יאיר נתניהו גר בבית הוריו וזה בסדר גמור מבחינתי, כל היתר ממש לא


.

/

שותפתי להגשת "גלי חום" רדיו 103 יצאה אתמול בפינתנו "עצבים" על יאיר נתניהו,

על העובדה שהוא בן עשרים וחמש, גר בבית הוריו, על חשבונם/חשבוננו וכמובן, ובצדק,

על התנהלותו האיומה והאלימה ברשתות החברתיות. היה משהו בשיחה ברדיו שמאד

הפריע לי ולא הצלחתי לפענח בזמן אמת,

שהרי קשה להגיד עלי שאני ממחבבי שלושה מבני ובת שושלת נתניהו הנוכחית,

או נניח טורחת להסתיר את דעתי עליהם,

אבל עכשיו, רגע אחרי שחזרתי מביקור צהרים אצל הורי הבנתי:

זה נכון,

יש אנשים שבגיל עשרים וחמש כבר הספיקו לעזוב את בית ההורים, להנשא, להתגרש,

לגור לבד, לעשות עסקים, עם או בלי תמיכת ההורים ובכלל, ויש אנשים, כמוני למשל,

שבגיל עשרים וחמש תחזקו קריירה,

שיש האומרים שהייתה קריירה מצליחה במיוחד בזמן ובגיל ההוא, הרוויחו שפעות כסף

בזכות עצמם ואופס, עדיין בחרו להמשיך לגור אצל ההורים בחדר ילדותם ברמת החייל

( סיבות פסיכולוגיסטיות מעניינות יוגשו למתעניינים ).

גם האחיין שלי שלומד בירושלים גר עם ההורים עד שיסיים ללמוד ויתארגן על עבודה

ומגורים, וטוב שכך, הוא בן עשרים ושמונה, וגם אחותו שחזרה בשניה זו מהטיול הגדול

עובדת ומתארגנת על החיים, ובטח עוד מעט תצא אל חייה, וזה בסדר גמור.

כל משפחה וחייה, ילדיה, הוריה והבחירות של כולם.

אני מקווה שהבת שלי תבחר להשאר לגור איתי או לעזוב ללימודיה ולחייה בגלל מה

שיהיו התנאים, הרצונות, היכולות שלה ולא בגלל מה שתחשוב שיחשבו על זה אנשים.

.


מכל הטענות לנתניהו הצעיר העושה רושם כאדם מאד מאד איך נגיד, לא הייתי רושמת אותו

בשום איי ליסט. הוא מצטייר כיהיר, רדוד, מפונק, אלים גם אם לא בפיזיות ומגלומני כפי שרק

ההורים כמו שלו יכלו לגדל ולהזין את האגו הקלוקל שלו שיצמח פרא למחוזות שאליהם הגיע,

ויש נגדו שפע טענות על התנהלויות דוחות, דקדנטיות, מפונקות, אלימות, רדודות, ריקות מתוכן

חוץ מקללות, נאצות, דקלומי סיסמאות, והפצת שקרים המגיעים מיד לתביעות וטוב שכך,

הטענה על מגורים בבית הוריו, היא טענה לא רלוונטית לטעמי.

הנהג, המאבטחים הנגררים אחריו לכל מיני מסיבות ומקומות מוזרים, הטיסות עם ההורים

( על חשבוננו ), הארוחות שאליהם דוחפים אותו, וכל מה שממומן שלא על פי החוק,

כל מה שאינו בספר החוקים ( גם המוסרי )

ראוי לגינוי ואולי גם לחקירה ( בנוסף לאחרות ),

אבל לגור בבית של אמא ואבא שלו עד הזמן שהוא והם ירגישו שזה הזמן להפרד,

זה מכסימום לא cool,

אבל מעבר לזה, ז ה באמת לא עניין הציבור.

כל היתר כן,

ועד השקל האחרון.

.

 

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

קלוזאפ של

.

אני לא אדם של תיאטרון, כלומר אני רואה הצגות ויש כאלה שאני אפילו קצת מתרגשת

מהן, ורבות רבות אחרות שאני משתעממת, לא נהנית, לא מבינה מה זו השפה המוזרה

הזו. לא מצליחה פעם אחר פעם להבין את ההסכם הלא מדובר, ההסכמה בין הקהל

למספרים על הבמה שהשפה המוגזמת, הלא דומה לחיים הזו, תהיה השפה והדרך שבה

הם מספרים לנו מעשה, עולם, וככה אתם, אני מדמיינת אותם אומרים

תשמעו, תראו, תחוו את הסיפור שנספר לכם,

ואני מתעצבנת, ומתרגזת שוב ושוב.

אבל בקולנוע,

כשהאור כבה באולם, יש רגע של חושך מוחלט שבו הכל אפשרי, עשוי להתחיל עוד שניה

אה, שם זה קורה לי כל הזמן, טוב בלי להגזים, לא כל הזמן, אבל הרבה.

השפה שמרגשת אותי, שאני מבינה, שאינה מלאכותית, שמשקפת חיים בעיני המספר,

שמראה לי סיפור בדרך מציאותית ( או דמיונית אבל ויזואלית ),

שבונה לי עולמות מול עיני ומקרב אותי ממש למעמקיו.

קלוז-אפ הוא בעיני, כצופה, נס של ממש.

היכולת להביט כל כך קרוב ועמוק בפני אנוש, בעיניו, בנשמתו מפעימה אותי.

אבל לפעמים מגיעה הצגה כזו. שחקן על במה, בלי טייקים, טריקים, קלוזאפים ואמצעים

ומשאיר אותי חסרת מילים.

טכסט ונשמה, סופר ושחקן, במה ואני לא יודעת, במה וקסם חד פעמי.

אבא של טלי, שמוליק עומר הזמין אותנו היום בצהרים ל"סוס אחד נכנס לבר" ספר של

דוד גרוסמן,  שנראה כמו נער חכם ומתוק כשעלה על הבמה,

פרוייקט שיזם מיכה לבינסון שמת ככה פתאום שבועיים אחרי תחילת החזרות,

ושמשחק בו דרור קרן כמעט לבדו,

לא לגמרי, איה שבא ויגאל זקס ויוסי ירום בתפקידי משנה מצויינים,

אבל כמעט לבד, הוא הסיפור, המספר, השליט, השולט, מלך הבמה.

הוא מחזיק בך, ומלהט, ומקרב, ומרחיק, ולא מרפה לשניה.

גם אם אחפש לא אמצא שם תואר מספיק לתאר את מה שהוא עושה במשך כמעט

שעתיי, ברציפות, נון סטופ.

לא סותם ת'פה לרגע. מצחיק, צוחק, משוויץ, בוכה, נזכר, מקנטר, עדין נפש, מחוספס, גס

רוח, מספר בדיחות, מתגרה, כואב, בעיקר כואב, ושובר וכובש לב, הוא ודמותו.

באמת, זה תפקיד של פעם בחיים,

והצגה שמוכיחה שכשתיאטרון טוב הוא טוב, לא חייבים קלוזאפ.

 

.

# הכי מהר שתצליחו להשיג כרטיס התיאטרון הקאמרי The Cameri Theatre

.

במסגרת מצב הרוח שאומר עשי משהו שלא עשית מעולם

 

היא הסכימה.

במצב רוח הרפתקני משהו,

אולי כהכנה למסע שלה,

אולי מסקרנות, בכל זאת הבת שלי, שלו.

אולי במסגרת תרגילי העשי משהו שלא עשית מעולם, שלא תתחרטי.

אולי כמתנת פרידה לפני נסיעתה,

או מתנת יומולדת שכזו ( הצטלמנו ממש ביום הולדתי )

נאותה זאתי שלי,

אהובת נפשי,

להצטלם איתי פעם ראשונה ( וכנראה אחרונה ) למשהו שאינו צילומים משפחתיים.

 

.

 

.

ותודה לשלי גרוס שהציעה ולשותפיה למדור "בית ספר לאופנה" ב"לאשה"

שגרמו להרפתקאה להיות נעימה ממש, ותודה על הבלונים והדובדבנים גם.

.

 

פירורי הלחם של זאתי

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

 

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

d797d7a5.jpg

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.

 

עתיד

.

  1. התגרשתם
  2. הילד/ה הקימו משפחה
  3. כלומר יש נכדים
  4. גם הורי הכלה/חתן שלכם גרושים
  5. חלקם הקימו משפחות חדשות
  6. לילדים יש ארבעה זוגות הורים, לנכדים גם
  7. סבבה, (לצורך הדיון, לא באמת) עולם חדש
  8. איך תהיה תורנות ארוחות שישי, ליל הסדר, ראש השנה, ימי הולדת?
  9. אחד לארבע שבתות? לילות סדר? ימי הולדת?

.

. לא באמת, רק מחשבה…

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

מהרגע שנקבע התאריך

.

.

מהרגע שנקבע התאריך שבו היא נוסעת אני מנקה את הבית,

כאחוזת אמוק, אבל ממש,

אני מנקה, מסדרת, קונה אוכל כאילו היינו גדוד, לפחות,

מבשלת,

מחליפה מצעים כל יומיים,

מכבסת, תולה במו ידי, מורידה, מקפלת, שמה בארונות.

אני גורפת עלים יבשים, עודרת ערוגה, שוטפת את האוטו.

משקה כל שעתיים,

תולשת עלים יבשים,

מכינה משקאות טעימים עם קוביות קרח ומניחה על השולחן,

חולטת תה קר מעלים אמיתיים,

מנגבת אבק כאילו ערב פסח ואני אשה חרדית.

אני מקפלת תחתונים ( כן, עד כדי כך ), מגהצת טי שירטס.

נוברת באלבומי ילדות שלי ושלה,

עורכת רשימות, מסדרת ארונות לעומק,

תולה אורות קטנים על הגפן,

אני מתרוצצת בבית חסרת שקט, חייבת לפעול בו, לעשות, לקנן,

מחליפה מקומות של ריהוטים, קונה דברים מאד מוזרים בסין.

אני פותחת את דלת חדרה של זאתי שלי, אהובתי בת העשרים ואחת ומציצה,

היא ישנה, או לא בבית,

אלה בערך שני מצבי הקיום שלה כרגע,

ואני פותחת את דלת חדרה גם כשהיא איננה,

סימניה שם, ריחה, חולצה זרוקה, בגד ים, פנקס ועט, מצלמה,

זה מה שאני עושה היום, מחר, מחרתיים,

אבל בראשון הבא, מה יהיה בראשון הבא ובחודשים הרבים אחריו…

.

אני זוכרת את אביה בימים לפני שעזב את הבית הזה בדיוק,

מטאטא, גורף, משקה, מטאטא, משקה, גורף, וחוזר חלילה.

הגוף שלנו מנסה להאחז או להפרד בדרכו,

כשהנפש, קשה לה מדי.

.

24 שלבים

.

1.קמתי מהמחשב לחפש משהו באיזה אלבום ישן
2. נכנסתי לחדר שינה, לאור מצבו התחלתי לסדר מעט
3. יצאתי להביא את רומבה שתסיים את המלאכה
4. רומבה נטענת בסלון
5. הסלון והמטבח מחוברים
6. החלטתי לחמם את השעועית הירוקה שנשארה בסיר מהצהרים
7. הדלקתי את האש 
8. עד שיתחממו השעועיות יצאתי לחצר
9. ראיתי המון עלים ובונקלעך על השביל
10. הלכתי להביא את המטאטא החזק שנשאר ליד השער
11. ראיתי שערוגת הירקות החדשה שלי יבשה, השקתי
12. חזרתי לעלים, גרפתי, ערמתי, התחלתי לאסוף
13. הרחתי ריח מוזר
14. השעועיות
15. עכשיו אני כאן מ א ד מקווה להצליח לבצע רצף פעולות פשוט:
16. לקום, לגשת לסלון, לקחת את רומבה, להגיע לחדר השינה ולהפעיל אותה
17 ואז לאכול שעועית ירוקה חרוכה.
18. מה זו הסחת דעת אתם שואלים?
19. זו הסחת דעת 
20. ע"ע הפרעת קשב
21. יש עשרות, מאות ביום
22. זה גם משעשע
23. לא רק ( תחשבו בית ספר, תחשבו עבודה )
24. אבל גם.
24. הולכת, הולכת לרומבה. ביי

.

.

התפרסם בפרינט, מאוכסן בבלוג

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

הדרכים הידועות

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

הם שבו לבתיהם ( לא סופי )

.
.
לראשונה בחיי ניסיתי לתרגם שיר. זה עונג גדול.
.
אין לי מושג איך מבחן התוצאה.
.
זה השיר הראשון בספר "The complete poetry" של מאיה אנג'לו הנהדרת.

                   .

.

.

הם שבו לביתם / הם חזרו לבתיהם/ הם חזרו הבייתה

 

הם שבו לביתם וסיפרו לנשותיהם

שמעולם, אף לא פעם אחת בחייהם,

הם ידעו a girl  כמוני

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

הם אמרו שהבית שלי נקי, ללקק (מהרצפה)

שלא אמרתי מעולם מילה רעה

( שמעולם לא אמרתי מילה רעה )

שהייתה בי אווירת מסתורין

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

דברי הלל עלי נישאו על שפתי כל הגברים,

הם אהבו את החיוך שלי, שנינותי, ירכי,

הם בילו איתי לילה, או שניים או שלושה.

אבל…

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%95
 
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
                                                          They went home
.
                                           ,They went home and told their wives
                                                   ,that never once in all their lives   
                                                      ,had they known a girl like me
                                                               .but… They went home
 
                                          ,They said my house was licking clean
                                                  ,no word I spoke was ever mean 
                                                                ,I had an air of mystery
                                                               .But… They went home
 
                                                ,My praises were on all men's lips
                                            ,they liked my smile, my wit, my hips
                                        .they'd spend one night,or two or three
                                                                                            …But
.
.
.

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

הבוקר שאחרי

.

זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,

כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי

שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.

חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..

על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.

היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות

הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה

שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.

העינים שלי סורקות את העולם תמיד,

לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא

סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,

בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב

קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות

רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,

שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,

ובאותה שניה קרה משהו,

התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,

הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל

בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,

שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,

כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,

לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,

גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,

בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,

ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,

במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה

והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה

וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,

שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,

לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.

בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך

וחייכה אלי בחזרה.

אני לא יודעת מה עבר במוחה,

אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,

דווקא בבוקר הזה.

לבלוג

 

 

.

אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

עצה לעקרת הבית או: מרתה סטיוארט ואני

.

העקרות בית שלי היא איך נאמר, סבירה,

הרבה פחות מגרביים מסודרות לפי צבעים במגירה (יש כאלה, אני לא ממציאה )

או כלים של טאפרוור במגירות,

אבל אין אבק מעל הדלתות, קנה המידה של אמא שלי,

והכיור נקי לפני שאני הולכת לישון ( חוק שלי שמוכיח את עצמו בבקרים).

אבל באלוהים ( למרות ששבת)

שאם תאמצו לחייהם את הדבר הבא,

בתחום השיגרת מטבח ובישולים תודו לי בכל פעם מחדש, וזה הולך ככה:

בפעם הבאה שתגשו להכין פתיתים או עדשים או כוסמת (כאן אוהבים מאד)

או צלי עוף (התגלתה כאן צמחונית צעירה, צלי עוף זה נוסטלגיה),

או בקיצור כל אוכל מבושל שדורש במתכונו בצל מטוגן, קחו נשימה ו:

קצצו ביד או במקצץ או בפוד חמישה, ששה, שבעה, או בקיצור,

כמה בצלים שנדמה לכם שאתם משתמשים בממוצע בשבוע,

קצצו (סכין, קוצץ, בוד פרוססור),

קחו מחבת גדולה ועמוקה או סיר או מה שתרצו,

שימו שפע שמן זית.

חממו לרגע, שפכו פנימה את כל כמות הבצלים, תנו רגע על האש החמה.

ערבבו והעבירו לאש קטנה, וקחו זמן, בין חצי שעה לשעה, אבל שווה ולא חייבים לעמוד ליד,

אם האש לא חזקה, רק לבדוק ולערבב מפעם לפעם.

מפעם לפעם ערבבו, אני מוסיפה טיפות מים לפעמים,

בדרך כלל כשהבצל כבר רך וזהוב (אקסיוס מיי אינגליש)

אני מוסיפה שום לדקה האחרונה.

זהו.

צנצנת כאילו מעוקרת,

כלומר אני מעבירה אותה מתחת למים רותחים כי קראתי פעם באיזה מקום,

הכניסו לצנצנת, שפכו שמן זית למעלה שיכסה את השכבה העליונה 

אחרי שמתקרר קצת, סגרו היטב ( עם מכסה טוב) ולמקרר.

זהו.זה סלט עדשים שחורות

 

החיים שלכם בשבוע הקרוב ( מתחום הבישול בלבד) הופך לקל שבקלים, מבטיחה.

לפעמים צריך להעתיק סטטוסים מהפייסבוק לבלוג כדי שלא יעלמו # הנה אחד

.

.

אני מעוניינת לשוחח שיחה ארוכה ולא קלה עם מי שלא הזהירו אותי כמה מהר

יעברו עשרים שנים. אני באמת לא מוכנה לשטות הזאת, בת עשרים, ברצינות?

אם הייתם מכינים אותי,

מזהירים אותי,

עורכים איתי שיחות,

מראים לי מחקרים,

מסבירים ומוכיחים לי שאצל כולם זה ככה,

הזמן ערמומי ורק מציג עצמו כזחלן,

אז אולי,

רק אולי זה לא היה נופל עלי בדרמטיות כזאת.

מה זה פה?

איפה הילדה שלי,

ומי זאת האשה הצעירה הזאת,

מקסימה ומדהימה, הוכחה אנושית ליעילות האבולוציה והשבחת גנים מרשימה,

שמסתובבת לי כאן בבית?

אני דורשת לשוחח עם זאתי שלי,

אהובתי החבקנית, משתפת, אוהבת במופגן ומוחצן,

זאתי בת הארבע, שמונה, שתים עשרה ואפילו שש עשרה,

ואז אולי אסכים.

venic 1998

.

מה זאת השטות הזאת, עשרים!?

.

שיר חסד ואהבה

.

חסד חדש / אסתר ראב

חסד חדש
רעפו עלי שמים
הרבה שמים
ללא ענן.
עצים
עדוֹת שלמות
כל ידידַי
ברושים מהורהרים
אלונים זקנים
בשלכת.
שמים טהורים
שטופי גשם
תמימים –
כעיני תינוקות.
ואני איילה שלוחה
על פני תבל חדשה
גפים קלות
ככנפים צעירות
אין משקל לגוף
אני שטה על פני תבל
צפה ללא כובד
חונה על פסגות הרים
במרומי הברושים
שלוחה, דוהרת.

.

זאתי בת עשרים. איזה עשור מופלא הוא העשור הזה שמתחיל כרגע ממש. אושר.

.

50 צעדים עד הצהרים, אחר כך נראה

.

התעוררתי בלי יכולת לעשות כלום, אבל ממש,

ככה היא, הפרעת הקשב הזאת, הדחיינות הנגררת אחריה, השיתוק שמצליח לגנוב

כל כך הרבה מהחיים שלנו, הרצון, שלא נגיד הכורח, להיות שותפים פעילים בחיים של

עצמינו גם כשזה כל כך, כל כך קשה.

אז החלטתי לטובת עצמי לעשות ולכתוב, לעשות ולדווח,

וככה היו השעתיים הראשונות:

1. ליסט שירים ששמו: שירי סיקסטיס מטופשים במיוחד
2. משימות קצרות טווח: עברי בבית ואיספי עשרה דברים לקופסא
3. עצרי באינסטגראם למכסימום זמן של שיר אחד
4. אל תעיזי לזוז בלי הקופסא עם עשרת הדברים שאספת
5. החזירי את הדברים למקום. בלי קיצורי דרך, בלי להניח לאחרכך. ב מ ק ו ם
6. הציצי בפייסבוק ועשי מכסימום חמישה לייקים, מכסימום.
7. הגבירי את הווליום ופני את הכיור. כלים או שטיפה והנחה במדיח, לבחירתך.
8.קחי סיר גדול והניחי בתוכו את המוצרים למרק. זהו.
9.פתחי את הווטסאפ ורשמי על פתק (!) לכמה אנשים את חייבת לענות.
10. לדעת מה עומד לפניך זו גם משימה לא פשוטה
11. ספרי לעצמך שגם המקלדת של המחשב צריכה רענון והתיישבי ליד המחשב
12. הפכי את המקלדת, נערי אותה ואמרי לעצמך בקול רם: זה לא היה תירוץ
13. קומי
14. נסי להזכר למה קמת
15. התיישבי
16. הכנסי לאמבטיה עם שעון. כווני לשמונה דקות. סדרי. את יכולה
16א. חוץ משריפה, לא יוצאת מהחדר לפני שהטיימר מצלצל.
17. שלמי מעמ אוןליין
18. בדקי איזו סידרה תוכלי לראות בשעה שתייםכי יש פרק חדש ( ביליונרס)
19. החליפי לרשימת שירים הנקראת: שירים שחייבים לזוז איתם
20. הגבירי ווליום
21. שבי על הריצפה ומייני את עשרות אם לא מאות גרביים שחורות ובודדות
21ב. ב מ ק ו ם, את כולן. ואת אלה שעדיין נשארו בודדות, במכונת כביסה.
22. שלושה/ ארבעה שירים וזה מאחוריך
23. התחילי את הסטטוס הזה
24. התבונני סביבך ביאוש
25. בחרי עשרה דימויים מהמחשב ( באיזו תיקיה הם?!)לפופאפ הזה
26. עמדי
27. נסי להזכר למה קמת
28. וותרי, אין סיכוי שתזכרי
29. קחי את הקופסת פלסטיק ועשי סיבוב עשרה דברים נוסף
30. לפניך עוד כמה וכמה כאלה
31. ספרי כמה ימים עברו מאז שהיה כאן המנקה ואל תאמיני
32. התנחמי שע"ע החלטה חינוכית, את לא מתעסקת עם החדר של זאתי
33. חייכי
34. שימי בבקשה את כל מה שקנית אתמול בשוק במקום # שלושה שירים
35. צאי לפאטיו ועשי תנוחת עמידה א ח ת
36. עברי בבית ואספי כל מה שצריך להזרק, קבלות מהסופר, עטיפות קטנות
37. פני את הרצפה בחדר שינה ( הא! כל הארון שם) ושימי את רומבה
38. עמדי מול הראי ועשי פרצופים
39. קחי מצלמה וצאי לגינה שלך לחמש דקות
40.חזרי אחרי סיבוב בגינה השכונתית וזר תבלינים בלי להבין איך זה קרה
41. הסתכלי סביב ותביני שאין לך מושג מה לעשות
42. או איך להתחיל
43. או להמשיך
44. ורק, או כבר, אחת עשרה
45. התנחמי בעובדה שהתעוררת בשש וחצי בבוקר
46. הכנת ארוחת צהרים חמה וסנדוויצים ותפוח וארוחת בוקר לבת שלך
47. אספי את כ ל הניירות לערימה אחת
48. תנשמי
49. שימי על שולחן האוכל

IMG_0010
50. בואי למחשב מותק, כאן הכל בסדר, לרגע.

.

אבל את יודעת, נכון?

.

– את יודעת שאת אמא טובה נכון?

– אני מקווה

– אבל את י ו ד ע ת?

– השתדלתי

– אבל אמא, עמוק בלב את יודעת, נכון?

– כן רחלינקה, אני יודעת

– טוב מאד, ככה צריך


אני אומרת ולה ומצווה על עצמי לשנן גם. זה כל כך יותר קל להגיד מלעשות.

12661964_10153410921977828_4550517146547726950_n

 

 אמא ואני בשמש בנמל, יום האם 2016

.

לא מעט גברים שאני מכירה

 

לא מעט גברים שאני מכירה, שחקנים, אנשי תקשורת, במאים,

יוצאים בימים האחרונים,

בדרך זו או אחרת, מתוחכמת יותר או פחות,

מטומטמת יותר, או פחות,

לנסות להגן באיזה אופן על משה איבגי,

– מלטעמי, הם מזיקים יותר ממועילים –

או לפחות לנסות להגחיך ולהקטין את הנשים ו/או התלונות ( הלא רשמיות )

שנאמרו ונאמרות נגדו.

זה מעצבן אותי ברמות גבוהות עד גבוהות ממש, עד הזהרת צונאמי עצבים,

סתמו!

מה יש לכם?

כמעט עשר נשים מספרות על מה שהן חוו כהטרדה מינית,

מה נראה לכם? זה כיף לדווח על זה? זה נעשה לשם פאן?

יש התאגדות של ארגון מחתרת נגד איבגי?

ברצינות?

או שנדמה לכם שטפיחה-על-התחת-מה-את-עושה-עניין

היא מכסימום אל-תלכלך-אחי, אפשר לחשוב מה כבר קרה שם,

אפשר לחשוב אונס,

מ-כ-ס-י-מ-ו-ם הציע לה להזדיין.

.
הזמן יגלה את האמת.

אני לא מגנה אותו ולא מתקיפה אותן, אני מחכה.

נטית ליבי נוטה לצד הנשים המדווחות, תמיד.

אין בי ספק שאין (כמעט) אשה בעולם שתמציא הטרדה מינית, התקפה מינית,

ותטרח לספר, להתלונן.

זה מסלול לא פשוט, מלא מכשולים ובקפייר.

ועשר נשים? כל אחת ממקום וזמן אחר? ברצינות?

הזמן יגיד, יתכן שלא יצא כלום ממהומת האלוהים הזו,

יתכן שהעניין יתאייד כלא היה.

יתכן שיקרה ההפך, שתוגש תלונה, תלונות, תהיה חקירה, משפט, פסק דין, גזר דין.

היו כבר כאלה, והיו גם כאלה.

בינתיים,

גברים שכאלה אתם, חבר'ה,

ממוסקונה ואנסקי, עד אלברט אילוז ועוד,

שמנסים להקטין ולהתנהג בפטרונות גברית אולדסקול שכבר אין לה מקום בעולם של

הבנות שלנו, וכמה טוב שכך,

זה לא הומור, באמת,

סתמו! פשוט סתמו וחכו לראות מה קורה.

גם אני סותמת ומחכה.

.

אני מחכה לראות מה יקרה ואיך יתפתח,

אני סומכת על יושרת המשטרה ורשויות החוק לברר את העניין עד הסוף,

אני סומכת על מי שצריך להגן על המתלוננות לתת בהן אומץ ולהגן עליה,

אני מלאה אמפטיה למשפחתו של איבגי על מהומת האלוהים האופפת אותן,

ומקווה שכבר יגיע הזמן שיהיה ברור גם לכל גבר מוסקונאי שהביטוי "שווה הטרדה"

הוא לכשעצמו שווה תביעה.

ולנשים המתלוננות ולאיבגי אני מאחלת שהצדק יצא לאור באופן ברור, פשוט

ובעיקר בלי שנים של הליכים ודיונים, ועד אז, החברים של משה או סתם גברים

משו משו, פשוט סתמו.

זמנים חדשים

זמנים חדשים

יום האם היום,

כל מה שלא תרצו שיעשו לבנות שלכם,

כל איך שלא תסכימו גם אם ימות העולם שידברו לאמהות שלכם,

כל איך שלא תקבלו שיעירו, יגעו, ירמזו לבנות הזוג שלכם,

ככה תתנהגו לכל הנשים בעולם.

ובא שלום בין המינים

.

 

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

10 דברים שיזכירו שיש חיים בתוך המציאות הבלתי נסבלת הזאת

.

.
.
כי אני לא מצליחה לזכור שיש חיים פשוטים ונעימים, שיש דברים, ורגעים, ואנשים המרכיבים
.
את חיי ( ואת חייכם כמובן ), במובן היומיומי, הרגיל, המשמח, מרוב עוולות ואי צדק וטירוף
.
מערכות לאומ(נ)י, ונתניהוז גם. אז אני מתרגלת את האישי, והקטן, והמפרגן לעצמי, לרגע.
.
.
.
1. יוגה ( נשבעת. לקח לי שנתיים, אבל אני חושבת שאני כבר מבינה קצת )
.
2. שמים אפורים, אור נהדר, ולא קר
IMG_0002
.
3. מגפיים הורסים שהגיעו מasos
.
4. לובסטר בחמאה ויין
.
5. אמא שלי בת תשעים בדיוק בעוד שבוע
.
6. דברים שאתם לא רואים, מתחרה
.
7. הפתעות ליד הדלת. אנטרופולוג'י, סין, יחצנים או הירקן, לא משנה, משמח.
.
8. מולקולה 1  הבושם שהוא באמת הכי ( תכף נגמר, מי בחו"ל ומתנדב/ת לשנע לי? )
.
9. מרק אפונה, "הארכיברית" ספר שמפתיע, תכף "משחקי הכס" יחזרו
.
10. נוריות, כי הן הפרח היפה בעולם ועכשיו התחילה העונה
1907987_10151947061712828_178777259_n

 

.

.

.

.

.

.

.

וגם,

כמובן,

שתי האהבות האלה שלא צריך למספר, כי הן כל הזמן נוכחות…

unnamed (5)

.

ועדיין

.

היא נגעה והתנסתה בחומרים ומלאכה באופן אמיתי מתמיד,

סבא שלה הגיע להעביר להם סדנה בגן,

היא קיבלה חונך עם ידי זהב שהראה לה מה זאת קליבה, ואיך מלחציים

מחזיקים חתיכת קרש ואיך מנסרים אותו ואיך הולמים בפטיש, ומשייפים.

היא הלכה לביס ספר אנטרופוסופי,

והיא סורגת, תופרת ביד, רוקמת, תופרת במכונה ( זה מסבתא, לא מבי"ס).

היא בנתה בבית הספר שרפרף במו ידיה,

קשרה ערסל בגודל מלא מחבלים קשר לקשר,

היא בנתה עם חבריה משטח בטון,

היא שיחקה כדורגל, ניגנה בתופים,

ניקתה את מסדרונות בית ספר עם חבריה וחברותיה שרקמו בדיוק כמוה.

שתלה, גזמה, נתנה מים, קטפה וחתכה סלט בבית הספר מגיל שש.

היא יודעת ועושה כמו כל חבריה למגמה ולשירות כל תפקיד בהפקה,

מסחיבת פנסים, צילום עד ארט כתיבה ובימוי,

היא מאמינה בשיוויון מלא בכל תחום בחיים,

ממדיני עד חברתי ממשפחתי עד ג'נדרי,

מאמינה בזכות כולם לחיות כרצונם,

ועדיין,

הבוקר כשהבת שלי, זאתי משושתי התעוררה וראתה את התוצאה הסופית

של הדלת שנגרתי וסדרתי ותיקנתי ה"כל הכבוד לך" היה מודגש ואותנטי,

היא באמת התפעלה ( לשניה קטנה, בל נגזים ) ממה שעשיתי,

ככה שעברה בי מחשבה שיתכן שאם אביה היה עושה מעשה כזה,

או דודה אהובה ובטח איזה אחיין הוא /הם לא היו מקבלים כזה כלהכבוד,

המעשה "שלהם" היה מתקבל בפשטות.

יתכן שאני טועה כמובן בפירוש הכלאכבודאמא שקבלתי,

אבל היא נעלמה מהבית לפני שהספקתי לברר

אז

אני

מרשה

לעצמי

להמשיך את רצף מחשבותי.

שמחתי שמבחינתי לא עשיתי משהו יוצא דופן ו"גברי" נניח או "לא רגיל",

זה מעציב אותי שעדיין צריך להוות דוגמא ג'נדרית כזאת

ואני מזכירה לעצמי ולהורים צעירים יותר שכל מעשה ופעולה נחשבים.

מעשים, פעולות, מילים,

שנאמרים בכוונה תחילה, ובעיקר אלה של הרגיל, היומיומי, הלא משתדל,

כולם נאספים וממלאים נפשות של מי שיהיו פעם גברים ונשים,

וכמה אסור שיהיו דברים על אוטומט,

אמא תעשה לך צמות, אבא יתקן ברז,

ואני מודדת ( קצת ביאוש ) כמה הדרך שלפנינו א ר ו כ ה

אבל אני זוכרת שיכולת הקפיצה שלהן/ם נפלאה, סומכת עליהן/ם

סבתא שלי פועלת בנין, תל השומר 1935

.

.

וגם,

מאד שמחה (אם להודות על האמת) שהצלחתי,

והדלת מתוקנת.

 

נ.ב. השניה משמאל, בונה במו ידיה את תל השומר בשנת 1935, סבתא יפה שלי…

 

.

.

נצחון הנפש

.

אימי היפה מחברת אבן לאבן,

פעם חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

שהופיעו בתערוכות והביאו לליבה יצירה וגאווה.

היום העינים נחלשו עד מאד,

בכל זאת בת תשעים בעוד שבועיים,

והעבודה עם אבני הפסיפס הצבועות בצבעים חזקים אפשרית במידה מסויימת,

לזמן מסויים כל יום.

והיא,

ונשמתה החופשיה והיצירתית לא מוותרות,

אבן לאבן מתחברות ויוצרות אחד גדול אחר ונהדר,

אמא שלי

.

.

בדיוק כמוה.

10 עצות לאמהות בצונמי הנעורים. אחת עשרה בעצם

.
.
.
.
אני כבר ( די) אחרי, אני חושבת, נדמה לי, טפוטפוטפו שלא אתבדה ויוכיחו לי אחרת היום או מחר,

אבל חברותי הצעירות ממני, עדיין בתוך צונמי גיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה,

ואנחנו, שחיות עם ילדים במערכת יחסית יומיומית חסרת עוד הורה על בסיס יומיומי,

אנחנו איזה כיף לנו, מקבלות אותו במנה כפולה, גם בשביל אמא, וגם בשביל ההורה ההוא,

ולכן, לחברותי/אחיותי המתוקות, אני נשבעת, נ ש ב ע ת שזה כנראה יעבור

ומעניקה לכן עשר, אחת עשרה,כי-מדברים-כאן-על-עשרה עצות זהב:

קוששתי זוחלת על הריצפה, צועקת על ספת הדורית ( כורסא אבל לא חשוב),

נושכת כפות ידיים, בוכה לכרית, מתפרצת קצת יותר ממה שתכננתי, מתמוטטת, בוכה, צוחקת.

מחבקת, כותבת פתקי התנצלות, דורשת פתקי התנצלות,

מצלצלת לאביה ובוכה שאני לא יכולה לדבר עליה ככה עם אף אחד חוץ ממך,

כותבת בבלוג ומוחקת, חושבת שתכף התקפת לב, התקפת חרדה.

מסתכלת בתמונות שלה מפעם כדי להזכר במי היא באמת,

מתייאשת, מבינה שאין ברירה זה מה יש, מביטה עליה ישנה והלב שלי התרחב מאהבה,

או בקיצור איך עברתי ושרדתי את גיל ההתבגרות של זאתי שלי

עשר כי אחת חוזרת כמה פעמים:

.

1. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני אותו/ה בת/ן ארבע עם קול מתפנק

2. כל מה שהוא/היא אומר/ת תדמייני בקול של בלון הליום

3. זה לאט אישי. זה לא אישי. זה לא אישי.

4. ז ה ל א א י ש י

5. זה לטובתם, הם חייבים חייבים להתנתק מהחיבור הזה, אמא ואני, והדרך היחידה היא

באלימות פנימית, בכוח, באכזריות, אין דרך אחרת ואת לא היית מצליחה, תודי.

6. זה קשה, אפשר למות

7. אל תעיזי להעלב. אני הייתי במוד העלבות פנימית ארבע שנים ברצף ומה יצא לי זה? נאדה

8. כל מה שהוא/היא אומרים, ויותר, אמרת לאמא שלך, אני מוכנה להתערב

9. כשרק שניים, אמא והיא/הוא זה יותר קשה לחתוך את הקשר הפנימי הזה, לשניכם.

10. זה כבר אף פעם לא יהיה מה שזה היה, אבל הדפוס החדש הזה…?

לא רע. חדש, פחות חיבוקים וזה, אבל שווה

11. נתראה מהצד השני מותק

it is what it is

12. הליום עבד הכי טוב:)

נניח בליינדייט (נניח) # זה פוסט על בגדים, שתדעו, וחברות

.
.
.
נעה (בר לב דוידור) אומרת שהיא עושה בגדים, לא אופנה, וככה היא רוצה את הצילומים.

היא חברה שלי כבר עשור שניים שלושה מי בכלל סופר/ת, אז הסכמתי.

באתי מהבית,

חפפתי וסדרתי ת'שער כאילו אני יוצאת לארוחת ערב,

התאפרתי בעצמי כאילו אני יוצאת ל…נניח בליינדייט

( טיפ טיפה יותר חגיגי מהרגיל שלי שהוא כמעט כלום יו נואו),

לבשתי את הבגדים שתלויים בסטודיו לכבוד כל מי שרוצה אותם והשתרעתי כמו תמיד

על הספה הלבנה עד שנועה אמרה טוב, תעמדי שניה, אז נעמדתי ועשיתי פרצוף רציני.


למען האמת,

התפללתי לטוב,

זו לא הדרך המקובלת להתארגן על צילומים באזורי הזמן הנוכחי,

ואני יו נואו,

בת ששים ואחת,

לא מתלוננת אבל-יודעת-מה-העניינים וזה כבר לא פשוט כמו פעם…

.
אלה התמונות שנועה בחרה,

פעם אני אצליח לחלץ ממנה את אלה שאנחנו צוחקות כמו שתי כאלה מול המראה,

בינתיים, ברוח הסתו הנה רמזים מהבגדים של נעה,

אצל הגברת הבלוגרית שלי גרוס יש פירוט הרבה יותר רחב ומקצועי…

בבילונגינגס יש דברים מופלאים וקצת בגדים שמתאימים לדברים בדיוק רב ורחב.
.
.
.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב

.

– א מ א!!

.
– מה קרה!?

.
– אמא! ג'וק!!

.
– ….

.
– אמא!

.
– …. (זה היאוש לא עונה, הוא מכיר את התסריט)

.
– אמא! תעשי משהו!

.
– מה את רוצה שאני אעשה?

.
– משהו! את האמא!

.
– אז מה?

.
– אז תעשי משהו!

.
– את כבר לא ילדה קטנה מיינד יו

.
– זה תפקיד של הורים

.
– ברצינות? עד מתי?

.
– עד שאני אהיה אמא! נו אמא…

.
– של הורים?

.
– כן, נו…

.
– אז תצלצלי לאבא!

.
– אמא!

.
– שניה! אני מביאה מרסס

.
– לא עם נעל?

.
– לא!! עד כאן!

תמונה 3

.

ואז אני שוקלת להתחתן שוב בכל זאת

.

שעור קטנטן ברכילות, ובמשהו אחר גם

.

אתמול היה בוקר כזה,

של לחשוב קצת מה ללבוש (הכינותי מראש למען האמת)

ולהתאפר ככה שזה יראה אה-סתם-מרחתי-קצת-משהו-על-פני-הבוקר-שלי

ונסעתי (בשמחה יש לאמר בלי להצטדק) לראות צוגת אופנה

(מי-שהשתתפו-בהמון-צוגות רשאיות-לכתוב-צוגה) של "גולף",

הילה רהב על היח"צ.

הגעתי, צטלמתי (קרדיט צילום: שוקה כהן ),

אמרתי היי, ומה קורה. חייכתי, שתיתי קפה,

פגשתי כמה נשים ששמחתי (אפילו מאד) לפגוש

וקצת לפני שהתחיל יצא שעמדתי ליד רני רהב, שאני מכירה מתמיד לדעתי:

– היי

– היי מה נשמע חלי?

– סבבה, חוץ מזה שאני מבינה כמה אני מבוגרת

למה?

– אני לא מכירה חצי מהאנשים האלה – אני מצביעה על אנשים שנעמדים מול המצלמות

   והקיר-של-גולף כאילו הוא המראה בבית שלהם – אין לי מושג מי הם 

– הוא מחייך

– נשבעת לך רני, אין-לי-מושג, הפרצופים שלהם אפילו לא נראים לי מוכרים…

– תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. זה ממש לא משנה שאת לא יודעת מי הם,

  מה שחשוב,  שהם יודעים מי את, והם יודעים, תאמיני לי! ה ב נ ת?! ז

  זה מה שחשוב וזה מה שאת צריכה לזכור.

 ככה אני קמה בבוקר # זהו שלא

.

.

.

זה היה שעורונצ'יק קטן, טריגר שעורר מחשבות, אני מודה,

לא רק בענייני רכילות ושטויות.
וכיוון שזה הבלוג שלי, אז אין כאן רשות להגיב ברשעות על רן רהב.

.

.

בינגו

.

אמא שלי בת התשעים היא אמנית קווילטים, טלאים.

יוצרת עבודות טלאים מדהימות בדיוקן, באסתטיקה, במעוף, בכמות העבודה הלא תאומן

הנדרשת לחבר פיסות בד קטנות למעשה אמנות ואהבה.

לפני שנתיים הורע מצב הראיה שלה מאד – לכו להבדק אצל רופא עינים, ניוון מרכז הראיה

היא מחלה מרשעת – ויכולת היצירה הזו שמילאה את ארבעת, חמשת העשורים האחרונים

של חייה ניטלה ממנה.

היא לא יכולה

לגזור,

לחבר,

להשחיל מחט,

לתפור תפר ישר ומדוייק,

לראות את הכל מתחבר ומתהווה, נלקחה ממנה.

זה לא היה פשוט.

שברתי את הראש איך אני יכולה להחזיר את היצירה לחייה.

מה יעבוד עבורה.

הבאתי מסרגות, גזרות, צבעים, וכלום לא הצליח.

לא הצליחה לראות טוב מספיק, לא מצא חן בעיניה ודי רחלי, לא משנה.

אבל זה לא בא בחשבון. אדם יצירתי חייב ליצור אחרת אין טעם, לא?

והמשכתי לחפש בחנויות יצירה, פורומים, סתם שיטוטים

וכן, לפני שבועיים הצלחתי.

אין גבול לשמחה. בינגו אמא!

פסיפס בצבעים חזקים במיוחד,

שולחן שהזמנתי לגינה ואמא מאושרת.

שלש ארבע שעות ביום,

מחברת ריבועים לא מבד ולא בתפירה,

אבל נמצאת במקום מוכר ואהוב ומרגיע ויוצרת עולם צבעוני ומרהיב ומלא אהבה.

אין גבול לאושר

unnamed (2)

 .

.

.

למעלה, אחת השמיכות טלאים של זאתי, למטה, שולחן הגינה החדש שלי

 

הוא לא סופרמן, לא מה שחשבתם.

. .

הליכת בוקר בשכונה. ילד בגלימה אדומה ומשקפי שמש

.

היי סופר מן

היי

אתה מתכוון להציל את העולם היום

לא

לא?

סתם לעשות מעשים טובים?

לא

אתה לא סופר מן?

   לא

אה, אני מביטה באמו שמסמנת לי עם ידה, חכי

 אני הר געש!

אתה מה?

אני הר געש

אה, נכון! התבלבלתי בגלל הגלימה. רואים, הלבה שלך ממש אדומה

הוא מחייך

?אבל ממש אדומה. אתה הר מסוכן? פעיל

ו

הוא פותח ספרון קטן ומרובע "הר געש" שמו מדפדף ומראה לי. עמוד אחר עמוד, מצביע ומראה

.ומסביר בדקדקנות ורצינות השמורה לילדים קטנים וחכמים מה רואים בכל עמוד.

פעילים, כבויים, לבה אדומה קרושה הוזוב , ה כ ל.

הר געש

נפרדנו. הוא נתן יד לאמו שהחזיקה רצועה את הכלב הכל כך מזכיר את לולו שלנו, והם המשיכו בהליכת הבוקר שלהם לגן.אני שלחתי לזאתי שלי ווטסאפ פריך . .

תרשום אותי מותק

.

.

"נתמודד עם הידיעה שבתוכנו חיים ופועלים אנשים שעברו היפוך תודעתי ועכשיו עושים הכל כדי

שנפסיד בקרב מול האיסלאם. נכבוש את הזעם, נקבל צרבת, נירק דם, ונזכור את כולם" –

כותב מי שאין טובה ממני להעיד שזה נכון, שיש אנשים העוברים "היפוך תודעתי" ומצפוני.

# תרשום אותישני שמאלנים בהריון

שני שמאלנים

.

מכתב התפטרות מהועד המנהל של שח"מ

.

חברי ועד מנהל יקרים,

 

הנני מגישה את התפטרותי מהועד המנהל של שח"מ.

זו התפטרות מחאה המצטרפת להתפטרותם של עוד ארבעה חברי ועד מנהל.

 

התפטרות מחאה של ארבעה מתוך שנים עשר חברי ועד שאחד מהם הוא היו"ר,

עשרה ימים לפני תום הקדנציה  אומרת הרבה, גם על התנהלות הועד והיו"ר, המוזכר בצורה

ברורה במכתבים האחרים וגם על הצורך הברור של כולם, חברי הועד הנוכחים, היו"ר, וחברי

שח"מ כולם להבין  שזהו תמרור הזהרה ברור ותקיף.

 

משהו בהתנהלות הועד המנהל והעומד בראשו אינו נכון.

 

בלב כבד אני מגישה את התפטרותי, אני חושבת ששח"מ צריך וחייב להיות קול תקיף ושפוי

במסגרת הדה ליגטימציה לתרבות בישראל שמובילה באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים

שרת התרבות בימים האלה. צר ועצוב  שהדבר אינו קורה, ששח"מ משתרכת מאחור, שקולם

של אלפיים ויותר שחקנים בקושי נשמע, בודאי לא בצורה ברורה וחד משמעית בנוגע לחופש

הביטוי והיצירה.

 

הרעיון היחיד שיכול להביא לידי ביטוי את קולם האמיתי של חברי שח"מ בעניינים עקרונים

ממש כמו זה הנוכחי הוא משאל חברים. הייתי מציעה לעוסקים במלאכה, כולל אני אם אחזור

לועד המנהל מתישהו ( ואני בהחלט שומרת לעצמי את הזכות -הטובה – הזו) להשתדל להעביר

בתקנון אפשרות כזו.

 

היושר הפנימי שלי והסירוב להעמיד פנים מול העולם ויתר חברי שח"מ ש"הכל בסדר" לא

מאפשרים לי כרגע להשאר פסיבית ולא לנקוט עמדה גם מחוץ, שהרי רק אתם יודעים שמבית

אני ממש, אבל ממש לא יושבת שקטה ופסיבית, ועל כן אני מגישה בזאת את התפטרותי,

העצובה,-מהועד המנהל, כאקט של מחאה וחוסר רצון להיות מזוהה איתו ועם מהלכיו בימים

אלה.

 

אני שומרת לעצמי (כמובן) את הזכות הדמוקרטית לנסות להבחר שוב בעתיד.

 

חלי גולדנברג

בין אופקים ( נבחרה ראשונה לפיילוט של יום לימודים א ר ו ך ) לאחריות הורית

.

באופקים, אני מתארת לעצמי כראשון מבין רבים מתוכננים,

יונהג יום לימודים ארוך, ממש א ר ו ך,

עד שש בערב, ככה ארוך.

אמא ואבא (בעיקר אמא אם נודה על האמת ) תוכל לעבוד עד חמש,

יום עבודה רגיל,

מה נשאר?

כמה זמן נטו תבלה האמא ששמחה עכשיו לסידור הזה עם ילדיה,

שעה בבוקר, שעתיים בערב, שרובן ענייני מקלחת, אוכל, סידורים,

ואם יש שניים שלושה ילדים,

כמה זמן נ ט ו יהיה לכל ילד/ה עם אמו?

.
.
רובו של היום של הילדים האלה, בני שלוש? ארבע? שבע?

יום המורכב מלחצים ומתחים ולימודים והעלבויות ושמחות,

לספר מה קרה, ולהתפנק ולקבל חיזוקים ועידוד, ולעשות שיעורים, ולהצליח, ולהכשל,

ולהיות ילד, ולגלות גילויים, ולהמציא המצאות, ואמא תראי! וכל הכבוד, ועוד פעם,

וממתק שמותר, וממתק שאסור, ותוכנית טלוויזיה, והסבר מה יש שם,

ורבעי חדשות מפחידות, והוא לקח לי את הצעצוע, לא נכון הוא התחיל.

ובגיל מבוגר יותר לחצים חברתיים, ומלכת הכיתה אכזרית, ואני לא מבין

אמא-תסבירי-לי, ותפוח קלוף וארטיק בטעם תות, ומשחקים עם חבר בבית שלי,

ועם חבר בבית שלו, וגן שעשועים, ובמבה, וברח לי במכנסיים

וכל אלפי דברים שמרכיבים ילדות, ובטחון, וזכרונות, ואישיות.

.

את כל אלה אתם מוכנים לשים בידיהם של אנשים זרים?

לעשר שעות ביום?!

לרובו המכריע של היום של הילדים הקטנים שלכם?

גננות? סייעות? מורות? עשר שעות ביום?

הליבה של החיים של הילדים שלכם תוחזק בידים זרות?

כדי שמה? מה הם יזכרו כשהם יגדלו?

את היד ביד אחה"צ או את החולצת מותג שקנו להם?

את שעות הערות שלהם בבית או את הגעגועים לאמא-שתבוא-כבר?

את הריבים הקטנים בבית כמו אצל כולם או תמונות בווטסאפ ששלחנו לאמא בעבודה?

.
יש מחיר להורות? בטח יש

נשים משלמות אותו יותר מגברים? משלמות

אבל זה מה יש,

ומי שאסור להם בשום מקרה לשלם את המחיר, אלה הילדים.

עשיתם ילדים? קחו עליהם אחריות.
.

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

אין טייק שני לשנות הילדות, הן חד פעמיות וקצרות כל כך

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.הערה: אני חושבת שנתינת השם לפוסט הזה (לא אשנה עכשין) הייתה שגויה ואולי לא רגישה, אבל, באחריות מוסרית מלאה, אני יודעת שאם נתניה או תל אביב או אשדוד היו הראשונות לבצע יום לימודים ארוך, ארוך עד שש בערב לילדי גנים וכתות נמוכות, זה היה שם הפוסט: "בין נתניה לאחריות הורית" "בין מזכרת בתיה לאחריות הורית" ומה שלא יהיה. זה מוזר בעיני שעניין אופקים הוא הטריגר לתגובות ולא הרעיון עצמו,

זה הילד שלך, אל תבגדי באמונו # שש אמהות

.

ראיתי אתמול את שלושת הפרקים הראשונים ב"אמהות",

סידרה העוסקת בנושא החשוב בעולם, בהורות ואפילו בנושא יותר מדייק,

באמהות (כן, יש הבדל, וגם האבהות היא נושא מרתק, אבל אחר).

מעניין, מרתק, דוקוריאליטי עשוי היטב.

בחירות של שש נשים שונות בגישתן לאתגר הגדול בעולם, בזכרונות ילדות,

דפוסי ילדות, גישה לחינוך, משמעת, אוכל, חיי משפחה וכל מה שמרכיב את

כדור הנפץ המופלא הזה. הכל טוב, ראוי לז'אנר וסבבה,

חוץ מילד אחד,

שאם הייתי יכולה להעמיד את הוריו עירומים בככר העיר מרוחים בזפת,

(ולידם בקטנה גם את מפיקי, עורכי החומרים תמי, סורי, שלא חסו עליו בעצמם)

הייתי עושה את זה בלי יסורי מצפון.

מ ט ו מ ט מ י ם, אין אהבה בעולם, מטרה, רייטינג או מסע אישי ששווים להלבין

פניו של ילד קטן ותם ככה, אין. בפרט לא ילד שברור ברור ברור שיש לו  (גם אם

הם לא היו צועקים הילד עם בעיות, הילד איטי, לא מבין מהר, לא מצליח לשבת,

תקפוץ כדי להתרכז, למה אתה לא מצליח להתחבר עם חברים מהכיתה)

הפרעת קשב (שאין בה רע ומתום) וכנראה גם ליקויי למידה מסוג זה או אחר.

מה חשבה יאנה חודריקר, שמה שיציל את חייו ודימויו העצמי של הילד המתוק הזה,

שמספר הפעמים שהתכווץ מול המצלמה באי נוחות ומבוכה גדול אפילו ממספר

הפעמים שההורים שלו הסבירו לנו כמה בעיות יש לו וכמה הוא לא מקובל ואיך

הם, הם עושים למענו ה כ ל, שלא מספיק שהוא מתמודד עם ענייניו וקשייו בכל

רגע נתון בבית ספר, חברתית וגם בבית, זה כלכך לא פשוט להיות ילד עם ADD

ההורים החכמים שלו טורחים לספר ל כ ל ה ע ו ל ם כמה הילד לא מוצלח

ויושבים לו על הראש בדיוק כמו שאסור לשבת על ילדים מתוקים וכבר מצולקי

דימוי עצמי כמוהו.

להראות ילד קטן מרגיש לא מוצלח ואמא דבילית אומרת לו מול המצלמות

"תגיד שאני אלוף" ולראות, להראות אותו מתכווץ במבוכה אבל עדין או חלש מכדי

להגיד לאמו שזה קשה ומביך ומה לא, זה כל כל מזיק ולא מודע לעצמו וממקומם

שאני יכולה רק לצעוק.

ריטלין, תמיכה לא של אמא בשיעורים והתאפקות לא לתייג הילד איטי, לא מקובל

ובאופן כללי לא מולצח יחסית להוריו הנפלאים והמשקיעים (אמא) מוצלחים (אבא)

למרות המילים היפות שמסביב זה פשוט נ ו ר א.

.

תקשיבו לנו:

.

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

הזמנות: תערוכת עם ערך מוסף, פרוייקט הדסטארט תל אביבי

.

.

שתי הזמנות לפרוייקטים שיש לי חלק קטן בהם:

תערוכת מכירה למימון פרוייקט ניצולי מחנות העינויים בסיני תתקיים מחר בערב, מוצ"ש

 :מאי 16 (בלבד), ב"הלובי", ארלוזורוב 6. רשימת אמנים חלקית:

דגנית ברסט, אורי גרשוני, אורלי מייברג, אלכס ליבק, אנג'ליקה שר, אניסה אשקר, אסנת

אוסטרליץ, אסף עברון, אסף רהט, דוד עדיקא, ליאור גריידי, דפנה שלום, נלי אגסי, זויה

רקסקי, יאירברק, חלי גולדנברג עינת שריג–רייך, מיכל היימן, מוש קאשי, ציבי גבע,

.רותי אגסי, רענן חרל’פ ואחרים.

אפשר לקנות, לתרום, ואפשר להגיע לתמוך ולראות אמנות. אתם מוזמנים.
.
הנה חלק מהעבודות, כ א ן
memories lane 2
.
וגם,
.
איזו שמחה,
.
פרוייקט הדסטארט מקסים שיש לי חלק אחד מעשרים בו.
.
אסופת סיפורי זכרונות תל אביבים שתצא לאור כספר בכריכה רכה,
.
בהיקף של כמאה עמודים. באיכות הדפסה מצויינת ועל נייר איכותי,
.
מבטיחות שתי יוזמות הממתק הזה. הנה, זה כ א ן

.

.

חוץ מזה, בריאות זה הכי חשוב, ואמאבא גם.

24, 754 מניין הימים והלילות

מאיר ועליזה, לא רק אמא ואבא שלי, חוגגים ששים ושמונה שנות נישואים היום. אהבה, משפחה, מורכבות, ועל פוליטיקה, הס.

תקריב

.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים…

View original post 749 מילים נוספות

25,481 ימים ולילות

ל"ג בעומר 2017

חגגנו להם שבעים שנות נישואים לאמא ואבא שלי, שלנו.

לצמד אהובינו הזקנים כבר באמת ועדיין יושבים על המרפסת, מחזיקים ידיים, מתלטפים יותר

מתמיד ואוהבים אותנו כל כך, ואנחנו אותם. בורכתי עד חוסר מילים, עד קצה יכולת האהבה.

ל"ג בעומר 2016

עוד שנה עברה ושני אלה ממשיכים לשבת על המרפסת,

לפעמים להחזיק ידים, לפעמים לקנטר, לפעמים לריב, בדרך כלל לצחוק.

הייתה שנה לא פשוטה, הזיקנה מקשה על פשטות החיים

אבל שני אלה יכולים אך יכולים לה בינתיים.

ששים ןתשע שנות נישואים, עוד שנה לפני ( למרות שהחליטו להנשא אחרי חודש),

כל מה שאני מבקשת בשלב זה הוא לחגוג להם שבעים שנות חיים, נישואים, ומשפחה,

אחרכך נםתח את המשא ומתן שוב.

.אין מילים מולם, אבא ואמא שלי, מאיר ועליזה, עליזה ומאיר. אין להפריד.

ל"ג בעומר 2015

 שנה נוספת במניין שנות הנישואים של ההורים שלי. שישים ושמונה שנים הם חוגגים

עשרים וארבע אלף שלש מאות שמונים ותשעה ימים ולילות ועדיין מתחבקים, מתווכחים,

מתפייסים, מתנשקים וצוחקים זה עם זו וזו עם זה. נס של חיים. הייתה שנה לא פשוטה,

אבל שני אלה עשויים מחומרים שכבר לא בונים כאלה היום, יעידו כל הרופאים שלהם,

והם הורים נפלאים, זוג מצויין וזו שמחה להחזיר להם אהבה יום יום, עד ל"ג בעומר הבא.

ל"ג בעומר 2014 עוד שנה הסתיימה במניין המופלא של החיים המשותפים שלהם,

והם חוגגים 67 שנות נישואים ההורים הנפלאים שלי.

.  ל"ג בעומר 2013 עוד שנה עברה ואני מעדכנת את מספר הימים והלילות ששניים אלה

סופרים יחד, והיום הם חוגגים שישים ושש שנות נישואים האדון והגברת גולדנברג,

ארוחות ערב טעימות, ויכוחים רגילים, אבא-אל-תעלה-על-העץ-תבקש-ממישהו-תפסיקו-

לפטר-אותי-לפני-הזמן אבל חוץ מזה, קטונתי מלהביע את חשיבותם ואת אהבתינו אליהם

ל"ג בעומר 2012 עוד שנה עברה, היום הם חוגגים שישים וחמש שנות נישואים שני אלה.

שישים וחמש שנים, 23,660 ימים ולילות. הייתה שנה רגילה, בלי דרמות גדולות מדי בחזית

האישית, המשפחתית. הוא נסע למשרד קצת יותר ממה שהיא חושבת שהוא צריך היא ישבה

ליד המחשב, קצת יותר ממה שהוא חושב שצריך, וחוץ מזה מרקיז, הכל בסדר. טפוטפוטפו

ל"ג בעומר 2011 23,296 ימים ולילות עברו מאז. היום הם חוגגים שישים וארבע שנות נישואים

שלושה ילדים. כלה וחתן מקסימים. ארבע נכדות ונכד. נכדה מאומצת. שתי נינות ונין, ושותפות

גורל אהבה, משפחה וחיים, אתם יודעים, כמו שחיים יודעים להיות

ל"ג בעומר2010  22,995זה מספר הימים שעברו מאז ל'ג בעומר אלף תשע מאות ארבעים

שבע מאז שעליזה בן ישראל-וייספיש ומאיר גולדנברג נישאו באולם של מעונות עובדים ח'

בתל אביב. אמא שלי ואבא שלי. שישים ושלוש שנים. היום

ל"ג בעומר 2009 אני מנסה לחשוב כמה לילות לא ישנתם באותה מיטה. היו ימים ולילות שאבא

היה במילואים, ואמא ילדה לידה שתיים, שלש. ניתוחים פה ושם. אבל חוץ מזה, לדעתי אתם

ישנים זו לצד זה וההיפך שישים ושתיים שנים. היום. 22568 ימים ולילות. אין עליכם. באמת.

.

. . . . . . . . . . . . . . . .

. ל"ג בעומר 2007 עוד מעט איה תחזור משעור תופים, ניקח את הציור – שקיעה בהרים שהיא ציירה לכם, עם המטוס הקטן שטס גבוה ומאחוריו שלט.

ארוך צר: מזל טוב סבא וסבתא – נכנס לאוטו וניסע אליכם. עד סוף הרחוב שלנו, פניה שמאלה, שבעה רמזורים, עוד קצת כביש, פניה ימינה, עד לככר

פניה שמאלה, שני במפרים, אחרי הסופר ותחנת האוטובוס, קו 20 שכבר איננה, רחוב ללא מוצא, מספר 12, הגענו. אני הבייתה, היא לסבא וסבתא

שער ירוק. מכונית רנו

ישנה חונה בפנים.

שביל. דשא. עץ מנגו ענק שהשנה לא מניב. עץ פומלות. את האבוקדו הגוייבה והתפוז הוא עקר

מזמן. לימונים. ולנסיה, פיטנגו והכי כיף, עץ התות שקנינו לכם בשנה שעברה, מניב פרי השנה.

שולחן עגול מתחת למנגו, אם מתבוננים למעלה, רואים את שלושת הענפים שנפגשים בצמרת,

הבית הסודי שלי. מפלט ילדותי ונעורי. ספרים, שמיכת פיקה, כרית לטוסיק, מים. רחלי נעלמה.

שלושה ילדים. ארבע נכדות ונכד. כלה אחת, חתן אחד ואחד שכבר לא, שתי נינות  ואחד את

השני. שישים שנה היום. ל'ג בעומר.

הוא שמאלן והלאה, אידיאליסט ותיק, היא שמוצניקית שחצתה את הקווים.

היא כולה רגש ואינטואיציות, הוא בנוי משכל ישר ועקרונות ברזל.

היא ספונטנית ואימפולסיבית כילדה, הוא זהיר ומחושב.

היא יכולה לשנות את דעתה כל רגע הוא מקובע ונחרץ בדעותיו.

היא שחרחורת ירוקת עינים, הוא בלונדיני ועיניי, עיניו. כחולות.

היא בלאגניסטית, אם החיים היו מאפשרים לה, כלי העבודה שלו משורטטים על הלוח במרתף

שידעו את מיקומם המדוייק. הוא תנהל בשלווה היא חסרת סבלנות ומהירה כאיילה .

הוא יקרא רק ביוגרפיות ומאמרים פוליטיים, היא קוראת רומנים וסאגות.

היא מבשלת שלוש ארוחות ביום כבר שישים שנה, הוא באמת לא יודע להכין ביצה,

אבל רוחץ כלים מיומן.

היא רוצה לראות, לרקוד, לחוות, ללכת רחוק, הוא רוצה הבייתה. שקט. רגיל.

היא סוערת, מוחצנת, רעשנית לפעמים, הוא? שקט, מתבונן. סלע.

היא ניראת עקשנית אבל גמישה, הוא ניראה גמיש אבל עקשן גדול.

באופן עקרוני, ובמיוחד בשנת בחירות אף אחד משניהם, וגם אנחנו,

לא באמת מבין מה הם עושים ביחד – שני ההפכים האלה, אבא שלי ואמא שלי,

עד שרואים אותם ביחד.

מתבוננים אחד בשני. צוחקים. הם כל הזמן נוגעים אחד בשני. מצחיקים אחד את השני.

ש להם את המבטים האלה, ביניהם. מבטים מהירים, מסמנים.

הם רבים כמו ילדים קטנים, ומתפייסים באותה פשטות ומהירות.

לדעתי, הם כבר לא מבדילים בין הריחות של עצמם.

שישים שנה.

כמה רגעים, חוויות, שמחות, אובדנים, אסונות, משברים, חגיגות, אורגזמות חלקו שני אלה

. שישים שנה. מה הם יכולים לחדש אחד לשניה ואחת לשני?

לא יודעת. ואולי כבר לא צריך, ולא רוצים לחדש. אולי הריגוש

והחידוש מאבדים מכוחם ואתה רוצה את המוכר והפשוט.

אולי הרגיל והפשוט מפסיקים להפחיד אחרי השנים הראשונות

– אולי אז מגלים את כוחם האמיתי,

אם לא נבהלים באמצע ונמלטים. אני רק יודעת שהם כנראה יכולים. להיות ולחיות ולהרגיש ולחזק

ולהשתעמם ולהכיר ולצחוק ולריב ולתת ולשמור. קוראים לזה זוגיות. נישואים. משפחה.

כמה הם שומרים אחד על השני. לא רק בויטמינים ובתרופות. גם אבל לא רק.

יא לוחשת לי מה לא להגיד לו שלא יתרגז, הוא מבקש ממני להצחיק אותה כי היא במצב רוח מזופת.

היא עושה לי סימני עיניים שהוא לא כל כך שומע, והוא מסמן לי לגשת לכלים.

ההורים שלי. לפעמים אני נזכרת שהם עליזה ומאיר. מאיר ועליזה,

,גבר ואשה שנפגשו על שפת הים בתל אביב. 1946. חוף גורדון. הוא היה בן עשרים ושש, היא,

אסור לי לספר, אבל פחות. הם התאהבו ממבט ראשון, החליטו להנשא תוך חודש,

 והנה….שישים (עדכון: ושמונה) שנה אחריה

אנחנו אוהבים אתכם מאד מאד מאד.
ואולי במחשבה נוספת,  זה לא כל כך מפתיע שאני עורכת טכסי חתונה וחידוש נדרים…..:)
.

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

איזה מזל ש

.

הצצתי ונפלתי על סצנת הסיום של "כשהארי פגש את סאלי"

והוא ב ד י ו ק הבין ש"it had to be her" והתחיל לרוץ.

והוא רץ ומנסה לעצור מונית צהובה, ולא מצליח כמובן,

וממשיך לרוץ ולרוץ

ואז מגיע קאט לסאלי שמחליטה ללכת הבייתה דקה לפני חצות,

 

לפני שהשעון יצלצל חצות ולא יהיה לה את מי לנשק בערב השנה החדשה,

ושוב קאט להארי רץ ורץ ורץ,

והקאטים מתחלפים ביניהם

וחשבתי ש

איזה מזל, איזה מזל שהסרט נכתב וצולם לפני שהיו סלולרים.

אחרת הוא היה בטח שולח לה ווטסאפ ש

"wait for me, I have something important to tell you…

 והכל היה אחרת.

צונמי של עצב

.

.

לא ראיתי טלוויזיה מחצות של יום הבחירות. מציצה בכותרות בהארץ פעמיים ביום.

מדפדפת בפיד כאן ובטוויטר פה ושם.

הולכת ברגל, משוטטת במקומות חדשים, מנסה לקרוא, לכתוב. מצלמת, שקטה ממש.

העצב שלי עמוק ולא מרפה.

הדרך היחידה שלי להתגבר עליו היא התכנסות והתרחקות,

כמעט כמו פעם, כשהתגרשתי.

אבל אז גם כעסתי, נורא כעסתי.

הכעס והעצב התעלו זה על זה, בתורות,

פעם זה הציף אותי עד כלות, ופעם השני, גלים של זה, צונמי של ההוא.

עכשיו אני רק עצובה, עצב עמוק, אישי ולא מרפה

בינתיים.

.

.

אני יכולה להחליט שלא

.

.

אם אספור את מספר הפוסטים שכתבתי בשנות הבלוג הזה סביב שעות הבוקר, שיגרת הבוקר,

הסעות, החזרות, הרהורים בדרך לשם ובחזרה, צילומים, סנדוויצים, אוכל בית ספר, אוכל בכלל,

נשיקות פרידה, חיבוקי נחמה, איחולי אמא, ובאופן כללי כמה התעסקתי כאן בחווית בית, אמא,

ילדה, בוקר, הייתי מגיעה ללא מעט אני חושבת, אולי אפילו להרבה מהצפוי.

מיד אכניס לינקים כדי להזכר,

ועכשיו זה:

.

במאי האחרון היה ברור שהשעה שבע אפס שבע מפסיקה להיות השעה שהבית הזה מתעורר

ומתחיל לתפקד. בחינות בגרות, חודשי טרום גיוס, טירונות, קורס, צבא, העתיד השתנה,

זה היה ברור, וקצת (ממש קצת) נוגה, ההבנה שתמה תקופת ילדותה נערותה של זאתי משוש

ליבי, שהחיים המשותפים הפשוטים ומשורטטים מראש שלנו הסתיימו בצורתם הנוכחית

ומה שיבוא מעכשיו והלאה יהיה לו זמן, רגש, וטעם אחרים.

WeLL,

בשלושת החודשים האחרונים הייתי לבד בבית, חוץ מביקורי סוףשבוע מועטים שהוד הצבא

הסכים להעניק לטירוניותיו וחניכות הקורס שהלואי ויכולתי לעבור בעצמי, זאתי חיה את חייה

(הקפואים) בשדות הצבא, והבקרים שלי, המקרר שלי, סל הקניות שלי ואני עצמי הסתגלנו

בהדרגה למדדים החדשים, לשקט החדש, לתחושת חופש פנימי ישן/חדש – כי פעם היינו רק

אנחנו, לפני שהפכנו לאמא – ובלי קשר לכמות האהבה, האמפטיה מול ימים חדשים שעוברת

הילדה שלי – בת יחידה במיוחד נא לזכור – שלומדת לחיות עם המון ילדות אחרות של אמהות

אחרות (ואבות), דאגה מסוודרים חסרים, סערות ממוטטות אוהלים, וטלפונים שאפשר לקבל

רק מהטירונות, היה אני-מעיזה-להגיד לא רע.

זה נכון שבדיוק אז,

כמעט באותו יום קרסו הורי אהובי למשבר זיקנה/בריאות דרמטי ומלמד ונדרשו חודשיים

שאין בכלל לדרך לתאר את מסלול הדאגה, סידורים, רופאים, טפסים, פקסים, בהלה,

אשפוזים, שיקומים, מטפלות, ובעיקר ריכוז במטרה ואין ספור סידורים וארגונים עד שהכל

נרגע וסודר לפני חודש, ובכל זאת, גם בתוך מהומת סבא סבתא,

החופש הפנימי שלי הזדקף. באתי, הלכתי, חזרתי, בשלתי, סידרתי, הכל היה ברצוני בלבד,

מותאם לי ולחיי שלי עם נגיעות זאתי בטלפון והתגייסות מלאהלשישבת מפנק ומלא כל טוב

אמא וזאתי ובית.

.

ועכשיו, כשכל הסערות נרגעו, התחילה שוב שיגרת בוקר.

זאתי משרתת ביומיות כמו שלמדתי שקוראים לזה.

יוצאת בשבע בבוקר, חוזרת בעשר בלילה, קבוע.

ואני מתלבטת מה לעשות עם הבקרים.

להתעורר ברבע לשבע להכין ארוחת בוקר וסנדוויץ (לא ההוא) וירקות חתוכים ותפוח, ולהרוויח

רבע שעה של החיים שלנו – אוי, פעם הייתה לי תוכנית שכל כך אהבתי בשם "החים שלנו" –

עם פטפוטי בוקר, אינטימיות בית, מחשבה, רעיון, החלפת דעה, הצצה לכותרות, שיגרה וחיבוק

(אם יש רגע), שמחה עמוקה בלב להציץ עליה גאווה זאתי, פשוט גאווה, כשהיא מזנקת אל יומה

וחייה, עם מי שלא תהיה כאן ככה עוד המון זמן. 

עוד שנה,

שנתיים,

שלוש והיא לא תהיה כאן ככה בפשטות ביום יום,

או,

להחליט – וזה דורש החלטה – שארוחת בוקר וסנדוויץ וירקות היא יכולה להכין (כמובן) לעצמה,

ושאחרי חמש עשרה שנות בוקר שיגרתיות, פה ושם סיזיפיות, רוב הזמן נעימות, אני יכולה

להדק את השמיכה סביב עצמי ולא להתייחס לבוקר שלה?

.

החלטתי לא להחליט,

החלטתי לתת לבקרים להחליט בשבילי.

בבוקר הראשון, התעוררתי לבד, קצת אחרי ששמעתי רחשושי בוקר שאני לא רגילה לשמוע,

אז כבר קמתי כמובן, הכנתי ארוחת בוקר, שמחתי שיש עדיין ניירות פרגמנט ושקיות נייר

חומות לאריזה. סינדווצ'תי, קילפתי, ארזתי, חיבקתי, איחלתי בהצלחה וחזרתי למיטה.

בבוקר השני שוב התעוררתי בעצמי,

הבוקר בוקר הוא הבוקר השלישי, וכן, כמו בימי הגן וביה"ס, אחרי ארוחת בוקר, סנדוויץ,

נשיקה, הנה, אני עם הקפה הראשון, מול המחשב, כותבת פוסט.

IMG_0010

 

.

יום משפחה, מכל סוג, מין, וקומבינה שמח

.

 

 

 

עשר תחנות לנסיעה אחת, ידועה מראש.

.

1. במכונית בדרך מבית חולים הבייתה בפעם הראשונה. היא בסל קל, הוא נוהג, ושנינו רועדים.

….כל מכונית דומה לטנק מתקיף, כל נהג לעבריין כביש נמלט, רק להגיע הבייתה בשלום

2. היא במושב הקדמי, הפוכה לכיוון הנסיעה, כמו בהוראות, באלפא השחורה, מנומנמת או

….צחקנית במושב שעוטף.אותה, אני בדרך כלל, במושב האחרוי, רכונה כלפיה וממלמלת.

3. זאתי מפטפטת בלי סוף במושב האחורי (עברנו אחורה!!) בכסא בטיחות כחול שמתמלא

….בכתמי במבה, צעצועים, משהו שאסור לקרוא לו מסמורטט וכוורת בטייפ. כן, בטייפ.

4. עברה לכסא בטיחות של "גדולים", האלפא הוחלפה בטנק אמריקאי שיגן על תינוקת ואמא נהגת

….שודים עם הפרעת קשב והנסיעות לגן וממנו מתמלאות פטפוטים, חול באוטו, שמיכות, ובכלל.

5. לא, את לא יכולה לאכול סוכריה של גדולים אמרתי בדרך הבייתה מהים כשאני מביטה בה דרך

….המראה במבט החלטי, וזה מה שקרה שתי דקות מאוחר יותר, אל תשאלו

6. לא את עוד לא יכולה לעבור לבוסטר, או גובה, או משקל, אין ברירה מותק

7. לא את עוד לא יכולה לעבור לשבת לידי, במושב הקדמי מותק, עוד קצת.

8. מוזר שאת לצידי, אין אף אחד מאחור במראה…

9. אני יודעת שיש לך רשיון, כן, אני זוכרת שעברת בטסט ראשון, שאפו, אבל ת ז ה ר י! יש סיבה

….לחודשים של נהג מלווה את יודעת, ת ז ה ר י מותק. לא, לא אני לא היסטרית!

10. מה התוכניות שלי עכשיו? למה? אה…כן, בטח שאת יכולה לקחת את האוטו.

IMG01822-20111219-0838

.

.

בזהירות, בחייאת זאתי, יש לי רק אחת כמוך…

.

.

נ.ב. זה רק נדמה לכם שלכם זה לא יקרה…

.

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

אז אני לא מבינה באיך זה להיות גיי, בארון או לא בארון, אבל אני מבינה בזה:

.

.

כשאוחובסקי הוציא את רביץ מהארון – בלי להזכיר את שמה כמובן – כעסתי וכתבתי פוסט זועם,

אתמול כשאוחובסקי שדורש להוציא מהארון חבר כנסת, חבר מפלגת העבודה פרסמתי אותו שוב.

אחת התגובות שקבלתי אמרה כך: חלי את לא מבינה בזה כלום. את תמיד מזדהה עם דיכוי נשים.

חבר כנסת בארון שמתבייש להגיד בקול רם מיהו זה דיכוי הומואים מהסוג הגרוע ביותר. איזה

מסר איום זה לילד מבוהל בארון"

תשובתי:

זה נכון שאני לא מבינה ב"זה" שלך/שלכם בכלל, אבל אני מבינה ומאמינה גדולה בזכות לפרטיות,

בזכותו של אדם להחליט מה לחשוף לעולם ומה לא (בודאי כשזה מגיע לאיך, ועם מי הוא מקיים

יחסי מין, יחסי אהבה, וזוגיות).

אני גם מבינה לא קטנה בחשיפה ופרטיות ואיך זה מרגיש כשהיא נפלשת בגסות, ואני מתנגדת

אבל ממש – הפוסט נכתב אם שמת לב על הטור שגל כתב על יודית רביץ לפי לא מעט שנים –

למעשים האלה של הקהילה שבראשם גל.

אני מאמינה שיש דברים הכרחיים שיהיו בידיעת הציבור כשזה נוגע לפוליטיקאים או לאנשים

שגורל אנשים אחרים (ממורה עד ראש ממשלה) נמצא בידיהם, נניח, תרופות העלולות להשפיע

על צלילות מחשבה, בודאי מחלות כאלה, אבל מה שעושה אדם בביתו, מיטתו וחייו הפרטיים

לא רלוונטי לכלום, חוץ מאולי לשמרנות ובושה שהיא כל כך כל כך לא במקומה.

אני גם מבינה את התסכול והכעס שלכם – סליחה על הכללת ה"אתם" – מול אנשים הנמצאים

בארון כי השכל הישר אומר שראבעק, 2015, בואו תובילו את השינוי, גרשו שדים פרימיטביים,

תנו דוגמא, בטח כשזה נוגע לאנשים מפורסמים, בטח פוליטיקאים. אבל למרות התסכול, ואני

מאמינה בזה בכל ליבי, למרות התסכול, אתם לא יכולים לחשוף ככה, לחייב, לבייש – כי בעיני

הנחשפ/ת זו ב ו ש ה, אחרת לא היה מתחבא – ככה, זה נוגד כבוד בסיסי לאחר.

זה לאנוס על האחר משהו שהוא לא רוצה לעשות, הוא או היא בוחרים ל א לעשות, ברצינות.

אני גם זוכרת עדויות לא מעטות של אנשים שיצאו מהארון בגיל מבוגר והעידו על שנות ילדות

ונעורים קשות מנשוא בגלל נשיאת סוד גדול ותחושת הקלה ושמחה עצומות, ואני מבינה את

הרצון שלכם להקל על אלפי הילדים/ילדות בעצם הפיכת האני-גיי למשהו שאין צורך להסתיר

שלא נדבר על להתבייש בו, ולא חושדת לשניה שהמניעים שלכם מהולים במשהו חוץ מאמונה

עמוקה בצדקת הדרך שבחרתם.

.

אני מבינה את המניעים הכנים לאגרסיביות,

אבל לא מוצאת בהם צידוק מספיק כדי לעשות אותם, ממש לא.

מנעול אדום מוקטן

.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: