ארכיון מחבר: chellig

בין הנשיא שלי לאמא שלי

.

נשיא יקר,

אמא שלי בת תשעים וארבע, עליזה, עלינג כמו שאבא שלי קרא לה, גם היא התאלמנה
לפני שנה. הם היו נשואים כמעט שבעים ושתיים שנים והיו באמת צמד חמד מתוקים מאין
כמותם יחד, באמת, והגעגועים שלה אליו גם אם שקטים ניכרים עליה כל כך וגורמים
לרצון לחבק ולאהוב אותה אפילו יותר מכרגיל. היא עדיין גרה בבית ילדותי, ברמת החיל,
מרחק ארבע דקות נהיגה ממני.
בימים רגילים אני או אחי או אחותי רואים אותה יום יום. התפרצות הקורונה והבקשה
להתרחק עצרו את הביקורים שלנו, ילדים טובים ואזרחים נותני אמון ושומרי חוק פסקו
מיד. אני מביאה כל מה שצריך לה ולמטפלת שלה שנמצאות בבידוד מוחלט. אוכל,
פירות שהיא אוהבת, ירקות, 
תרופות, פרחים לשבת, עוגה. אני צועקת מהשביל, היא
מנופפת לשלום ואני מתרחקת עם בטן
מתהפכת.

בליל הסדר הייתי בבית שלי, כאמור מרחק הליכה קצרה ממנה, הייתי לבד ובזום עם
הבת שלי
והמשפחה ובכיתי את ליבי, עליה, לא עלי. ראייתה לא טובה, היא גם לא
שומעת כבר מי יודע מה, או
בקיצור, זום לא ממש יעיל במקרה שלה. בלילה ההוא,
לילה שכולנו מכירים ונמצא בדיאןאיי
המשפחתי והרגשי של כולנו הייתי בבית שלי
והלב שלי נכמר על ובגלל אמא שלי התמה והמתוקה
והצחקנית בדרך כלל שאין לי
בכלל מילים שיצליחו להסביר כמה. בלילה ההוא לא הצלחתי לישון
כמעט בכלל,
מיסורי מצפון, אשמה, חוסר אונים. מהידיעה שבכל בוקר כשאני מביטה עליה בטלפון
של המטפלת שלה אני רואה אותה קמלה, מצטמקת ונעלמת. היא אשה בריאה יחסית
לגילה, ואם תשאל אותי, אם הבדידות הזו תמשיך, היא לא תחזיק מעמד הרבה
זמן,
הבריאות בסדר גמור, אבל הנפש שלה נעלמת, אני רואה, שלא נדבר על האור בעינים
והשמחה. היא נסוגה לתוך עצמה, והעצב
והבדידות חורצים בה סימנים וכאבים שכל
תשעים וארבע שנותיה לא הצליחו.
.
אני מבינה את האהבה והדאגה והרצון להיות איתך שמרגישים הילדים שלך, וגם את
הבדידות שלך והרצון
להיות איתם, בטח שאני מבינה, מה שאני לא מצליחה להבין זה
למה לילדים שלך ניתנו שתי פריבילגיות 
שלי ולאימי לא ניתנו. האחת לעבור בדיקת
קורונה כדי לדעת שהם בריאים דיים כדי להתקרב אליך,
והשניה הזכות לעבור על
החוק ללא חשש ולהתחבק איתך בליל הסדר, או באופן כללי בימים האלה.

על פי הבנתי, עכשיו תורך לא לישון בלילה מיסורי מצפון ורגשי אשמה.

רחלי, הבת של עליזה ( ומאיר )

 

 Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין

 

ואתם בהחלט מוזמנים לשתף אותו או לשלוח אותו לכבוד הנשיא –  Public@president.gov.il

 

נ.ב. זה טכסט מועתק מסטטוס פייסבוק שלי כדי שלא ילך לי לאיבוד בפיד.

געגועים מסוגים שונים

.

אני גרה במרחק רבע שעה הליכה, בהליכה מהירה אפילו עשר מבית ילדותי בו ספונה

אימי המתוקה בת התשעים וארבע עם המטפלת שלה. בחודש האחרון אני מביאה לשם

כל מה שצריך, אוכל, תרופות, קצת פינוקים ולפעמים פרחים לשבת. אני פותחת את

השער, עוצרת באמצע השביל, ואמא שלי, עם ההליכון ולצידה אניטה המטפלת המסורה

שלה יוצאות למרפסת, היא מנופפת לי לשלום, לפעמים מתיישבת ומדברת איתי שלוש

דקות, לפעמים מנופפת בידה לכי רחלינקה, נתחבק בעוד כמה ימים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, אבא שלי איננו בדיוק שנה, שנת אבל ראשונה

אחרי שבעים ואחת שנות נישואים, שבעים ושתיים שנות חיים יחד, עד לפני חודש היינו

אצלה, אני או אחי או אחותי בכל יום, יושבים איתה, מחבקים, מפטפטים, מחבקים עוד

קצת, דואגים לסידור שניים וממשיכים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה למרות שיחות הפייסטיים הרבות, לפעמים היא

מחייכת אלי, לפעמים אומרת תבואי מחר ונתחבק, הלב שלי נחמץ. לפעמים אני שוקלת

להשיג סרבל ניילון ולהתמגן ולהכנס לחבק אותה, אבל מתאפקת.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, היא בת תשעים וארבע, המחשבה שהיא עלולה

לחלות, לאו דווקא בקורונה הארורה הזו, ושלא תהיה מחובקת, כי מטופלת זה ברור, אבל

להרגיש נאהבת ומחובקת, בטח בגילה, לא רק, אבל, זה הכרחי, גורם לי לשינה טרופה.

 

וכל הפוסט הזה קורה בגלל זוועות בתי האבות ונסיון לדמיין איך הייתי מרגישה אם היא

ונניח אבא שלי היו מחליטים לעבור לבית אבות ( אין סיכוי במקרה שלהם כמובן, הוא

טיפס על הגג לנקות את קולטי דוד השמש בגיל תשעים ושתיים, ולא היה מוותר על

המרתף ופינת הנגרות שלו לעולם ), אבל נניח שהיו בבית אבות עכשיו, אם הייתי מבינה

מה קורה שם, שחלק מאנשי הצוות והדיירים אובחנו עם קורונה, איך המדינה מפנה להם

עורף, פיקוד העורף, אולי בצדק אולי לא אנ'לא מבינה בזה, מסרב לקחת אחריות על מה

שהמדינה מטילה עליו, פשוט משאירה אותם נעולים ( לא חולים, רק חשופים להדבקות

מעצם היותם שם ) במתחם שהסיכויים לצאת ממנו בחיים בגילם הוא כמעט אפסי, ולא

היו מאפשרים לי, באיזו זכות הייתי מעוניינת להבין, לא לראות אותם, לדבר איתם,

להרגיע, לנחם, לחזק, או לקחת אותם הבייתה כדי לשמור עליהם, לטפל, להחזיר אהבה,

כאילו הם שעשו את שלהם ועם כל הצער יש סדרי עדיפויות.

רמת התסכול,

חוסר האונים,

הבטן המתהפכת

והזעם של הילדים של הזקנים בבתי האבות צריכה להיות של כל אחד ואחת מאיתנו,

כי אלה יכלו להיות ההורים שלנו, או בעתיד אפילו אנחנו, אפילו אתם.

נ.ב. בתמונה, געגועים מסוגים שונים

 

ונתניהו, גם זה עליך וגם על ליצמן ודרעי ושאר המושחתים בממשלת המחדל המתמשכת

הזו, עשור של מחדלים, שחיתויות והעדר מוסר ציבורי, ממסדי, אישי.

 

נ.ב.ב לבת שלי, לא יקרה מותק, sorry 

מה את ילדה קטנה?

 

.

מאתמול, כשגנץ ואשכנזי בום, הצטרפו לממשלת החשוד בפלילים,

מה את מתפלאת, מה את תמהה, איך את עדיין לא מאמינה, מה את ילדה

קטנה, מה זה פרץ החוסר אמון, חוסר האונים, התסכול הזה שלך, הזעם,

כמה פוסטים, מה קורה מותק, מה חשבת שיקרה,

אז ככה:

הצבעתי מרצ, כמו תמיד, אבל הפעם בלי הרבה שמחה, עם התלבטויות, בלב כבד,

כמו ילדה שהוריה אכזבו ממש. למרות סתיו שפיר, שאיך שנהגו בה הוציא ומוציא אותי

מדעתי ולעולם לא אסלח להם,

וברגע שהיא ו/או ציפי לבני חוזרות, אני איתן.

למרות אורלי לוי שהייתה באמת מכשול רגשי ושכלי קשה כל כך, עד כאבי בטן

והתלבטויות ואפילו חלום מסוייט אחד, אבל הצבעתי למפלגה שאני מחזיקה במצע שלה,

שהייתה הבית הערכי שלי תמיד,

שלמרות האכזבה שלי ממי שעומדים ועומדות בראשה היום, אני מאמינה בה,

במפלגה ואני מחכה תמיד, אבל באמת ת מ י ד שהדבר הנכון יקרה,

שאנשים יתנהגו כמו בני אדם,

שאנשים יעמדו במילתם, בהבטחה שלהם, פוליטיקאים או לא פוליטיקאים.

שלא יסתכלו לי, לנו בפנים ויגידו דבר אחד ויפעלו חד משמעית ההפך,

שלא יבגדו באמוני בקור רוח, בגסות, בלי הנד עפעף.

אני לא נאיבית,

אבל אני באמת מאמינה בטוב שבאדם, ביושרה כתכונת יסוד, בהגינות,

גם בפרטי וגם בלא פרטי.

מאמינה וחושבת שברגע שנאבד את האמון הבסיסי הזה, הלך עלינו.

מעדיפה להשאר מאמינה ומתאכזבת, מלא נותנת אמון בשיט,

מעדיפה להרגיש הכל, ובסוף לפגוש ולבחור את מי שראוי,

באמת, באופן בוגר ואחראי וערכי וישר דרך ואנושי ושיוויוני באמת ושוחר שלום,

כי איפהשהו בפוליטיקה, יהיו אנשים ראויים, אולי לא כרגע, אבל עוד מעט.

.

שנה

.

שנה. איך עברה שנה ואפילו לא התחלתי להבין אני חושבת, באמת.

במובן המעשי אני מבינה כמובן, אבל אם תבדקו במסת הלב שלי, או הנפש, אין שם

הוכחות לאי קיומו, הוא נוכח באופן הכי פשוט ויומיומי.

אני לא בוכה עליו בדמעות רבות, לא בכיתי הרבה ( מדי ) מהתחלה,

לא כי אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש, מה פתאום,

מסת הרגש הפנימית ששייכת לו נוכחת כבדה וסמיכה בחיים שלי באופן קבוע ומקרי,

אבל זה באמת ככה. זה מגיע במפתיע, בלי הכנה או טריגר, הבזק רגש ואני קופאת,

מרגישה את האין או היש שלו, ככה פתאום, בום.

איך אני יכולה להיות מוכנה לברק הזה, לשצף שגואה ומציף ועוצר הכל, 

לעוצמה ולרגשות שאין לי לפעמים מושג או הבנה מה הם ברגע הראשון,פשוט צונמי.

לפעמים שמחה, לפעמים ריק. יש פעמים שאני מחייכת ואומרת היי אבאלה בקול רם,

לפעמים בלב. לפעמים יש בי צורך לראות תמונה שלו, או רק לעצום את העינים והוא שם,

והמבט הזה אלהים, איזה מבט יש בעינים הכחולות האלה, הכחול של העינים שלי בדיוק,

אבל המבט, איזה מבט ואיזה עינים טובות, שיקוף של האיש הזה שהוא היה ועודנו אצלי.

לפעמים אני נופלת לתהומות עצב או תהיה כי מה זאת אומרת שאני לא יכולה לחבק

אותו, להתרפק עליו, להצחיק אותו שזה הכי כיף, להרגיש את היד שלו על הלחי שלי.

כמעט תשעים ושמונה שנות חיים מלאים וטובים היו לאיש המתוק הזה,

אז העצב על מותו אינו עצב אכזר או קשה,

ואולי הוא בכלל לא עצב, אלא אהבה בצורה הגרעינית ביותר שלה,

כמעט כמו אהבה לבת שלי, רק מהכיוון השני. ובכל זאת, לפעמים אני בוכה.

 

.

אבא שלי, אהוב ליבי, שנה, ונדמה לי שזה פשוט יהיה ככה תמיד, אהבה.

 

 

פעם ביום – הצעה לימי בית וקורונה

.

אנחנו בתחילת תקופה של ימי בית רבים וארוכים,

אחד הדברים שתקופה ארוכה וקבועה מאפשרת היא תיעוד,

זמן ותיעוד מאפשרים יצירתיות מצד אחד ורפיטטיביות מצד שני,

שזה שילוב מושלם.

הצעתי:

החליטו על יומן בידוד,

עקרונית, משהו שתכתבו, תצלמו, תאספו, תגזרו, במשך הזמן הזה.

זה יהיה תיעוד מעניין, זה יתן ינקודת מירכוז ליום שלכם,

ופעם זו תהיה תערוכה און לין או בחיים עצמם מרתקת של כולנו.

זה יכול להיות אישי,

זה יכול להיות משפחתי

אבל נסו שזווית הצילום, והפריים יהיו זהים ככל האפשר.

מאיסוף קליפות הביצים בכלי שקוף בכל התקופה ( או קליפות השום )

עד רישום או צילום אכלנו לארוחת בוקר,

מצילום איך החלון במטבח  נראה הבוקר ( העונה מתחלפת )

סלפי במקום קבוע, איך המיטה ניראת בבוקר,

אולי צילום מה אני מתכוננת ללבוש היום

או מה קורה לתפוח אדמה במשך שבועיים ( ואז נחליף ירק או פרי )

אפשר לשחק שבץ נא עם מהלך ביום ולצלם את הלוח,

לצבוע ציפורניים כל יום ולצלם,

סלפי משפחתי במקום קבוע בבית

לצלם משפט מקרי מספר ולכתוב עליו כמה מילים

לצלם את הצעצוע הכי אהוב בכל פעם במקום אחר בבית

לרקום ולצלם התקדמות

איך השמיים ניראים

איך שולחן העבודה או פינת המחשב

את הכיור בסוף היום לפני שמפנים אותו

את הספה בסלון בשעה קבועה

אין סוף אפשרויות

וזה יהיה בסוף משהו עם ערך בסופם של הימים האלה,

כמו כל מסע שיש בו גם יצירה ומבע אישי וטביעת נוכחות אישית.

.

שוקלת לפתוח קבוצה לפרוייקט כזה לכל מי שירצה להשתתף או לראות מסע כזה,

תבואו אליה? תשתתפו? תשתפו משלכם או רק תציצו?

אז בואו, הקבוצה נפתחה ולא פעילה עדיין,

אני מנסה להבין איך זה יעבוד ברמה הויזואלית כדי לא להיות מוצפים,

אבל בואו,

שמה: פעם ביום , כ א ן בפייסבוק

.

באמצע

.

זה יום כזה שקורה בו המון לעומת ימים אחרים, שקטים שקורה בהם רק בנפש פנימה.

היום יום המשפחה אומרים לי.

אחרי שנות הגן ובית בספר התאריך הזה דוהה מעט, ובכל זאת.

ששים שנה בדיוק בין צילום העליון לצילום התחתון שצולם לפני שנתיים, כשנשכבתי

ביניהם ככה ואמרתי אבא תסתכל לכאן והוא שוב התפלא מהמצלמה בטלפון,

מה עוד ימציאו הוא שאל בכל פעם מחדש עם עינים של ילד ששמח לגלות דברים

חדשים שרוח האדם ממציאה.

המקום הזה בין אמא לאבא,

לפעמים עם שני השותפים שלי להורים, שהם נחמדים בפני עצמם, לא אומרת שלא,

אבל הכי כיף לבד, בכל זאת ילדת אמצע מקופחת תמידית לתחושתה.

יש לי אח ואחות ובת ומשפחה מעונפת ורבה,

אבל יום המשפחה הזה, הראשון בלי מי שעומד בראשה גם בהעדרו, הוא הפעם שלי,

ושל אמא ואבא שלי.

.

.

סוד ההורות הטובה, אני חושבת על זה הרבה בשנה הזו פשוט לדעתי,

אם אתם יודעים שההורים שלכם יקבלו אתכם בכל מצב, לא משנה מה, יפתחו דלת ולב,

יתנו לכם לדעת ולהרגיש שאתם אהובים ובטוחים לידם,

ואחר כך יתחילו הדאגות והפתרונות, הם הורים מצטיינים, זהו.

כל היתר, תוספות חשובות, אבל תוספות.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

תהיו הורים טובים, תקבלו ילדים טובים, מנסיון דו כיווני.

.

רעב ושובע

/

מצב רוח פנימי ומציאות, וההפך.

הראשון משקף געגוע לבטא ולחיות על פי החופש הפנימי שמבעבע ובועט ונוכח תמיד,

גם בתקופות שקטות, הצילום של לינדה, המקצוע, גילה, הפראות, והבילויים, ניו יורק

והזוהר אקסיוז מיי לנגוויץ  של שנות השמונים לא היה ולא יהיה כמותו

 

והמציאות הערב,

 

 

 

לא רע, באמת, אבל כל כך, כלכך שונה שלושים מי סופר שנה אחרי.

הבטחתי לעצמי להשתעשע קצת הערב, לא לוותר לעצמי, ולא לצלם. החלטתי לענוד את

העגילים האלה עם בגדי הבית הכל כך נוחים ומסמורטטים שלי, הבטחתי לעצמי שפתיים

אדומות, יין שווה, ספר שאני מחכה להתחיל, שוקולד גם טעים גם בריא, גרביים חמות

ואדומות שיתכתבו עם השמלה של לינדה. contentment – מילה שאים תרגום שמצליח

להעביר אותה בדייקנות, נוחות אמיתית במקום ובזמן הנוכחי.

אני שמחה עם שתי התמונות, עם שני המצבים הפנימיים הדי קבועים שלי,

רעב שנשאר אבל לא מפריע לשובע, ככה, מדוייק.

 

שתהיה שנה מדוייקת במינוני החיים שתפיל עלינו, אאאאמן

 

שלום ותודה #לב

.

זו הודעה שקיבלתי השבוע,

כל כותבי ומחזיקי הבלוגים ב"רשימות" קיבלו אותה.

"רשימות" נסגר, כלומר יסגר באמצע ינואר.

כלומר,

מי שרגיל להגיע לבלוג שלי דרך העמוד של "רשימות"

צריך, צריכה למצוא דרך אחרת להתעדכן,

הדרך הנוחה ביותר לדעתי, כך אני עוקבת אחרי בלוגים שאני קוראת,

היא להרשם לקבלת עדכונים במייל, כ א ן, בצד ימין למעלה 

.

למרות שטכנית זה לא משנה כלום,

כי הבלוגים שלנו כבר מזנן לא יושבים על הפלטפורמה של רשימות,

זה עדיין צובט בלב. רשימות היה בית נהדר,

וברמה האישית, מהרגע שפתחתי את הבלוג שלי, בפלטפורמה הזו,

החיים שלי השתנו, וזו לא מליצה.

הבלוג שלי משתנה בשנים האחרונות, כמו הרשת כולה, כמו העולם עצמו,

כל הפוסטים החברתיים, פוליטים, זועמים, זועקים, הפכו לפוסטים מיידים

בפייסבוק, בטוויטר,

והבלוג הופך ומשתנה לבלוג אישי,

מתעסק בי, בהורות שלי לפעמים, בהורים שלי לפעמים, בלייף סטייל, בגיל, בגדים,

הורות, הרצאות, קשב וריכוז, אופנה, פוסט שבועי של ארבע המלצות, ספרים וסרטים

תערוכות לפעמים, בקיצור באישי שלי, בחיים עצמם.

.

הודעה על סגירה סופית של האתר
למשתתפות.ים שלום,
עד אמצע ינואר ייסגר האתר באופן סופי. 
מאחר וכל האתרים האישיים שמשתתפים ברשימות כאגרגטור מאוכסנים בכתובות אחרות,
כמובן שלא תהיה השפעה על פעילותם.
ההשפעה היחידה הצפויה היא שמאותו רגע לא יופנו אל האתרים האישיים כניסות מאתר
רשימות עצמו (notes.co.il).
אנחנו ממליצים להודיע על כך לקוראים.ות כדי להציע למי שרגילים.ות להגיע דרך אתר
רשימות להירשם לרשימת התפוצה של האתר האישי או אמצעי עדכון אחרים
(פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, סנפ'צט, טיקטוק…).
להערכתנו רב הקוראים.ות כיום מגיעים.ות לאתרים האישיים דרך ערוצים אחרים,
בין אם רשימת התפוצה של האתר, או הפעילות של הכותב.ת בערוצי מדיה חברתית. ל
כן, אנחנו לא צופים פגיעה מהותית במספר הכניסות לאתרים,
מה גם שרבים מהם נוטים לדירוג נאה בגוגל.
אנו מקווים שמצאתם עניין בהשתתפות בפרויקט.
בשם צוות האתר (ירדן, דביר, אילן…),
אורי

.

אז הנה ת ו ד ה אחרונה וגדולה ומלאת נצנצים וחיבוקים לשלושת אלה ממני

על שעזרו לי להתחיל, ולנסות להשאיר עקבות בחול הנעים  של הבלוגספירה,

אמשיך לי בודדה, ואשא אתכם בליבי ת מ י ד #לב

 

חצי שנה ויומולדת

/

אז מה אני יודעת על זה אחרי חצי שנה?

אני יודעת שעם כל העצב העמוק, המציף, לפעמים חד, לפעמים רך,

וזה שמפתיע ומגיע בלי הכנה, שוצף וקוצף במעמקים,

בעצב הזה יש משהו טבעי,

כמו בפרידה ממנו שהפתיעה למרות שלא הייתה אמורה.

בפרידה מאבא אהוב כל כך וזקן כל כך היה גם משהו רך ופשוט ומתקבל על הדעת,

ומה שלא ידעתי שיקרה, וקרה וקורה היא העובדה המפתיעה

(כי לפני שאת נפגשת עם האין, אין לך מושג מה ואיך יהיה )

שהוא לגמרי ישנו. הוא פשוט אבא שלנו, חלק מאיתנו וזהו, אין אין,

והוא נוכח וחלק טבעי ופשוט ומתוק כמו תמיד ממני ומהחיים שלי,

לא באופן רוחני, בלי סימנים ועניינים, פשוט נוכח בי.

ולמרות שאת כף ידו חופנת את פני בתנועה המרגיעה בעולם, המקום הבטוח שלי,

את זה אני עדיין לא מצליחה להרגיש למרות כל תרגילי הלי סטרסברג שלי, זה בסדר.

אבא שלי, שלנו, איננו, סדר העולם נשאר כאן כפי שהוא אמור להיות,

והאהבה היא אותה אהבה.

.

היום יום הולדתו התשעים ושמונה.

עוד מעט

.

זה זמן שינוי,

אולי הגדול מזה עשרים שנה.

אבא שלי, אהוב ליבי עצם עיניו לתמיד,

וכמעט באותו יום הודיע לי הבעלים של הבית שלי שהבית נמכר. הבית שלי נמכר.

הבית שלי מהיום שנכנסנו אליו שניים לפני עשרים וארבע שנים וזאתי אחת בבטן

ועד עוד שבועות בודדים, הבית שלנו, שלי ושל הבת שלי,

הבית שהיה ועודו כל מה שבית יודע להיות.

שמח, מלא אהבה והתרגשות וחיים חדשים ותינוקת,

ומרוסק ומלא כאב וכעס ועצב ותסכולים,

ומבריא ובונה חיים בשתיים,

חיים טובים ורגילים, מלאי שמחה ואהבה, בעיקר אהבה.

וילדה קטנה שגדלה בו, וחברותיה וחבריה, ומסיבות פיג'מה, וארוחות ערב,

ומשפחה וחברים ועבודות יצירה מהגן על הקירות, וויכוחים, וכלבה בלונדינית

וחתולה ג'ינג'ית וסיפורי לילה טוב ופתיתים ובולונז ( בשנים שאכלו כאן בשר ),

ומיץ פטל ומכונת קפה, ומים בטעמים, ואורות כריסטמס לאורך כל השנה מנצנצים

בחלונות, וחגיגות פרטיות, ולילות חסרי שינה, והריונות שלא צלחו וציערו כל כך,

וזאתי נוסעת עם אביה ואני כאן, ובכל מקום, והבלוג שהתחיל כאן בבוקר בית ספר

אחד, וסרטים ותערוכת צילום, ושני ספרי ילדים, וטור בעיתון של המדינה, וסדרות

טלוויזיה שוות, ועבודה, וכתיבה, וחברות חדשות באות, וישנות נעלמות, וחברים וחברות

ורומנים קטנים וריח של יסמין ודיבשה, וגפן שמאיימת להשתלט על הבית, ועוד אחת,

וארגז חול, וערוגה מוזנחת ופרחים ורוזמרין במיימדים מפלצתיים, וגרניום לימוני לתה,

ותבלינים, ועץ לימון שהנה, רק השנה מועיל לתת פרי, ומנגו שפירותיו זהים בטעמם

לעץ המנגו של בית ילדותי שנופלים לחצר שלנו מהשכנים ואני אוספת ומתחלקת,

ובריכה ענקית שהעמדנו בחצר בכל קיץ בשביל דגיגת הבית וחברותיה, וקלאס מצוייר

על השביל, ונדנדה כמובן, ורשת צל לטובת ישיבה בפאטיו, וליקוט כסאות ישנים

ברחובות כי אני הבת של אבא שלי,  ושיחים מטפסים, וספרים מעורמים ומשחקים

וחבלי כביסה ופינת ישיבה מתחת לגפן ומחסן מתפקע, וצעד ראשון, וחגיגות יומולדת

עם קוסם, ובלי, וספרים וצבעים ואור יפייפה מהחלונות הפונים למערב, ושמש חזקה

בצהרים, ואור שקיעות וירידות לים בקיץ, וירידות לים בסערות חורפיות, וגיל ההתבגרות,

וסערות פנימיות, והוריקנים חיצוניים, וטריקת דלתות, ופיוסים, וביקורי אבא כשזאתי חולה

ובאלאגן וסדר וההפך, וחיים, ושינויים, ושיגרה, וטיולים, ומחנות קיץ, וטיולי שכונה לצלם

בתים נטושים בין חיים שהיו לחיים שיהיו, וגניבת פיטנגו מגדרות, וזרי תבלינים, וטיולים

לשדה הגדול, ונסיעות לבית הספר, ושיזוף בגינה, וקפיצה בשלוליות ותיעוד וצילום וסתם,

ושני קברים למטה, מתחת לעץ האשכולית של לולו ודיןדון אהובות שהתחילו וסיימו כאן

מסלול חיים, וסירים ומתלים וארונות ובגדים ומגירות וקומבניזונים ואלבומים מצהיבים

שהגיע הזמן לסרוק ושינויים קטנים בריהוטים ומיקומם, אבל ממש קטנים, ועבודות

אמנות חדשות וישנות על הקירות מתחלפות לפעמים, ובוגונוויליה אכזרית, ושביל בטון

עם טביעות כפות ידיים ושמות ותאריך, וחבלי כביסה, ונזילה מהגג השטוח, וחדר של

תינוקת שהפך לחדר של ילדה קטנה, של נערה, של חיילת, של מישהי שמסתובבת

בחו"ל ועכשיו חדר של מי שמתחזקת שני חדרים נוספים עכשיו, כאילו עוד אחד לא

הספיק, האחד ליד אחיותיה המתוקות ואחד בירושלים בירת האוניברסיטה,

ואיך בכלל אפשר לסכם חיים בבית קטן ואהוב כזה,

 

ואיך אצליח לעשות לה בית במקום חדש שתרגיש בו בית אין לי מושג,

כי למען האמת, אין לי מושג בעצמי איך אצליח לעשות לי, לנו, בית במקום אחר,

אבל אני יודעת שאצליח,

כמו שאני יודעת שאני הבת של אבא שלי גם אם אין לי אפשרות לחבק אותו

או להרגיש את כף ידו הטובה מלטפת ומחזיקה לי את הלחי לרגע.

זה זמן שינוי גדול,

בניה מחודשת של הכל,

טלטלת חיים,

ואולי הגיע הזמן לאהבה גדולה בכלל, וחדשה כמו הכל.

.

לב

 

 

 

 

 

 

 

 

גיל ובגדים #6

.

אחת ההמלצות שלי השבוע ב#ארבעפעםבשבוע הייתה ליפסטיק,

או שפתון כמו שכותבים, או אודם כמו בילדות, או ליפסטיק כמו אמא שלי,

כזה שכשמורחים אותו על השפתיים, מתקבל צבע טבעי של הפיגמנט שלך,

כלומר גוון שפתיים שנראה כמעט טבעי לגמרי,

שעוזר להחיות מעט את החוורון שפושה עליהן כמו שהגיל יודע להחוויר.

וטלי רוזין, גם חברה, גם מבינה בגיל שלנו,

עובדה, כתבה עליו ספר נהדר ומועיל,

כתבה לי שלא רק גיל ובגדים, גם גיל ואיפור, כשהליפסטיקים העזים לא עובדים יותר,

וחשבתי ש נ כ ו ן,

גם לגיל ואיפור מגיע מקום,

כי גם באיפור מגיע הזמן שחייבים להביט במראה באומץ ולהבין מה קורה שם.

לכל אחת (ואחד, אבל אנחנו מתרכזות בנו עכשיו ) יש את המקומות בהם ניכר גילה,

ולא שיש לנו משהו נגד להראות בנות גילנו, אבל היי, אפשר להראות over 50

קוראים לזה באינסטגראם, מבלי להראות עצובה וקשה כשאת במצב רוח מצויין.

לכל אחת יש את כובד הגיל שלה איפהשהו, זה מה יש.

האחת בעפעפים שגורמות לעינים להראות חצי סגורות, ועצובות,

האחת בקו הלסת שנחלש,

האחרת בזוויות הפה שגורמות לה להראות במצב רוח רע גם כשהיא לא,

והשיחה על ההפנמה והקבלה או ההחלטה ל"הלחם או לא" תדחה לפעם אחרת,

עכשיו נתמקד בהנסיון להבין מה חזק ומה חלש בפנים בני החמישים פלוס שלך,

ומה עושים עם זה.

אז ככה, את הרי יודעת מה הנקודות החזקות במראה שלך ומה הפחות חזקות, נכון?

לא? קחי צילומים שלך מהשנתיים האחרונות, לא מחייכת, תתבונני ברצינות, ותדעי,

הבטחה.

ועכשיו, כשאת יודעת,

כל מה שנשאר זה להדגיש את היפה, ולא להדגיש, כלומר להדהות את החלש,

בדיוק כמו בבגדים, בעיצוב, בלימודים ובכל חלק בחיים.

אז למשל וכדוגמא, הנה אני,

כזאת אחת שהחלק החלש בפנים שלה הן השפתיים שלה.

מעבר לעובדה המבאסת שעם הגיל הקולגן הולך ונעלם מהגוף,

ולא, עדיין לא השתכנעתי שאפשר לשתות אותו ולהחזיר אותו למאגרי הגוף,

ובכל מקרה, כתוצאה מענייני הגיל וההורמונים ובכלל כנראה,

השפתיים מאבדות נפח, נדמה לי שגם  ארבעים שנות עישון תרמו לא מעט,

ואנא, בלי אויש תפסיקי,

אני לא מתלוננת על כלום, מודה למזלי הגנטי ויודעת בדיוק מה העניינים כאן,

ומזהה, כמו שכל בחורה עניינית עדיף לה, איפה נקודות החוזק, ואיפה לא.

ולכן, במקרה שלי, אני בוחרת ל א להדגיש ולהבליט את השפתיים שלי, אלה

עם הנפח המופחת וקמטי העישון ימח שמם מסביבן, עם שפתון חזק ובולט,

אלא להפך, למזג את צבע השפתיים עם הפנים,

להרחיק את המבט של המתבונן, למקד אותו בחלק החזק שלי ( לדעתי )

העינים. איפור מדגיש צבע, אבל לא חזק מדי, מסקרה ( לא בצילום הזה, בסדר,

התעצלתי ), קונסילר מתחת לעינים להבהיר את הכהות המצטברת שם

להדגיש

את צבע העינים,

לרכך את השפתיים

עם צבע העור,

ואופס,

הטוב שלי מובלט,

החלק הפחות חזק

מתמזג עם הפנים.

 

.

.

.

.

.

והנה דוגמא לבחירה הפוכה ממני ככל האפשר

בתיאוריית תבחרי נקודת חוזק אחת בפנים שלך, ותמקדי בה.

תראו,

תראו איך דורין, פרנקפורט, מוכשרת, חברה ויפייפיה מבליטה כבר שנים את מה שהפך

לסמל שלה, ליפסיק משורטט בקפידה, על שפתיים מושלמות, ובלי איפור על העינים.

.

ותראו איזה יופי של בחירה זו, מוקד אחד, חזק וטוב, זה כל מה שצריך.

התמונה מהאינסטגראם שלה.

.

סיכום:

רוב הנשים בגילאי חמישים יראו הבדל במליאות השפתיים שלהן,

אני חושבת שזו תהיה עצה כללית טובה, לבחור בשפתון מט, בצבע לא בולט במיוחד,

אלא אם את מהזן של דורין, שאז, תבלי, תבליטי, תצבעי, תחגגי את הגנטיקה שלך!

והיתר, היי,

אפשר לשמוח בעובדה שנכון לזמן הזה,

העדיפות האופנתית נוטה לכיווננו,

שפתונים בצבעים טבעיים מאד, לא מבריקים, כאילו לפי הזמנה.

וחוץ מזה, באופן כללי וחשוב,

עדיף להתרחק מאיפור חזק,

איפור חזק לא משפר, הוא מבליט תווים, קמטים, ושאר עניינים.

בגיל חמישים עדיף להצמד לאיפור רגוע, חכם,

קצת קונסילר, קרם cc ללחות ואחידות, קצת סומק,

כי הפסקנו להסמיק כנראה,

ונקודת מוקד אחת, עינים או שפתים ( או כלום ),

תלוי בך, רק בך.

 

והכי חשוב לפרופורציות, אבל באמת:

 

 

.

.

מילקי 4 או מילקי בן 40, תלוי את מי שואלים

.

זה פוסט לצרכי ארכיון.

אני מתייחסת לבלוג שלי קצת כמו ארכיון פרטי.

הפיד בפייסבוק הפרטי או זה של הבלוג רץ במהירות מטורפת,

המייל מתמלא בשטויות, טוויטר זו בכלל שיחה בקצב הזוי,

באינסטגראם איש אינו חוזר אחורנית ליותר מתנועת יד או שתיים,

עשיתי נסיון ומחזרתי צילומים שעלו לפני שנתיים שם, איש לא שם לב,

ורק הבלוג שלי יציב,

יש לו קטגוריות, חלון לחיפוש מילים, תאריכים,

אפשר להרשם אליו כמנוי, מימין מתחת לאיור, ולקבל התראות לפוסטים חדשים,

ואני כן מוצאת בו את הידים והרגליים

אם נשתמש במינוח אהוב על אמא שלי כשניסתה לתאר את החדר שלי.

אז הנה כמה מילקים,

האחרון שיצא השבוע הוא הרביעי במספר שלי,

שלושים שנה בין השלישי לרביעי אבל מי סופר,

ומציין ארבעים שנה למוצר עצמו ( לא ידעתי שהוא כל כך ותיק על המדפים ).

הנה הראשון –

 

הנה השני –

את השלישי אני לא מוצאת

והנה האחרון בשלב זה, מילקי בן ארבעים  (ולינקים נוספים בעניינו )

 

 

.נ.ב. בונה על עוד אחד בעוד עשרים שנה, אביבה ואני במרדף על כסאות גלגלים…

.

.

.

מאחורי הקלעים –

10 דברים שתארזי לבתך לדירת הסטודנטים שלה

.

את הדברים שהן מכירות הן הרי יקחו, יקנו, ישיגו לבד,

את הדברים שהן רוצות בלי קשר לבית אלא מתוך תסריט חייהן וטעמן, גם.

גם את מה שחשובים להן ולא עלו על דעתנו,

אבל

מה עם הדברים שאתן, בסדר אני, בסדר, אנחנו,

יודעות על החיים והן עדיין לא, הא?

.

עשרה דברים שהכנתי, הגנבתי, נתתי, העברתי לדירה אחת בירושלים

ועדיין לא החזירו אותם בחזרה בפרצוף שאומר, ה ג ז מ ת,

מה שאומר שיתכן שצדקתי.

שוב, אתן שמעתן אותי אומרת שוב? לא!

.

1 – מטף אש גדול ואדום

2 – ספריי פלפל, עד שאני אשיג שוקר חשמלי ואשביע אותה להחזיק אותו ביד בלילה

3 – קולפן ירקות מצטיין

4 – ערכת תבלינים דומים לאלה שבבית

5 – ערכת תפירה – חוטים, מחטים, סיכות בטחון, פורם חוטים לתוויות.

6 – תאורת חירום

7 – מחברת מתכוני בית שלך ושל אביה שהיא הכי אוהבת

8 – את זוג הנעלים שלך שהיא הכי אוהבת ונועלת בהשאלה שיגורו בירושלים בינתיים

9 – פטיש, מסמרים, לדרמן כזה עם כל סוגי ההברגות, מקדחה בהשאלה, סרט מידה

10- את הלב שלי, מה זאת אומרת.

 

.

ולזכור מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

 

 

 

גיל ובגדים #5 – סרטים ובגדים

.

השבוע אכלתי ארוחת צהרים עם מבין קולנוע אחד,

השיחה התגלגלה למקומות רבים, לסרטים רבים,

סיפרתי על השינוי שהבלוג שלי עובר, על השמחה שאני מוצאת בו מחדש,

על בגדים ואופנה והאם סרטים מכתיבים אופנה או עוקבים אחריה,

מה עושה סרט עכשווי, מה עוזר לו להשאר לא מיושן,

חשבנו על "הלהקה" למשל,

סליחה על הדוגמא מהמגרש הבייתי,

ועל "תהילה",

"תהילה" ו"הלהקה" יצאו בערך באותה תקופת זמן,

Fame בשנת שמונים, "הלהקה" בסוף שבעים ושמונה נדמה,

אני זוכרת את שנת היציאה של שניהם בדייקנות, כי הלהקה זה מובן,

והשני, כי בערב הראשון שלי בניו יורק, לקחו אותי שני יוצרי הלהקה

לראות את הסרט הכי ניו יורקי וזה היה Fame, ולאכול את ההמבורגר הכי

ניו יורקי וזה היה ג'קסון הול, והלהקה היה כבר בן שנתיים.

ובכל זאת, את הלהקה אפשר לראות והוא לא מרגיש סרט בן ארבעים,

ותהילה, עדיין אחלה סרט נעורים נהדר, נראה מיושן משו,

וההבדל? המדים מול האופנה העכשווית של השנה בה צולם הסרט.

למדים אין גיל,

אופנה, בטח הכי צעירה וטרנדית, מתיישנת לפני שתקיפו את מגרש המסדרים.

ומשם התגלגלה השיחה לבגדים/אופנה/תלבושת בסרטים,

כאלה שכשתראו צילום אחד של השחקנית, פריים אחד של הדמות, ותזהו מיד את הסרט,

ויותר מזה,

אם תראו מישהי/הו לבושים בסגנון, תגידו, אוי היא לבושה כמו סקרלט בחלף עם הרוח,

רק דוגמא, או קלולס או ארוחת בוקר בטיפניס או סוזן סוזן תלוי-בנות-בני-כמה-אתן ואיזה

סרטים מהתקופה שהייתם צעירים נחרטו בסגנונכן לתמיד.

יש אין סוף דוגמאות, אבל הנה שלוש דוגמאות רלוונטיות לי, לבנות הגיל שלי,

שסרטי שנות השבעים, שמונים, הנעורים שלנו חרטו את עצמם על הסגנון שלנו,

שלי לפחות.

1 אנני אנני אנני הול

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אנני הול הנצחית, הסגנון האהוב עלי עוד לפני, אבל אחרי הסרט בכלל,

רק להוסיף שדיאן קיטון הביאה לאנני הול את סגנון הלבוש הפרטי שלה.

שהיא רק הולכת ומשכללת ומרחיבה את גבולותיו בטוב טעם ושעשוע,

ואני מ ת ה על איך היא מתלבשת. זה מראה נפלא לטעמי ששותפות לו

משני צידי השנים, קט'רין הפבורן ומג ראיין.

.

2. השחור הצמוד הזה יהיה כאן לנצח – אין לי בכלל ספק

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הו סנדי, cannt you see

השחור דיסקו הזה היה כל כך מהמם,

היו לי מכנסיים כאלה, חולצה, חגורה, עקבים,

סנדי הילדה הטובה ששיחקה בנדמה לי לרגע,

וגם כאן לא נכנס למסר הנורא של יחסי נשים גברים,

כי ביחסי נשים גברים מה שהיה, לא יהיה,

בניגוד לענייני אופנה, כאן, מה שהיה, תמיד יהיה,

בסיבובים, ילך, יחזור, יעלם, יחזור,

וגם סנדי בשחור או סנדי בשמלה הלבנה, יחזרו.

.

3. ג'ינס קרוע, סווטשירט חתוך, חותלות – תוםבוי

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה מוזר ומביך לבדוק את סרטי שנות השמונים האלה ולהווכח שכולם,

אבל כולם היו עם מסרים שלא עוברים היום את סף המיטו או כל דבר

דומה. פלאש דאנס היה סרט שהביא בשורת לבוש זרוק וסקסי, ג'ינס

קרועים, סווטשירט חתוך בכתפיים וכתפית חזיה גלויה, חותלות וישבן.

נערת טום בוי בסרבל עבודה ומעיל גברי גדול עובדת גם כרקדנית

במופעי ריקוד על סף החשפנות עד שמגיע הגואל הגברי שלה, והכשרון

ומחלץ אותה מגורל קשה ( יש את החברה שלא נחלצת כמובן, בדיוק

כמו באשה יפה ), אבל זה פוסט על בגדים, והבגדים בסרט הזה הפכו

לאופנת רחוב לוהטת שהיום כבר נחשבת חלק מהחיים בלי קשר לאופנה

כמעט.

.

ואתן?

 

 

אין לי ספק שזה קשור לגיל, אבל מתי זה קרה?

.

תכף ינואר,

תכף מתחלפת שנה,

ואני לא מצליחה לזכור מתי השנים התחילו להתחלף במהירות כזו.

אין לי ספק שזה קשור לגיל,

רק מתי זה קרה המעבר השקוף הזה,

מתי נטוותה הרשת הזו

.

שמאפשרת להבין שהחורף תכף יעבור גם אם קר,

וכנ"ל הגהינום בקיץ,

מתי הפסקתי להרגיש שהשלולית הזו שאני דורכת בה בדרך

לבית הספר תהיה כאן תמיד, שהאספלט שבוער דרך הסנדלים

הוא כאן ועכשיו בלי אחר כך,

מתי הכאן ועכשיו שהרגיש כמו נצח,

הווה שלא היה כלום מלבדו,

השתנה להבנה הפוכה ממש,

שהעכשיו הוא אכן העכשיו, אבל תנועת אצבע צרידה קטנה,

והחורף נגמר, גם הקיץ,

וגם השנה מיד נגמרת,

גם אם התחילה ממש ממש לא מזמן

לה-די-די לה-די-דה

.

גיל ובגדים #4 – מה הצבע שלך

.

מה הצבע שלך?

כלומר איזה צבע שניים את הכי אוהבת כשזה מגיע לבגדים.

הסוד לארון שווה,

ובשווה אני מתכוונת לכזה שלא חייבים לחדש את כולו כל עונה,

או שתיים,

כזה שיכול לשמש אותך לאורך זמן,

עם פריטים מצטרפים כמובן,

וגם כאלה שעוזבים, זה חלק מורכב ולא פשוט, נגיע אליו בקטגורית #גילובגדים

מתישהו, לא בזמן הקרוב כנראה,

ארון טוב הוא ארון שהבסיס שלו מורכב מפלטת צבעים בסיסיצ וחזקה,

שחור, אפור, לבן, חום, וכל הגוונים שלהם,

אם את לא מחבבת אחד מהם, שלא יכנס אליך לארון, אין חובה לכולם,

אבל הבסיס חייב להיות צבעי היסוד האלה,

שחורים, אפורים, חומים, בג'ים, לבנים ומה שביניהם,

ועל הבסיס הסולידי הזה,

אפשר להתפרע, לגוון, ליצור מראה, להיות עכשווי, וינטאג'י, סקסי, קלאסי,

מה ואיך שאת אוהבת דרך הגזרות, מחשופים, בדים, זה לא חייב להיות בצבע.

ואז על הבסיס הזה מגיעים הצבעים.

בחרי נא צבע, שניים שאת אוהבת,

שמשמחים אותך,

מתאימים לך, לגוון העור שלך, למצב הרוח שלך,

וזה יהיה הצבע, מכסימום שניים, בארון שלך שיצבעו את הבסיס ההוא,

אצלי זה אדום,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לעיתים רחוקות ממש חרדל, ושניים שלושה בגדים בתכלת,

זכר לילדות שלי אני חושבת.

אין באופן חד משמעי ירוקים, צהובים, סגולים, בורדויים, כתומים,

כ ל ו ם מקשת הצבעים הזו,

רק מהבסיסית והפלוס,

וג'ינס, קטגוריה משל עצמו, קלאסי, מושלם וללא תחליף.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

וכן יש גם סוודר, שלוש ארבע שמלות, חולצה שתיים מאד מאד צבעוניים,

למעלה בארון, ליתר בטחון, לכו דעו, אולי פתאום יהיה איזה וודסטוק, ונצטרך.

ואם יש הוראות אופנתיות מהעיתונים, אתרים, חלונות ראווה על צבע,

כזה שכובש את העונה וגם מוצא חן בעיניך,

אין וטו וטאבו, שניים שלושה פריטי כתום לעונה, דפוס נמרי, סבבה,

בתנאי שלא ישארו שם לתמיד, רק לחורף הזה או לקיץ הזה,

כי הרגשת חייבת, אחרכך או לאחסון עד הפעם הבאה שיחזור,

או לתרומה.

לא להפוך את הארון למצבור מקרי של צבעים וגזרות,

וגם בגזרת הגרביים, חגורות, צעיפים, כובעים, יש ללהשאר בגבולות של עצמך.

לשמור על חוקי היסוד, שחור עד לבן וצבע אחד או שניים נוספים, כמה שרוצים.

 

.

היתרון, והנוחות, והדיוק, והסגנון, והספציפיות

שבמלתחה מהודקת צבעים כזו ברורים,

זה קל להתלבש,

החיבור בין הבגדים יהיה פשוט מבחינת התאמתם,

ורחב אפשרויות מבחינת סגנונם,

אפשר לערבב ולחבר ולהשתעשע כמעט עם כל הבגדים שיש,

להמציא סגנון, לאמץ אחד, לנסות אחר,

להחליף ביניהם ולהשאר מהודקת ומדוייקת בסגנון וניראות שלך,

.

אז כמו בקומדיה מוצלחת,

שאי אפשר שכולם יהיו בה מצחיקים,

השורה תצחיק ר ק אם היא תפגוש טכסט נורמלי וישר מולה,

ככה המלתחה שלכן תשמח מאד עם ה"אדום" או ה"חרדל" או ה"כחול ים" שלכן

בתנאי שכל המסביב שלה,

הבסיס יהיה יציב,

שחור, אפור, בג', לבן, חום, מוקה וכל מה שבינהם,

 

.

הצלחתי להסביר?

#גילובגדים – בגדים ומילים עליהם

עולה באינסטגראם שלי די הרבה,

התמונות שהעלתי כאן הן משם.

כאן הוא מתוכנן לעלות בימי שלישי,

נראה מה יקרה עם זה.

.

ומי שרוצה לקבל עדכון במייל על פוסט חדש מוזמן/ת להרשם, כאן למעלה, מימין.

.

כמה מילים על בלוגים

.

כמה מילים על בלוגים:

בלוגרים הם עם אחר, יש כל מיני מהם, אבל בגדול יש להם גאוות יחידה.

יש את הוותיקים, אני בינהם, שהגיעו אל הבלוגספירה מיד כשהתחילה.

הבלוג שלי נפתח בראשון בספטמבר, 2006, אחרי חצי שנה לבטים,

ברגע שחזרתי הבייתה מהסעות בית הספר,

ומאז הוא פחות או יותר המקום הבטוח והאהוב עלי בעולם.

היו שנים של בעירה, היו שנים שקטות,

ובזמן הזה ממש, בחודשים האחרונים הוא משנה פניו מעט, ומסיבות הגיוניות.

על עניינים חברתים, פוליטים, סוערים, כבר אין טעם לכתוב בו,

הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגראם, מהירים ומידיים ממנו פי אלפים בעניינים האלה.

על זאתי שלי, אהובת ליבי כתבתי תמיד ועדיין כותבת עליה אבל רק בהקשר שלי,

כי כמו שאני חוזרת וכותבת,

לי יש זכות לכתוב על ההורות שלי, שהיא חד שמעית המקום והדבר החשוב לי בעולם,

אבל על איה ע"ע זאתי, כאיה, אין לי זכות לכתוב,

והמשחק הדק בין זכותי לכתוב וחובתי להגן עליה הוא החבל הדק שעליו אני צועדת

בנחישות כבר שנים, מקווה שבהצלחה.

*
הבלוג שלי משנה פניו בימים האלה,

גיליתי מחדש את חדוות הסגנון, הבגדים, האופנה,

וכל זה בתוספת תבונת וחוכמת ( אני מקווה ) הגיל שלי, התובנות והנסיון שמאחורי,

מביא לבלוג הרבה דברים ונושאים ותכנים שאני אוהבת

והמון שנים הרגשתי לא נוח להגיד,

כאילו העיסוק באסתטי והנעים והמסוגנן והפשוט והנעים בחיים מעיד על העוסקת בו.

