ארכיון מחבר: chellig

ארבע המלצות,פעם בשבוע #15

.

חם לי מכדי להתרוצץ,

איך ילדים עוברים את החום הזה, איך הם זוכרים את להט הקיץ?

הזכרון אומר שהיה כיף, ואפילו ההליכה יחפה על הכביש הלוהט מהאוטובוס הבייתה

זכורה כמשהו משעשע, אבל בימים האלה זה לא משעשע, והחוקים החדשים שממשלת

הלאומנות המטורפת הזו מצליחה להעביר מפחידה יותר מכל שרב, או מזגן לא מתפקד,

טפוטפוטפו.

מתלבטת מאד בקשר לאיזו הצעה שתחייב אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ( פרטיות,

חיים שקטים ), לא משוכנעת מה היתרונות בהענות חוץ מלהגיד כן למשהו שעל האוטומט

הוא לא ושלום וביי, נראה.

עדיין מחכה מאד להענות שלכן, שלכם לתעד את צעצועי, בובות, דובונים, חיות, יצורים,

כתבו לי, אל תהססו בכלל, אני מחכה בסקרנות ושמחה,

ובינתיים מנסה לראות מה עוד אני יכולה להוסיף באופן קבוע לבלוג,

וגם מאד ( מאד ) שמחה ששמוע מכן, רציתי לכתוב מכם,

אבל המכם תמיד מגיע מאזור ה"את מקסימה, אשמח להכיר"

והמכן מגיע מכיוון ה"איזה תוספי מזון את לוקחת, גיל המעבר זה לא חגיגה, מאיפה הטי

שירט הלבנה שהצטלמת איתה באינסטגראם"

אז אני מפנימה שענייני ההמלצות, בגדים, לייף סטייל ושאר מעניינים כאן בעיקר נשים,

וזה סבבה, חומת מגן זה העניין.

אז הנה,

הנה, ארבע המלצות, פעם בשבוע #15

מתחילים בשמאל למעלה וממשיכים בכיוון השעון.

.

1.קמפרי – סעיפים למשקה קיץ: אפשר לשתות אותו בבית ולהרגיש סבבה גם לבד,

אפשר לקבוע את חוזק השפעתו על פי כמות האלכוהול, ושיש לו צבע יפה ( סתם).

אז אפשר יין לבן, או אוזו שאני אוהבת מאד ( מאד ) אבל הכי נפלא הוא הקמפרי,

משקה הקיץ המושלם, מר במידה, אחוזי אלכוהול שווים ומשהו קל ומשרה מצב רוח.

אז ככה: קמפרי, קרח, טוויסט לימון, סודה, מזגן או בריזה, מוסיקה נכונה, והערב

שלך, הבטחה.

 

2.חנות שלש מעצבות  – נכנסתי במסגרת המסע שלא נגמר שלי לטובת פוסט ראשון

בסידרת פוסטים שיחקרו "לוק" אחרי מכנסי חאקי וחולצות / טישירטס לבנות ונשארתי

כי החנות הזו, abramey בשולי ככר מסריק, בפרישמן 75 חנות של שלוש מעצבות,

בגדים, נעלים, תיקים מאד מצאה חן בעיני. הכל שם מדוייק, לטעמי מתאים לנשים

שיודעות מה הן אוהבות על עצמן ומה הן מחפשות, ואם זה הטעם שלהן, קלאסי עם

טוויסט חזק, צבעים בקשת מונוטונית ויפייפיה בעיני, אז זו חנות שיכולה להוות בסיס

נהדר למלתחה עם איכות וטעם שיחזיקו הרבה יותר מעונה. המחירים על הבינוני פלוס,

אבל בהחלט לא הגבוה מאד, והנה, יש להן גם חנות במרמלדה, אבל בה יש דגש על

הנעלים, ובחנות עצמה יש דגש על הבגדים והתיקים. לטעמי, ממש שווה להכיר ולבדוק.

 

3. צמיד רגליים – אין דבר קייצי ממנו, סקסי במידה, אפשרי בכל גיל, יפה על עור שזוף,

משעשע בין מכנסיים שלושת רבעי וכפכפים בדיוק כמו מתחת לשמלה ארוכה ופדיקור

מוקפד. אפשר מזהב, אפשר לקצר שרשרת זהב ששוכבת שנים באיזו קופסא, אפשר

באחת הרשתות בארבעים שח גם, הן מלאות בכאלה העונה. איש לא ירגיש בהבדל,

גם לא את, או חברתך הטובה. אפשר בשפע סגנונות, אבל הכי שווה הזהב הרגיל,

אני הלכתי השנה על כפול שלש, התחשק לי וזה משעשע אותי בכל פעם שאני מציצה

לבדוק אם הלאק כבר התקלף.

 

4. צילום קבועאני מציעה להתחיל מסורת משפחתית, זוגית, יחידנית, לא משנה איזו

כבר המון זמן. להתחיל באופן שרירותי לצלם מישהו, מישהם במקום, זמן, שעה, דרך,

קבועים, פעם בשנה למשל. עם ילקוט, עם סיר פסטה, עם הכובע של סבא מויישה

שאיתו הוא העביר כסף במלחמה, לא משנה, העיקר להתחיל. גם אם הילדים כבר

גדולים, גם אם נדמה לכם שהפסדתם את ההתחלה, ההתחלה היא עכשיו. אני

מצלמת את זאתי שלי ליד דלת הכניסה שלנו בכל ראשון לספטמבר עם הילקוט,

היא הייתה נאנחת בגיל שהיה בו עשרה בסופו אבל הבינה שאין טעם כי אני

אתעקש ונכנעה. אני מתכננת לצלם אותה בפעם האחרונה ככה כשתצא לדירתה

הסטודנטיאלית בירושלים בעוד כחודשיים ואז אחפש להתחיל איתה סידרה חדשה

שתתמקד קרוב לודאי בתאריך חשוב לשתינו, עוד נראה. אל תתעצלו.

הנה דוגמא לפרוייקט משפחתי כזה שאני עוקבת אחריו כמעט עשור, ושמיכאל

זילברמן ( שווה מעקב בטוויטר אגב ) הזכיר לי שאופס, עבר התאריך המשפחתי

של משפחת גולדברג השנה, הנה הם. אמצו, כדאי לכם.

.

ואני מסיימת בעצה כתובה שנתנה יוקו אונו, שאין מי שחייבת לאמץ אותה יותר ממני.

וגם, תזכורת עצמית דרככן, ל ה ז י ז את הגוף,

לעשות משהו חדש, אפילו קטן כל יום, נניח לכתוב תשבץ.

לא עניתן לי, כלומר לא מספיק מספרית ) האם אתן רוצות

סדנה תל אביבית עם איילת, כמו ברבוע הרביעי בהמלצות שבלינק,

כי לי ממש מתחשק,

ותספרו,

עוד עשרה שבועות כבר לא יהיה חם כל כך, הבטחה

 

#ארבעפעםבשבוע #15 #onceaweek# הקיוסקשלי

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #14

.

זה לא תמיד פשוט לעמוד בלוח זמנים, בפרט בכזה שאת מחליטה עליו,

אבל ההחלטה היא לנצח בקרבות מול הפרעת הקשב, כי המלחמה לא תסתיים לעולם.

אז הנה, שבוע לוהט, שהחום הכניע אותי, מודה,

לא הצלחתי להזיז את עצמי מאזורים מקוררים אלא לענייני אמאבא דחופים ,

ולכן המלצות השבוע יהיו בייתיות ברמת המרתה סטיוארט ממש,

שום גלאם, סגנון, אופנה או משהו יותר מקומי מקרטיב מנטה או זכרונות על קייטנת קיץ,

אבל זה בסדר,

מותר להודות בשבועות כאלה,

בכל זאת צילמתי שני צעצועים לפרוייקט שלי,

עשיתי אודישן, קבעתי פגישה לעוד תוכנית, שלחתי הצעה וקבעתי דייט,

לא רע מבחינתי איך שאני לא מסתכלת על זה

הנה, ארבע המלצות, פעם בשבוע # 14

מתחילים בשמאל למעלה וממשיכים בכיוון השעון

 

1. מכסים כאלה שהופכים שמישים כמעט כמו הכלי זכוכית הקטנים והעגולים של

איקאה. הם משמשים אותי לאין ספור דברים, רוב הירקות והפירות נשמרים איתם

נהדר, כלומר חצאי הירקות והפירות, מלימון עד מנגו, מבצל עד אבוקדו, הגומי

אטום אם בוחרים מידה נכונה והכל נשמר באמת לזמן מרשים. ותראו גם פריכיות

וכלי זכוכית וקנקנים עם לימונדה בטעם תפוח ומנטה וגם צלוחיות, או בקיצור,

הזמינו שני סטים, גם זה יהיה מעט מדי, ואם תתכננו קדימה, הזמינו כמה ואתם

מסודרים/ות עם מתנה קטנטנה למארחים.

 

2. כלי עם דברים, אני מאד אוהבת ומאמינה באוספים ובתרומתם לחיים, אבל

להמלצה הזו אפשר לא לקרוא אוסף, אלא…נניח הערמת דברים דומים בנקודה

אחת, נניח על שידה, שולחן שלא משתמשים בו, בכניסה הבייתה, מוצאים כלי

יותר שטוח מעמוק ומתחילים להניח שם דברים שיש בהם מהמשותף, אצלנו

מעבר לכל מיני אוספים אמיתיים, יש את הקערה מעיסת נייר, בקוטר של, רגע,

הולכת למדוד, שלושים ושמונה ס"מ שהתחלנו פעם, לפני שבע עשרה שנים

להניח בה זרעים וזרעונים שהיינו אוספות בדרך לגן, ובחזרה, ומאז בכל פעם

שאני נתקלת בענף, זרעון, תרמיל, בלוט שנדמה לי שאין בה, אני מכניסה לתיק

ומניחה בה כשאני חוזרת הבייתה. יש בה גם שלושה קינים ריקים שמצאתי וערב

רב של מציאות, אבל אתן יכולות (ים) להחליט על כרטיסי קולנוע, אבנים

מיוחדות, צדפים או כרטיסי אוטובוס, מה שמתאים לכם ולבית שלכם.

 

3. לא חייבים לצעוק אופנה, אפשר לדבר בשקט, כלומר, לא חייבים להיות ממש

בשפיץ של מה שהולך, בכל זאת כבר לא בנות עשרים וחמש או אפילו שלושים

וחמש, אם אני מנחשת את ממוצע הגילאים כאן, אז זה נכון שאופנה ובגדים זה

באמת כיף גדול, ודרך להתבטא ולהרגיש מצויין ועכשווי וכו' אבל אפשר לסמן

את הרלוונטיות העכשווית, לא חייבות להראות כמי שנעמדות דום מול חלון ראווה

חדש או צילומים באיזה אתר או חשבון אינסטגראם ממומן היטב, אפשר להבין

מה העכשיו מכתיב ולסמן בקטנה. תדפיסי חיות? סבבה, צעיף נמרי מעל גופית

קיץ יעשה את העבודה בדיוק כמו שמלה מנומרת, נקודות? יש גרביים, יש צעיף,

אולי גופיה מנוקדת מתחת לצעיף חלק, יעשה בדיוק את אותו הדבר, במידה,

שזו מילת המפתח לטעם טוב, מידתיות

נ.ב. הספר אמן שמציץ שם בפינה שווה הצצה מעמיקה יותר

 

4. ספר ומנגו כי קיץ וצריך להתענג. ספר בריטי פשוט מקסים, אפשר לקרוא

אותו ולשמוע את המבטא של גיבורתו וגיבוריו. שמעתי שכבר הוסרט, לא יכולה

לחכות, פלורנס גרין מחליטה לפתוח חנות ספרים בכפר אנגלי שגודלו אינו מצדיק

תחבורה ציבורית, בית קולנוע או מסעדה ראויה, המהומה המתנהלת בטונים

בריטים טיפוסים נמשכת בשפה מאופקת לאורך מאה ואבעים וקצת עמודיו, זה

ספר קצר ומאופק כראוי למקום ולזמן וישמח כל מי שיבחר לא לצאת מהבית,

לאכול מנגו, להדליק מזגן ולעבור לסוף שנות החמישים אי שם במחוז סאפולק

.

כמעט שכחתי, אני חושבת להזמין את איילת לערוך סדנה כזו,

ערב קייצי, עם מאווררים, אבטיח, אוזו, ג'אז ויצירת בית אישי כזה,

חושבות שיכול להיות ערב שווה, רוצות?

let me know

.

וגם, אני ממשיכה ל א ט בתחקיר מכנסי חאקי וחולצות לבנות, לטובת מדור שאני

מתכננת ושמחה איתו, פוסט חד חודשי, שיעסוק בלוק אחד בכל פעם, לעומק.

ואני ממשיכה לנסות לא להגיד "לא" כל כך הרבה, כלומר, להגיד יותר "כן",

משימה מורכבת, ממשיכה לבקש מכם להציע ליאת צעצועי הילדות האהובים שלכם,

זה מתקדם כל כך יפה שבסוף תצטערו שלא לקחתם בזה חלק. ומכל מה שאני יכולה

לאחל לכם ולי השבוע, הכי חשוב שחוק הלאום הגזעני לא יעבור ויכתים אותנו עוד יותר

אם-זה-בכלל-אפשרי, וגם שהמדוזות לא יגיעו, שהאבטיחים יהיו מוצלחים כשבוקעים

אותם ושיהיה קצת פחות הביל וחם כאן, שהשמש תקפח קצת פחות, למרות שיש מי

שיודעות בדיוק איך להתגונן מהשמש כמו שאתן רואות באוסף הנשים המופלא הזה

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek #הקיוסקשלי

/

 

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #13

.

אני מתגעגעת לרדיו,

עכשיו בדיוק עשר בלילה ואני בבית מול המחשב, ולא ברדיו מוח המיקרופון,

אני שלמה עם ההחלטה שלי לפרק את השותפות הרדיופונית שהייתה,

אבל מתגעגעת לרדיו ומקווה לחזור עד סוף הקיץ, אאאמן.

בשם עשרות אלפי הורים ומשוחררי צבא אני מוחה כאן על המיותרות, הסתמיות,

נהרות הכסף, האנרגיה ומתח שעוברים טרום סטודנטים בגלל בחינת מיון מטומטמת,

יפורקו הבחינות הפסיכומטריות המעניקות הון עתק למכונים ולא בודקות כלום אמיתי

חוץ מאיזו יכולת טכנית ללמוד טכניקות של תשובות, ובהצלחה לזאתי אהובתי בשישי.

הצעות שמצליחות לבלבל אותי בגלל שיש בהן משהו מושך ( ופיננסי ) למרות שעל

פניו, סיכויי להגיד כן לכל חשיפה אישית מול מצלמות במה שאינו ראיון נטו הוא כמעט

אפסי, נראה.

פרוייקט הצעצועים ממשיך, ותודה לשלי גרוס הנדיבה שפתחה לפרוייקט המרגש-לא-רק

אותי-הזה עוד במה לחיפושי וחשיפת צעצועי ילדות ישנים, אתם מוזמנים גם כמובן,

לקרוא את הפוסט הזה ולשתף, גם בפייסבוק, גם אנשים פרטיים.

הקיוסק שלי מתרחב תכף בנוסף לכובע הקש הקייצי שבו ( נשארו כמה בודדים אם

רציתן ןחשבתן שפספסתן, פנו אלי ) לצעיפי משי, צעיפי עניבות וחגורות שאין דומה להן

בפשטותן הנפלאה, יקח עוד שבועיים שלושה, יהיה שווה.

ואם אני חוזרת על המלצות, זה לא אני, זו היא, היא כל הזמן מנצחת זאת.

ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון

1. לחם פשתן בגלל שהוא לחם, שזה כידוע צורך ועונג בסיסי של המין האנושי

ומצד שני הוא מכיל בעיקר פשתן שיש בו כמות חלבון מאד גדולה, וכמות פחמימות

קטנה מאד, מה שכל התזונאיות מחבבות מאד והוא גם טעים מאד ( אני מכניסה

לטוסטר לרגע ). אני לא נותנת לינק כי יש לא מעט חברות ובתי טבע שמייצרות

ומחזיקים ויש הטוענים שגם להכין לבד זה די פשוט, נניח. גגלו לחם פשתן או לחם

זרעי פשתן ומצאו מה נוח וקרוב, אבל זה באמת לחם ששווה לאמץ מסיבות רבות.

2. נקיין, טוב, זה כמובן שם שאני נותנת לפטנט הקטן הזה, באנגלית קוראים לו

עט-מסיר-איפור. בצילום רואים לאק ורואים מסקרה. הנקיין הוא בעצם קיסם

האוזניים במהדורה מסחרית, מקצועית ויעילה יותר. הוא עשוי מחומר קשיח ומצויין

לנקות לאק שנמרח ( כמובן ) מחוץ למסגרת הציפורן, לנקות מסקרה שנמרחה

מעט מתחת לעין ( לא אותו אחד, הם עולים גרוש וחצי ), אבקה שנמרחה,

ליפסיק/אודם/שפתון שנמרח ( גם כמובן ) בדרך לא דרך. הם מתנקים בקלות

ויעילים ויש לכל החברות, במקרה הזה שווה ללכת על הזול, ולשמור את הביוקר

לדברים ששווים את הביוקר.

3. דייסון מייבש שיער הנה ביוקר שלדעתי שווה. אני לא קונה בקלות פרסום

ויחצנות, הרבה מדי שנים חידדו את החושים שלי ואני מנטרת מניפולציות יחצניות

בקלי קלות. מייבש השיער הגיע ועם כל הכבוד לורוד, מעולם לא הייתי ורדרדת במיוחד

בטעם שלי, העדפתי לבן. הוא מייבש שיער שנראה לא דומה לכלום שראיתי לפני

( בענייני מייבשי השיער ), וגם אני וגם זאתי, בעלת רעמת שיער מאד מרשימה פתחנו,

קראנו, חפפנו ובדקנו. האמת? חווית יבוש השיער לא דומה ליבוד שיער רגיל. לא הזעתי,

לא נשרפה לי הקרקפת, לא הרגשתי שהשיער שלי חאראם עליו וההרגשה הכללית

באמת, אבל באמת, הייתה שונה ומאד מאד נעימה, גם בפעם השניה והשלישית. הוא

יקר, ממש בביוקר, אבל היי, החוכמה היא לקנות בביוקר את מה ששווה, ובבזול את

מה שאפשר, והוא שווה את הביוקר, בעיקר אם אתן שתיים שלוש בבית או אחת

שמתארגנת ומסדרת הרבה את השיער לבד. וכדי לאזן הנה מברשת שיער מיוחדת

ושווה במיוחד ליבוש שיער במייבש שער.

4. הבתים של איילת, זו מתנה שלעולם מתאימה, לכל סיבה, ארוע, רצון לשמח ולרגש,

מחתונה עד ברית, מכניסה לבית חדש עד ברכת דרך צליחה ואל תשכחו לחזור. צריך 

לדפדף בין העבודות, ליצור קשר עם איילת, לפעמים כמו שאני ביקשתי, להוסיף עוד

כמה כוכבים. ברגע שתראו את העבודה שנכונה לא תצליחו לא לרכוש אותה, במיוחד

אם היא עבור עצמכם. נדמה לי שהיא גם מעבירה סדנאות כאלה, שווה לבדוק.

זהו, חוץ מזה שזו תקופת תערוכות סוף השנה של בתי הספר השווים לאמנות,

והתערוכות פתוחות לכולם, מאד מאד שווה לברר מתי ואיך ואיפה וללכת, אין כמו

עבודות של בוגרי מגמות אמנות, צילום, צורפות, אופנה, ארכיטקטורה, הם עולם ומלואו,

והעתיד. וחוץ מזה, יש גם את זה ממש בעוד כמה ימים

.

וזה, פסטיבל סרטי ילדים, זה הדובדבן הכי שווה של הסלסלה, לא?

23:00 – עדיין יום שלישי, מנצחת את עצמי, זה אושר!

.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #12

.

אז החופש הגדול מתחיל,

פעם היו לי המון עצות והצעות, היום אין לי מושג מתי חגים, חופשות,

והשעה שבע בבוקר כבר לא רלוונטית כמעט בכלל,

והכי הרבה אני שמה לב שהעונות מתחלפות.

חם, וזה טוב להליכות מוקדם בבוקר או בזמן שקיעה,

זמן לחפש בריזה, לשתות אוזו או ערק,

להמציא פרוייקטים לעצמך, להתמיד בהם,

לחיות את חיייך ועל הדרך לדוג המלצות טובות עבור עצמי ועבורכן/ם כמובן,

והנה אלה להשבוע,

משמאל, למעלה, בכיוון השעון

.

1. במו ידיך אפשר להפוך כל חולצה, טי שירט, שמלה, מה שלא יהיה למשהו שהעינים

( של האחרים ) יעצרו עליו לעוד שניה, יהפוך אותו לאחד יחיד, לחולצה עם המשהו הקטן

הנוסף, כל מה שצריך זה מחט ושניים שלושה חוטי רקמה בצבעים שישתלבו עם צבעי

הבגדים שלך, לדוגמא בצילום, טי שירט פשוטה שלי, עם כיתוב שמדבר אלי וגם מתכתב

עם טרנד המשפטים על טי שירטס, הוספתי תיפור הכי, אבל ממש הכי בסיסי מתפר

מיפתח הצואר ( הכי קל זה לעקוב אחרי התפרים ) ויכולתי להמשיך עד סופו, או לעשות

מה שבחרתי לעשות, לרדת בקו ישר ולהתחבר לI  האנגלית, אחרכך המשכתי את הקו

משמאל ל B עד תפר הצד. זה הכל, לא צריך יותר ואפשר גם עם שתי ידים שמאליות,

באמת.

 

2. שייק, גלידה, שתיה, מה שרוצים, אז מאד מאד מיהרתי והתור ברי-בר היה מטורף,

המנהלת ראתה שאני ממש על קצה גבול הסבלנות שלי ואמרה לי "אולי תקחי ותכיני לך

בבית"? מ ה ? קחי, יש לנו קפואים, תכיני לך בבית. יש! זה בדיוק מה שעשיתי.

יש שלושה טעמים לקחת הבייתה,  מלון, אגס, למון גראס ונענע והשלישי מנגו, אננס,

פסיפלורה וגם מתכון מודפס על האריזה, נ.ב. ארבע מנות בחבילה, 25 שח, הכי שווה

מכל הקפואים לדעתי, וטעים.

 

3. אפליקציה – היא נקראת "אייר-בראש" ולמען האמת אם לא נזהרים היא יכולה להיות

ממש, אבל ממש מוגזמת, ממש כמו כל הטענות נגד איך נשים נראות בצילומים ברשת,

באינסטגראם, בעיתוני אופנה. א ב ל כמו בכל דבר, תהיו חכמות, חכמים, עשו תיקונים

קטנים, מותר להבהיר מעט עיגולים שחורים מתחת לעינים אם עמדת בצל ובצילום את

ניראת כאילו יצאת משיעור אגרוף לא מוצלח, תהיו חכמות, בדיוק כמו שבמוצרי איפור

צריך להשתמש במינון מועיל ובטעם טוב. אבל את הנמשים שהוספתי לעצמי בצילום

למטה אני דווקא מחבבת. בקיצור, את מה שהיא עושה, היא עושה מצויין ממש.

 

4. שלושה ספרים שהצלחתי לקרוא בחודש האחרון, כי ביננו, כולנו, כולנו קוראים

קצת פחות בגלל כל המסכים והשפע הנובע מהם, אבל אם לא לוקחים את הטלפון

למיטה, אם משאירים אותו לטעינה מחוץ לחדר השינה או מכסימום על המדף ליד

הדלת, זה חוזר, ההרגל הטוב של ספר לפני השינה. יש כאן את האנשים שנגעו בירח,

ספר פיוטי וחכם לילדים ולא לילדים, יש את הסיפורים הקצרים של קולם טובין שלא

הכרתי לפני ואת ספר המילים שקראתי בלילה ברצף כמו פעם.

.

והנה אני, משמאל, אני בלי פילטרים והסתרות גיל וכו', ומימין, עם כל אלה במוגזם,

ואין הפעם מטאפורות בעניין ימין ושמאל, רק בענייני החיים עצמם, והאפליקציות : )

 

זהו, עוד חצי שבוע עבר, ועוד חצי לפנינו,

רדו לראות שקיעה, צלצלו להורים שלכם או לסבא סבתא,

תהיו נחמדים לילדים שלכם, זה לא כל כך פשוט להיות קטנים,

ותכף הלילה הלבן בתל אביב, בקיצור, קיץ.

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek .

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #11

.

אמצע יוני, ומזג אויר קיצוני כמו המזג הלאומ(נ)י,

אבל היי, זה פוסט המלצות לייף סטייל נעים הליכות ומזג.

פרוייקט צעצועי הילדות שלי הולך וקורם אופי והפקה, בטח יגיע מימון המונים בקרוב,

נראה אם אצליח להשתלט על זה לבד. מחפשת גרפיקאי/ת מצטיינ/ת,

עדיין מבקשת מכם לשתף אותי בצעצוע ילדות שנמצא אצלכם עדיין באיזו מגירה, ארון,

פינה, נשכח אבל לא פחות מעורר רגש וזכרון, שלחו ל thegimels@gmail.com.

אז הנה ארבע המלצות, משמאל למעלה, בכיוון השעון,

וגם חמישית מפורטת בתמונה הגדולה בסוף.

1. אני בעד הביוקר ובעד הבזול, אני קצת פחות בעד האמצע, בעקרון אני בעד מה

שמוכיח את עצמו כמוצר שמועיל, עוזר ושווה את ערכו. לאבא שלי שגדל במציאות חיים

לא פשוטה היה משפט שאמר: הכלה יפה מדי, כלומר, משהו כאן חייב להיות ברמת

המלכודת כי מה פתאום שהדיל, בכלל לא משנה מה הוא מוצלח כל כך. אני לא אבא שלי

( למרות שהוא אהובי הגדול ), אני מאמינה בדילים טובים, במוצרים מצויינים גם אם הם

זולים, גם אם הם יקרים להתעלף אני מאמינה שזה ערכם וסבבה. בקיצור, רופא העור

שלי מסביר לי כבר שנים שמוצרי הכוויות מצויינים לעור, תחשבי גולדנברג הוא אומר,

אם זה מיועד לרפא את העור, לעזור לו להחזיק לחות אחרי שנשרף, לבנות אותו

מחדש, איך זה לא יכול להיות מצויין גם לעור נורמלי, צודק, ניסיתי, וצודק. לא במקום

קרמי טיפוח מיועדים ונהדרים, אבל על המחשוף והצואר והידים והכתפיים ולפעמים

גם על הפנים כל המיועדי כוויות יהיו פשוט נהדרים 60 ש"ח פלוס מינוס, הא?

 

2. אמנם אנחנו לא גרים/ות בדרום ארה"ב ולא קוראים לנו סקארלט, אבל מבטיחה

שתה קר הוא המשקה המושלם למקום, לאקלים, ולאורח החיים שלנו ויש אין ספור

אופציות למשקה הסופר קר הזה, זה הכי חשוב, כשמגישים אותו, המון קרח, בהגזמה.

– 3 שקיות תה בסיסי

– שתי כוסות מים רותחים

– חמש דקות או עד שצבע התמצית מתאים לכם

– שתי כפיות דבש ו/או ממתיק ( כשהמים חמים )

–  לחתוך לימון גדול לפרוסות דקיקות, לשטוף המון נענע, לימונית, מנטה

– לקרר, אבל ממש

– להגיש ולשתות עם המון קרח, נענע, לימון, עדיף כוסות גבוהות

– מחזיק במקרר יום, יום וחצי

התבקשתי להוסיף אופציות, אז אפשר כמובן פשוט לחלוט תה בטעמים, אבל

תה קר, עדיף לו להיות מתוק, תזכרו ואפשר את המועדף עלי, לחלוט שפע

עלי לימונית, נענע, גרניום לימוני ( כולם גם בגינות ומסביבכם ), מנטה. לקרר

לצנן, לסנן, הוא לא יהיה כהה, הוא יהיה משקה מאד בהיר, ולהגיש קרררר ומתוק.

אבל התה הפשוט הכי טעים הפעם.

 

3. אפליקציה נהדרת. פעם הייתה ורסיה ישנה שלה, מאז היא הפכה נהדרת,

מאפשרת צילום עצמי על ידי מחיאת כף, אבל בעצם כל רעש, נניח מכה על

השולחן מפעיל אותה גם ו אחת, שתיים, שלוש, קליק. היא מאפשרת צילומי

משפחות, בבית, בטיולים. צילומי זוגות לא בסלפי מעוות אלא במרחק נורמלי.

שמה Clapmera והיא חינמית

 

4. כיור נקי לפני שהולכים לישון. המלצה ישנה שלי, אבל אחרי כמה חודשים

של זיופים, חזרתי להקפיד ואני אומרת לכם מעומק ליבי שתחושת ההישג הקטנטן

הזה בסוף היום ואפילו יותר מזה, תחושת הכיור הנקי בבוקר, הערך המוסף של

הפעולה הקטנה הזו, גדול במקומות עמוקים מסתם באלאגן בכיור. נסו ודווחו.

.

וזה:

.

כי באמת אין הרבה פריטי לבוש שאין ספק שאם עברת את השלושים נניח,

אין שום סיבה או תרוץ שלא תביני שזה פשוט חוק יסוד ההתלבשות הטובה,

זה גם יפה, גם קלאסי, גם תמיד תמיד רלוונטי, זה כל כך קלאסי שאפילו

הגיזרה של מכנסי החאקי לא חייבת להיות האחרונה שבאחרונות, הנה, אלה

שלבשתי הבוקר הם של שרה בראון והם בני…לא יודעת שנתיים, שלוש, ואני

חורשת איזו-מילה-נחמדה עליהם עם עוד כמה. הם יפים עם גופיות, וטי שירט,

וחולצות מכופתרות. עם לבן, ושחור, ותכלת, וחום, ואדום ואני הכי אוהבת חאקי

וכחול כהה. יש אותן כמעט בכל חנות ורשת. זוג מצויין יגיע לאתא בשבוע הבא,

ויש במנגו, וזארה כמובן, ואצל אבישג פז, ואילנה אפרתי האגדית ובאופן כללי

שיהיה בד טוב, עדיף כותנה אולדסקול, גיזרה טובה ונוחה וכל המסביב כרצונך,

נכון לעונה ( כי הם נהדרים גם בסתיו כמובן עם גולף שחור וצעיף ), והמסביב:

או הכובע שלי ותיק קש שחזר לעניינים פתאום וחגורה ומשקפיים, ושער של קיץ,

ומגן שמש ( גם על הידיים והמחשוף, בחייאת! ) ועם אתן בדרך לפגישה עם

בני אדם מעניינים, שיחקתן אותה היום.

.

אפשר להרשם לבלוג, לשלוח לי מייל, לשתות אוזו,

קוראים לזה אסקפיזם, ולפעמים הוא הכרחי. תהיו טובים/ות.

#ארבעפעםבשבוע

.

אם לא מתייחסים אליך ככה walk away #הרהוריםעלאהבה

.

אם לדייק, אז ב0:44

. סופשבוע

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #10

.

פעם בשבוע, מספר עשר,

מחשיבה את השעה כיום שלישי כדי לעמוד בהסכם שלי עם עצמי ברשותכן/ם.

בינתיים קיץ, וחם,

עניין צעצועי הילדות מתקדם, ומי שרוצה מוזמנים ברצון, כאן מימין יש "כתבו אלי".

קיוסק הכובע והצעיפים שלי שומר על קצב איטי שמתאים לי בדיוק

מי שרוצות מגיעות אלי גם דרך הכתבו אלי, תמונה וכובע בסוף הפוסט.

אני יודעת ששבוע הספר, יודעת ומתאפקת. את החמישה שהייתי חייבת לקרוא

מטעמי סקרנות ורצון עז רכשתי/קבלתי לפני ואני לא קונה ספר עד שאני מסיימת

את הערימה ליד המיטה,

את הערימה בצד השני של המיטה,

את הערימה בחדר עבודה,

וגם זה עם לוותר כרגע על אלה שדחופים במדפים!

וכן, בטח שיש כמה יוצאים מן הכלל שאם יוציאו ספר לא אתאפק כמובן,

אבל בכללי התאבון גדול מהיכולת וזה יותר מתסכל ממשמח,

ובעיקר עצוב שחוק הספרים נרצח על ידי שרת הבחירות

כותבים וסופרים ראויים להרוויח כראוי ובכבוד עבור הכשרון, העבודה והכתיבה שלכם.

זהו.

הנה ארבע המלצות, משמאל, בכיוון השעון

./

1. רוטב עגבניות בסיסי, אבל לכי תביני למה מכל אלה שניסיתי אלה פשוט ט ע י מ ו ת

ומהוות בסיס נטרלי ומצויין ממש לכל מה שמבשלים עם עגבניות מרוסקות וחוץ מזה,

אחר כך, כששוטפים היטב את הצנצנת, נשאר קנקן מים קרים / לימונדה מושלם בגודלו.

בכל סופר בסביבה

 

2. סוזי. את סוזי אני מכירה דרך האנק בעלה, צלם אופנה מצליח, שהיה הבית הבטוח

שלי בשנות השמונים שלי בניו יורק. סוזי הייתה רקדנית בניו יורק בלט קאמפני, אחרכך

בלוס אנג'לס בעלת עסק וינטאג' וביגוד, צלמת ואז לפני שנה הם עשו עליה ככל שזה

קשה להאמין שאנשים עושים בגילנו, ועכשיו סוזי שלא דומה לאף אחת שאני מכירה,

נפש חופשיה והיפית פותחת חנות וינטאג' / בגדים שהיא מייצרת ברחוב גרוזנברג 2

בת"א. החנות הזו לא דומה לשום דבר שראיתם כאן, זו הבטחה. צבעוני, עמוס,

גדוש, גם וינטאג' אמריקאי אמיתי וגם בגדים שהיא מעצבת שלא דומים לכלום,

לא תראו כמו כלום שאתם מכירים, הבטחה. החנות ממש תכף נפתחת,

אבל אין לי סבלנות #susie's TLV

 

3. מסיכת זהב או מה שזה לא יהיה  כמה פלאים כבר יכולים לחולל קרמים או מסכות,

אני תמיד סקפטית כי בכל זאת, אני מכירה את מה שמביט עלי בבוקר, באור יום במראה,

אני רואה את התאריך בתעודת זהות, הלו…זו אני, אבל יש מוצרים שת'אמת? עוזרים.

אחד ליותר, האחד קצת פחות. זה ביותר. זו מסיכת יופי. שמה, אחרי רבע שעה עור

הפנים שלי נראה פי המון יותר טוב, קשה להגיד שלמחרת בבוקר משהו מהזהב נשאר,

אבל היי,  בדייט, ארוחת ערב, צילומים, ארוע' היא עשתה את שלה, ובגדול, 480 ש"ח

וזה משאיר אותי מרוצה עד כדי המלצה, פייר, לא? הנה לינק

 

4. מילים שעושות סדר ברגע שקוראים אותן.

 

וזה הכובע הזה

 

 

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

בינתיים קיץ, וחם

.

אני זוכרת שקיץ.

ויש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

ושהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שיש חיים פשוטים,

ארוחות ערב,

קרמים נהדרים לפנים ושיעורי יוגה וספרים נפלאים לקרוא.

ושזאתי, הבת שלי, תכף עולה לגור בירושלים of all places

לשלוש שנים לפחות, ואין לי מושג מה ואיך זה יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

ואני זוכרת ונזכרת שיש גברים בעולם ואפילו ראויים ( פה ושם ),

אחד שאני מכירה, בן גילי התחתן לא מזמן, ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים,

וחברות,

ויש הצעות שאני דוחה, ותפקידים שאני לא מקבלת (נו כבר!!),

ופרוייקטים שהמוח שלי ממציא ומפעיל בלי שליטה,

והרצאות שאני מעבירה, והנה אחת חדשה שעניינה הגיל שלי ושלנו, הנשים.

ותערוכות לסיים, עבודות להמשיך, וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח,

ופרוייקט שאין לי ספק שיהיה מופלא אם תשתפו פעולה, לא פחות,

הבטחה.

ועדיין יש לי אמא ואבא לחבק ולקבל לפעמים ליטוף על הלחי וחיבוק,

ומי קורא לי רחלינקה ככה מלבדם.

ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות ובגדי קיץ ושיזוף זהיר ומיזוג אוויר ונשימות רחבות,

וממתקי המלצות שאני מלקטת ומפרסמת.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ בטן וגוף.

ואני זוכרת שיש חיים ופגישות, ובני אדם, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר ואני כל כך רוצה,

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה

וגם ההפך הגמור,

כשרגעי מציאות מגיעים במלוא עוצמתם, כי החיים הם החיים,

וכל פעם מחדש משהו מפתיע, למרות שלא צריך להיות מופתעים כבר,

ובעוצמות שלא מאפשרות התגוננות נותן בוקס בבטן

וכופה ( ובצדק ) להרחיב מבט מהקטנים הנהדרים של החיים,

להתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה העצומה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים מנצחים בסוף.

.

# בינתיים קיץ, וחם.

.

 

ארבע המלצות, פעם בשבוע #9

.

שבוע שבו זאתי אהובתי התחילה לחפש דירה בירושלים,

ואני התחלתי לדמיין איך זה, עצות יתקבלו בברכה מהורים מנוסים בקנים מתרוקנים,

אני ממשיכה לבדוק איך אני מרגישה עם פרוייקט הקיוסק הבייתי הקטן שלי,

כובע קיץ מושלם וצעיפי משי קייצים שמכסים זרועות, מגנים מהמזגנים וסגנון כמובן,

כל אלה מתערבבים בפגישות קצרות עם נשים שאני מחבבת, וגם עם נשים חדשות,

וזה מלא מילים שוות וחיוכים, וזה משמח מאד,

אני מחבבת את האינסטגרם שלי וגם של הרבה אנשים ונשים שמעשירים אותי,

ואני מתגעגעת לרדיו, ומחכה כבר לחזור.

ובין כל אלה מתרוצצת בחיי עם פנקס אמיתי ועט שכותב בקלות,

יש כאלה טושים ועטים שכיף לכתוב איתם, לעומת אחרים שהכתיבה פחות זורמת,

ואני כותבת משהו שנזכרתי עבורכן, עבורי לכור, שגיליתי, שחשבתי,

הקיצר, פוסט ארבע המלצות, פעם בשבוע חדש, ואדום בלי כוונה, לפניכן,

משמאל למעלה, בכיוון השעון.

.

1. מאוורר שולחני שאפילו לא ידעתי שאני צריכה, אבל כשהסתובבתי מכל המקומות

ב"הום סנטר" השבוע לצרכי אמאבא ראיתי אותו. וינטאג' טהור, עגלגל, אדום   

ושחור, מאה שלושים שקלים, מתג הפעלה לשתי מהירויות ומאז הוא מול הפרצוף

שלי ואני, באמת, מחייכת בכל פעם שאני מפעילה אותו.

.

2.  העור מסביב לציפורניים, כן זה שתמיד קופץ, נתפס, מעצבן ומפתה למשוך עם

עם השיניים ( לא ולא ). והטירוף ציפורניים בעולם בכלל עלה כמה וכמה מדרגות

בשנים האחרונות לא-ברור-למה. אז זה בסדר מניקור, ומיני מניקור, אבל אם העור

סתם מעצבן ןאתן משתמשות באצבעות כדי לדחוף אותו למקומו לפעמים ולא רוצות

לגזור אותו ( כי הוא מיד צומח שוב ) וגם (ביננו ) לקנות מזיני עור לציפורניים נשמע

מגוחך, הרי לכן פתרון יעיל ופשוט, רכשו לכן אחד ממזיני השפתיים, שפתוני הנגד

יובש לשפתיים, עדיף בלי צבע כמובן, וזהו. בכל פעם שצריך, מתחשק, זמן טיפוח,

מרחו את השפתון הזה על הקיוטיקל ( זה שם העור הזה, מוזר שיש לו שם, לא? ),

עסו ודחפו, וזהו, העור מתרכך, ומסתדר כאילו טיפלו בו בקליניקת ציפורנים טופ!

.

3. משהו חדש, הכי בנאלי, הכי נדוש, הכי מדוייק, לצאת מתחום ה"אוטומט",

זה לא חייב להיות מקצוע חדש או משהו דרמטי, להיפך, הכוונה לעשות ביום יום,

איך שנוח, לקבוע יום בשבוע, או יום יום, או כל שני וחמישי משהו אחד קצת אחרת.

מצידי, הזמינו קפה אחר בטייקאווי, בלי סוכר עם חלב סויה, תחנו שני רחובות

מהמקום אליו נסעתם ולכו ברגל, נסו לפתוח את כל הדלתות היום ביד שמאל, אם

אם אתם ימניים כמובן, קראו באתר של "מקור ראשון" או ב"מקום הכי חם בגהינום"

אם אלה מייצגים דעות הפוכות משלכם, פתרו תשבץ באנגלית, לכו להצגה יומית,

לכו למקום שלא הייתם בו מעולם, או לפחות המון זמן. נערו את האוטומט, זה כיף

.

4. ברזל בין הפרעת הקשב שלי להפרעת קשב שלי הסיכוי שלי לזכור לקחת תרופות

או תוספי מזון באופן מסודר הוא אפסי. כבר הערמתי אותם ליד מכונת הקפה, ליד

המחשב, ליד המיטה, כלום. הדבר שעובד בשבילי בזמן האחרון, והוא לא מושלם

כי בגומי האלה יש לא מעט סוכר וקלוריות, אבל מצד שני אני שולחת יד ולוקחת

אותם באופן הרבה יותר סדיר, לא כל יום כמובן, אבל פעמיים שלוש בשבוע, וכולם

מרוצים. המינונים לא מאד גבוהים אבל במקרה שלי עדיף מכלום, הלינק הוא למחלקת

הגאמיס ב איי-הארב גם כי אני מרוצה וגם כי לא מצאתי עדיין מספיק כאלה בארץ, חוץ

ממולטי כזה לילדים. נ.ב. ברזל ונשים וגיל זה צירוף ששווה השגחה

. . .

וזה, כי אני כמובן זוכרת ששבוע הספר ומתכננת להמליץ על ספר שניים בשבוע הבא,

א ב ל הספר הזה הוא מתיקות חסרת תקדים, אם אהבתם את אפי וחולצת הפסים שלו,

לא של שלי גרוס האחת שאין שניה לה, של אפי, אז הספר הזה ( כבר יש שניים ) הוא

אפי מצולם, גירסת הכלב וזו מתנה מושלמת לילדים ולגדולים, ומנסיון, הקטנים מנצחים.

הנה האינסטגראם שלו @andrewknapp

.

אז הנה, עוד שלישי הגיע,

וגם הזמן בשנה ששווה לרדת לים בזמן השקיעה,

ואני ממשיכה לאסוף זכרונות וצעצועי ילדות, זה פרוייקט שלא דומה לכלום, הבטחה..

.

.

מזכירה שאפשר להצטרף כמנוי לבלוג ולקבל למייל את #ארבעפעםבשבוע, ובכלל.

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #8

.

איך עבר השבוע במהירות,

הספקתי לחגוג יומולדת, לספר על #גליחום הגיעה לסוף דרכה ברדיו,

ושאני מאד שלמה עם ההחלטה שלי, להתחיל לעבוד עם לב מלא על פרוייקט

חדש שתכף תקבלו עליו תזכורת גם כאן, לפגוש כמה נשים מקסימות בקיוסק

כובעים שלי, כי השמש מתחילה להיות אכזרית ובעיקר לבעבע כמו שמפניה,

או סתם מי סודה פשוטים בכל פכם שאני מגלה, נזכרת, חושבת על עוד משהו

שיכול להתאים לפוסט השבועי הזה, אז הנה, משמאל , בכיוון השעון

.

1. הלוואי והייתי זוכרת איפה קראתי את הפטנט הגאוני, לא פחות הזה, והייתי יכולה

לתת קרדיט. כולנו מכירות/ים את יכולת העמידה של מלפפונים בתנאי החיים הקיצוניים

שלנו. כבר המלצתי פעם וקניתי והשתמשתי בשקיות ניילון מיוחדות המסננות את הגז

הגורם לרקבון המהיר, האמת עובדות, א ב ל בחודשיים האחרונים קורה משהו אפילו

יותר פשוט, עם תוצאות אין-לי-מילה-טובה-דיה, והרי זה לפניכן: שימו כפית / מזלג מה

שתחליטו ממתכת בשקית הניילון וסגרו אותה היטב. מלפפונים קשים וטריים מובטחים

לכם לשבועיים, מילה.

2. עגילי הפלסטיק הגדולים, הצבעונים, המשעשעים  הפכו לאכססוריז של הקיץ וזה

נהדר לנו מכמה סיבות. ראשונה, גם אנחנו יכולות להצטרף מבלי שזה יראה מגוחך עלינו

ע"ע חולצות בטן ושאר דברים שכבר אין לי/לנו אפשרות להצטרף למסיבה הזו, שנית,

זה זמין וזול ומשמח ומשדרג  ושלישית הדרך הכי שווה להשיג אותם, דיווח מהשטח

בעוד יומיים, זה להתגנב מ י ד לקופסאות הרקומות בעמקי הארון של אמא, דודה,

סבתא ולחטט שם, כל אלה שוכבים שם כבר שנים, מחכים לסיבוב הבא,

ואחרון, אם תמצאו כאלה, בצבע עמבר, תהיו נחמדות אלי…

3. עפרונות הפכו מצרך נפוץ יותר מאשר פס שחור בעינים, מכסימום קונטור חום מסביב

לשפתיים ( נוור, נוור, תזכרו! ), הם עפרון לעינים, לצללית, לגבות, לשפתיים, לקונטור,

לסומק, להיילייטס ובאופו כללי המוצר הנצרך ביותר במוצרי העפרון. אבל בחדר

האמבטיה או איפה שאתן מתאפרות, ובטח בתיק האיפור שבאוטו חם, חום יולי

אוגוסט ולפני ואחרי גם, והם נוזלים ומתרככים והופכים לבוג'ראס הייתה סבתא יפה

אומרת, אחד גדול, או! זה משהו שידעתן ושכחתן אני יודעת. אין לי ספק שזו תזכורת

בלבד. לילה אחד בפריזר, עומדים בכוס או שוכבים על משהו, ובעשר דקות עם מחדד

טוב אפשר לחדד אותם, מוכנים למסע נוסף.

4. משייכים את המשפט החכם הזה לקוקו שאנאל, אין לי מושג אם זה נכון,

מה שאין לי ספק שזה משפט שצריך לחרוט על דלת ארון הבגדים או המראה של

כל אשה, ואם חייבים, אז על דלת ומראה של כל מי שמתקרבת לחמישים, פלוס מינוס.

זה לא אומר שאת חייבת להתחיל ללבוש חצאיות צרות וכפפות לבנות, גם לא מחייב

אותך לסבול על סנדלי עקב מוגזמים, זה אומר שכל מה שאת מהססת לגביו, אם זה

מוגזם, האם מתאים לגילי, לסיטואציה, לרגלים שלי, עזבי, שימי בצד,

אין רמז מדוייק מהמחשבה הזו, ויש גירסא נוספת, אנונימית,  less is more : )

.

.ומה כבר בקשתי, שתספרו לי על צעצועי הילדות שלכם שאתם שומרים עדיין?

.נתראה בשבוע הבא, בשלישי, ב #ארבעפעםבשבוע

.

.

.ואם יש לכן, שאלות, בקשות, תהיות, אני כאן

.

 

 

גלי החום, רדיו 103 תום הסערה

.

כן, "גלי חום",

תוכנית רדיו עם כוונות טובות,

שנה וחצי בדיוק של שעת לילה ברדיו,

שהבטיחה וקיימה כך שמענו לאורך התקופה מאנשים,

ברדיו, ברחוב, במיילים, בהודעות, הגיעה אל סופה.

וכמו כל תקופה,

ינקות, נערות, בגרות, ואפילו גיל המעבר הידוע לשימצה,

לפעמים בצדק,

גם גלי החום הרדיופוניים האלה,

עם האייטמים, השירים תואמי טעם וגיל, אדוות, לפעמים צונמי,

גלים עמוקים, סערות וימי שיזוף מושלמים,

שנה וחצי, כל שלישי בעשר בלילה, רדיו 103, הגיעו לסופם.

*

זה היה בית מאד נעים,

בית עם מסדרונות ארוכים, שקט בלילה, מנהלים קשובים,

טכנאים שעוזרים מאד, שתי עורכות ועורך שהחזיקו יפה מערכת סוערת,

כל זה כדי שגלי החום יזרמו אל החוף ובחזרה

מבלי שההורמונים יצעקו והצונמי יתפרץ.

כל הגלים האלה, תמו ימיהם.

*

אני שלמה מאד עם ההחלטה שלקחתי.

כשלוקחים החלטה נכונה,

אם לוקחים אותה לאט,

לא מתוך זעם, פגיעה, אגו,

אם נותנים לאלה לדעוך ואז מחליטים,

במחשבה צלולה, אחרי לא מעט זמן של בדיקת ההחלטה,

אם הסיבות ברורות מעל לכל ספק, ברורות וחד משמעיות,

אם המצפן הפנימי מאשר, הטיימינג מדוייק, וברור שהגיע הזמן,

התחושה של "האחרי" אין דומה לה.

הגוף רגוע, הלב שקט, אפילו שמח למרות שפרידות הן תמיד גם וגם.

ככה אני מרגישה.

*

רדיו היא אהבה חדשה שלי,

לא תארתי לעצמי כמה היא מציפה, מעניינת ומשמחת,

התמכרות מהירה ועמוקה שמייצר האוקסיטוצין,

כמו בכל התאהבות.

אין לי ספק שזה לא יקח הרבה מדי זמן,

יקח, אבל לא ה מ ו ן

ואני אפטפט לי ללא הרף ביום ושעה קבועים,

איך, עם מי, על מה, זה בהמשך,

אבל אין ספק ששוב אהיה שם, עם אוזניות, טכנאי שמבטיח לסמן לי אם יברח לי

הקול לטונים הגבוהים, אם אאבד ריכוז, אם לא אזכור לשתוק לפעמים.

דעתנית, אימפולסיבית, מבוגרת, בלונדינית, שמאלנית, מעורבת,

מביעה, אומרת, מייעצת, כועסת ( קצת פחות בסיבוב הבא אני מקווה ),

ממליצה, ביניים כאן, בבלוג, ובאינסטגראם, כל יום שלישי בפוסט קבוע,

ארבע המלצות, פעם בשבוע #ארבעפעםבשבוע

כל מה ומי שאני כמו שאמרה מייגן לנסיך שלה,

כל זה יהיה שם,

מונח באהבה, לפניכם, עבורכם,

וגם בשביל עצמי כמובן.

can't  wait

.

מכל משאלות יום הולדת שאני יכולה לבקש היום

.

אני מבקשת להרגיש ככה, כמו בצילום הזה,

עם אנשים שאני אוהבת,

ושאוהבים אותי,

וגם עם כאלה חדשים שמצטרפים ויצטרפו.

אני מתפללת שזקנתם של אמא ואבא שלי תמשיך להיות נדיבה ורכה,

ויותר מהכל, שזאתי שלי, אהובת חיי תמשיך להיות שמחה בגרעין נשמתה, וחזקה,

עם כל היתר אני אסתדר

.

לפחות עד מאי בשנה הבאה…

ארבע המלצות, פעם בשבוע #7

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע, וזו מתחילה להיות שיגרה,

וזה נעים.

זה קצת דומה לבנית ליין אפ ברדיו,

את חיה את חייך, אבל עם פנקס אמיתי ווירטואלי כאחד,

ורושמת לעצמך אייטמים ו/או דברים שווים להעביר הלאה.

אז הנה מה ששווה בעיני השבוע, שבוע יום ההולדת שלי,

ומוגש לכן כהצעות לחיים שלכן, משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. גולגול ( כמו זה של זאתי אהובתי בצילום )הוא מה שקורה ויקרה בחודשים

הקרובים, גם כי קיץ וחם וזה באמת סידור השיער הכי הגיוני למזג האוויר שלנו וקל

כל כך לסידור. שיער נקי, טבעי או מיובש ומוחלק קצת עם פן, איסוף כמו לקוקו,

נמוך ( או באמצע, לא גבוה בשביל גוגול כזה ) אחיזה ביד אחת, סיבוב סביב עצמו

ביד השניה, כמה סיכות סבתא ( בצבע השיער שלך ) , כמה שוונצים שיפלו גם אם

לא תרצי וזהו. חוץ מזה, מייגן, הדוכסית מסאסקס, היא מלכת הכיתה, המקובלת

הראשית של העולם כרגע, והיא כנראה תחליט על כולנו בשנים הקרובות, וככה היא

החליטה בקיץ הזה, done

2. שפתון גרגירים מצויין עם טיפ טיפה צבע טבעי שעולה גרוש וחצי, עושה טוב

לשפתיים עם החספוס שלו, נותן קצת גוון טבעי לשפתיים ואפילו טעים. ואם אין לך

חשק להסתבך במשלוח בשביל כזה דבר קטן, קחי קופסת קרם דוגמית שקבלת,

מלאי בסוכר חום דק ואורגני וקצת שמן שומשום עד למרקם סמיך אבל רטוב, אותו

דבר.

3. שקיעות הכי בנאלי, הכי מתבקש, הכי שווה. לפעמים שוכחים את המובן מאליו,

במיוחד שהשנים שהילדים שלנו כבר לא מתחת לכנפי היום יום שלנו, ומה שפעם

עשינו כדי להעשיר את חייהם היום כבר לא ברשימת המשימות ( שלי לכל הפחות ),

אז כן, להמליץ ןלהזכיר שהים, והשקיעות האדומות של הקיץ, והזריחות החיוורות

שלו גם, נמצאות ממש כאן, ליד הבית ושווה לזכור ( גם אם תזכורת בטלפון נניח )

ולרדת לים. זו שעה שאין דומה לה

4. ספרי אמנות ואוצרות ברחוב אלנבי 107 במרתף מתחבאת חנות עודפים של

סטימצקי, זו חנות שמתמחה בספרי אמנות, עיתוב, אופנה, ארכיטקטורה ושאר

עניינים שלא תמיד מוצאים בחנויות הרגילות. מי שאוהב או אפילו צריך, שווה

להגיע, אפשר לצאת משם עם ספרים מרחיבי נפש.

. נתראה בשלישי הבא ב#ארבעפעםבשבוע

 

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #6

.

הנה עמדתי בהבטחתי ( לעצמי ),

ארבע המלצות פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, לפניכן (ם)

חלק מההמלצות נובעות ומותאמות לקבוצת הגיל שלי פלוס מינוס, אני חושבת.

משמאל, בכיוון השעון

 

.

1. זכוכית היא חומר נהדר, משקף אור, משנה אותו, מוסיף עומק. התחילו לאסוף

בקבוקי זכוכית שמוצאים חן בעיניכן/ם. בקבוק וויסקי שמנמן באיזו מסיבה, כלי מעבדה

משוק הפשפשים, בקבוקי משקה קטנים במסעדה בחו״ל, צנצנת רוטב פסטה בשבוע

איטלקי בסופר, גדלים, צבעים, מה שמוצא חן. שמרו אותם ביחד, לפעמים שימו

בהם קצת ירוק, או פרחים בודדים, לפעמים תנו להם להיות סתם אוסף,

הם תמיד יצרו משהו יפה ויוסיפו עומק ויזואלי

2. אני שפנפנת נסיונות קוסמטיקה מנוסה, מהיקרים ביותר לכאלה שרוקחים בבית.

על הקרם הזה המליצה לי השולטת בקרמים שאם לא הייתה סופרת כל כך מוצלחת,

היא יכלה להיות בקלות אימפריית קוסמטיקה שווה, דקלה קידר. הייתי מאד, אבל

מ א ד חשדנית לנוכח המחיר המגוחך, אבל היי, כבר שלושה חודשים, משתמשת בו

כל הזמן ( לא לעינים ולא סביב הפה, זה לפעם אחרת ) ופשוט מרוצה ממש, אבל ממש,

גוגל איט.

3. זה נראה שההמלצה הרביעית פחות ירוקה ויזואלית, אבל הספר של מרי האנטר

אוסטין, שיצא לאור ב1903 הוא קלאסיקה בספרות הטבע אמריקאית. הוא

ספר יפייפה, פואטי, פיוטי, שעוסק ומתבונן במדבר, בחייה והאהבה עזה לטבע ולצורך

לשמור אותו. במהדורה הישראלית החדשה איורים מקוריים והיא פשוט נהדרת,

ארץ שמועט בה הגשם.

4. חטיף אצות שאין דומה לו, אבל באמת. יש קטץ׳, הוא בריא כי הוא אצות, הוא פחות

בריא כי יש בו המון, אבל ממש נתרן, מלח, וזה לא ממש בריא, בטח בגילאי הנו אתן

יודעות. אז אם אתן/ם כמוני, לא יודעים מתי להפסיק, קנו אחד שניים בודדים,

ואם אתם אנשים עם אופי, קנו חבילה גדולה של תשעה בודדים בחנויות טבע,

לי זה לא מצליח, זה טעים וממכר בטירוף!

 

.

נתראה בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

 

בלי הקדשה, בלי תאריך

.

שמונה שקלים שלמתי על ארבע תמונות אחוזות בגומיה.

בדרך כלל הוא מוכר כל תמונה מהקופסא הגדושה תצלומים, אין מילה מתאימה ממנה,

באמת, שעל הדוכן שלו ( שלישי ושישי ברחבה ליד הסינמטק ) בשלושה שקלים,

אבל לכאלה שברור שצולמו ברצף, ושייכות לאותם אנשים, בדרך כלל לאותה משפחה,

יש מחיר אחר.

לא הצלחתי להסיר מהם את העינים,

תראו אותם:

.

הם נראים אחוזים זה בזו וזו בזה כאילו אין מחר,

מי הם?

מי הצעירים האלה שלקחתי הבייתה ביום שישי טיול אחד מחייהם, מההיסטוריה שלהם?

מי הם? היו נשואים? האם החזיקו מעמד? מה עלה בגורלם?

הם נראים כל כך מאוהבים.

הוא לא מצליח להוריד את מבטו או ידיו ממנה,

והיא נענית ומפלרטטת כאשה היודעת שהיא אהובה ורצויה.

גם הזוג השני על המדרגות, יש צילום נוסף שהגבר הזה יושב על

המדרגות יחד עם השניים האחרים מתנשקים ברקע.

דאבל דייט? יצאו לטיול?

זמן מלחמה?

יש דרמה או סיפורי אהבה רגילים ( למרות שאין כאלה )?

זה מעשה פולשני לקנות בשמונה שקלים את סיפורם, את עברם?

זה מציל את היום ההוא ממערת השיכחה?

איזה סיפור אני מצילה? איזה סיפור אני ממציאה?

ואתם?

מה אתם מדמיינים כשאתם מביטים בתמונות חסרות תאריכים, שמות, פרטים?

סיפורים דומים לשלכם, והפוכים, מה שתרצו, מה שתחליטו עליהם,

עד שיתגלו, הם וסיפורם, אם יתגלו.

.

.

ארבע המלצות פעם בשבוע #5

.

הנה, אנחנו מצליחות,

אני והפרעת הקשב שלי להתמיד,

אל יהיה הדבר קל בעיניכם, אתם אנשי החוסר הפרעת קשב,

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

והפעם, מזג האוויר כל כך הפכפך ומעורר חוסק שקט

שבחרתי ארבעה דברים באווירה הרמונית, רכה, מרגיעה מעט.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. טי שירט לבנה טובה היא תמיד פריט מבוקש ומשמח. מצאתי אחת במקרה,

חיפשתי טייטס ספורט לזאתי שלי והן היו שם, אחת אפורה ואחת לבנה.

לקחתי מידה גדולה ממש, הבד מצטיין, הגיזרה קולית, מפתח הצואר

מצויין ואני מדווחת אחרי כביסה שעברה סבבה, S. wear מכל המקומות

2. מסאג׳ר לפנים, על סוללה, עושה טוב, מרעיד, קצת מותח, חפשו beauty bar golden

pulse facial massager בסביבות עשרה דולר ותשארי בגילך, סורי, אין

הבטחות שוא, אבל בכל זאת יעיל במה שעושה בנעימות ויש תוצאות

תחושה טובה שגם רואים במראה.

3. כמה שלא המלצתי, אמשיך לנסות שכנע אתכם, ואתכן להתחיל להשתמש באפליקציה

הנפלאה הזו, דקות בודדות עם הקול הבוקע ממנה ואתם הרבה יותר,

וזו הבטחה, רגועים מלפני התרגול הקצרצר הזה

4. הכי פשוט, הכי יפה. כל כלי מים שתמצאו, מכוס יין עד קערה גדולה, מלאו מים ולכו

לחפש בגינה של הבית, בעציצים, סתם ברחוב, עלעלים, פרחים קטנים,

רק נסו לתכנן בכל זאת צבעים, אולי רק ורודים וסגולים, אולי כתומים

וצהובים, רק ירוקים? מה שתחליטו

.

see you בשלישי הבא ב #ארבעפעםבשבוע

.

ארבע המלצות, פעם בשבוע #4

.

ארבעה דברים טובים לעבור את השבוע 4#

זה נכון שארבעה דברים מספר אחת, שתיים, ושלוש עלו לפני שלוש שנים,

אבל מי סופר,

והפעם אני והפרעת הקשב שלי נחושות בדעתנו להתמיד.

פעם בשבוע, ארבע המלצות, ארבעה דברים מכל סוג וסגנון שווים לטעמי,

או במילים אחרות,

סגנון ונועם ופאן גם לבנות-אחרי-ארבעים-אבל-לא-רק, נקרא להן ככה.

מתחילה משמאל איך לא, וממשיכה  בכיוון השעון:

.

1. אחרי הביקוש לכובע הנהדר הזה שהפתיע, ועדיין לכתוב לי בפרטי כי נפתחה רשימת

המתנה שווה, אני מניחה לפניכן צעיף קיץ מושלם בתוספת שאלה בסופ הפוסט.

2. מתכון מושלם, נשבעת.

3. המוצר הזה מייצר גווני שמש מושלמים בשיער, אפשר לחמם אותם עם מייבש שיער

ולאו דווקא עם קרני שמש אמיתיות כמבוקש בהוראות. אני לוקחת שערות

ממש בודדות ועם כפפות עוברת עליהן וזהו.

4. ארונות של אמא, דודה, סבתא. חנויות יד שניה, איפה שתצליחו לשים יד על

קומביניזון, שימו. עם כפכפים, נעלי עקב, ג׳קט ג׳ינס או סוודרון קאשמיר. עם

פנינים, תכשיטי עור, חצופה, רגועה, מה שתבחרו, הוא הבגד המושלם, בטח

לאביב ולקיץ. 


.. ועד שבוע הבא שאלה:

..צעיפי משי מרפרפים בצבעים של קיץ, למזגנים של קיץ זה כן או לא?

.

.

.

עד השנה

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

 

.

תשובה לגל אוחובסקי, האקדמיה לקולנוע

.

לגל אוחובסקי  גל יקר,

הקרנות סרטי הקולנוע המועמדים בתחרות "פרס אופיר" מתחילות עוד כמה ימים.

זה הזמן המשמח של תעשית הקולנוע בכלל ושל חברי האקדמיה בפרט שנפגשים ורואים

יצירות קולנועיות,  פיצ'רים, סרטים קצרים, דוקו בחודש חגיגי במיוחד.

כמה מילים אישיות,

אני נציגת שח"ם ארגון השחקנים בישראל בהנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע

וטלוויזיה ואני כותבת מתוך ידיעה ואמונה מלאה בכל מילה:

אין באקדמיה דבר וחצי דבר שאינו הליך שקוף וודמוקרטי במאת האחוזים,

שעסקו בו רבות, הצביעו עבורו בהצבעות שקופות, לפעמים בהנהלה, לפעמים באסיפה

השנתית כפי שמחייב החוק.

אין כזה דבר "חברי האקדמיה" כגוף מאורגן כשזה נוגע להצבעות, ובודאי לא בהצבעות

על הזוכים, זה כמו להצביע על "השמאלנים האלה" או "הימנים האלה" או "הבוהמה".

להרגיש שהאקדמיה לא מפרגנת כשאין דבר כזה "האקדמיה", חוץ מהחלטות מנהלתיות

וטכסיות זה כמו להרגיש לא מקובל בכיתה כשבעצם אין כיתה.

יש אלף ושלש מאות בני אדם, שעמדו בקריטריונים מקצועיים כדי להתקבל לאקדמיה,

נסיון מקצועי הוא הראשון והחשוב שבהם, הם משלמים דמי חבר לא נמוכים תמורת

הזכות או הכבוד להמנות בין חברי האקדמיה, ופעמיים בשנה, להצביע באופן חשאי,

בפרס הטלוויזיה ובפרס אופיר. בשלב ראשון מכל המועמדים שהוצעו, בכל המקצועות,

מבמאי עד תאורן, מליהוק עד שחקנים לעליה לגמר,

ושלב שני מבין חמשת הנבחרים העולים לגמר, את הזוכים.

כל אחד מחברי האקדמיה רשאי כמובן להצביע,

ולמרות הפצרות האקדמיה אחוז המצביעים בפועל נמוך ממה שהיינו רוצים,

למה? לא ברור, הלוואי והיינו מצליחים להגדיל את אחוזי ההצבעה.

מה שברור שכל אחד מצביע כרצונו, מסיבותיו הוא.

האם כל ההצבעות "מקצועיות" נטו? קרוב לודאי שלא.

האם הרבה מהצבעות אינטואיטיביות, רגשיות ועומדות ( או נופלות ) גם על ענייני אגו,

משקעי עבר טובים או רעים עם היוצרים או חלק מהם? כנראה.

האם הצבעה כוללת את מכלול העניינים וחישובים שמרכיבים אותנו כבני אדם? ברור.

האם אני מצביעה תמיד רק על פי דעתי "המקצועית"? לא בטוח, גם אם אני משתדלת.

האם אצביע לשחקנית שמשהו עומד ביני לבינה, או ההיפך? לא בטוח.

האם אצביע למי שקיבלה תפקיד במקומי? תלוי, אולי כן, כנראה שלא.

האם אצביע למלהק/ת שלא מזמינה אותי לאודישנים שאני מאמינה שהייתי צריכה להגיע

אליהם? לא בטוח.

הצבעות הן דבר מורכב,

החלטה לאיזה מועמד/ת מגיע פרס אינו עניין טהור של שחור לבן,

יתכן שסרט יהיה מצויין ממש ועדיין תבחר להצביע עבור סרט נהדר אחר,

כנ"ל לגבי מועמדים לפרס השחקן או הצלם, ששניהם או שלושתם עשו עבודה מצויינת

ותבחר להצביע עבור מי שאתה מחבב או אפילו, אנושי לגמרי, לא למי שאתה לא מחבב.

מבאס,

אבל גם באמנות אין דעה אחת, אין מחליט אחד,

ואובייקטיביות ודעה ותמימות דעים, אין להן מקום במקום המיועד לאמנות

וכמה טוב שכך מירי.

אבל זה מה יש ואין לזה קשר למי שמנסים לסמן,

מהטעם הפשוט ש"היא" אין לה קשר או יכולת להשפיע על ההצבעות של חבריה.

מבאס, אבל מדוייק.

cut

. עותק מספר 7, מכונת כתיבה, סטנסילים.

 

50 עצות והפרעת קשב אחת

.

בוקר אחד, בשכונה תל אביבת

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק נייר(!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לחדר עבודה עם שעון. כווני לשמונה דקות. נסי לסדר. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי באיזו סידרה יש פרק חדש
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות ה גרביים השחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, עשר וחצי בבוקר
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

uuu

.

אתה כותב "אתן" כאילו אנחנו ישות אחת

.

אתה כותב "אתן", כאילו "אנחנו" ישות אחת, היסטריות כתבת, "בטח הייתן תולות אותו",

תשמע,

אני מקווה שלעולם, לא חשוב מה יקרה, לא אתייחס לגברים כאל "הם" "אתם",

כאל ישות טסטוסטרונית אחת.

כאילו לא כל אחד, או חלילה אחת,

אדם עם מחשבה עצמאית, דרך חיים ומוסר וחשבון נפש, ודעה מוצקה לפחות כמו שלך.

אתה מתגלה בתגובותיך למקרה הזה, שתחילתו פשע וסופו טרגדיה,

בגישה שלך, בהתיחסות שלך,

בבחירה שלך להשתמש ב"לוליטה" שם הנותן הילה רומנטית והצדקה להתנהלות אסורה,

לא חוקית או מוסרית של גברים מבוגרים ונערות צעירות מאד,

בנסיון שלך לתת לגיטימציה לדבר אסור,

( אין לי מושג למה ומה מסתתר מאחורי זה, אני יכולה רק להמציא לעצמי תיאוריות ),

מתעקש ( כל כך מסקרן להבין למה )להוכיח שלפעמים זה קורה וזה אמיתי

שגבר מבוגר ומשפיע מתוקף תפקידו ונערה צעירה מתאהבים באמת,

ומכאן שאסור לשיטתך לגנות או לכעוס באופן גורף על מה שמתגלה,

כי אין לנו ( המתנגדים חד משמעית ) מושג מה ב א מ ת קרה שם, ומי שמנו,

.

אין בך שיט של אמפטיה לקורבנות.

שאלת אותי בתגובת פייסבוק גלויה, בשמך ובפנים גלויות-

אחרי שהייתי נחרצת בעניין כמה זה נורא ואסור תמיד, אבל תמיד,

יחסי נערות צעירות וגברים מבוגרים בעלי קרבה והשפעה כל חייהן,

למה אני כל כך אלימה,

( לא הייתי אלימה אגב, הייתי כאמור נחרצת ועניתי לו שאנסים אלימים, לא הקורבנות )

שאלת ( יש לי צילום מסך ) מה אני מסתירה והאם אני מרגישה אשמה?

אשמה? על נעורי ומה ומי שהרס וניפץ את חיי ונשמתי?

אשמה?

ניסית לרמוז שאני מרגישה אשמה?

בקשר למה? מה עבר במוחך שחיבר פגיעה מינית ואשמה?

.

גם אם הקורבן היה שבוי ושמח בזמנו, נניח הנשים של גואל רצון,

וכמו שקורה ללא מעט קורבנות של מערכות יחסים מעוותות, לא שיוויוניות, מתעללות,

שמבינות איך חיו רק בדיעבד.

אתה מתגלה כאדם, כגבר במקרה הזה, שאין לי שום רצון להמשיך בדיאלוג איתו,

אפילו לא וירטואלי.

.

אני, קורבן לא קורבני, נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים, אכתוב ואצעק ואספר מה

ואיך ומתי שאבחר, ולמי ובאיזו עוצמה וחשיפה שאבחר, ולאיש, בעולם כולו, אין את הזכות המוסרית

להגיד לי מה ואיך ומתי לחשוף, לספר, להאשים, להפטר מסוד נורא, עד סוף הימים.

.

 

.

 

ומאז אני מאמינה למה שמספרים לי

.

לפני חמש עשרה, כן חמש עשרה, שנים, רק מלכתוב את המספר הזה החוורתי,

קבלתי תסריט לקריאה, "צעד קטן" שמו,

סיפור התבגרות של נער רגיש ומתוק שבחצר האחורית בביתו, אביו בונה טיל,

זה לא הסיפור המרכזי של הסרט, אבל רגע, יש פואנטה.

את התסריט כתב גיא מאירסון, ביים שחר סגל  והפיק רפי בוקאי זצ"ל,

את ארבעת הנערים והנערה שיחקו חמישית מוכשרים, את בעלי בסרט שיחק אבי נשר, המיומן

בדרך כלל על תפקיד אחר על סטים, צילם אמנון זלאייט ובצוות עוד עשרות אנשים מצויינים.

גיא, כמו כל תסריטאי מודאג, במיוחד בסרט ראשון שהופך ממילים לתמונה זזה הגיע לא מעט.

אני זוכרת כמה שיחות איתו, במיוחד את זו בנסיעה לפרמיירה של הסרט בחיפה, בדרך הוא דיבר

על בלוגים, הסביר לי מה זה בלוג, וסיפר על מקום מצויין לבלוגים שנקרא "רשימות", והשאר הוא

היסטוריה.

אבל משיחות על הסט, אני זוכרת במיוחד את נדנודי בעניין הטיל הנבנה בחצר האחורית של הבית.

שחזור שיחה אופיינית:

–  גיא, זה הרי לא הגיוני, הדמיון שלך הרחיק לכת

–  אני אומר לך שיש כאלה

–  מה? אנשים שבונים טילים בחצר האחורית שלהם

–  אנשים שבונים דברים לא מתקבלים על הדעת בחצר האחורית שלהם

–  כמו מה?

–  כמו אבא שלי

–  שבנה מה?

–  שבנה סירה בחצר האחורית שלנו

–  אז מה לא נורמלי בזה?

–  גדלתי בעומר

צילמנו את הסרט, השנים עברו ובכל פעם שנזכרתי בגיא, נזכרתי בסירה שאביו בנה במשך שנים

כל כך רחוק מהים, וחשבתי שאולי גיא המשיך באוזני את הפנטזיה הקולנועית שלו, וכמו תסריטאי

מצויין, הגדיל והעצים ומיקם את האבסורד בחצר אחורית במדבר ליד באר שבע, ושבעצם כל עניין

החצרות האחוריות, ומה שקורה בהן לא מתקיים במציאות.

עד

שלפני שנתיים,

במסגרת פרוייקט הבתים הדוממים שלי, בו אני פולשת עם מצלמה לבתים קפואים,

כאלה העומדים בין החיים שהיו לחיים שיהיו,

הגעתי לשכונה אחת בתל אביב, לבית קפוא, נכנסתי, המשכתי אל החצר האחורית,

דרך שיחים וגרוטאות וחמציצים וחבלי כביסה ונדנדת עץ ישנה וראיתי את זה

.זאצ

ומאז אני מאמינה לכל מה שמספרים לי בספרים ובסרטים.

עשר המלצות

.

ברדיו, ב"גלי חום" תוכנית לאנשים מבוגרים, יש אייטם המלצות קבוע שאני מאד מחבבת,

יש לי הזדמנות לחלק עצות, לינקים, טיפים, על דברים שאני קוראת, מכירה, משתמשת,

מה רע?  בעיקר כשהכל "על אמת",

אז חשבתי לאגד כמה, לא רק לנשים למרות שעל פניו זה נראה כך,

לפוסט דמי חנוכה:

 .

1. קרם פנים שלא פגשתי כזה מעולם , אבל באמת

2.  אפליקציה נהדרת שאפילו אני מתמידה איתה שתייצר לכם זמן שאין דומה לו

3.  פטנט גאוני ופשוט לבקרים עם פנים מעוכות או סתם לתחזוקה שוטפת

4. מרתה סטיוארט זו אני, פתרון לכל הפירורים האלה החיים מייצרים לנו בכל מקום,

5. הדרך הכי בטוחה לגלות סרטן שחלות כי הוא ערמומי ומתגלה כשזה מאוחר מדי

6. מתאפרת? מנקה פנים? זה בשבילך! אין דומה לו, באחריות.

7. שלי גרוס יודעת מה אסור ללבוש אחרי גיל חמישים והיא יודעת למרות גילה :)

8. הפרעת קשב וזוגיות וגם הפרעת קשב וסקס ( ריכוז יו נואו ) נקודות הבנה ועצות

9. האחד והאחר, השיטה לסגנון עצמי מבגדים ואיפור עד סלון וחדר שינה

10. תראו לבד, עם ההורים, עם הילדים עונג נטו, עונג.

ח ג ש מ ח

"גלי חום" משודרת ברדיו 103, בימי שלישי בעשר בלילה,

אבל היי, אפשר להקשיב גם באתר הרדיו או בערוצי הרדיו בטלוויזיה.

 10

קצת לפני thanksgiving

.

היום לפני ארבע שנים, ותודה לפייסבוק שמזכיר נשכחות, זה פורסם ב"הארץ"

חלי גולדנברג – בשני עולמות

פעם ראשונה שהעזתי להראות צילומים שלי, תחילת מסע.

ארבע שנים בסה"כ, פחות מאלף חמש מאות ימים, .

ואיזה מרחק.

לפני ארבע שנים הייתה לי זאתי בתיכון, התעוררתי כל בוקר ברגע לשבע, שיגרת בוקר,

בחינות, צהרים, דרמות נעורים.

היו לי הורים בני תשעים, פלוס מינוס, מתפקדים לחלוטין בחייהם, הוא נוהג בשעות היום,

היא מבשלת, קונה, שולטת ביד רמה כהרגלה, היום הם צלולים, אהובים ומטופלים מאד.

לא תרגלתי יוגה,

לא הייתה לי תוכנית רדיו,

לא הייתה לי את קבוצת הווטססאפ הטובה בעולם,

לא הכנתי עדיין רולים מנייר אורז,

לא היו לי ג'ינס אדומים,

משקפי ראיה לרחוק,

נטפליקס,

מכונית שחורה,

ערוגת ירקות,

אורות מנצנצים בגינה כל ערב,

גניקולוגית אשה,

קרם פנים ממש ממש, מ מ ש מצויין,

הזמנה לט'נקסגיווינג במהדורה תל אביבית/אמריקנית

דייט שווה בשבוע הבא,

תערוכת צילומים שלי,

סיפורים קצרים מודפסים,

הרצאה מובנת שמריצה אותי באושר ברחבי הארץ

תוכנית טלוויזיה מתבשלת על אש קטנה,

וסוגשל שקט פנימי אמיתי.

.

היום יש לי את כל אלה, ועוד

Lucky me

 

ארבע שנים, פחות מאלף חמש מאות ימים,

חיים, זה מה שזה.

 

למה את לא מפרסמת מי הטריד אותך שם במפורסמים?

.

לפני שעה, בסיבוב שישי במרכז ליד הבית:

– בחייאת חלי, מה אותך לא הטרידו שם במפורסמים? למה את לא מפרסמת?

– לא

– יאללה, אל תתביישי…

להתבייש? אני? בזה?

אז לא, ב״מפורסמים״ דווקא לא הטרידו ואיימו ותקפו ופלשו אלי מעולם,

אבל אם תשאלו על הגברים הרגילים,

בשכונה, בחיים, ובצבא, ובטח בבית המקולל ברחוב,

בשנים ובגיל עם המילה עשרה בסופו,

שם יושבים הפשעים הגבריים שמוכיחים את תאוריית הטורפים החזקים מול החלשים.

אז נכון,

נכון שעניין ה"מפורסמים" וה"מפורסמות" עזר ועוזר מאד להציף את הזוהמה ולהתנקות,

אבל יש את מליוני הנשים הכביכול פחות חזקות, שעשו דרך פחות ניראת מאחרות

בשנותיהן כנשים בעולם גברי אגרסיבי, מאובן ומעמדי,

שהפרנסה, הכורח בה, קושי החיים, החינוך, הזוגיות לפעמים,

התרבות והכוח שאמך או אביך נתנו או חמסו מהן, שנתנה בהן סימנים,

ולהן אין את הכוח הפנימי ו/או החיצוני לקום ולהתעמת כמו אשרת קוטלר ודנה וייס

ונרי לבנה,  ושאר הנשים הנהדרות שקמו וקמות בחודש האחרון ועושות מעשה

ומסמנות בלי מקום לטעות שזהו, שעד כאן, הזמנים משתנים.

אבל אך תטעו,

יש שם מליוני נשים שבויות במעגל התייחסות נלוזה ואסורה ואלימה גם בלי סטירות,

בעולם נוקשה, מפחיד שצריך קול פנימי ותעוזה חסרת ברירה כדי לנסות לפרוץ אותו,

והתוצאה החשובה ביותר שצריכה לקרות מהטלטול העולמי הזה

מהצונאמי הבין מיני הזה,

היא ההבנה האמיתית, גברים כנשים, נשים כגברים,

שזהו,

שדי

שהעולם הישן ביננו, בין הגברים והנשים התנפץ החודש,

לטריליוני רסיסים,

ומה שהיה, לא יהיה עוד.

 

 

 


וה"מפורסמות" וה"מפורסמים" הם הדרך, חשובה ואמיצה, אבל רק הדרך, לא המטרה,

וחוץ מזה, אנחנו בסדר, כבר נסתדר.
#עולםחדש #metoo #מצולקתושורדת

.

 

מקננת

.

המילה הזו, מקננת שמתייחסת כמעט תמיד לחודשי הריון אחרונים,

מכינה, מכינים את הבית לקראת הגעת אדם חדש/ה הבייתה,

אני זוכרת,

אני זוכרת בית חדש, זוכרת את עצמי חייבת לצבוע קיר אחד בתכלת בהיר באמצע לילה

סתווי אחד, עכשיו, חייבים עכשיו. למה? ככה.

זוכרת את עצמי מצפה מדפים בטאפט פרחוני, צובעת עננים, מקפלת בגדי גוף לבנים

שכובסו שוב ושוב כדי שיהיו רכים, מטיילת ב"שילב" כאילו זו ארץ פלאות שאולי פעם

אצליח להבין את מסתורי חפתיה, משוכנעת שבחירת שידה ומיטה זה עניין שאין חשוב

ממנו, וכן, אני רוצה שנחזיר ע כ ש י ו את אלה שקנינו אתמול ונזמין מ"תפוז" כאלה מעץ

מלא. למה? ככה.

אני זוכרת קוצר רוח ואהבה מתערבבים לקראת תינוקת אחת שכבר היה לה שם מוכן,

כל כך מוכן שבחודש השביעי או השמיני היינו כל כך רגילים אליו ששקלנו להחליף אותו,

אבל היא נשארה איה, איזה מזל.

.

עכשיו סתיו,

בדיוק עשרים ושתיים שנים אחרי שנכנסתי/נו לגור בבית הזה,

השידה עדיין כאן, שינתה מקום ובמקום בגדי גוף, חיתולים ובגדים על לבבות וכוכבים,

יש בה תחרה וכותנה ומשי מסוג אחר. המיטה שפעם יגיע הפוסט שיספר ( או יספור )

את קורותיה, שומרת על תינוק מספר שש, משושלת הגולדנברג.

ככה זה עם עץ מלא ואשה אחת שאוהבת טכסים, מסורות וחפצי משפחה,

עשרים ושתיים שנה, סתיו, ואני מקננת שוב.

אני משוטטת בחדר שלה, הוא כבר נקי, אבל ממש, אפילו את האבק מהספרים ניקיתי

כאילו ערב פסח ואמא שלי מלמדת אותי לדפדף בדפים בחוץ, בשמש, ולהכות בהם כדי

שהאבק יעלם. המצעים החדשים עברו כביסה כמו שהיא אוהבת, שמיכת המעבר הייתה

על חבלי הכביסה בשמש היום, מגבת חדשה גדולה ורכה בחדר האמבטיה שלה,

סבון, משחת שינים. רק תבואי כבר.

האדנית בחדרה ירוקה עם צמח אחד שמרחיק יתושים,

ככה אמרו לי במשתלה. הביקור אתמול היה משמח, התאפקתי לא לקנות עדיין רקפות.

אורות הכריסטמס הסולארים מנצנצים בגינה מתחילת הקיץ,

השביל מטואטא,

העצים והגדר חיה גזומים לקראת החורף, המרזבים מוכנים,

מרק ירקות, סלט גדול, פתיתים, חלה, טחינה, פירות. רשימת הקניות למחר בתיק שלי.

אני מסתובבת בבית שלנו,

מנסה להרגיש איך זה מרגיש להכנס אליו אחרי כל כך הרבה זמן,

לא הייתי רחוקה ממנו לזמן כל כך רב כבר הרבה ( מדי ) שנים.

אני זוכרת את ההרגשה להגיע הבייתה אחרי העדרות ארוכה ממש,

לפתוח את הדלת,

להכנס,

זו נקודת זמן שמרגישים,

נשימה עמוקה, רפיון פנימי, מוזרות וניתוק לרגע קצר כדי להתרגל,

ואז הגוף נרגע, הלב גם,

הגעתי הבייתה, ואיזה כיף שזה הבית שלי,

ככה אני רוצה שהיא תרגיש כשנחזור איתה משדה התעופה בעוד יומיים,

איזה כיף, אני בבית.

 

 

 

.

 

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

אז מה את שלנו חוץ מאמא-של-איה-שלנו?

.

זמני המשפחות משתנים בזמנים האלה,

סוגים ופיתולים והגדרות תואמי משפחות מסוגים והרכבים בעולם החדש.

– חלי

– מה חמודה?

– מה את?

– אמא של איה

– אנחנו יודעות! אבל מה את שלנו?

– …

– בשבילנו, מה את בשבילנו?

– אה…את מתכוונת שצריך למצוא שם למה אנחנו?

– כן! אנחת רווחה

– אוקיי, מה אתן מציעות?

– דודה?

– לא. אני לא אחות של אמא וגם לא של אבא

– סבתא? מתערב אביהן ולא מבין את המלכודת שכרה לעצמו

– אם אני סבתא שלהן, אתה צריך להיות סבא שלהן…

– אז מה את?

– אני יכולה להיות פשוט אמא של איה אחותינו?

– לא!

 

– אז בואו נמציא שם!

–  טוב, אפשר תפוח חתוך דק דק, אבל ממש קודם?

אז התמזל מזלנו שאחיותיה של זאתי שלי מתוקות במיוחד ואני מחבבת אותן לא רק בזכות

קרבתן הגנטית לאחותן הגדולה והאהובה הנערצת על שתיהן, הן מקסימות עצמונית,

והקירבה שאני מרגישה אליהן צבועה בצבעים משפחתיים.

הן אחיותיה ומכאן שהן אוחזות חמישים אחוז חופפים אליה בדמיון מוחלט,

הן מזכירות לי אותה לפעמים באופן שגורם לי לתהות כששלושתן ביחד

איך זה להיות הורה ליותר מלילד אחד.

.

אז הנה לפניכם ולפני אתגר יצירתי בהמצאת מילה חדשה במילון המשפחות המתחדש:

חלי, מה את בשבילנו חוץ מאמא של איה,

או: איך קוראים לקירבה של ההורים, אמא או אבא, של האחים והאחיות שלנו

שואלים הילדים החדשים של האקסים שלכן/ם?

.

הצעתנו: דורה, קצת דודה וקצת חברה גדולה

ואולי נציע לאקדמיה ללשון חידוש…

.

 

מי מקשיב

.

עוד מעט שנה ש"גלי חום", תוכנית הרדיו שלי ושל טלי (עומר ) באוויר.

בכל יום שלישי, בעשר בלילה, רדיו 103, גם באתר, גם באפליקציה,

שעה מעורבבת של אייטמים מעולמנו הגילאי, אישיותי, נשי, הורי והורמונלי.

העניין עם הרדיו הוא שאין לי ( כמעט ) מושג מי מקשיב לי,

כלומר אני מקבלת תגובות במיילים לפעמים, בבפייסבוק, מנשים וגברים ברחוב,

בבתי קפה  ובמקומות כאלה, וגם מנהלי התחנה עושים פרצופים מרוצים ברוב

הפעמים שאני נתקלת בהם במסדרונות התחנה.

אבל עדיין בניגוד לקולנוע, טלוויזיה ( אפילו פיפס קטנטן ) כתבה בעיתון, אוןליין,

הפידבק מהרדיו שונה,

הוא מינורי מאד יחסית למה שאני רגילה,

שזה סבבה לגמרי, נשבעת,

ההנאה שלי,

התגלית שלי כמה להגיש תוכנית ברדיו זה עונג צרוף ששווה הכל,

לבחור אייטמים שיתאימו להצהרת הכוונות והאג'נדה של התוכנית, תחקיר קצרצר,

לחשוב על מה להתלונן ב"מה גרם לך להרגיש שאת כבר מבוגרת השבוע…"

או על מה להמליץ ב"דקה להמלצה"

שתי המלצות נהדרות אגב, ממש.

או אייטמים חשובים ממש לבריאות שלנו, כמו זה,  או הורות, זוגיות, יחסים בין חברות,

או כל מה שרלוונטי ומעניין אנשים, גברים ונשים בני גילנו פחות או יותר.

או לבנות את "השאלון" עם אנשים מוכשרים ומוכרים בדרך כלל,

וגם לבחור מוסיקה, שלקחתי על עצמי כי זה גורם לי לשוטט ביו טיוב בשעות הנאה

ולבחור שירים רק משנות ה50' 60' 70' גורם לי לצעוק שירים ולרקוד מול המחשב,

לפעמים.

https://www.youtube.com/results?search_query=night+in+white+satin+moody+blues

 

.

אז,

כיוון שממש אין לי מושג מי ממנויי, קוראי, קוראות הבלוג הנזנח הזה מקשיבים

לי לפעמים, או אפילו מי מחברי בפייסבוק שאני מכירה באופן אישי את רובם,

או מהעוקבים אחרי שם, או עוקבי האינסטגראם הדי פעיל ואהוב שלי מאזין

או בקיצור,

כיוון שאין לי מושג מי מכם מודע בכלל, או מקשיב באופן קבוע או מזדמן,

הנה, אני מניחה את אהבתי החדשה, המרגשת, לפניכם.

אתם יכולים להקשיב לתוכנית ברצף, או לברור לכם מה שנראה לכם ספציפית

שזה פטנט חדש של הימים החדשים האלה,

אבל אל תשכחו או תזניחו אהבות ישנות כמו הרדיו,

לא רדיו של אקטואליה וחדשות בהכרח, דווקא הרדיו אולדסקול, של אנשים ושקט.

רדיו זה כיף, תמיד אהבתי להקשיב, יש בו הכל,

ציפרי לילה באמצע הלילה היו חלק נפלא מחיי פעם,

להקשיב לקובי מידן, לרינו, לדורון.

יש ברדיו כל מיני, מכל סוג, טעם, סגנון, מצב רוח, רק לבחור,לשבת בשקט,

היום זה אפילו פשוט יותר עם ערוצי רדיו בטלוויזיה, במחשב, באפליקציות,

ולהקשיב,

עונג.

נ.ב. לפניכם עלמה עם "גלי חום" שמשמחים אותה מאד

 

. נ.ב.ב איש לא יבין ילדת הפרעת קשה והיפריות שפתית ( שזו מילה חדשה לפטפוט חסר יכולת לסתום, כמה זה כיף שסופסופ במקום לשמוע כל הזמן אנשים ומורים ומי לא מנסים בעדינות, או שלא, להשתיק אותך, עכשיו קורה ההיפך: דברי רחלי, דברי עוד, אושר!

נ.ב.ב.ב. – השורות מאד קצרות בגלל הגדרות וורדפרס שאיני מצליחה להגדיר, סורי.

.

 

 

What's your name?

.

זאתי שלי נסעה אתמול שעות ארוכות ברכבת שניראת כמו חללית כסופה במעמקי

היבשת האמריקאית.

במהלך הנסיעה, באחת ההתכתבויות ביננו שאלתי אותה אם יצא לה לפטפט עם מישהו,

בכל זאת שעות רבות של נסיעה מונוטונית, ונופים יפים ככל שיהיו, אינם בני אדם.

חוץ מזה, לי יש בזכרוני המתעתע אך לפעמים מדוייק במיוחד,

עשרות שיחות והכרויות ( לא מהסוג הרומנטי ) שהתחילו ככה במקרה,

על הדרך.

חלקן מסעירות ומשאירות חותם,

חלקן סתמיות ומעבירות זמן,

עם זרים וזרות,

בטרמפים ( אסור היום )בזמן הצבא,

בטיסות, חדרי המתנה, אוטובוסים,

תחנות רכבת, שדות תעופה, לובי של מלונות,

בתור בחנויות, בתור להופעות, ואיפה לא,

שיחות שהתחילו מחווית הכאן ועכשיו עם אנשים שחלקו איתי את ההווה,

והרווחנו הכרות, פתיחות, לפעמים מעשירה ונהדרת, לעיתים נדירות מפחידה,

וגם סתמית,

אז סתמית, אז מה.

מה פתאום, היא ענתה לי, כולם או בנטפליקס, או בפייסבוק/אינסטא או ישנים.

עצוב כתבתי לה,

ממש היא ענתה לי,

וצדקה.

 

.

האם הם יחזרו לדבר באמת, פנים מול פנים, בלי מסרים כתובים לפני או במקום?

.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

יאיר נתניהו גר בבית הוריו וזה בסדר גמור מבחינתי, כל היתר ממש לא


.

/

שותפתי להגשת "גלי חום" רדיו 103 יצאה אתמול בפינתנו "עצבים" על יאיר נתניהו,

על העובדה שהוא בן עשרים וחמש, גר בבית הוריו, על חשבונם/חשבוננו וכמובן, ובצדק,

על התנהלותו האיומה והאלימה ברשתות החברתיות. היה משהו בשיחה ברדיו שמאד

הפריע לי ולא הצלחתי לפענח בזמן אמת,

שהרי קשה להגיד עלי שאני ממחבבי שלושה מבני ובת שושלת נתניהו הנוכחית,

או נניח טורחת להסתיר את דעתי עליהם,

אבל עכשיו, רגע אחרי שחזרתי מביקור צהרים אצל הורי הבנתי:

זה נכון,

יש אנשים שבגיל עשרים וחמש כבר הספיקו לעזוב את בית ההורים, להנשא, להתגרש,

לגור לבד, לעשות עסקים, עם או בלי תמיכת ההורים ובכלל, ויש אנשים, כמוני למשל,

שבגיל עשרים וחמש תחזקו קריירה, שיש האומרים שהייתה קריירה מצליחה במיוחד בזמן

ובגיל ההוא, הרוויחו שפעות כסף בזכות עצמם ואופס,

עדיין בחרו להמשיך לגור אצל ההורים בחדר ילדותם ברמת החייל

( סיבות פסיכולוגיסטיות מעניינות יוגשו למתעניינים ).

גם האחיין שלי שלומד בירושלים גר עם ההורים עד שיסיים ללמוד ויתארגן על עבודה

ומגורים, וטוב שכך, הוא בן עשרים ושמונה, וגם אחותו שחזרה בשניה זו מהטיול הגדול

עובדת ומתארגנת על החיים, ובטח עוד מעט תצא אל חייה, וזה בסדר גמור.

כל משפחה וחייה, ילדיה, הוריה והבחירות של כולם.

אני מקווה שהבת שלי תבחר להשאר לגור איתי או לעזוב ללימודיה ולחייה בגלל מה

שיהיו התנאים, הרצונות, היכולות שלה ולא בגלל מה שתחשוב שיחשבו על זה אנשים.

.


מכל הטענות לנתניהו הצעיר העושה רושם כאדם מאד מאד איך נגיד, לא הייתי רושמת אותו

בשום איי ליסט. הוא מצטייר כיהיר, רדוד, מפונק, אלים גם אם לא בפיזיות ומגלומני כפי שרק

ההורים כמו שלו יכלו לגדל ולהזין את האגו הקלוקל שלו שיצמח פרא למחוזות שאליהם הגיע,

ויש נגדו שפע טענות על התנהלויות דוחות, דקדנטיות, מפונקות, אלימות, רדודות, ריקות מתוכן

חוץ מקללות, נאצות, דקלומי סיסמאות, והפצת שקרים המגיעים מיד לתביעות וטוב שכך,

הטענה על מגורים בבית הוריו, היא טענה לא רלוונטית לטעמי.

הנהג, המאבטחים הנגררים אחריו לכל מיני מסיבות ומקומות מוזרים, הטיסות עם ההורים

( על חשבוננו ), הארוחות שאליהם דוחפים אותו, וכל מה שממומן שלא על פי החוק,

כל מה שאינו בספר החוקים ( גם המוסרי )

ראוי לגינוי ואולי גם לחקירה ( בנוסף לאחרות ),

אבל לגור בבית של אמא ואבא שלו עד הזמן שהוא והם ירגישו שזה הזמן להפרד,

זה מכסימום לא cool,

אבל מעבר לזה, ז ה באמת לא עניין הציבור.

כל היתר כן,

ועד השקל האחרון.

.

 

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

קלוזאפ של

.

אני לא אדם של תיאטרון, כלומר אני רואה הצגות ויש כאלה שאני אפילו קצת מתרגשת

מהן, ורבות רבות אחרות שאני משתעממת, לא נהנית, לא מבינה מה זו השפה המוזרה

הזו. לא מצליחה פעם אחר פעם להבין את ההסכם הלא מדובר, ההסכמה בין הקהל

למספרים על הבמה שהשפה המוגזמת, הלא דומה לחיים הזו, תהיה השפה והדרך שבה

הם מספרים לנו מעשה, עולם, וככה אתם, אני מדמיינת אותם אומרים

תשמעו, תראו, תחוו את הסיפור שנספר לכם,

ואני מתעצבנת, ומתרגזת שוב ושוב.

אבל בקולנוע,

כשהאור כבה באולם, יש רגע של חושך מוחלט שבו הכל אפשרי, עשוי להתחיל עוד שניה

אה, שם זה קורה לי כל הזמן, טוב בלי להגזים, לא כל הזמן, אבל הרבה.

השפה שמרגשת אותי, שאני מבינה, שאינה מלאכותית, שמשקפת חיים בעיני המספר,

שמראה לי סיפור בדרך מציאותית ( או דמיונית אבל ויזואלית ),

שבונה לי עולמות מול עיני ומקרב אותי ממש למעמקיו.

קלוז-אפ הוא בעיני, כצופה, נס של ממש.

היכולת להביט כל כך קרוב ועמוק בפני אנוש, בעיניו, בנשמתו מפעימה אותי.

אבל לפעמים מגיעה הצגה כזו. שחקן על במה, בלי טייקים, טריקים, קלוזאפים ואמצעים

ומשאיר אותי חסרת מילים.

טכסט ונשמה, סופר ושחקן, במה ואני לא יודעת, במה וקסם חד פעמי.

אבא של טלי, שמוליק עומר הזמין אותנו היום בצהרים ל"סוס אחד נכנס לבר" ספר של

דוד גרוסמן,  שנראה כמו נער חכם ומתוק כשעלה על הבמה,

פרוייקט שיזם מיכה לבינסון שמת ככה פתאום שבועיים אחרי תחילת החזרות,

ושמשחק בו דרור קרן כמעט לבדו,

לא לגמרי, איה שבא ויגאל זקס ויוסי ירום בתפקידי משנה מצויינים,

אבל כמעט לבד, הוא הסיפור, המספר, השליט, השולט, מלך הבמה.

הוא מחזיק בך, ומלהט, ומקרב, ומרחיק, ולא מרפה לשניה.

גם אם אחפש לא אמצא שם תואר מספיק לתאר את מה שהוא עושה במשך כמעט

שעתיי, ברציפות, נון סטופ.

לא סותם ת'פה לרגע. מצחיק, צוחק, משוויץ, בוכה, נזכר, מקנטר, עדין נפש, מחוספס, גס

רוח, מספר בדיחות, מתגרה, כואב, בעיקר כואב, ושובר וכובש לב, הוא ודמותו.

באמת, זה תפקיד של פעם בחיים,

והצגה שמוכיחה שכשתיאטרון טוב הוא טוב, לא חייבים קלוזאפ.

 

.

# הכי מהר שתצליחו להשיג כרטיס התיאטרון הקאמרי The Cameri Theatre

.

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

פירורי הלחם של זאתי

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

 

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

d797d7a5.jpg

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.

 

עתיד

.

  1. התגרשתם
  2. הילד/ה הקימו משפחה
  3. כלומר יש נכדים
  4. גם הורי הכלה/חתן שלכם גרושים
  5. חלקם הקימו משפחות חדשות
  6. לילדים יש ארבעה זוגות הורים, לנכדים גם
  7. סבבה, (לצורך הדיון, לא באמת) עולם חדש
  8. איך תהיה תורנות ארוחות שישי, ליל הסדר, ראש השנה, ימי הולדת?
  9. אחד לארבע שבתות? לילות סדר? ימי הולדת?

.

. לא באמת, רק מחשבה…

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

24 שלבים

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש 
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת 
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

התפרסם בפרינט, מאוכסן בבלוג

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

הדרכים הידועות

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

הם שבו לבתיהם ( לא סופי )

.
.
לראשונה בחיי ניסיתי לתרגם שיר. זה עונג גדול.
.
אין לי מושג איך מבחן התוצאה.
.
זה השיר הראשון בספר "The complete poetry" של מאיה אנג'לו הנהדרת.

                   .

.

.

הם שבו לביתם / הם חזרו לבתיהם/ הם חזרו הבייתה

 

הם שבו לביתם וסיפרו לנשותיהם

שמעולם, אף לא פעם אחת בחייהם,

הם ידעו a girl  כמוני

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

הם אמרו שהבית שלי נקי, ללקק (מהרצפה)

שלא אמרתי מעולם מילה רעה

( שמעולם לא אמרתי מילה רעה )

שהייתה בי אווירת מסתורין

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

דברי הלל עלי נישאו על שפתי כל הגברים,

הם אהבו את החיוך שלי, שנינותי, ירכי,

הם בילו איתי לילה, או שניים או שלושה.

אבל…

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%95
 
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
                                                          They went home
.
                                           ,They went home and told their wives
                                                   ,that never once in all their lives   
                                                      ,had they known a girl like me
                                                               .but… They went home
 
                                          ,They said my house was licking clean
                                                  ,no word I spoke was ever mean 
                                                                ,I had an air of mystery
                                                               .But… They went home
 
                                                ,My praises were on all men's lips
                                            ,they liked my smile, my wit, my hips
                                        .they'd spend one night,or two or three
                                                                                            …But
.
.
.

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

הבוקר שאחרי

.

זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,

כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי

שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.

חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..

על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.

היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות

הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה

שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.

העינים שלי סורקות את העולם תמיד,

לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא

סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,

בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב

קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות

רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,

שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,

ובאותה שניה קרה משהו,

התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,

הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל

בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,

שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,

כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,

לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,

גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,

בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,

ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,

במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה

והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה

וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,

שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,

לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.

בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך

וחייכה אלי בחזרה.

אני לא יודעת מה עבר במוחה,

אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,

דווקא בבוקר הזה.

לבלוג

 

 

.

אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

%d בלוגרים אהבו את זה: