
למי כן?
אז ככה:
לילדים, להורים, לילדים שנהיו הורים, למורים שלהם, לחברים שלהם, לבני הזוג, לעצמם.
לעצמנו, אנשים מבוגרים.
לכולנו, בעלי הפרעת הקשב הזו – היא על החיים ועל המוות.
החיפוש הבלתי נפסק מה לעשות איתה.
איך להסתדר איתה.
מה לעשות עם הילדים.
איך להתמודד עם עצמנו, עם החיים שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שהיינו –
ואתם באים. עיתונאית, סיינטולוגים במסווה רוקחות, אנשי פתרונות אלטרנטיביים מוזרים,
וככה, בהרף אצבע על מקלדת, בטוקבק היסטרי ומפחיד,
במיילים שמגיעים משום מקום למייל הפרטי שלנו,
נוקבים בשם הנורא מכל – האויב – הסם – הריטלין!

"מדובר בסמים קשים לילדים"-
"אל תתנו להם ריטלין" –
"שיפסיקו לרמות אתכם" –
אתם כותבים וכותבים גם הסיינטולוגים הבורים ובהרף מילה שטחית מפילים אימה.
הפסקנות הזאת. היהירות הזאת. האנחנו יודעים!
מי שָׂמך? מי שמכם?
"אל תסממו אותם!" אתם אומרים להורים –
מבצירים בהם. מזהירים אותם. אל תתנו להם ריטלין.
אתם מזיקים להם –
כלומר? מה אתם אומרים להורים האלה?
אתם הורים רעים במקרה הרע, או הורים לא אחראים, הולכים אחרי העֶדר במקרה הָּטוב –
ואתם יוצאים לקרב.
תגידו על נפש הילדים, ואני אגיד על נפש ההורים יחד עם נפש ועתיד הילדים.
הורים מודאגים, מבועתים וחרדים לילד שלהם –
אותך הם צריכים עכשיו, אתכם??!!
מה את חושבת? שהורים נותנים ככה בקלות ריטלין? כאילו אקמולי –
הרי על אנטיביוטיקה לדלקת אוזניים מדברים עם הרופא, חושבים אולי לא צריך,
אולי זה יעבור לבד….. הגוף ילחם ויתגבר?
אז ריטלין??!!
את חושבת שככה, בקלות.
בלי היסוסים? בלי חרדות? בלי בדיקה? בלי ייסורי מצפון?
בלי פחד שאולי זה לא הדבר הנכון לעשות?
שמורים, פסיכולוגים ומאבחנים שמים זין על נפש הילדים שמגיעים לאבחונים וכל מה שהם רוצים
זה לעשות  V  על עוד ילד –
יאללה נסמם אותו שיהיה שקט בכיתה ונמשיך הלאה –

זה האמון שלך באנשי חינוך? אנשי רפואה? אנשים בכלל?

ואז אתם, ממרומי הרייטינג שלוהפסקנות ובאותו טון נעים. יודע. אימהי.
חורצים גורלות וקובעים – אל תעשו!!! אל תאמינו!!!
לי תאמינו. לי ולאילן הרוקח ולחברים הסיינטולוגים שלנו.
מי שָׂמךְ?
יש לך הפרעת קשב?
למדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, ניורולוגיה, חינוך, חינוך מיוחד, משהו –

תארו לעצמכם– וזה מפחיד אותי לחשוב על זה –
תארו לעצמכם שיש הורים שמקשיבים לכם ברצינות – או לעוד דברני טלוויזיה –
יודעי דבר. שליטי המצלמות. אלה שגילו משהו. עריצי ההמון.  תארי לעצמך שיש הורים שלא יודעים
איפה לחפש ולמצוא מידע – שלא מספיק מודעים, מקושרים, משכילים לחפש ולברר לבד –
שיודעים לשאול שאלות מהבטן, לא מהראש.
כאלה שחושבים שאם את בטלוויזיה, את בטח יודעת,
והם הקשיבו למורה וכעסו על הילד שלא לומד מספיק טוב – והענישו,
והיו סבלניים, ודברו שוב עם המורה ועם היועצת ושוב עם הילד, והבטיחו פרסים ואיימו בעונשים,
ושמעו פתאום מילים חדשות ומפחידות –
הפרעת קשב וריכוז.
והם נבהלו. שאלו בחשש, חיפשו באינטרנט ובכו בלילה מתִסכול ופחד וחוסר אונים –
אין הרגשה איומה יותר להורה מחוסר אונים.
הורים שידעו והרגישו את המיוחדות, החוכמה, הקסם והעומק של הילד
ולא הבינו איך זה שרק הם יודעים.
שראו את הילד שלהם כלוא בתוך עצמו. את החוסר אונים והתסכול וחוסר ההבנה.
ראו אותו לא מצליח להשתלב בחוקים החברתיים בכיתה ומתחיל, לפעמים,
לא תמיד, להדחות לשוליים –
ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה ובהלה ואהבה ושוב….חוסר אונים.
והתחילו מסלול חדש.
וכשסוף סוף עברו את הדרך הארוכה והמייסרת של אבחון ושל הכחשה.
של כעס, סוג של אבל קטן על הילד שלא יהיה להם והקבלה המלאה של הילד שיש להם.
המקסים, היצירתי, החכם, היוצא דופן, הרחב בנפשו והבאמת מיוחד.
עד שהם עברו את כל הדרך הארוכה הזו –
והגיעו למקום קצת יותר קל –
מקום של הבנה יחסית ושל פתרון שעובד – פתרון תרופתי שעובד  –
מי עומד מולם עכשיו?
את.
מי שָׂמךְ.
הנה אני שואלת שוב – ככה זה איתי. חוזרת על אותו ספור, אותו זכרון,
אותה שאלה אין ספור פעמים –
מה לעשות? ADD
הנה אמרתי שיש לי ADD –
לא לאחותי. לא לילד של השכנה שלי. לא לחבר של בִּתי. לי.
ולשורה ארוכה של בני משפחה שלי. גנטיקה you know…. ולעוד חמישה ילדים לפחות שאני
מכירה ולעוד ארבעה בני נוער ולאישה מדהימה אחת בת כמעט שמונים, שאין לה מושג על מה
אני מדברת, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו
ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים –
שיש ל"זה" שם.

ולי.
קוראת ספרים אובססיבית. כותבת בהתקפות. חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות.
דחיינית – ידעת שזו תכונה אמיתית??? דחיינות.
ממשית….לא "פינוק"….לא חוסר אחריות. תכונה. דוחה הכל. את החיים בעיקר.
מטלות שנראות ומרגישות לאנשים אחרים יומיומיות ובאמת שטותיות מכדי להתייחס,
נִידְחות ונִידְחות עד שהדפיקה בדלת מגיעה, והמחיר משולם.
אני אימפולסיבית. פזורת נפש. שקועה בעולם פנימי. לעולם לא משועממת. זריזת גוף ומוח.
רגישה מאד. פגיעה אפילו יותר. אמפטית. פטפטנית. מבינה הרבה ובדיוק מפתיע.
מתחברת לילדים בקלות ושמחה ופשטות. הפכפכית מצבי רוח. יצירתית.
אובססיבית מעט, בדברים מסוימים, קטנים, שוליים – לא ברמה שמפריעה, סקרנית –
ובעיקר –
אני אומרת לך באחריות מלאה –
שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי
כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי.
היא הסיבה העיקרית.
הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים.
קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר התצלצלו הפעמונים.
עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נאורולוגי –
עברתי אבחון אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים
וכדי להיות ממש ממש בטוחה עברתי מבחן "טובה" –
וכן. יש לי הפרעת קשב וריכוז – ללא היפראקטיביות –
את ההיפר שלי אי אפשר לראות. הגוף שלי רגוע. אבל המוח my dear
המוח –
ואת יודעת כמו מה זה היה?? הגילוי הזה? האבחון הזה?
כאילו מישהו לקח זרקור ע נ ק  –
סובב אותו לאחור והאיר לי את חיי –
האיר את המנהרה החשוכה ההיא, שבה העברתי את ילדותי,
את נעורי והרבה הרבה שנים בבגרותי.
הגילוי הזה הסביר לי שיש סיבה.
הבהיר לי שאני לא ממציאה את עצמי לעצמי.
לא מתרֶצֶת.
שאני באמת.
וזה מרגיע מרגיע מרגיע להבין.

היום אני יודעת, גם מנסיון – וגם מהרבה גדולים כקטנים שאני מכירה,
יודעת ושמחה שיש ל"זה" שם ויש לזה פתרון. יש תרופה.
לא חשוב איך קוראים לזה. פתרון. חלקי. לא מושלם.
אבל יש. הוא לא ישָנֶה אותי. הוא לא יקח "את זה" ממני – אותי ממני –
אבל כשאני צריכה, כשאני רוצה, אני יכולה להיות בלי ה – ב א זזזזזזזזז.

אפשר… איך אמרת? אפשר בלי ריטלין…זה רק תלוי במורה….
"זו בעיה חינוכית" – את כותבת – "לא רפואית"
עכשיו גם המורים אשמים, לא רק ההורים –
רוצה לעצור רגע ולחשוב???
על ילדותו של אדם – על הזמן והמקום הבאמת הכי קריטיים לנפשו, לביטחונו  וגדילתו –
על דמוי עצמי. הערכה עצמית. מי אני ומה אני שווה. איזה ילד אני.
כמה אני חכם. כמה אני מוצלח. כמה אני מצליח. כמה אני יכול. כמה מקבלים אותי.
כמה מבינים אותי. איך אני
לומד לקרוא. מבין מספרים. מבין הכל.
וזה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות –
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
זה קשור לְידיעה פנימית שלך כילד.
שם זה רק אתה עם עצמך. לא חשוב בן כמה.
והידיעה הפנימית הזו, התחושה העמוקה הזו חזקה מכל המילים הטובות שתשמע.
מכל ציונים הטובים שתצליח לקבל. מכל ההוכחות שיתנו לך.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

ומה את חושבת "זה" עושה לנפשו של ילד בן שבע, עשר, ארבע עשרה –
ילדה –
איך תגדלי להיות אדם מאמין בעצמך, בכישוריך, ביכולות שלך אחרי ילדות נבוכה כזו –
ואני מדברת בינתיים על אלה בלי ההיפראקטיביות –
אלה שהמוח שלהם מתרוצץ –
בניגוד לאחרים שאצלם, גם הרגליים, הידיים והטוסיק מתעופפים בלי הפסקה.
יש לך מושג איך זה לחיות בחוסר שקט פנימי אין סופי מהיום שאת מכירה את עצמך.
יש לך מושג איך זה לדעת שהאיקיו שלך גבוה מ 130 –
מה לעשות מדדו אותו המון פעמים –
ולא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טכסט בספר היסטוריה –
כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים –
היסטוריה מבחינתי – ממש – אבל ממש בור שחור-
ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל –
אני, יקירתי, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור – ולמה.
ולא חשוב כמה פעמים ידעתי וכתבתי וסימנתי –
וכתבתי וקראתי ולמדתי ושוב קראתי ושוב קראתי.
מתחילה פיסקה, ובתוך משפט או שניים, שוכחת את הרעיון הראשוני שהיה להרף עין
כל כך צלול ונהיר וברור ואופס…….נעלם למעמקים.
ואין לי שום דרך לשלוף אותו משם.
על הדחיינות שלי, הפסיביות שלי, האימפולסיביות שלי –
ספרתי לך כבר, נכון?
אמרתי לך שאני מספרת דברים שוב ושוב. מבחינתי כל פעם, פעם ראשונה.
ןהאימפולסיביות—-מה איתה, תגידי –
לעשות את הכל, לנהל את חיי באופן כל כך דרמטי תמיד. שאין דרך חזרה –
לדחות תפקידים ברגע – לקחת אחרים בשניה –
לסיים מערכת יחסים בלי משים – לעבור בית, לזרוק רהיטים, לעשות שיפוץ,
לדבר בלי סוף, לסיים שיחות טלפון בפתאומיות , כי אי אפשר להכיל עוד מילה –
ויש אנשים שחושבים שזה פינוק –
מה זאת אומרת לא יכולה להתאפק?
כשצריך מתאפקים.
כשצריך להצביע בכיתה – מצביעים וזהו. לא מתפרצים!
אז זהו שלא.
שכשאי אפשר להתאפק – ב א מ ת אי אפשר להתאפק.
מה תגידי?? נעים??
לא נעים. אפילו מייאש לעיתים. ומעציב. ומ ע י י ף. בעיקר מ ע י י ף.
אותי ואת הסובבים אותי.

ומה עם המקצוע שלי?
חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי.
נכון שעברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי –
אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלו לי התפקידים ההם –
ולא חרדת התפקיד או הכשרון או הבצוע ה'משחקי' –
סתם. הקטע הטכני, הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בע"פ.
תפקיד בתיאטרון? נראה לך?
ותודה למי שהמציא את הטלפרומפטר.
ותודה למי שהחליט שסרט מצלמים ב"חתיכות קטנות" – סצנה סצנה –
מחולקות ל"שוטים" – ואפשר עוד פעם אם שוכחים.
אם הטכסט שלמדת, וניתחת ושיננת, פתאם ברגע האמת,רגע ה"אקשן" נעלם.
נמוג. יש take 2.
יש לך מושג איך זה לקרוא אין ספור ספרים, טובים כרעים –באמת אין סְפור….כי מה לעשות –
לקרוא ולראות סרטים הם באמת שני הדברים שלי. שמחת חיי –
אז תחשבי איך זה מרגיש לקרוא ספר מופלא, או לראות סרט מצוין, לחוות את עוצמת הסיפור,
הכישרון וכל מה שספר/ סרט יכולים לעשות לך. במלוא העוצמה, לחשוב על מילים,
חוויות, תובנות שאפשר לקחת הלאה.
לחשוב הרבה, ולדעת שבתוך ימים, יש אפשרות די סבירה…לא תמיד…אבל הרבה…..
לשכוח על מה הספר. לשכוח את הסיפור והמילים –
להשאר רק עם החוויה הרגשית.
מה תגידי?? שתשאלי אותי איך הספר?
ואני יודעת שקראתי, זוכרת שנהנתי, או שלא. זוכרת רסיסים ולא יכולה לספר לך.
זכרון לטווח קצר. זכרון לטווח ארוך. יכולת הפנמה. זיכרון חזותי. המון מילים ואותה תחושה.

יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
ואיך אף אחד לא רואה אותי?
את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
איך אף אחד לא רואה?
ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???

וגם את כל הדברים הטובים שאני מאמינה ויודעת שיש בי, אלה שאני מרגישה שבורכתי בהם,
שעושים אותי מי שאני – וס�
�יחה על הבנאליות –
גם אותם אני מייחסת לאותו מקור –
אבל אותם, את הטובים אני לא מעיזה לכתוב –
כי גם ממעמקי ה"התקפה" הזו שאני חווה עכשיו, מולך אני זוכרת שיש לי כוונה לפרסם את זה –
ואני לא רוצה שזה יזיק לי. אני מפחדת.
ואני מתביישת שאני מפחדת.
ואני מתביישת שאין בי את האומץ האמיתי להגיד fuck –
או שאין בי את האמון האמיתי באנשים שקוראים –
כי לא עלי אני מספרת לך –
על כולנו אני מספרת לך –
על כל הילדים והילדות והגברים והנשים –
שכל אחד מהם מרגיש וחי ומתפקד אחרת עם הנוסחא המוחית שלו –
וכל אחד עם הרעש והרגישות והמקומות המצומצמים והמקומות הרחבים שלו –
עם הכשרונות, התבונה, המגבלות, והחסרונות והסך הכל שלו –
עלי אני מספרת לך, ודרכי עליהם –

ומה זה בכלל הADD הזה – הדבר הזה. תסבירי לי ….
ביקשה אימי לא מזמן –
ומה שיש לי זה המון המון מילים – אני אוהבת מילים –
המון מילים וכמעט כלום –
מה זה? מה זה עושה? זה מסוכן? זה כמו מה? מה זה? איך זה מרגיש?
ואני לא יודעת להסביר איך זה מרגיש כי אף פעם, מעולם לא הרגשתי אחרת.
אבל אני מנסה. עכשיו.
איך אפשר להיות גם כל כך חכם וגם לא להבין משהו כל כך פשוט?
אפשר.
כי האמת – אין לי מושג. הכל מילים –
היא באמת מסתורית – ה ADD הזה –
ואולי פחות רומנטית ממה שאני רוצה לחשוב -.
ואם אני אצטט את מיכל לברטוב במאמרה מ"הארץ" מה-23 לפב 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=686473

ADD הוא מנגנון התמודדות יצירתי – תחילתו במחסור, גנטי כנראה –
בחומרים כימיים המאפשרים קליטת מידע אופטימלית בתאי המוח  –
והתוצאה היא –
תחשבי כמה זה מעייף –
עמידה ת מ י ד י ת במתקפת יתר של מידע –

כלומר משהו, חוסר במשהו לא מאפשר למוח שלנו לעבד את המידע שהוא
מקבל – כי הוא מקבל יותר מדי מידע – כמו מסננת עם חורים גדולים מדי –
יותר מדי נשפך פנימה – והריטלין?
הוא מעכב את ספיגתו של מוליך עצבי ספציפי בתאי המוח ומאפשר
לתאים המתאימים להתמודד עם מה שקודם היווה כמות מידע גדולה מדי –
התוצאה –

ההתקפה על המוח נפסקת. הריכוז והקשב מופיעים.
פשוט, לא??
לא ממש מובן – אבל גם אפילפסיה, אלצהיימר, גאונות וכשרון, או כל דבר הקשור למוח –
לא ממש מובן לנו – בשביל זה, כמו שלימדה אותי אמא שלי –
בשביל זה יש רופאים!

ואת יודעת מה הכי חשוב לזכור ?
שהפרעת הקשב והריכוז הזאת לא קשורה רק לילדים וללימודים –
א ב ל
וזה אבל גדול –
קל לגלות אותה במקומות דורשי לימוד –
שם היא ברורה. קיימת באופן "מעשי", קל לזהות אותה –
אבל היא לא נעלמת בגיל 18 –
אחרי שבדרך נס ומאמצים אין סופיים עברת את בחינות הבגרות –
היא לא נעלמת באוניברסיטה או בעבודה שלך כי אתה כבר בן 30, ולא בתפקוד שלך כבת זוג,
הורה או פשוט אדם מבוגר –
ואת לומדת ללהט להטוטים ולמצוא פתרונות מייצבים וללמד את הילדה שלך מגיל מאד צעיר
ש"אמא מבולבלת רק בדברים הלא חשובים" –
ומגלה להפתעתך שזה נכון.
שאת הויטמינים שלך כמובן תשכחי לקחת בזמן אבל את שלה, היא תקבל יום יום בדייקנות.
ואת לומדת לצחוק. כי יש הרבה חן ורגעים מקסימים בפיזור הנפש הגרנדיוזי הזה.
קמה מהכסא בהחלטיות, פוסעת מספר צעדים, נעצרת. רִיק. לָמָה קמתי.
לאן אני הולכת.
השלט מונח בתיק כטלפון נייד לכל דבר.
הטלפון בתוך במקפיא.
המפתחות משוכפלים לאין ספור ומונחים במקומות שונים לשעת חירום, שתמיד מגיעה.
קבעתי תור, לא פתחתי יומן. פתחתי יומן, כתבתי בתאריך הלא נכון.
אין ספור רגעים שמתאספים לזכרונות משפחתיים עם הרבה חום וחיוכים.
וחוץ מזה, יש ברירה? היא לא הולכת לשום מקום.
היא כאן, אני חושבת שהיא אישה, הADD הזאת.
והיא קשורה לאנשים – אנשים בוגרים –
וזו יכולה להיות אשתו של העורך, הגננת של הילד שלך, נהגת האוטובוס או הבחור המקסים
שמחייך אליך במעלית כל בוקר או העיתונאית המסקרת את הבחירות –
או השליח, העורכת דין, עורך בעיתון, הזמר הגבוה או הגנן…..לך תדע –
ומה זה בכלל חשוב.

מה זה יעשה לי, לחיי, המכתב הארוך הזה?
האם הסערה שאני חווה עכשיו,
האימפולסיביות או האובססיביות שלא מזיזה אותי מהכסא כבר ימים ארוכים –
תעזור לאנשים אחרים? לילדים אחרים?
תעצור אותך לרגע??
תעצור פעם מישהו לרגע מלהשתמש בכוחו באופן יהיר ופזיז וזחוח כל כך –
לא יודעת. נראה.
נ. ב. – אני אפילו לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אחרי  שטף  המילים הלא נגמר הזה.
ובכל זאת – לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו –
אני צרכנית ריטלין צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מאד מסויימות –
צילומים. כתיבה שמצריכה ריכוז. תשלום רפורטים בזמן…
חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה ADD שלי.
הריטלין הוא כמו….. קובית שוקולד בירידת סוכר.
ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל,
או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בתחת צריך מיד איבחון ומירשם.
מה פתאום?
אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף וכוחני והחלטי –
כי לפעמים – אין ברירה. ואל תגידי, תמיד יש ברירה. זה לא נכון.
לפעמים,באמת אין ברירה.

את יודעת – לדור ההמשך שלי אין כנראה. אולי הגנטיקה קפצה דור ואני כל כך שמחה –
בטח שמחה נו מה, אבל אם פתאום בגיל 12, בחטיבה, כמו שהיא עושה לעיתים קרובות,
היא תופיע… ההפרעה הזאת. אני יודעת בוודאות שאני אעבור תהליך רגשי קשה מנשוא.
אני יודעת.
ימים קשים, מייסרים, מלאי תהיות – ולילות חסרי שינה לשנינו. להוריה. ולבטים. ורגשות אשם.
גנטיקה. ויסורי מצפון. וימים של אינטרנט וחיפוש אלטרנטיבות.
ומה עם אומגה 3
ואצה ירוקה כחולה
ואולי אלבויים
ודר' מירי כץ שאני כל כך סומכת עליה אומרת שֶככה
ואולי הומאופתיה ויש את התוכנה הזאת שאומרים שעוזרת….
ומכונים מקצועיים עם פסיכיאטר / ים אמיתיים, הוגנים ולא מניפולטיביים המטפלים גם
בהפרעת קשב …..ויש קואוצ'ינג לילדים, היית מאמין.
כי זה מבאס וגם כי הפתרון מבאס, זה נכון.
לקחת תרופה זה מבאס. אבל גם אינסולין מבאס שמעתי……
וחוץ זה, זה מה יש!!

וכתבה לי נועה המתוקה מילים שמעבירות את התסכול ומה שאתם לא מבינים:

לו רק ידעו את התיסכול ביו יכול למסוגל,

וגם, שבין זה ובין רצון אין ולא כלום.

נ.ב.ב. הצהרת בלפור נכתבה וניתנה על ידי שר החוץ הבריטי, מר ארתור
בלפור שלהי שנת 1917 – ההצהרה הכריזה על עמדתה החיובית של ממשלת
בריטניה כלפי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ה ל ל ו י ה !!!!!

נכתב במרץ  2006 במשך 5 ימים, 3 כדורי ריטלין LA  20 מ'ג, 2 ריטלין SR 20 –
שוכתב מ ע ט עכשיו – ספטמבר 2006 – ומעולם לא נשלח ליעדו.

אני שותקת. מי היה מאמין

תוספת: שאלון – מאה השאלות לבדיקה ר א ש ו נ י ת

/

תוספת מאוחרת, הרצאה במסגרת 12 דקות שנתתי לא מזמן, קיץ 1012.

זה כמובן מעין תקציר הרצאה שאני  נותנת בסדנאות, בתי ספר, מכונים וכו'.

.https://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא,

כאילו דווקא הם שילמו שיופיע כאן. הבלות רוח, שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

כתבה ב"שבעה ימים" יורם קניוק קיץ 86'

.

.

זו הכתבה בשבעה ימים, קיץ 86'.

יורם קניוק ומיכל היימן אחראים על המילים והצילומים, ועל הרעיון, אדם ברוך.

העתקתי אותה לכאן מילה במילה.

עיתון הוא דבר מתכלה, האינטרנט בינתיים הוא מקום בטוח,

ואני רוצה אותה לתמיד. הטכסט ארוך. מאד ארוך.

.  .  .

בערב, או לפנות בוקר, כבר מריחים סתיו. הרוחות, המעבות עננים, מביאות לחוף תל

אביב את ריח הפריחה הקרובה. עוד מעט, יפרח החצב. קול התור ידמע בארצנו. אבל,

שמחת בית התועבה תגמר, כמאמרו של דני בן ישראל, הזמר של ישראל ההירואית

שעבר לחצר האחורית של הישראל הזאת. את חוף הים הארוך, מחוף תל ברוך ועד

מסעדות הדגים על שפת הים, דרומה ליפו, יארזו, אמהות פולניות, שכבר הספיקו

להוולד להורים יוצאי מרוקו, יביטו בשעוניהן ויגידו לילדיהן, הקיץ נגמר. עם בוא הפריחה

והעלוות הירוקות, עם הימים הצלולים של הסתיו, תגמר החגיגה של תל אביב.

* * *

היה בתל אביב אדם ולו שלושה כלבים. הוא קרא להם לבוא. אחד בא, אחד לא, ואחד בא

או לא.

חלי גולדנברג היא פריחת קיץ בסתיו.

בינתיים, היא באה או לא.

בתחילת העשור הרביעי שלה, שום יופי שמצאו לה, לא הלך בדיוק לאיבוד. אבל, איזו

תקווה  למשהו ענקי מתחילה אולי להימוג. חלי גיבורת סגנון, שבמקרה הטוב הוא סגנון

ממוחזר של תרבות מגאזינית.

היא חצב של תחרות. טווס בשבילי, או בשבילך. מוסד מקומי עם הבהקי פזילה לחו'ל.

הצרה היא עם הראי האמיתי של חלי.

עמוק בתוכה, היא כמו הטווסה, הכביכול-מתפעלת מיפי הזכר, העוטה נוצות קשקשים

לתפארה. בראי הזה, הנפש, כמו הטווסה, היא עיוורת צבעים.

* * *

חלי, שגדלה סמוך לתל אביב וחיה בה, נשארת לרוב לבדה. אם באמת אנחנו האנשים,

שהורינו הזהירו אותנו מפניהם – חלי מוציאה, נותנת, יותר ממה שהיא מקבלת. כשהיא

מקבלת, היא חושבת שהיא נותנת.

אולי עמוק בלב היא יודעת, שאיתה, כמו עם ריטה הייוורת', אף אחד לא יתחתן מפני

שהיא יודעת לבשל. חייה, הניראים הדורים כלפי חוץ, מוחזקים בסיכות בטחון, אולי

קצת דבק איפור.

אחרי הצלחה של חמש עשרה שנות דוגמנות, הייתה אולי זורקת את כל מה שיצא לה

מזה, בלי לוותר על מה שזה עשה בשבילה.

הנה המילכוד: הסף הכי גבוה שלנו, זה מה שכבר לא נהיה.

כדי לנסות לתפוס ענן, ולחבר אותו למרכבה שלנו, צריך להסתכן. כל דבר ממשי בחיים,

אמר מישהו, קורה על חודו של סכין גילוח. להסתכן, זה לחבר את העבר, שאולי לא היה

לו אף פעם עתיד המחובר לעבר שלעתיד הוא זר, כמוס, כמוה.

*  *  *

עניה, סוערה, לא נוחמה אומר ישעיהו ומוסיף, והנה אני מרביץ בפוך אבנייך. בדפ"רים

אקדמיים או דפוקים, כמו אצל רובינו, פירושו של דבר הוא, שאם את כבר עומדת כל

חייך מול פילם, את מקווה שבסוף תפותחי את, לא רק הפילם.

בפילם את תמיד צודקת כי את יפה בו ובטוחה.

בחיים, אין עדשות לשביבי השניה, בהן כולנו, לא רק את, הילדים היפים של אלוהים.

מזה האחים פרג' בנו אימפריה.

בגלל זה עוד לא נולד צלם מחורבן, שלא תפס לו פראייריות.

*  *  *

וכך, הניאוף הקוסמי של תל אביב, עם השמש שלה, עומד להסתיים. ויש בזה מין עצב.

חלי היא גם כן עצב.

מוגן על ידי חיוך מתוק, מיידי, בשביל הכאב שמאחוריו.

חלי, אשה שהמיטה עצמה באוהלי חילוף החומרים הסינטטיים.

הקיץ חמדתי, מתחיל לזוז.

כל מה שלבשת, כדי להסתיר את עצמך בו, נשר עם עלי הסתיו של פאריס.

כאן דבר אינו נושר. אולי עלי עצים מיובאים.

אפילו הזקפה הלאומית, כשהיא ניתקלת  בקיר, היא שוברת רק את האף.

בסוף, הסכיזופרניה היא המצב היחידי כמעט בו אינך לבד.

*  *  *

הפינגווין עף כשפניו מופנים לאחור.

זה לא מפני שלא מעניין אותו לאן הוא עף. הוא רוצה לדעת איפה הוא היה.

חלי במחלצות, זה לעוף לאן שהיא הייתה. תל אביב של שלהי קייץ, זה לדעת מה נגמר,

זה לדעת אם הכלב ההוא באמת בא או לא, לא לאן הולכים.

הצילומים של שביבי השנייה, יודעים להחמיא לחלי. לצאת מן הדוגמנות, קשה. המכולת

אינה מקבלת צ'קים של כבוד בלבד.

בצילומים מבחינים גם במשהו אבוד.

אם גילה של אישה נמדד לפי איך שהיא ניראת לפני ארוחת בוקר, חלי משחקת אותה

בערמומיות תמימה.

ב'עד כלות', סרט סטודנטים ישראלי, שהוקרן בטלוויזיה, חלי יצאה עם ביקורת טובה

ממנו, היא ניראת כמי שהצליחה לרמות את הרגע, זה שלפני ארוחת הבוקר. ניראת

כמעט מיוחסת בתבוסה שלה, יש לה כמה רגעים נוגעים אל הלב. היא ניראת כאילו

הייתה יכולה,  כמו הפינגווין, לעוף אחורנית וללכוד לעצמה את מי שהצילומים שלה

לרוב מסתירים.

יופי בצילום, הוא גם נקמה.

כמו סתיו בסוף הקיץ.

אם חלי תתפוס את העבר שלה כשקר, שהיא נאלצה להנות ממנו, היא תגלה שהיא

אולי לא כל כך יפה, אבל הקרינה שלה רימתה לא רק את האחרים, גם אותה.

מין שילוב של תום וחן, ללא חסדו האפל של ההדר הקפוא, המלא סוד.

ואז יתגלה לה, שהאגדה הייתה לא רק מוניטין, אלא גם כבלים.

ורק מכבלים עושים אהבה ויצירה.

מכל השערים שהיו לה במגזינים, מה שנשאר בסוף, אינו הבל החן, אלא הכבלים.

זו מתנה. אם מכבדים את הכבלים אפשר להצליח. כמו שאמר לסינג הגרמני,

לא כל מי שלועג לכבלים משתחרר מהם.

* * *

תל אביב של שלהי קיץ מאוזנת, צלויה. ענני סתיו או לא. הגופות, הניצלים בשמש

או הסיכים שהם צולים, הם מטאפורה ישראלית. מה שצלוי הוא נכון "לא מתוק

לא כסף" צורח הרמקול של המשאית מעזה, המוכרת אבטיחים.

לא צלוי לא עברי אנוכי, צועק הישראלי, הבטוח שהצעקה היא הדרך הבטוחה להונות

את עצמו. הוא צולה סיכים לאורך החוף, על כל אי תנועה בין שורות של מכוניות צופרות.

נשותיו לובשות על גופות מעובים מהולדה, את בגדי הים, שחלי וחברותיה מוכרות על

כלונסאות גופן במגזינים.

מה שנוטים לשכוח, הוא מה שסוזן סונטאג, מסאית אמריקאית, מסבירה, שמקור הפנים

המיוסרות של הדוגמניות על גופותיהן הדקים, הוא 'שחפת'. פעם זו הייתה מחלה

רומנטית. היא הייתה מכוערת וקטלנית. כל מי שהיה 'אין', רצה להראות שקוף.

לא חלי. לזכותה. היא השאירה על עצמה מעט בשר, בשביל החיים.

היא לא ניראת כמו מתלה מפואר עם איפור ושיער. זה המזל של חלי.

ליד הסיכים, שהם איורים אמיתיים לגופות הצלויות בשמש, עומד הישראלי, תקות שנות

אלפיים, עם כרס משתפלת. נקבותיו נראות כמו קצפת מאבנים. הם צולים כל מה שזז,

מתפללים לחלי גולדנברג, שנתנה לנשים שלהן חלום לחלום.

על מה חולמת היא?

על מה חולמת היא, כשהזבח נמשך מקצה העיר עד קצה. הלא הכל עוקדים ומזבחים.

כאן זהב לא חסד חפצתי אלא זבח. ונונסטופ. פושט. החיים כמערבון ציוני זה צליה.

הצומת החד פעמי הזה, אינו רק שמחת בית התואבה, אלא הצומת של הסיוט והפיקניק.

חלי היא, איפוא, מיצרך נדרש, אבל גם מטאפורה פרטית של אכזבה אירונית. כי היא

מכרה אשליות, מתוק זה כסף, אבל את האבטיחים, בגרפץ שואג וצחוק פרוע,

אוכלים האחרים.

*  *  *

כי תל אביב לא רק בחולות נוסדה. מן הקיץ נחצבה. היו בה אב, אלול. פעם דיברו פה

עברית, עטפו אותם שמלת ביטון ומלט. חרף הרעיון הגאוני של עיר ימתיכונית עם גב לים.

בגלל הקזינו, שאחר כך נהרס, כופפו את רחוב אלנבי כדי להגיע למה, שאחר כך התייתם

ונהרס בככר הרברט סמואל. כדי לעשות בייגל, היהודים עוטפים חור בבצק ואופים.

הלכו עטפו את השיקמים והתאנות ועצי החרוב ואקציות בביטון, אבל אחר כך בוכים על

איזה חניון, מתחת לגן מאיר.

פעם נמל קטן בתל אביב, היה מאורע בין לאומי כמובנין שבונה היום ישראלי יורד בעל

שם לועזי באמריקה. עמדו שם שמשיות ובגדי לובן לחגוג נמל. שרו, גם למרחקים

מפליגות הספינות. כשרופאים מדופלמים מרוסיה הזעיקו אותנו בחרדה, בכמעט

התאבלות, לבתי חולים מפני ששתינו מים אחרי אכילת ענבים או עגבניות, שבגלל

המורה ההוא בגליל דגשו את ה-ב' בעגבניה, ואמרו בבתים דגושים זבובים – באו

להתפעל מתל אביב אנשים כמו פול מוני, אינשטיין, טוסקניני, שלא התבייש

להקים פה תזמורת יחד עם הוברמן. בימאים מגרמניה ורוסיה ראו עיר לבנה,

משוש תבל, גלידה שניר, קפה עטרה, בן יהודה היה שטראסה, שתו קפה

עם שלאקזאנה, בתי הבאוהאוס היו מבריקים ויפים. בתי קפה פתוחים.

מרפסת בכל דירה. ואז הגיעה עונת התריזזים ונסגרו המרפסות. כשיושבים

על מדרכה מגוכחת, מרגישים רוח מין הים, וקוראים לזה 'אבטיחים' או 'קפה טיילת'.

הקיץ היה אז דחוק לשפת הים. אבל הבינו אותו. לא סתם ניצלו בשמשו.

תל אביב, היא ההוכחה הכי טובה, שאולי אם אין חיים לפני המוות, אחרי המוות בטח יש.

אפילו הכרכורים של כל מיני ירדנה ארזי בטלוויזיה, מכוונים כפעמוני יורה מפלסטיק,

לערים העבריות מעבר לים, שאנחנו כבר רק קצה, איזשהו מירווח בטחון להן. שנהיה פה,

שלבנים של גברוש מבית אלפא יהיה לאן לבוא לבקר.

*  *  *

במציאות כזאת, ביאליק זה רק רחוב. ארלוזורוב וז'בוטינסקי נפגשים לא בבית קברות

מוסלמי קטן והולך, הפגישה הבלתי אפשרית הזאת, הכרחית בקודקוד של מלון הילטון,

התשובה הישראלית למלון קטה-דן, של ימי התרבות הצנועה ההיא.

במציאות כזאת, מלכה אמיתית אינה עטרה שטורמן, ששכלה ארבעה גברים המלחמה

אחת וקרבות אחדים, אלא איזו רפליקה דהויה וצבועה של מרילין מונרו.

כל ילדה מלכה. כל מלכה כמו חלי נמצאת על סף האבדון של עצמה. טריטוריה,

המתגאה במכבי מפני שהיא בירה, אבל לשחק כדורגל אינה יודעת, גומרת כהתפרעות

שלוחת רסן. מתרגמת כוח לאלימות, ואינה תופסת מה שמבין כל איש חזק, שאלימות

היא היפוכו של כוח. כמו שהדר הוא היפוכו של יופי.

לכן הטריטוריה הזאת מתחילה להראות בסוף הקיץ, או בראשיתו, כמו העיר הכי הומיה

בצד הזה של ניו יורק. ערי אירופה הגדולות, מחווירות מול העוצמה והאנרגיה של תל

אביב. אבל בסופו של דבר קול שדי כקול המון. העיר נעשית גועשת ומלאת חיות,

אבל לא בדיוק חיים. כל הרעש הגדול, הפאבים, האקשן, הטיילת אינם יוצרים משהו,

תרבות או סגנון, יותר מעשרים אלף יהודי שוודיה, בלי הסטוץ התל אביבי.

אם חגיגה בלבד זו עיר, אז תל אביב היא פריס. אבל, חגיגה אינה אלא מראה לקפיצה

מפרימיטיביות לברבריזם, אם מותר לעשות פאראפראזה לדברי פרנק לויד רייט, הצרה

היא שכאן בניגוד לאמריקה שהייתה לה תרבות, החגיגה היא גם על מות אלול, וגם על

מות התרבות, שהייתה לאלול ההוא.

*  *  *

אין תפקידים קטנים אמר סטניסלבסקי, יש שחקנים קטנים. בהעדר קנה מידה נכון

כל מלך הוא בסך הכל ממזר. בהעדר החלומות הגדולים עך כרך, בעיר שהייתה אז

כפר קטן, כשעוד חלמו, אז תל אביב היא באמת עוגה משפריצה עם בתים נבולים,

כמות שחוזה אותה צ'יץ, שאינו משולל חזון או אומץ. מאפקה, בה הוא מוגן מפני

סנדלי דנוור, הוא גם אינו יכול אולי להבחין, מה היה יכול נהר מת לחולל בעיר של קיץ,

לוא הכסף היה הולך לירקון, ולא לעוגות מסבון סינטטי.

אז חלי שלנו היא רק עצב על חוף ים, שבגלל החלום האמריקאי נראה יותר כמו ג'אקוזי

עם סלעים, מאשר חוף ים תיכוני.

וחלי, שאינה יכולה להתאים את עצמה לעיר, שלובשת בגמגום גופני מעורר חמלה את

הבגדים שהיא מוכרת על גופה, הערמומי והגמיש, מתחבאת בביתה, ורואה סרטי קולנוע

בוידאו.

אולי יש לה את התפקיד להציע, אבל אין לה את השחקנית, שתקח אותו בכח.

עוד מעט יכבו האורות של הקיץ.

חלי צריכה לקחת את השחקנית שבה אל התפקיד. על פי הקלנדר, חם או לא חם,

הקיץ יגיע אל סופו. העיר תארוז את הפיקניק, ושוב תחכה לאסון חדש כדי לחגוג.

בסוף יגיע חורף ממוזג, חמים במושגים של חורף. נשים יוציאו מהארון את הפרוות,

שציידים אוחזי מזוודות ג'ימס בונד, קנו להן בתוקף היותם בעליהן, או מאהביהן.

בחמימות החורף, הן תעטינה על גופן המשמין את הפרוות שחלי וחברותיה דיגמנו

עבורן. וכמו זאזא גאבור, גיבורת קרטון הונגריהאמריקאית, שרק עתה נישאה בפעם

השמינית, אמרה פעם, אני עושה מה שמינקים עושים כדי לקבל מינק. מי שמכיר

את חיי האהבה הפרועים של המינקים, יבין למה הכוונה.

*  *  *

ואחרי האריזה, יבואו הפאראנויות הרגילות שלנו. הדיפרסיה הטבעית תחזור למוטב.

חופים הם לא תמיד געגועים לנחל. נחלים אין פה מזמן. הרגו אותם.

חופים הם לפעמים געגועים לחוף הזה, עליו אמר פעם ברוך נאדל, שאליו יגיע

הישראלי האחרון, יצעק 'צדקתי' ויקפוץ לים.

לחלי יש ואין מזל.

היא פיקחית, נאה, נבונה, אפילו כשרונית.

יש לה מזל שהיא יפה לפני ארוחת הבוקר, יותר משהיא יפה באמת.

מישהו אמר פעם, שהמוסיקה של ווגנר טובה יותר משהיא נשמעת.

חלי יפה יותר משהיא ניראת.

היא יכולה תמיד לרתק גברים, המחפשים נשים כעדיים מפוארים. או, לעבוד על עצמה,

להיות מי שהיא באמת חייבת להיות, ואולי לא תמיד יודעת איך.

לאהוב את מי שהיא תצליח לעשות מהפחדים שלה, מעצמה,

כמו מה שסופר טוב עושה מהסיוטים שלו, הוא אורג אותם לספורי בדים.

כשתל אביב מתחילה לחשוב שהיא איננה סלון וורשאי מפריס, או עיר של רחובות שהם

שטארסה, אלא ניו יורק, שהמציאו יורדים, לצורכי ניקור עיני פתאים, היא מתגמדת.

חלי תהיה מי שהיא יכולה להיות, רק אם תקח את מה שעשה אותה, לטוב או לרע,

כולל הדוגמנות כממשות מתבטלת לאטה, כשהיא מבושלת לתוך משהו חדש –

ותאבק עד כלות, כשם הסרט ששיחקה בו.

היא שיחקה בעוד סרטים. לא רציתי לקחת את זה ממנה. היא חיה בעיר שנראית

כבית תמחוי לחלומות. אם אין חלומות גדולים אין גם מעידות גדולות. כך שהכל עוד בר

תיקון. כמו כולנו, גם תל אביב, וגם חלי, תשמע את האיש צועק לכלבים ההם,

ותהיה ענווה, סוערה, במציאות של קרטון, ותאמר לאיש, אני באה, לא אני באה או לא.

.

סוף.

%d בלוגרים אהבו את זה: