תקריב

.

.

מעולם לא רקדתי טנגו, לא היה לי תיק של שאנל.

מעולם לא גרתי בסאן פרנסיסקו ולא עבדתי כסו שפ.

מעולם לא למדתי לטינית ומעולם לא הייתי באוסטרליה.

מעולם לא הצעתי נישואין

לא סיפרתי את עצמי באמצע לילה סוער למרות שכל כך רציתי.

מעולם לא הפסקתי לפחד, לא הייתי בנפולי, לא צנחתי.

לא לבשתי שמלה לבנה מהסוג ההוא.

לא הרגשתי יהירה.

מעולם לא חשבתי שזה הכי טוב שאפשר.

לא חייתי בקיבוץ, לא הבנתי צרפתית.

מעולם לא טיילתי עם תרמיל גדול על הגב וחוסר ידיעה לאן אני ממשיכה,

מעולם לא התכוונתי לפגוע כל כך, בטח לא להפגע.

מצד שני,

עכשיו כשברור מעל לכל ספק, שהלילה שלי הפך ללבן,

ואני מרשה לעצמי לחטט בקרעי טכסט חבויים ולפרסם אותם כאילו כולם ישנים,

כאילו אני משרבטת לעצמי מילים בפנקס קטן ולא שולחת אותן אל

מעמקי הנצח של האינטרנט הזאת,

הכספת המנכסת ושומרת הכל לעצמה, לתמיד.

אולי, אני מהרהרת מתוך ערפלי עייפות,

אולי עדיף היה, למען הסדר הטוב, שהייתי מוצאת אי שם, חבויה,

דווקא את רשימת העשיתי, ראיתי, העזתי, ניסיתי, טיילתי, שמחתי, חייתי, אהבתי שלי.

.

אוהבי ואוהדי משכבר מתבקשים לא להתייחס לפוסט הזה כמשהו שקרה.

מעולם לא כתבתי, שלא נגיד לחצתי פרסם על הטכסט הזה, זה היה הלילה.

.

.

אם  החלטת לנעול את נעלי הצנחנים שלך –  על השאלה מה הן עדיין עושות כאן אני מעדיפה לענות

בפעם אחרת, כשיהיה לי קל יותר לתקתק – ולא לשרוך את השרוכים, כי

לשרוך אותם רק עד שתגיעי לפילאטיס ואז להתיר אותם…..זה מעצבן ולמי יש סבלנות,

ונעלת את הדלת ויצאת לשביל ממהרת כתמיד, מפוזרת ועמוסת ידיים ותיקים כהרגלך,

אל תתפלאי מותק, אם הדבר הבא שתראי הוא זה

ואחרכך זה

וגם זה כמובן.

.

אז נכון שב"איכילוב" כולם היו יעילים ונחמדים, ונכון שהצלחת לשכנע אותם לצלם קצת פחות צילומים וסי.טי

ממה שהם רצו, אבל עכשיו, כשאת מנסה לתקתק כמה מילים מול המחשב והיד שלך כל כך כואבת, כמעט

כמו הצלעות והלחי, עכשיו מותק, אני מקווה שהבנת, באמת ובאופן סופי, מה שאפילו ילדים בני שלש כבר

יודעים. זה לא חכם ללכת, שלא נגיד להתרוצץ, בנעלים לא שרוכות,

הפעם תזכרי, נכון?

.

.

ואם ה י א אומרת שאין לה מילים, אז תאמינו לי, אין מילים.

אז אני ממשיכה לצלם כמו שאני עושה במסדרון שלה תמיד וממשיכה לכתוב,

וחושבת שמתרקמת כאן תערוכה.

אולי אני אקרא לה, דצמבר.

.

… כל המילים והצבעים

.

.

.

הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,

עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,

אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.

ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.

ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.

אחרי האחד

ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.

.

הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.

לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –

אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,

וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך

שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,

ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.

לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,

וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.

לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,

לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.

הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית

ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.

בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.

יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.

חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו

מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.

קולות  הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש

עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.

את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.

חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,

ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,

אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,

ועדיין אני.

.

.

.

.

.

מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,

שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע  מתי יהיה סוףסוף?

והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,

שווווווווווווו

גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,

דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.

זה לקח,

בחיי,

פחות מהרף עין והייתי בחוץ.

מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,

לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,

אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,

ויצאתי לכיוון האוטו.

.

הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,

מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.

אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים

ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G  למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת

ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית

העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים

וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.

אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה

שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או  באמת היורה, ופשוט שמחה.

/

הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.

אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,

והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.

והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,

לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.

.

.

.

1. ערב בבית, אחרי ארוחת ערב. היא רוחצת כלים, כי אמא שלה שוב שכחה להזמין את טכנאי המדיח –

ובוחרת מטעם עצמה, במו טעמה וידיה את הסטונ'ס מתחילת דרכם כמוסיקת רקע. היא מסבנת, שוטפת,

מזמזמת ובעיקר, לא מרימה גבה כשאמה, מקפצת וצורחת כאחרונת ילדות הפרחים איי אונט טו בי יורמן

.

.

2. הבית נקי באמת.

.

3. נהגתי אתמול בבוקר אחרי שהורדתי את זאתי שאמרה במתיקות על גילאית להתראות אמא יפה שלי,

מה שיכול היה לקבל תיוג בפוסט הזה כרגע מתוק בחיים בלי קשר להמשך כמובן, וגבר אחד ברמזור סימן

לי במקסימות שהוא רוצה להגיד לי משהו ובניגוד למנהגי פתחתי את החלון – אני בתקופה לא אופיינית,

אביב אתם יודעים – וקבלתי מחמאה כל כך, אבל באמת כל כך נחמדה וחסרת אינטרסים או מצ'ואיזם

שהתעוררה בי שמחה אמיתית. נ.ב. נא להעביר הלאה: בעידן הפוסט פמיניסטי, מחמאות כנות הן חלק

לגיטימי ויעיל, ונעים בארגז הכלים האנושי, והן מתקבלות בפשטות, ושמחה.

.

.

4. אמרתי בדיוק את מה שאני חושבת לגבר כמעט זר. בלי משחקי אגו, בלי חוקי גבר אשה, מה מותר

להגיד ומתי, ולמרות שלא, זה היה רגע שנמשך עדיין. אני מביטה בי מהצד ושמחה שגדלתי להיות,

בחלקים מסויימים, האשה שאני. בחלקים מסויימים אמרתי. מי שלא מבין, או לא מסוגל להבין, או

בוחר לא להבין, זה בסדר גמור. ואני ככה.

.

5. והצלי עוף בתפוחי אדמה הצליח ממש, זה לא מובן מאליו בבית הזה, והסידרה של שחר, מגן ונעה,

רוטמן עולה היום, ובתוכנית הבוקר – של ערוץ עשר אם לא אכפת לכם – אצל אורלי וגיא, בעצם היו

שם גיא וענת היה נחמד ומשעשע, וזאתי קיבלה 99 במבחן, ותכף יומולדת, וקבלתי הצעת עבודה

מעניינת היום, אני אוהבת הצעות לא צפויות, מכיוונים מפתיעים. ויש גלידה הורסת בפריזר, וההורים

שלי מרגישים טוב, והצטרפו כמעט עשרים מנויים חדשים לבלוג היום, זה המון ליום אחד, ואביב.

הרבה אביב, אז איך שלא מסתכלים על זה, השבוע הזה מצטיין ברגעים קטנים וטובים,

והיום, מיינד יו, היום רק יום שלישי….

.

.

.

.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת.

תנודות מזג האוויר הן דבר חיצוני שמצליח לדייק תחושות פנימיות.

כובד ויובש האוויר אתמול מול משב צונן הבוקר, זה שהעיר אותי, כרבל אותי עמוק, ולא נתן לי לחזור

לישון, הקפה במיטה וניקול קראוס, האור הלבן השייך לגווני החורף צובע את הבית, והידיעה שלי

את עוצמת צהיבות השמש שתשטוף את הבקרים כאן בחודשים הקרובים, מעירים מקומות רדומים.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

עוד מעט זמן הבקרים שלנו, שלי, ישתנה.

תשע שנים של שיגרת בוקר מדוייקת כפס יצור צ'אפליני ממשי, שינויים קטנים מותאמי גיל ותו לא.

תזוזות מקרוסקופיות, משיכות מכחול עדינות, צבעי מים, שאיש מלבד המחזיק במכחול לא מרגיש.

אני משנה, מעט, את ארוחת הבוקר, לעולם לא את הכריך של ארוחת עשר, רושמת פתק למורה,

לפעמים מבטלת את היום, אבל על קו רצף הזמן, תשע שנים, מאלף עד טית, עד עוד מעט ממש,

הבקרים שלי, נסיעות הבוקר שלי, כולם דומים. בעוד חודש וחצי תגיע פרידה גדולה מבית ספר

יחיד שמכירים כאן. תשע שנים, שלושה מורים, עשרים וחמישה חברים/ות ויתחיל זמן חדש.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

באחד לספטמבר פתחתי את הבלוג שלי, באחד בספטמבר – אמרתי שרק מרגישים אותו –

הוא, אני ומי מכם שכאן נסמן, בעיקר אני, חמש שנים לenter ההוא שעשיתי ושינה את חיי.

השינוי, התזוזה, החסד שכתיבתו עשתה לי ובי, קשים להבנה למי שהוא לא אני. דברים הפכו,

טוב, אין צורך להגזים, חלק מהדברים, הפכו צלולים ופשוטים. לכתוב ולצלם, לצלם ולכתוב.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

אני קוראת את ניקול קראוס עכשיו, "בית גדול" הוא ספר על כתיבה. הטריגרים הפנימיים,

הם שמפרידים ביננו, בין אחד לשני, לשניה. הספר הזה מכוון אותי להחלטה שאני לא יכולה, עדיין,

לכתוב או לחשוב אותה במילים, אבל אין ספק שהיא סוערת ומתהווה, או אולי שקטה ומתהווה (?)

בימים האלה שבין חום לצינה, בין ריחוק לקירבה, בין פחד לרצון, ובכלל.

עוד מעט אדע,

כי זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

.

.

.

21

זה שאני זוכרת כל יום הולדת ויום נישואים וימים ששווים תזכורת ביומן של כל העולם,

זה שאני מצלצלת ת מ י ד, אלופת המחוות הקטנות, הסימונים האישיים, אוהבת טכסים, שולחנות

יומולדת בבוקר, הקדשות הורסות לב בספרים, מזכרות, מכתבים ומה לא, לא באמת מחייב אותי

לזכור את התאריך ההוא, שכבר לא רלוונטי מ ז מ ן,

אבל הנה, עובדה.

כבר מאתמול אני זוכרת.

אז נכון שיש לי הנחה או תרוץ חסר תקדים כי ליעלי נולד תינוק אתמול בלילה,

ואמא שלה ואני ניסינו להבין בטלפון אם אחרי השקיעה התאריך מתחלף ותאריך היומולדת יחשב

העשרים ותשיעי בספטמבר. העשרים ותשעה בספטמבר מצלצל הפעמון הפנימי הזה דינג דינג.

.

אבל מה היה התרוץ בשנה שעברה? ובזו שלפניה?

התאריך הזה לא עובר בלי שהתודעה שלי  זוכרת אותו, מסמנת אותו.

בקטן. בציון פנימי. האמממ…העשרים ותשיעי….יום שישי? סתוו? מזכיר לך משהו?

כן. יומולדת לבת דודה. יום נישואים לאחיינית ולאבא שלי יש יומולדת בעוד יומיים, עוד משהו?

לא, אין עוד משהו, למה את שואלת?

אבל התאריך הזה מקועקע. כנראה שישאר לנצח אני מתחילה להבין.

גם אם הייתי מתנגדת, לטוב ולרע,

התאריך הזה, היום שבו, פעם, מזמן, התחייבתי לאהבה באופן אחר מעוד סיפור אהבה, גדול ככל

שהיה – כי עובדתית, את תאריכי ההתחלה או הסיום של סיפורי אהבה גדולים ומיתולוגים שלי , והיו,

אני לא זוכרת. גם לא את תאריך ההתחלה עם מי היה שותף ליום שישי ההוא למרות שאני זוכרת את

העונה. אני זוכרת איך היה האוויר. דחוס, צונן, שרבי.

איך נשמתי כשהתאהבתי.

.

או אולי ככה אנחנו בנויים? בנויות?

תאריך הנישואים שלך – לא משנה כמובן באיזה פורמט חוקתי הוא נעשה –

נחתם במקום עמוק יותר. במקום שמסומן וחתום וחקוק לתמיד, בלי קשר למה שכבר איננו.

תם ונשלם.

הדבר שהתחייבתם ושמחתם והרגשתם בו באותו יום וזמן כבר התפוגג מזמן, הוכתם, הוכה.

כמוכם ממש, ובכל זאת המעשה שעשיתם נחתם בכם לנצח, אפילו שהתפורר והתנפץ ואיננו.

.

בדיוק כמו שסטניסלבסקי הסביר, זכרון חושים.

פתאום, בלי הכנה, ככה במפתיע, מגיע צליל, ריח, מקום שמעורר זכרון אחר.

כזה שהגיע מחיבוק מפתיע באמצע הרחוב או נסיעה פראית במדבר, כזה שזכרון החושים שלך זוכר,

ואת מוצפת לרגע שמי שלא ידעת שאת זוכרת,

ויותר מזה,

את מוצפת במי שהיית, באת ההיא,

ומבינה שתמיד תמיד ישאר משהו, קטן וסמלי ולא אומר כלום לאיש מלבדך, אולי מבלבדכם,

שיהיה עדות שכאן הייתה אהבה, אפילו שמזמן.

פעם היה כאן, שם, משהו בין שני אנשים בלי קשר לאיפה הם היום או מה עבר בינהם, או שלא.

.