מכל הסיפורים

  .

נכתב באפריל 2007.

כבר כמה ימים, כמו רב כותבי 'רשימות' אני משערת, נפתח אצלי בראש מנוע חיפוש אינטואיטיבי,

בתוך ומתחת לחיים ולענייניהם השוטפים, מתנהל חיפוש "פוסט יום שואה" – מה לכתוב?

והמנוע סורק ומאתר סיפורים ונושאים וקישורים אישיים "מתאימים" –

וצריך או יש רצון לבחור אחד. אבל איזה?

  .

.
סיפורו של דוד איבניצקי, בעלה של דודה אתי האהובה שלי שהיה שריד אחד ובודד ויחיד

למשפחתו הוינאית/ רוסית שנכחדה כ ו ל ה בשואה, על כל יובליה. כולה. משפחה שלמה

חוץ מגבר צעיר ויפה תואר שהגיע עם עלית הנוער לארץ, בנה חיים, התגייס לשורות ההגנה,

פגש והתאהב על כלות בעלמה יפת תואר ונפש, דודה אתי שלי. סיפור האהבה היפה והסוער

הוביל מהר מאד לנישואיהם. שבועיים לאחר החתונה ויום לפני פריצת הדרך לירושלים,

בנסיון אחרון לפרוץ דרך לעיר במצור נהרג דוד/אדה עם ששת חבריו במארב אכזרי באזור.

למחרת נפרצה דרך בורמה. מושב משמר השבעה נקרא על שמם ואת סיפור הנצחתם היפה

במושב אספר ביום  הזכרון. אחי הגדול דודי נקרא על שמו. עלינו זכרו. על משפחת אשתו,

מלבדינו, אין בעולם אדם היודע את סיפורו, וזוכר אותו.


גבר אחד, צעיר ויפה תואר המחבר בחייו ומותו את השואה ואת התשובה לה.

.

או אולי לכתוב פוסט ספרים, על האובססיה שהייתה לי בנעורי לספרי שואה.

המשפטים "עם הפרצוף הגויי שלך היית ניצלת" –  "העיניים הכחולות האלה יכלו להציל את חייך"

היו חלק מחיי, מפס הקול ששמעתי,  בדיוק כמו הצביטות המכאיבות בלחי.

כמה רציתי להיות אחת  ממאה הילדים שלי –  של לנה קיכלר – זילברמן,

ואיך במשך שבועות וחודשים, בכל פעם מחדש, גרתי בכיכר שלושת הצלבים.

.

או אולי הסיפור/מיתוס על שורשיו של שם המשפחה של סבתי/אהובתי –  ב ר י " ל  –

הספור שמאגד בתוכו להרגשתי את תחושת האחיזה בזהות היהודית.

גם אם הקשר לשואה עקיף, הקשר שלו לאנטישמיות ישיר לגמרי.  לפני המון המון שנים –

הרבה לפני הפרעות שקראתם עליהן בקישור, חיה משפחה יהודית  גדולה ומאושרת ברוסיה.

הזמנים החלו להיות קשים. התחילה רדיפה אחר יהודים.

בקיצור, כמו שסבתא אמרה: התחילו צרות גדולות ממש.

כינס ראש המשפחה המורחבת, רייב יהודה לייב את כל בני המשפחה. בני דודים שניים

ושלישיים, אלמנות וקרובים רחוקים גם. את כל מי שהיה קרוב במקום אחד ואמר:

צרות גדולות מתקרבות אלינו, אינני יודע מה יהיה, מה יעלה בגורלנו ולאן נתפזר בבוא

הימים. אני מבקש מכולכם,  מכל הנוכחים בחדר וגם אלה שלא יכלו להגיע, בזה היום

ובזה הרגע לשנות, כולנו, את שם משפחתינו ל ב ר י " ל –  בני רבי יהודה לייב.

בכל פעם שבן משפחת ברי'ל  יפגוש לדורות הבאים אדם הנושא שם משפחה זה,

ידע כי קרובי משפחה הם, כי הגיעו מהחדר הזה בו אנו מכונסים עכשיו. משפחה.

זה הסיפור. לפני ארבע/חמש שנים פגשתי בחזרות ל "בנות בראון" את  ירדן בר כוכבא.

זכרתי ששם אביה לפני שעוברת ע'פ דרישת צ'הל היה ברי'ל.  שאלתי אותה,

וירדן פערה עינים מוכרות וסיפרה את אותו סיפור בדיוק.

את הקירבה המשפחתית ביננו עדיין  לא הצלחנו להוכיח – ארנון? –

אבל את צבע העינים הזהה שלנו והחיבה האינסטינקטיבית אף אחד לא יקח משתי הבנות

למשפחת ברי"ל.

וקישור חשוב למי שמחפש שורשים ורוצה נקודת התחלה טובה  Jewishgen.org –

קל להרשם, לתפעל ומפתיע לפעמים בתוצאות.

.

– או אולי לספר על סבא של איה – דב קווסלטר, אבא של אבא שלה –

שלמרות נעוריו הכואבים בשנות המלחמה ובשואה כנער צעיר כל כך, בן יחיד להוריו ואדם

רגיש  במיוחד שלמרות החותם הרגשי שנחתם בו, הצליח לבנות ולחיות חיים מלאים וטובים.

הקים משפחה, כתב ספרים, תרגם  עשרות ספרים –  מהרמן הסה ועד מילן קונדרה דרך פאוול

קוהרט ורבים אחרים וניצח את הרעים כמו שאומרת איה.

סבא גיבור הייתה אומרת עד שנפטר בשנת 2008, ברח מהמחנה בשואה וניצח את הנאצים.

האם הסיפור הלכאורה 'רגיל ' של סבא דב הוא בעצם הסיפור שצריך להפנים ולזכור?

הסיפור שבסופו  "הטובים ניצחו" – גם אם המחיר לא נתפס?

.

אולי לנסות למצוא קישור ולבקש מכם בכל לשון של… לנסות להשיג את השידור החוזר של

התוכנית 'חוצה ישראל' עם שמואל וילוז'ני ששודרה לפני שנתיים וחבל שלא משודרת שוב.

וילו שהוא הכי 'דור שני' –  עשה את הסרט "אבאלה בוא ללונה פארק" לפני כמה שנים.

סרט מסע מופלא עם אביו ואחותו בחזרה "לשם" –

אתמול הוא דיבר עם רינו על עצמו, על אביו, על הסרט, דור שני, ילדיו  ומה לא.

הכי שאפשר. באמת.
.

– וכמובן שאני יכולה לבחור בסבא שלי היקר אברהם וייספיש. בן בכור לעזריאל וחנה לבית צ'רט

ששינה את שם משפחתו לבן – ישראל אחרי המלחמה, כבן לדת היהודית, בן ישראל.

הוא הגיע לארץ הרבה לפני המלחמה, ב 1929 וזכה לחיים טובים בארץ, כמו חלק מאחיו

ואחיותיו ששרדו וחלקם עדיין צובטים לי בלחי בחגים ומועדים. שיינה פונים הם אומרים,

גוטה נשומה הילדה. רחלינקה.  הם איבדו אחות צעירה, בת זקונים מפונקת ויפה ושני אחים,

פרץ הסוחר הרווק  ודויד שנכחד עם אשתו ובתו הקטנטנה.

ועוד פלג משפחה גדול אבד אצל החיה הנאצית בפולין  ורוסיה.

דודים ודודות וסבאים וילדים וילדות והמשפחות שלנו:

בוך ולאוטמן וצ'רט ווייספיש ויתר ענפי המשפחה האישית שלי.

כל אחד סיפור, כל אחד עולם.
.

– או להזכיר את  בן דודי כבוד הרב – מייקל מרדכי שודריך –

היום הרב הראשי של יהדות פולין – אמריקאי, דובר עברית רהוטה, מצחיק עד דמעות,

אדם זאת אומרת בחור דתי ונאור, היפי בנשמתו, רב אורתודוכסי גאה ומשכיל המוכיח 'להם',

מתוך עצמם וחייהם. הוא גר בוורשה שבועיים/ שלושה בכל חודש ונוסע הבייתה למנהטן ואז

חוזר לוורשה להזכיר להם.

רבי –  לפעמים זה משעשע אותי שהבן דוד הפרוע והמתוק שלי, הוא כבוד הרב הרציני והמכובד

לאנשים רבים אחרים – הרב הראשי ליהודי פולין. הוא דואג בקפדנות ומסירות אין סופיים לשימור

הזכרון שלנו שם. דואג לזכרון ולשימור הרבה אתרים יהודיים, מגלה קברי אחים, נתקל באיומים,

מותקף על ידי אנטישמים ועדיין יום יום חוזר ומזכיר להם. בעצם נוכחותו וחייו שם. שלא ישכחו.

שחלילה לא ישכחו.

.  .  .  .  .  .

כל אלה. שלא ישכחו.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאת  On 16 באפריל 2007 at 13:54

    באזור, היישוב שבו גדלתי, בבית הספר היסודי "השבעה", יש מנהג מאוד יפה שנמשך דורות: לקראת יום הזיכרון לומדים במשך שבוע על "השבעה": דוד איבניצקי וששת חבריו שנפלו בפאתי הכניסה ליישוב. חלי, כשראיתי את התמונה של דוד שצירפת לפוסט, אני לא יודעת בדיוק לתאר מה הרגשתי, אבל זה דומה למפגש עם קרוב-רחוק שלא ראיתי הרבה זמן, אולי התרגשות.בהזדמנות זאת כדאי להזכיר גם את ששת חבריו של דוד במסעם האחרון: מנחם אבטיחי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק-חיים קורדובה, קלמן רוזנבלום, אליהו שמיר.

    אהבתי

  • ירדן  On 16 באפריל 2007 at 15:34

    עד אותו יום צילומים שבו שאלת אותי על השושלת, הייתי בטוחה שכל הסיפור הזה הוא חצי הזיה של איזו דודה רחוקה מאמריקה שכעסה עלינו שהפכנו את הבריל לבר-כוכבא. אבל מאז שהתברר שזה נכון אני הולכת עם עוד סמנטימטר גובה משמחה וגאווה על השיוך המשפחתי שנוסף לי [למה לא רואים את הדמיון, שואל בעלי…] ונהנית תמיד לקרוא את הבלוג המרגש שלך שתמיד מעשיר את עולמי ואת ליבי. חיבוק גדול. הדודנית..

    אהבתי

  • מוֹמוֹ  On 16 באפריל 2007 at 15:52

    על האיש המונית שהכיר גם את הסיפור…

    ועד היום הן אוכלות את עצמן שלא שאלו אותו לשמו.

    חיבוק מעוד דודנית קטנה :)

    נ.ב.
    חושבת על לערוך סקר לגילוי ברי"לים כבר הרבה זמן, אולי זה הזמן???

    אהבתי

  • אלזה  On 16 באפריל 2007 at 17:15

    מרגש עד דמעות

    אהבתי

  • ארנון  On 16 באפריל 2007 at 18:31

    הקטע מרגש מאוד. נהניתי מאוד לקרוא (אבל זה לא מפתיע… :-).

    ולגבי הקשר הלא מפוענח בינך לבין הבת-דודה המגיבה, אשמח מאוד לסייע בפיצוחו. את יודעת שאני אוהב תעלומות שכאלו…

    (ומעבר לקישור שליד שמי, לי לי עוד בלוג הרלוונטי לרשומה זו אפילו יותר: http://shorashim.bllogli.co.il)

    אהבתי

  • A  On 17 באפריל 2007 at 12:28

    מעניין אם ארנון יצליח למצוא קשר משפחתי קונקרטי בינך לבין ירדן בר כוכבא. נא לדווח.

    אהבתי

  • דרורית  On 18 באפריל 2007 at 15:26

    כמה זכרונות. גם אני "גרתי" ב"כיכר שלושת הצלבים" במיוחד שהייתי מבקרת אצל סבא וסבתא בגבעתיים ,ורואה שוב את תמונות המשפחה, משם שאיננה.
    ומחכה לפוסט הירוק. מרגישה שהקשר שאת עושה בסוף הפוסט הזה הוא הנכון – לזכור, ולשמור על הקיים שלנו.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: