תקריב

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל,והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, יון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכ

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.