ארבע המלצות, פעם בשבוע #40

וואוו,

איך חוזרים למשהו שאהבת לעשות, שלוש שנים אחרי?

אני מנסה להגיד לעצמי שבפשטות, וזהו,

ועם קצת שינויים והתאמות לזמנים של עכשיו. ולמה בכלל?

כי אני אוהבת לחלוק דברים שאני אוהבת,

המלצות, פטנטים, קצת אוכל, קצת טיפוח, קצת ספרים, קולנוע, גיל, לינקים, מתכונים,

תערוכות, בגדים כמובן, גיל ובגדים כזכור האשתג והרצאה שלי, ובכלל

כל מה שנכלל במילה היפה הזו, החיים.

החיים שלי. החיים שלכן.ם. החיים שלנו.

פעם הייתה לי תוכנית לייףסטייל בשם הזה, החיים שלנו.

עכשיו אני רוצה תוכנית לייףסטייל למבוגרים, נראה.

ובינתיים,

כיוון ובגלל שאני מתחילה שנה חדשה היום,

לקחתי כמה החלטות אישיות שנשבעתי לעשות את המכסימום שאתמיד בהן,

אחת מהן היא לחזור עם הארבע המלצות פעם בשבוע, ועוד קצת.

זהו. wellcome back to myself

.

מתחילים משמאל למעלה, בכיוון השעון

1. טינט שפתיים לא חיוורות – זו שפורפרת טינט בצבע מושלם. כלומר, השפתיים לא

חוורות ומצד שני אין מראה של ליפסטיק, אודם, תלוי איך אמא שלך קראה לזה.

לפעמים אני לוקחת על האצבע גם כסומק.

2. שום ג'ינג'ר כתושים בשקית – נדמה לי שזה מוצר חדש, לא בטוחה. במה שאני כן בטוחה

הוא שמהרגע שעיני התכולות נפלו על המוצר הזה, אני לא מפסיקה להשתמש בו. זה גאוני.

הוא לא קפוא, מאלה שצריך לחכות שיפשירו, פשוט שקית עם פקק, מחית שום או ג'ינג' שגם

אם היא רק תשעים אחוז שום, לצרכי הבישול היומיומיים הפשוטים, המהירים, זה די והותר

ומצויין וטוב לחודש מרגע הפתיחה. בכל הסופרים לדעתי, בסביבות המקרר.

3. ספר – חוף הים של ירושלים – וידוי, שפספסתי אותו בזמן שיצא באלפיים שמונה עשרה,

ורק החודש, כשעידו גפן הסופר זכה בפרס ממש ממש חשוב, פרס "סמי רוהר" שזה פרס לספרות

בעולם היהודי, שנניח ניקול קראוס זכתה בו אף היא לדוגמא, הסתקרנתי וקניתי

( בסיפור חוזר אגב, ספרים לא חדשים כדאילקנות במקומות ודרכים מועילים לאמא אדמה,

כדור הארץ, עתיד הילדים שלנו וכו ) כי פרס, כי בקורות מצויינות, וכי מאד חשוב, כי

סיפורים קצרים, אהבתי הגדולה בקריאה, אלו דווקא בגלל הפרעת הקשב שלי תירוץ

ללינק ותזכורת שיש לי גם הרצאה ראויה ממש למי שרוצה, מכתבים והמלצות בפרטי ).

אז קראתי, וגם מי שאינו חסיד של סיפורים קצרים, הם לא ממש ממש קצרים ע"ע אתגר הגאון,

אלא בין עשרים לשבעים עמודים האחד ונוגעים באנ'לא יודעת להסביר ממש אבל במשהו

שהוא מציאות עם טוויסט, ומוזרות מחשבתית מסויימת, אבל מדליקה ומעוררת מחשבה.

4. בקבוק מים ג א ו נ י– כאילו דה. מלבני! דק! נכנס לתיק, לא תופס נפח, נוח להחזיק כמו

ספר אולפטופ קטן. הסבר איך להשיג בהמשך.

במקום מוזיקה שאני שמה בדרך כלל, אני מניחה כאן רעש חום, שהוא הדבר הכי מרגיע

שפגשתי מזה הרבה זמן, נסו כשאתם רוצים שהמוח שלכם יתנקה, כשאתם נחים, קוראים,

מנסים להרדם

https://www.youtube.com/watch?v=RqzGzwTY-6w&t=6029s

ותזכרו שעכשיו מאי, העשרה ימים שהם אביב במדינה הבוערת הזו,

וזו העונה של האדמוניות,

של הפיטנגו,

של בלייזרים ופדיקור.

זו העונה לזכור שארון הבגדים שלך יכול להיות מדוייק ונוח,

שאת יכולה להחליט איך את רוצה לצאת לעולם,

שהשיר של מיילי "פלאוארס" הוא שיר לא פחות ממופלא,

ושחייבים חייבים חייבים להגיע לקלפן במוצ"ש.

נ.ב. הפוסט השבועי יעלה גם באינסטגראם, בלי לינקים, רק עם תיוגים.

 אני מנסה משהו חדש, יש מוצרים, כמו בקבוק המים שמי שיבקשו במייל או

הודעה אשלח לינק בפרטי,  בשלב זה. בטוחה שדברים ישתנו ויתבססו להם,

לאט, אבל עם סטייל, וזה חשוב, לא?

אני אחזור במוצש הבא, נשבעת. קודם כל לעצמי.

#ארבעהמלצותפעםבשבוע #ארבעפעםבשבוע @כל הצילומים בבלוג תחת זכויות יוצרים

וואוו, איך חוזרים למשהו שאהבת לעשות, שלוש שנים אחרי?

26 במאי 2023 – 14:33 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (3)

תגים |

10 דברים שהצלחתי להסיק מראיון סופשבוע אחד

.

עשר תובנות על ראיון אחד, סיכום ביניים.

.

חצי ראשון בתחילת הפוסט, החצי השני בסופו.

1. צילומים יפים. הבה נתרכז בעיקר

2. תמונה חמודה מפעם שלא ראיתי מעולם.

3. שאלות בפרטי על שתי ההרצאות שלי, גם על #גילובגדיםההרצאה וגם על

#הפרעתקשבעדותאישית שזה כיף ( וחלק מרכזי בההחלטה לעשות את הראיון הזה,

ראו סעיף תשע, למרות סיכוני הטוקבקים שעוד נדון בהם, ראו סעיף חמש ).

4. עוקבים חדשים שהגיעו לשם שאלו על הלוח שאני מצלמת ראו באינסטגרם 📌

5. הו, המון טוקבקים ברמה גבוהה מאד נהרו לעמודים של ידיעות הן כאן והן בפייסבוק ושלחו אותי לברלין, לא מבינה מה יש להם עם העיר הזאת, כבר לא הורגים שם יהודים כידוע לי, ושלחו אותי גם לעזאזל, עזה, ובכלל. הם גם הסבירו לי שאבא של זאתי חכם, נפטר ממני והתפכח, הסבירו לי שכדאי לי לחזור לנפטלין, שאני זקנה כמובן, ובעיקר לגלגו הדבילים על מקומי ברשימת מרצ ( מאה ומשהו אגב ), שכמובן, כמו שכל בר דעת יודע, כל מפלגה שמגישה רשימה לכנסת חייבת להגיש רשימה של מאה ועשרים מועמדים, זה החוק, בדרך כלל מקום אחרון הוא תמיד מקום של כבוד של מישהו ממייסדי המפלגה, אני הסכמתי כמובן, אני חברת מרצ מיום הווסדה ועומדת מאחורי עמדותיה במאה אחוז, ואבלה מאד מאד על מה שקרה והעובדה שאין קול שמאל צלול וברור בכנסת דווקא בימים האלה זה מבחינתי על סף קריסה מוסרית, שיוסיפו אותי לרשימה, בטח! ובכבוד! אבל המתקתקים על המקלדת כל סוג של רפש על אוטומט בכל מקום אפשריח חשבו ( סליחה, מילה לא רלוונטית ) שהיו לי כוונות פוליטיות ותקווה להכנס לכנסת. כמה מטומטמים אפשר להיות? או בורים? או גסי רוח.

6. נשבעת שאין מילה שם שמצליחה לעבור את סף הקריאה ולהגיע לנפש שלי. אני נשמרת מזיהומים בכל

רמה, מחיסונים עד טוקבקים.

7. נשטפתי בהרבה מילים טובות בפרטי, כמו תמיד כשיש ראיון

8. החתולה איפשרה לי לגזור לה כמה ציפורניים. אני חותרת לשער בעירום בל״אשה״ או ״את״, אולי אז תסכים לכולן

9. הרצון שיקשיבו לך ברצינות, להיות מובן ברמה מסויימת, הוא רצון בסיסי של כל יצור אנושי אני חושבת, גם ברמה האישית, רגשית, ואצל אנשים שעוסקים במלאכות הדורשות אנשים אחרים, קהל צופים, קוראים או כל סוג אינטראקציה, הרצון והצורך ל״לקרוא״ לאנשים להתעניין, לנסות להבין, בודאי להתקרב כדי לרכוש כרטיסים, עבודה, הזמנה לעבודה, הוא גם גדול וגם הכרחי ע״י יחסי ציבור, שאפשר לעשות מתברר לא דרך טורי רכילות.

10. וחוץ מזה, גם האגו לפעמים מתלטף לרגע, פחות מחתול ממוצע בשמש חורפית צריך להוסיף, אבל גם.

20 בנובמבר 2022 – 16:49 קטגוריות: פעם הייתי דוגמנית | תגובות (1)

רו נגד וייד ואני

.

הפלות וסיפור אישי

כי אני לא נרגעת,

לא מצליחה להשתחרר מהמועקה שהחלטת בית המשפט העליון בארהב הפילה עלי.

החוק שהתיר הפלות בכל מדינות ארהב בוטל. אמריקה פוסט טראמפ משלמת את המחיר.

🔴

אם לא הייתי בת שמונה עשרה אז, כמה חודשים לפני הגיוס, מגלה באיחור לא פשוט

( כן, הפרעת קשב מזיקה בתחומים שלא תמיד חושבים עליהם ), ממש חודש אחרי

פרידה מסיפור אהבה ראשון וגדול, ובעיקר עם הורים טובים, מכילים, ששילמו כסף רב

לרופא פרטי ובית חולים פרטי כי אלה היו האפשרויות המחתרתיות אז וטיפלו בי

( ובכו זו בזרועות זה בחדר האמבטיה שלא אראה אותם, אבל ראיתי ),

איך היו נראים חיי? בלי שירות צבאי, בלי בן זוג, כי ברור שהפרידה סופית באופן מוחלט,

וגם חייו. שני בני אדם צעירים שהיו מחוייבים לקשר לכל החיים, גם אם לא זוגי,

ובודאי בלי החלטה להביא ילד משותף לעולם, בלי לימודים, עם קריירה אחרת ללא ספק,

מהלך חיים שונה לחלוטין כמו תאונה שקורית במפתיע ובום!. רק שכאן זו ל א תאונה

שאי אפשר לשנות את תוצאותיה, כאן זו ״תאונה״ שאפשר להחליט את תוצאותיה.

חופש בחירה קוראים לזה, מילים פשוטות וטבעיות למי שגדל במדינה דמוקרטית,

חופשיה, גם אם בישראל עניין ההפלות מורכב יותר עדיין, ויש היום את ענייני הועדות

להפסקת הריון שאפשר הרי להוליך אותן לאישור די בקלות אני מבינה.

מה היה עולה בגורלי

מה היה מסלול חיי אין לי כמובן יכולת לדעת, א ב ל, אין לי בכלל ספק שהדבר המרכזי שהיה נחרט

ומצטלק בנפשי הסוערת, מרדנית תמיד, דורשת חופש ושיוויון מהיום שאני זוכרת את עצמי ואת דעותי,

זו העובדה שמישהו מנע ממני זכות יסוד מבחינתי, הזכות שלי להחליט עלי, על חיי ובודאי על גופי.

הרחם שלי, ההריון שלי, הגוף שלי, החיים ש ל י.

הילד ההוא, אם לא היו לי הורים טובים כל כך, שמיד תמכו, הושיטו יד ושילמו, ויתכן שאקס חבר הגון,

לא בדקתי אז, הילד ההוא היה נולד לא מתוך רצון ( בלי קשר לכמה ברור שהיה הופך לילד אהוב בדיוק

כמו זאתי שלי, הבת שלי, ליבת ליבי ), הילד ההוא היה נולד לא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר בחירה,

ברירת מחדל של מוחלשים.

והילדות שלנו, מה איתן?

מה על העתיד שלהן?

הבת שלי בת עשרים ושש,

אני מעוניינת לראות מישהו מנסה להכתיב לה או לחברותיה איך ומה לעשות עם עצמן, עם גופן?

ואני מבינה שבהיסטוריה, בחיים כמו בחיים, לפעמים החיים מנצחים, ובאיראן למשל יש צעירות לא

פחות סוערות ואינדיבידואליסטיות ממנה שהמדינה הקנאית שבהן הן חיות מצליחה להכניע אותן.

ומה יעשו במדינות ארהב שיאסרו על הפלות, נשים צעירות, נערות בנות חמש עשרה, עם משפחות

לא משכילות, חלשות, שמרניות, בלי כסף או הבנה מה נכון, מה יעלה בגורלן בלי הבחירה שלהן, בלי

יכולת להחליט ולבצע מה שהן בוחרות לעצמן?

זה לא נתפס, ואסור לתת לזה לקרות.

הכוח הנשי הוא באמת כוח חיים גדול מחלקיו.

אנחנו אמהות, גם אם החלטנו לעבור הפלה.ות מסיבות כאלה או אחרות, אנחנו אחיות,

ולא נאפשר להם לחזור אחורה, אין מצב.

זו מלחמה של כולנו.

אלה שזוכרות את השינוי

אלה שמבינות שאין סיכוי שנוותר על חופש הבחירה שלנו,אלה שמבינות שזו מלחמה על העתיד,

בעיקר עבור העתיד, עבור הילדות שלנו, שיהיו אמהות נהדרות, כשיגיע זמנן לבחור בחלק המופלא

הזה של החיים.

.

.

אני לא נוהגת לחלוק דברים פרטיים מחיי ברשתות, אישיים כן, פרטיים לא, אבל העניין הזה פשוט טלטל אותי בעוצמה שאני לא זוכרת כזו. כמעט כמו שיקחו ממני את הזכות לבחור לכנסת, ככה חזק זה מכה בי.

.

.

.

מוזמנות בהחלט לשתף לינק, להעתיק טכסט וכל מה שיעזור.

25 ביוני 2022 – 13:45 קטגוריות: אני, נשים, עד כאן | תגובות (2)

תגים |

דיפה תיתים – מילים על געגוע

                                                          

אומרים

שילדים להורים גרושים מגיעים לשקט הרגשי שלהם כשיש להם בית משל עצמם,

מקום שבו אינם סופרים את השעות שנשארו כאן או את שעות הגעגועים עד שיגיעו לשם.

אני מביטה בה,

בבת שלי שהיגרה לירושלים לטובת תואר שיעמיק את חוכמת הנפש העצמית שלה,

אני מביטה בה ומרגישה שיתכן שהספרים צודקים,

שהיא באמת  שקטה ורגועה "שם" באופן אחר שלא שייך לגיל, וחבר, ולגור מחוץ לבית,

שקטה במקום עמוק יותר ומשמעותי, ופשוט,

המקום שלה, אולי לא בית, אבל המקום בודאי, שלה,

בלי חלוקות זמנים וחפצים מפוזרים וזכרונות מפוצלים,

אבל אני, אני מתגעגעת לזמן ולשנים שכאן היה הבית שלה, כאן איתי,

גם כאן כמובן,

אבל כאן, בבית הולדתה וילדותה וחייה עד לא מזמן,

הבית המרכזי שלה,

זה שברור שממנו יוצאים ואליו חוזרים בכל טיול ונסיעה, לא משנה באיזה יום,

המקום שכשאת אומרת "אני רוצה הבייתה"

ברור לאן את רוצה להגיע, לשים ראש, לנוח.

אני עדיין המקום הזה, אבל אני גם לא יותר.

היא לא באה ויוצאת וחוזרת מכאן ולכאן באופן יומיומי, ורגיל.

ואני,

אני מתגעגעת לדעת שהיא חוזרת,

לא בהכרח הלילה או מחר או בעוד חודש אם היא בהרפתקאה אי שם,

פשוט לידיעה הפשוטה שהבית שלה זה כאן,

בדיוק במקום של הבית שלי,

כמו פעם, כמו תמיד, עד שהתמיד נגמר,

בדיוק כשהחיים החדשים שלה התחילו,

מי מאמין במקריות, מי.

.

אני לא מצליחה לפענח לעצמי למה ולמתי אני מתגעגעת,

או איזה סוג געגוע מציף אותי, ומתי ולמה

ואם יש טריגרים או סתם נוסטלגיה שאינה רצון לחזור לשם.

למה אני מתגעגעת,

לינקות, לזמן שעוד הייתה כאן משפחה,

לשנות הפלאות של הילדות המוקדמת,

כשכל דבר הוא תגלית, ונס, ופלא,

ותום וטוהר וסיפורי קסם וסיפורי לילה טוב עד שהגרון ניחר,

והתכרבלויות עם הכלבה הבלונדינית והחתולה הג'ינג'ית

והבריכה בחצר וארגז החול

וימי הולדת, וימי חופש סתם כי מתחשק לנו, וסרטים, וציורים,

וימי שישי, ומסיבות פיג'מות ובית ספר ושיעורי בית וחוגים ושעות שקט,

ושעות החסד של מילות סוד ושיחות נלחשות,

ורוגע וניחומים אין סופיים, ושמחה ואהבה שאין לה סיומת או שוליים,

רק עוד ועוד ועוד

כמו שכתבתי וחלקתי לא מעט בדיוק כאן, בבלוג הזה,

למה אני מתגעגעת.

.

למה את מתגעגעת, אני נשכבת על המיטה בחדר שלכאורה ולתמיד הוא שלה,

למה,

היית חוזרת?

והלב שלי גואה מוצף ומציף ולא מצליח  להכיל את עוצמת האהבה

שמפתיעה בכל פעם מחדש,

ואני מבינה לעומק את הפרידה והנפרדות של הורים וילדים,

אמהות וילדות,

בטח של תא משפחתי קטן שמוחזק בעבותות אהבה כבר שנים,

מאז שנפרמה המשפחה הזו,

ולמרות שאוחתה והתרחבה באופן מרגיע ומשמח.

והלב שלי גואה בגאווה באשה הצעירה הזו, מבריקה ואנושית ומקסימה,

שבאמת אין דומות לה,

בבת שלי שגדלה כל כך, שבאמת אין הרבה דוגמיות מסוגה על פני הכדור,

ואני שמחה עם כל צעד שהיא צועדת במעלה חייה,

שומרת על גבולות ה"אני" שלה מול שני הוריה בדרך מעוררת פליאה ממש,

ובכל זאת,

אם אפשר היה להחזיר לפעמים רגעים של פעם לזמן העכשיו,

כמו מכונת זמן פלאית,

הייתי חוטפת מלוא חופנים

רגעי תינוקות, ופעוטות, וילדות ונערות עם זאתי שלי, אהובת ליבי,

של בית ותגליות וסודות ולילות טרופים ודרמות וחיבוקים וצחוקים וניחומים

ואהבה אין סופית כמובן,

אלפי ת'לפים של רגעי חיים:

אמא מושיטה שתי ידיים מלאות קדימה לתינוקת בכסא גבוה

  • מה את מעדיפה איוייהלה, אורז או פתיתים?
  • דיפה תיתים

27 ביולי 2021 – 13:14 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (9)

משלוש יוצאת אחת

.

אני זוכרת מתי צילמתי אותן.

זה היה יום האישה והייתה לי תצוגת אופנה בגן העיר וחשבתי שזו הזדמנות טובה

להזמין אותן. לא צרפתי אותן לצד הזה של חיי יותר מדי, אין לי מושג למה עד היום.

המסלול נבנה באמצע רחבת הכניסה, הן הגיעו והתיישבו ליד שולחן "אצל יודית", ואני

זוכרת, זו הייתה השנה האחרונה שלי במקצוע הזה שלי וכבר הסתובבתי עם המצלמה

כל הזמן וצילמתי מאחורי הקלעים, אז צילמתי אותן, ככה, גברות בבית קפה.אני מצטערת

שלא ביקשתי ממישהי לצלם אותי איתן, שלש הנשים של חיי.

שלש הנשים האלה, השבט הבוגר שלי, הכפר שגידל אותי,

אלה שהדמיון שלי לשלושתן, ההשפעה להן על מי שאני, לטוב ולרע, אינה ניתנת לערעור.

זה קצת מביך להודות ( סופסופ ) בקווי הדמיון האישיותיים,

אחרי הכל זה מאבק החיים האולטימטיבי בזמן גדילה והתבגרות להתנגד ולהתרחק

ולמרוד והעיקר להאמין ( היי זאתי אהובתי )שאת ל א דומה למי שגידלו והשפיעו כל כך

על מי שאת היום, גם גנטית, וגם בזכות או בגלל איך שגידלו וחיו והיוו מודל אנושי

עבורך. מודל נשי במיוחד.

.

היה לי אבא שאין שני לו, שאת מה שצרוב בי ממנו, מי שהכיר אותו ומכיר אותי, מזהה

ברגע, בעיקר בתחומי היושר הפנימי האבסולוטי, המצפון והמעורבות החברתית, חוסר

היכולת לעמוד ולשתוק מול חוסר צדק ועוולות, פרטיות או ציבוריות, כל זה, אחד לאחד

ממנו, וכבר הפנמתי שאין טעם להלחם במה שאין באפשרותי להשקיט.

אבל האשה שאני,

אה, לזה אחראיות שלושת אלה,

משולש שווה שוקיים,

אמא שלי כמובן הבסיס,

אבל שתי אלה, הן עמדו שם, לצידה, חזקות ומגוננות ואוהבות אותי לא פחות ממנה,

אולי קצת.

שלושת אלה שהיו מחוברות זו לזו כ ל חייהן בדבק שאין כימיקל שיכול לו.

האמא הגדולה, סבתא יפה, האמא הגדולה של כולנו,

הרעמים והברקים והעוצמה והפמיניזם לפני שידענו מה המילה הזו בכלל,

והעצמאות האמיתית, בתכלס ובנפש, שבנתה לעצמה מעגלי חיים חדשים בגיל ארבעים,

ועוד אחד בגיל ששים ושש, שדיברה אלינו בתקיפות כשצריך, והקשיבה בקשב כשהיה

שצריך, שאהבה וכעסה ולימדה והאכילה וחיה את חייה בצלילות ואומץ,

שרבתי איתה כמו שרבים רק עם מי שדומה לך כל כך, או שאת דומה לה כל כך,

ואמא שלי, בכורתה,

שכולה לב, באמת. אמא שלי בנויה מלב, עד היום.

שתום נפשה והפרעת הקשב שלה ( היי גנטיקה )עטפו אותי באהבה שאין שניה לה,

באמא שהיא שמיכת טלאים יפייפיה ( כמו אלה שהיא יצרה ) של יצירתיות, פיזור נפש,

דוגמא לזוגיות אולי לא שיוויונית לגמרי במושגים של היום, אבל של אהבה, תשוקה,

עמידה אמיצה האחד לצד השניה וההיפך במשברי חיים לא פשוטים, והם שרדו, מחזיקים

ידיים ואוהבים עד יומו האחרון. היא כאילו וותרנית, אבל ברגעי האמת, לא תזוז

מדעתה, היא חזקה הרבה יותר ממה שנראה מרוך דיבורה, רואה ומבינה הרבה יותר

ממה שהיה נדמה לי ( היום אני מבינה כמה ) והיא דאגה לי ( ובצדק )אני חושבת קצת

יותר מלילדיה האחרים, לצונמי בצורת ילדה שהגיעה אל מפתן ליבה בהפתעה.

והקטנה שלהן, דודה אתי,

הכמעט תאומה, שנתיים ביניהן,

שונות כמו מים ושמן, צבעי מים ומרקרים, חורף וקיץ,

ומחוברות כמו אדוות הגלים לגלים, כמו העובר לחבל הטבור, כמו משהו שזר לא יבין.

אם אתי איננה, אני לא יכולה להיות,

אמרה לי אימי הזקנה השבוע, במלות שלושים למות אחותה הקטנה,

אני רק חצי עכשיו היא אמרה, וכל חיבוקי לא הועילו.

לא הרבה ילדות מרוויחות שני צדדים של נשיות כדוגמא בשנות ילדותן ובגרותן,

אני הרווחתי.

הרווחתי אמא מאד רגשית, יצירתית, אמהית, עוטפת ברגש ברור, רכה וחזקה, מודל

נשי אולד סקול אבל לא באופן של ביטול עצמי אלא של אולי קבלת היש מבלי לבדוק

למה הוא כזה,

והרווחתי על בסיס כמעט יומיומי, אשה, דודה נפלאה,

אני חושבת שבשלושים וחמש שנים האחרונות, מאז שדוד שלי מת,

לא הייתה כמעט פעם שהגעתי להורי, שלא נכנסתי לדודה שלי,

לפעמים לרבע שעה, לפעמים לשיחה של שעתיים,

על בסיס פשוט של חיים הרווחתי עוד אשה חזקה, רגישה כל כך, שכלתנית, מעשית,

קצת ייקתה כזאת, מסודרת, מאורגנת, עם אהבה גדולה לתרבות, ידע, סגנון,

ומשפחה, היא הייתה מלאת אהבה למשפחתה הגרעינית, אהבת אמת אין סופית, דודה

שאהבה אותי "היית לי כבת" היא כתבה לי במכתב שחרוט על לוח ליבי, דודה

שידעה לתת לי על הראש באותה מידה ששהנחתי ראש על ברכיה ואמרה לי שרחלינקה,

זה כואב אבל את תהיי בסדר. היא ידעה מנסיון חייה שהחיים מרפאים פציעות לב,

גם קטלניות, ושיש זמן לזה, ויש זמן לזה.

היא הייתה לי מקום בטוח, מקום מחזק, ואני יודעת בודאות שכשגדלתי,

היא קיבלה ממני באהבה את אותו הדבר בדיוק.

.

שלוש נשים היו הכפר שלי,

אני מנסה לבנות כפר לילדה שלי, לאחיניות שלי, לנשים צעירות שאני אוהבת,

זה לא תמיד פשוט כמו שהיה לי,

לי היה מזל, המון,

ואהבה,

אפילו יותר.

יום האשה 2021

8 במרץ 2021 – 10:34 קטגוריות: נשים, רחלי | תגובות (5)

תגים , |

חדרי הלב פתוחים לרוח

.

זה הקליפ הראשון שלי.

קליפ לשיר חדש ויפייפה בעיני של אסף אמדורסקי.

כלומר אם לא מחשיבים אותי בת אולי שש עשרה באולפן "עוד להיט" מתולתלת שיער,

רוכבת על אופניים ומעפעפת מול צביקה פיק ששר "זה היה בסוף הקיץ"

.

זה משמח לגלות שיש סוגי דברים שעדיין לא עשיתי בעבודה שלי, משמח ומרגש,

בעיקר כשזה שיר שכל כך יפה בעיני,

ששבה את ליבי משמיעה ראשונה, אבל באמת.

יש בו בשיר הזה רגש ומוסיקה ואווירה של פעם, של פעם הטוב,

יש בו אהבה וגעגוע וריח של אדמה, ואופטימיות,


חצי חלון פתוח

הים כהה הכביש שטוח

חדרי הלב פתוחים לרוח

ורק את ואני נוסעים לאט

ולא צריך יותר מזה חוץ מהקול הדבשי של אסף שביים את הקליפ עם יערה עגנון.

זו הייתה הפקת קורונה מאד נעימה.

נהגתי על שלוש מכוניות וינטאג' מדהימות,

לבשתי אאוטפיטים וינטאג' יפים בצורה יוצאת דופן,

ובאופן כללי היה לי נשף אם נתרגם ביטוי נהדר מאנגלית,

בואל תחפושות מושלם.

25 בפברואר 2021 – 21:08 קטגוריות: בינתיים | תגובות (1)

"הפרעת קשב, עדות אישית" – הרצאה פתוחה

.

.

כבר זמן שאני מעבירה את ההרצאה הזו,

שנחצבה מהפוסט המיתולוגי ההוא שחצה את ארבע מאות אלף כניסות מאז,

שהתחילה להתגבש בהרצאת ה12 דקות  

אבל לרוץ איתה באופן מסודר בימי מורים, ימי הורים, חברות, אפילו בתים,

התחלתי בכמה שנים אחרונות, אבל תמיד בהזמנות מאורגנות מראש,

דרך יצוג 1,

דרך מרכז הספר והספריות,

והנה,

תחת מטרית הקורונה, אגיע להרצאת זום פתוחה בטוקהאוס.

.

ולכל מי ששאל, או מתעניין, או רוצה לשמוע אותי מפטפטת עצמי בלי הפסקה,

או להבין קצת יותר על עצמו, עצמה, בן הזוג, הילדים, התלמידים,

החברים, הבוסים, העובדים או בעצם מי לא,

מוזמן להכנס ולהרשם להרצאת זום בתשיעי לפברואר

                               כ  א  ן 

נ.ב. עצת זהב: מה שעושים עכשיו, נעלם מהאחר כך.

 

 

 

28 בינואר 2021 – 17:00 קטגוריות: הפרעת קשב | תגובות (1)

תגים , , |

אומרים לי שזה אמיץ

.

אומרים לי בימים האחרונים, אחרי הראיון ב"אינטימי" עם רפי רשף, כותבים בעיקר,

והמון, מאות תגובות שהוממות אותי (באמת) במילים טובות במיוחד. שלכתוב ככה, לדבר

ככה על הפרעת הקשב שלי, בהרצאות, בטח בבראיון טלוויזיה ארוך, ל"לחשוף" חולשות

כמו זכרון לקוי בנושאים מסויימים ( אבל מעולה באחרים ), כמו כאוס פנימי,

אימפולסיביות שהורסת לא מעט, שמזיקה. לפעמים על הדחיינות שהיא באמת אחת

מהאוייבות הגדולות ביותר בחיי אדם, ממש חולד מזיק, או קושי שהיה לי בלמידה

בעל פה ( ועבר כי גיליתי מה הטכניקה הנכונה בשבילי ), ועוד, כשאני לא

שוכחת לנפנף גם בדברים הטובים, המתנות, היכולות הרבות, הנצנצים והקסם

שהיא מפזרת עלינו, ויש שפע כאלה, ובכל אלה,

המילה אומץ חזרה וחזרה,

וזה מוזר בעיני.

אני לא מרגישה אמיצה.

אני מרגישה שאני מספרת על עצמי את האמת,

והפרעת הקשב שלי היא חלק ממני, זה ככה פשוט,

מעבר לזה, אחרי שאובחנתי וכו,

אחרי שהבנתי כמה נזק וכמה ברכה היא מעתירה על חיי,

אחרי שחשבתי כמה דעות קדומות יש עליה,

כמה ילדים וילדות ס ו ב ל י ם כי ה"גדולים" לא באמת מצליחים

להבין איך זה מרגיש לחיות איתה, בטח בשנות הילדות,

זו הפכה למשימת חיי, להסביר "אותנו" לכל מי שרק רוצה לשמוע,

בבלוג שלי, בפוסט הראשון שכתבתי מתוך סערת רגשות מטורפת,

בהרצאות בבתים, בתי ספר, מוסדות, ארגונים, ימי עיון,

ימי חינוך, ספריות עירוניות, בראיונות ואיפה שרק אפשר,

וכל זה,

בעיקר, ב ע י ק ר,

לכל מי שיש להם נגיעה בילדים,

הורים, מורים, אנשי חינוך, מדריכים, אחים, חברים,

וגם כל מי שחי ועובד עם הילדים האלה כשגדלו להיות מבוגרים.

אם הורה אחד, ילד אחד ינשמו עמוק בשקט לרגע כי יש מי שדומה להם,

אם מורה אחד ירגיש שהוא מבין אותנו קצת יותר, וישבע לעצמו להתאפק

עוד קצת בפעם הבאה, אני את שלי עשיתי. זה ככה פשוט.

כי

זה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק.
המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו.
שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/rafi_reshef_intimate-s2/VOD-919a8dfb80cd671026.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=319448228

.

אינטימי עם רפי רשף. הייתי בהיפר מטורף, אתם יכולים לראות, נכון?

אין שאלה אחת שעניתי לו ישר בלי להקיף אותה בכל כך הרבה מסביב,

אבל זה מה יש, וזה בסדר גמור. אני מקווה…

11 בינואר 2021 – 10:31 קטגוריות: אני, הפרעת קשב | תגובות (4)

תגים , , |

16 דברים – ערכת השרדות עצמית, רשימה ראשונה

.

1. חזרו להשתמש בטלפון, לשמוע את מי שאתם מתעניינים בשלומו, לספר מה שלומכם,

להקשיב לטונים דיבור, לאנרגיה, לתקשר.

2.הקשיבו להרצאת טד אחת ביום

3.צאו להליכה, חצי שעה לפחות, מוסיקת שנות העשרים שלושים שלכם.

4.שימו שעון מעורר, גם אם לשעה מאוחרת מימים רגילים של פעם

5.עשו נקיון בארון הבגדים, הכינו ערימה לתרומה

6.אם אין לכם ילדים ( בכלל או בבית ), נסו לדבר, לשחק עם ילדים פעם בכמה ימים,

אין דבר שמחזיר תום ושמחת חיים כמותם.

7.מיינדפולנס. שקט בתודעה. הורידו אפליקצית מדיטציה כלשהי, אני אוהבת את

headspace. ותרגלו אפילו כמה דקות בודדות.

8.לבשו בגדים הפוכים מהטעם הרגיל שלכם. אתם כמוני? הארון כולו מונוטוני בשחור,

לבן, אפור? מצאו את הגופיה האדומה היחידה, המכנסיים הורודים שאיךשהו נשארו

בארון ולבשו. המטרה, לעודד את המוח, הנפש, להתעורר מהשינוי, בוסט אנרגיה.

9.מצאו בוי או די את הסרט נעורים שהכי הכי אהבתם אז, תלוי בני כמה אתם, תזמינו

את הילדים לראות אם הם בבית, או תראו לבד. פופקורן, יין, תה, מה שתרצו.

10.קחו קערית זכוכית קטנה, או כוס עם פתח רחב, מלאו מים, אספו.עלי כותרת

צבעוניים של פרחים קטנים מהחצר, אדנית, גדרות בהליכה, והניחו בקערית. אם יש לכם

נר צף, נהדר.

.

11.בשלו משהו חדש. חפשו באינסטגראם, באתרים, בלוגים, ויאללה.

12.רקדו לבד, זה הדבר שבאמת הכי מרים. פתחו יו טיוב או טלפוןוסגרו תריסים ורקדו,

עדיף בלי בגדים, עדיף גם לשיר בקול רם.

13.חפשו ויטמינים בגומי. זה קצת קלוריות אבל שווה את הממתק.

14.אכלו שוקולד מריר באחוזים מאד גבוהים

15.נסו בושם חדש

16.בדיוק הזמן לארגן אלבומי תמונות מודפסים. יש את האלבומים.של בן שהם קטנים

ומקסימים ויש רגילים, ספרי זכרונות מודפסים.

כוכבית – גם לשקוע ללעשות כלום זה בסדר, אבל שמרו על עצמכם וחזרו לעשות משהו ברשימה הזו

או ברשימה שלכם אחרי יום יומיים.

מוזמנות/ים להוסיף כמובן

צילום: החיים על פי סליים ארונס #slim aarons
13 באוקטובר 2020 – 11:53 קטגוריות: בינתיים | תגובות (3)

תגים |

לנצח יומולדת

.

היום הראשון באוקטובר,

לנצח יום ההולדת של אבא שלי, אהוב לבי.

לפני תשעים ותשע שנים נולד ולפני שנה וחצי סגר עינים בשקט, בשלווה,

בהשלמה וצניעות כפי שחי את חייו.

אין לי תלונות על הזמן שהיה לי איתו, זה בסדר למות בגיל תשעים ושמונה.

.

הוא היה אבא נהדר, באמת,

הוא עדיין,

ואיש מתוק, וגבר יציב, וחזק, ואולדסקול בהמון מובנים אבל גם פתוח מאד

וסובלן ומכיל כל סוג של דעה ( חוץ מויכוחים וריבים התוך המשפחה, זה לא,

זה היה הדבר היחיד שגרם לו למצוקה אמיתית ע"ע זכרונות ילדות כנראה ).

היה לו מבט ישר וטוב,

הוא הפך רגשן בשנותיו האחרונות,

הוא אהב את אשתו ואותנו ואת נכדיו ואת ניניו בלב מלא,

היו לו תשע אצבעות בגלל תאונת טבעת בצבא,

הוא בנה חיים יציבים כלכלית למשפחתו פעמיים בימי חייו,

הוא היה סקרן, ניגן על מפוחית ואקורדיאון, אהב אופרות אהבת נפש, דיבר

שש שפות, קרא מעט ספרים והמון עיתונאים ומאמרים ומגזיני מדע וספרי חוק,

ניגר נהדר, צילם, גינן, גידל ורדים לתפארת, אכל כל מה ששמו לו על הצלחת

עד הפירור האחרון, תמיד.

הוא היה האיש הכי טולרנטי שפגשתי, אבל באמת, מתוך כבוד אמיתי לזכות האחר

לדעה, לעמדה אחרת. הוא היה שמאלן נטו, בלי כן, אבל, ואולי, וגם זה מתוך נקודת

מוצא אנושית, ששיוויון הוא שיוויון וזו נקודת מוצא שאין לחלוק עליה לעולם.

הוא היה צנוע, מדי לטעמי,

נתן הרבה יותר מקיבל,

עשה כבוד לכל סוג של מדים וסמכות,

ובכל זאת, בפעמים היחידות שקם ועמד על דעתו או זכותו או דברו,

עדיף היה למי שמולו, להתרחק מזעמו הרגשי, אש עקרונות.

את אמא שלי הוא אהב לדעתי יותר מאת ילדיו,

היא הייתה מרכז עולמו,

הייתה לו חולשה ענקית אליה והוא נכנע לה באהבה,

לחולשה.

אני אוהבת אותו אהבת נפש עמוקה,

והאהבה הזו והוא נוכחים בחיי היום בדיוק כמו תמיד,

אולי אפילו קצת יותר,

מציפים אותי במעמקים חדשים ומשמחים בנוכחותם.

.

היום יומולדתו של מאיר גולדנברג,

מאירקה,

אבא שלי,

.

אהוב לבי,

תמיד היה, ותמיד יהיה.

.

1 באוקטובר 2020 – 12:29 קטגוריות: אני | תגובות (7)

תגים |

יום כיפור, ורסיה שלישית

.

עד 73 הוא היה יום שמנסים לצום בו, ושקט, וסבתא ואמא ודודה אתי צמות, ואבא ודוד

יוחנן לוקחים לעצמם אוכל, ואנחנו קוראים, משחקים בשקט, משתעממים באופן נעים.

ביום כיפור 73, די מוקדם בבוקר טרנר צלצל שיש הרקולס לבסיס בעוד שעתיים ובבקשה

תעלי עליו, את רשומה, אני לא זוכרת אם מישהו עבר לקחת אותי או שאבא שלי הקפיץ

אותי. והתחילה המלחמה של הדור שלנו, הקללה שלו, מצב ההשרדות שגם חיילות

נכנסות אליו.

גם חיילות חוות מלחמה, גם חיילות הן בני אדם צעירים שחוות אובדן חברים, אהובים,

קשת רגשות חדשים ומבהילים ומרגשים ומציפים מצבעים וסוגים שלא הכרת או התכוננת

להם מעולם, חודשים ארוכים במצב הרגשי הזה, בלי יציאות הבייתה כמעט, כוננות שיא

בטייסות, ואיש אינו מדבר עם איש על מה קורה בנפש, מצב השרדות אמרנו.

ואז המלחמה הסתיימה וההלם גדל אפילו יותר, כי ההבנה מי לא יחזרו להדריך, לא יחזרו

לבסיס, וכמה, מ ה ז ה ה מ ס פ ר ה ז ה?

הרשימה הזו של חברים שלך, ידידים, מחזרים, מדריכי טיסה, כאלה של היי וכאלה של

חיבוקים וכאלה של טיולים וסרטים וטיסות ושיחות ארוכות ארוכות בלילות, אלה שאת

רואה על בסיס יומיומי מאז שהגעת לבסיס, למשרד, איפה הם? מה זאת אומרת,

כל אלה לא יחזרו, הדעת לא מבינה.

אז ב 73 הוא הפסיק להיות יום כיפור של בית והפך להיות יום זכרון. של מי שנפגעו

בעצמם, והמשפחות, וחברים, ומעגלי חיים רבים כאדוות ממטאור כאב והלם, ושלנו,

המחזור של המלחמה הזו.לא כל דור זוכה ומקולל במלחמה משל עצמו, שבה חייליו /

ילדיו  הם בסיס הלוחמים שלו.

היום אני מרגישה שנוסף ליום הזה רובד נוסף של זכרון צרוב לתמיד,

השנה הוא הופך להיות סמן לשמירה מסוג אחר על הבית הזה, על המדינה הזו, הפעם

לא במטוסים וטנקים ומודיעין, הפעם בדגלים שחורים, עמידה בבלפור, על הגשרים,

בסטטוסים ברשתות החברתיות, בעמידה בגו זקוף מול אדם אחד, ראש ממשלת ישראל

ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה סוג של מלחמה אמיתית, למרות שאין מולנו אויב,

ואין חלילה רצון שיקרה לו משהו ברמה האישית,

וכלי הנשק הם מילים ודגלים וויכוחים והפגנות וכל מה שעומד לנו לידע  ויכולת חוקית,

אבל ברמה העקרונית יש מולנו מי שלדעתנו,

ועל פי כל הסימנים מנסה להחריב את הערך העליון, הבסיסי של המקום האהוב הזה,

המבוסס על צדק, שיוויון ודמוקרטיה,

ועל זה אנחנו מגינים,

באותה אהבה וידיעה שאין ברירה,

זה הבית שלנו,

ואנחנו נשמור עליו,

בדיוק כמו ששמרנו עד היום.

27 בספטמבר 2020 – 21:59 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

תגים , , , , |

דרך שברי הזכוכית

.

אני קורבן, קורבן לא קורבני, אין סיכוי, מעולם לא הייתי.
.
נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים,
תראו את העינים שלה, שלי, שברי זכוכית ואני.
בדיוק ככה זה מרגיש בימים כמו היום.
היום הזה,
הוא טריגר מטורף,
כמו שכל ידיעה בעיתון, על המסך,
היא כזו.
שיתוק, בעתה, קור, חום, בחילה, בהלה,
נסיון לזכור שזה כל מה שזה,
תגובת הנפש, והגוף, והפחד או הרצון להזכר סופסופ.
זה לא מתמיד,
מגיל שלושים אולי,
אז התחיל תוך כדי טיפול
הבהוב זכרון מעורפל, הבזקים בודדים מעבר למודעות,
אבל הזכרון לא נפתח,
לא הדליק אור בחדר הנעול הזה,
ומאז אני מקבלת את פני הטריגרים
בבעתה ותקווה,
פחד מצמית וכעס של נו כבר, תבוא ונגמור עם זה,
תן לזכור.
אולי
סופסופ
אחד מהם יצליח לפרוץ
את מה
שהנפש שלי
הצליחה לחסום כל כך טוב
שעשורים של טיפול לא יכולים על בונקר הזכרון שמבצרת הנפש הטובה,
זו שכנראה הבינה הרבה יותר מהילדה שהייתי
שיש דברים שהיא או אני או שתינו לא נצליח להכיל מבלי להשבר,
אז לוק דאון הוא הפתרון,
ננעל ונזרוק את המפתח ילדונת,
עזבי מסיפורי האגדה או ההרפתקאות,
את המפתח הזה אני לא מתכוונת לתת לך למצוא,
אין כאן האפי אנד אהובתי
לחשה לי כנראה נפשי הטובה, המגוננת,
איך שהיא יודעת לשמור על מי שמופקד עליה, או להפך.
אבל היום אני מרגישה,
אולי מגילי, נסיוני, הכוח שאני יודעת, מקווה שיש בי,
היום הטריגר,
מבעית ומצמית ומבהיל כמו שהוא
עדיין יכול אולי להיות תרופה, אולי.
אולי יום אחד אני אזכר מה קרה בבית השכן הארור ההוא,
אולי אוכל לזכור ולגמור עם זה סופסופ,
בלי תסריטים מדומיינים, ניחושים, תסכול שאין דומה לו,
תחושת אין שליטה,
איך אני לא זוכרת אבל מקיאה ורועדת משבבי זכרון.
זה מוות, התקיפות האלה, מוות!
תורידו את הידים שלכם מאיתנו, מנוולים.
.
#מאסרעולםלאנסים
.
20 באוגוסט 2020 – 21:11 קטגוריות: רחלי | פרסם תגובה

תגים , |

לאבד את אליס, קלוז'ר

/

לאבד את אליס, לפני כמה דקות הסתיימה הקרנת הפרק השמיני האחרון של הסידרה.

זו הייתה חוויה טובה וחיובית ומחזקת והנה קלוז׳ר, למרות שלא חושבת שכתבתי פתיח,

הכל היה מאד צפוף לפני שנה וקצת. אבא, בית חדש, זאתי בירושלים, סידרה,

אבל עכשיו אני יכולה להעלות קלוז'ר ואולי בהמשך יותר.

זה נכון שיצירה קולנועית היא סך כל מרכיביה,

מצלם שתרומתו קריטית עד מאפרת, ממעצבת תלבושות עד גריפ ותאורן ומכין

הסנדוויצים או נערת המים וריבועי השוקולד לרגעי משבר, מאיש הסאונד והבום מן עד

עוזרי ועוזרות ההפקה שמתקתקים כל בקשה ומסדרים כל משבר, מעוזרות במאי

ומנהלת תסריט שזוכרת בשבילך באיזו יד גירדת בראש בשוט הקודם, עד מחלקת ארט

שמעצבת מציאות בתכלס, ונהגים חייכנים גם בארבע בבוקר,

ומפיקות ומפיקים,

ואנחנו, שחקניות ושחקנים שעומדים בשורה הראשונה ואותנו רואים,

ואנחנו מקבלי הקרדיט הכי גדול בעבור הזה,

אבל מאחור ניצבים עשרות, לפעמים מאות רבות של אנשי תעשיה, קצת מושבתת כרגע,

יצירתיים ומוכשרים,

ולפניהם, לפנינו, עומדים ת מ י ד,

עומדת במקרה הזה,

מנצנצת ככוכב יוצא דופן, חזקה שאין לתאר, קשובה ורגישה וגם פגיעה וחסרת בטחון

כמו כולנו, וקצת מוזרה כמו כל יוצר טוב, ומצחיקה, ומתלבשת היטב, עומדת הפעם סיגל,

סיגל אבין,

שיצרה, כתבה, הרימה, ביימה, ישבה בחדר עריכה עד אתמול, יום לפני הקרנת הפרק,

בחצות בדיוק, כמו סינדרלה עם חולשה לדדליין וסיימה את הפרק האחרון בסידרה שלה,

שלה, ושלנו, השותפים שלה, בלאבד את אליס.

.

אני באופן אישי אסירת תודה על שחילצה אותי מהקפאון שלא באשמתי המשחקי שלי,

שהזכירה לי כמה אני אוהבת לשחק,

שהחזירה לי את הבטחון שאני עושה את העבודה הזו שלי היטב,

שהוכיחה שכוח נשי הוא באמת סופר כוח,

שנשים רואות, בלי הכללות,

אבל שנשים רואות, גם כבימאיות, עמוק יותר, מורכב יותר, אנשים ודמויות וסיטואציות.

היא הסידרה, היא אליס, היא סופי, היא סיגל.

.

היום בערב הוקרן הפרק האחרון של לאבד את אליס.

ממחר תוכלו לעשות בינג׳ ומעוד כמה חודשים להמליץ לחברים ומשפחה לראות באפל טיוי.

.

זהו, תם ונשלם, קאט ולב גדול לסיגל ❤️ ולאיילת זורר וליהי קורנובסקי שהפכו סיסטרס גם.

.
6 באוגוסט 2020 – 23:28 קטגוריות: קולנוע | פרסם תגובה

תגים , , , |

כתבת שער מודפסת. לארכיון

.

הבלוג שלי משמש גם הגוגל פרטי, מחסן תיעודי של מה שאני בוחרת לשמור. כתבת

השער שלי שהתפרסמה היום ב"זמנים מודרנים" קצת שונה מהרגיל, מכתבות רגילות,

ההצעה שלי לעורכת הייתה שאני אכתוב ששים ושש נקודות על עצמי, ערכים, פרטים

על עצמי במקום עוד ראיון על איך את מרגישה עם הגיל התקבלה בתבונה ועניין, רק

מה? לא קיבלתי הגבלת מילים, ובמקרה שלי, יעיד מי שמכיר אותי, זו יכולה להיות בעיה.

אז כתבתי וכתבתי וכתבתי, זה לקח לא מעט זמן להפתעתי, ובסופו של תהליך שלחתי,

וכן, זה קיבל מחמאות רבות יחד עם חרב עריכה הכרחית. היכולת לקצץ בחצי לפחות, לא

לגעת בסגנון הכתיבה שלי, ועדיין להצליח לשמור לגמרי על רוח הדברים.

שאפו גדול למי שעשו במלאכה.

אני מעלה את הכתבה כפי שהיא ואעלה מאוחר יותר פוסט עם הטכסט המקורי שלי,

מעניין אם יהיה הבדל מבחינת הקוראים.

 

 

הכתבה הזו היא חלק ממסע יחסי הציבור לסידרה "לאבד את אליס" שאני לוקחת בה

חלק לשמחתי הגדולה, שנוצרה ובויימה על ידי סיגל אבין, סופר אש ומככבות בה

איילת זורר וליהי קוחונובסקי, שתיים שהן אחת, או שלא? הסידרה משודרת בימי

חמישי בערב ב"הוט" ובעוד כמה חודשים ב"אפל"

 

1. הפייסבוק שלי  2. האינסטגראם 3. דברים שאני אוהבת

 

צלם: שי פרנקו סטייל: לימור ריהנה איפור: דניאל פיצ'חדה שיער: שי בוטה

 

 

22 ביולי 2020 – 13:53 קטגוריות: אני | תגובות (4)

תגים |

בין הנשיא שלי לאמא שלי

.

נשיא יקר,

אמא שלי בת תשעים וארבע, עליזה, עלינג כמו שאבא שלי קרא לה, גם היא התאלמנה
לפני שנה. הם היו נשואים כמעט שבעים ושתיים שנים והיו באמת צמד חמד מתוקים מאין
כמותם יחד, באמת, והגעגועים שלה אליו גם אם שקטים ניכרים עליה כל כך וגורמים
לרצון לחבק ולאהוב אותה אפילו יותר מכרגיל. היא עדיין גרה בבית ילדותי, ברמת החיל,
מרחק ארבע דקות נהיגה ממני.
בימים רגילים אני או אחי או אחותי רואים אותה יום יום. התפרצות הקורונה והבקשה
להתרחק עצרו את הביקורים שלנו, ילדים טובים ואזרחים נותני אמון ושומרי חוק פסקו
מיד. אני מביאה כל מה שצריך לה ולמטפלת שלה שנמצאות בבידוד מוחלט. אוכל,
פירות שהיא אוהבת, ירקות, תרופות, פרחים לשבת, עוגה. אני צועקת מהשביל, היא
מנופפת לשלום ואני מתרחקת עם בטן מתהפכת.

בליל הסדר הייתי בבית שלי, כאמור מרחק הליכה קצרה ממנה, הייתי לבד ובזום עם
הבת שלי והמשפחה ובכיתי את ליבי, עליה, לא עלי. ראייתה לא טובה, היא גם לא
שומעת כבר מי יודע מה, או בקיצור, זום לא ממש יעיל במקרה שלה. בלילה ההוא,
לילה שכולנו מכירים ונמצא בדיאןאיי המשפחתי והרגשי של כולנו הייתי בבית שלי
והלב שלי נכמר על ובגלל אמא שלי התמה והמתוקה והצחקנית בדרך כלל שאין לי
בכלל מילים שיצליחו להסביר כמה. בלילה ההוא לא הצלחתי לישון כמעט בכלל,
מיסורי מצפון, אשמה, חוסר אונים. מהידיעה שבכל בוקר כשאני מביטה עליה בטלפון
של המטפלת שלה אני רואה אותה קמלה, מצטמקת ונעלמת. היא אשה בריאה יחסית
לגילה, ואם תשאל אותי, אם הבדידות הזו תמשיך, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן,
הבריאות בסדר גמור, אבל הנפש שלה נעלמת, אני רואה, שלא נדבר על האור בעינים
והשמחה. היא נסוגה לתוך עצמה, והעצבוהבדידות חורצים בה סימנים וכאבים שכל
תשעים וארבע שנותיה לא הצליחו.
.
אני מבינה את האהבה והדאגה והרצון להיות איתך שמרגישים הילדים שלך, וגם את
הבדידות שלך והרצון להיות איתם, בטח שאני מבינה, מה שאני לא מצליחה להבין זה
למה לילדים שלך ניתנו שתי פריבילגיות שלי ולאימי לא ניתנו. האחת לעבור בדיקת
קורונה כדי לדעת שהם בריאים דיים כדי להתקרב אליך, והשניה הזכות לעבור על
החוק ללא חשש ולהתחבק איתך בליל הסדר, או באופן כללי בימים האלה.

על פי הבנתי, עכשיו תורך לא לישון בלילה מיסורי מצפון ורגשי אשמה.

רחלי, הבת של עליזה ( ומאיר )

 

 Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין

 

ואתם בהחלט מוזמנים לשתף אותו או לשלוח אותו לכבוד הנשיא –  Public@president.gov.il

 

נ.ב. זה טכסט מועתק מסטטוס פייסבוק שלי כדי שלא ילך לי לאיבוד בפיד.

11 באפריל 2020 – 11:54 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

תגים , , , , |

געגועים מסוגים שונים

.

אני גרה במרחק רבע שעה הליכה, בהליכה מהירה אפילו עשר מבית ילדותי בו ספונה

אימי המתוקה בת התשעים וארבע עם המטפלת שלה. בחודש האחרון אני מביאה לשם

כל מה שצריך, אוכל, תרופות, קצת פינוקים ולפעמים פרחים לשבת. אני פותחת את

השער, עוצרת באמצע השביל, ואמא שלי, עם ההליכון ולצידה אניטה המטפלת המסורה

שלה יוצאות למרפסת, היא מנופפת לי לשלום, לפעמים מתיישבת ומדברת איתי שלוש

דקות, לפעמים מנופפת בידה לכי רחלינקה, נתחבק בעוד כמה ימים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, אבא שלי איננו בדיוק שנה, שנת אבל ראשונה

אחרי שבעים ואחת שנות נישואים, שבעים ושתיים שנות חיים יחד, עד לפני חודש היינו

אצלה, אני או אחי או אחותי בכל יום, יושבים איתה, מחבקים, מפטפטים, מחבקים עוד

קצת, דואגים לסידור שניים וממשיכים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה למרות שיחות הפייסטיים הרבות, לפעמים היא

מחייכת אלי, לפעמים אומרת תבואי מחר ונתחבק, הלב שלי נחמץ. לפעמים אני שוקלת

להשיג סרבל ניילון ולהתמגן ולהכנס לחבק אותה, אבל מתאפקת.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, היא בת תשעים וארבע, המחשבה שהיא עלולה

לחלות, לאו דווקא בקורונה הארורה הזו, ושלא תהיה מחובקת, כי מטופלת זה ברור, אבל

להרגיש נאהבת ומחובקת, בטח בגילה, לא רק, אבל, זה הכרחי, גורם לי לשינה טרופה.

 

וכל הפוסט הזה קורה בגלל זוועות בתי האבות ונסיון לדמיין איך הייתי מרגישה אם היא

ונניח אבא שלי היו מחליטים לעבור לבית אבות ( אין סיכוי במקרה שלהם כמובן, הוא

טיפס על הגג לנקות את קולטי דוד השמש בגיל תשעים ושתיים, ולא היה מוותר על

המרתף ופינת הנגרות שלו לעולם ), אבל נניח שהיו בבית אבות עכשיו, אם הייתי מבינה

מה קורה שם, שחלק מאנשי הצוות והדיירים אובחנו עם קורונה, איך המדינה מפנה להם

עורף, פיקוד העורף, אולי בצדק אולי לא אנ'לא מבינה בזה, מסרב לקחת אחריות על מה

שהמדינה מטילה עליו, פשוט משאירה אותם נעולים ( לא חולים, רק חשופים להדבקות

מעצם היותם שם ) במתחם שהסיכויים לצאת ממנו בחיים בגילם הוא כמעט אפסי, ולא

היו מאפשרים לי, באיזו זכות הייתי מעוניינת להבין, לא לראות אותם, לדבר איתם,

להרגיע, לנחם, לחזק, או לקחת אותם הבייתה כדי לשמור עליהם, לטפל, להחזיר אהבה,

כאילו הם שעשו את שלהם ועם כל הצער יש סדרי עדיפויות.

רמת התסכול,

חוסר האונים,

הבטן המתהפכת

והזעם של הילדים של הזקנים בבתי האבות צריכה להיות של כל אחד ואחת מאיתנו,

כי אלה יכלו להיות ההורים שלנו, או בעתיד אפילו אנחנו, אפילו אתם.

נ.ב. בתמונה, געגועים מסוגים שונים

 

ונתניהו, גם זה עליך וגם על ליצמן ודרעי ושאר המושחתים בממשלת המחדל המתמשכת

הזו, עשור של מחדלים, שחיתויות והעדר מוסר ציבורי, ממסדי, אישי.

 

נ.ב.ב לבת שלי, לא יקרה מותק, sorry 

5 באפריל 2020 – 09:12 קטגוריות: בינתיים | תגובות (4)

תגים , , , |

מה את ילדה קטנה?

 

.

מאתמול, כשגנץ ואשכנזי בום, הצטרפו לממשלת החשוד בפלילים,

מה את מתפלאת, מה את תמהה, איך את עדיין לא מאמינה, מה את ילדה

קטנה, מה זה פרץ החוסר אמון, חוסר האונים, התסכול הזה שלך, הזעם,

כמה פוסטים, מה קורה מותק, מה חשבת שיקרה,

אז ככה:

הצבעתי מרצ, כמו תמיד, אבל הפעם בלי הרבה שמחה, עם התלבטויות, בלב כבד,

כמו ילדה שהוריה אכזבו ממש. למרות סתיו שפיר, שאיך שנהגו בה הוציא ומוציא אותי

מדעתי ולעולם לא אסלח להם,

וברגע שהיא ו/או ציפי לבני חוזרות, אני איתן.

למרות אורלי לוי שהייתה באמת מכשול רגשי ושכלי קשה כל כך, עד כאבי בטן

והתלבטויות ואפילו חלום מסוייט אחד, אבל הצבעתי למפלגה שאני מחזיקה במצע שלה,

שהייתה הבית הערכי שלי תמיד,

שלמרות האכזבה שלי ממי שעומדים ועומדות בראשה היום, אני מאמינה בה,

במפלגה ואני מחכה תמיד, אבל באמת ת מ י ד שהדבר הנכון יקרה,

שאנשים יתנהגו כמו בני אדם,

שאנשים יעמדו במילתם, בהבטחה שלהם, פוליטיקאים או לא פוליטיקאים.

שלא יסתכלו לי, לנו בפנים ויגידו דבר אחד ויפעלו חד משמעית ההפך,

שלא יבגדו באמוני בקור רוח, בגסות, בלי הנד עפעף.

אני לא נאיבית,

אבל אני באמת מאמינה בטוב שבאדם, ביושרה כתכונת יסוד, בהגינות,

גם בפרטי וגם בלא פרטי.

מאמינה וחושבת שברגע שנאבד את האמון הבסיסי הזה, הלך עלינו.

מעדיפה להשאר מאמינה ומתאכזבת, מלא נותנת אמון בשיט,

מעדיפה להרגיש הכל, ובסוף לפגוש ולבחור את מי שראוי,

באמת, באופן בוגר ואחראי וערכי וישר דרך ואנושי ושיוויוני באמת ושוחר שלום,

כי איפהשהו בפוליטיקה, יהיו אנשים ראויים, אולי לא כרגע, אבל עוד מעט.

.

27 במרץ 2020 – 09:49 קטגוריות: אני, עד כאן | תגובות (1)

תגים , , , |

שנה

.

שנה. איך עברה שנה ואפילו לא התחלתי להבין אני חושבת, באמת.

במובן המעשי אני מבינה כמובן, אבל אם תבדקו במסת הלב שלי, או הנפש, אין שם

הוכחות לאי קיומו, הוא נוכח באופן הכי פשוט ויומיומי.

אני לא בוכה עליו בדמעות רבות, לא בכיתי הרבה ( מדי ) מהתחלה,

לא כי אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש, מה פתאום,

מסת הרגש הפנימית ששייכת לו נוכחת כבדה וסמיכה בחיים שלי באופן קבוע ומקרי,

אבל זה באמת ככה. זה מגיע במפתיע, בלי הכנה או טריגר, הבזק רגש ואני קופאת,

מרגישה את האין או היש שלו, ככה פתאום, בום.

איך אני יכולה להיות מוכנה לברק הזה, לשצף שגואה ומציף ועוצר הכל, 

לעוצמה ולרגשות שאין לי לפעמים מושג או הבנה מה הם ברגע הראשון,פשוט צונמי.

לפעמים שמחה, לפעמים ריק. יש פעמים שאני מחייכת ואומרת היי אבאלה בקול רם,

לפעמים בלב. לפעמים יש בי צורך לראות תמונה שלו, או רק לעצום את העינים והוא שם,

והמבט הזה אלהים, איזה מבט יש בעינים הכחולות האלה, הכחול של העינים שלי בדיוק,

אבל המבט, איזה מבט ואיזה עינים טובות, שיקוף של האיש הזה שהוא היה ועודנו אצלי.

לפעמים אני נופלת לתהומות עצב או תהיה כי מה זאת אומרת שאני לא יכולה לחבק

אותו, להתרפק עליו, להצחיק אותו שזה הכי כיף, להרגיש את היד שלו על הלחי שלי.

כמעט תשעים ושמונה שנות חיים מלאים וטובים היו לאיש המתוק הזה,

אז העצב על מותו אינו עצב אכזר או קשה,

ואולי הוא בכלל לא עצב, אלא אהבה בצורה הגרעינית ביותר שלה,

כמעט כמו אהבה לבת שלי, רק מהכיוון השני. ובכל זאת, לפעמים אני בוכה.

 

.

אבא שלי, אהוב ליבי, שנה, ונדמה לי שזה פשוט יהיה ככה תמיד, אהבה.

 

 

23 במרץ 2020 – 00:52 קטגוריות: אני | תגובות (6)

תגים |

פעם ביום – הצעה לימי בית וקורונה

.

אנחנו בתחילת תקופה של ימי בית רבים וארוכים,

אחד הדברים שתקופה ארוכה וקבועה מאפשרת היא תיעוד,

זמן ותיעוד מאפשרים יצירתיות מצד אחד ורפיטטיביות מצד שני,

שזה שילוב מושלם.

הצעתי:

החליטו על יומן בידוד,

עקרונית, משהו שתכתבו, תצלמו, תאספו, תגזרו, במשך הזמן הזה.

זה יהיה תיעוד מעניין, זה יתן ינקודת מירכוז ליום שלכם,

ופעם זו תהיה תערוכה און לין או בחיים עצמם מרתקת של כולנו.

זה יכול להיות אישי,

זה יכול להיות משפחתי

אבל נסו שזווית הצילום, והפריים יהיו זהים ככל האפשר.

מאיסוף קליפות הביצים בכלי שקוף בכל התקופה ( או קליפות השום )

עד רישום או צילום אכלנו לארוחת בוקר,

מצילום איך החלון במטבח  נראה הבוקר ( העונה מתחלפת )

סלפי במקום קבוע, איך המיטה ניראת בבוקר,

אולי צילום מה אני מתכוננת ללבוש היום

או מה קורה לתפוח אדמה במשך שבועיים ( ואז נחליף ירק או פרי )

אפשר לשחק שבץ נא עם מהלך ביום ולצלם את הלוח,

לצבוע ציפורניים כל יום ולצלם,

סלפי משפחתי במקום קבוע בבית

לצלם משפט מקרי מספר ולכתוב עליו כמה מילים

לצלם את הצעצוע הכי אהוב בכל פעם במקום אחר בבית

לרקום ולצלם התקדמות

איך השמיים ניראים

איך שולחן העבודה או פינת המחשב

את הכיור בסוף היום לפני שמפנים אותו

את הספה בסלון בשעה קבועה

אין סוף אפשרויות

וזה יהיה בסוף משהו עם ערך בסופם של הימים האלה,

כמו כל מסע שיש בו גם יצירה ומבע אישי וטביעת נוכחות אישית.

.

שוקלת לפתוח קבוצה לפרוייקט כזה לכל מי שירצה להשתתף או לראות מסע כזה,

תבואו אליה? תשתתפו? תשתפו משלכם או רק תציצו?

אז בואו, הקבוצה נפתחה ולא פעילה עדיין,

אני מנסה להבין איך זה יעבוד ברמה הויזואלית כדי לא להיות מוצפים,

אבל בואו,

שמה: פעם ביום , כ א ן בפייסבוק

.

19 במרץ 2020 – 08:48 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (9)

באמצע

.

זה יום כזה שקורה בו המון לעומת ימים אחרים, שקטים שקורה בהם רק בנפש פנימה.

היום יום המשפחה אומרים לי.

אחרי שנות הגן ובית בספר התאריך הזה דוהה מעט, ובכל זאת.

ששים שנה בדיוק בין צילום העליון לצילום התחתון שצולם לפני שנתיים, כשנשכבתי

ביניהם ככה ואמרתי אבא תסתכל לכאן והוא שוב התפלא מהמצלמה בטלפון,

מה עוד ימציאו הוא שאל בכל פעם מחדש עם עינים של ילד ששמח לגלות דברים

חדשים שרוח האדם ממציאה.

המקום הזה בין אמא לאבא,

לפעמים עם שני השותפים שלי להורים, שהם נחמדים בפני עצמם, לא אומרת שלא,

אבל הכי כיף לבד, בכל זאת ילדת אמצע מקופחת תמידית לתחושתה.

יש לי אח ואחות ובת ומשפחה מעונפת ורבה,

אבל יום המשפחה הזה, הראשון בלי מי שעומד בראשה גם בהעדרו, הוא הפעם שלי,

ושל אמא ואבא שלי.

.

.

סוד ההורות הטובה, אני חושבת על זה הרבה בשנה הזו פשוט לדעתי,

אם אתם יודעים שההורים שלכם יקבלו אתכם בכל מצב, לא משנה מה, יפתחו דלת ולב,

יתנו לכם לדעת ולהרגיש שאתם אהובים ובטוחים לידם,

ואחר כך יתחילו הדאגות והפתרונות, הם הורים מצטיינים, זהו.

כל היתר, תוספות חשובות, אבל תוספות.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

תהיו הורים טובים, תקבלו ילדים טובים, מנסיון דו כיווני.

.

25 בפברואר 2020 – 22:39 קטגוריות: אני, רחלי | פרסם תגובה

תגים |

ארבע המלצות,פעם בשבוע #39

.

ההרגשה שכדור הארץ מנקה את עצמו,

טיהור. מצד אחד מעלה עצמו בלהבות ענק כמו מהגהינום,

ומצידו השני שוטף עצמו בגשמי זעף שמנקים ושוטפים את הכל,

גם במחיר קורבנות, ההרגשה היא שמשהו חייב לקרות ביחס שלנו לחיים שלנו,

ושל האדמה עליה אנחנו חיים, ואם לא נחכים ונעשה לבד, אמא אדמה, כמו כל אמא

טובה,  תעשה בשבילנו את העבודה כמו שמבוגרים יודעים לעשות, ברצינות, ביסודיות,

ועד שלא ישאר כאן גרגיר אבק. ומה שמעציב הוא, שישראל, משתרכת בענייני המחזור,

הרגישות וההבנה לכמה ענייני האקולוגיה קריטיים, בסוף הרשימה, כאחת מאחרונות

המדינות בעולם השלישי. עצוב ולא הכרחי, הנה אפשרות להחליט על מעשה אחד.

ותיד ישנה המודעות העצמית והמבוכה בין עיסוק בדברים הגדולים, החשובים של

החיים לבין הטבעי והקרוב, להתעניין בדברים הקטנים של החיים הפרטיים של כל אחד

ואחת, והדרך הנכונה היא בטח למצוא את המינון בין עשיה כלשהי לטובת הכלל, הכדור,

העתיד לבין איזה קרם הכי יעיל, איך להתגבר ולהתחיל לעשות כושר ובושם בריח גורלי.,

הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון והנה מוסיקה מפעם שאל

תשכחו לפתוח לפני תחילת הקריאה ( ולהשאר איתה אחרי ) .

.1. לערבב – לפעמים אני מגלה משהו במקרה, תוך כדי חפזון לעשות משהו, ואז אחרי

שאני מפסיקה להתפעל מעצמי אני תוהה אם זו באמת כזו תגלית, או שזה משהו שכל

העולם ( ובעליו ) כבר מכירות שנים ורק אני מאחרת כרגיל. אז רציתי לערבב את הסלט

והרוטב הנפלא שלו ולא התחשק לי להרטיב את הידים או אפילו להושיט יד לכפפות החד

פעמיות דבר-שאני-עושה-לפעמים, ועם כפות זה אף פעם לא מתערבב מספיק, ואז ראיתי

בזווית העין את הקערה הזהה ודינג! הנחתי את זו שעמדה בצד על הראשונה, ניערתי

וניערתי, הפכתי וניערתי, ווואלה, הסלט היה מושלם ברמת כיסוי כל עלה חסה ושאר

ירקות וגרעינים ומה לא שהיו בו. והיו. נ.ב. בטח אפשר להניח גם צלחת שטוחה, אבל

נדמה לי שבקערה על קערה יש לסלט/פסטה חופש תנועה שמאפשר תוצאה טובה יותר.

אאורקה!

 2. גבות – אני לא באמת מבינה את טירוף הגבות שאחז באנושות הנשית, באמת. זה

כבר הגיע לרמות מגוחכות, הלו…גבות, כולה גבות שלפעמים תולשים מהן כמה שערות

כדי לתת מסגרת יפה לעינים, ומסרקים, וכן, הן משתנות על פי האופנה, אבל כמות

תשומת הלב, מריטות, אביזרים לדבר הזה, למעלה מהבנתי ותודה שאני כבר לא בת

עשרים. ב כ ל מ ק ר ה, כיוון שאני לא ממש מנותקת ובכל זאת יוצאת מהבית לפעמים,

רואה מצלמה פה ושם מצאתי דרך הגיונית להתמודד עם הטירוף. מסדרת כרגיל לבד,

עם מראה מגדילה ( ראי המלצה מספר 3 ), פינצטה טובה, והנה התגלית, ו… התכשיר

הזה שיש לו מליון פרסומות? זה שעשוי מסיבים קטנטנים שנתפסים אם הבנתי נכון

בשערות הקיימות ומעבות וצובעות אותו קצת? סבבה, משפריצים קצת ממנו ( קניתי חום

בהיר, בצבע הגבות פחות או יותר ) ופשוט מסרקים, מברישים כלפי מעלה ואז הצידה

אומרים המומחים עם הסיבים האלה על המברשת וזהו, הן מלאות קצת יותר, מחזיקות

מעמד בגלל השפריץ הזה, הוא עובד קצת כמו ספריי שיער וזהו. המוצר קיים כמעט לכל

החברות, בכל הסופרפארם, בי, או בכלל.

3. ראיה – אין הרבה דברים שאני מתעבת, בל ממש, כמו את משקפי הראיה שלי, אני

מרגישה שהחופש שלי נגזל ממני, ולכן כל הזמן בודקת מה קורה בתחום. מנסה בזמן

האחרון לבדוק מהי שיטת בייטס, ובמקביל כבר כמה שנים חוזרת מפעם לפעם, בכל

זאת הפרעת קשב, למשקפי תרגול האלה, תבחרו לבד. אין כמעט מי שלא מאמין שיש

בהן מן התועלת, גם אם הן לא עושות ניסים. יש שלושה סוגי חירורים, אני מתאמנת

עם שניים, כמה דקות ביום, מתייחסת לזה כמו להליכה למכון לעינים, ומקווה לטוב.

4. סלון החורף של קרן ברגיל – בסוף אני אצליח להכין תיקיה עם העבודות שלי

שמתאימות כל כך לאוצרות שלה, אבל בינתיים, פעמיים בשנה, כמו שעון דיגיטלי

מעוצב לעילא ועילא אני מתייצבת בארוע אומנות עכשווי, מקורי, מעניין, שתמיד

תמיד משמח את הנפש. 

חוץ מזה אני מעלה לכאן תמונה וכיתוב מהאינסטגראם שלי אם לא בקרתן בו

השבוע, זה פשוט התכתב עם ההרצאת #גילובגדים שלי שלא התאפקתי.

טוטאל לוק חום, ומעיל שמעט שובר אותו אבל מתכתב איתו, שלמות. הוא צבע נהדר. עמוק, חם, קלאסי. כבר ניחר גרוני מול התגובות בהרצאות: הוא צבע של סבתא שלי – יש לסבתא שלך טעם נהדר, תשאלי אותה ממתי היא לובשת אותו. הוא לא מתאים לכלום – הוא מתוחכם ונהדר עם שחור, עם כחול כהה, עם ג׳ינס, עם לבן ועם כל הגוונים של עצמו ואני מתה עליו גם עם אדום. הצלחתי לשכנע לא מעט אני חושבת… 

.
זהו. תהיו נסיכות בנפש, חזקות, עצמאיות, אל תתנו לאיש להכתיב לכן את חייכן.
.
זה שבוע לתותים, תפוזים, פרחי חורף,  ביקור בחוף הים ביום אפור, ערמונים, טוב
.
לב, נדיבות, קביעת תור לקולונוסקופיה ( סליחה על הקפיצה, אין ברירה ), מעמ
.
מחרתיים, טלפון לדודה מבוגרת, ומשהו בשביל עצמך, אל תשכחי.
.
.
.
 ומי שלא רוצה להסתמך על הפייסבוק או האינסטגראם יכולים להרשם כאן 
 
מצד ימין למעלה, מתחת לאיור לקבלת מייל עם לינק כשמתפרסם פוסט חדש.
#ארבעפעםבשבוע #המלצות #גילובגדיםההרצאה
13 בינואר 2020 – 13:46 קטגוריות: המלצות | תגובות (2)

תגים |

רעב ושובע

/

מצב רוח פנימי ומציאות, וההפך.

הראשון משקף געגוע לבטא ולחיות על פי החופש הפנימי שמבעבע ובועט ונוכח תמיד,

גם בתקופות שקטות, הצילום של לינדה, המקצוע, גילה, הפראות, והבילויים, ניו יורק

והזוהר אקסיוז מיי לנגוויץ  של שנות השמונים לא היה ולא יהיה כמותו

 

והמציאות הערב,

 

 

 

לא רע, באמת, אבל כל כך, כלכך שונה שלושים מי סופר שנה אחרי.

הבטחתי לעצמי להשתעשע קצת הערב, לא לוותר לעצמי, ולא לצלם. החלטתי לענוד את

העגילים האלה עם בגדי הבית הכל כך נוחים ומסמורטטים שלי, הבטחתי לעצמי שפתיים

אדומות, יין שווה, ספר שאני מחכה להתחיל, שוקולד גם טעים גם בריא, גרביים חמות

ואדומות שיתכתבו עם השמלה של לינדה. contentment – מילה שאים תרגום שמצליח

להעביר אותה בדייקנות, נוחות אמיתית במקום ובזמן הנוכחי.

אני שמחה עם שתי התמונות, עם שני המצבים הפנימיים הדי קבועים שלי,

רעב שנשאר אבל לא מפריע לשובע, ככה, מדוייק.

 

שתהיה שנה מדוייקת במינוני החיים שתפיל עלינו, אאאאמן

 

31 בדצמבר 2019 – 21:53 קטגוריות: אני | תגובות (2)

תגים , |

שלום ותודה #לב

.

זו הודעה שקיבלתי השבוע,

כל כותבי ומחזיקי הבלוגים ב"רשימות" קיבלו אותה.

"רשימות" נסגר, כלומר יסגר באמצע ינואר.

כלומר,

מי שרגיל להגיע לבלוג שלי דרך העמוד של "רשימות"

צריך, צריכה למצוא דרך אחרת להתעדכן,

הדרך הנוחה ביותר לדעתי, כך אני עוקבת אחרי בלוגים שאני קוראת,

היא להרשם לקבלת עדכונים במייל, כ א ן, בצד ימין למעלה 

.

למרות שטכנית זה לא משנה כלום,

כי הבלוגים שלנו כבר מזנן לא יושבים על הפלטפורמה של רשימות,

זה עדיין צובט בלב. רשימות היה בית נהדר,

וברמה האישית, מהרגע שפתחתי את הבלוג שלי, בפלטפורמה הזו,

החיים שלי השתנו, וזו לא מליצה.

הבלוג שלי משתנה בשנים האחרונות, כמו הרשת כולה, כמו העולם עצמו,

כל הפוסטים החברתיים, פוליטים, זועמים, זועקים, הפכו לפוסטים מיידים

בפייסבוק, בטוויטר,

והבלוג הופך ומשתנה לבלוג אישי,

מתעסק בי, בהורות שלי לפעמים, בהורים שלי לפעמים, בלייף סטייל, בגיל, בגדים,

הורות, הרצאות, קשב וריכוז, אופנה, פוסט שבועי של ארבע המלצות, ספרים וסרטים

תערוכות לפעמים, בקיצור באישי שלי, בחיים עצמם.

.

הודעה על סגירה סופית של האתר
למשתתפות.ים שלום,
עד אמצע ינואר ייסגר האתר באופן סופי. 
מאחר וכל האתרים האישיים שמשתתפים ברשימות כאגרגטור מאוכסנים בכתובות אחרות,
כמובן שלא תהיה השפעה על פעילותם.
ההשפעה היחידה הצפויה היא שמאותו רגע לא יופנו אל האתרים האישיים כניסות מאתר
רשימות עצמו (notes.co.il).
אנחנו ממליצים להודיע על כך לקוראים.ות כדי להציע למי שרגילים.ות להגיע דרך אתר
רשימות להירשם לרשימת התפוצה של האתר האישי או אמצעי עדכון אחרים
(פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, סנפ'צט, טיקטוק…).
להערכתנו רב הקוראים.ות כיום מגיעים.ות לאתרים האישיים דרך ערוצים אחרים,
בין אם רשימת התפוצה של האתר, או הפעילות של הכותב.ת בערוצי מדיה חברתית. ל
כן, אנחנו לא צופים פגיעה מהותית במספר הכניסות לאתרים,
מה גם שרבים מהם נוטים לדירוג נאה בגוגל.
אנו מקווים שמצאתם עניין בהשתתפות בפרויקט.
בשם צוות האתר (ירדן, דביר, אילן…),
אורי

.

אז הנה ת ו ד ה אחרונה וגדולה ומלאת נצנצים וחיבוקים לשלושת אלה ממני

על שעזרו לי להתחיל, ולנסות להשאיר עקבות בחול הנעים  של הבלוגספירה,

אמשיך לי בודדה, ואשא אתכם בליבי ת מ י ד #לב

 

19 בדצמבר 2019 – 12:40 קטגוריות: בינתיים, בלוגים ורשתות | תגובות (1)

תגים , |

ארבע המלצות, פעם בשבוע #37

.

יש משהו נעים בסיכום שבוע השבועי הזה,

זה קצת כמו סיכום היום שאני מצליחה, לא האמנתי שאצליח, לכתוב ביומן שורה ביום

הגאוני הזה שמאפשר סיכום יום במשפט שניים בלבד, עם טריק שחוזרים לאותו עמוד

כעבור שנה בדיוק במשך חמש שנים. פרטים עליו, ועל כפפות החורף גם, בפרטי.

זה היה שבוע עם הרצאת הקשב והריכוז שלי בבית ספר תל אביבי לבערך עשרים

וחמישה הורים ומורות, על פניו מעט מאד אנשים, בתכלס, שיחה מועילה, המון רגש

ודאגה ואהבה ומרצה אחת מאושרת שניתנה לה הזכות ( באמת, בלי טיפת ציניות )

להשפיע במעט על היחס של העולם לילדים שגם ככה משאם כבד.

זה היה שבוע שמביא יאוש ותקווה בענייני מדינה ובחירות,

רק יאוש בעניין האסדה שתזהם את צפון הארץ ואין מי שיצליח לעצור את הזוועה,

כזה שהביא את החורף, את הבת שלי הבייתה לשלושה ימים, את שדה הנרקיסים

בשדה הגדול לפרוח, את מרק הפטריות, ארטישוק ירושלמי, תפוחי אדמה וערמונים

להצליח ( אנסה שוב ואולי מתכון בשבוע הבא ), את עץ הכריסמס היפה שלי להדליק

את אורותיו כי זה עושה לי ממש מצב רוח טוב, ואת המוסיקה האפילו יותר קיטשית

מזו של שבוע שעבר כדי שתכנסו לאווירת השלג אפילו כשהשמים בהירים.

אז הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון

 

 

1.מנקה פנים אבל זה לא העיקר הפעם – אני לא זוכרת ( כמובן ) אם כבר סיפרתי לכן

על מנקה הפנים הנפלא הזה, על זה אני זוכרת, על הראשון לא בטוח ולמי יש סבלנות

לבדוק, בכל מקרה שניהם מצטיינים, אבל העניין הפעם הוא ניגוב הפנים עם מגבת נייר

 ולא עם מגבת רגילה שתלויה באמבטיה, אפילו לא זו של הפנים והידים. על פי המלצת

קוסמטיקאית מומחית אחת וזה באמת נשמע פתאום הגיוני כל כך לנגב פנים, עינים עם

מה שאינו  צובר עליו לכלוך, זיעה, ומי יודע מה עוד. נדמה לי שכבר כתבתי על מגבות

הנייר הנהדרות באיכותן ובחסכון שיש באושר-עד מתוצרת קירקלנד בגלל שהן חתוכות

לפסים צרים יותר, אקולוגיה יו נואו, ובלי להיות קדושים מדי. אז גליל אחד מצא את

מקומו בחדר האמבטיה, וכולן, קוסמטיקאיות ורופאי עינים ( שממליצים גם ) מרוצים.

 

2. כרית לספר / אייפד תלת זוויתית – במת שזה גאוני. הרי בכל פעם זווית הברכיים,

גב, מצב ישיבה, חצי שכיבה, שכיבה מוחלטת, השתרעות שונה, ובכל פעם העינים

וחיפוש אחרי המצב האופטימלי לצפיה, קריאה ממשיך. הכרית הזו היא משולש שבכל

אחד ממצביו זוית ההנחה של הספר / אייפד שונה במעט וזה כל ההבדל ה ג א ו נ י.

מצאתי בסין, תבחרו לבד.

 

3. אורך מכנסיים – יש מכנסיים ארוכים ויש מכנסיים קולים יותר, שאינם ארוכים אבל

אינם שלושת רבעי, הם ככה באמצע, באורך המושלם ש"עושה" את הלוק הכללי, ולאורך

הזה יש מתברר מיקום מדוייק, ב ד י ו ק בנקודה שעצם הקרסול שלכן נגמרת, שם צריכה

להיות המכפלת של המכנסיים. ( לגזור ולשמור לפעם הבאה שתהיו אצל התופרת )

 

4. מתנה שאין אישית ממנה – חתונה, בת מצווה ( למרות שלבת/ בר מצווה ולברית

מילה ולחתונות אני נוהגת להביא אקסליבריס אם אני זוכרת להזמין מוקדם מספיק )

חתונה, סתם בגלל האהבה חותמת אישית של צילום שהופך לאיור שהופך לחותמת,

זו פשוט מתנה שמשאירה אנשים פעורי פה ומאושרים ( גם אם ישתמשו בה שלוש

פעמים בחיים ), וחוץ מזה תשוטטו בחנות הזאת יש לה מתנות נהדרות בכיוון הזה.

 

הנה, כמעט תמו ארבע, אבל תראו, זוכרות את אליפלט? העמותה שהתחילה כשבמחסני

הילדים של העובדים הזרים והפליטים התחילו למות ילדים, אז אליפלט עדיין פועלת

ושומרת ועוזרת למאות ואלפי הילדים האלה שלא חטאו בכלום ותראו מה חוזר בעוד 

שבועיים בדיוק – אני אהיה בסדנא של חנוך פיבן, ואתן/ם?

חוץ מזה, זה זמן התה עם הג'ינג'ר והדבש, מרק הגריסים של האמהות, זמן לנקות

את הפילטרים של המזגנים, לקנות תותים ( איך אתן פורסות את התותים, ספרו לי ),

נוריות, ספרים חדשים, ריקמה וקצת התכנסות. ולחזור ליוגה כמובן, ולא לפחד.

 

הנה המייל שלי לענייני הרצאות: chelligoldenberg בג'ימייל

וחוץ מזה בי קיינד כמו שאומרת אלן, שהלואי ואיזה זכיין כבר יצליח

להביא אותה לאיזה מסך, בי קיינד, נסו לשכנע שני אנשים להתחיל

למחזר יותר ברצינות השבוע ( אפילו רק כוסות חד פעמיות ושקיות

רב פעמיות לירקות ( אוי הנה לינק לכאלה ), ותקנו מטריה מצחיקה.

 

#ארבעפעםבשבוע #onceaweek #גילובגדים #גילובגדיםההרצאה

14 בדצמבר 2019 – 17:31 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל | תגובות (3)

תגים , , , |

חצי שנה ויומולדת

/

אז מה אני יודעת על זה אחרי חצי שנה?

אני יודעת שעם כל העצב העמוק, המציף, לפעמים חד, לפעמים רך,

וזה שמפתיע ומגיע בלי הכנה, שוצף וקוצף במעמקים,

בעצב הזה יש משהו טבעי,

כמו בפרידה ממנו שהפתיעה למרות שלא הייתה אמורה.

בפרידה מאבא אהוב כל כך וזקן כל כך היה גם משהו רך ופשוט ומתקבל על הדעת,

ומה שלא ידעתי שיקרה, וקרה וקורה היא העובדה המפתיעה

(כי לפני שאת נפגשת עם האין, אין לך מושג מה ואיך יהיה )

שהוא לגמרי ישנו. הוא פשוט אבא שלנו, חלק מאיתנו וזהו, אין אין,

והוא נוכח וחלק טבעי ופשוט ומתוק כמו תמיד ממני ומהחיים שלי,

לא באופן רוחני, בלי סימנים ועניינים, פשוט נוכח בי.

ולמרות שאת כף ידו חופנת את פני בתנועה המרגיעה בעולם, המקום הבטוח שלי,

את זה אני עדיין לא מצליחה להרגיש למרות כל תרגילי הלי סטרסברג שלי, זה בסדר.

אבא שלי, שלנו, איננו, סדר העולם נשאר כאן כפי שהוא אמור להיות,

והאהבה היא אותה אהבה.

.

היום יום הולדתו התשעים ושמונה.

1 באוקטובר 2019 – 10:56 קטגוריות: אני, רחלי | תגובות (3)

תגים , |

עוד מעט

.

זה זמן שינוי,

אולי הגדול מזה עשרים שנה.

אבא שלי, אהוב ליבי עצם עיניו לתמיד,

וכמעט באותו יום הודיע לי הבעלים של הבית שלי שהבית נמכר. הבית שלי נמכר.

הבית שלי מהיום שנכנסנו אליו שניים לפני עשרים וארבע שנים וזאתי אחת בבטן

ועד עוד שבועות בודדים, הבית שלנו, שלי ושל הבת שלי,

הבית שהיה ועודו כל מה שבית יודע להיות.

שמח, מלא אהבה והתרגשות וחיים חדשים ותינוקת,

ומרוסק ומלא כאב וכעס ועצב ותסכולים,

ומבריא ובונה חיים בשתיים,

חיים טובים ורגילים, מלאי שמחה ואהבה, בעיקר אהבה.

וילדה קטנה שגדלה בו, וחברותיה וחבריה, ומסיבות פיג'מה, וארוחות ערב,

ומשפחה וחברים ועבודות יצירה מהגן על הקירות, וויכוחים, וכלבה בלונדינית

וחתולה ג'ינג'ית וסיפורי לילה טוב ופתיתים ובולונז ( בשנים שאכלו כאן בשר ),

ומיץ פטל ומכונת קפה, ומים בטעמים, ואורות כריסטמס לאורך כל השנה מנצנצים

בחלונות, וחגיגות פרטיות, ולילות חסרי שינה, והריונות שלא צלחו וציערו כל כך,

וזאתי נוסעת עם אביה ואני כאן, ובכל מקום, והבלוג שהתחיל כאן בבוקר בית ספר

אחד, וסרטים ותערוכת צילום, ושני ספרי ילדים, וטור בעיתון של המדינה, וסדרות

טלוויזיה שוות, ועבודה, וכתיבה, וחברות חדשות באות, וישנות נעלמות, וחברים וחברות

ורומנים קטנים וריח של יסמין ודיבשה, וגפן שמאיימת להשתלט על הבית, ועוד אחת,

וארגז חול, וערוגה מוזנחת ופרחים ורוזמרין במיימדים מפלצתיים, וגרניום לימוני לתה,

ותבלינים, ועץ לימון שהנה, רק השנה מועיל לתת פרי, ומנגו שפירותיו זהים בטעמם

לעץ המנגו של בית ילדותי שנופלים לחצר שלנו מהשכנים ואני אוספת ומתחלקת,

ובריכה ענקית שהעמדנו בחצר בכל קיץ בשביל דגיגת הבית וחברותיה, וקלאס מצוייר

על השביל, ונדנדה כמובן, ורשת צל לטובת ישיבה בפאטיו, וליקוט כסאות ישנים

ברחובות כי אני הבת של אבא שלי,  ושיחים מטפסים, וספרים מעורמים ומשחקים

וחבלי כביסה ופינת ישיבה מתחת לגפן ומחסן מתפקע, וצעד ראשון, וחגיגות יומולדת

עם קוסם, ובלי, וספרים וצבעים ואור יפייפה מהחלונות הפונים למערב, ושמש חזקה

בצהרים, ואור שקיעות וירידות לים בקיץ, וירידות לים בסערות חורפיות, וגיל ההתבגרות,

וסערות פנימיות, והוריקנים חיצוניים, וטריקת דלתות, ופיוסים, וביקורי אבא כשזאתי חולה

ובאלאגן וסדר וההפך, וחיים, ושינויים, ושיגרה, וטיולים, ומחנות קיץ, וטיולי שכונה לצלם

בתים נטושים בין חיים שהיו לחיים שיהיו, וגניבת פיטנגו מגדרות, וזרי תבלינים, וטיולים

לשדה הגדול, ונסיעות לבית הספר, ושיזוף בגינה, וקפיצה בשלוליות ותיעוד וצילום וסתם,

ושני קברים למטה, מתחת לעץ האשכולית של לולו ודיןדון אהובות שהתחילו וסיימו כאן

מסלול חיים, וסירים ומתלים וארונות ובגדים ומגירות וקומבניזונים ואלבומים מצהיבים

שהגיע הזמן לסרוק ושינויים קטנים בריהוטים ומיקומם, אבל ממש קטנים, ועבודות

אמנות חדשות וישנות על הקירות מתחלפות לפעמים, ובוגונוויליה אכזרית, ושביל בטון

עם טביעות כפות ידיים ושמות ותאריך, וחבלי כביסה, ונזילה מהגג השטוח, וחדר של

תינוקת שהפך לחדר של ילדה קטנה, של נערה, של חיילת, של מישהי שמסתובבת

בחו"ל ועכשיו חדר של מי שמתחזקת שני חדרים נוספים עכשיו, כאילו עוד אחד לא

הספיק, האחד ליד אחיותיה המתוקות ואחד בירושלים בירת האוניברסיטה,

ואיך בכלל אפשר לסכם חיים בבית קטן ואהוב כזה,

 

ואיך אצליח לעשות לה בית במקום חדש שתרגיש בו בית אין לי מושג,

כי למען האמת, אין לי מושג בעצמי איך אצליח לעשות לי, לנו, בית במקום אחר,

אבל אני יודעת שאצליח,

כמו שאני יודעת שאני הבת של אבא שלי גם אם אין לי אפשרות לחבק אותו

או להרגיש את כף ידו הטובה מלטפת ומחזיקה לי את הלחי לרגע.

זה זמן שינוי גדול,

בניה מחודשת של הכל,

טלטלת חיים,

ואולי הגיע הזמן לאהבה גדולה בכלל, וחדשה כמו הכל.

.

14 באפריל 2019 – 22:30 קטגוריות: אני | תגובות (22)

תגים , |

לב

 

 

 

 

 

 

 

 

27 במרץ 2019 – 08:07 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

גיל ובגדים #6

.

אחת ההמלצות שלי השבוע ב#ארבעפעםבשבוע הייתה ליפסטיק,

או שפתון כמו שכותבים, או אודם כמו בילדות, או ליפסטיק כמו אמא שלי,

כזה שכשמורחים אותו על השפתיים, מתקבל צבע טבעי של הפיגמנט שלך,

כלומר גוון שפתיים שנראה כמעט טבעי לגמרי,

שעוזר להחיות מעט את החוורון שפושה עליהן כמו שהגיל יודע להחוויר.

וטלי רוזין, גם חברה, גם מבינה בגיל שלנו,

עובדה, כתבה עליו ספר נהדר ומועיל,

כתבה לי שלא רק גיל ובגדים, גם גיל ואיפור, כשהליפסטיקים העזים לא עובדים יותר,

וחשבתי ש נ כ ו ן,

גם לגיל ואיפור מגיע מקום,

כי גם באיפור מגיע הזמן שחייבים להביט במראה באומץ ולהבין מה קורה שם.

לכל אחת (ואחד, אבל אנחנו מתרכזות בנו עכשיו ) יש את המקומות בהם ניכר גילה,

ולא שיש לנו משהו נגד להראות בנות גילנו, אבל היי, אפשר להראות over 50

קוראים לזה באינסטגראם, מבלי להראות עצובה וקשה כשאת במצב רוח מצויין.

לכל אחת יש את כובד הגיל שלה איפהשהו, זה מה יש.

האחת בעפעפים שגורמות לעינים להראות חצי סגורות, ועצובות,

האחת בקו הלסת שנחלש,

האחרת בזוויות הפה שגורמות לה להראות במצב רוח רע גם כשהיא לא,

והשיחה על ההפנמה והקבלה או ההחלטה ל"הלחם או לא" תדחה לפעם אחרת,

עכשיו נתמקד בהנסיון להבין מה חזק ומה חלש בפנים בני החמישים פלוס שלך,

ומה עושים עם זה.

אז ככה, את הרי יודעת מה הנקודות החזקות במראה שלך ומה הפחות חזקות, נכון?

לא? קחי צילומים שלך מהשנתיים האחרונות, לא מחייכת, תתבונני ברצינות, ותדעי,

הבטחה.

ועכשיו, כשאת יודעת,

כל מה שנשאר זה להדגיש את היפה, ולא להדגיש, כלומר להדהות את החלש,

בדיוק כמו בבגדים, בעיצוב, בלימודים ובכל חלק בחיים.

אז למשל וכדוגמא, הנה אני,

כזאת אחת שהחלק החלש בפנים שלה הן השפתיים שלה.

מעבר לעובדה המבאסת שעם הגיל הקולגן הולך ונעלם מהגוף,

ולא, עדיין לא השתכנעתי שאפשר לשתות אותו ולהחזיר אותו למאגרי הגוף,

ובכל מקרה, כתוצאה מענייני הגיל וההורמונים ובכלל כנראה,

השפתיים מאבדות נפח, נדמה לי שגם  ארבעים שנות עישון תרמו לא מעט,

ואנא, בלי אויש תפסיקי,

אני לא מתלוננת על כלום, מודה למזלי הגנטי ויודעת בדיוק מה העניינים כאן,

ומזהה, כמו שכל בחורה עניינית עדיף לה, איפה נקודות החוזק, ואיפה לא.

ולכן, במקרה שלי, אני בוחרת ל א להדגיש ולהבליט את השפתיים שלי, אלה

עם הנפח המופחת וקמטי העישון ימח שמם מסביבן, עם שפתון חזק ובולט,

אלא להפך, למזג את צבע השפתיים עם הפנים,

להרחיק את המבט של המתבונן, למקד אותו בחלק החזק שלי ( לדעתי )

העינים. איפור מדגיש צבע, אבל לא חזק מדי, מסקרה ( לא בצילום הזה, בסדר,

התעצלתי ), קונסילר מתחת לעינים להבהיר את הכהות המצטברת שם

להדגיש

את צבע העינים,

לרכך את השפתיים

עם צבע העור,

ואופס,

הטוב שלי מובלט,

החלק הפחות חזק

מתמזג עם הפנים.

 

.

.

.

.

.

והנה דוגמא לבחירה הפוכה ממני ככל האפשר

בתיאוריית תבחרי נקודת חוזק אחת בפנים שלך, ותמקדי בה.

תראו,

תראו איך דורין, פרנקפורט, מוכשרת, חברה ויפייפיה מבליטה כבר שנים את מה שהפך

לסמל שלה, ליפסיק משורטט בקפידה, על שפתיים מושלמות, ובלי איפור על העינים.

.

ותראו איזה יופי של בחירה זו, מוקד אחד, חזק וטוב, זה כל מה שצריך.

התמונה מהאינסטגראם שלה.

.

סיכום:

רוב הנשים בגילאי חמישים יראו הבדל במליאות השפתיים שלהן,

אני חושבת שזו תהיה עצה כללית טובה, לבחור בשפתון מט, בצבע לא בולט במיוחד,

אלא אם את מהזן של דורין, שאז, תבלי, תבליטי, תצבעי, תחגגי את הגנטיקה שלך!

והיתר, היי,

אפשר לשמוח בעובדה שנכון לזמן הזה,

העדיפות האופנתית נוטה לכיווננו,

שפתונים בצבעים טבעיים מאד, לא מבריקים, כאילו לפי הזמנה.

וחוץ מזה, באופן כללי וחשוב,

עדיף להתרחק מאיפור חזק,

איפור חזק לא משפר, הוא מבליט תווים, קמטים, ושאר עניינים.

בגיל חמישים עדיף להצמד לאיפור רגוע, חכם,

קצת קונסילר, קרם cc ללחות ואחידות, קצת סומק,

כי הפסקנו להסמיק כנראה,

ונקודת מוקד אחת, עינים או שפתים ( או כלום ),

תלוי בך, רק בך.

 

והכי חשוב לפרופורציות, אבל באמת:

 

 

.

.

29 בינואר 2019 – 22:24 קטגוריות: aging, גילובגדים | תגובות (5)

תגים , , |

מילקי 4 או מילקי בן 40, תלוי את מי שואלים

.

זה פוסט לצרכי ארכיון.

אני מתייחסת לבלוג שלי קצת כמו ארכיון פרטי.

הפיד בפייסבוק הפרטי או זה של הבלוג רץ במהירות מטורפת,

המייל מתמלא בשטויות, טוויטר זו בכלל שיחה בקצב הזוי,

באינסטגראם איש אינו חוזר אחורנית ליותר מתנועת יד או שתיים,

עשיתי נסיון ומחזרתי צילומים שעלו לפני שנתיים שם, איש לא שם לב,

ורק הבלוג שלי יציב,

יש לו קטגוריות, חלון לחיפוש מילים, תאריכים,

אפשר להרשם אליו כמנוי, מימין מתחת לאיור, ולקבל התראות לפוסטים חדשים,

ואני כן מוצאת בו את הידים והרגליים

אם נשתמש במינוח אהוב על אמא שלי כשניסתה לתאר את החדר שלי.

אז הנה כמה מילקים,

האחרון שיצא השבוע הוא הרביעי במספר שלי,

שלושים שנה בין השלישי לרביעי אבל מי סופר,

ומציין ארבעים שנה למוצר עצמו ( לא ידעתי שהוא כל כך ותיק על המדפים ).

הנה הראשון –

 

הנה השני –

את השלישי אני לא מוצאת

והנה האחרון בשלב זה, מילקי בן ארבעים  (ולינקים נוספים בעניינו )

 

 

.נ.ב. בונה על עוד אחד בעוד עשרים שנה, אביבה ואני במרדף על כסאות גלגלים…

.

.

.

מאחורי הקלעים –

8 בינואר 2019 – 12:54 קטגוריות: פעם הייתי דוגמנית, קולנוע | פרסם תגובה

תגים , , |

ארבע המלצות, פעם בשבוע #31

.

כן, יום שלישי,

ואני עם יסורי מצפון מול עצמי שלא העלתי פוסט במשך השבת,

אבל היי, לפעמים השבת הופכת למין שבת כזו.

היה שבוע גדוש, כמו שרק המקום המטורף הזה יודע ספק,

מעמוס עוז נציג הטוב שבנו, הישראלי היפה, המוכשר, שנלחם על ישראל היפה, הטובה,

המוסרית. שלא פחד ולא ויתר, תודה על ספרים, אהבת מולדת ואומץ לב נדיר, וגם עם

אבי גבאי, שנהג באלימות חסרת תקדים ושבר כל קוד התנהלות בין בני אדם וקולגות

ושותפים בדרך בה ניסה לחשוף את ציפי לבני ברגע של הפתעה אלימה, אבל ציפי היא

בעיקר קרת רוח, שזו תכונה שאני פשוט מעריצה, גם בה, ולא הנידה עפעף, כן אשה לא

אשה, וגבאי הפסיד, אני מקווה כל מי שלא מוכנים שינהגו כך בבני אדם, בטח לא בנשים.

אבל גם ציפי עושה פילאטיס, וחושבת איזה קרם יצליח למצק מה-זאת-המילה-הזאת-

תסבירו-לי-פעם-אחת-ולתמיד  ומה ללבוש למסיבת עיתונאים והבלוג הזה החליט לעזוב

אקטואליה לפייסבוק ולבלות בנעימים,

אז הנה,

ארבע המלצות, פעם בשבוע, באיחור קל,

בתוספת פוסט ישן ומאד אקטואלי לסוף/תחילת שנה,

וגם

בגלל זה, בגלל האיחור וסוף השנה, ובכלל בגלל המצב-רוח-טוב

ליקטתי ארבע המלצות אוריריות, סטייליסטיות, מיוחדות, שימלאו את חייכן אני מקווה

בטוב טעם, שעשוע עם-עיצוב-צריך-לבלות, או לפחות בציפיה למשהו מעניין או מפתיע.

משמאל למעלה, בכיוון השעון,

שם מתחילה 2019

ובמוסיקה הזאת,

Happy New Year יקירותי ( ויקירי גם )

.

1. צילומים נפלאים על הקיר שלכם –  סלים ארון הוא צלם שאני באמת מהופנטת כמעט

אל העבודות שלו, בעיקר אל ההיא של הבית בקצה הצוק בלוס אנג'לס בשחור לבן, אבל

גם העבודות הצבעוניות, המתעדות חיים דקדנטיים במידה, מתוסרטים ומעומדים להפליא

כמו הסרטים הישנים שלפעמים תופשים בערוץ נידח ממלאים אותי שמחה. היום, יתכן

שבאיחור גדול אחריכם מי יודע, גיליתי שבגטי אימאג'ס אפשר לרכוש פרינטים של ה מ ו ן

צלמים. שבסביבות מאה דולר וקדימה אפשר להשיג הגדלה אוטנטית של סלים ארון

למשל  או של הצלמים והצילומים העל נצחיים שמחזיקים שם. כרגע הם לא שולחים

לארץ, הזמנתי דרך משלוח לחברים בארהב, אבל במקביל שלחתי שאילתא לאנטישמיים

למה אין משלוח לישראל, ונראה מה תהיה התשובה. אבל אם מתעלמים מהמכשלה,

אפשר לבחור גדלים, נייר, מסגור אין-סיבה-אפשר-למסגר-בארץ חטטו כאן באתר, מצאו

צילום שישמח אתכם כמו שהצילום שבחרתי אני, זה שרואים כאן ודמיינו אותו תלוי

אצלכם בבית, עם קוד bye2018 יש עשרים וחמישה אחוז הנחה, התחלה נהדרת לשנה

חדשה, תודו.

 

2. ספרים מוצרי נייר flow – היום הפוסט כולו נשען על בחורות ראויות שדרכן אני מגלה

עוד ועוד דברים חדשים, כמו שכולנו מגלות לאלרות ומרוויחות מאחרות ( ואחרים ). גם

הדס אוהבת מוצרי נייר, ולפלואו מוזר-לכתוב-שם-זר-בעברית יש המון מוצרים הורסים

אבל בעיקר ספרים שמאגדים כל מיני מוצרי נייר ביחד. המטרה היא כמובן להשתמש

במה שבהם, ניירות, מעטפות, מסגרות, פוסטרים, פתקים ומה לא, אבל האמת שאין

שום אפשרות לגעת ולהחריב את יצירת האומנות הזו, הספרים האלה פשוט יעשו לכם

לילדים שלכם חשק לשרבט, לצייר, לרשום, להדפיס, להמציא, לקשקש, לחתוך,

להדביק, ובעיקר להביט ולתת לנשמה להתרחב משמחה, כי לראות כשרון, צילום,

רישום, עיצוב, אריכטקטורה, בכלל לא משנה מה, זה החיים,

הנה הספר האחרון. flow with it

 

3. חול ושמיים ועור פנים נפלא – זאתי אהובתי גערה בי קשות איך אני לא מכירה,

אז הלכתי להכיר, sandandsky זו חברת מוצרי קוסמטיקה אוסטרלית עם אטיטיוד צעיר

ומפתה, אבל בעיקר, מדווח הדור הצעיר, בעיקר עם הייפ מטורף ותוצאות נהדרות של

מוצרי החימר הורוד, וביננו, איך אפשר לסרב לשים חימר ורוד על הפנים, בעיקר כשהוא

נותן תוצאות וגם סלפי! איזה סלפי נהדר הוא נותן.

 

4. בליינד דייט עם ספר – אין לי בכלל צורך להוסיף לדעתי, לקנות ספר על עיוור,

האם יש משהו מרגש או משמח מזה, חוץ מאולי בליינדייט, טוב אין לי דוגמא טובה.

בקיצור, השקעה קטנה לציפיה גדולה, והאריזה שווה הכל. אם תזמינו, ספרו לי, אני

אספר גם, מבטיחה. אחרי הכל, לא בכל יום אני מסכימה לבליינדייט, אני סרבנית

גדולה של הרעיון הזה.

 

הקפסולות מניקל לקפה יחכו לשבוע הבא, יחד עם מתכון סלט סלרי נפלא כי

עכשיו זה שחלק מכם אולי ראה ברשתות

.

לאה׳לה רחלי ונתיבה, יומולדת שש, רמת החייל. בגדול לא התראינו או היינו בקשר רציף

או אמיתי בערך מגיל שלוש עשרה. עם לאהלה נפגשתי לאיזו שנה בנווה מגן לפני

שהמשכתי לעוד בית ספר, את נתי פגשתי בשכונה פעמים בודדות במשך השנים, וגם

בפייסבוק התחברנו ממש לפני שבועות בודדים. אבל היום, היום נפגשנו בבית קפה,

עם ורד אדום לזהוי ( סתם, זה שעשע אותי שיהיו שם ורדים בסצנה ) והמשכנו בטבעיות

כאילו רק אתמול שרה גרוס צעקה עלינו בקשיחות המדומה שלה לשתוק כבר, היה כיף

שבכיפים, לא היה רגע של מבוכה או שקט מוזר, היה בטחון, סיפרנו דברים אישיים בלי

לעמוד על המשמר, הרגשנו בבית, וגם בעינויים קשים לא תוציאו ממני את מספר השנים

המדוייק שעברו מאז,

והמלצתי אליכן/ם חפשו את הכמה הקרובים מפעם ונסו, מכסימום לא יהיה המשך,

אבל אם כן?

.

אני מאחלת לכן, לכם שנה טובה, שתפגשו רק אנשים ראויים.

 

#ארבעפעםבשבוע #תקריב #גילובגדים ביום שלישי האינסגראם שלי כאן

 

 

1 בינואר 2019 – 19:54 קטגוריות: המלצות, לייף סטייל | תגובות (6)

תגים |

10 דברים שתארזי לבתך לדירת הסטודנטים שלה

.

את הדברים שהן מכירות הן הרי יקחו, יקנו, ישיגו לבד,

את הדברים שהן רוצות בלי קשר לבית אלא מתוך תסריט חייהן וטעמן, גם.

גם את מה שחשובים להן ולא עלו על דעתנו,

אבל

מה עם הדברים שאתן, בסדר אני, בסדר, אנחנו,

יודעות על החיים והן עדיין לא, הא?

.

עשרה דברים שהכנתי, הגנבתי, נתתי, העברתי לדירה אחת בירושלים

ועדיין לא החזירו אותם בחזרה בפרצוף שאומר, ה ג ז מ ת,

מה שאומר שיתכן שצדקתי.

שוב, אתן שמעתן אותי אומרת שוב? לא!

.

1 – מטף אש גדול ואדום

2 – ספריי פלפל, עד שאני אשיג שוקר חשמלי ואשביע אותה להחזיק אותו ביד בלילה

3 – קולפן ירקות מצטיין

4 – ערכת תבלינים דומים לאלה שבבית

5 – ערכת תפירה – חוטים, מחטים, סיכות בטחון, פורם חוטים לתוויות.

6 – תאורת חירום

7 – מחברת מתכוני בית שלך ושל אביה שהיא הכי אוהבת

8 – את זוג הנעלים שלך שהיא הכי אוהבת ונועלת בהשאלה שיגורו בירושלים בינתיים

9 – פטיש, מסמרים, לדרמן כזה עם כל סוגי ההברגות, מקדחה בהשאלה, סרט מידה

10- את הלב שלי, מה זאת אומרת.

 

.

ולזכור מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

 

 

 

27 בדצמבר 2018 – 12:33 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (4)

תגים , , , |

גיל ובגדים #5 – סרטים ובגדים

.

השבוע אכלתי ארוחת צהרים עם מבין קולנוע אחד,

השיחה התגלגלה למקומות רבים, לסרטים רבים,

סיפרתי על השינוי שהבלוג שלי עובר, על השמחה שאני מוצאת בו מחדש,

על בגדים ואופנה והאם סרטים מכתיבים אופנה או עוקבים אחריה,

מה עושה סרט עכשווי, מה עוזר לו להשאר לא מיושן,

חשבנו על "הלהקה" למשל,

סליחה על הדוגמא מהמגרש הבייתי,

ועל "תהילה",

"תהילה" ו"הלהקה" יצאו בערך באותה תקופת זמן,

Fame בשנת שמונים, "הלהקה" בסוף שבעים ושמונה נדמה,

אני זוכרת את שנת היציאה של שניהם בדייקנות, כי הלהקה זה מובן,

והשני, כי בערב הראשון שלי בניו יורק, לקחו אותי שני יוצרי הלהקה

לראות את הסרט הכי ניו יורקי וזה היה Fame, ולאכול את ההמבורגר הכי

ניו יורקי וזה היה ג'קסון הול, והלהקה היה כבר בן שנתיים.

ובכל זאת, את הלהקה אפשר לראות והוא לא מרגיש סרט בן ארבעים,

ותהילה, עדיין אחלה סרט נעורים נהדר, נראה מיושן משו,

וההבדל? המדים מול האופנה העכשווית של השנה בה צולם הסרט.

למדים אין גיל,

אופנה, בטח הכי צעירה וטרנדית, מתיישנת לפני שתקיפו את מגרש המסדרים.

ומשם התגלגלה השיחה לבגדים/אופנה/תלבושת בסרטים,

כאלה שכשתראו צילום אחד של השחקנית, פריים אחד של הדמות, ותזהו מיד את הסרט,

ויותר מזה,

אם תראו מישהי/הו לבושים בסגנון, תגידו, אוי היא לבושה כמו סקרלט בחלף עם הרוח,

רק דוגמא, או קלולס או ארוחת בוקר בטיפניס או סוזן סוזן תלוי-בנות-בני-כמה-אתן ואיזה

סרטים מהתקופה שהייתם צעירים נחרטו בסגנונכן לתמיד.

יש אין סוף דוגמאות, אבל הנה שלוש דוגמאות רלוונטיות לי, לבנות הגיל שלי,

שסרטי שנות השבעים, שמונים, הנעורים שלנו חרטו את עצמם על הסגנון שלנו,

שלי לפחות.

1 אנני אנני אנני הול

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אנני הול הנצחית, הסגנון האהוב עלי עוד לפני, אבל אחרי הסרט בכלל,

רק להוסיף שדיאן קיטון הביאה לאנני הול את סגנון הלבוש הפרטי שלה.

שהיא רק הולכת ומשכללת ומרחיבה את גבולותיו בטוב טעם ושעשוע,

ואני מ ת ה על איך היא מתלבשת. זה מראה נפלא לטעמי ששותפות לו

משני צידי השנים, קט'רין הפבורן ומג ראיין.

.

2. השחור הצמוד הזה יהיה כאן לנצח – אין לי בכלל ספק

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הו סנדי, cannt you see

השחור דיסקו הזה היה כל כך מהמם,

היו לי מכנסיים כאלה, חולצה, חגורה, עקבים,

סנדי הילדה הטובה ששיחקה בנדמה לי לרגע,

וגם כאן לא נכנס למסר הנורא של יחסי נשים גברים,

כי ביחסי נשים גברים מה שהיה, לא יהיה,

בניגוד לענייני אופנה, כאן, מה שהיה, תמיד יהיה,

בסיבובים, ילך, יחזור, יעלם, יחזור,

וגם סנדי בשחור או סנדי בשמלה הלבנה, יחזרו.

.

3. ג'ינס קרוע, סווטשירט חתוך, חותלות – תוםבוי

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה מוזר ומביך לבדוק את סרטי שנות השמונים האלה ולהווכח שכולם,

אבל כולם היו עם מסרים שלא עוברים היום את סף המיטו או כל דבר

דומה. פלאש דאנס היה סרט שהביא בשורת לבוש זרוק וסקסי, ג'ינס

קרועים, סווטשירט חתוך בכתפיים וכתפית חזיה גלויה, חותלות וישבן.

נערת טום בוי בסרבל עבודה ומעיל גברי גדול עובדת גם כרקדנית

במופעי ריקוד על סף החשפנות עד שמגיע הגואל הגברי שלה, והכשרון

ומחלץ אותה מגורל קשה ( יש את החברה שלא נחלצת כמובן, בדיוק

כמו באשה יפה ), אבל זה פוסט על בגדים, והבגדים בסרט הזה הפכו

לאופנת רחוב לוהטת שהיום כבר נחשבת חלק מהחיים בלי קשר לאופנה

כמעט.

.

ואתן?

 

 

25 בדצמבר 2018 – 21:54 קטגוריות: aging, בגדים, קולנוע | תגובות (4)

תגים , , , |

אין לי ספק שזה קשור לגיל, אבל מתי זה קרה?

.

תכף ינואר,

תכף מתחלפת שנה,

ואני לא מצליחה לזכור מתי השנים התחילו להתחלף במהירות כזו.

אין לי ספק שזה קשור לגיל,

רק מתי זה קרה המעבר השקוף הזה,

מתי נטוותה הרשת הזו

.

שמאפשרת להבין שהחורף תכף יעבור גם אם קר,

וכנ"ל הגהינום בקיץ,

מתי הפסקתי להרגיש שהשלולית הזו שאני דורכת בה בדרך

לבית הספר תהיה כאן תמיד, שהאספלט שבוער דרך הסנדלים

הוא כאן ועכשיו בלי אחר כך,

מתי הכאן ועכשיו שהרגיש כמו נצח,

הווה שלא היה כלום מלבדו,

השתנה להבנה הפוכה ממש,

שהעכשיו הוא אכן העכשיו, אבל תנועת אצבע צרידה קטנה,

והחורף נגמר, גם הקיץ,

וגם השנה מיד נגמרת,

גם אם התחילה ממש ממש לא מזמן

לה-די-די לה-די-דה

.

23 בדצמבר 2018 – 19:38 קטגוריות: aging | תגובות (6)

תגים , |

גיל ובגדים #4 – מה הצבע שלך

.

מה הצבע שלך?

כלומר איזה צבע שניים את הכי אוהבת כשזה מגיע לבגדים.

הסוד לארון שווה,

ובשווה אני מתכוונת לכזה שלא חייבים לחדש את כולו כל עונה,

או שתיים,

כזה שיכול לשמש אותך לאורך זמן,

עם פריטים מצטרפים כמובן,

וגם כאלה שעוזבים, זה חלק מורכב ולא פשוט, נגיע אליו בקטגורית #גילובגדים

מתישהו, לא בזמן הקרוב כנראה,

ארון טוב הוא ארון שהבסיס שלו מורכב מפלטת צבעים בסיסיצ וחזקה,

שחור, אפור, לבן, חום, וכל הגוונים שלהם,

אם את לא מחבבת אחד מהם, שלא יכנס אליך לארון, אין חובה לכולם,

אבל הבסיס חייב להיות צבעי היסוד האלה,

שחורים, אפורים, חומים, בג'ים, לבנים ומה שביניהם,

ועל הבסיס הסולידי הזה,

אפשר להתפרע, לגוון, ליצור מראה, להיות עכשווי, וינטאג'י, סקסי, קלאסי,

מה ואיך שאת אוהבת דרך הגזרות, מחשופים, בדים, זה לא חייב להיות בצבע.

ואז על הבסיס הזה מגיעים הצבעים.

בחרי נא צבע, שניים שאת אוהבת,

שמשמחים אותך,

מתאימים לך, לגוון העור שלך, למצב הרוח שלך,

וזה יהיה הצבע, מכסימום שניים, בארון שלך שיצבעו את הבסיס ההוא,

אצלי זה אדום,

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לעיתים רחוקות ממש חרדל, ושניים שלושה בגדים בתכלת,

זכר לילדות שלי אני חושבת.

אין באופן חד משמעי ירוקים, צהובים, סגולים, בורדויים, כתומים,

כ ל ו ם מקשת הצבעים הזו,

רק מהבסיסית והפלוס,

וג'ינס, קטגוריה משל עצמו, קלאסי, מושלם וללא תחליף.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

וכן יש גם סוודר, שלוש ארבע שמלות, חולצה שתיים מאד מאד צבעוניים,

למעלה בארון, ליתר בטחון, לכו דעו, אולי פתאום יהיה איזה וודסטוק, ונצטרך.

ואם יש הוראות אופנתיות מהעיתונים, אתרים, חלונות ראווה על צבע,

כזה שכובש את העונה וגם מוצא חן בעיניך,

אין וטו וטאבו, שניים שלושה פריטי כתום לעונה, דפוס נמרי, סבבה,

בתנאי שלא ישארו שם לתמיד, רק לחורף הזה או לקיץ הזה,

כי הרגשת חייבת, אחרכך או לאחסון עד הפעם הבאה שיחזור,

או לתרומה.

לא להפוך את הארון למצבור מקרי של צבעים וגזרות,

וגם בגזרת הגרביים, חגורות, צעיפים, כובעים, יש ללהשאר בגבולות של עצמך.

לשמור על חוקי היסוד, שחור עד לבן וצבע אחד או שניים נוספים, כמה שרוצים.

 

.

היתרון, והנוחות, והדיוק, והסגנון, והספציפיות

שבמלתחה מהודקת צבעים כזו ברורים,

זה קל להתלבש,

החיבור בין הבגדים יהיה פשוט מבחינת התאמתם,

ורחב אפשרויות מבחינת סגנונם,

אפשר לערבב ולחבר ולהשתעשע כמעט עם כל הבגדים שיש,

להמציא סגנון, לאמץ אחד, לנסות אחר,

להחליף ביניהם ולהשאר מהודקת ומדוייקת בסגנון וניראות שלך,

.

אז כמו בקומדיה מוצלחת,

שאי אפשר שכולם יהיו בה מצחיקים,

השורה תצחיק ר ק אם היא תפגוש טכסט נורמלי וישר מולה,

ככה המלתחה שלכן תשמח מאד עם ה"אדום" או ה"חרדל" או ה"כחול ים" שלכן

בתנאי שכל המסביב שלה,

הבסיס יהיה יציב,

שחור, אפור, בג', לבן, חום, מוקה וכל מה שבינהם,

 

.

הצלחתי להסביר?

#גילובגדים – בגדים ומילים עליהם

עולה באינסטגראם שלי די הרבה,

התמונות שהעלתי כאן הן משם.

כאן הוא מתוכנן לעלות בימי שלישי,

נראה מה יקרה עם זה.

.

ומי שרוצה לקבל עדכון במייל על פוסט חדש מוזמן/ת להרשם, כאן למעלה, מימין.

.

18 בדצמבר 2018 – 23:31 קטגוריות: בגדים | תגובות (4)

תגים , , |

כמה מילים על בלוגים

.

כמה מילים על בלוגים:

בלוגרים הם עם אחר, יש כל מיני מהם, אבל בגדול יש להם גאוות יחידה.

יש את הוותיקים, אני בינהם, שהגיעו אל הבלוגספירה מיד כשהתחילה.

הבלוג שלי נפתח בראשון בספטמבר, 2006, אחרי חצי שנה לבטים,

ברגע שחזרתי הבייתה מהסעות בית הספר,

ומאז הוא פחות או יותר המקום הבטוח והאהוב עלי בעולם.

היו שנים של בעירה, היו שנים שקטות,

ובזמן הזה ממש, בחודשים האחרונים הוא משנה פניו מעט, ומסיבות הגיוניות.

על עניינים חברתים, פוליטים, סוערים, כבר אין טעם לכתוב בו,

הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגראם, מהירים ומידיים ממנו פי אלפים בעניינים האלה.

על זאתי שלי, אהובת ליבי כתבתי תמיד ועדיין כותבת עליה אבל רק בהקשר שלי,

כי כמו שאני חוזרת וכותבת,

לי יש זכות לכתוב על ההורות שלי, שהיא חד שמעית המקום והדבר החשוב לי בעולם,

אבל על איה ע"ע זאתי, כאיה, אין לי זכות לכתוב,

והמשחק הדק בין זכותי לכתוב וחובתי להגן עליה הוא החבל הדק שעליו אני צועדת

בנחישות כבר שנים, מקווה שבהצלחה.

*
הבלוג שלי משנה פניו בימים האלה,

גיליתי מחדש את חדוות הסגנון, הבגדים, האופנה,

וכל זה בתוספת תבונת וחוכמת ( אני מקווה ) הגיל שלי, התובנות והנסיון שמאחורי,

מביא לבלוג הרבה דברים ונושאים ותכנים שאני אוהבת

והמון שנים הרגשתי לא נוח להגיד,

כאילו העיסוק באסתטי והנעים והמסוגנן והפשוט והנעים בחיים מעיד על העוסקת בו.

הנה, הגיל מוכיח ועושה את שלו, אני נהנית, מתרגשת מזה.

מזה שאני מרגישה טוב להתעסק גם עם עינוגי החיים, ותפנוקיהם,

לא רק,

אבל גם גדול ושמח בחלקו.

בגדים הם שמחה גדולה, גם אוכל וטיפוח וספרים ותרבות,

גופית שכמותי, מוכנה להתעסק בחיים האלה בלי רגשי אשם סופ סופ, איזה כיף.

*
ועוד בעניין הבלוגים,

אחוות בלוגים מבחינתי היא אבן יסוד הכרחית לעולם הזה,

אני יודעת וזוכרת שב"רשימות" היכל התהילה של הבלוגספירה הישראלית הייתה

גם הייתה כזו. היו משחקי חברה, העברת משימות, דירוגים, לינקים סולידריות רבה

שנשמרה גם אם היענייני אגו, ותמיד יש, אבל הייתה הבנה אמיתית שאין האחד

בא על חשבון האחר לעולם.

הגעתי לטור שלי ב"ידיעות אחרונות" דרך הבלוג ( תודה רענן ), נדמה לי שגם כנרת ,.

פרגנו, מסרנו, העברנו, לינקקנו מהאחת לכולם, מכולם לאחד, בלי חשש וחשבונאות.

מי שכותב היטב,

שתוכן הבלוג שלו/שלה מעניינים,

קוראיו וקוראותיו יבואו וחזרו ויבואו אליו, אליה, בלי קשר כמה בלוגים יש ברחבי הרשת.

אני חושבת שככה זה גם עם חשבונות אינסטגראם או כל אתר ותוכן אחרים,

זה אף פעם לא על חשבונך,

תמיד יגיעו עוד אנשים עם עולמות חדשים, מרתקים, עם יכולות אחרות, שונות מכם,

כשרונות נהדרים, דומים או שונים מכם, כתיבה אחרת, צילומים בעינים אחרות,

ומה שנשאר זה להתעשר מהם,

ולשמוח.

16 בדצמבר 2018 – 18:40 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (4)

תגים |

שמלת כלה, נצנצים וג'קט ג'ינס

.

 – אני רוצה להצטלם עם שמלת כלה ולרוץ על שפת הים
 – לצילום השער?
 – כן
 – את צוחקת, נכון?
 – לא ולא
 – ברצינות?
 – לגמרי
 – איזה שמלה?
 – הכי, אבל הכי קיטשית, נצנצים, טול, שכבות, ה כ ל
 – למה?
 – כי אף פעם לא הייתה לי ולא תהיה לי כזו
 – לא התחתנת?
 – התחתנתי
 – נו?
 – לא לבשתי שמלה לבנה
 – ואם תתחתני שוב?
 – כש… זה בטח לא יהיה עם שמלה מהסוג הזה ולא ככה בים
 – למה?
 – כי אני מבוגרת מדי בשביל ככה
 – טוב, נראה מה אפשר לעשות
 – מבטיח?
 – מבטיח לנסות
   .
   בהתחלה רצתי כמו שדמיינתי שזה יהיה,
   אבל היה כל כך קר,
   ואני כבר לא מצטלמת בלי שרוולים,
   אז לבשתי את הג'קט ג'ינס
   ונזכרתי בג'וליה היפה נמלטת מכל חתונותיה,
   וחשבתי לעצמי שאני נמלטת מתוחכמת יותר,
   נמלטת עוד לפני שלב השמלה,
   אבל לא הפעם,
   והמשכנו במלאכת השמלה.

הוא דאג להאיר אותי יפה

ולמצוא תנוחה שאראה בה טוב

אולי ככה

או בעצם אולי ככה

 

ובסוף אכן הייתי על השער עם שמלת כלה קיטשית, עם נצנצים ושכבות טול, ושיער

מסודר ואיפור, והרוח העיפה לי גרגירי חול לעינים, וגם לתוך הפה, ותייר אחד שאל אם

אפשר להתחתן איתי באמת וחייכתי ואמרתי שאולי בפעם הבאה ואחרי כל הריצות האלה

איתן ( טל ) ביקש שאשב שניה, כמה אני יכולה להתרוצץ אלוהים, וישבתי, וככה זה נגמר

מזל טוב, בקרוב אצלכם.

16 בדצמבר 2018 – 18:03 קטגוריות: aging, קולנוע | תגובות (3)

תגים , , |

ארבע המלצות ועוד כמה קטנות, פעם בשבוע #29

.

זה היה שבוע מעניין,

בכל פעם שמתפרסמת כתבה בעיתון או איפהשהו יש בוסט אנרגיה מהעולם,

כמו גל הדף. אני שוכחת את זה תמיד משום מה ומופתעת בכל פעם מחדש.

זה גם מוזר איך בגלל כמויות התוכן שכל העולם צורך,

מיד אחרי כתבה בעיתון, יש גל פניות מתוכניות בוקר, לייף סטייל וכו',

אבל למחזר אני אוהבת רק בשקיות ניילון ושאר עניינים,

ולהגיע להתראיין בלי סיבה מדוייקת,

ספר, סרט, פרוייקט, תוכנית, מטרה או לטובת משהו, אין באמת סיבה,

למרות שהסוכנת שלי וכל מי שמבין באיך העניינים מתנהלים היום טוען אחרת,

אם תהיי שם, בחוץ,

בארועים, תוכניות בוקר, השקות, תהיה לך נוכחות, יכרו אותך, יציעו לך,

בינתיים זה תיקו,

אני הולכת מעט, או מתוך רצון טוב, או מתוך עניין או מטעמים פיננסיים,

והדברים מגיעים, לכי תביני איך ומי צודקת : )

ארבע המלצות, כמה קטנות נוספות מתחבאות בתוך הטכסט עם לינקים ובלי,

נסו לקרוא ולגלות את הלינקים הכאילו סתמיים האלה, הם שווים.

פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון – כיף גדול מבחינתי,

ותודה גדולה זה-באמת-לא-מובן-מאליו למרות בנאליות, על התגובות הטובות.

ומוסיקה לקריאת הפוסט, ובכלל ברקע ליום כזה – https://www.youtube.com/watch?v=Y5FiEHryDIs

1. – אורז מלא אבל טעים ממש, נשבעת – 

כוס וחצי אורז חום

אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי, לא בטוח שצריך.

בינתיים טגנתי שני בצלים גדולים חתוכים לקוביות קטנות

וחמש שיני שום כתושות בשמן זית עד רוך.

כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים,

הוספתי ארבע כוסות מים, כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

וזיפ קטן של שמן זית.

שלושים-ארבעים וחמש דק על אש נמוכה אחרי הרתחה ראשונה כמובן,

ועוד רבע שעה דקות מנוחה.

בינתיים

קשיו, שקדים, אגוזי מלך בשקית ניילון או קוצץ מיועד עד שהפכו לחתיכות בגודל

נעים ללעיסה. את הערמונים בואקום חתכתי בסכין. כל אלה נקלו עם מעט מלח

על מחבת ברזל יבשה ובנוסף פטריות מכל הסוגים שהיו לי נחתכו ונחרכו/טוגנו

על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

.

כשמוכן, שתי אופציות: לערבב את האורז עם כל הטובין

או לסדר בצלחת עמוקה את האורז ועליו מהסיר את השפע, שיערבבו לבד.

לזלף קצת שמן זית ומלח גס, וזהו. שלמות ובריאות.

נ.ב לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וחתיכות שכאלה

2. עפרון קסמים – ארבעה צבעים, ארבע אפשרויות בעפרון קסם אחד שלמה אף אחת

לא גילתה לי שיש כזה, למה? זה עפרון/עט כמו שהיה לנו כשהיינו ילדות לבי'ס, כזה

שמורידים ומעלים כל צבע בלחיצת אצבע, אני שמחה איתו, אבל ממש. תראו מה זה,

לגבות ( לא שאני מצליחה להבין את טירוף הגבות שאחז בעולם, אין מספיק דברים

לתחזק, עכשיו גם הגבות הפכו לחלק מתוחזק, מצוייר, חשוב, אוף. בכל מקרה, לגבות,

לאיילנר מושלם באמת, חוד דק וקשה כמו בנניח עט פיילוט של משרדים כך שאפשר

לצייר  קו דק ממש על קו הריסים בקלי קלות, ואחרון חביב ( וקצת אדום מדי לטעמי אז

אני מטשטטת ) אדום לוהט. תודו שזה משו.

3. גולף שחור ומושלם – פוסטים טובים בבלוג תמיד מקבלים יותר כניסות, לא הצלחתי

להבין באמת איך זה קורה,  איך קוראות ( וקוראי וקוראי ) הבלוג שלי מריחות מתי פוסט

מעניין או שווה  ומתי זה עוד אחד שיגרתי, בכל מקרה, פוסט הגולף השחור מקטגוריית

#גילובגדים החדשה והמרגשת (אותי ) קיבל הרבה מאד כניסות ואני קבלתי המון תגובות

בפרטי, כולל לא מעט בקשות להפניה לגולף שחור נהדר, אז יצאתי לחיפוש קטנטן, גם

בשביל עצמי, גם בשבילכן ומצאתי. לא תאמינו, אבל במחלקת הגברים של זארה,

בין כל הסווטשירטים והסוודרים שגם שווים מבט שני ( כן, תשאלו את אבא שלי ואת

אהובי על הנטיה שלי להתאהב בסוורים שלהם ) שוכן לו גולף שחור ומושלם, אבל

ממש, שגם היה השבוע במבצע, ועוד אחד ועוד אחד שהצטלמתי איתו,

ושכחתי שמתחבאים שם מוצר אסתי לאודר הטוב

בעולם וספר נהדר של מאיה אנג'לו

4. אחסון ישר מהטלפון – יתכן שאני בכלל האחרונה בעולם שיודעת שקיימת אפשרות

כזו, להעביר למתקן מאחסן היישר מהטלפון ואז לאן שרוצים. כזו אני, לייטבלומר כזאת.

יקר, אבל מבחינתי שווה כל שקל בנסיוני להתנתק מהענן של אפל ולאחסן עצמאית את

כ ל מה שהטלפון האומלל שלי צריך לסחוב עליו.

.

ומילה על פרגון, בלוגים והחיים עצמם – כאן

.

ואפרופו בלוגים,

הנה בלוג של שתיים שמתחזקות בצילום וכתיבה פרוייקט / בלוג מסקרן, אני עוקבת

אחריהן כבר  כמה זמן ומוצאת שהנסיון שלהן לבדוק יחס של נשים לבגד מסויים שווה

בדיקה ופרגון,  ואם תרצו להשתתף, כתבו להן, לדעתי הן ישמחו מאד.

.

ותוספת קטנה בין יפי הנוריות, הסרט "רומא" שכנראה חייבים לראות, ובבית קולנוע

אמיתי עם פופקורן ומים ולא בנטפליקס, אספר בקרוב, קצת עבודה, ספר, אהבה,

חיים שקטים, מה כבר ביקשנו, לכו לעשות בדיקת צפיפות עצם אם עברתן את גיל

ארבעים, השבוע הבנתי שאוסטופורוזיס או איך שקוראים לנבלה הזו, זה לא סתם

קשקוש, אלא עניין רציני במיוחד, אז לכו, עכשיו!

#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #גילובגדיםובכלל

.

15 בדצמבר 2018 – 13:00 קטגוריות: אוכל, המלצות, לייף סטייל | תגובות (2)

תגים , , , |

בין פילטרים והחיים האמיתיים

.

נכתב כפוסט באינסטגראם, מעבירה לכאן שלא יעלם בפיד, חשוב מדי לדעתי.

.

בבוקר התחילו להגיע הודעות נהדרות.

על הכתבה בזמנים מודרניים, על הצילומים, על הראיון, על בכלל, כיף גדול.

מתישהו מורן, הסוכנת השווה שלי כתבה לי כמה זה, כלומר אני, וואוו.

ישבתי ליד המחשב,

עם קפה, פיג׳מה, מג׳וייפת כראוי לבוקר שתוכנן להיות בוקר בבית

ומיד צילמתי את עצמי,

ושלחתי לה תזכורת מה זו פוטוגניות, ואיך נראים החיים האמיתיים.

אחרכך חשבתי שלבת שלי אני כבר לא צריכה להסביר את ההבדל, זה טבוע בה,

היא יודעת את האמת אפילו יותר טוב ממני כנראה,

היא הרי רואה אותי בבוקר, ואני, עם כל הכבוד, לא ממש  אובייקטיבית בעניין הזה.

אבל מה עם כל הילדות, והנערות והנשים,

או הילדים, נערים, גברים,

שאין להן בבית אמא (או אבא) שמצטלמים ומופיעים בעיתונים לפעמים מאז ומתמיד,

מה עם להזכיר לכולם,

דווקא היום,

שצילומים זה כיף, ופוטושופ במינונים זהירים גם,

אל תתבלבלו בין איפור מצטיין ותאורה שהם הדברים הכי הכי ה כ י חשובים בצילומים,

שבאמת מרככים ומשפרים ועושים אפ גרייד לאיך שהתעוררתם בבוקר,

ואין סיבה לא לרצות להראות בשיא מייטבך בצילומים,

וגם בגדים חדשים ונהדרים שנבחרו בכשרון, ושיער עשוי לתפארת,

והכל סבבה,  זה כיף גדול ובוסט לאגו,

במסגרת יום צילומים, יחסי ציבור, קמפיין, קידום משהו או מישהו,

הכל סבבה ונהדר, באמת,

כל זמן,

כל זמן שאתם ( ואני כמובן ) זוכרים שאלה לא באמת החיים,

אלה רק, רק צילומים ממש ממש ממש מוצלחים,

ואין האחד עדיף על השני,

לא זה ולא ההוא, רק לשמור בתודעה את שניהם, לא רק את האחד.

משמאל, צילום מוצלח, מימין, בוקר טוב עולם.

בבלוג: #גילובגדים, המלצות, באמצע, החיים

.

13 בדצמבר 2018 – 08:48 קטגוריות: אני, קולנוע | תגובות (4)

תגים , , , |

אייקון ובלוגרית, נדמה לי שאני יכולה לפרוש בשיא

.

זה פוסט שעולה לצרכי ארכיון פרטי שלי,

נדמה לי, מנסיון, מעשרות אלבומים מעלי אבק,

שהבלוג יחזיק יותר שנים מכל נייר עתון מצהיב באלבומים,

את שומעת שם? אל תשכחי לשלם כסף לדומיין פעם בחמש שנים.

"זמנים מודרנים" היום, מצאתי לינק, הנה

ראיין: איתי סגל /  צלם: איתן טל  /   יצוג: יצוג 1

 

.

 

.

.

.

12 בדצמבר 2018 – 18:47 קטגוריות: אני | תגובות (3)

תגים , , |

מה שלא קרה

.

לפעמים כשאני יושבת בפגישה, או אוכלת צהרים במקום מדליק, באמצע החספוס,
החנויות המסחריות בלי נסיון לסגנון וסטייל, המכוניות הצופרות, המהומה והרעשים של
העיר שהולמים ומציפים אותי באנרגיה, הבת שלי גוערת בי שאני מעבידה את המלצר,
בלי עגבניות, את הירוקים בצד, גם הרוטב ושהטמפרטורה של המים תהיה ספציפית,
אפשר
לחשוב
מה
כבר
בקשתי
תהיו אדיבים אליה בירושלים, לקוחות. ואני מביטה סביב מעט בקנאה, כמעט בערגה
לסוג חיים ואנרגיה כזו, איך זה לחיות כככה, כאן, בתוך מהומת האלוהים  שבטח הופכת
לשקט וחושך בלילה כשכל החנויות נסגרות, ורק בתי הקפה, הברים והמסעדות ערב
נשארים פתוחים, וקהל השכונה ואלה שמגיעים אליה במיוחד בלילה מגיעים אני תוהה.

.

בלי יסורי מצפון וחרטות, סתם תוהה איך לא גרתי מעולם במקומות מחוספסים כאלה,
לא בתל אביב, לא בניו יורק. שיא החספוס שלי היה בדירה מופלאה ברחוב בר כוכבא
מעל מנשקה קדישמן. לא עבדתי מעולם כמלצרית או כל דבר מהסוג הזה, קצת מכה על חטא היהירות והאגו בעניין הזה בשנותי בניו יורק. בעצם לא עבדתי מעולם, מעולם,
אצל
ועבור
מישהו.
התמודדתי  עם ענייני פרנסה לראשונה בחיי דווקא באמצע שנות השלושים שלי, כשענייני הדוגמנות דעכו באופן טבעי, וענייני הקולנוע, בלי ערוצי טלוויזיה, לא עושה תיאטרון,
לא היו רבים, גם שם יכולתי כנראה להגיד יותר כן, להעיז יותר, לנסות, לא היה קורה כלום בדיעבד, מכסימום כמו שניסו לשכנע אותי ולא הקשבתי, מ כ ס י מ ו ם יגידו לך לא. הא, מכסימום. מעולם לא גרתי עם שותפים להוציא כמעט שנה עם חברה ללימודי משחק, שותפה אמריקאית שרוחק התרבויות ביננו לא אפשר מתח, רק סקרנות והרפתקאות. תמיד לבד או עם אהוב, שתי אופציות שאני אוהבת.
אני מביטה בבת שלי,
גרה עם שותפה בירושלים, לומדת ברצינות, עובדת, מבלה, חיה את חייה במסלול מוכר לרבים כל כך שלעולם לא אכיר,
ואני מתמלאת געגוע למשהו שלא קרה לי,
וכנראה גם לא יקרה.
אז אני מתגעגעת,
זה גם סוג של מכסימום,
מכסימום געגוע,
זה הכל.
.
.
11 בדצמבר 2018 – 18:13 קטגוריות: אני | תגובות (4)

תגים , , |

ארבע המלצות, פעם בשבוע #27

.

השבתות כאן מתחילות לקבל את כיוונן החדש,

עכשיו כשהן ביקורי סופשבוע לפעמים של הזאתי הירושלמית הזמנית.

הן הופכות מאד מאד משפחתיות, שקטות, מאפשרות מנוחה ולימודים, כמה לימודים,

מה שמאפשר לאמא הזאת שרוצה לשמור על שקט לטובת הקשב והרכוז של כולם/ן,

להתיישב בעצמה ליד המחשב,

גם להעלות פוסט בזמן,

גם מי היה מאמין לכתוב מילים לא לרשתות, בלוג, ומיילים,

גם לעשות קצת סדר באלפי הצילומים במחשב,

דברים שהיא ( האמא הזאת ) מנסה להשלים או להתחיל או לסיים או לבצע,

בחרו פעולה אחת, עדיף את כולן.

הנה ארבע פעם בשבוע, די עמוסות השבוע,

מתחילות משמאל עליונה וממשיכות בכיוון השעון

 

1. מרק גריסים – כי לפעמים ממש ממש מתחשק לי, בטח גם לכם/ן לא רק לאכול את

האוכל של אמא סבתא דודה אלא גם להכין אותו. התחלתי היום להשרות את קליפות

הפומלות אני אוכלת ללא הפסקה, דיווח ופירוט בשבוע הבא, בינתיים, כיוון שאני מכינה

לשלוחה הירושלמית סיר סופר אקסטרא – סייז של מרק ירקות בכל מוצ"ש התגעגעתי

למרק בטעם אחר ואז בלילה הגשם העיר אותי ואופס, רציתי מרק גריסים של השלוש

האלה. קלי קלות, נשבעת, קלי קלות:

לסיר לא ענק ולזכור שגריסים בולעות/ים נוזלים אז אחרי יום תצטרכו להוסיף ציר ירקות

או מים או לאכול תבשיל ( טעים ):

תפוח אדמה, בצל, גזר אחד, גבעול סלרי אחד, שן שום, פטריות מכל

הסוגים, כמה שאתם אוהבים, לא יותר מדי, נניח כמות של סלסלת

שמפניון.

לחתוך לקוביות, רצועות, מה שבא לכם די קטן,

לטגן מעט בשמן זית או חמאה,

להוסיף כוס גריסים שטופות,

לבשל בין חמי שעה לשעה, תחליטו,

מלח, הרבה פלפל שחור, פטרוזיליה קצוצה בהגשה,

בתאבון ביידיש.

 

2. פילינג פנים – הנה הוא כאן, מושלם, באמת, לא שאין עוד נהדרים ומושלמים אבל

ממבחינתי הוא השולט ביום יום. מנקה, מבריק, מוריד, זול, לשימוש פעמיים בשבוע

ובארועים מיוחדים. אני זוכרת להשתמש בו אז גם על כפות הידים, ואם נכנסת למקלחת,

אז גם במחשוף.

 

3. שעון מעורר ( וספרים על הדרך ) – אני לא שומעת מצויין, מתמיד. יש מחקרים

ששמיעה לא משו בילדות והפרעות קשב, יש בינהן קשר. בכל מקרה, אני לא ישנה

עם הטלפון הנייד שלי בחדר שינה, עדיין מאמינה בקרינה ממנו ומעדיפה לשמור על

המוח האחד שיש לי כמו שהוא, והשעון המעורר שהולך איתי כבר עשרות שנים נחלש

( ברור שזו אני, אבל מעדיפה להפיל עליו את האשמה). חיפשתי שעונים מעוררים עם

צלצול חזק בארץ ואז כחובבת רשת ניגשתי לאמזון ומצאתי את היפיוף הזה. לא אגיד

את דעתי האמיתית על שוד לאור יום של אותן חברות שכל כך דואגות לזקנים

שמרוויחות שלוש מאות ויותר אחוזים על מכשירי עזר, רק אגיד שכשהאדום ההורס

הזה הגיע אלי לפני כשבועיים, בפעם הראשונה שהוא צלצל הייתי בטוחה שמלחמת

המפרץ שלוש פרצה, אין לתאר, אני שמה אותו מחוץ לדלת ועדיין מזנקת כמו מירי רגב

מול המילה חופש היצירה. יש לכם בני נוער? אל תהססו.

ואז בגלל שאני מצלמת את הדברים שאני מעלה (נהנית מכל רגע, אני אוהבת לצלם)

לא הצלחתי לצלם אותו בלי כלום סביבו וצרפתי את אלה שיש לי תקות גדולות לפחות

מאחד מהם.

אני אוהבת מאד מאד סיפורים קצרים ( או, נזכרתי בערב הזה של מבחינתי אין שניה לה,

יהודית קציר בצוותא ) רכשתי במבצעים שאני לא מחבבת עקרונית ונענית להם מעשית,

שלושה, האחד מסקרן כי נשים וסיפורים קצרים, השני בגלל המקום שממנו הוא מגיע

ואנחנו כמעט לא מכירים והשלישי כי לא הצלחתי לעמוד מול השם שלו. שלא יכזיבו.

 

4. מבצע השלמת חדר סטודנטית המשך – חדר, דווקא גדול ומאד ירושלמי אם מביטים

החוצה. בשבתות, אם פותחים חלון מגיעה מוסיקת ג'אז מבית הקפה למטה, אחד מנערי

בצלאל מעדיף לנגן על המילצור כנראה, והלב מתרחב. זאתי שלי עברה לירושלים והחדר

והדירה שהיא בונה לה שם מתעצב בשלבים. מיטה, ארון, שולחן כתיבה, אלה הגיעו לשם

עוד לפניה, ואחר כך התחילה מלאכת איסוף ועיצוב של כל מה שבונה טעם וחדר וחיים.

אני רואה קצת עקבות של הטעם שלי, של הבית שבו גדלה ( גם קצת מהבית השני ),

אבל הכי הרבה אני רואה בחירות אישיות ולי רק נותר להביט, לפעמים לאשר בקטנה,

ולשמוח. מתחם גולף, מה שפעם היה כיתן הוא חלק מהחיים שלי מתמיד, גדלתי ברמת

החייל, עכשיו אני בשכונה דומה ואחרת לא רחוק וחלק מהחיים זה אני אאסוף אותך ליד

גולף, אז זהו שהם עברו ( זמנית לחמש שנים הבנתי ) למתחם גדול מול קניון איילון,

ברחוב הלח"י משהו. אוקיי, נכנסנו למכונית ונסענו למלא את החדר הירושלמי במה שאינו

מיטה או ארון. הם הצליחו להפוך את החלל הגדול והחדש הזה לחלל מאד נעים לשהיה

והסתובבות וקניות ( חבל שאין פינת קפה או תה ) גם לבנות הפרעת קשב שמשתעממות

מהר. הצלחנו לאסוף כורסא, ושטיח, ושטיח כניסה, וסדיני פלאנל, יהיה קר שם בירושלים

אמרתי לה, ומגבות גדולות שאני אדע שלא קר לה, וסיר, וכוסות גדולות לתה, וסכ"ום, וגם

קולבים יפים ןכמה קקטוסים ואם תתרכזו לרגע בצילום תראו שהיא עשתה לי פפארצי

קטן בעודי מתרוצצת ומלקטת לה ( ולי ) דברים. אם היא רק הייתה נותנת לי, הייתי

מצליחה לבנות לה שם נדוניה משו משו.

.

 

וחוץ מזה, אל תרפו מהמאבק בחוק הנאמנות המסוכן הזה,

כל סטטוס, איזכור, התנגדות חוקית מצטברים למסה נחשבת,

ונסו לרדת לים בתקופה הזו,

שקיעות החורף הן שקיעות לוהטות בצבעים ואנרגיה.

ועצה שחוקה אבל עובדת, נסו לעשות משהו אחד חדש השבוע,

לא כל יום, לא צריך להגזים, פעם בשבוע,

משהו מפחיד מעט, אמיץ,

הנצחון מול עצמכם שווה הכל,

ותביטו בעננים זזים, בסערה, בעלי שלכת,

ברחוק, לא רק בקרוב,

ותשמחו בחלקכם.

ורעשי הרקע,

אלה אנשים קטנים,

כל כך מבוהלים וכל כך מתאמצים להיות,

שעזבו, תנו להם, זה כל מה שיש להם.

הכי שווה.

.

#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים ביום שלישי #גילובגדיםובכלל

ומי שרוצה להציע מרק שאני לא מכירה וטעים אש, מוזמנ/ת.

 

1 בדצמבר 2018 – 17:43 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל, נשים | תגובות (2)

גיל ובגדים #3 – גולף שחור

.

פתיח

איך מתייחסים לקלאסיקות?

כלומר האם גבר זוכר את הפעם הראשונה שענב עניבה?

האם חרוטה אצלנו הנשים הפעם הראשונה שרכסנו חזיה?

והג'ינס, ונעלי העקב, ותחתוני תחרה, ולאק אדום, ליפסטיק אדום או יהלום.

יש סימני דרך, כאלה שכבר בזמן שאת חווה אותם את מודעת שעברת שלב.

לפעמים בגלל מסורת משפחתית,

לפעמים בגלל סרטים, ספרים, סדרות, טורי רכילות, נקודות זמן ומעשים.

יש מעשים אתן בטח יודעות מה שלכן,

ובגדים שיש את הלפני שלהם, ויש את האחרי.

ככה הרגשתי כשקניתי לי את הגולף השחור הראשון שלי, באחרי.

שחור הוא צבע שלא חיבבו בבית ברמת החייל,

זה צבע עצוב, רציני, לימים קשים אמרה זו שהכי אוהבת ללבוש ירוק וסגול ואדום

ועדיין מביטה בי בתמהון ושואלת אם שוב מישהו מת, אבל בחיוך.

גולף שחור סימן עצמאות, אלגנטיות, אני כבר גדולה ועושה מה ש א נ י רוצה,

איפשר לי להסתתר מאחורי הצוארון הגדול

ולמשוך את השרווולים עד מאחורי כפות הידיים שלי כמו שאני אוהבת.

מועטים הבגדים שמחזיקים את עצמם ואת הלובשת אותם בבטחון וקוליות כאלה,

וחולצת, סריג, סוודר, שמלת, הגולף השחור היא כנראה הילדה הכי קולית בכיתה.

גולף שחור

.

הזהרת גיל, שהרי הבלוג הזה, הפוסטים האלה, מיועדים לגיל הזה פלוס מינוס,

שכבר מחוברות אליו הזהרות פה ושם, מקדימה ומאחורה, ומהצדדים.

הגולף השחור יכול להיות ידיד או אויב, הוא דורש בחירה מפוקחת, לא על אוטומט,

גם של סוג הצוארון הגבוה, אמצעי, גבוה מאד, וגם סידור השיער מצריך תשומת לב,

עברו הימים של גולף וקוקו וביי נתראה כשאחזור, אם אחזור.

הגולף יכול להסתיר קמטי צואר, לתת מסגרת דרמטית ויפה וקלאסית לפנים,

אבל מצד שני, לפנים עם לחיי בולדוג כבדות, לסת לא חדה וחזקה כמו פעם,

הוא עשוי לפעמים להדגיש את החולשות,

וזה לא מה שאנחנו מחפשות בבגדים, אנחנו מחפשות לחזק את החזק, לא?

אז איך ללבוש את אייקון האופנה הזה? הנה כמה הצעות הגשה:

עם מכנסים שחורים קלאסיים, או כמו שאני אוהבת כאלה שרחבים במיוחד על גבול

מכנסי גברים, חגורה שחורה או חומה, נעלים שטוחות עם גרב דקה במקרה השני,

נעלי עקב ( אבל אם עקב, אז גבוה בבקשה, אין באמצע ) במקרה הראשון, תיק עם

נוכחות גדולה

או עם ג'ינס, חגורה, מגפיים עם נוכחות מתחת לקצה ג'ינס, גובה לפי החשק, או נעל

סירה פשוטה, טבעות וצמיד, שיער אסוף ברישול ומשקפי שמש שחורים.

או אולי חצאית ארוכה, בכל צבע שמתחשק, גולף שחור, חגורה חלקה רחבה, ג'קט

ג'ינס או עור, שרשרת על הגולף

אולי בכלל שמלת גולף קצרה ( יחסית ) עם גרבונים עבים, מגפונים שחורים ותיק קטן

כדאי להתייחס אליו כמו לבגד עם המון נוכחות מצד אחד וסופג הכל מצד שני,

כלומר אפשר לעשות איתו הכל, אבל המלצה שלי, לעשות איתו מינימום,

הוא ממש ממש מחזיק את עצמו לבד לא רע, הנה דוגמא מושלמת , והנה עוד אחת:

סופדבר

ידעתם שסטיב ג'ונס ביקש אי אז בשנות השמונים

מאיסיי מיאקי לעצב דגם עבורו? ביקש, וקיבל מאה

סריגי גולף שחורים וזהים.

שאודרי

הפבורן

שלבשה אותו

עם מכנסים

שחורים וגבעוליים כמעט כמותה, היא זו שהפכה

אותו לאייקון אלגנטיות, עידון וקלאסיקה?

שהוא "הומצא" בעצם על ידי מלחים ועובדי חוץ במקומות סוערים בתחילת האלף הקודם

כדי להגן על הצואר והפנים מהרוח?

אז איפה מוצאים אותו את זה, האמת שבכל מקום, רשת, מעצב/ת, אוןליין, אני יכולה

להמליץ כמובן, לתת לינקים, בארץ, באתרים, ראיתי בכל הרשתות בסיבוב קטן שעשיתי

השבוע, אבל בשביל אחד בסיסי וקולי אין סיבה מבחינתי להמליץ על אחד ולא על השני

היום. רק תבחרו טוב, גם באיכות וגם במה אתן בוחרות, צמוד, רחב, ארוך, צווארון ענק,

מגיע לחצי דרך, גבוה ומוגזם, מינימליסטי. יש הרבה אפשרויות ואופי למשהו שאפשר

לתמצת ב"גולף שחור, מה הבעיה". המלצתי במקרה הזה, עדיף אחד מאיכות מצטיינת,

מאה אחוז כותנה או קשמיר או משי או תערובת אחרת ממש איכותית של חומרים ובדים

שיחזיקו מעמד וישתפרו עם הזמן וישדרוג לא משנה מה תרכיבו סביבו, ויש מה, לא?

..

ולסיכום, אין שמחה ממני לכשלונה של מירי רגב,

כבר יש רקפות, גלעיני האבוקדו מתבקעים בצלוחיות שלהם,

זה זמן לתבשיל עדשים, או מרק עוף ותכף תכף תכף הנוריות יהיו נפלאות,

והכי שווה שמישהו מרגיש אליך ככה.

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים או בשמו המתעדכן #גילובגדיםובכלל מתוכנן לעלות

כאן בימי שלישי, והנה עכשיו שני בערב, אצלנו, בהפרעת קשב, זה אותו דבר.

26 בנובמבר 2018 – 20:50 קטגוריות: aging, בגדים, גילובגדים | תגובות (8)

תגים , , , |

גילובגדים #2 – מינוני וינטאג' וחנויות

.

פתיח

זה התחיל בערך בגיל שש עשרה,

הכרתי את דליה בתיכון החדש שאליו עברתי, כן, מישלב, כן עשיתי בגרות אכסטרנית,

כן, נראה אתכם עם הפרעת קשב נשארים בבית ספר תיכון אחד, בלי אבחון וריטלין !

בכל מקרה 1,

הייתה לה חליפת מכנסיים לבנה שאין ולא היו מאז דברים כאלה! מכנסיים קצרים,

וכשאני אומרת קצרים, אני מתכוונת לקצרים, אנחנו בסבנטי'ס, וחולצת ג'קט מהממת

שנקנתה באיזה בוטיק, עוד מילת סבנטיס נדמה לי, בדיזנגוף, עוד סבנטיס זוהר.

בכל מקרה 2,

בפעם הראשונה שהיא נתנה לי ללבוש את הנס הלבן הזה לאיזו מסיבה, אני לא

זוכרת איך ולמה זה קרה, האושר הפנימי שלי טיפס למדרגות שאושו לא ידע על קיומן,

וכשהיא הציעה שאני אשאיר אותה אצלי לכמה ימים, העונג היה עצום.

cut to

זו התחושה הטובה של ללבוש בגדים שממש מוצאים חן בעיניך, שאין לך בדיוק

בדיוק כזה, ששייכים לאנשים שאת אוהבת, תשאלו את אבא שלי כמה סוודרים וחולצות

עבודה וחולצות פלנאל עברו מהארון שלו לשלי לכמה ימים והוחזרו רק לאחר נדנודים

ואולטימטומים עם שרוולים מרוטים כי אני אוהבת למשוך את השרוולים של סוודרים

גדולים מעבר לכף היד, זו תחושה נהדרת ללבוש בגדים של חברות, אהוב, אבל מקרה

החלפות הבגדים בין חברות או אפילו מסיבות החלפת בגדים בקבוצות גדולות יותר

הן לא בגדים יד שניה ולא וינטאג'.

וינטאג'

וינטאג' הוא לא יד שניה, כלומר הוא כן, אבל זו לא ההגדרה החשובה שלו.

אני מצליחה להבין בני אדם שהרעיון לקנות בגד שמישהו לבש מעורר בהם קצת סלידה,

אי נעימות, כמו להתנגב ( יאק ) במגבת של מישהו זר, ובאמת לקנות בחנות יד שניה

סתם סוודר או שמלה שלכי דעי איפה ומנין הגיעו ראשית אין טעם במקרה שהדיון הוא על

אופנה ובגדים ובחירות ( ולא כורח פיננסי ) ושנית זה מעורר יותר התנגדות מהתרגשות

קלה. אבל וינטאג' זה עניין אחר לגמרי,

וינטאג' מאפשר לך ב א מ ת ליצור מראה שבפרטים שלו ייחד אותך, ובגילאים שלנו כבר

אין, אני חושבת, נטיה להיות אחת כמו כולן, יש נטיה וחוכמת גיל לרצות להיות מי שאת

בוחרת, רוצה להיות, לשקף והוינטאג' מאפשר בדיוק את זה. חגורה או צעיף או חולצה

שאין בכל חלון ראווה או אתר קניות, כזה שיש עליו קצת שריטות, כביסות, חיים,

משהו שעשה אותו ספציפי,

זה כל מה שצריך כדי לא להראות כמו חיילת בשורת חיילות צייתניות,

זה מה שאמרו ללבוש, זה מה שנלבש.

 

למשל התמונה הזו שצילמתי הבוקר, כן, היו לי תוכניות לכתוב את הפוסט הבוקר אבל

החיים עקשניים יותר מכל החלטה, הכל בה נחשב וינטאג, שבתרגום והבנה פרטיים

שלי, מה שנחשב כוינטאג' הם דברים ע"ע בגדים, תכשיטים, כלי בית, רהיטים, ספרים,

הכל בעצם, מהעבר הלא קרוב, נניח מינימום של עשרים שנה, שיש בהם ערך מוסף,

או של תוכן אישי, משא זכרונות אישי או קולקטיבי, או של ערך עיצובי, נניח בגד של

מעצב מאד נחשב,  בגד עשוי מחומרי בסיס לעילא ועילא ומחזיק מעמד באופן נהדר

וממש ממש מתחשק להשתמש בו.

אז בתמונה יש למשל:

את "האריה, המכשפה וארון הספרים" משנות הששים שקבלתי במתנה

עגילים שקבלתי מדודה אהובה

שעון של סבתא שלי שהחלפתי לו רצועת עור

סווטצר רך ובלוי שהוספתי בגלל התווית

וצעיף הרמס שקבלתי במתנה מגבר עם טעם משובח לפני המון המון שנים

אני משוכנעת שלכולכן יש דודות, אמהות, סבתות, חברות של סבתות וכל הדברים

האלה נמצאים שם, במגירות, מחכים רק שתזכרו בהם, תשלפו אותם ותערבבו אותם

עם הבגדים שקניתן בשנים האחרונות, השנה. צעיפים, שרשרות מעשורים שונים,

סוודר סרוג, חגורה תלויה בארון כבר עשורים ואופס, עולה על המכנסיים כאילו נוצרה

עבורם, טבעת פלסטיק נשכחת משנות הששים של אמא שלך, עגילי חישוק גדולים,

מטפחת לשיער, שמלת טאפט של סבתך, חולצת "אתא" של אבא שלך כמו זו שלי

שגנבתי לו לפני שנתיים, סיכת שיער, סוודר תחרה, ואם את בגילי פחות או יותר

בטח יש לך בארון בגדים נהדרים מפעם, ג'קט של "ג'ייד" או "מיפ" או ראש אינדיאני

מימי נעוריך שמתחבאים בארון, עליונית של גוטקס כמו אלה שתמי בן עמי לבשה,

לכל בגד יש סיבוב שני או שלישי, תראו את הנמרים ברחובות בחורף הזה.

צאו לחפש בארונות הנעורים שלכן, של אחיותיכן, ואל תגזימו,

החוכמה, כמו שאני תמיד אומרת, כשנותנים לי לדבר, היא מינונים,

בטח בגילאים שעליהם אני מכוונת, נניח חמישים וקדימה,

כי גם מדונה לבשה וינטאג' למשל ב"סוזאן סוזאן", אבל זה ברור

שלא זו הכוונה. מינונים,

מכנסיים שחורים, סוודר שחור, סיכת וינטאג', מעיל שמצאת בארון, לא צריך יותר.

ג'ינס, חולצה לבנה, חגורת וינטאג', שעון, קרדיגן גדול של סבתא, קלאץ של אמא.

שמלה מ"זארה", צעיף מדהים שמצאת או קנית ( תכף רשימה ), מגפונים וג'קט

משנות השבעים שהבת שלך מצאה איפהשהו.

כמו חוק האותו דבר ואחד אחר שאולי ארענן בשבוע הבא,

ככה גם עם הויטאג', כמו צ'ילי צריך להתייחס אליו,

טיפ טיפה, בשביל הטעם מלמטה, שירגישו בלי לדעת בדיוק למה זה כל כך טעים

ושיהיה רק אחד כזה, שלך.

.

לפעמים יהיו כאן יותר צילומים, לפעמים פחות,

היום פחות, אבל מצד שני כמה חנויות וינטאג' מצויינות.

יש כל מיני חנויות וינטאג',

יש חנויות יש שניה שאם יש לכן אהבה לעניין או סבלנות אפשר לחטט שם ולמצוא

מציאות שוות במיוחד, יש חנויות עם כיוון וטעם מאד מאד ספציפיות, חנויות יוקרתיות

שמתמחות מאד בטעם של בעל/ות החנות, כמו למשל:

החנות של מיקי ממון – שהיא כל מיני דברים, אבל בשבילי היא הבת של קיטי, חברתי

לקריירה ואשה צעירה שאני אוהבת מאד. מיקי גדלה להיות דוגמנית מצליחה מאד, והיום

סטייליסטית עובדת  ובחצי שנה אחרונה מחזיקה חנות וינטאג' עילית בברזילי 13 ת"א.

או החנות של סוזי – סוזי היא אקס רקדנית בחברת הבלט של ניו יורק, אמריקאית, היפית

בנפשה, נשואה לצלם ישראלי ועשתה עליה לפני כשנתיים. לסוזי אוסף וינטאג' כל כך

כל כך אמריקאי, פרוע, צבעוני, אקלקטי, והחנות שהיא פתחה ליד כלבו שלום היא חלל

מהיפים, צבעוניים והולמים את הכאוס הנפלא של הבגדים והתכשיטים שלה בגרוזנברג 2

ת"א וגם מוכרת באסטי.

יש רשת של שלוש חנויות בתל אביב שנקראת "ביי קילו" שאני מאד אוהבת, הן מביאות

הרבה, את רוב הבגדים מחו"ל, כך שאפשר למצוא דברים שלא בהכרח מזוהים ומוכרים,

ומוכרות את הבגדים על המשקל, לא לפי ערכם המסחרי או עיצובי, כך שאם מצאתן

מציאה נהדרת או סתם משהו, תשלמו לפי המשקל בלבד. יש להן מפות נהדרות לפעמים,

היישר מבית סבתא של מישהו אחר, ולפעמים, כמו לפני שבועיים ע"ע מעיל עור ארוך,

מדהים, נדיר ומושלם שעלה לדעתי לא זוכרת, ממש כלום אבל לא בגלל זה הוא מושלם,

הוא מושלם כי הוא מושלם, it's not about the money

ויש על אבן גבירול, מבזל עד ככר רבין בערך שבע שמונה חנויות, יש עוד שתיים שרציתי

לכתוב עליהן אבל אבדתי את כרטיסי הביקור, אז אעדכן בהמשך, הבטחתי לעצמי

שהפוסט יעלה הערב, ויש כמה בקיבוצים שאעדכן גם, ובהרצליה יש לפחות שתיים

מצויינות. ולא, לא איכפת לי שהייתה השבוע כתבה באקס-נט על חנויות וינטאג' ברחוב

החשמל, חשבתי על הפוסט הזה בשבוע שעבר ולא הצצתי עליה עדיין, בכוונה : )

עכשיו אקרא, כדאי לכן גם –

ואם תרצו להוסיף בתגובות שמות של חנויות וינטאג' שוות, בכל מקום בארץ, פליז דו.

 

:)

סופדבר

אז הסתובבתי היום בעולם הטוקבקים לרגע,

היה לא נעים להתקל באנשים עם יד קלה וכל כך הרבה זעם,

אז אני חוזרת לכאן, למקום שאני אוהבת, לחלל בטוח יחסית,

לאנשים שכותבים לי בבלוג ובפרטי מילים כנות, לרוב טובות, לא רק.

חורף זה זמן התכנסות,

וחומרים רכים, וחום, ושקט,

וכיוון שנשבעתי להעלות לפני חצות,

כלומר היום, ןלא חחר,

א נ י ל ו ח צ ת ס נ ד,

ואשלים, אערוך, אוסיף מחר, אינשאלה :)

 

 

20 בנובמבר 2018 – 23:57 קטגוריות: בגדים | תגובות (5)

תגים , |

גיל ובגדים #1

.

פתיח

אני מגלה מחדש את חדוות ההתלבשות,

את הכוח, ויש כוח, למה שאנחנו בוחרות, בואו נגיד את האמת, ללבוש.

בכל בחירה כזו יש יכולת, גם אם לא מודעת, לשלוח אותנו החוצה, אל העולם,

לפעמים גם אל עצמנו עם משהו נוסף.

יש מי שיגידו שזו שטחיות נטו, כי הרי הבגד לא עושה את האדם וכו',

והוא באמת לא עושה את האדם,

אבל אם מתייחסים אל בגדים, אופנה, כאל שכבה נוספת של אנרגיה, וכוח,

מגלים שזו שכבה מעניינת, מועילה ואפילו משמחת.

וכשמגיעים לנושא הגיל והבגדים שם בכלל מתרבות השאלות,

מה מותר? מה לא? למה לא בעצם? מי מחליט?

אז זה שיש צלוליטיס אומר שאסור מכנסיים קצרים? מותר? למה לא? למי אכפת?

וחצאיות מיני, ובלי שרוולים? וטרנדים מטורפים מותר או שזה שדה הנעורים?

אני לובשת מה שטוב לי איתו, מה שנעים לי, שאני מאמינה שאני ניראת איתו טוב,

שעושה לי מצב רוח טוב, שהדימוי העצמי שלי מתאים לו ( באותו יום ),

אני כן רגישה לענייני גיל,

להיות קורבן אופנה בגיל עשרים ושתיים זה מגוחך בדיוק כמו בגיל ששים ושתיים.

זה סבבה להיות בעניינים, לדעת מה הטרנד עכשיו, ומה נראה מיושן ממש,

כדאי לשלוף ממנו, מהמה-הולך-עכשיו רמזים ודוגמיות לשימוש עצמי בגיל שלנו (י),

וצריך להתנהל בשכל ורגישות והכי חשוב טוב טעם כמו שדודה אתי הייתה אומרת,

לזה המגזינים שלך לא באמת יכולים לתת טיפים, והיא קצת צדקה ( כמו תמיד),

אבל גם קצת לא. אפשר ללמוד ולשנות ולהוסיף ולאמץ רעיונות וטיפים מאחרים/ות,

והנה אני כאן, קחי כל מה שמוצא חן בעיניך, אמצי, שני, מה שיבוא לך, בשמחה,

בגלל זה אני מתחילה את הפוסטים האלה אני חושבת, בשביל כולנו ( כי גם אני

הרי משוטטת ברחבי הרשת, קוראת, מביטה, מאמצת, לומדת מאחרות. סיסטרהוד.

#גילובגדים הוא האשתאג שפתחתי לפוסטים באינסטגראם שלי שעניינם בגדים.

בגדים וגיל, יתכן שאפתח עמוד, נראה לי נרקיססטי מדי לפתוח עמוד שכולו רק

צילומים שלי עם בגדים, עם כל הכבוד לבגדים, ויש כבוד.

אז הנה גיל ובגדים פוסט ראשון #1

 

והפעם: טוטאל לוק

שחור עם שחור, בהיר עם בהיר כמו בסוף הפוסט הקודם וג׳ינס עם גינס.

לא הרבה צבעים יכולים ״להחזיק״ טוטאל-לוק,

זה כמעט תמיד אגרסיבי מדי,

אבל ג׳ינס עם ג׳ינס הולך עם הכל,

אפשר לקחת את הבסיס הזה ללא מעט כיוונים, סגנונות,וחיבורי צבעים.

כמו זה למשל,

ג'ינס וג'ינס, עניבה ארוכה וצרה כמו שצריך היום ( יש לי כמה אגב הקיוסק ),

נעלי עקב ( אפשר גם מגף קרסול גבוה ), גרביים שמוסיפות כי הן לא סתם,

חגורה ומעיל עוא שחור ארוך שלא האמנתי למזלי כשראיתי אותו בחנות וינטאג'

בשבוע שעבר, התעלפתי עליו! וספר נהדר, משקפיים והפנינים גם.

.

או נעלים שטוחות מבית טוב, חגורה טובה ממש ומשקפים עם צבע,

או עקבים גבוהים, חזיה או חולצת קומבניזון מציצה, עגילים עם נוכחות ושער אסוף,

ובטח שגופיה לבנה, חולצת ג'ינס פתוחה וסניקרס מדליקים עם גרביים שיש עליהן קטע.

אבל אני הכי אוהבת את הלוק הזה

.

זה שזאתי הודיעה לי בגללו השבוע שצר לה להזכיר לי, אבל לא נולדתי בחווה עם פרות

ואסם ושירי קאונטרי וגברים מחוספסים, וקאובוילנד זה לא כאן.

אני אוהבת, מתמיד, מגפי קרסול מחוספסים, חגורת עור מאוסף חגורות הוינטאג׳ שלי,

שלהפתעתי גיליתי לא מזמן שנילי לוטן, ישראלית שהפכה למעצבת נהדרת שממש ממש

מצליחה שאין לי מושג למה היא לא פותחת כבר חנות כאן, מחזיקה באוסף דומה,

וצעיף שווה שקשור פתאום אני רואה לצבעי הסתיו, צעיף שמונח כאן כבר שנים כי

פעם-אני-אהיה-גדולה-ואתחיל-להשתמש-בצעיפים, הפעם הזאת הגיעה, והנה ואני

אוהבת צעיפים מאד, והנה הפוסט הבא כבר נרקם,ושיער שלא מצליח להחליט

if to blond or to grey

 

סופדבר

ובינתיים אפשר לשחק בבואו-נעמיד-פנים-שסתיו כאן,

עם חולצות כותנה דקיקות ומכסימום בערב קרדיגאן קטן ליתר בטחון,

נמשיך להביט בפליאה בחדשות ולקוות לטוב עם מי שמנהלים לנו את החיים,

אפשר לחכות למופע תיאטרון החדש של אבשלום פולק – קראמפ

לחכות לרקפות, לכלניות והכי הכי הרבה לנוריות שמיד יגיעו ויאירו הכל,

ללמוד לבשל מרק שמעולם לא הכנת, ללכת פיזית לסרט, טלוויזיה לא נחשב,

להגיד מילה טובה למישהו שיופתע וישמח ויתחזק,

ולזכור שתכף סופשבוע,

הופפולי, סתווי.

.

.

נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים מתוכנן לעלות כאן בימי שלישי, אתמול הייתה מלחמה.

.

14 בנובמבר 2018 – 10:33 קטגוריות: בגדים, המלצות, לייף סטייל | תגובות (12)

תגים , , |

אחרון

.

יש לילות כאלה,

ימים, רגעים, שברור שהם אחרונים,

שאחריהם יהיה ה"לפני" וה"אחרי".

כזה הוא הלילה הזה שלי, שלה.

תכף חצות,

אני יושבת מול המחשב

כמו בבקרים שהייתי חוזרת הבייתה מהסעות לבי'ס,

מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט ועוד אחד על מסע ההורות שלי,

מנסה לא לחשוף את זאתי שלי אהובתי

ולשמור על זכותי לכתוב עלי אם ככה אני בוחרת,

והנה,

כמו שקראתי לפני כמה ימים איפהשהו על הורות:

The days were long

the years were so short

הגיעה שעת חצות של היום הזה, כבר חלפה,

וכמו סינדרלה,

כמו הלילה האחרון לפני שנסענו לבית חולים וחזרנו עם תינוקת,

כמו הלילה האחרון בחדר אחד כי למחרת היא תעבור לחדר שלה,

כמו לילה אחרון במיטת תינוק,

הלילה האחרון שהיא ישנה עם שני הוריה תחת אותו גג

הלילה הראשון שהיא נרדמה בבית אחר (אבל עם אותו אבא )

הלילה האחרון לפני המשפחתון,

הלילה שלפני בוקר כיתה א' כי ממחר היא ילדת בית ספר

ואין דרך אחורנית.

כמו הלילה הראשון שבו ישנה אצל חברה, יצאה לטיול שנתי עם שק שינה,

הלילה הראשון בחו"ל בלעדי,

בפסטיבלי סרטים, מסיבות, מסעות,

ימי הולדת, מסיבות פיג'מה.

בטירונות, בקורסים, בנסיעות, הרפתקאות, מחנות קיץ בחו"ל, טיולים ומה לא,

המון לילות בלעדי,

מאות לילות לא בבית,

תמיד היו לילות אחרונים, או ראשונים,

אבל תמיד,

תמיד תמיד תמיד,

אלה היו גיחות לעולם וחזרה לבסיס האם, אלי, הבייתה.

והנה,

שעת חצות עברה

וכמו סינדרלה, אני מבינה

שהלפני והאחרי הפעם יהיו משמעותיים יותר,

בלי קשר לדרמטיזציה הבסיסית שלי,

ושעכשיו באמת הלילה האחרון במציאות החיים שלנו,

זו הרגילה של לידה, ילדות, נערות, צבא, חיים,

ומחר היא תישן את הלילה הראשון שלה בדירת הסטודנטים הירושלמית והמתוקה שלה,

זו שסידרה לה בכוונות שמחות והתכוונות חזקה וטובה

וגם אם תחזור, לא אם, גם כשתחזור הבייתה בסופי שבוע לפעמים,

לפעמים לא, מספרים לי הורים מנוסים,

ובאמצע השבוע,

ובחופשים,

וכשתהיה חולה, אומללה, חלשה,

עדיין ממחר היא תישן במקום שלה,

שאינו הבית שלי, שלנו, של אביה ( לזה אני רגילה ).

.

זה טוב, זה משמח, זה בזמן, זה נכון,

זה כל המילים הנכונות האלה,

אבל הלילה הזה הוא תמהיל מרוכז של כ ל הרגשות האפשריים,

הצפה רגשית גדולה והבנה שהיי, הכל טוב,

ובכל זאת,לילה אחרון במתכונת פשוטה, מוכרת,

וגם אם היא עוזבת את הבית מטעמי מעשיים, כדי ללמוד

( אין אוניברסיטה בתל אביב שואלת את עצמה אשה אחת? סתם סתם )

עדיין, מחר בלילה,

זאתי שלי, הבנויה מנוצות וברזל, נפש וחריפות, עפיפונים ויתדות,

תישן במיטתה במקום שאינו הבית,

ובכל זאת, ואני מאחלת ומקווה בשבילה,

יהיה לה מקום בטוח, נמל מבטחים מסויים, כזה שבסוף יום שמחים לחזור אליו,

או במילים פחות מסתובבות רחלי,

הלילה הוא לא כזה דרמטי,

אבל מותר לך להתעצב, לפחד, לשמוח עבורה, להיות מוצפת וסוערת עם עצמך

כי היי, זה לא צחוק,

זאתי שלך ע ו ז ב ת א ת ה ב י ת.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

ואולי הדרך המדוייקת, המועילה לחשוב על זה,

היא שנכון שהלילה הוא הלילה האחרון של מה שהיה,

אבל מחר,

כמו שאמרה סקרלט ( לא בדיוק כמובן ),

מחר הוא הבוקר הראשון של מה שיהיה,

ואם יהיה לה טוב,

אז הכל, הכל ממש בסדר.

 

.

10 באוקטובר 2018 – 01:00 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (10)

תגים , , , |

לא התלוננתי

.

לא התלוננתי כי לא ידעתי שאפשר, לא חשבתי שאפשר,

האפשרות הזו לא הייתה, ככה חד וחלק, חלק מהאפשרויות שעמדו בפני אז,

לא הטרדה מינית, כפיה, אביוז, מילים לא מוכרות, לא קיימות.

מגיל שתים עשרה, ארבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים,

מנגיעות כאילו מקריות שנצרבות בנערה צעירה לשנות סיוט,

דרך שכן מבוגר שחמס וצילק והשחיר את נפשי לנצח,

דרך מילים והערות ונגיעות והטרדות ומניפולציות ודחיקה אל הקיר, הפיזי והרגשי,

כל מקרה לגופו, כל אחד והגבול ועזות המצח הגברית והכוחניות שלו.

מעולם לא באלימות כמו בסרטים, זה מה שבלבל,

בלי סטירות, איומים, הצמדת סכין לצואר, לא היה צורך,

הכפיה הגברית, הדי אן איי הישן,

חותם יחסי נשים גברים שמשתנה בימים אלה ממש לא הצריך יותר ממה שהיה בו.

ההבנה שאפשר להגיד בפשטות ובקול רם לא,

לא רוצה,

לא, זה לא בסדר,

ואם זה לא קורה לקום ולצעוק, להתנגד בכוח, לספר, להתלונן,

כשמה שקרה היה נקרא היום הטרדה מינית, אביוז, התנהגות שחורגת מנורמת ה"נסיונות",

לא הייתה אז חלק מהאפשרויות. 

היכולת לקום ולהפסיק את מה שקורה גם אם זו "רק" הערה מכוערת ברחו,

ליטוף מביך ודוחה, היכולת לצעוק שזה לא בסדר, לא רק להתחמק בכאילו נחמדות,

להגיד בברור, היי גבר, ככה לא מתנהגים, לא הייתה נוכחת.

.

לפעמים אני תוהה למה לא סיפרתי, לא סיפרנו, להורים, לחברות,

למישהו שיכול היה לשמור עלינו, להיות המבוגר האחראי ( גם כשהיינו גדולות),

שמישהו יקח אחריות ויפסיק את זה!

איך הבושה המוטעת הזו נטמעה בדורות שלנו וגרמה לכל כך הרבה נשים (וגברים גם)

לשאת משא נורא כזה לבד.

אבל מה שמשמח ואפילו היה שווה את המחיר ( לא בטוח, לצורך הדגשה )

היא המחשבה שהדפוס הזה משתנה, 

שיש סימנים קטנים שלא מעט גברים מתחילים להפנים ולהבין מה אסור, איפה הגבול,

מהי הטרדה ומהי הסכמה.

ומה שיותר משמח היא האמונה והתקווה שהילדות שלנו,

ברגע האמת,

ובואו נתפלל תפילה חילונית עמוקה ומלאת אמונה שאנחנו צודקות,

הן כנראה לא ישתקו.

.

 

2 באוקטובר 2018 – 10:07 קטגוריות: אני, רחלי | פרסם תגובה

תגים , , |

beautiful boy

/

/

/

 

1 באוקטובר 2018 – 10:14 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

תפילה חילונית

.

החג הזה התחיל בטלטלות רגשיות כל כך חזקות שהאפשרות להמשיך כרגיל נמוגה.

אבל גם כשהמחשבה נמצאת עם אנשים אחרים שאת אוהבת,

גם כשהדאגה מרחוק מציפה, פשטות החיים לוקחת פיקוד,

קניות הבייתה, מקלחת, זפזופ בחדשות, בדיקה עם אמאבא, טסט לאוטו,

וגם שליחת הודעות, נסיון לשלוח משהו למי שנמצאים במעמקי המערבולת,

נסיון להיות בשביל, בלי להציק,

ובשיכבה עמוקה יותר התודעה נמצאת עם אנשים יקרים לך,

במועקה ודאגה עמוקות גם מרחוק.

הסתיו מתחיל, כבר יש רגעי צינה לפנות בוקר וחצבים בדרך לירושלים,

ואני חושבת איך הסתיו הזה יחרט אחרת אצל אלה שהחיים התהפכו עליהם,

והלואי שלפני שיגיע החורף, המטוטלת תשנה קצב וכיוון.

.

את ארבע ההמלצות שהכנתי אעלה בשבוע הבא,

בינתיים

עשו טובה,

עצרו לרגע,

שאו בקשה לבשורות טובות בלבכם,

שאו תפילה חילונית אם אתם חילונים כמוני,

או אחרת,

אם אמונתכם שונה,

העיקר שהילדים האלה יהיו בסדר,

.

אחרכך נמשיך בתפנוקי החיים.

.

25 בספטמבר 2018 – 21:25 קטגוריות: בינתיים | תגובות (1)

ומה זו בכלל שנה טובה

.

אהובי בבוקר.

.

ומה זו בכלל שנה טובה?

כוס תה, עוגיה לטבול, יוגורט עם פירות שאת אוהבת, כלב שאוהב כל הזמן, בית,

תרופות, פנסיה ראויה כי הייתם חרוצים, צנועים, זהירים ודאגתם לימים האלה בדיוק,

וכן, גם הממשלה שבחרתם בימים ההם אפשרה לכם לדאוג לעתידכם.

מרק עוף טעים, קוטג׳, הוע עם אופרות באוזניות, היא רוצה את הגבעתטרון, שתי בנות

ובן ונכדים ונכדות ונינים ושולחן פורמייקה אדום בן ששים איך הוא מחזיק אין לי מושג,

ו״הארץ״ בבוקר על המרפסת, ושלום לשכנים שעוברים בשביל, ושנת צהרים, וכורסאות

טלוויזיה, ושוב תה ותרופות והאחד את השניה וההיפך, לאט, עם מעט הכוח שנשאר אבל

עם לב מלא מתמיד האחד לשני נדמה לי, וגם, ולא תאמינו,

יתכן שהאמצעית מאמינה לכם סופסוף שהיא לא מאומצת, הייתם מאמינים?

 

חתימה טובה גם לבני משפחה שלא איחלתי להם באופן אישי,

הפייסבוק משנה סדרי עולם בעניין וזה קצת חבל,

ולמי שאני מחבבת גם.

שנשתדל להיות בני אדם טובים יותר,

שהחמלה תנצח את היהירות, הטובים את הרעים, ועם היתר נסתדר

# כיפורבליהזנקותלמילואים

.

18 בספטמבר 2018 – 18:52 קטגוריות: רחלי | תגובות (6)

תגים , , , |

צילי וגילי

.

אני לא נוהגת להעלות הרבה תמונות שלי לבלוג,

הפייסבוק והאינסטגראם הם פלטפורמות מדוייקות יותר לזה לטעמי,

אבל כשתי התמונות האלה שלי הגיעו אלי באותו יום,

משתי עבודות שצולמו באותו שבוע, והן כל כך שונות,

הראשונה כבר הודפסה והופצה,

להפקה השניה יקח חודשים ארוכים של עריכה ושאר ענייני סרטים,

אבל ההבדל ביניהן,

כמו ההבדל בין סוגי העיסוקים שלי,

משמח אותי וגורם לי לרצות לשמור אותן כאן,

בבלוג דברים נשמרים לאורך זמן, בקטגוריות, עם גישה קרובה יחסית,

בלי פיד שרץ מהר ומעלים הכל תוך דקות.

.

הצילום הראשון הוא פורטרט פלוס תכשיטים להפקת חג של מגזין סטייל/לאשה,

אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת באמת ניראת ככה, בטח לא כשאני

מתעוררת ובטח לא סתם ביום יום. אבל בעבודה מסוג כזה, ממש ההפך ממשחק,

כשבצילומי סטילס קסם תפיסת הרגע הוא העניין, עם איפור מצויין, שיער עשוי,

צלם נחמד אש ומוכשר אש, תאורה מושלמת, הפקה מפנקת, סוכנות מפרגנת וגם

פוטושופ עדין במינון הגיוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

צילום: איתן טל

 

התמונה השניה לקוחה מצילומי סרט קצר שצולם גם הוא בשבוע ההוא באוגוסט,

איפור מינימלי, תאורה טבעית, תסרוקת ובגדים משקפיים שאין כלום שמזכיר אותם

בחיים ובארון ומול המראה שלי, אפילו לעצמי אני צריכה להזכיר שאני לא באמת

באמת ניראת ככה עדיין, גם לא כשאני מתעוררת, ובכל זאת, למרות שגם זו לא

ניראת ממש כמוני,

אני מזהה אותי, גם החיצונית, וגם הפנימית ושמחה שזה הרגע שנתפש בעדשה.

 

 

 

 

2 בספטמבר 2018 – 22:47 קטגוריות: אני | תגובות (4)

תגים , , , |

זאת מפעם

.

באמת שיש לי כל מה שצריך כדי לעבור את שפעת הקיץ המחורבנת שנפלה עלי.

תה ומים עם ג׳ינג׳ר,

ומגנזיום ואדוויל,

ומד חום וספרי לגרון ומשהו טבעי גם.

ויש לצידי ספר, שניים, שחיכיתי להם מאד,

ותשבצים,

ומחברת לכתוב ולקשקש,

ורמקולים נפלאים למוסיקה,

ונטפליקס מול העינים,

ואפליקציות למכביר בטלפון,

ומרק במקרר,

ואפילו יש לי זאתי עם שפעת בחדר הסמוך,

 

אבל כל מה שאני

רוצה זה את אמא

שלי מפעם.

ואני מבינה כמה

אני ברת מזל

שיש לי בכלל

אמא,

ואבא, לא נשכח,

אבל כרגע אני

רוצה את

אמא שלי מפעם,

ואותה כבר אין

לי.

יש לי ורסיה

מתוקה מאד,

אוהבת מאד,

בת תשעים ושתיים שלה,

וזה בסדר גמור,

חילופי התפקידים האלה מקובלים עלי, באמת, ובאהבה, בזכות ולא בחסד.

אבל

כשאני ככה,

מעוכה וחלשה ועצובה קצת,

ובלי כוח לרגע,

ובלי מקום פשוט שאפשר להתפרק בו

או פשוט להשען ולנוח מעט,

אני רוצה את אמא שלי,

זאת מפעם.

 

הכל בסדר, נשבעת, סתם רגע חלש כדי לזכור

.

20 באוגוסט 2018 – 16:50 קטגוריות: אני, בעיקר אמא | תגובות (9)

תגים , , |

חיים מפולטרים

.

זו פעם ראשונה שאני מעלה משהו לבלוג אחרי שהועלה לאינסטגראם שלי או לפייסבוק,

אבל אני מרגישה שזה נושא חשוב מכדי לתת לו להעלם במהירות שבה פוסטים וצילומים

נעלמים בזרם הפיד והפוסטים המציפים את כולנו במקומות בהם אנחנו מעלים את החיים

שלנו, בפיד בפייסבוק, בדף האינסטגראם, ואת הנושא הזה, את הפוסט הזה אני רוצה

להציף ולשמר לאורך זמן, הוא חשוב, לדעתי.

הנה אני, משמאל למעלה זו אני לפני שעתיים, שיא החום, עייפה, מותשת,

מחכה לבת שלי  ואומרת לעצמי שיש אור יפה כאן ועושה סלפי, סתם, כמו כולנו לפעמים.

אחכ, נאלצתי להמשיך לחכות אז השתעשעתי עם איזו תוכנת עיצוב קלילה בטלפון,

אפילו לא פוטושופ,

סתם אור וצל וריכוך ופילטרים, ואופס, הנה אני

 

אם הייתי מעלה רק תמונה אחת כזו, שאני ניראת בה כל כך זוהרת ורגועה, עם עינים

בוהקות ושפתיים ורדרדות ועור זוהר כמו בשלושת הפורטרטים המפולטרים כאן,

חלק מכם, מכן, בטח מהילדות שלכם היו חושבות/ים שוואוו,

,אפילו לשניה, כי מי מתעכב לחשוב על עוד תמונה באינסטגראם,

שככה באמת נראות נשים, בנות ששים או לא משנה בנות כמה,

והן לא, אני ואתם יודעים.

גם הבוטוקס ( עושה לפעמים, בטח עושה )

ושאר הזריקות לא מגיעים לתוצאות הלא מציאותיות שהפילטרים תוכנות העיצוב

והפוטושופ מוסיפים לצילומים ומציפים אותנו, אם נרצה או לא,

אבל כן,

ככה מתנהל העולם היום,

כמו שהוא משתקף על המסכים הקטנים.

חיים מפולטרים,

מנסים להראות את הטוב, שווה, ראוי, יפה, בטח יפה,

סטייליסטי,

גם אני כמובן, שלא יהיה כאן רגע של ספק או הרהור,

שזה אנושי וטבעי כמובן,

כי כל מפגש שלנו עם המציאות מורכב גם משער עשוי וקצת איפור ולבוש שמראה

ומסתיר מה שבחרנו, וכולנו ממוגנים מול העולם במובן הזה, אבל החיים הם החיים,

והמציאות כפי שהיא משתקפת במסכים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד אינה המציאות

ובתכלס, זה עצוב,

כי אין סיכוי שמישהי, יפייפיה, צעירה ועוצרת נשימה ככל שתהיה ניראת ככה במציאות,

גם מישהו אגב,

כי במציאות, ההבדל בין החיים לפילטרים הוא כמו ההבדל בין פורנו לסקס,

אז מה יצא לנו מזה?

להם?

לילדים, לילדות שלנו שנולדו לעולם מפולטר, רק אכזבות?

.

פעם חשבתי לעשות תערוכה של כל הצילומי דוגמנות שלי עם עיבודי פוטושופ מהיום,

מול המקור שהיה עדיין שיקוף משופר של הדוגמנית שעמדה שם, אבל יחסית להיום

אפשר לראות בצורה כל כך ברורה את הפער בין מציאות לפנטזיה, כזכור, בזמנים

ההם, א ז מ ז מ ן בשנות השבעים, שמונים ל א ה י ה פוטושופ,

היו צלם, תאורה, איפור, וחדר חושך, והיה לא רע, באמת.

.

24 ביולי 2018 – 19:13 קטגוריות: אני, בלוגים ורשתות | תגובות (7)

תגים , |

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

17 ביולי 2018 – 18:12 קטגוריות: אני, נשים, רחלי | תגובות (4)

תגים , , , |

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

8 ביולי 2018 – 17:38 קטגוריות: אני, רחלי | תגובות (10)

תגים , , , |

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

22 ביוני 2018 – 14:04 קטגוריות: אני, רחלי | תגובות (5)

תגים , |

אם לא מתייחסים אליך ככה walk away #הרהוריםעלאהבה

.

אם לדייק, אז ב0:44

. סופשבוע

 

15 ביוני 2018 – 09:34 קטגוריות: מילים | פרסם תגובה

תגים |

בינתיים קיץ, וחם

.

אני זוכרת שקיץ.

ויש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

ושהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שיש חיים פשוטים,

ארוחות ערב,

קרמים נהדרים לפנים ושיעורי יוגה וספרים נפלאים לקרוא.

ושזאתי, הבת שלי, תכף עולה לגור בירושלים of all places

לשלוש שנים לפחות, ואין לי מושג מה ואיך זה יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

ואני זוכרת ונזכרת שיש גברים בעולם ואפילו ראויים ( פה ושם ),

אחד שאני מכירה, בן גילי התחתן לא מזמן, ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים,

וחברות,

ויש הצעות שאני דוחה, ותפקידים שאני לא מקבלת (נו כבר!!),

ופרוייקטים שהמוח שלי ממציא ומפעיל בלי שליטה,

והרצאות שאני מעבירה, והנה אחת חדשה שעניינה הגיל שלי ושלנו, הנשים.

ותערוכות לסיים, עבודות להמשיך, וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח,

ופרוייקט שאין לי ספק שיהיה מופלא אם תשתפו פעולה, לא פחות,

הבטחה.

ועדיין יש לי אמא ואבא לחבק ולקבל לפעמים ליטוף על הלחי וחיבוק,

ומי קורא לי רחלינקה ככה מלבדם.

ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות ובגדי קיץ ושיזוף זהיר ומיזוג אוויר ונשימות רחבות,

וממתקי המלצות שאני מלקטת ומפרסמת.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ בטן וגוף.

ואני זוכרת שיש חיים ופגישות, ובני אדם, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר ואני כל כך רוצה,

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה

וגם ההפך הגמור,

כשרגעי מציאות מגיעים במלוא עוצמתם, כי החיים הם החיים,

וכל פעם מחדש משהו מפתיע, למרות שלא צריך להיות מופתעים כבר,

ובעוצמות שלא מאפשרות התגוננות נותן בוקס בבטן

וכופה ( ובצדק ) להרחיב מבט מהקטנים הנהדרים של החיים,

להתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה העצומה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים מנצחים בסוף.

.

# בינתיים קיץ, וחם.

.

 

8 ביוני 2018 – 09:52 קטגוריות: אני | תגובות (1)

תגים , , |

גלי החום, רדיו 103 תום הסערה

.

כן, "גלי חום",

תוכנית רדיו עם כוונות טובות,

שנה וחצי בדיוק של שעת לילה ברדיו,

שהבטיחה וקיימה כך שמענו לאורך התקופה מאנשים,

ברדיו, ברחוב, במיילים, בהודעות, הגיעה אל סופה.

וכמו כל תקופה,

ינקות, נערות, בגרות, ואפילו גיל המעבר הידוע לשימצה,

לפעמים בצדק,

גם גלי החום הרדיופוניים האלה,

עם האייטמים, השירים תואמי טעם וגיל, אדוות, לפעמים צונמי,

גלים עמוקים, סערות וימי שיזוף מושלמים,

שנה וחצי, כל שלישי בעשר בלילה, רדיו 103, הגיעו לסופם.

*

זה היה בית מאד נעים,

בית עם מסדרונות ארוכים, שקט בלילה, מנהלים קשובים,

טכנאים שעוזרים מאד, שתי עורכות ועורך שהחזיקו יפה מערכת סוערת,

כל זה כדי שגלי החום יזרמו אל החוף ובחזרה

מבלי שההורמונים יצעקו והצונמי יתפרץ.

כל הגלים האלה, תמו ימיהם.

*

אני שלמה מאד עם ההחלטה שלקחתי.

כשלוקחים החלטה נכונה,

אם לוקחים אותה לאט,

לא מתוך זעם, פגיעה, אגו,

אם נותנים לאלה לדעוך ואז מחליטים,

במחשבה צלולה, אחרי לא מעט זמן של בדיקת ההחלטה,

אם הסיבות ברורות מעל לכל ספק, ברורות וחד משמעיות,

אם המצפן הפנימי מאשר, הטיימינג מדוייק, וברור שהגיע הזמן,

התחושה של "האחרי" אין דומה לה.

הגוף רגוע, הלב שקט, אפילו שמח למרות שפרידות הן תמיד גם וגם.

ככה אני מרגישה.

*

רדיו היא אהבה חדשה שלי,

לא תארתי לעצמי כמה היא מציפה, מעניינת ומשמחת,

התמכרות מהירה ועמוקה שמייצר האוקסיטוצין,

כמו בכל התאהבות.

אין לי ספק שזה לא יקח הרבה מדי זמן,

יקח, אבל לא ה מ ו ן

ואני אפטפט לי ללא הרף ביום ושעה קבועים,

איך, עם מי, על מה, זה בהמשך,

אבל אין ספק ששוב אהיה שם, עם אוזניות, טכנאי שמבטיח לסמן לי אם יברח לי

הקול לטונים הגבוהים, אם אאבד ריכוז, אם לא אזכור לשתוק לפעמים.

דעתנית, אימפולסיבית, מבוגרת, בלונדינית, שמאלנית, מעורבת,

מביעה, אומרת, מייעצת, כועסת ( קצת פחות בסיבוב הבא אני מקווה ),

ממליצה, ביניים כאן, בבלוג, ובאינסטגראם, כל יום שלישי בפוסט קבוע,

ארבע המלצות, פעם בשבוע #ארבעפעםבשבוע

כל מה ומי שאני כמו שאמרה מייגן לנסיך שלה,

כל זה יהיה שם,

מונח באהבה, לפניכם, עבורכם,

וגם בשביל עצמי כמובן.

can't  wait

.

28 במאי 2018 – 16:40 קטגוריות: אני | תגובות (6)

תגים , , |

מכל משאלות יום הולדת שאני יכולה לבקש היום

.

אני מבקשת להרגיש ככה, כמו בצילום הזה,

עם אנשים שאני אוהבת,

ושאוהבים אותי,

וגם עם כאלה חדשים שמצטרפים ויצטרפו.

אני מתפללת שזקנתם של אמא ואבא שלי תמשיך להיות נדיבה ורכה,

ויותר מהכל, שזאתי שלי, אהובת חיי תמשיך להיות שמחה בגרעין נשמתה, וחזקה,

עם כל היתר אני אסתדר

.

לפחות עד מאי בשנה הבאה…

25 במאי 2018 – 00:01 קטגוריות: בינתיים | תגובות (2)

תגים , |

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

21 במאי 2018 – 12:33 קטגוריות: אני | תגובות (8)

תגים , |

%d בלוגרים אהבו את זה: