ג'יימי לי קרטיס או פוטושופ?

.

.

הנה מגיע רגע האמת.

"חשופים" – דרמה יומית מה שקוראים – עולה לאוויר "הוט" בראשון ליוני.

אנחנו כבר מצלמים כמעט חודש.

שלושה ארבעה ימי עבודה בשבוע.

12 שעות. עשרות סצנות. בעל פה. בעל פה. בעל פה.

אלוהים, כמה בעל פה.

אנשי יחסי הציבור של "הוט" – חבורה ממוקדת, סימפטית (בחיי)

ומתוקתקת כמו מכונית משוכללת במיוחד מתחילים לחלק משימות יח"צ.

נפלה בחלקי (גם) כתבה ל"סוף שבוע"-  "מעריב" וגם מראיינת מסקרנת. מאתגרת.

אבל אני מתרכזת ביני לבין עצמי בעיקר בצילומים –  אני כאן כדי לספר את האמת you know –

על עצמי אני סומכת כבר מזמן, על הפנים שלי, כבר קצת פחות.

פעם שאל אותי מישהו איך אפשר לדעת מי שמאלן ב א מ ת ועניתי לו שירושלים היא המדד האמיתי.

כשרגע האמת יגיע ועל הפרק תעמוד חלוקת ירושלים, או איחודה לכל העמים והדתות או כל רעיון

אחר שיעמוד אז על הפרק, אז יעמוד השמאלן הלוחמני, המפגין, עם ידו על ליבו ועיניו במצפונו וידע

כמהבאמת הוא עומד מאחורי המילים והאמונות שלו.

רגע האמת הפרטי שלי מגיע אלי בצעדי ענק:

אופי או יופי? זו אני או מי שאתם חושבים שאני?

או בקיצור:

אמת או פוטושופ?

להיות ג'יימי לי קרטיס האמיצה, הישרה, הכל הכבוד לה ג'יימי ש'שברה את הכלים', בטח האמריקאיים,

ובגיל 42 נכנסה לה לסטודיו של "More " וביקשה שני סטים של צילומים.

באחד תופיע "ג'יימי הזוהרת", לאחר איפור, עיצוב שיער, מלבישה וכל שינוי דיגיטלי שרק יכול לעזור,

ובאחר תופיע "ג'יימי או-נטורל", תחתוני וחזיית ספורט שחושפים כרס קטנטנה וישבן פחות קטנטן.

או להודות בבושת פנים שאני כנראה לא כל כך שמאלנית, שאין בי כמעט ספק כמובן שיהיה פוטושופ.

לא מסיבי, אבל יהיה. כאן קמט סביב הפה, שם קו לסת מוצק יותר מבחיים האמיתיים.

ואני לא מפסיקה לחשוב ודי להתעצבן למען האמת על ההבנה שהסיכוי שאני אסכים בלעדיו,

הוא כמעט אפסי. אכזבה ברגע האמת.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On 11 במאי 2008 at 01:11

    יש דברים שיותר קשה לחשוף מהפולקעס, חלי, ואת חשפת כמה מהם.

    אז אל תתאכזבי מעצמך בגלל ליפסטיק.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 11 במאי 2008 at 01:41

    חייכתי כשניסיתי לדמיין. האמת שהיה מתאים לך לקרוא אתגר מול הפלסטיק הממוחזר בכל הצילומים האלה.

    את מספיק יפה ומספיק אמיצה. השאלה אם יש בדבר תועלת או סתם צעקה באוויר ואם מתחשק לך בכלל לייצר המולה

    אהבתי

  • מלוכסנת רחוקה  On 11 במאי 2008 at 02:18

    אולי לסלבס
    אולי מטעם ולטעם
    לא לאזרח הקטן
    לבורג המשלם
    וממלא חלקו בחוזה עמה
    חוזה בה היא אינה עומדת
    לפחות לא איתי ועם משפחתי
    ולא יעזרו התחינות
    המכתבים
    והטלפונים
    וההמתנה הוי ההמתנה

    אהבתי

  • רומנטיקן  On 11 במאי 2008 at 06:02

    שממש מצליח להתעלם מקמטים של מדינה בת 60 אין סיכוי שאבחין ברבע קמט בפנייך.

    אהבתי

  • רוני  On 11 במאי 2008 at 07:40

    אני בטוחה שאת תיראי לי יפהפייה גם בלי כל זה, כי ראיתי אותך בלי איפור\שיער\סטיילינג ואת מדהימה בכל מקרה.
    ובכל זאת אני מקווה שלא תלכי למקום הזה כדי לקדם דרמה יומית בהוט.
    אני בטוחה שאת נותנת לעבודה הזו את כל מה שאת יכולה, אבל חלי, בחייאת. זו דרמה יומית, לא את כתבת, לא את המרכז. זו יצירה של מישהו אחר, וביסודה היא בידור, לא אמנות.
    אני מקווה שתלכי לשם, למקומות המתאתגרים שלך, כשתוציאי ספר משלך, או תערוכת צילומים. שתשמרי את החשיפה המשמעותית לזמן שבו יהיה לך משהו משמעותי לקדם – משהו שלך, אמיתי, מהלב.
    זה הרי רק עניין של זמן עד שזה יגיע, ואז יהיה הגיון בחשיפה כזו, ויהיה קשר לעשייה (חשיפה אמנותית וממנה לחשיפה אישית)
    ובכלל, תעשי את זה בידיעות או לאישה. מי לכל הרוחות קורא מעריב :)

    אהבתי

  • אש'א  On 11 במאי 2008 at 07:44

    רוני רוני

    כמה התגובה שלך מפתיעה אותי בתור קוראת ותיקה

    את שכתבת כאן כלכך הרבה על דימוי גוף, על השלכות החברה שלנו על דימויי גוף של ילדות ונשים מפנה עורף לצורך באמיתי והלא משקר? זה שמנסה לבדוק למה שחקנית בת חמישים לא צריכה להצטלם חסרת קמט וצלוליטיס ולא לתת לאשה העובדת "הרגילה" להרגיש נורא עם עצמה ופניה וגופה מול זאתי מהעיתון.

    פרטי ונמקי כי לדעתי מישהי השתמשה בשמך בתגובה זו :)

    אהבתי

  • רוני  On 11 במאי 2008 at 08:04

    אוי מותק, אני עפר לרגלי התמונה הזו של ג'יימי לי קרטיס. באמת. ואם אני אסתכל על הדברים מהפריזמה של החברה כולה אז בטח, זו עשייה חשובה ובעלת משמעות.
    אבל אני, יקירתי, רואה הכל מהפריזמה שלך, כי את חברה שלי. ואני דואגת לאינטרסים של החברות שלי יותר מאשר לאלה של החברה.
    את המעשה האמיץ והנפלא שקרטיס עשתה אפשר לעשות פעם אחת בלבד. והוא אפקטיבי, וחזק, ושווה שער במוסף. הוא מדהים.
    ודווקא על שום כך אני לא רוצה לראות אותו משרת טלנובלה עם יעל בר זוהר (אני יודעת שהיא מקסימה, זה לא העניין). אני לא רוצה לראות מעשה כל כך חתרני וחכם משרת תאגיד כמו הוט, דרמה יומית, בידור.
    קרטיס עשתה את זה כדי לקדם *ספר ילדים על דימוי גוף*, מה שטען את כל העניין במשמעות כפולה ומכופלת. גם את יוצרת, ויש לך סיפור לספר, דיברנו על זה כבר בעבר והזכרת את זה גם בבמות הפומביות שלך, על השינוי הזה שקורה לאישה יפה מאוד, ואיך הוא נראה ומרגיש. כשתספרי את הסיפור הזה (אני מחכה) – זה יהיה הזמן. זה מה שיטען את תמונתך גופך היפה והנשי והאנושי במשמעות.
    אבל – הי – זו רק דעתי. ואם תעשי את זה אני אכבד ואעריך אותך על המעשה, כמובן, גם ללא ההקשר הזה.

    אני חושבת שאת המשחק של יחסי הציבור צריך לשחק בזהירות ומתוך מחשבה על מה את מרוויחה, מה את רוצה להגיד והאם זה נאמר בצורה המדויקת ביותר. בדיוק כמו שאת עושה בבלוג הזה – מדייקת ומדייקת את הדברים.
    (הכל באהבה, אה?)

    אהבתי

  • רוני  On 11 במאי 2008 at 08:12

    נקרא: I'm Gonna Like Me: Letting Off a Little Self-Esteem

    http://www.amazon.com/Im-Gonna-Like-Me-Self-Esteem/dp/0060287616

    אהבתי

  • אריאלה  On 11 במאי 2008 at 08:49

    ואולי תעשי גם את כמעשה ג'ימי לי קרטיס (המדהימה בכל מצב.) ותצטלמי גם וגם? אני בטוחה שבעיתון יקפצו על זה, יהיו לך גם צילומים יפים וגם צילומים טבעיים, ולא פחות יפים.

    ובלי קשר – בכל הלאישות וסיכומי האופנה התפרסמו צילומים שלך מתקופת הדוגמנות, ואני זוכרת שכל פעם חשבתי לעצמי איך לא ידעתי אז שמילא שאת מהממת מבחוץ, אלא שאת עוד יותר יפה מבפנים.

    אהבתי

  • אריאלה  On 11 במאי 2008 at 09:56

    עכשיו שקראתי לעומק את התשובות של רוני אני מסכימה איתה. כזאת אני, החלטית!

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11 במאי 2008 at 14:00

    זה לא משנה מה יוחלט בסוף את העבודה עשית בדיון שלך כאן. יפה לך הכנות והאומץ

    אהבתי

  • גילי  On 11 במאי 2008 at 18:01

    אני לא יודעת אם הייתי שמחה לראות אותך או שחקנית שאני אוהבת אחרת כמו שאתן יורדות לסופר או לבית הספר של הילדים. יש משהו נעים בלחשוב שלא כולם חיים בג'יפה היומיומית כמוני .
    אני יודעת שגם לך יש את היום יום שלך אבל נעים לי לחיות באשליות שיש אנשים עם חיים חסרי שיגרה וג'יפה ואפילו צלוליטיס. פליזזז אל תהרסי לי.

    בצחוק בצחוק. האמת שעוררת בי מחשבות על הנושא ועל זה תודה.

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 11 במאי 2008 at 20:09

    על ריטוש על שולחן המנתחים….פחות מסוכן, התוצאה דומה :)

    אהבתי

  • מיכל  On 11 במאי 2008 at 20:34

    ואני אכתוב לך את ההמשך במייל

    אהבתי

  • גבר תוהה  On 11 במאי 2008 at 20:55

    ואיפה כל הפמניסטיות כשזה מגיע לקמטים….פוף….נעלמות.

    אהבתי

  • שלומית  On 11 במאי 2008 at 22:18

    אם את צריכה פוטושופ מה תגדנה עזובות הקיר??

    אהבתי

  • לינוי  On 11 במאי 2008 at 22:23

    מבלי להכנס לסוגיה הפמיניסטית, למיטב ידיעתי לא בסופשבוע ולא בשבעה ימים מבצעים פעולות ריטוש (לפעמים בשער, אבל לא יותר), פשוט מסיבות תקציביות.

    אהבתי

  • ברוק  On 11 במאי 2008 at 22:26

    היא עוד רגע חמישים

    אהבתי

  • מוֹמוֹ  On 12 במאי 2008 at 12:16

    לפני 6 שנים… היא באמת היתה בת 42…

    באשר לקמטים של חלי – אני ממש לא מודאגת בגללם.

    אהבתי

  • tt  On 13 במאי 2008 at 15:01

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=65928

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 במאי 2008 at 00:24

    כן. למה לשתף פעולה עם השקר?
    אח"כ נישאר רק לצקצק בשפתיים מול דימויי הגוף המעוותים שלנו, לא?
    איפה הכל מתחיל לדעתכם?
    במכולת של בוזגלו? או אצליכם בראש?
    (זה לא אישית נגדך חלי)

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 במאי 2008 at 17:14

    אין עליך ביושר ואמירת האמת בגובה העיניים.

    לכי על פוטו שופ, ב ר ו ר

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 במאי 2008 at 21:15

    נו, איך נגמר? מה נהיה? מה הוחלט?

    אהבתי

  • התגובה השלישית מלמטה  On 30 במאי 2008 at 20:43

    אח מה זה משנה אם עשית פוטושופ או לא.
    יצאת יפה-יפיה עוצרת נשימה.

    אהבתי

  • עדי בן זקן  On 20 ביוני 2008 at 18:09

    האמת היא שכל הכבוד שלג'ימי באמת צריך הרבה אומץ לעשות מה שהיא עשתה בחברה הכה שופטת יופי [שזהו כמעט מדדה היחידי להערכת אדם…אפשר אפילו להשמיט את הכמעט]
    וזה עצוב, שצריך מעשי גבורה שכאלה כדי לסמן לנו, שאנחנו יפות מספיק בשביל עצמנו, ולא בשביל החברה. ושזה בסדר שיהיה קצת קמט וקצת עודף משקל.
    ועוד יותר עצוב, שביננו, זה לא מספיק מעשי הגבורה האלה, של היחידים שמעיזים. שעדיין אנחנו נהסס. בדיוק כמוך. בדיוק כמוני. [תראי אותי, הרבה יותר קיצונית ממך אומנם, אבל כבר שנים ארוכות סובלת מהפרעות אכילה. בשביל מה?!?! לעזאזל בשביל מה?!]
    הלוואי ויכולתי להיות כמו ג'ימי לעמוד טבעית מול המצלמה ולחייך. וגם אני, כמוך, חושבת שנורא לשפוט אדם לפי מראהו. ואינני נוהגת כך כלפי אף אחד מלבד כלפי עצמי.

    כמה עצוב, מה שיצרנו כאן, הרוע העצמי הזה.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: