.
אני קורבן, קורבן לא קורבני, אין סיכוי, מעולם לא הייתי.
.
נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים,
תראו את העינים שלה, שלי, שברי זכוכית ואני.
בדיוק ככה זה מרגיש בימים כמו היום.
היום הזה,
הוא טריגר מטורף,
כמו שכל ידיעה בעיתון, על המסך,
היא כזו.
שיתוק, בעתה, קור, חום, בחילה, בהלה,
נסיון לזכור שזה כל מה שזה,
תגובת הנפש, והגוף, והפחד או הרצון להזכר סופסופ.
זה לא מתמיד,
מגיל שלושים אולי,
אז התחיל תוך כדי טיפול
הבהוב זכרון מעורפל, הבזקים בודדים מעבר למודעות,
אבל הזכרון לא נפתח,
לא הדליק אור בחדר הנעול הזה,
ומאז אני מקבלת את פני הטריגרים
בבעתה ותקווה,
פחד מצמית וכעס של נו כבר, תבוא ונגמור עם זה,
תן לזכור.
אולי
סופסופ
אחד מהם יצליח לפרוץ
את מה
שהנפש שלי
הצליחה לחסום כל כך טוב
שעשורים של טיפול לא יכולים על בונקר הזכרון שמבצרת הנפש הטובה,
זו שכנראה הבינה הרבה יותר מהילדה שהייתי
שיש דברים שהיא או אני או שתינו לא נצליח להכיל מבלי להשבר,
אז לוק דאון הוא הפתרון,
ננעל ונזרוק את המפתח ילדונת,
עזבי מסיפורי האגדה או ההרפתקאות,
את המפתח הזה אני לא מתכוונת לתת לך למצוא,
אין כאן האפי אנד אהובתי
לחשה לי כנראה נפשי הטובה, המגוננת,
איך שהיא יודעת לשמור על מי שמופקד עליה, או להפך.
אבל היום אני מרגישה,
אולי מגילי, נסיוני, הכוח שאני יודעת, מקווה שיש בי,
היום הטריגר,
מבעית ומצמית ומבהיל כמו שהוא
עדיין יכול אולי להיות תרופה, אולי.
אולי יום אחד אני אזכר מה קרה בבית השכן הארור ההוא,
אולי אוכל לזכור ולגמור עם זה סופסופ,
בלי תסריטים מדומיינים, ניחושים, תסכול שאין דומה לו,
תחושת אין שליטה,
איך אני לא זוכרת אבל מקיאה ורועדת משבבי זכרון.
זה מוות, התקיפות האלה, מוות!
תורידו את הידים שלכם מאיתנו, מנוולים.
.
#מאסרעולםלאנסים
.
תקריב 