הנה, הגיל מוכיח ועושה את שלו, אני נהנית, מתרגשת מזה.

מזה שאני מרגישה טוב להתעסק גם עם עינוגי החיים, ותפנוקיהם,

לא רק,

אבל גם גדול ושמח בחלקו.

בגדים הם שמחה גדולה, גם אוכל וטיפוח וספרים ותרבות,

גופית שכמותי, מוכנה להתעסק בחיים האלה בלי רגשי אשם סופ סופ, איזה כיף.

*
ועוד בעניין הבלוגים,

אחוות בלוגים מבחינתי היא אבן יסוד הכרחית לעולם הזה,

אני יודעת וזוכרת שב"רשימות" היכל התהילה של הבלוגספירה הישראלית הייתה

גם הייתה כזו. היו משחקי חברה, העברת משימות, דירוגים, לינקים סולידריות רבה

שנשמרה גם אם היענייני אגו, ותמיד יש, אבל הייתה הבנה אמיתית שאין האחד

בא על חשבון האחר לעולם.

הגעתי לטור שלי ב"ידיעות אחרונות" דרך הבלוג ( תודה רענן ), נדמה לי שגם כנרת ,.

פרגנו, מסרנו, העברנו, לינקקנו מהאחת לכולם, מכולם לאחד, בלי חשש וחשבונאות.

מי שכותב היטב,

שתוכן הבלוג שלו/שלה מעניינים,

קוראיו וקוראותיו יבואו וחזרו ויבואו אליו, אליה, בלי קשר כמה בלוגים יש ברחבי הרשת.

אני חושבת שככה זה גם עם חשבונות אינסטגראם או כל אתר ותוכן אחרים,

זה אף פעם לא על חשבונך,

תמיד יגיעו עוד אנשים עם עולמות חדשים, מרתקים, עם יכולות אחרות, שונות מכם,

כשרונות נהדרים, דומים או שונים מכם, כתיבה אחרת, צילומים בעינים אחרות,

ומה שנשאר זה להתעשר מהם,

ולשמוח.

שמלת כלה, נצנצים וג'קט ג'ינס

.

 – אני רוצה להצטלם עם שמלת כלה ולרוץ על שפת הים
 – לצילום השער?
 – כן
 – את צוחקת, נכון?
 – לא ולא
 – ברצינות?
 – לגמרי
 – איזה שמלה?
 – הכי, אבל הכי קיטשית, נצנצים, טול, שכבות, ה כ ל
 – למה?
 – כי אף פעם לא הייתה לי ולא תהיה לי כזו
 – לא התחתנת?
 – התחתנתי
 – נו?
 – לא לבשתי שמלה לבנה
 – ואם תתחתני שוב?
 – כש… זה בטח לא יהיה עם שמלה מהסוג הזה ולא ככה בים
 – למה?
 – כי אני מבוגרת מדי בשביל ככה
 – טוב, נראה מה אפשר לעשות
 – מבטיח?
 – מבטיח לנסות
   .
   בהתחלה רצתי כמו שדמיינתי שזה יהיה,
   אבל היה כל כך קר,
   ואני כבר לא מצטלמת בלי שרוולים,
   אז לבשתי את הג'קט ג'ינס
   ונזכרתי בג'וליה היפה נמלטת מכל חתונותיה,
   וחשבתי לעצמי שאני נמלטת מתוחכמת יותר,
   נמלטת עוד לפני שלב השמלה,
   אבל לא הפעם,
   והמשכנו במלאכת השמלה.

הוא דאג להאיר אותי יפה

ולמצוא תנוחה שאראה בה טוב

אולי ככה

או בעצם אולי ככה

 

ובסוף אכן הייתי על השער עם שמלת כלה קיטשית, עם נצנצים ושכבות טול, ושיער

מסודר ואיפור, והרוח העיפה לי גרגירי חול לעינים, וגם לתוך הפה, ותייר אחד שאל אם

אפשר להתחתן איתי באמת וחייכתי ואמרתי שאולי בפעם הבאה ואחרי כל הריצות האלה

איתן ( טל ) ביקש שאשב שניה, כמה אני יכולה להתרוצץ אלוהים, וישבתי, וככה זה נגמר

מזל טוב, בקרוב אצלכם.

בין פילטרים והחיים האמיתיים

.

נכתב כפוסט באינסטגראם, מעבירה לכאן שלא יעלם בפיד, חשוב מדי לדעתי.

.

בבוקר התחילו להגיע הודעות נהדרות.

על הכתבה בזמנים מודרניים, על הצילומים, על הראיון, על בכלל, כיף גדול.

מתישהו מורן, הסוכנת השווה שלי כתבה לי כמה זה, כלומר אני, וואוו.

ישבתי ליד המחשב,

עם קפה, פיג׳מה, מג׳וייפת כראוי לבוקר שתוכנן להיות בוקר בבית

ומיד צילמתי את עצמי,

ושלחתי לה תזכורת מה זו פוטוגניות, ואיך נראים החיים האמיתיים.

אחרכך חשבתי שלבת שלי אני כבר לא צריכה להסביר את ההבדל, זה טבוע בה,

היא יודעת את האמת אפילו יותר טוב ממני כנראה,

היא הרי רואה אותי בבוקר, ואני, עם כל הכבוד, לא ממש  אובייקטיבית בעניין הזה.

אבל מה עם כל הילדות, והנערות והנשים,

או הילדים, נערים, גברים,

שאין להן בבית אמא (או אבא) שמצטלמים ומופיעים בעיתונים לפעמים מאז ומתמיד,

מה עם להזכיר לכולם,

דווקא היום,

שצילומים זה כיף, ופוטושופ במינונים זהירים גם,

אל תתבלבלו בין איפור מצטיין ותאורה שהם הדברים הכי הכי ה כ י חשובים בצילומים,

שבאמת מרככים ומשפרים ועושים אפ גרייד לאיך שהתעוררתם בבוקר,

ואין סיבה לא לרצות להראות בשיא מייטבך בצילומים,

וגם בגדים חדשים ונהדרים שנבחרו בכשרון, ושיער עשוי לתפארת,

והכל סבבה,  זה כיף גדול ובוסט לאגו,

במסגרת יום צילומים, יחסי ציבור, קמפיין, קידום משהו או מישהו,

הכל סבבה ונהדר, באמת,

כל זמן,

כל זמן שאתם ( ואני כמובן ) זוכרים שאלה לא באמת החיים,

אלה רק, רק צילומים ממש ממש ממש מוצלחים,

ואין האחד עדיף על השני,

לא זה ולא ההוא, רק לשמור בתודעה את שניהם, לא רק את האחד.

משמאל, צילום מוצלח, מימין, בוקר טוב עולם.

בבלוג: #גילובגדים, המלצותבאמצע, החיים

.

אייקון ובלוגרית, נדמה לי שאני יכולה לפרוש בשיא

.

זה פוסט שעולה לצרכי ארכיון פרטי שלי,

נדמה לי, מנסיון, מעשרות אלבומים מעלי אבק,

שהבלוג יחזיק יותר שנים מכל נייר עתון מצהיב באלבומים,

את שומעת שם? אל תשכחי לשלם כסף לדומיין פעם בחמש שנים.

"זמנים מודרנים" היום, מצאתי לינק, הנה

ראיין: איתי סגל /  צלם: איתן טל  /   יצוג: יצוג 1

 

.

 

.

.

.

מה שלא קרה

.

לפעמים כשאני יושבת בפגישה, או אוכלת צהרים במקום מדליק, באמצע החספוס,
החנויות המסחריות בלי נסיון לסגנון וסטייל, המכוניות הצופרות, המהומה והרעשים של
העיר שהולמים ומציפים אותי באנרגיה, הבת שלי גוערת בי שאני מעבידה את המלצר,
בלי עגבניות, את הירוקים בצד, גם הרוטב ושהטמפרטורה של המים תהיה ספציפית,
אפשר
לחשוב
מה
כבר
בקשתי
תהיו אדיבים אליה בירושלים, לקוחות. ואני מביטה סביב מעט בקנאה, כמעט בערגה
לסוג חיים ואנרגיה כזו, איך זה לחיות כככה, כאן, בתוך מהומת האלוהים  שבטח הופכת
לשקט וחושך בלילה כשכל החנויות נסגרות, ורק בתי הקפה, הברים והמסעדות ערב
נשארים פתוחים, וקהל השכונה ואלה שמגיעים אליה במיוחד בלילה מגיעים אני תוהה.

.

בלי יסורי מצפון וחרטות, סתם תוהה איך לא גרתי מעולם במקומות מחוספסים כאלה,
לא בתל אביב, לא בניו יורק. שיא החספוס שלי היה בדירה מופלאה ברחוב בר כוכבא
מעל מנשקה קדישמן. לא עבדתי מעולם כמלצרית או כל דבר מהסוג הזה, קצת מכה על חטא היהירות והאגו בעניין הזה בשנותי בניו יורק. בעצם לא עבדתי מעולם, מעולם,
אצל
ועבור
מישהו.
התמודדתי  עם ענייני פרנסה לראשונה בחיי דווקא באמצע שנות השלושים שלי, כשענייני הדוגמנות דעכו באופן טבעי, וענייני הקולנוע, בלי ערוצי טלוויזיה, לא עושה תיאטרון,
לא היו רבים, גם שם יכולתי כנראה להגיד יותר כן, להעיז יותר, לנסות, לא היה קורה כלום בדיעבד, מכסימום כמו שניסו לשכנע אותי ולא הקשבתי, מ כ ס י מ ו ם יגידו לך לא. הא, מכסימום. מעולם לא גרתי עם שותפים להוציא כמעט שנה עם חברה ללימודי משחק, שותפה אמריקאית שרוחק התרבויות ביננו לא אפשר מתח, רק סקרנות והרפתקאות. תמיד לבד או עם אהוב, שתי אופציות שאני אוהבת.
אני מביטה בבת שלי,
גרה עם שותפה בירושלים, לומדת ברצינות, עובדת, מבלה, חיה את חייה במסלול מוכר לרבים כל כך שלעולם לא אכיר,
ואני מתמלאת געגוע למשהו שלא קרה לי,
וכנראה גם לא יקרה.
אז אני מתגעגעת,
זה גם סוג של מכסימום,
מכסימום געגוע,
זה הכל.
.
.

גיל ובגדים #3 – גולף שחור

.

פתיח

איך מתייחסים לקלאסיקות?

כלומר האם גבר זוכר את הפעם הראשונה שענב עניבה?

האם חרוטה אצלנו הנשים הפעם הראשונה שרכסנו את החזיה הראשונה?

והג'ינס, ונעלי העקב, ותחתוני תחרה, ולאק אדום, ליפסטיק אדום או יהלום.

יש סימני דרך, כאלה שכבר בזמן שאת חווה אותם את מודעת שעברת שלב.

לפעמים בגלל מסורת משפחתית,

לפעמים בגלל סרטים, ספרים, סדרות, טורי רכילות, נקודות זמן ומעשים.

יש מעשים אתן בטח יודעות מה שלכן,

ובגדים שיש את הלפני שלהם, ויש את האחרי.

ככה הרגשתי כשקניתי לי את הגולף השחור הראשון שלי, באחרי.

שחור הוא צבע שלא חיבבו בבית ברמת החייל,

זה צבע עצוב, רציני, לימים קשים אמרה זו שהכי אוהבת ללבוש ירוק וסגול ואדום

ועדיין מביטה בי בתמהון ושואלת אם שוב מישהו מת, אבל בחיוך.

גולף שחור סימן עצמאות, אלגנטיות, אני כבר גדולה ועושה מה ש א נ י רוצה,

איפשר לי להסתתר מאחורי הצוארון הגדול

ולמשוך את השרווולים עד מאחורי כפות הידיים שלי כמו שאני אוהבת.

מועטים הבגדים שמחזיקים את עצמם ואת הלובשת אותם בבטחון וקוליות כאלה,

וחולצת, סריג, סוודר, שמלת, הגולף השחור היא כנראה הילדה הכי קולית בכיתה.

גולף שחור

.

הזהרת גיל, שהרי הבלוג הזה, הפוסטים האלה, מיועדים לגיל הזה פלוס מינוס,

שכבר מחוברות אליו הזהרות פה ושם, מקדימה ומאחורה, ומהצדדים.

הגולף השחור יכול להיות ידיד או אויב, הוא דורש בחירה מפוקחת, לא על אוטומט,

גם של סוג הצוארון הגבוה, אמצעי, גבוה מאד, וגם סידור השיער מצריך תשומת לב,

עברו הימים של גולף וקוקו וביי נתראה כשאחזור, אם אחזור.

הגולף יכול להסתיר קמטי צואר, לתת מסגרת דרמטית ויפה וקלאסית לפנים,

אבל מצד שני, לפנים עם לחיי בולדוג כבדות, לסת לא חדה וחזקה כמו פעם,

הוא עשוי לפעמים להדגיש את החולשות,

וזה לא מה שאנחנו מחפשות בבגדים, אנחנו מחפשות לחזק את החזק, לא?

אז איך ללבוש את אייקון האופנה הזה? הנה כמה הצעות הגשה:

עם מכנסים שחורים קלאסיים, או כמו שאני אוהבת כאלה שרחבים במיוחד על גבול

מכנסי גברים, חגורה שחורה או חומה, נעלים שטוחות עם גרב דקה במקרה השני,

נעלי עקב ( אבל אם עקב, אז גבוה בבקשה, אין באמצע ) במקרה הראשון, תיק עם

נוכחות גדולה

או עם ג'ינס, חגורה, מגפיים עם נוכחות מתחת לקצה ג'ינס, גובה לפי החשק, או נעל

סירה פשוטה, טבעות וצמיד, שיער אסוף ברישול ומשקפי שמש שחורים.

או אולי חצאית ארוכה, בכל צבע שמתחשק, גולף שחור, חגורה חלקה רחבה, ג'קט

ג'ינס או עור, שרשרת על הגולף

אולי בכלל שמלת גולף קצרה ( יחסית ) עם גרבונים עבים, מגפונים שחורים ותיק קטן

כדאי להתייחס אליו כמו לבגד עם המון נוכחות מצד אחד וסופג הכל מצד שני,

כלומר אפשר לעשות איתו הכל, אבל המלצה שלי, לעשות איתו מינימום,

הוא ממש ממש מחזיק את עצמו לבד לא רע, הנה דוגמא מושלמת , והנה עוד אחת:

סופדבר

ידעתם שסטיב ג'ונס ביקש אי אז בשנות השמונים

מאיסיי מיאקי לעצב דגם עבורו? ביקש, וקיבל מאה

סריגי גולף שחורים וזהים.

שאודרי

הפבורן

שלבשה אותו

עם מכנסים

שחורים וגבעוליים כמעט כמותה, היא זו שהפכה

אותו לאייקון אלגנטיות, עידון וקלאסיקה?

שהוא "הומצא" בעצם על ידי מלחים ועובדי חוץ במקומות סוערים בתחילת האלף הקודם

כדי להגן על הצואר והפנים מהרוח?

אז איפה מוצאים אותו את זה, האמת שבכל מקום, רשת, מעצב/ת, אוןליין, אני יכולה

להמליץ כמובן, לתת לינקים, בארץ, באתרים, ראיתי בכל הרשתות בסיבוב קטן שעשיתי

השבוע, אבל בשביל אחד בסיסי וקולי אין סיבה מבחינתי להמליץ על אחד ולא על השני

היום. רק תבחרו טוב, גם באיכות וגם במה אתן בוחרות, צמוד, רחב, ארוך, צווארון ענק,

מגיע לחצי דרך, גבוה ומוגזם, מינימליסטי. יש הרבה אפשרויות ואופי למשהו שאפשר

לתמצת ב"גולף שחור, מה הבעיה". המלצתי במקרה הזה, עדיף אחד מאיכות מצטיינת,

מאה אחוז כותנה או קשמיר או משי או תערובת אחרת ממש איכותית של חומרים ובדים

שיחזיקו מעמד וישתפרו עם הזמן וישדרוג לא משנה מה תרכיבו סביבו, ויש מה, לא?

 

..

ולסיכום, אין שמחה ממני לכשלונה של מירי רגב,

כבר יש רקפות, גלעיני האבוקדו מתבקעים בצלוחיות שלהם,

זה זמן לתבשיל עדשים, או מרק עוף ותכף תכף תכף הנוריות יהיו נפלאות,

והכי שווה שמישהו מרגיש אליך ככה.

 

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים או בשמו המתעדכן #גילובגדיםובכלל מתוכנן לעלות

כאן בימי שלישי, והנה עכשיו שני בערב, אצלנו, בהפרעת קשב, זה אותו דבר.

גילובגדים #2 – מינוני וינטאג' וחנויות

.

פתיח

זה התחיל בערך בגיל שש עשרה,

הכרתי את דליה בתיכון החדש שאליו עברתי, כן, מישלב, כן עשיתי בגרות אכסטרנית,

כן, נראה אתכם עם הפרעת קשב נשארים בבית ספר תיכון אחד, בלי אבחון וריטלין !

בכל מקרה 1,

הייתה לה חליפת מכנסיים לבנה שאין ולא היו מאז דברים כאלה! מכנסיים קצרים,

וכשאני אומרת קצרים, אני מתכוונת לקצרים, אנחנו בסבנטי'ס, וחולצת ג'קט מהממת

שנקנתה באיזה בוטיק, עוד מילת סבנטיס נדמה לי, בדיזנגוף, עוד סבנטיס זוהר.

בכל מקרה 2,

בפעם הראשונה שהיא נתנה לי ללבוש את הנס הלבן הזה לאיזו מסיבה, אני לא

זוכרת איך ולמה זה קרה, האושר הפנימי שלי טיפס למדרגות שאושו לא ידע על קיומן,

וכשהיא הציעה שאני אשאיר אותה אצלי לכמה ימים, העונג היה עצום.

cut to

זו התחושה הטובה של ללבוש בגדים שממש מוצאים חן בעיניך, שאין לך בדיוק

בדיוק כזה, ששייכים לאנשים שאת אוהבת, תשאלו את אבא שלי כמה סוודרים וחולצות

עבודה וחולצות פלנאל עברו מהארון שלו לשלי לכמה ימים והוחזרו רק לאחר נדנודים

ואולטימטומים עם שרוולים מרוטים כי אני אוהבת למשוך את השרוולים של סוודרים

גדולים מעבר לכף היד, זו תחושה נהדרת ללבוש בגדים של חברות, אהוב, אבל מקרה

החלפות הבגדים בין חברות או אפילו מסיבות החלפת בגדים בקבוצות גדולות יותר

הן לא בגדים יד שניה ולא וינטאג'.

וינטאג'

וינטאג' הוא לא יד שניה, כלומר הוא כן, אבל זו לא ההגדרה החשובה שלו.

אני מצליחה להבין בני אדם שהרעיון לקנות בגד שמישהו לבש מעורר בהם קצת סלידה,

אי נעימות, כמו להתנגב ( יאק ) במגבת של מישהו זר, ובאמת לקנות בחנות יד שניה

סתם סוודר או שמלה שלכי דעי איפה ומנין הגיעו ראשית אין טעם במקרה שהדיון הוא על

אופנה ובגדים ובחירות ( ולא כורח פיננסי ) ושנית זה מעורר יותר התנגדות מהתרגשות

קלה. אבל וינטאג' זה עניין אחר לגמרי,

וינטאג' מאפשר לך ב א מ ת ליצור מראה שבפרטים שלו ייחד אותך, ובגילאים שלנו כבר

אין, אני חושבת, נטיה להיות אחת כמו כולן, יש נטיה וחוכמת גיל לרצות להיות מי שאת

בוחרת, רוצה להיות, לשקף והוינטאג' מאפשר בדיוק את זה. חגורה או צעיף או חולצה

שאין בכל חלון ראווה או אתר קניות, כזה שיש עליו קצת שריטות, כביסות, חיים,

משהו שעשה אותו ספציפי,

זה כל מה שצריך כדי לא להראות כמו חיילת בשורת חיילות צייתניות,

זה מה שאמרו ללבוש, זה מה שנלבש.

 

למשל התמונה הזו שצילמתי הבוקר, כן, היו לי תוכניות לכתוב את הפוסט הבוקר אבל

החיים עקשניים יותר מכל החלטה, הכל בה נחשב וינטאג, שבתרגום והבנה פרטיים

שלי, מה שנחשב כוינטאג' הם דברים ע"ע בגדים, תכשיטים, כלי בית, רהיטים, ספרים,

הכל בעצם, מהעבר הלא קרוב, נניח מינימום של עשרים שנה, שיש בהם ערך מוסף,

או של תוכן אישי, משא זכרונות אישי או קולקטיבי, או של ערך עיצובי, נניח בגד של

מעצב מאד נחשב,  בגד עשוי מחומרי בסיס לעילא ועילא ומחזיק מעמד באופן נהדר

וממש ממש מתחשק להשתמש בו.

אז בתמונה יש למשל:

את "האריה, המכשפה וארון הספרים" משנות הששים שקבלתי במתנה

עגילים שקבלתי מדודה אהובה

שעון של סבתא שלי שהחלפתי לו רצועת עור

סווטצר רך ובלוי שהוספתי בגלל התווית

וצעיף הרמס שקבלתי במתנה מגבר עם טעם משובח לפני המון המון שנים

אני משוכנעת שלכולכן יש דודות, אמהות, סבתות, חברות של סבתות וכל הדברים

האלה נמצאים שם, במגירות, מחכים רק שתזכרו בהם, תשלפו אותם ותערבבו אותם

עם הבגדים שקניתן בשנים האחרונות, השנה. צעיפים, שרשרות מעשורים שונים,

סוודר סרוג, חגורה תלויה בארון כבר עשורים ואופס, עולה על המכנסיים כאילו נוצרה

עבורם, טבעת פלסטיק נשכחת משנות הששים של אמא שלך, עגילי חישוק גדולים,

מטפחת לשיער, שמלת טאפט של סבתך, חולצת "אתא" של אבא שלך כמו זו שלי

שגנבתי לו לפני שנתיים, סיכת שיער, סוודר תחרה, ואם את בגילי פחות או יותר

בטח יש לך בארון בגדים נהדרים מפעם, ג'קט של "ג'ייד" או "מיפ" או ראש אינדיאני

מימי נעוריך שמתחבאים בארון, עליונית של גוטקס כמו אלה שתמי בן עמי לבשה,

לכל בגד יש סיבוב שני או שלישי, תראו את הנמרים ברחובות בחורף הזה.

צאו לחפש בארונות הנעורים שלכן, של אחיותיכן, ואל תגזימו,

החוכמה, כמו שאני תמיד אומרת, כשנותנים לי לדבר, היא מינונים,

בטח בגילאים שעליהם אני מכוונת, נניח חמישים וקדימה,

כי גם מדונה לבשה וינטאג' למשל ב"סוזאן סוזאן", אבל זה ברור

שלא זו הכוונה. מינונים,

מכנסיים שחורים, סוודר שחור, סיכת וינטאג', מעיל שמצאת בארון, לא צריך יותר.

ג'ינס, חולצה לבנה, חגורת וינטאג', שעון, קרדיגן גדול של סבתא, קלאץ של אמא.

שמלה מ"זארה", צעיף מדהים שמצאת או קנית ( תכף רשימה ), מגפונים וג'קט

משנות השבעים שהבת שלך מצאה איפהשהו.

כמו חוק האותו דבר ואחד אחר שאולי ארענן בשבוע הבא,

ככה גם עם הויטאג', כמו צ'ילי צריך להתייחס אליו,

טיפ טיפה, בשביל הטעם מלמטה, שירגישו בלי לדעת בדיוק למה זה כל כך טעים

ושיהיה רק אחד כזה, שלך.

.

לפעמים יהיו כאן יותר צילומים, לפעמים פחות,

היום פחות, אבל מצד שני כמה חנויות וינטאג' מצויינות.

יש כל מיני חנויות וינטאג',

יש חנויות יש שניה שאם יש לכן אהבה לעניין או סבלנות אפשר לחטט שם ולמצוא

מציאות שוות במיוחד, יש חנויות עם כיוון וטעם מאד מאד ספציפיות, חנויות יוקרתיות

שמתמחות מאד בטעם של בעל/ות החנות, כמו למשל:

החנות של מיקי ממון – שהיא כל מיני דברים, אבל בשבילי היא הבת של קיטי, חברתי

לקריירה ואשה צעירה שאני אוהבת מאד. מיקי גדלה להיות דוגמנית מצליחה מאד, והיום

סטייליסטית עובדת  ובחצי שנה אחרונה מחזיקה חנות וינטאג' עילית בברזילי 13 ת"א.

או החנות של סוזי – סוזי היא אקס רקדנית בחברת הבלט של ניו יורק, אמריקאית, היפית

בנפשה, נשואה לצלם ישראלי ועשתה עליה לפני כשנתיים. לסוזי אוסף וינטאג' כל כך

כל כך אמריקאי, פרוע, צבעוני, אקלקטי, והחנות שהיא פתחה ליד כלבו שלום היא חלל

מהיפים, צבעוניים והולמים את הכאוס הנפלא של הבגדים והתכשיטים שלה בגרוזנברג 2

ת"א וגם מוכרת באסטי.

יש רשת של שלוש חנויות בתל אביב שנקראת "ביי קילו" שאני מאד אוהבת, הן מביאות

הרבה, את רוב הבגדים מחו"ל, כך שאפשר למצוא דברים שלא בהכרח מזוהים ומוכרים,

ומוכרות את הבגדים על המשקל, לא לפי ערכם המסחרי או עיצובי, כך שאם מצאתן

מציאה נהדרת או סתם משהו, תשלמו לפי המשקל בלבד. יש להן מפות נהדרות לפעמים,

היישר מבית סבתא של מישהו אחר, ולפעמים, כמו לפני שבועיים ע"ע מעיל עור ארוך,

מדהים, נדיר ומושלם שעלה לדעתי לא זוכרת, ממש כלום אבל לא בגלל זה הוא מושלם,

הוא מושלם כי הוא מושלם, it's not about the money

ויש על אבן גבירול, מבזל עד ככר רבין בערך שבע שמונה חנויות, יש עוד שתיים שרציתי

לכתוב עליהן אבל אבדתי את כרטיסי הביקור, אז אעדכן בהמשך, הבטחתי לעצמי

שהפוסט יעלה הערב, ויש כמה בקיבוצים שאעדכן גם, ובהרצליה יש לפחות שתיים

מצויינות. ולא, לא איכפת לי שהייתה השבוע כתבה באקס-נט על חנויות וינטאג' ברחוב

החשמל, חשבתי על הפוסט הזה בשבוע שעבר ולא הצצתי עליה עדיין, בכוונה : )

עכשיו אקרא, כדאי לכן גם –

ואם תרצו להוסיף בתגובות שמות של חנויות וינטאג' שוות, בכל מקום בארץ, פליז דו.

 

:)

סופדבר

אז הסתובבתי היום בעולם הטוקבקים לרגע,

היה לא נעים להתקל באנשים עם יד קלה וכל כך הרבה זעם,

אז אני חוזרת לכאן, למקום שאני אוהבת, לחלל בטוח יחסית,

לאנשים שכותבים לי בבלוג ובפרטי מילים כנות, לרוב טובות, לא רק.

חורף זה זמן התכנסות,

וחומרים רכים, וחום, ושקט,

וכיוון שנשבעתי להעלות לפני חצות,

כלומר היום, ןלא חחר,

א נ י ל ו ח צ ת ס נ ד,

ואשלים, אערוך, אוסיף מחר, אינשאלה :)

 

 

גיל ובגדים #1

.

פתיח

אני מגלה מחדש את חדוות ההתלבשות,

את הכוח, ויש כוח, למה שאנחנו בוחרות, בואו נגיד את האמת, ללבוש.

בכל בחירה כזו יש יכולת, גם אם לא מודעת, לשלוח אותנו החוצה, אל העולם,

לפעמים גם אל עצמנו עם משהו נוסף.

יש מי שיגידו שזו שטחיות נטו, כי הרי הבגד לא עושה את האדם וכו',

והוא באמת לא עושה את האדם,

אבל אם מתייחסים אל בגדים, אופנה, כאל שכבה נוספת של אנרגיה, וכוח,

מגלים שזו שכבה מעניינת, מועילה ואפילו משמחת.

וכשמגיעים לנושא הגיל והבגדים שם בכלל מתרבות השאלות,

מה מותר? מה לא? למה לא בעצם? מי מחליט?

אז זה שיש צלוליטיס אומר שאסור מכנסיים קצרים? מותר? למה לא? למי אכפת?

וחצאיות מיני, ובלי שרוולים? וטרנדים מטורפים מותר או שזה שדה הנעורים?

אני לובשת מה שטוב לי איתו, מה שנעים לי, שאני מאמינה שאני ניראת איתו טוב,

שעושה לי מצב רוח טוב, שהדימוי העצמי שלי מתאים לו ( באותו יום ),

אני כן רגישה לענייני גיל,

להיות קורבן אופנה בגיל עשרים ושתיים זה מגוחך בדיוק כמו בגיל ששים ושתיים.

זה סבבה להיות בעניינים, לדעת מה הטרנד עכשיו, ומה נראה מיושן ממש,

כדאי לשלוף ממנו, מהמה-הולך-עכשיו רמזים ודוגמיות לשימוש עצמי בגיל שלנו (י),

וצריך להתנהל בשכל ורגישות והכי חשוב טוב טעם כמו שדודה אתי הייתה אומרת,

לזה המגזינים שלך לא באמת יכולים לתת טיפים, והיא קצת צדקה ( כמו תמיד),

אבל גם קצת לא. אפשר ללמוד ולשנות ולהוסיף ולאמץ רעיונות וטיפים מאחרים/ות,

והנה אני כאן, קחי כל מה שמוצא חן בעיניך, אמצי, שני, מה שיבוא לך, בשמחה,

בגלל זה אני מתחילה את הפוסטים האלה אני חושבת, בשביל כולנו ( כי גם אני

הרי משוטטת ברחבי הרשת, קוראת, מביטה, מאמצת, לומדת מאחרות. סיסטרהוד.

#גילובגדים הוא האשתאג שפתחתי לפוסטים באינסטגראם שלי שעניינם בגדים.

בגדים וגיל, יתכן שאפתח עמוד, נראה לי נרקיססטי מדי לפתוח עמוד שכולו רק

צילומים שלי עם בגדים, עם כל הכבוד לבגדים, ויש כבוד.

אז הנה גיל ובגדים פוסט ראשון #1

 

והפעם: טוטאל לוק

שחור עם שחור, בהיר עם בהיר כמו בסוף הפוסט הקודם וג׳ינס עם גינס.

לא הרבה צבעים יכולים ״להחזיק״ טוטאל-לוק,

זה כמעט תמיד אגרסיבי מדי,

אבל ג׳ינס עם ג׳ינס הולך עם הכל,

אפשר לקחת את הבסיס הזה ללא מעט כיוונים, סגנונות,וחיבורי צבעים.

כמו זה למשל,

ג'ינס וג'ינס, עניבה ארוכה וצרה כמו שצריך היום ( יש לי כמה אגב הקיוסק ),

נעלי עקב ( אפשר גם מגף קרסול גבוה ), גרביים שמוסיפות כי הן לא סתם,

חגורה ומעיל עוא שחור ארוך שלא האמנתי למזלי כשראיתי אותו בחנות וינטאג'

בשבוע שעבר, התעלפתי עליו! וספר נהדר, משקפיים והפנינים גם.

.

או נעלים שטוחות מבית טוב, חגורה טובה ממש ומשקפים עם צבע,

או עקבים גבוהים, חזיה או חולצת קומבניזון מציצה, עגילים עם נוכחות ושער אסוף,

ובטח שגופיה לבנה, חולצת ג'ינס פתוחה וסניקרס מדליקים עם גרביים שיש עליהן קטע.

אבל אני הכי אוהבת את הלוק הזה

.

זה שזאתי הודיעה לי בגללו השבוע שצר לה להזכיר לי, אבל לא נולדתי בחווה עם פרות

ואסם ושירי קאונטרי וגברים מחוספסים, וקאובוילנד זה לא כאן.

אני אוהבת, מתמיד, מגפי קרסול מחוספסים, חגורת עור מאוסף חגורות הוינטאג׳ שלי,

שלהפתעתי גיליתי לא מזמן שנילי לוטן, ישראלית שהפכה למעצבת נהדרת שממש ממש

מצליחה שאין לי מושג למה היא לא פותחת כבר חנות כאן, מחזיקה באוסף דומה,

וצעיף שווה שקשור פתאום אני רואה לצבעי הסתיו, צעיף שמונח כאן כבר שנים כי

פעם-אני-אהיה-גדולה-ואתחיל-להשתמש-בצעיפים, הפעם הזאת הגיעה, והנה ואני

אוהבת צעיפים מאד, והנה הפוסט הבא כבר נרקם,ושיער שלא מצליח להחליט

if to blond or to grey

 

סופדבר

ובינתיים אפשר לשחק בבואו-נעמיד-פנים-שסתיו כאן,

עם חולצות כותנה דקיקות ומכסימום בערב קרדיגאן קטן ליתר בטחון,

נמשיך להביט בפליאה בחדשות ולקוות לטוב עם מי שמנהלים לנו את החיים,

אפשר לחכות למופע תיאטרון החדש של אבשלום פולק – קראמפ

לחכות לרקפות, לכלניות והכי הכי הרבה לנוריות שמיד יגיעו ויאירו הכל,

ללמוד לבשל מרק שמעולם לא הכנת, ללכת פיזית לסרט, טלוויזיה לא נחשב,

להגיד מילה טובה למישהו שיופתע וישמח ויתחזק,

ולזכור שתכף סופשבוע,

הופפולי, סתווי.

.

.

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים מתוכנן לעלות כאן בימי שלישי, אתמול הייתה מלחמה.

.

אחרון

.

יש לילות כאלה,

ימים, רגעים, שברור שהם אחרונים,

שאחריהם יהיה ה"לפני" וה"אחרי".

כזה הוא הלילה הזה שלי, שלה.

תכף חצות,

אני יושבת מול המחשב

כמו בבקרים שהייתי חוזרת הבייתה מהסעות לבי'ס,

מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט ועוד אחד על מסע ההורות שלי,

מנסה לא לחשוף את זאתי שלי אהובתי

ולשמור על זכותי לכתוב עלי אם ככה אני בוחרת,

והנה,

כמו שקראתי לפני כמה ימים איפהשהו על הורות:

The days were long

the years were so short

הגיעה שעת חצות של היום הזה, כבר חלפה,

וכמו סינדרלה,

כמו הלילה האחרון לפני שנסענו לבית חולים וחזרנו עם תינוקת,

כמו הלילה האחרון בחדר אחד כי למחרת היא תעבור לחדר שלה,

כמו לילה אחרון במיטת תינוק,

הלילה האחרון שהיא ישנה עם שני הוריה תחת אותו גג

הלילה הראשון שהיא נרדמה בבית אחר (אבל עם אותו אבא )

הלילה האחרון לפני המשפחתון,

הלילה שלפני בוקר כיתה א' כי ממחר היא ילדת בית ספר

ואין דרך אחורנית.

כמו הלילה הראשון שבו ישנה אצל חברה, יצאה לטיול שנתי עם שק שינה,

הלילה הראשון בחו"ל בלעדי,

בפסטיבלי סרטים, מסיבות, מסעות,

ימי הולדת, מסיבות פיג'מה.

בטירונות, בקורסים, בנסיעות, הרפתקאות, מחנות קיץ בחו"ל, טיולים ומה לא,

המון לילות בלעדי,

מאות לילות לא בבית,

תמיד היו לילות אחרונים, או ראשונים,

אבל תמיד,

תמיד תמיד תמיד,

אלה היו גיחות לעולם וחזרה לבסיס האם, אלי, הבייתה.

והנה,

שעת חצות עברה

וכמו סינדרלה, אני מבינה

שהלפני והאחרי הפעם יהיו משמעותיים יותר,

בלי קשר לדרמטיזציה הבסיסית שלי,

ושעכשיו באמת הלילה האחרון במציאות החיים שלנו,

זו הרגילה של לידה, ילדות, נערות, צבא, חיים,

ומחר היא תישן את הלילה הראשון שלה בדירת הסטודנטים הירושלמית והמתוקה שלה,

זו שסידרה לה בכוונות שמחות והתכוונות חזקה וטובה

וגם אם תחזור, לא אם, גם כשתחזור הבייתה בסופי שבוע לפעמים,

לפעמים לא, מספרים לי הורים מנוסים,

ובאמצע השבוע,

ובחופשים,

וכשתהיה חולה, אומללה, חלשה,

עדיין ממחר היא תישן במקום שלה,

שאינו הבית שלי, שלנו, של אביה ( לזה אני רגילה ).

.

זה טוב, זה משמח, זה בזמן, זה נכון,

זה כל המילים הנכונות האלה,

אבל הלילה הזה הוא תמהיל מרוכז של כ ל הרגשות האפשריים,

הצפה רגשית גדולה והבנה שהיי, הכל טוב,

ובכל זאת,לילה אחרון במתכונת פשוטה, מוכרת,

וגם אם היא עוזבת את הבית מטעמי מעשיים, כדי ללמוד

( אין אוניברסיטה בתל אביב שואלת את עצמה אשה אחת? סתם סתם )

עדיין, מחר בלילה,

זאתי שלי, הבנויה מנוצות וברזל, נפש וחריפות, עפיפונים ויתדות,

תישן במיטתה במקום שאינו הבית,

ובכל זאת, ואני מאחלת ומקווה בשבילה,

יהיה לה מקום בטוח, נמל מבטחים מסויים, כזה שבסוף יום שמחים לחזור אליו,

או במילים פחות מסתובבות רחלי,

הלילה הוא לא כזה דרמטי,

אבל מותר לך להתעצב, לפחד, לשמוח עבורה, להיות מוצפת וסוערת עם עצמך

כי היי, זה לא צחוק,

זאתי שלך ע ו ז ב ת א ת ה ב י ת.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

ואולי הדרך המדוייקת, המועילה לחשוב על זה,

היא שנכון שהלילה הוא הלילה האחרון של מה שהיה,

אבל מחר,

כמו שאמרה סקרלט ( לא בדיוק כמובן ),

מחר הוא הבוקר הראשון של מה שיהיה,

ואם יהיה לה טוב,

אז הכל, הכל ממש בסדר.

 

.

לא התלוננתי

.

לא התלוננתי כי לא ידעתי שאפשר, לא חשבתי שאפשר,

האפשרות הזו לא הייתה, ככה חד וחלק, חלק מהאפשרויות שעמדו בפני אז,

לא הטרדה מינית, כפיה, אביוז, מילים לא מוכרות, לא קיימות.

מגיל שתים עשרה, ארבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים,

מנגיעות כאילו מקריות שנצרבות בנערה צעירה לשנות סיוט,

דרך שכן מבוגר שחמס וצילק והשחיר את נפשי לנצח,

דרך מילים והערות ונגיעות והטרדות ומניפולציות ודחיקה אל הקיר, הפיזי והרגשי,

כל מקרה לגופו, כל אחד והגבול ועזות המצח הגברית והכוחניות שלו.

מעולם לא באלימות כמו בסרטים, זה מה שבלבל,

בלי סטירות, איומים, הצמדת סכין לצואר, לא היה צורך,

הכפיה הגברית, הדי אן איי הישן,

חותם יחסי נשים גברים שמשתנה בימים אלה ממש לא הצריך יותר ממה שהיה בו.

ההבנה שאפשר להגיד בפשטות ובקול רם לא,

לא רוצה,

לא, זה לא בסדר,

ואם זה לא קורה לקום ולצעוק, להתנגד בכוח, לספר, להתלונן,

כשמה שקרה היה נקרא היום הטרדה מינית, אביוז, התנהגות שחורגת מנורמת ה"נסיונות",

לא הייתה אז חלק מהאפשרויות. 

היכולת לקום ולהפסיק את מה שקורה גם אם זו "רק" הערה מכוערת ברחו,

ליטוף מביך ודוחה, היכולת לצעוק שזה לא בסדר, לא רק להתחמק בכאילו נחמדות,

להגיד בברור, היי גבר, ככה לא מתנהגים, לא הייתה נוכחת.

.

לפעמים אני תוהה למה לא סיפרתי, לא סיפרנו, להורים, לחברות,

למישהו שיכול היה לשמור עלינו, להיות המבוגר האחראי ( גם כשהיינו גדולות),

שמישהו יקח אחריות ויפסיק את זה!

איך הבושה המוטעת הזו נטמעה בדורות שלנו וגרמה לכל כך הרבה נשים (וגברים גם)

לשאת משא נורא כזה לבד.

אבל מה שמשמח ואפילו היה שווה את המחיר ( לא בטוח, לצורך הדגשה )

היא המחשבה שהדפוס הזה משתנה, 

שיש סימנים קטנים שלא מעט גברים מתחילים להפנים ולהבין מה אסור, איפה הגבול,

מהי הטרדה ומהי הסכמה.

ומה שיותר משמח היא האמונה והתקווה שהילדות שלנו,

ברגע האמת,

ובואו נתפלל תפילה חילונית עמוקה ומלאת אמונה שאנחנו צודקות,

הן כנראה לא ישתקו.

.

 

beautiful boy

/

/

/

 

תפילה חילונית

.

החג הזה התחיל בטלטלות רגשיות כל כך חזקות שהאפשרות להמשיך כרגיל נמוגה.

אבל גם כשהמחשבה נמצאת עם אנשים אחרים שאת אוהבת,

גם כשהדאגה מרחוק מציפה, פשטות החיים לוקחת פיקוד,

קניות הבייתה, מקלחת, זפזופ בחדשות, בדיקה עם אמאבא, טסט לאוטו,

וגם שליחת הודעות, נסיון לשלוח משהו למי שנמצאים במעמקי המערבולת,

נסיון להיות בשביל, בלי להציק,

ובשיכבה עמוקה יותר התודעה נמצאת עם אנשים יקרים לך,

במועקה ודאגה עמוקות גם מרחוק.

הסתיו מתחיל, כבר יש רגעי צינה לפנות בוקר וחצבים בדרך לירושלים,

ואני חושבת איך הסתיו הזה יחרט אחרת אצל אלה שהחיים התהפכו עליהם,

והלואי שלפני שיגיע החורף, המטוטלת תשנה קצב וכיוון.

.

את ארבע ההמלצות שהכנתי אעלה בשבוע הבא,

בינתיים

עשו טובה,

עצרו לרגע,

שאו בקשה לבשורות טובות בלבכם,

שאו תפילה חילונית אם אתם חילונים כמוני,

או אחרת,

אם אמונתכם שונה,

העיקר שהילדים האלה יהיו בסדר,

.

אחרכך נמשיך בתפנוקי החיים.

.

ומה זו בכלל שנה טובה

.

אהובי בבוקר.

.

ומה זו בכלל שנה טובה?

כוס תה, עוגיה לטבול, יוגורט עם פירות שאת אוהבת, כלב שאוהב כל הזמן, בית,

תרופות, פנסיה ראויה כי הייתם חרוצים, צנועים, זהירים ודאגתם לימים האלה בדיוק,

וכן, גם הממשלה שבחרתם בימים ההם אפשרה לכם לדאוג לעתידכם.

מרק עוף טעים, קוטג׳, הוע עם אופרות באוזניות, היא רוצה את הגבעתטרון, שתי בנות

ובן ונכדים ונכדות ונינים ושולחן פורמייקה אדום בן ששים איך הוא מחזיק אין לי מושג,

ו״הארץ״ בבוקר על המרפסת, ושלום לשכנים שעוברים בשביל, ושנת צהרים, וכורסאות

טלוויזיה, ושוב תה ותרופות והאחד את השניה וההיפך, לאט, עם מעט הכוח שנשאר אבל

עם לב מלא מתמיד האחד לשני נדמה לי, וגם, ולא תאמינו,

יתכן שהאמצעית מאמינה לכם סופסוף שהיא לא מאומצת, הייתם מאמינים?

 

חתימה טובה גם לבני משפחה שלא איחלתי להם באופן אישי,

הפייסבוק משנה סדרי עולם בעניין וזה קצת חבל,

ולמי שאני מחבבת גם.

שנשתדל להיות בני אדם טובים יותר,

שהחמלה תנצח את היהירות, הטובים את הרעים, ועם היתר נסתדר

כיפורבליהזנקותלמילואים

.

צילי וגילי

.

אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות שלי לבלוג,

הפייסבוק והאינסטגראם הם פלטפורמות מדוייקות יותר לזה לטעמי,

אבל כשתי התמונות האלה שלי הגיעו אלי באותו יום,

משתי עבודות שצולמו באותו שבוע, והן כל כך שונות,

הראשונה כבר הודפסה והופצה,

להפקה השניה יקח חודשים ארוכים של עריכה ושאר ענייני סרטים,

אבל ההבדל ביניהן,

כמו ההבדל בין סוגי העיסוקים שלי,

משמח אותי וגורם לי לרצות לשמור אותן כאן,

בבלוג דברים נשמרים לאורך זמן, בקטגוריות, עם גישה קרובה יחסית,

בלי פיד שרץ מהר ומעלים הכל תוך דקות.

.

הצילום הראשון הוא פורטרט פלוס תכשיטים להפקת חג של מגזין סטייל/לאשה,

אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת באמת ניראת ככה, בטח לא כשאני

מתעוררת ובטח לא סתם ביום יום. אבל בעבודה מסוג כזה, ממש ההפך ממשחק,

כשבצילומי סטילס קסם תפיסת הרגע הוא העניין, עם איפור מצויין, שיער עשוי,

צלם נחמד אש ומוכשר אש, תאורה מושלמת, הפקה מפנקת, סוכנות מפרגנת וגם

פוטושופ עדין במינון הגיוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

צילום: איתן טל

 

התמונה השניה לקוחה מצילומי סרט קצר שצולם גם הוא בשבוע ההוא באוגוסט,

איפור מינימלי, תאורה טבעית, תסרוקת ובגדים משקפיים שאין כלום שמזכיר אותם

בחיים ובארון ומול המראה שלי, אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת

באמת ניראת ככה עדיין, גם לא כשאני מתעוררת, ובכל זאת, למרות שגם זו לא

ניראת ממש כמוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

 

 

 

 

זאת מפעם

.

באמת שיש לי כל מה שצריך כדי לעבור את שפעת הקיץ המחורבנת שנפלה עלי.

תה ומים עם ג׳ינג׳ר,

ומגנזיום ואדוויל,

ומד חום וספרי לגרון ומשהו טבעי גם.

ויש לצידי ספר, שניים, שחיכיתי להם מאד,

ותשבצים,

ומחברת לכתוב ולקשקש,

ורמקולים נפלאים למוסיקה,

ונטפליקס מול העינים,

ואפליקציות למכביר בטלפון,

ומרק במקרר,

ואפילו יש לי זאתי עם שפעת בחדר הסמוך,

 

אבל כל מה שאני

רוצה זה את אמא

שלי מפעם.

ואני מבינה כמה

אני ברת מזל

שיש לי בכלל

אמא,

ואבא, לא נשכח,

אבל כרגע אני

רוצה את

אמא שלי מפעם,

ואותה כבר אין

לי.

יש לי ורסיה

מתוקה מאד,

אוהבת מאד,

בת תשעים ושתיים שלה,

וזה בסדר גמור,

חילופי התפקידים האלה מקובלים עלי, באמת, ובאהבה, בזכות ולא בחסד.

אבל

כשאני ככה,

מעוכה וחלשה ועצובה קצת,

ובלי כוח לרגע,

ובלי מקום פשוט שאפשר להתפרק בו

או פשוט להשען ולנוח מעט,

אני רוצה את אמא שלי,

זאת מפעם.

 

הכל בסדר, נשבעת, סתם רגע חלש כדי לזכור

.

חיים מפולטרים

.

זו פעם ראשונה שאני מעלה משהו לבלוג אחרי שהועלה לאינסטגראם שלי או לפייסבוק,

אבל אני מרגישה שזה נושא חשוב מכדי לתת לו להעלם במהירות שבה פוסטים וצילומים

נעלמים בזרם הפיד והפוסטים המציפים את כולנו במקומות בהם אנחנו מעלים את החיים

שלנו, בפיד בפייסבוק, בדף האינסטגראם, ואת הנושא הזה, את הפוסט הזה אני רוצה

להציף ולשמר לאורך זמן, הוא חשוב, לדעתי.

הנה אני, משמאל למעלה זו אני לפני שעתיים, שיא החום, עייפה, מותשת,

מחכה לבת שלי  ואומרת לעצמי שיש אור יפה כאן ועושה סלפי, סתם, כמו כולנו לפעמים.

אחכ, נאלצתי להמשיך לחכות אז השתעשעתי עם איזו תוכנת עיצוב קלילה בטלפון,

אפילו לא פוטושופ,

סתם אור וצל וריכוך ופילטרים, ואופס, הנה אני

 

אם הייתי מעלה רק תמונה אחת כזו, שאני ניראת בה כל כך זוהרת ורגועה, עם עינים

בוהקות ושפתיים ורדרדות ועור זוהר כמו בשלושת הפורטרטים המפולטרים כאן,

חלק מכם, מכן, בטח מהילדות שלכם היו חושבות/ים שוואוו,

,אפילו לשניה, כי מי מתעכב לחשוב על עוד תמונה באינסטגראם,

שככה באמת נראות נשים, בנות ששים או לא משנה בנות כמה,

והן לא, אני ואתם יודעים.

גם הבוטוקס ( עושה לפעמים, בטח עושה )

ושאר הזריקות לא מגיעים לתוצאות הלא מציאותיות שהפילטרים תוכנות העיצוב

והפוטושופ מוסיפים לצילומים ומציפים אותנו, אם נרצה או לא,

אבל כן,

ככה מתנהל העולם היום,

כמו שהוא משתקף על המסכים הקטנים.

חיים מפולטרים,

מנסים להראות את הטוב, שווה, ראוי, יפה, בטח יפה,

סטייליסטי,

גם אני כמובן, שלא יהיה כאן רגע של ספק או הרהור,

שזה אנושי וטבעי כמובן,

כי כל מפגש שלנו עם המציאות מורכב גם משער עשוי וקצת איפור ולבוש שמראה

ומסתיר מה שבחרנו, וכולנו ממוגנים מול העולם במובן הזה, אבל החיים הם החיים,

והמציאות כפי שהיא משתקפת במסכים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד אינה המציאות

ובתכלס, זה עצוב,

כי אין סיכוי שמישהי, יפייפיה, צעירה ועוצרת נשימה ככל שתהיה ניראת ככה במציאות,

גם מישהו אגב,

כי במציאות, ההבדל בין החיים לפילטרים הוא כמו ההבדל בין פורנו לסקס,

אז מה יצא לנו מזה?

להם?

לילדים, לילדות שלנו שנולדו לעולם מפולטר, רק אכזבות?

.

פעם חשבתי לעשות תערוכה של כל הצילומי דוגמנות שלי עם עיבודי פוטושופ מהיום,

מול המקור שהיה עדיין שיקוף משופר של הדוגמנית שעמדה שם, אבל יחסית להיום

אפשר לראות בצורה כל כך ברורה את הפער בין מציאות לפנטזיה, כזכור, בזמנים

ההם, א ז מ ז מ ן בשנות השבעים, שמונים ל א ה י ה פוטושופ,

היו צלם, תאורה, איפור, וחדר חושך, והיה לא רע, באמת.

.

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

אם לא מתייחסים אליך ככה walk away #הרהוריםעלאהבה

.

אם לדייק, אז ב0:44

. סופשבוע

 

בינתיים קיץ, וחם

.

אני זוכרת שקיץ.

ויש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

ושהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שיש חיים פשוטים,

ארוחות ערב,

קרמים נהדרים לפנים ושיעורי יוגה וספרים נפלאים לקרוא.

ושזאתי, הבת שלי, תכף עולה לגור בירושלים of all places

לשלוש שנים לפחות, ואין לי מושג מה ואיך זה יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

ואני זוכרת ונזכרת שיש גברים בעולם ואפילו ראויים ( פה ושם ),

אחד שאני מכירה, בן גילי התחתן לא מזמן, ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים,

וחברות,

ויש הצעות שאני דוחה, ותפקידים שאני לא מקבלת (נו כבר!!),

ופרוייקטים שהמוח שלי ממציא ומפעיל בלי שליטה,

והרצאות שאני מעבירה, והנה אחת חדשה שעניינה הגיל שלי ושלנו, הנשים.

ותערוכות לסיים, עבודות להמשיך, וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח,

ופרוייקט שאין לי ספק שיהיה מופלא אם תשתפו פעולה, לא פחות,

הבטחה.

ועדיין יש לי אמא ואבא לחבק ולקבל לפעמים ליטוף על הלחי וחיבוק,

ומי קורא לי רחלינקה ככה מלבדם.

ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות ובגדי קיץ ושיזוף זהיר ומיזוג אוויר ונשימות רחבות,

וממתקי המלצות שאני מלקטת ומפרסמת.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ בטן וגוף.

ואני זוכרת שיש חיים ופגישות, ובני אדם, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר ואני כל כך רוצה,

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה

וגם ההפך הגמור,

כשרגעי מציאות מגיעים במלוא עוצמתם, כי החיים הם החיים,

וכל פעם מחדש משהו מפתיע, למרות שלא צריך להיות מופתעים כבר,

ובעוצמות שלא מאפשרות התגוננות נותן בוקס בבטן

וכופה ( ובצדק ) להרחיב מבט מהקטנים הנהדרים של החיים,

להתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה העצומה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים מנצחים בסוף.

.

# בינתיים קיץ, וחם.

.

 

גלי החום, רדיו 103 תום הסערה

.

כן, "גלי חום",

תוכנית רדיו עם כוונות טובות,

שנה וחצי בדיוק של שעת לילה ברדיו,

שהבטיחה וקיימה כך שמענו לאורך התקופה מאנשים,

ברדיו, ברחוב, במיילים, בהודעות, הגיעה אל סופה.

וכמו כל תקופה,

ינקות, נערות, בגרות, ואפילו גיל המעבר הידוע לשימצה,

לפעמים בצדק,

גם גלי החום הרדיופוניים האלה,

עם האייטמים, השירים תואמי טעם וגיל, אדוות, לפעמים צונמי,

גלים עמוקים, סערות וימי שיזוף מושלמים,

שנה וחצי, כל שלישי בעשר בלילה, רדיו 103, הגיעו לסופם.

*

זה היה בית מאד נעים,

בית עם מסדרונות ארוכים, שקט בלילה, מנהלים קשובים,

טכנאים שעוזרים מאד, שתי עורכות ועורך שהחזיקו יפה מערכת סוערת,

כל זה כדי שגלי החום יזרמו אל החוף ובחזרה

מבלי שההורמונים יצעקו והצונמי יתפרץ.

כל הגלים האלה, תמו ימיהם.

*

אני שלמה מאד עם ההחלטה שלקחתי.

כשלוקחים החלטה נכונה,

אם לוקחים אותה לאט,

לא מתוך זעם, פגיעה, אגו,

אם נותנים לאלה לדעוך ואז מחליטים,

במחשבה צלולה, אחרי לא מעט זמן של בדיקת ההחלטה,

אם הסיבות ברורות מעל לכל ספק, ברורות וחד משמעיות,

אם המצפן הפנימי מאשר, הטיימינג מדוייק, וברור שהגיע הזמן,

התחושה של "האחרי" אין דומה לה.

הגוף רגוע, הלב שקט, אפילו שמח למרות שפרידות הן תמיד גם וגם.

ככה אני מרגישה.

*

רדיו היא אהבה חדשה שלי,

לא תארתי לעצמי כמה היא מציפה, מעניינת ומשמחת,

התמכרות מהירה ועמוקה שמייצר האוקסיטוצין,

כמו בכל התאהבות.

אין לי ספק שזה לא יקח הרבה מדי זמן,

יקח, אבל לא ה מ ו ן

ואני אפטפט לי ללא הרף ביום ושעה קבועים,

איך, עם מי, על מה, זה בהמשך,

אבל אין ספק ששוב אהיה שם, עם אוזניות, טכנאי שמבטיח לסמן לי אם יברח לי

הקול לטונים הגבוהים, אם אאבד ריכוז, אם לא אזכור לשתוק לפעמים.

דעתנית, אימפולסיבית, מבוגרת, בלונדינית, שמאלנית, מעורבת,

מביעה, אומרת, מייעצת, כועסת ( קצת פחות בסיבוב הבא אני מקווה ),

ממליצה, ביניים כאן, בבלוג, ובאינסטגראם, כל יום שלישי בפוסט קבוע,

ארבע המלצות, פעם בשבוע #ארבעפעםבשבוע

כל מה ומי שאני כמו שאמרה מייגן לנסיך שלה,

כל זה יהיה שם,

מונח באהבה, לפניכם, עבורכם,

וגם בשביל עצמי כמובן.

can't  wait

.

מכל משאלות יום הולדת שאני יכולה לבקש היום

.

אני מבקשת להרגיש ככה, כמו בצילום הזה,

עם אנשים שאני אוהבת,

ושאוהבים אותי,

וגם עם כאלה חדשים שמצטרפים ויצטרפו.

אני מתפללת שזקנתם של אמא ואבא שלי תמשיך להיות נדיבה ורכה,

ויותר מהכל, שזאתי שלי, אהובת חיי תמשיך להיות שמחה בגרעין נשמתה, וחזקה,

עם כל היתר אני אסתדר

.

לפחות עד מאי בשנה הבאה…

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

בלי הקדשה, בלי תאריך

.

שמונה שקלים שלמתי על ארבע תמונות אחוזות בגומיה.

בדרך כלל הוא מוכר כל תמונה מהקופסא הגדושה תצלומים, אין מילה מתאימה ממנה,

באמת, שעל הדוכן שלו ( שלישי ושישי ברחבה ליד הסינמטק ) בשלושה שקלים,

אבל לכאלה שברור שצולמו ברצף, ושייכות לאותם אנשים, בדרך כלל לאותה משפחה,

יש מחיר אחר.

לא הצלחתי להסיר מהם את העינים,

תראו אותם:

.

הם נראים אחוזים זה בזו וזו בזה כאילו אין מחר,

מי הם?

מי הצעירים האלה שלקחתי הבייתה ביום שישי טיול אחד מחייהם, מההיסטוריה שלהם?

מי הם? היו נשואים? האם החזיקו מעמד? מה עלה בגורלם?

הם נראים כל כך מאוהבים.

הוא לא מצליח להוריד את מבטו או ידיו ממנה,

והיא נענית ומפלרטטת כאשה היודעת שהיא אהובה ורצויה.

גם הזוג השני על המדרגות, יש צילום נוסף שהגבר הזה יושב על

המדרגות יחד עם השניים האחרים מתנשקים ברקע.

דאבל דייט? יצאו לטיול?

זמן מלחמה?

יש דרמה או סיפורי אהבה רגילים ( למרות שאין כאלה )?

זה מעשה פולשני לקנות בשמונה שקלים את סיפורם, את עברם?

זה מציל את היום ההוא ממערת השיכחה?

איזה סיפור אני מצילה? איזה סיפור אני ממציאה?

ואתם?

מה אתם מדמיינים כשאתם מביטים בתמונות חסרות תאריכים, שמות, פרטים?

סיפורים דומים לשלכם, והפוכים, מה שתרצו, מה שתחליטו עליהם,

עד שיתגלו, הם וסיפורם, אם יתגלו.

.

.

עד השנה

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

 

.

50 עצות והפרעת קשב אחת

.

בוקר אחד, בשכונה תל אביבת

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק נייר(!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לחדר עבודה עם שעון. כווני לשמונה דקות. נסי לסדר. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי באיזו סידרה יש פרק חדש
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות ה גרביים השחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, עשר וחצי בבוקר
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

uuu

.

אתה כותב "אתן" כאילו אנחנו ישות אחת

.

אתה כותב "אתן", כאילו "אנחנו" ישות אחת, היסטריות כתבת, "בטח הייתן תולות אותו",

תשמע,

אני מקווה שלעולם, לא חשוב מה יקרה, לא אתייחס לגברים כאל "הם" "אתם",

כאל ישות טסטוסטרונית אחת.

כאילו לא כל אחד, או חלילה אחת,

אדם עם מחשבה עצמאית, דרך חיים ומוסר וחשבון נפש, ודעה מוצקה לפחות כמו שלך.

אתה מתגלה בתגובותיך למקרה הזה, שתחילתו פשע וסופו טרגדיה,

בגישה שלך, בהתיחסות שלך,

בבחירה שלך להשתמש ב"לוליטה" שם הנותן הילה רומנטית והצדקה להתנהלות אסורה,

לא חוקית או מוסרית של גברים מבוגרים ונערות צעירות מאד,

בנסיון שלך לתת לגיטימציה לדבר אסור,

( אין לי מושג למה ומה מסתתר מאחורי זה, אני יכולה רק להמציא לעצמי תיאוריות ),

מתעקש ( כל כך מסקרן להבין למה )להוכיח שלפעמים זה קורה וזה אמיתי

שגבר מבוגר ומשפיע מתוקף תפקידו ונערה צעירה מתאהבים באמת,

ומכאן שאסור לשיטתך לגנות או לכעוס באופן גורף על מה שמתגלה,

כי אין לנו ( המתנגדים חד משמעית ) מושג מה ב א מ ת קרה שם, ומי שמנו,

.

אין בך שיט של אמפטיה לקורבנות.

שאלת אותי בתגובת פייסבוק גלויה, בשמך ובפנים גלויות-

אחרי שהייתי נחרצת בעניין כמה זה נורא ואסור תמיד, אבל תמיד,

יחסי נערות צעירות וגברים מבוגרים בעלי קרבה והשפעה כל חייהן,

למה אני כל כך אלימה,

( לא הייתי אלימה אגב, הייתי כאמור נחרצת ועניתי לו שאנסים אלימים, לא הקורבנות )

שאלת ( יש לי צילום מסך ) מה אני מסתירה והאם אני מרגישה אשמה?

אשמה? על נעורי ומה ומי שהרס וניפץ את חיי ונשמתי?

אשמה?

ניסית לרמוז שאני מרגישה אשמה?

בקשר למה? מה עבר במוחך שחיבר פגיעה מינית ואשמה?

.

גם אם הקורבן היה שבוי ושמח בזמנו, נניח הנשים של גואל רצון,

וכמו שקורה ללא מעט קורבנות של מערכות יחסים מעוותות, לא שיוויוניות, מתעללות,

שמבינות איך חיו רק בדיעבד.

אתה מתגלה כאדם, כגבר במקרה הזה, שאין לי שום רצון להמשיך בדיאלוג איתו,

אפילו לא וירטואלי.

.

אני, קורבן לא קורבני, נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים, אכתוב ואצעק ואספר מה

ואיך ומתי שאבחר, ולמי ובאיזו עוצמה וחשיפה שאבחר, ולאיש, בעולם כולו, אין את הזכות המוסרית

להגיד לי מה ואיך ומתי לחשוף, לספר, להאשים, להפטר מסוד נורא, עד סוף הימים.

.

 

.

 

ומאז אני מאמינה למה שמספרים לי

.

לפני חמש עשרה, כן חמש עשרה, שנים, רק מלכתוב את המספר הזה החוורתי,

קבלתי תסריט לקריאה, "צעד קטן" שמו,

סיפור התבגרות של נער רגיש ומתוק שבחצר האחורית בביתו, אביו בונה טיל,

זה לא הסיפור המרכזי של הסרט, אבל רגע, יש פואנטה.

את התסריט כתב גיא מאירסון, ביים שחר סגל  והפיק רפי בוקאי זצ"ל,

את ארבעת הנערים והנערה שיחקו חמישית מוכשרים, את בעלי בסרט שיחק אבי נשר, המיומן

בדרך כלל על תפקיד אחר על סטים, צילם אמנון זלאייט ובצוות עוד עשרות אנשים מצויינים.

גיא, כמו כל תסריטאי מודאג, במיוחד בסרט ראשון שהופך ממילים לתמונה זזה הגיע לא מעט.

אני זוכרת כמה שיחות איתו, במיוחד את זו בנסיעה לפרמיירה של הסרט בחיפה, בדרך הוא דיבר

על בלוגים, הסביר לי מה זה בלוג, וסיפר על מקום מצויין לבלוגים שנקרא "רשימות", והשאר הוא

היסטוריה.

אבל משיחות על הסט, אני זוכרת במיוחד את נדנודי בעניין הטיל הנבנה בחצר האחורית של הבית.

שחזור שיחה אופיינית:

–  גיא, זה הרי לא הגיוני, הדמיון שלך הרחיק לכת

–  אני אומר לך שיש כאלה

–  מה? אנשים שבונים טילים בחצר האחורית שלהם

–  אנשים שבונים דברים לא מתקבלים על הדעת בחצר האחורית שלהם

–  כמו מה?

–  כמו אבא שלי

–  שבנה מה?

–  שבנה סירה בחצר האחורית שלנו

–  אז מה לא נורמלי בזה?

–  גדלתי בעומר

צילמנו את הסרט, השנים עברו ובכל פעם שנזכרתי בגיא, נזכרתי בסירה שאביו בנה במשך שנים

כל כך רחוק מהים, וחשבתי שאולי גיא המשיך באוזני את הפנטזיה הקולנועית שלו, וכמו תסריטאי

מצויין, הגדיל והעצים ומיקם את האבסורד בחצר אחורית במדבר ליד באר שבע, ושבעצם כל עניין

החצרות האחוריות, ומה שקורה בהן לא מתקיים במציאות.

עד

שלפני שנתיים,

במסגרת פרוייקט הבתים הדוממים שלי, בו אני פולשת עם מצלמה לבתים קפואים,

כאלה העומדים בין החיים שהיו לחיים שיהיו,

הגעתי לשכונה אחת בתל אביב, לבית קפוא, נכנסתי, המשכתי אל החצר האחורית,

דרך שיחים וגרוטאות וחמציצים וחבלי כביסה ונדנדת עץ ישנה וראיתי את זה

.זאצ

ומאז אני מאמינה לכל מה שמספרים לי בספרים ובסרטים.

תוכנית רדיו אחת ועשר המלצות

.

ברדיו, ב"גלי חום" תוכנית לאנשים מבוגרים, יש אייטם המלצות קבוע שאני מאד מחבבת,

יש לי הזדמנות לחלק עצות, לינקים, טיפים, על דברים שאני קוראת, מכירה, משתמשת,

מה רע?  בעיקר כשהכל "על אמת",

אז חשבתי לאגד כמה, לא רק לנשים למרות שעל פניו זה נראה כך,

לפוסט דמי חנוכה:

 .

1. קרם פנים שלא פגשתי כזה מעולם , אבל באמת

2.  אפליקציה נהדרת שאפילו אני מתמידה איתה שתייצר לכם זמן שאין דומה לו

3.  פטנט גאוני ופשוט לבקרים עם פנים מעוכות או סתם לתחזוקה שוטפת

4. מרתה סטיוארט זו אני, פתרון לכל הפירורים האלה החיים מייצרים לנו בכל מקום,

5. הדרך הכי בטוחה לגלות סרטן שחלות כי הוא ערמומי ומתגלה כשזה מאוחר מדי

6. מתאפרת? מנקה פנים? זה בשבילך! אין דומה לו, באחריות.

7. שלי גרוס יודעת מה אסור ללבוש אחרי גיל חמישים והיא יודעת למרות גילה :)

8. הפרעת קשב וזוגיות וגם הפרעת קשב וסקס ( ריכוז יו נואו ) נקודות הבנה ועצות

9. האחד והאחר, השיטה לסגנון עצמי מבגדים ואיפור עד סלון וחדר שינה

10. תראו לבד, עם ההורים, עם הילדים עונג נטו, עונג.

ח ג ש מ ח

"גלי חום" משודרת ברדיו 103, בימי שלישי בעשר בלילה,

אבל היי, אפשר להקשיב גם באתר הרדיו או בערוצי הרדיו בטלוויזיה.

 10

לפני ארבע שנים

.

היום לפני ארבע שנים, ותודה לפייסבוק שמזכיר נשכחות, זה פורסם ב"הארץ"

חלי גולדנברג – בשני עולמות

פעם ראשונה שהעזתי להראות צילומים שלי, תחילת מסע.

ארבע שנים בסה"כ, פחות מאלף חמש מאות ימים, .

ואיזה מרחק.

לפני ארבע שנים הייתה לי זאתי בתיכון, התעוררתי כל בוקר ברגע לשבע, שיגרת בוקר,

בחינות, צהרים, דרמות נעורים.

היו לי הורים בני תשעים, פלוס מינוס, מתפקדים לחלוטין בחייהם, הוא נוהג בשעות היום,

היא מבשלת, קונה, שולטת ביד רמה כהרגלה, היום הם צלולים, אהובים ומטופלים מאד.

לא תרגלתי יוגה,

לא הייתה לי תוכנית רדיו,

לא הייתה לי את קבוצת הווטססאפ הטובה בעולם,

לא הכנתי עדיין רולים מנייר אורז,

לא היו לי ג'ינס אדומים,

משקפי ראיה לרחוק,

נטפליקס,

מכונית שחורה,

ערוגת ירקות,

אורות מנצנצים בגינה כל ערב,

גניקולוגית אשה,

קרם פנים ממש ממש, מ מ ש מצויין,

הזמנה לט'נקסגיווינג במהדורה תל אביבית/אמריקנית

דייט שווה בשבוע הבא,

תערוכת צילומים שלי,

סיפורים קצרים מודפסים,

הרצאה מובנת שמריצה אותי באושר ברחבי הארץ

תוכנית טלוויזיה מתבשלת על אש קטנה,

וסוגשל שקט פנימי אמיתי.

.

היום יש לי את כל אלה, ועוד

Lucky me

 

ארבע שנים, פחות מאלף חמש מאות ימים,

חיים, זה מה שזה.

 

למה את לא מפרסמת מי הטריד אותך שם במפורסמים?

.

לפני שעה, בסיבוב שישי במרכז ליד הבית:

– בחייאת חלי, מה אותך לא הטרידו שם במפורסמים? למה את לא מפרסמת?

– לא

– יאללה, אל תתביישי…

להתבייש? אני? בזה?

אז לא, ב״מפורסמים״ דווקא לא הטרידו ואיימו ותקפו ופלשו אלי מעולם,

אבל אם תשאלו על הגברים הרגילים,

בשכונה, בחיים, ובצבא, ובטח בבית המקולל ברחוב,

בשנים ובגיל עם המילה עשרה בסופו,

שם יושבים הפשעים הגבריים שמוכיחים את תאוריית הטורפים החזקים מול החלשים.

אז נכון,

נכון שעניין ה"מפורסמים" וה"מפורסמות" עזר ועוזר מאד להציף את הזוהמה ולהתנקות,

אבל יש את מליוני הנשים הכביכול פחות חזקות, שעשו דרך פחות ניראת מאחרות

בשנותיהן כנשים בעולם גברי אגרסיבי, מאובן ומעמדי,

שהפרנסה, הכורח בה, קושי החיים, החינוך, הזוגיות לפעמים,

התרבות והכוח שאמך או אביך נתנו או חמסו מהן, שנתנה בהן סימנים,

ולהן אין את הכוח הפנימי ו/או החיצוני לקום ולהתעמת כמו אשרת קוטלר ודנה וייס

ונרי לבנה,  ושאר הנשים הנהדרות שקמו וקמות בחודש האחרון ועושות מעשה

ומסמנות בלי מקום לטעות שזהו, שעד כאן, הזמנים משתנים.

אבל אך תטעו,

יש שם מליוני נשים שבויות במעגל התייחסות נלוזה ואסורה ואלימה גם בלי סטירות,

בעולם נוקשה, מפחיד שצריך קול פנימי ותעוזה חסרת ברירה כדי לנסות לפרוץ אותו,

והתוצאה החשובה ביותר שצריכה לקרות מהטלטול העולמי הזה

מהצונאמי הבין מיני הזה,

היא ההבנה האמיתית, גברים כנשים, נשים כגברים,

שזהו,

שדי

שהעולם הישן ביננו, בין הגברים והנשים התנפץ החודש,

לטריליוני רסיסים,

ומה שהיה, לא יהיה עוד.

 

 

 


וה"מפורסמות" וה"מפורסמים" הם הדרך, חשובה ואמיצה, אבל רק הדרך, לא המטרה,

וחוץ מזה, אנחנו בסדר, כבר נסתדר.
#עולםחדש #metoo #מצולקתושורדת

.

 

מקננת

.

המילה הזו, מקננת שמתייחסת כמעט תמיד לחודשי הריון אחרונים,

מכינה, מכינים את הבית לקראת הגעת אדם חדש/ה הבייתה,

אני זוכרת,

אני זוכרת בית חדש, זוכרת את עצמי חייבת לצבוע קיר אחד בתכלת בהיר באמצע לילה

סתווי אחד, עכשיו, חייבים עכשיו. למה? ככה.

זוכרת את עצמי מצפה מדפים בטאפט פרחוני, צובעת עננים, מקפלת בגדי גוף לבנים

שכובסו שוב ושוב כדי שיהיו רכים, מטיילת ב"שילב" כאילו זו ארץ פלאות שאולי פעם

אצליח להבין את מסתורי חפתיה, משוכנעת שבחירת שידה ומיטה זה עניין שאין חשוב

ממנו, וכן, אני רוצה שנחזיר ע כ ש י ו את אלה שקנינו אתמול ונזמין מ"תפוז" כאלה מעץ

מלא. למה? ככה.

אני זוכרת קוצר רוח ואהבה מתערבבים לקראת תינוקת אחת שכבר היה לה שם מוכן,

כל כך מוכן שבחודש השביעי או השמיני היינו כל כך רגילים אליו ששקלנו להחליף אותו,

אבל היא נשארה איה, איזה מזל.

.

עכשיו סתיו,

בדיוק עשרים ושתיים שנים אחרי שנכנסתי/נו לגור בבית הזה,

השידה עדיין כאן, שינתה מקום ובמקום בגדי גוף, חיתולים ובגדים על לבבות וכוכבים,

יש בה תחרה וכותנה ומשי מסוג אחר. המיטה שפעם יגיע הפוסט שיספר ( או יספור )

את קורותיה, שומרת על תינוק מספר שש, משושלת הגולדנברג.

ככה זה עם עץ מלא ואשה אחת שאוהבת טכסים, מסורות וחפצי משפחה,

עשרים ושתיים שנה, סתיו, ואני מקננת שוב.

אני משוטטת בחדר שלה, הוא כבר נקי, אבל ממש, אפילו את האבק מהספרים ניקיתי

כאילו ערב פסח ואמא שלי מלמדת אותי לדפדף בדפים בחוץ, בשמש, ולהכות בהם כדי

שהאבק יעלם. המצעים החדשים עברו כביסה כמו שהיא אוהבת, שמיכת המעבר הייתה

על חבלי הכביסה בשמש היום, מגבת חדשה גדולה ורכה בחדר האמבטיה שלה,

סבון, משחת שינים. רק תבואי כבר.

האדנית בחדרה ירוקה עם צמח אחד שמרחיק יתושים,

ככה אמרו לי במשתלה. הביקור אתמול היה משמח, התאפקתי לא לקנות עדיין רקפות.

אורות הכריסטמס הסולארים מנצנצים בגינה מתחילת הקיץ,

השביל מטואטא,

העצים והגדר חיה גזומים לקראת החורף, המרזבים מוכנים,

מרק ירקות, סלט גדול, פתיתים, חלה, טחינה, פירות. רשימת הקניות למחר בתיק שלי.

אני מסתובבת בבית שלנו,

מנסה להרגיש איך זה מרגיש להכנס אליו אחרי כל כך הרבה זמן,

לא הייתי רחוקה ממנו לזמן כל כך רב כבר הרבה ( מדי ) שנים.

אני זוכרת את ההרגשה להגיע הבייתה אחרי העדרות ארוכה ממש,

לפתוח את הדלת,

להכנס,

זו נקודת זמן שמרגישים,

נשימה עמוקה, רפיון פנימי, מוזרות וניתוק לרגע קצר כדי להתרגל,

ואז הגוף נרגע, הלב גם,

הגעתי הבייתה, ואיזה כיף שזה הבית שלי,

ככה אני רוצה שהיא תרגיש כשנחזור איתה משדה התעופה בעוד יומיים,

איזה כיף, אני בבית.

 

 

 

.

 

20 עובדות, ארבעה חודשים ואמא אחת

.

זאתי אהובתי יצאה למסע חוצה יבשת לפני ארבעה חודשים, תובנות מחיים לבד:

  1. כשאת משאירה בית נקי בעוזבך, הוא יהיה כזה כשתחזרי ( לא משנה מתי )
  2. כיבסתי, ואני נדיבה שבע מכונות כביסה מתחילת יוני (בממוצע התאזנו )
  3. סלט וטחינה פעמיים ביום זו תזונה נפלאה, שייקים קפואים לצהרים, אושר.
  4. שלושה קילו נעלמו בלי כוונה
  5. תקציב הבית  ( והרי אין לי באמת מושג ) התכווץ לשליש לדעתי.
  6. מצד שני, אם הבית מתהפך והופך לצונאמי באלאגן, גם זה בסבבה, את לבד!
  7. חוגת הדלק באוטו לא נוגעת באפס באופן פלאי ומפתיע בכל פעם מחדש.
  8. אפשר לחיות עם מקרר שיש בו חלב, יין לבן, פרמיז'ן, קרח, וודקה ורולר כמובן.
  9. במתוקים, בלי מאמץ, יש שוקולד 90 אחוז, סוכריות גומי עם ברזל ומסטיק.
  10. דייטים בלי דיווח לפני או אחרי, יש בזה חן
  11. געגועים הם דבר מוחשי, לפעמים פיזי ממש, אבל אפשרי
  12. היא של עצמה ובחייה, ולפעמים תחזור להיות שלי ואיתי לזמן מה, וזה מאד משמח שהצלחנו, זו הייתה משימה לא פשוטה ההפרדות הזו
  13. גם כשהבת הצמחונית שלך לא בבית, הגוף שלך לא מחבב יותר הרבה בשר.
  14. לראות טלוויזיה מהמיטה שלה, בחדר שלה, זה כיף. אולי נחליף חדרים?
  15. זה מוזר להיות כל כך מנותקת פיזית ממי שהקשר מקורו בגוף שלך.
  16. קניתי היום יותר אוכל ממה שקניתי לדעתי בכל ארבעת החודשים האחרונים.
  17. אני מקננת לקראת חזרתה כמעט כמו שקננתי לפני שהגיעה לעולם.
  18. מי יעזור לה כשיהיה לה קשה בטיול זה או אחר כשכבר לא יהיה לי כוח #תמונה
  19. זאתי שלי חוזרת
  20. אין מאושרת ממני, באמת, אפשר לעשות מדידות, גם הן, אבל כמוני, פשוט אין.

עוד לא, עוד כמה ימים, מתכוננת .

 

אז מה את שלנו חוץ מאמא-של-איה-שלנו?

.

זמני המשפחות משתנים בזמנים האלה,

סוגים ופיתולים והגדרות תואמי משפחות מסוגים והרכבים בעולם החדש.

– חלי

– מה חמודה?

– מה את?

– אמא של איה

– אנחנו יודעות! אבל מה את שלנו?

– …

– בשבילנו, מה את בשבילנו?

– אה…את מתכוונת שצריך למצוא שם למה אנחנו?

– כן! אנחת רווחה

– אוקיי, מה אתן מציעות?

– דודה?

– לא. אני לא אחות של אמא וגם לא של אבא

– סבתא? מתערב אביהן ולא מבין את המלכודת שכרה לעצמו

– אם אני סבתא שלהן, אתה צריך להיות סבא שלהן…

– אז מה את?

– אני יכולה להיות פשוט אמא של איה אחותינו?

– לא!

 

– אז בואו נמציא שם!

–  טוב, אפשר תפוח חתוך דק דק, אבל ממש קודם?

אז התמזל מזלנו שאחיותיה של זאתי שלי מתוקות במיוחד ואני מחבבת אותן לא רק בזכות

קרבתן הגנטית לאחותן הגדולה והאהובה הנערצת על שתיהן, הן מקסימות עצמונית,

והקירבה שאני מרגישה אליהן צבועה בצבעים משפחתיים.

הן אחיותיה ומכאן שהן אוחזות חמישים אחוז חופפים אליה בדמיון מוחלט,

הן מזכירות לי אותה לפעמים באופן שגורם לי לתהות כששלושתן ביחד

איך זה להיות הורה ליותר מלילד אחד.

.

אז הנה לפניכם ולפני אתגר יצירתי בהמצאת מילה חדשה במילון המשפחות המתחדש:

חלי, מה את בשבילנו חוץ מאמא של איה,

או: איך קוראים לקירבה של ההורים, אמא או אבא, של האחים והאחיות שלנו

שואלים הילדים החדשים של האקסים שלכן/ם?

.

הצעתנו: דורה, קצת דודה וקצת חברה גדולה

ואולי נציע לאקדמיה ללשון חידוש…

.

 

What's your name?

.

זאתי שלי נסעה אתמול שעות ארוכות ברכבת שניראת כמו חללית כסופה במעמקי

היבשת האמריקאית.

במהלך הנסיעה, באחת ההתכתבויות ביננו שאלתי אותה אם יצא לה לפטפט עם מישהו,

בכל זאת שעות רבות של נסיעה מונוטונית, ונופים יפים ככל שיהיו, אינם בני אדם.

חוץ מזה, לי יש בזכרוני המתעתע אך לפעמים מדוייק במיוחד,

עשרות שיחות והכרויות ( לא מהסוג הרומנטי ) שהתחילו ככה במקרה,

על הדרך.

חלקן מסעירות ומשאירות חותם,

חלקן סתמיות ומעבירות זמן,

עם זרים וזרות,

בטרמפים ( אסור היום )בזמן הצבא,

בטיסות, חדרי המתנה, אוטובוסים,

תחנות רכבת, שדות תעופה, לובי של מלונות,

בתור בחנויות, בתור להופעות, ואיפה לא,

שיחות שהתחילו מחווית הכאן ועכשיו עם אנשים שחלקו איתי את ההווה,

והרווחנו הכרות, פתיחות, לפעמים מעשירה ונהדרת, לעיתים נדירות מפחידה,

וגם סתמית,

אז סתמית, אז מה.

מה פתאום, היא ענתה לי, כולם או בנטפליקס, או בפייסבוק/אינסטא או ישנים.

עצוב כתבתי לה,

ממש היא ענתה לי,

וצדקה.

 

.

האם הם יחזרו לדבר באמת, פנים מול פנים, בלי מסרים כתובים לפני או במקום?

.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

פירורי הלחם של זאתי

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

 

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

d797d7a5.jpg

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.

 

עתיד

.

  1. התגרשתם
  2. הילד/ה הקימו משפחה
  3. כלומר יש נכדים
  4. גם הורי הכלה/חתן שלכם גרושים
  5. חלקם הקימו משפחות חדשות
  6. לילדים יש ארבעה זוגות הורים, לנכדים גם
  7. סבבה, (לצורך הדיון, לא באמת) עולם חדש
  8. איך תהיה תורנות ארוחות שישי, ליל הסדר, ראש השנה, ימי הולדת?
  9. אחד לארבע שבתות? לילות סדר? ימי הולדת?

.

. לא באמת, רק מחשבה…

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: