.
.
השבוע הרגשתי שהצלחתי להבין משהו, אז כתבתי טור דעה ל"הארץ"
אני לא חושבת שהוא פתוח ללא מנויים.
אבל הנה הלינק – https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-14/ty-article-opinion/.premium/0000018f-766a-ddbe-addf-766f95f60000
ולמי שלא נפתח, הנה הטכסט כפי שנכתב לפני המעט מאד עריכה שהייתה שם:
בשבועות האחרונים, יתכן שבגלל יום ההולדת השבעים שלי המתקרב במהירות ותעוקת הלב העמוקה שאיני מצליחה להשתחרר ממנה, אני מנסה להבין למה רבים מבני גילי, מגיבים בעצימות רגשית גבוהה במיוחד לאסון אוקטובר, זה שמוטט כל כך הרבה מיתוסים ואבני יסוד במהות הישראלית והצברית שלנו. אנחנו מרגישים שהתרסק הביטחון המובנה והמשורג בדי אן איי הקולקטיבי שלנו, שחטף את האם אמא של הזעזוע לפני שבעה חודשים. כל המדינה טולטלה, זה ברור, אבל למה אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית עמוקה כזו, אנחנו המבוגרים? לכאורה נראה שאנחנו פחות חרדים והיסטריים רגשית מהצעירים מאיתנו בחמש עשרה, עשרים שנה, שלא נדבר על עשורים רבים יותר, אבל בעמקי התודעה והרגש, התדהמה והכאב העמוק והלא נשלט שלנו, נדמה לי שהטלטלה שלנו מורכבת ועמוקה הרבה יותר, והיום חשבתי שאולי אני מבינה מדוע.
הייתי חיילת באוקטובר הראשון. אני חושבת שמי שהיה מבוגר דיו אז כדי לחוות ולהבין את ההלם והזעזוע, את טלטלת אוקטובר 1973, נשאר עם צלקת המלחמה ההיא לתמיד. הדור שלנו, אנחנו שגדלנו בטבעיות ויוהרה ( שתתגלה במערומיה מאוחר יותר ) לשנים אחדות של שמחת הניצחון ב-1967 ( שעוד יבוא איתנו חשבון בהמשך ), ואבא גיבור שחזר ממילואים. אנחנו, שגדלנו עם מיתוס מדינה קטנה וממזרה, צבא לא מנוצח, ואתוס החוכמה, הכוח, הערמומיות של ישראל הבלתי ניתנת להבסה לא משנה מי וכמה יקומו עליה, זו שהעולם מעריץ ומהלל היינו בדיוק בגילאים הנכונים לספוג ולצמוח להיות הצברים שנועדנו להיות, וצמחנו.
ואז הגיע האוקטובר ההוא, התגייסנו הישר ללוע אש מלחמת אוקטובר הראשונה. מלחמת יום כיפור עיכלה את בני דורי, וטלטלה אותנו טלטול עז וכואב ששבר את כל מה שגדלנו עליו. נותרנו בלתי מנוצחים אבל פצועים, מופתעים, חבולים ומוכי תדהמת אמת. חמישים שנה עברו, ורובנו התפכחנו, אני חושבת, מאתוס היהירות הצבאית, ולמרות הרציונל והרצון להגיע איכשהו לסוף הסכסוך – ועם ההבנה שזה לא יקרה מהר או בקלות, ועם הגיבנת הטרגית שנשארה איתנו מאז, של השטחים הכבושים שהם לב ליבו של הסכסוך הארור והמדמם הזה – גם בכל 50 השנים שעברו מאז, נשארנו במידה רבה הילדים ההם. אלה היודעים ומרגישים עמוק בליבם שאנחנו ישראל שאנחנו מכירים מתמיד, מאז שהיינו ילדים שהוריהם בנו את המדינה. אנחנו מדינת ישראל, שלמרות כל מה שקורה בה, מיתוס הלא ניתנים לפגיעה עמוקה ולמתקפה אנושה, הבטחון הזה הוא חלק ממי שאנחנו כבני אדם, הוא הוטבע בנו ולא ניתן לערעור או לבדיקה, הוא חלק ממי שאנחנו, כמו שיר הרעות של הורינו והיה לי נער ומה אברך וגבעת התחמושת ואת המנגינה הזו שהרדיו לא הפסיק לנגן אי אפשר להפסיק.
ואז, באוקטובר השני, האחרון, 2023 הכל התפרק.ברעש ועשן ובתים שרופים ואנשים מתחבאים מתחת לערמות עלים וסלעים, והאויב, ארור ובר מוות, התהלך בבעלות בעומק מדינת ישראל. זה משהו שאין לדור שלי יכולת להכיל, זה באמת מעל היכולות הרגשיות שלנו. באוקטובר 73' היינו ילדים שחוו את הטראומה הנוראית ביותר שידעה ישראל עד אז. באוקטובר 2023 אנחנו בני תכף 70, פחות או יותר, והטראומה בעוטף עזה, ברוטלית, מפתיעה ובלתי נתפסת מתיישבת בדיוק על הטראומה שניסינו כל חיינו להבין ולהכיל. אנחנו עוברים את החודשים האחרונים בקיצוניות רגשית כזו נדמה לי כתגובה פוסט טראומטית עמוקה,קיצונית, טריגר שיושב בדיוק על הטראומה הקודמת שלנו. וכל מה שאנחנו רוצים זה לתקן את מה שנשבר ונשרף והתרסק פיזית, ואחר כך לנסות, לנסות להבין את העולם החדש, הזר, הלא יאומן הזה, כי הרעות, כבר לא בטוח שהיא כזו רעות, ועכשיו, אנה אנחנו באים, מי אנחנו.