ארבע המלצות, פעם בשבוע #44

אני מרגישה שבתקופה כל כך מטלטלת צריכה הבת אדם לארגן, או למצוא לעצמה עוגנים.
הנה אני מייצרת לעצמי עוד עוגן, יודעת שיש לי מצטרפות ומצטרפים.
ארבע פעם בשבוע, מהדורת זמנים מכונסים, ואלה באמת זמנים כאלה, ובנוסף לתחושת
ההתכנסות ממה שקורה, החורף מגביר את תחושת הרצון להסתגר ולעסוק בדברים הקטנים
של החיים כשלצידו ( של הצורך להתכנס ) מתעצם הצורך לעזור למי שרק אפשר, למי שנפגעו
כל כך בחורף הזה. ואת כל זה עוטף החורף הישראלי על שלל יופיו ואוצרותיו במלוא מתנותיו,
חוץ מהקור שאינו מתנה לעולם.
ירקות נפלאים, ואבוקדו ותות וארטישוק ופרי הדר ופריחות ושדות ונרקיסים ונוריות ומרקים
סמיכים וערמונים לא משומרים וראשי סלרי ענקיים ושלל עיסוקים מסקרנים שאפשר למצוא
אונליין, ומסיקה, ופודקאסט חדש ונהדר של דניאלה וירון לונדון, או לההיפך, שממתיק לי את
הנהיגות, ומוסיקה, וקצת ספרים, וכתיבה וכל מה שכל אחת ואחד מתעסקים איתו בחייהם,
ועל כל זה מכסה עצב העולם, שכבות עצב ואימה שמתערבבות עם נועם החיים הפשוטים,
הפרטיים של מי שכל כך ברי מזל, והכל צונמי.
ארבע המלצות ביתיות, אי אפשר גלאם וקולולו ולשמוח עכשיו על איזו אופנה שחוזרת עכשיו,
טרנד חדש או טיול למקום חדש ומעניין. כי עכשיו בשקט. בחיים הפרטיים ד'ט איז, בחיים
הציבוריים, זה הזמן לחזור לקפלן ולצרוח את החיים. דיסוננס, כבר כתבתי.
אז הנה #ארבעהמלצותפעםבשבוע משמאל למעלה בכיוון השעון –

עם המוסיקה הזו ברקע – https://www.youtube.com/watch?v=btSvtH9yXR8 –
זאת מוסיקת היוגה שלי, ככה מתנגנת ברקע ואיכשהו מצליחה להשקיט.

  1. תבלין אומאמי – הטעם החמישי המסתורי הזה. מלוח, מר, חמוץ מתוק והאומאמי –  (旨味), וזה הספציפי עושה עבודה נהדרת בלהכניס אופסס נוסף לטעמים של הירקות בתנור, כלומר באייר פריי שעל איך האייר פרייר משדרג את החיים, ולאו דווקא של נינג'ה אתפייט בשבוע הבא. את האוממי הזה אפשר למצוא אותו באי-הרב, בטוחה שיש לא מעט סוגים, בלא מעט אתרים. שווה.
  2. צינור נשימות – אלה זמנים שרבים צריכים להרגע. יש מי שמבינים בנשימות, שהן דרך פשוטה ויעילה להורדת מתח, בטח חרדות, רק למי יש סבלנות לשבת בשקט ולספור כל הזמן. הצינור הזה עושה פעולה מאד יעילה, הוא מחייב את הפה להסגר ולהכניס אויר לראות לאט ובמרוכז ולכן מאד מאד עוזר ויעיל להרגע. ההפך מווינטלציה. עוזר לנו לנשום לאט ולהכניס חמצן לגוף. שנרגע כבר.
  3. חיבורים ואריאן טופול – לגלות עיסוקי מחשבה מדליקים במיוחד און ליין, בפייסבוק, אינסטגראם, זו שמחה. כאלה שמאפשרים כמה דקות של תרגולת מח. חיבורים – הוא משחק בורסיה העברית של המשחק מהניו יורק טיימס, הוא דורש לגלות, לצוות, קבוצות של ארבע מילים, מתוך שש עשרה, בסהכ ארבע קבוצות, שיש ביניהן מכנה משותף, בכל פעם אחר, והמשחק שאריאן טופול, הבן של עדי שאני מכירה מיום הוולדה נדמה לי, הוא משחק מקורי, אסוציאטיבי מדליק בטירוף שקורה בסטורי באינסטגראם שלו. דימוי פלוס שיר זה מה שמקבלים, וכמצליחים לפענח, אושר.
  4. מפרידים  – בין ערימות הבגדים. נשבעת שמהרגע שהם בארון שלי, הארון מסודר. פיקס. כשאני מורידה בגד אין לי אפשרות פשוט לזרוק אותו בארון, אני מקפלת ושמה ב"עמודה" שלו. חוצצי אקריל שקופים עם תפס למדף שמפרידים בין "עמודות"הבגדים. הטי שירט לא נוזלות לגופיות, הסוודרים השחורים לא קורסים על העירמה הבהירה וכו. אפשר לתחום לצעיפים מקופלים לעמודה צרה ממש, או סוודרים גדולים שדורשים רוחב. ראיתי בארץ בהום סנטר, בסופר פארם אם אין לכם סבלנות לחכות שיגיע מסין שבמקרה הזה לא זולה יותר, והדלק והפלסטיק בכלל. בטח יש בכל האתרים. זה באמת באמת מוצר יעיל ועוזר ממש.

    אז מה באמת לרצות או לאחל לשבוע הבא?

    שתהיה עיסקה, שיחזרו את החטופות והחטופים הבייתה,

    שההפגנות ישאו פרי, שנתניהו יתפטר, או לפחות שיכריזו על בחירות.

    שתצליחו לצחוק לפחות פעם בלב מלא השבוע,

    שבבית שאנקה מחר באחד מקיבוצי העוטף לא אמצא כתמי דם ישנים,

    שהבת שלי תמשיך להשמע כמו שהיא נשמעת בשיחות שלנו,

    שתזכרו שעונת הפיונים, הפרחים המוצלחים האלה בשיאה,

    שתצליחו להכין עוגת גבינה ותותים, שתצליחו להגיע לאימון שלכם,

    לדבר בטלפון ולא בווטסאפ עם מישהו שאתם מחבבים,

    שההורים שלכם ירגישו טוב, גם הילדים,

    שתמצאו משהו שווה כמו שאני, באיחור של עשור רואה את "האוס" –

    מה ששוב מוכיח לי שתמיד תמיד כדאי ל א לרדוף אחרי טרנדים.

    לא הייתם שמחים לגלות

    את הסידרה המופלאה הזו עכשיו? פרק שניים ביום בשביל לנוח.

    שתאמינו, למרות שזה לא פשוט, שתצליחו להאמין שהזמנים הקשוחים האלה,

    יתרככו. שנחלים. שנחזור להיות אנחנו. בגירסא משופרת. אמן.

    *************************************************************************

    נ.ב. שאצליח עד שבוע הבא למצוא את הבאג שמקצר לי את השורות כאן :)

    17 בפברואר 2024 – 19:10 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל | תגובות (1)

    כמה פעמים

    .

    אני יושבת במכונית ליד רחבת המוזיאון. קניתי קפה וחזרתי לאוטו לקחת מטריה ולשבת

    שניה בשקט. מדמיינת אותי כבולה או סגורה בחדר קטן, צפוף, מאויימת ולא יכולה

    לעשות כלום. ניסיתי לדמיין יום, שבוע. וניסיתי מאה ימים. כ ל הימים שעברו מאז

    השבעה באוקטובר. ניסיתי להתמקד דווקא בדברים הקטנים, היומיומיים. כמה כוסות

    קפה שתיתי במאה ימים, כמה פעמים פתחתי את הדלת של בית שלי, של המקרר,

    כמה פעמים שטפתי ידיים כי נגעתי במשהו דביק, חטפתי חשק ולקחתי חטיף חלווה

    או תות או פיצחתי גרעינים. כמה פעמים נתקפתי צמא פתאומי בלי סיבה ופשוט שפכתי

    לתוכי שתי כוסות מים קפואים ונשמתי. קפץ לי רעיון וחיפשתי דף או טלפון לכתוב מהר

    לפני שיעלם, צילמתי. כמה פעמים לא עשיתי כלום חוץ מלהרגיש את השמש על הפנים

    השלי, חיבקתי את אמא שלי או אנשים שאני אוהבת, כמה פעמים ישבתי על הספה

    בבית, בוהה ורגועה (כי אני בבית). החלפתי נייר טואלט בשירותים, מרחתי קרם פנים,

    שלחתי ווטסאפ. כמה פעמים החלטתי על עצמי. אלפים קטנים ביום שעושים בלי להרגיש

    בכלל. לקום, לשבת, להתקלח, לאכול, לנסוע, לדבר עם חבר, לעבוד, להחליף גרביים,

    לקרוא אימייל, חדשות, לקלף קלמנטינה, למכור ניירות בבנק, מה ללבוש. לא לפחד.

    האם פחדתי על עצמי במאה הימים האחרונים? אולי בשבוע הראשון של אוקטובר,

    לא מאז. אני חיה ללא פחד על עצמי, גופי, חיי. ברור לי פחות או יותר מה יקרה בהמשך

    היום, מחר, מחרתיים. הנסיון לדמיין מה עובר עליהם הוא בלתי נמנע ובלתי אפשרי.

    אני יושבת במכונית המחוממת שלי, וחושבת איך מאה ימים ולילות בפחד ואימה ובעתה

    וחרדה ולחץ דם מאתיים ונשימה שטוחה של התקף חרדה מתמשך ומחשבות שרצות או

    אולי שיתוק כי איך אפשר לשרוד ככה בלחץ כזה, בתנאים לא תנאים, ברעב, צמא, קור,

    ועל כל זה פחד מוות אמיתי. בכל רגע נתון איזה בן xxxx מהחמאס יכול להחליט שבא לו.

    להרוג אותך או להתעלל בך או לאנוס אותך או להשתעשע איתך ואת, או אתה, חייבים,

    חייבים לשתף פעולה. זה לא מתקבל על הדעת. זה מות הנשמה הדבר הזה.

    איך תרגיש אני אם לוקחים לך את הזכות הבסיסית הזו של אני מחליט על עצמי.

    אני זה אני, אלה חיי.

    בני השטן חייבים מוות, בני החייים שלנו חייבים לחזור הבייתה, עכשיו.

    לקבל שליטה על חייהם, לחזור להיות בני אדם חסרי כלובים. לא גוף ולא נפש.

    מאה ימים ולילות, לחתוך סלט, לצלם משהו, לרצות משהו, לקנות משהו, לחייך,

    לבשל, לרקוד, להיות בשקט בבית שלך, לחיות את חייך.

    ככל שרשימת הדברים הקטנים היומיומיים מתארכת, דווקא בגלל הפשטות, לכאורה

    התעסקות בשטויות, ממחישה את הטירוף שבחטיפת והחזקת בני אדם בשבי,

    הפיכתם בעיני שוביהם ללא בני אדם, לרכוש בר החלפה, שווה ערך למשהו וזהו.

    זה לא נתפס.

    15 בינואר 2024 – 11:47 קטגוריות: בינתיים | פרסם תגובה

    תגים , |

    פיג'מה ורגשות אשם

    .

    .

    היום נכנסתי לקניון. זו הייתה הרגשה אמביוולנטית ברמה קיצונית.

    מצד אחד, חייבת לקנות לאמא שלי גופיות ופיג׳מת חורף, ולעצמי גרביים, מצד שני לפני חודש הייתי מסתדרת

    ללא ספק עם מה שיש. נכנסתי, הופתעתי לראות לא מעט אנשים ואם זאת לא הייתה תחושה של סבבה,

    שופינג ( גם ככה, אני והפרעת הקשב שלי מחזיקות מעמד גג שבגג חצי שעה שם ), פשוט אנשים מסתובבים

    בשקט, בכבדות מה, גם אם אוחזים בידיהם שקיות קרטון קשיח עם שמות יוקרתיים.

    שוחחתי עם עצמי לא מעט שם, ובהמשך היום. ניסיתי להבין למה תחושת הלא בסדר עמוקה ומורגשת כל כך.

    מלחמה, חטופים, מפונים. עקורים מבתיהם אכולי אבל ודאגה ויסורים ואני מכינה גרנולה לראשונה בחיי,

    מתעסקת עם זה קצת, שמחה שהצליח, מגגלת לבדוק אם אפשר להוסיף סומסום שחור, בודקת צבע פיג׳מה

    כאילו זה משנה משהו צבע הפיג'מה כשחיילים נהרגים בעזה, בצפון. כשמאתיים וארבעים ישראלים שאני

    אוהבת בלי להכיר שבויים במנהרות אימה מצולקים לנצח, ואני מטלטלת, בטח כמו רובכם.ן בין כוח החיים

    שמוביל לדברים הפשוטים של החיים שאיכשהו חוזרים לאט לחיים, למה להכין לארוחת שישי, לצריך היה

    לשלם מע״מ לפני כמה ימים, למעניין אם הסנדלר תיקן את החגורה שלי, כבר עבר חודש וחצי,

    ואני לא מאמינה שאני בכלל חושבת על החגורה המחורבנת הזו. ובמקביל הרבה התעסקות מחשבתית עם

    עניינים מהותיים וחשבונות נפש אישיים על החיים, משמעותם, המדינה, היהדות, הזהות ושאר עניינים )

    לבין הצד השני, המפחיד, מצמית, חשוב ומשמעותי פי אין ספור, מלחמה, חטופים, עקורים, מפונים, אבלים.

    פוקוס ואאוט אוף פוקוס, מקרו ומיקרו, אנחנו ואני, סכסוך פנימי ביני לביני.

    אני מבינה שבהכי בנאלי ואין משהו שאני שונאת יותר מבנאלי, החיים הם החיים, הכאן ועכשיו, וזה בסדר,

    ומחר אקטוף עגבניות אצל חקלאי שנטשו אותו כל פועליו וארגיש טוב עם עצמי לעומת הגרביים המטופשות

    האלה, ושהנדנדה הפנימית הזו טבעית ומוכרת לכולנו עכשיו,

    ובכל זאת, סכסוכון בין יסורי אשמה להבנה שכן, זה גם זה וגם זה.

    נ.ב. מוכנה לא לקנות גרביים עד סוף הימים, רק שיחזרו מעזה, חטופים כחיילים.

    #bringthemhomenow

    .

    .

    21 בנובמבר 2023 – 23:21 קטגוריות: בינתיים | פרסם תגובה

    גאות ושפל

    .

    .

    ששה שבועות. סלפי מאתמול מוקדם בבוקר, ראשון אחרי ששה שבועות. .

    אתמול בפעם הראשונה אחרי ששה שבועות שהתעוררתי לא ליום שהצלחתי למצוא בו עוגן ותכלית במעט

    שאני מצליחה ליצר ולעזור איפה שאני יכולה ביכולות ומעגלים הקטנים שאני מייצרת.

    התעוררתי לענן אפור ודחוס בנשמה, עם הקפה הרמתי יד וצלמתי את עצמי, לא תמיד המצלמה רואה את

    הנפש, לפעמים כן, והייתי סקרנית. זה היה ענן אפור ודחוס, עוד לפני שהודיעו שהיום יתחיל החורף, שבאמת

    העמיק את ההתכנסות, את תחושת הריק.

    מה זה משנה אם אני אשמח עוד עשרה ילדים קטנים במלון ברמת הגולן או אקטוף שלש שורות של עגבניות

    שרי, מה זה בעצם משנה כשהעולם כמו שהוא מצטייר עכשיו, מייאש ברמות שאני לא זוכרת כאלה. כובד וחוסר

    תכלית ורפיון ובעיקר עצב עולם, עצב וחולשת נפש זמנית, כאילו מוד ההשרדות שכולנו נכנסנו אליו בשבעה

    לאוקטובר, שהחזיק אותנו במתח, חדות, היפר, עשיה, כיוונון לשמירה על החיים נרגע מעט, ממש מעט,

    יש מלחמה, אין יום שלא נהרגים חיילים, צעירים מבוגרים, בסדיר, במילואים, וכל אחד באמת עולם ומלואו,

    אימת סיפורי הקיבוצים מתחדדת בכל זכרון, צילום, עדות, גם ניצולי המסיבה מעוררים הצפה רגשית.

    כל כך הרבה בני אדם ומעגלי חייהם פגועים עכשיו, שלא נדבר על החטופים, בני הערובה, השבויים במנהרות

    הארורות ההן והמשפחות שלהם, שאותן באמת אסור פשוט לעזוב למרות שלפעמים מרוב אימה את שואלת

    איך אני בכלל יכולה לעזור חוץ מלנסות להשאיר את הלא נתפס הזה בתודעת האחראים והעולם,

    מה כבר אני יכולה לשנות, אני אומרת לעצמי, ואיך אני יכולה בכלל, מצונפת כל כך,

    ונזכרת שהגרף הרגשי הזה מוכר לכולם,

    ושכמו תמיד, אחרי הגאות, מגיע השפל, ושוב ושוב, עד שיגמר ההוריקן האכזר הזה.

    אז בינתיים לא יצאתי מהבית, הגשם עזר לי לוותר, הכנתי מרק קרופניק של סבתא שלי, קראתי קצת סופסופ,

    צלמתי משהו יפה בבית, ואני יודעת שמחר, מכסימום מחרתיים, הגאות תחזור, וגם אני.

    #bringthemhomenow

    כי לי יש זכות אנושית בסיסית, להיות בבית שלי, מהם, קטנים וחפים מכל רע, היא נלקחה.

    19 בנובמבר 2023 – 19:14 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

    תגים , , |

    זמן סמיך

    .

    .

    המאבק הפנימי בימים האלה, בין מה שאני מאמינה בו כאדם לבין האינסטינקט החייתי .

    של השרדות וכאב וחרון וכעס ורצון להכאיב בחזרה ואז טלטלה מוסרית שמזכירה לי

    שחפים מפשע יש ב כ ל מקום, בכל עם, מדינה, דת, מלחמה.

    שאסור לסלוח לחוטאים וחייבים לנסות לא לפגוע בחפים מפשע.

    שגם אם הקיצונים שבאויבינו הם מפלצות אדם, שטנים בדמות אנוש, אנחנו לא מפלצות!

    ולא נהפוך למפלצות, כי מי רוצה לחיות כמפלצת? מה הטעם לחיים אז? אנחנו בני אדם,

    על כל מה שמשתמע מהמילה הזו, חרון וכעס וכאב וחמלה וזכרון וזעם אין סופי

    וסיוט שאמן שיגמר פעם ותינוק בשבי החאמס.

    צונמי בלתי אפשרי, עולם הולך ומתקצן, לבבות מרוסקים,

    משפחות במצב שאי אפשר בכלל לדמיין והנה הם עומדים מולנו בקפלן וברחבת המוזיאון

    ונשימתם שטוחה ועינים בוהות ואין מילה שתגיד שתחדור ומה כבר אפשר להגיד.

    בני האדם הם אויבי האנושות,

    אני חושבת שאני שמחה שאני כבר די מבוגרת,

    ואני יודעת שאין דבר שיזיז אותי מאמונתי בטוב שבאדם,

    למרות הבלתי מתקבל על הדעת שקרה,

    למרות בני השטן הארורים האלה,

    אני מאמינה שאחרי הזמן הסמיך הזה, זה שקשה לנשום בו,

    שעשרות אלפים מאיתנו יחלקו חייהם ללפני ואחרי השבת ההיא באופן אישי ופצוע ופרטי ומכאיב

    פי אלפי מונים מהכאב הקולקטיבי שגם הוא הפעם יהיה נורא,

    אני מאמינה ששם, באופק, תמצא הדרך שהילדים שלנו, הנכדים שלנו, יחיו כאן, אחרת.

    אני מאמינה בזה בכל ליבי,

    אחרת, מה הטעם.

    3 בנובמבר 2023 – 18:16 קטגוריות: אני | תגובות (2)

    תגים , , |

    ארבע המלצות, פעם בשבוע #43

    .

    .

    יומיים לסוף שנה, יומיים לתחילת שנה חדשה,

    זה תמיד זמן טוב לסיכומים, ובעיקר להחלטות שצריך להאמין שאפשר לעמוד בהן.

    אז אני מתחילה ( שוב ) באמונה שאני יכולה לקושש ולאסוף ולשתף אתכן.ם

    בפיסות חיים מועילות, מהנות, מייפות גם השנה.

    הבנתי שכדאי לנסות למצוא עוגני חיים נעימים, טובים, מייפים ככל האפשר את

    המציאות הקשה, מעכירה את הנפש, מפחידה לעיתים שמציפה אותנו,

    ואני יכולה להתמקד לרגעים בזה שאתמול ירד גשם חזק ושטף כמעט הכל,

    והיה בבוקר את הריח הזה של פוסט יורה,

    ולהזכיר שבעונה הזו השקיעות בוהקות באדומים וכתומים וזהובים

    ואין כמו ללכת, עדיף ביחפות, על חול חם מהשמש, 

    ולהתמקד בקטנות של החיים לרגעים, בעולם האישי, בבועה נעימת מראה ותחושה,

    ולזכור שספטמבר אוקטובר הם החודשים הטובים של השנה כאן,

    ולנשום. הנה מוסיקה לפתוח בזמן קריאה

    הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל לימין, בכיוון השעון – 

    ארבע פעם בשבוע 42 מעודכן

    .

    1. צבעי סתיו וסייל שווה – אני מאד אוהבת את הבגדים של גרטווד. יש בהם מאז 
      ומתמיד משהו מאד נינוח ויחד עם זה יחודי ומזוהה. שאין מחמאה גדולה מזו לבית
      בגדים. עברתי אתמול בכיכר מסריק וכמו תמיד כשאני שם בשכונה נכנסתי להגיד
      היי ולהציץ מה חדש. החדש התגלה כמכירת סוף עונה ממש ממש שווה של ממצוע
      שבעים אחוז, שזה ה מ ו ן, ובגדים שאפשר ללבוש עכשיו ובודאות גם באביב הבא. 
      .
    2. ספרים – פחות, כולנו קוראים פחות, זה מבאס א ב ל הנחמה היא שכשאני
      קוראת, גם אם זה שלושה ארבעה בחודש ולא בקצב של פעם, מסכים מסכים,
      עדיין כשאני פוגשת ספר טוב, ההנאה עמוקה ומרחיבת נפש. ספרים על גינות
      ועל חנויות ספרים מושכים אותי תמיד, לא יודעת למה, וגם הפעם לא התאכזבתי.
      זה ספר משנת אלף תשע מאות וחמישים, הזדמנות להזכיר לכם לנסות לקנות
      בחנויות ספרים עצמאיות, ילד אסופי ומוזר מוצא דרכו בעזרת אשה והופך לגנן
      ראשי ומוכשר להפליא של גבירה ואחוזה. אני לא תמיד מחבבת הומור בריטי,
      לפעמים הוא יבשושי מדי בשבילי, הפעם הוא מדוייק ויחד עם פילוסופיית חיים
      מוחבאת בדימויי עולם הצמחים, היה רהוט וקל תנועה. את הספר של לאה איני
      לא קראתי עדיין, הוא הבא בתור. פגשתי פעם את בעלה עירד שעזר לי מאד פעם
      ואני אוהבת מ א ד את כתיבתה וסקרנית לקרוא את סיפורו שמסופר על ידה.
      .
    3. הא, קינוח חטיף ממתק – זה נכון שהטיק טוק חוטף זמן מהחיים, אבל מצד שני
      חייבים, חייבת להודות שיש בו לפעמים גם תועלת. ז ה חטיף, ממתק, קינוח
      שהכנתי כבר חמש שש פעמים. גם כשהתארחתי, גם כאירחתי וגם לעצמי.
      זו הברקה שאפשר לג'נגל אותה ולהוסיף להוריד ובינתיים, פשוט תענוג:
      תמרים – פותחים ומניחים על נייר אפיה. מוחצת עם קרש חיתוך ואז עם מערוך.
      אם נשארו רווחים בין התמרים המעוכות ממלאה עם סכין ומחית תמרים ומיישרת.
      לא חובה. ואז שכבה דקה של חמאת בוטנים משובחת. ואז אני, קצת שונה מהמקור,
      מפזרת שברי שקדים, אגוזים מרוסקים, לא חתיכות גדולות מדי, שומשום, בוטנים
      מרוסקים כמו במתכון המקורי, חמוציות קטנטנות ומה שבא לכם מהמשפחות האלה.
      על זה אנילא מכסה בדרך כלל בשכבת שוקולד מלאה, אלא בפסי שוקולד חלב+מריר
      שתי וערב ולפעמים מגררת על זה עוד משהו ולמקפיא! זהו! ריבועים או פרי הנד.
      .
    4. בובה מציור ילדות – עדיין חושבת שזו מתנה או מזכרת ילדות מושלמת ממש.
      לשלוח ציור של ילד ולקבל בובה כזו מפרי דמיונו? מתנה מנצחת. יש באתר שלהם
      עוד כל מיני מוצרים ומתנות, אבל זה לדעתי המנצח הגדול.

                                             והשיר הזה מיד משפיע 

    וחוץ מזה, זה הזמן לנקות מרזבים, לאסוף עלי שלכת ולהכיס לצנצנת זכוכית גדולה,

    לכתוב שלט חכם או מגניב לקפלן ש #ציידתהשלטים הלא היא אני, חפשו אותי

    באינסטאגרם תוכל להוסיף אתכם לאוסף שלטים שלה.זה גם זמן להכין אולי את

    המרק הראשון לעונה, יש תערוכה גדולה ויפייפיה שאצר יובל סער במוזיאון הרצליה

    שממש ממש כדאי לכם לראות, וסרט על לואי ארמסטרונג באפל טי וי שהוא ממתק,

    וזוהי ללא ספק העונה לחולצות לבנות, פנינים וחשבון נפש.

    ש נ ה ט ו ב ה

    אני מאחלת לאמא שלי הזקנה כל כך, לזאתי שלי שתכף יוצאת להרפתקאה נוספת

    ארוכה ורחוקה, לאהובים עלי, לאוהבים אותי, לכם ולכן ולישראלים הטובים, אחים בנפש,

    ולעצמי גם, ש נ ה ט ו ב ה סופסופ.

    14 בספטמבר 2023 – 12:44 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (1)

    תגים |

    ארבע המלצות, פעם בשבוע #42

    .

    .

    מישהי השבוע התרגזה ממש על אסף זמיר ומאיה וורטהיימר, שהתחתנו בהפתעה

    ניו יורקית, רומנטית, ושובת לב לטעמי, כולל הפתעות עיצוב מהממות, אז ככה –

    מזל טוב לכם, אתם בועת שמפניה ישראלית ואמיתית, ותזכורת שהחיים האמיתיים

    מתקיימים בשני מישורים, המישור הרחב, הישראלי, גלובלי, כאוטי, מסוכן, בודאי

    המצב הסופר מסוכן ומחורבן שבו אנחנו נמצאים בימי כאוס חברתי ישראלי כזה,

    וגם אסור לשכוחבמישור החיים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו, מבחנים, כסף,

    אתגרים, משכורת, חינוך, אהבה, עבודה, דייטים, קמט חדש, ספורט, מה ללבוש, מה

    יעזור, מה יהיה, פנסיה, חתונות, מתכונים, כאוס נושאים שונים שמרכיבים בדיוק את

    החיים הקטנים של בני האדם, שלנו, כל אחת ואחד לחוד, חיים מבעבעים ותובעים,

    ובצדק, את חלקם הנורמלי, הפשוט, בעוגת החיים שלנו. וכמה טוב שזה כך.

    קטגוריית הארבע המלצות הזו נמצאת במלואה בבועת החיים הטובים, רוב הזמן.

    אז הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון כמו תמיד,

    ומוסיקה שנמצאת ברקע הקריאה והחיים, אבל יש בה קצת ממקומות אחרים לרגע.

    1. חותכן אבטיח – חתכו פסים לאורך, לרוחב, ואחר כך לריבועים אם בא לכם ואז עם

    המזל, וזהו. אני אוהבת עם קצת, ממש קצת בלסמי ואוזו בצד וג'אז.

    2. כוסות אספרסו מושלמות – שני נושאים. האחד, לפעמים כיף ממש לקנות את היקר,

    את המותג, את זה שכשקניתם אותו סהכ התחושה מאד נעימה. עבדתם קשה, זכותכם

    הטובה לרכוש לעצמכם את היקר, הטוב, בעל הערך ( והערך המוסף ) כולל לגבי עצמכם,

    ולפעמים, לקנות משהו טוב, מפתיע, ראוי, במחיר זול, סייל, או מציאה, או פשוט כי ככה,

    משמח לא פחות. אני משתדלת להביא לכאן דווקא את המפתיע והלא יקר אלא את

    מעלה החיוך ווואלה, ואיזה כיף שזה גם עם סטייל, גם איכותי בדרך כלל יחסית לשטות,

    וגם לא יקר כזה מגיע לגאדג'ס. אניווי, כוסות האספרסו המושלמות אומרת לכן, האלה,

    מצאתי בעודי מחפשת נצנצים לאיזו עבודה במקס מול קניון איילון, זה שנמצא ממש צמוד

    לטולמנס, אם מדברים על זה בצמוד לזה כדוגמא. לא זוכרת אם הן עולות יותר או פחות

    מחמישה שקלים האחת, אין אותן באתר ואני מקווה שיש אותן עדיין בחנות. מושלמות

    גם לשתי קוביות קרח קטנות לפני ששופכים עליהן את האספרסו בקיץ. מושלמות.

    3. הרהורי בגדים – זוכרות שיש לי הרצאה הנקראת "גילובגדים" – הרצאת השראה

    מעשית? אז יש לי. מימי חברה עד ימי הולדת אני מגיעה להסביר ולהלהיב ולגרום לכן

    להתאהב שוב בבגדים, בכיף שבהם, בעקרונות בסיסיים ובסטייל שזה הכי חשוב ומשמח.

    תראו את התמונה הזו. גל גדות, הצעירה המוכשרת והיפה הזו, שמלבישים מיטב

    הסטייליסטים והמעצבים בעולם, אבל אני מוכנה להשבע שבגלל שהייתה דוגמנית אין

    בכלל ספקשיש לה סיי רציני במה היא לובשת, ואני, שמבוגרת ממנה בשלושה עשורים

    בדיוק! יאפ! שלושה! והנה בהבדל של כמה חודשים אנחנו לבושות באופן זהה כמעט

    לחלוטין, חוץ מהנעלים ( היה חורף, נעלתי מגף שחור ) וזה על בסיס העקרון הקדוש,

    תמיד עובד ומושלם: שחור ולבן על כל הגוונים שלהם ובעיקר, קלאסי עם טוויסט.

    אם תלבשי שחור ולבן, תוכלי אם בא לך ללכת על גזרות אחרות, מחשופים, העזה

    בכל, כי השחור ולבן ישאירו אותך בגבול הקלאסי. אם את לא יודעת מה מתאים למקום

    ולארוע שאת הולכת אליו, לכי על שחור ולבן, שחור ובג', ושברי במשהו קטן. גל לבשה

    חולצה מלאה קמטים, אני השארתי את החולצה מרושלת, חצי בפנים, חצי בחוץ, אבל

    מה ש"עשה" את הלוק הזה לשתינו אני מעיזה להגיד זו העניבה שהייתה מרושלת

    בכוונה ו"הרגיעה" את הפורמליות של השחור לבן. אפשר לשבור גם עם תכשיט חזק ,

    אודם אדום, איפור עינים חזק ודרמטי ( אחד מהשניים, כן? ) העיקר ללכת על שחור לבן,

    הכאילו בטוח, קלאסי עם טוויסט, או במילים שלי, האחד והאחר.

    4. תיק גב מתקפל לכלום – לא חשוב מה גודל התיק שאבחר לצאת איתו מהבית,

    בתקופה האחרונה תיק צד חצי פאוצ'י כזה שקניתי בוונציה בארבעה צבעים ולא מצליחה

    להשתמש בכלום חוץ מהם, בכל מקרה, אין סיכוי שאצא מהבית ולא אצטרך במהלך היום

    ע ו ד תיק מאיזה סוג לדברים שמתווספים אלי משום מה. קצת קניות על הדרך, בקבוק

    מים, תרופה לאמא שלי, משהו מהסנדלר, והנה נתקלתי בתיק גב גדול (!), שמתקפל

    לגודל חצי כף יד. אופס, כיף. וכיוון שהאורטופד אוסר (!) עלי לסחוב הרבה בגלל

    כתפיים במצב אל תשאלו בכלל, אני מצליחה גם לעשות את הקניות שלי, השלמות אבל

    יכולות לשקול איתו, כי לסחוב על הגב קל בהרבה מאשר עם הידיים / כתפיים. זו מציאה

    שחיפשתי ושמחה מאד שמצאתי. שימושי ביותר.

    .

    וזה הקוף שלי. פעם היה לו שם, אנ'לא זוכרת מהו.

    קיבלתי אותו מדודי חיים כשהייתי בת שלוש והוא חזר מאיפשהו באוניה!

    אני זוכרת את ההתרגשות מהרעיון של אוניה ואת הקוף הזה שנוקש ברגליים

    ומחבר את המצילתיים עד שהמפתח בגבו שסובבתי ומתחתי, נעצר.

    הוא בן יותר משישים! ועדיין נמצא בארון כאן אצלי. למה? למה הבובה ענתי לא?

    מה גורם לנו לשמור על צעצוע ילדות באיזו מגירה, מה עוצר אותנו מלהפרד ממנו

    בגילאים שנפרדים מרוב הצעצועים, למה דווקא הרכבת או השפן או הדובי ה ז ה ?!

    אני מבקשת שוב, בפעם האחרונה מבטיחה, שתשתפו איתי פעולה לטובת פרוייקט

    יפייפה שאני אפילו מסדרת את המרתף של אבא שלי לכבודו.

    כתבו לי כאן או בפרטי, למעלה במקום שכתוב "כתבו אלי" על צעצוע הילדות שלכם

    שלמרות שאתם בני ארבעים חמישים ועדיף אפילו יותר, עדיין נמצא אצלכם.

    מה שמו? איך קבלתם אותו? למה דווקא הוא זכה להשאר ?

    מבטיחה שאם יקרה, זה יהיה פרוייקט מרגש ומשמח לבב.

    חוץ מזה,

    תראו איזה טירוף מערכות אוויר, כמה נזק גרמנו לכדור הזה,

    אתמול הגעתי לשפת הירדן, ונשבעת לכם, תשאלו את מי שראו אותי,

    לפני שחזרתי לאוטו, לקחתי שקית ניילון ואספתי איזה עשר פחיות שיגיעו למחז.

    לא קדושה כמובן, זה פשוט טירוף לא לעשות קצת, משהו קטן שבקטנים,

    לטובת העתיד של הילדים שלנו.

    שבוע הספר עכשיו,

    אם אתם קונים, נסו ביד שניה או בחנויות עצמאיות,

    אם אתן.ם הולכות לבד במקומות חשוכים או הילדים שלכם, הנה כזה

    צללו לאיזו דודה שגרה לבד, או חברה בצרות,

    זכרו שלא תמיד אנשים נמצאים במקום שלכם, לטוב או לרע,

    לפעמים הם במקום הפוך פשוט.

    עוד מעט החופש הגדול והים יכבש על ידי אמהות אבות וילדים עם קרטיבים,

    נצלו את השבועיים האחרונים, בעיקר לשקיעות שקטות,

    מוזיאונים זה מקום נהדר בקיץ, גם גלריות,

    אפשר לעשות יוגה מול היו-טיוב,

    מעדיפה מאווררים על מזגן כשזה אפשרי,

    סדין כותנה אמיתית, מים קרים, גרעיני אבוקדו מונבטיםולראות את אמא שלי

    אוכלת גלידת וניל, לא ראיתם כזה מאז שהילד שלכם טעם בפעם הראשונה

    גלידת וניל.

    ובבקשה אל תתיאשו,

    לא מהמצב, לא מהמחירים שעולים בטירוף, לא כי ענבים עולים 45 שח לקילו,

    שלא נדבר על דובדבנים, לא מנסיונות החטיפה הפיננסית של פוליטיקאים שעלה

    להם האגו למוח וכמה יכאב להם בדרך חזרה. נעשה מה שצריך, ונחזור להיות.

    בונוס לשבוע הספר- אמא שלי בחוף פרישמן

    #ארבעהמלצותפעםבשבוע #ארבעפעםבשבוע

    ואם יש לכם משהו שמסקרן אתכם, או אתן רוצות שאכתוב עליו, ספרו לי :)

    13 ביוני 2023 – 21:53 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (2)

    תגים |

    ארבע המלצות, פעם בשבוע #30 – שחזור


    .

    הסבר: יש לא מעט פוסטים בקטגורית הארבע המלצות פעם בשבוע שסגרתי כ"פרטיים" בבלוג

    בזמן ההפסקה הארוכה שלקחתי מעניין ההמלצות, ואני לא מצליחה להחזיר אותם לבלוג ברצף,

    למקום הישן כרונולוגית, אלא חייבת להעלות אותם שוב, לא'משנה, ענייני בלוג טכניים.

    מה שכן, זה מחייב אותי, כדי שישארו בארכיון וגלויים לקריאה להעלות אותם שוב כחדשים.

    זה קצת מבאס אבל זה מה יש. א ב ל כדי למצוא את חצי הכוס המלאה כמאמר ההוא, זו

    הזדמנות למי שלא הכירו לגלות לא מעט המלצות חדשות עבורם.ן sorry

    sorry

    .

    דצמבר 18 – הזאתי מסוגרת ולומדת בחדרה, שבת לא שבת,

    כאן יש בן אדם עם משמעת עצמית שלא הועברה גנטית ממני,

    בזה אין ספק, וזה ממלא אותי שמחה וכמיהה למה שאני לא מכירה כמעט.

    אני אדם מאד לא קנאי,

    אני לא מקנאה במי שיש לו/לה, לא משנה מה,

    מכסימום, אני רוצה גם אבל לא על חשבון ההוא או ההיא שיש להם,

    שיהנו, זה לא על חשבוני,

    זה כמעט לעולם לא על חשבוננו מה שיש לאחרים

    חוץ במקרים בודדים ונדירים שאינטרסים, ומשפחה במוקדי כוח למשל,

    בכל זאת משפיעים על החלטות,

    לא נתקלתי הרבה בחיי, מעט, פה ושם, ודווקא לאחרונה כן,

    חבל.

    אז, זאתי לומדת, ואני במשמרת אמאבא אחרכך

    כי גם לנשים האלה ששומרות ומטפלות ומבשלות להורים שלנו יש חיים פרטיים,

    ואין מי שמגיע לה חופש, כמו למי שמטפלת באנשים זקנים עשרים וארבע שבע,

    והמטבח מסודר אחרי הכאוס שהיה בו ע"ע ארוחת ערב ואורחים,

    נ.ב. שכחתי לשאול אם אתן/ם שמים לב לתמונות,

    יש בהן לפעמים לא מעט פרטים בנוסף להמלצה עצמה,

    דברים שמסתתרים ככה על הדרך בתוך הצילום, אז הקדישו נא תשומת לב גם אליהם,

    לא רק למילים, אני עובדת עליהם, על החיבור הויזואלי בין ארבעתם,

    מסגננת ומצלמת את כולן במו ידי ועיני, זה חלק בלתי נפרד מהפוסט עצמו מבחינתי,

    והנה ארבע המלצות, פעם בשבוע,

    משמאל למעלה, בכיוון השעון

    1. מחבוא תכשיטים – תמיד השאלה איפה להחביא דברי ערך בבית, ואם יבואו גנבים,

    שזה המשפט שהפחיד בילדות ומעורר צמרמורת בהווה וזה הרי לא קשור רק לאובדן

    פיננסי אלא גם לאובדן דברים שערכם הוא רגשי, ומצאתי לי דרך שמאד מרגיעה אותי

    כשזה מגיע לתכשיטים קטנים, בעיקר טבעות, אבל לא רק. קערת זכוכית מלאה כמעט

    עד גדותיה במטבעות של עשר אגורות, עומדת בנון שלאנטיות ליד המחשב והתוכה

    מוטמנות הטבעות שאני לא עונדת, צמיד זהב חוליות, עגילים יקרים, ובא שקט לליבי.

    2. אתר שיאתר, ימצא, יעדכן ושמלת נקודות מקסימה – האתר הזה יודע לאתר עבור

    מי שרוצה למצוא און-ליין בגד מסויים, של מעצבים ששמם מוכר, במחיר הנמוך האפשרי,

    האתר סורק כל הזמן מאות חנויות ואתרים ברשת ומאתר לך את מה שרצית, ודמי

    משלוח קטנים ממש, עשרה דולר על קניה מעל מאה דולר, תודו. כדוגמא,

    הנה שמלת נקודות מקסימה שכדאי שתהיה שלך כי אין על שמלת נקודות כחולה

     כמו שאיתי כבר כתב, והאתר שמצא כזאת אחרת. *דקלה.

    3. גם איקאה וגם לא – זה נכון שכרגע אין לי ספת איקאה בבית, אבל יש לי שפע רב של

    דברים אחרים מהגאון השוודי, ובאיזה שיטוט רשת לטובת דירה ירושלמית מסויימת

    הגעתי לאתר הזה, גאוני, לא פחות, שלדעתי עם רב של אנשים ישמחו בו ממש. באתר

    יש דגמי ספות וכורסאת של איקאה שניתן און ליין לבחור בד, מסוגים שונים, איכויות

    שונות,  ובעיקר דוגמאות שונות ולהזמין ( און ליין כן?) מהם כיסוי מושלם לספה, כורסא

    המוכתמת או הסתם נמאס-ממנה-למרות-שהיא-במצב-טוב שיש לכם. תודו שהברקה.

    .

    4. זיפו, לא מה שחשבתם – אני קניתי לה את הבקבוק הם בגודל כף יד כדי להכניס

    לכיסים בבקרים הירושלים שלה, אבל אביה המנוסה בענייני ירושלים יותר ממני הניח

    על פיתחה משהו יעיל אפילו יותר. זה מחמם ידיים של זיפו ( געגועים לזיפו הזהובה שלי

    שמטעמי נוסטלגיה, לא חלילה ממחשבה לחזור לעשן אחרי שתים עשרה שנים, הוריי

    לעצמי, טמונה במעמקי אחת המגירות ), בכל מקרה, המחמם הזה פועל על הדלק הרגיל

    של זיפו א ב ל אין אש כמובן והוא מחמם, אנחנו ניסינו, שמונה שעות לפחות, הם אומרים

    שיותר. לדעתי חיילים יתעלפו על זה, וסטודנטיות בירושלים גם.

    .

    הנה עבר עוד שבוע,

    מתקני הגגות עבדו לא מעט כדי למנוע את הדרמות הבאות,

    אני מתאמנת בהכנת מרק בשר נפלא ממש שאכלתי בביקור ירושלמי

    ומיד בררתי עם השף איך עושים,

    אתמול היה נסיון ראשון ממש ממש לא רע,

    הזכרתי שיש לי שתי הרצאות מלבבות שאני מתרוצצת איתן?

    האחת הפרעת קשב, והשניה, #גילובגדים

    הנה לינק להזמנת הרצאות.

    חוץ מזה,

    שתקבלו השבוע מתנה קטנה ממישהי/י,

    שתקנו לעצמכן/ם משהו, לא בגד, רק בגלל שהוא גורם לכן/ם להרגיש טוב לרגע,

    שתזכרו לצלצל למי שאין להם הרבה אנשים בחייהם, ואתם נחשבים,

    שצאו להפגנות ככל שתוכלו, כל ראש ואפוד צהוב נספרים ומשפיעים,

    .

    #ארבעפעםבשבוע #תקריב #גילובגדים ביום שלישי

      9 ביוני 2023 – 00:40 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל | תגובות (1)

      תגים |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע, #41

      .

      .

      לפעמים אני מרגישה שלהתעסק בתענוגות הקטנים של החיים בזמן הזה.

      זה דבר שאינו במקומו,

      זו רמת התסכול והזעם שלי מול המציאות הישראלית כרגע,

      אבל אז אני גוערת בעצמי שהחיים הם החיים,

      ואם נלחמים על הטוב,

      לטוב יש הרבה דרכים להבעה עצמית,

      ואיכות חיים, פינוק לנפש, לגוף, להרגשה הטובה הם חלק בלתי נפרד,

      לי לכל הפחות, מאיכות חיים, והכל בסדר. זה אי רך שאני בונה לעצמי ולכן.ם

      והכל בסדר.

      חשבתי השבוע כמה טוב שעניין קניית הבגדים מיד שניה, וינטאג ולא וינטאג

      תופס כזו תאוצה. כמה שמלה שלבשת שנתיים שלוש, עשר עשרים פעמים,

      כיבסת בכבוד עשר פעמים והיא במצב נהדר יכולה להיות שמלה חדשה

      ומשמחת לאשה אחרת, winwin – ולכבוד זה על הדרך אתר אמריקאי ליד שניה

      מצטיינת שחברה טובה שלי עברה לגור בו לאחרונה.

      והנה ארבע המלצות, פעם בשבוע,

      להתחיל משמאל למעלה, בכיוון השעון,

      ולפתוח מוסיקה כזו ברקע כדי להרגיע את הנפש

      1. כיסוי הטלפון הזה מושך כל כך הרבה תשומת לב ושאלות בחודשיים האחרונים

      שזה על סף המה קורה. זו מצלמה? זה באמת? אה, זה רק כיסוי טלפון? מתברר

      שהוא הופיע באמילי בפריז באחת העונות והפך עניין לחצי רגע. אותי הוא משעשע.

      2. שלוש הצלחות בצילום אחד – שיזוף עצמי מהמצויינים שפגשתי. בזהירות, לא להגזים!

      פעם ב כדי לא להבהיק בלובן שלגיה אם את לא מההולכות לים. הוא בעיקר לא הופך

      אותי לכתומה. השני הוא מגן שמש, קרם הגנה שנמצא באוטו ואני מורחת ידיים ואמות,

      לפעמים פנים ומחשוף ( לא לשכוח מחשוף, באמת ) והוא יעיל, נעים וכו. ואם כפפות

      השמש האלה ניראות לכן רעיון טוב ואפילו מוסיף קצת טאץ ( כי יש אותן בשפע צבעים)

      מעבר להגנה מהשמש ונגד כתמי שמש חומים וחלילה נזקי שמש רציניים יותר, אותן

      אפשר למצוא אצלי. מייל כאן למעלה בבלוג ב"כתבו אלי" שזה בכלל הזדמנות לכתוב לי

      דברים ושאלות ובקשות : )

      3. אימון זוקף גב -כפופת גב מבלי להתכוון? הילדים? זה מכשיר חשמלי קטנטן

      שמצמידים לשכמות וכשוכחים לזקוף את הגב, לא לצרכי דוגמנות, לצורכי החיים

      והבריאות, ואין כמו אדם זקוף קומה לקבל יחס ראשוני מכבד בחיים, זו עובדה, זה שולח

      זרם חלש של תזכורת ואופס, הזדקפתן.

      4. הו, כוס ששמה צריך להיות הקיץ הזה יהיה נהדר – זו כוס סיליקון שנמצאת בפריזר,

      ברצונכם בברד מכל סוג, הוציאו מהמקרר, מלאו בקפה, מיץ, שייק, מה שבא לכם, לחצו

      על הדפנות הרכות והקפואות של הכוס, ותוך שתי דקות גג יש לכם.ן ברד קר, במקרה

      שלי הקפה של אחר הצהרים מושלם לימים האלה. ואם יש לכן ילדים קטנים, קנו מיד

      יותר מאחת, השמחה גדולה. בתור נסיון, כי אני מנסה לבדוק אופציות מה לעשות עם

      ההמלצות האלה, אני יותר מאשמח לשלוח לינק קניה למי שי.תשלח לי מייל

      .

      אנאפאזה חוזרת לכמה הופעות נוספות!! כרטיסים כאן

      חוץ מזה, כבר אפשר להבין שהקיץ שלנו, הקיץ הישראלי כאן.

      שמיכות פיקה, אפרסקים ( עדיין יקרים בטירוף ), שקיעות אדומות שיש בתחילת הקיץ

      ובסתיו, אני מתגעגעת לזמנים שהייתי יורדת עם זאתי שלי לים אחר הצהרים, ענבים,

      ארוחת ערב בקופסת פלסטיק, גלים רכים כמותה, חול בכל האוטו ובבית עד למקלחת,

      אבטיח וחום כמו בגהינום :)

      תהיו טובים, וטובות.

      תזכרו מה חשוב, תשמרו על עצמכן ועל המדינה,

      נסו לעשות משהו קטן לטובת כדור הארץ בכל יום.

      אופס, נזכרתי, יש באיקאה פח אשפה לא גדול ולא יקר שמופרד לשני תאים נפרדים,

      אחפש לינק.

      ותכתבו שלטים תוצרת בית לקפלן ולהפגנות כדי שאוכל לצלם אתכם,

      מכירים את ההאשתאג שלי #ציידתהשלטים? אם לא, חפשו, זה כיף.

      וחוץ מזה, אעלה את הפוסט הזה לאינסטגראם ולפייסבוק מאוחר יותר, תמיד,

      שם אי אפשר לינקים, רק תיוגים,

      כך שאם בא לכם לקרוא מיד כשעולה פוסט, כדאי להרשם למעלה בבלוג כמנוי.ה.

      והנה לסיום סיפור יפה שמצאתי באינסטגראם לא שלי לפרידה בטעם אהבה

      אני כאן, זהו. #ארבעהמלצות פעםבשבוע #ארבעפעםבשבוע

      4 ביוני 2023 – 11:32 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, גילובגדים, המלצות, לייף סטייל | תגובות (6)

      תגים , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #40

      וואוו,

      איך חוזרים למשהו שאהבת לעשות, שלוש שנים אחרי?

      אני מנסה להגיד לעצמי שבפשטות, וזהו,

      ועם קצת שינויים והתאמות לזמנים של עכשיו. ולמה בכלל?

      כי אני אוהבת לחלוק דברים שאני אוהבת,

      המלצות, פטנטים, קצת אוכל, קצת טיפוח, קצת ספרים, קולנוע, גיל, לינקים, מתכונים,

      תערוכות, בגדים כמובן, גיל ובגדים כזכור האשתג והרצאה שלי, ובכלל

      כל מה שנכלל במילה היפה הזו, החיים.

      החיים שלי. החיים שלכן.ם. החיים שלנו.

      פעם הייתה לי תוכנית לייףסטייל בשם הזה, החיים שלנו.

      עכשיו אני רוצה תוכנית לייףסטייל למבוגרים, נראה.

      ובינתיים,

      כיוון ובגלל שאני מתחילה שנה חדשה היום,

      לקחתי כמה החלטות אישיות שנשבעתי לעשות את המכסימום שאתמיד בהן,

      אחת מהן היא לחזור עם הארבע המלצות פעם בשבוע, ועוד קצת.

      זהו. wellcome back to myself

      .

      מתחילים משמאל למעלה, בכיוון השעון

      1. טינט שפתיים לא חיוורות – זו שפורפרת טינט בצבע מושלם. כלומר, השפתיים לא

      חוורות ומצד שני אין מראה של ליפסטיק, אודם, תלוי איך אמא שלך קראה לזה.

      לפעמים אני לוקחת על האצבע גם כסומק.

      2. שום ג'ינג'ר כתושים בשקית – נדמה לי שזה מוצר חדש, לא בטוחה. במה שאני כן בטוחה

      הוא שמהרגע שעיני התכולות נפלו על המוצר הזה, אני לא מפסיקה להשתמש בו. זה גאוני.

      הוא לא קפוא, מאלה שצריך לחכות שיפשירו, פשוט שקית עם פקק, מחית שום או ג'ינג' שגם

      אם היא רק תשעים אחוז שום, לצרכי הבישול היומיומיים הפשוטים, המהירים, זה די והותר

      ומצויין וטוב לחודש מרגע הפתיחה. בכל הסופרים לדעתי, בסביבות המקרר.

      3. ספר – חוף הים של ירושלים – וידוי, שפספסתי אותו בזמן שיצא באלפיים שמונה עשרה,

      ורק החודש, כשעידו גפן הסופר זכה בפרס ממש ממש חשוב, פרס "סמי רוהר" שזה פרס לספרות

      בעולם היהודי, שנניח ניקול קראוס זכתה בו אף היא לדוגמא, הסתקרנתי וקניתי

      ( בסיפור חוזר אגב, ספרים לא חדשים כדאילקנות במקומות ודרכים מועילים לאמא אדמה,

      כדור הארץ, עתיד הילדים שלנו וכו ) כי פרס, כי בקורות מצויינות, וכי מאד חשוב, כי

      סיפורים קצרים, אהבתי הגדולה בקריאה, אלו דווקא בגלל הפרעת הקשב שלי תירוץ

      ללינק ותזכורת שיש לי גם הרצאה ראויה ממש למי שרוצה, מכתבים והמלצות בפרטי ).

      אז קראתי, וגם מי שאינו חסיד של סיפורים קצרים, הם לא ממש ממש קצרים ע"ע אתגר הגאון,

      אלא בין עשרים לשבעים עמודים האחד ונוגעים באנ'לא יודעת להסביר ממש אבל במשהו

      שהוא מציאות עם טוויסט, ומוזרות מחשבתית מסויימת, אבל מדליקה ומעוררת מחשבה.

      4. בקבוק מים ג א ו נ י– כאילו דה. מלבני! דק! נכנס לתיק, לא תופס נפח, נוח להחזיק כמו

      ספר אולפטופ קטן. הסבר איך להשיג בהמשך.

      במקום מוזיקה שאני שמה בדרך כלל, אני מניחה כאן רעש חום, שהוא הדבר הכי מרגיע

      שפגשתי מזה הרבה זמן, נסו כשאתם רוצים שהמוח שלכם יתנקה, כשאתם נחים, קוראים,

      מנסים להרדם

      https://www.youtube.com/watch?v=RqzGzwTY-6w&t=6029s

      ותזכרו שעכשיו מאי, העשרה ימים שהם אביב במדינה הבוערת הזו,

      וזו העונה של האדמוניות,

      של הפיטנגו,

      של בלייזרים ופדיקור.

      זו העונה לזכור שארון הבגדים שלך יכול להיות מדוייק ונוח,

      שאת יכולה להחליט איך את רוצה לצאת לעולם,

      שהשיר של מיילי "פלאוארס" הוא שיר לא פחות ממופלא,

      ושחייבים חייבים חייבים להגיע לקלפן במוצ"ש.

      נ.ב. הפוסט השבועי יעלה גם באינסטגראם, בלי לינקים, רק עם תיוגים.

       אני מנסה משהו חדש, יש מוצרים, כמו בקבוק המים שמי שיבקשו במייל או

      הודעה אשלח לינק בפרטי,  בשלב זה. בטוחה שדברים ישתנו ויתבססו להם,

      לאט, אבל עם סטייל, וזה חשוב, לא?

      אני אחזור במוצש הבא, נשבעת. קודם כל לעצמי.

      #ארבעהמלצותפעםבשבוע #ארבעפעםבשבוע @כל הצילומים בבלוג תחת זכויות יוצרים

      וואוו, איך חוזרים למשהו שאהבת לעשות, שלוש שנים אחרי?

      26 במאי 2023 – 14:33 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (6)

      תגים |

      10 דברים שהצלחתי להסיק מראיון סופשבוע אחד

      .

      עשר תובנות על ראיון אחד, סיכום ביניים.

      .

      חצי ראשון בתחילת הפוסט, החצי השני בסופו.

      1. צילומים יפים. הבה נתרכז בעיקר

      2. תמונה חמודה מפעם שלא ראיתי מעולם.

      3. שאלות בפרטי על שתי ההרצאות שלי, גם על #גילובגדיםההרצאה וגם על

      #הפרעתקשבעדותאישית שזה כיף ( וחלק מרכזי בההחלטה לעשות את הראיון הזה,

      ראו סעיף תשע, למרות סיכוני הטוקבקים שעוד נדון בהם, ראו סעיף חמש ).

      4. עוקבים חדשים שהגיעו לשם שאלו על הלוח שאני מצלמת ראו באינסטגרם 📌

      5. הו, המון טוקבקים ברמה גבוהה מאד נהרו לעמודים של ידיעות הן כאן והן בפייסבוק ושלחו אותי לברלין, לא מבינה מה יש להם עם העיר הזאת, כבר לא הורגים שם יהודים כידוע לי, ושלחו אותי גם לעזאזל, עזה, ובכלל. הם גם הסבירו לי שאבא של זאתי חכם, נפטר ממני והתפכח, הסבירו לי שכדאי לי לחזור לנפטלין, שאני זקנה כמובן, ובעיקר לגלגו הדבילים על מקומי ברשימת מרצ ( מאה ומשהו אגב ), שכמובן, כמו שכל בר דעת יודע, כל מפלגה שמגישה רשימה לכנסת חייבת להגיש רשימה של מאה ועשרים מועמדים, זה החוק, בדרך כלל מקום אחרון הוא תמיד מקום של כבוד של מישהו ממייסדי המפלגה, אני הסכמתי כמובן, אני חברת מרצ מיום הווסדה ועומדת מאחורי עמדותיה במאה אחוז, ואבלה מאד מאד על מה שקרה והעובדה שאין קול שמאל צלול וברור בכנסת דווקא בימים האלה זה מבחינתי על סף קריסה מוסרית, שיוסיפו אותי לרשימה, בטח! ובכבוד! אבל המתקתקים על המקלדת כל סוג של רפש על אוטומט בכל מקום אפשריח חשבו ( סליחה, מילה לא רלוונטית ) שהיו לי כוונות פוליטיות ותקווה להכנס לכנסת. כמה מטומטמים אפשר להיות? או בורים? או גסי רוח.

      6. נשבעת שאין מילה שם שמצליחה לעבור את סף הקריאה ולהגיע לנפש שלי. אני נשמרת מזיהומים בכל

      רמה, מחיסונים עד טוקבקים.

      7. נשטפתי בהרבה מילים טובות בפרטי, כמו תמיד כשיש ראיון

      8. החתולה איפשרה לי לגזור לה כמה ציפורניים. אני חותרת לשער בעירום בל״אשה״ או ״את״, אולי אז תסכים לכולן

      9. הרצון שיקשיבו לך ברצינות, להיות מובן ברמה מסויימת, הוא רצון בסיסי של כל יצור אנושי אני חושבת, גם ברמה האישית, רגשית, ואצל אנשים שעוסקים במלאכות הדורשות אנשים אחרים, קהל צופים, קוראים או כל סוג אינטראקציה, הרצון והצורך ל״לקרוא״ לאנשים להתעניין, לנסות להבין, בודאי להתקרב כדי לרכוש כרטיסים, עבודה, הזמנה לעבודה, הוא גם גדול וגם הכרחי ע״י יחסי ציבור, שאפשר לעשות מתברר לא דרך טורי רכילות.

      10. וחוץ מזה, גם האגו לפעמים מתלטף לרגע, פחות מחתול ממוצע בשמש חורפית צריך להוסיף, אבל גם.

      20 בנובמבר 2022 – 16:49 קטגוריות: פעם הייתי דוגמנית | תגובות (1)

      רו נגד וייד ואני

      .

      הפלות וסיפור אישי

      כי אני לא נרגעת,

      לא מצליחה להשתחרר מהמועקה שהחלטת בית המשפט העליון בארהב הפילה עלי.

      החוק שהתיר הפלות בכל מדינות ארהב בוטל. אמריקה פוסט טראמפ משלמת את המחיר.

      🔴

      אם לא הייתי בת שמונה עשרה אז, כמה חודשים לפני הגיוס, מגלה באיחור לא פשוט

      ( כן, הפרעת קשב מזיקה בתחומים שלא תמיד חושבים עליהם ), ממש חודש אחרי

      פרידה מסיפור אהבה ראשון וגדול, ובעיקר עם הורים טובים, מכילים, ששילמו כסף רב

      לרופא פרטי ובית חולים פרטי כי אלה היו האפשרויות המחתרתיות אז וטיפלו בי

      ( ובכו זו בזרועות זה בחדר האמבטיה שלא אראה אותם, אבל ראיתי ),

      איך היו נראים חיי? בלי שירות צבאי, בלי בן זוג, כי ברור שהפרידה סופית באופן מוחלט,

      וגם חייו. שני בני אדם צעירים שהיו מחוייבים לקשר לכל החיים, גם אם לא זוגי,

      ובודאי בלי החלטה להביא ילד משותף לעולם, בלי לימודים, עם קריירה אחרת ללא ספק,

      מהלך חיים שונה לחלוטין כמו תאונה שקורית במפתיע ובום!. רק שכאן זו ל א תאונה

      שאי אפשר לשנות את תוצאותיה, כאן זו ״תאונה״ שאפשר להחליט את תוצאותיה.

      חופש בחירה קוראים לזה, מילים פשוטות וטבעיות למי שגדל במדינה דמוקרטית,

      חופשיה, גם אם בישראל עניין ההפלות מורכב יותר עדיין, ויש היום את ענייני הועדות

      להפסקת הריון שאפשר הרי להוליך אותן לאישור די בקלות אני מבינה.

      מה היה עולה בגורלי

      מה היה מסלול חיי אין לי כמובן יכולת לדעת, א ב ל, אין לי בכלל ספק שהדבר המרכזי שהיה נחרט

      ומצטלק בנפשי הסוערת, מרדנית תמיד, דורשת חופש ושיוויון מהיום שאני זוכרת את עצמי ואת דעותי,

      זו העובדה שמישהו מנע ממני זכות יסוד מבחינתי, הזכות שלי להחליט עלי, על חיי ובודאי על גופי.

      הרחם שלי, ההריון שלי, הגוף שלי, החיים ש ל י.

      הילד ההוא, אם לא היו לי הורים טובים כל כך, שמיד תמכו, הושיטו יד ושילמו, ויתכן שאקס חבר הגון,

      לא בדקתי אז, הילד ההוא היה נולד לא מתוך רצון ( בלי קשר לכמה ברור שהיה הופך לילד אהוב בדיוק

      כמו זאתי שלי, הבת שלי, ליבת ליבי ), הילד ההוא היה נולד לא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר בחירה,

      ברירת מחדל של מוחלשים.

      והילדות שלנו, מה איתן?

      מה על העתיד שלהן?

      הבת שלי בת עשרים ושש,

      אני מעוניינת לראות מישהו מנסה להכתיב לה או לחברותיה איך ומה לעשות עם עצמן, עם גופן?

      ואני מבינה שבהיסטוריה, בחיים כמו בחיים, לפעמים החיים מנצחים, ובאיראן למשל יש צעירות לא

      פחות סוערות ואינדיבידואליסטיות ממנה שהמדינה הקנאית שבהן הן חיות מצליחה להכניע אותן.

      ומה יעשו במדינות ארהב שיאסרו על הפלות, נשים צעירות, נערות בנות חמש עשרה, עם משפחות

      לא משכילות, חלשות, שמרניות, בלי כסף או הבנה מה נכון, מה יעלה בגורלן בלי הבחירה שלהן, בלי

      יכולת להחליט ולבצע מה שהן בוחרות לעצמן?

      זה לא נתפס, ואסור לתת לזה לקרות.

      הכוח הנשי הוא באמת כוח חיים גדול מחלקיו.

      אנחנו אמהות, גם אם החלטנו לעבור הפלה.ות מסיבות כאלה או אחרות, אנחנו אחיות,

      ולא נאפשר להם לחזור אחורה, אין מצב.

      זו מלחמה של כולנו.

      אלה שזוכרות את השינוי

      אלה שמבינות שאין סיכוי שנוותר על חופש הבחירה שלנו,אלה שמבינות שזו מלחמה על העתיד,

      בעיקר עבור העתיד, עבור הילדות שלנו, שיהיו אמהות נהדרות, כשיגיע זמנן לבחור בחלק המופלא

      הזה של החיים.

      .

      .

      אני לא נוהגת לחלוק דברים פרטיים מחיי ברשתות, אישיים כן, פרטיים לא, אבל העניין הזה פשוט טלטל אותי בעוצמה שאני לא זוכרת כזו. כמעט כמו שיקחו ממני את הזכות לבחור לכנסת, ככה חזק זה מכה בי.

      .

      .

      .

      מוזמנות בהחלט לשתף לינק, להעתיק טכסט וכל מה שיעזור.

      25 ביוני 2022 – 13:45 קטגוריות: אני, נשים, עד כאן | תגובות (2)

      תגים |

      דיפה תיתים – מילים על געגוע

                                                                

      אומרים

      שילדים להורים גרושים מגיעים לשקט הרגשי שלהם כשיש להם בית משל עצמם,

      מקום שבו אינם סופרים את השעות שנשארו כאן או את שעות הגעגועים עד שיגיעו לשם.

      אני מביטה בה,

      בבת שלי שהיגרה לירושלים לטובת תואר שיעמיק את חוכמת הנפש העצמית שלה,

      אני מביטה בה ומרגישה שיתכן שהספרים צודקים,

      שהיא באמת  שקטה ורגועה "שם" באופן אחר שלא שייך לגיל, וחבר, ולגור מחוץ לבית,

      שקטה במקום עמוק יותר ומשמעותי, ופשוט,

      המקום שלה, אולי לא בית, אבל המקום בודאי, שלה,

      בלי חלוקות זמנים וחפצים מפוזרים וזכרונות מפוצלים,

      אבל אני, אני מתגעגעת לזמן ולשנים שכאן היה הבית שלה, כאן איתי,

      גם כאן כמובן,

      אבל כאן, בבית הולדתה וילדותה וחייה עד לא מזמן,

      הבית המרכזי שלה,

      זה שברור שממנו יוצאים ואליו חוזרים בכל טיול ונסיעה, לא משנה באיזה יום,

      המקום שכשאת אומרת "אני רוצה הבייתה"

      ברור לאן את רוצה להגיע, לשים ראש, לנוח.

      אני עדיין המקום הזה, אבל אני גם לא יותר.

      היא לא באה ויוצאת וחוזרת מכאן ולכאן באופן יומיומי, ורגיל.

      ואני,

      אני מתגעגעת לדעת שהיא חוזרת,

      לא בהכרח הלילה או מחר או בעוד חודש אם היא בהרפתקאה אי שם,

      פשוט לידיעה הפשוטה שהבית שלה זה כאן,

      בדיוק במקום של הבית שלי,

      כמו פעם, כמו תמיד, עד שהתמיד נגמר,

      בדיוק כשהחיים החדשים שלה התחילו,

      מי מאמין במקריות, מי.

      .

      אני לא מצליחה לפענח לעצמי למה ולמתי אני מתגעגעת,

      או איזה סוג געגוע מציף אותי, ומתי ולמה

      ואם יש טריגרים או סתם נוסטלגיה שאינה רצון לחזור לשם.

      למה אני מתגעגעת,

      לינקות, לזמן שעוד הייתה כאן משפחה,

      לשנות הפלאות של הילדות המוקדמת,

      כשכל דבר הוא תגלית, ונס, ופלא,

      ותום וטוהר וסיפורי קסם וסיפורי לילה טוב עד שהגרון ניחר,

      והתכרבלויות עם הכלבה הבלונדינית והחתולה הג'ינג'ית

      והבריכה בחצר וארגז החול

      וימי הולדת, וימי חופש סתם כי מתחשק לנו, וסרטים, וציורים,

      וימי שישי, ומסיבות פיג'מות ובית ספר ושיעורי בית וחוגים ושעות שקט,

      ושעות החסד של מילות סוד ושיחות נלחשות,

      ורוגע וניחומים אין סופיים, ושמחה ואהבה שאין לה סיומת או שוליים,

      רק עוד ועוד ועוד

      כמו שכתבתי וחלקתי לא מעט בדיוק כאן, בבלוג הזה,

      למה אני מתגעגעת.

      .

      למה את מתגעגעת, אני נשכבת על המיטה בחדר שלכאורה ולתמיד הוא שלה,

      למה,

      היית חוזרת?

      והלב שלי גואה מוצף ומציף ולא מצליח  להכיל את עוצמת האהבה

      שמפתיעה בכל פעם מחדש,

      ואני מבינה לעומק את הפרידה והנפרדות של הורים וילדים,

      אמהות וילדות,

      בטח של תא משפחתי קטן שמוחזק בעבותות אהבה כבר שנים,

      מאז שנפרמה המשפחה הזו,

      ולמרות שאוחתה והתרחבה באופן מרגיע ומשמח.

      והלב שלי גואה בגאווה באשה הצעירה הזו, מבריקה ואנושית ומקסימה,

      שבאמת אין דומות לה,

      בבת שלי שגדלה כל כך, שבאמת אין הרבה דוגמיות מסוגה על פני הכדור,

      ואני שמחה עם כל צעד שהיא צועדת במעלה חייה,

      שומרת על גבולות ה"אני" שלה מול שני הוריה בדרך מעוררת פליאה ממש,

      ובכל זאת,

      אם אפשר היה להחזיר לפעמים רגעים של פעם לזמן העכשיו,

      כמו מכונת זמן פלאית,

      הייתי חוטפת מלוא חופנים

      רגעי תינוקות, ופעוטות, וילדות ונערות עם זאתי שלי, אהובת ליבי,

      של בית ותגליות וסודות ולילות טרופים ודרמות וחיבוקים וצחוקים וניחומים

      ואהבה אין סופית כמובן,

      אלפי ת'לפים של רגעי חיים:

      אמא מושיטה שתי ידיים מלאות קדימה לתינוקת בכסא גבוה

      • מה את מעדיפה איוייהלה, אורז או פתיתים?
      • דיפה תיתים

      27 ביולי 2021 – 13:14 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (9)

      משלוש יוצאת אחת

      .

      אני זוכרת מתי צילמתי אותן.

      זה היה יום האישה והייתה לי תצוגת אופנה בגן העיר וחשבתי שזו הזדמנות טובה

      להזמין אותן. לא צרפתי אותן לצד הזה של חיי יותר מדי, אין לי מושג למה עד היום.

      המסלול נבנה באמצע רחבת הכניסה, הן הגיעו והתיישבו ליד שולחן "אצל יודית", ואני

      זוכרת, זו הייתה השנה האחרונה שלי במקצוע הזה שלי וכבר הסתובבתי עם המצלמה

      כל הזמן וצילמתי מאחורי הקלעים, אז צילמתי אותן, ככה, גברות בבית קפה.אני מצטערת

      שלא ביקשתי ממישהי לצלם אותי איתן, שלש הנשים של חיי.

      שלש הנשים האלה, השבט הבוגר שלי, הכפר שגידל אותי,

      אלה שהדמיון שלי לשלושתן, ההשפעה להן על מי שאני, לטוב ולרע, אינה ניתנת לערעור.

      זה קצת מביך להודות ( סופסופ ) בקווי הדמיון האישיותיים,

      אחרי הכל זה מאבק החיים האולטימטיבי בזמן גדילה והתבגרות להתנגד ולהתרחק

      ולמרוד והעיקר להאמין ( היי זאתי אהובתי )שאת ל א דומה למי שגידלו והשפיעו כל כך

      על מי שאת היום, גם גנטית, וגם בזכות או בגלל איך שגידלו וחיו והיוו מודל אנושי

      עבורך. מודל נשי במיוחד.

      .

      היה לי אבא שאין שני לו, שאת מה שצרוב בי ממנו, מי שהכיר אותו ומכיר אותי, מזהה

      ברגע, בעיקר בתחומי היושר הפנימי האבסולוטי, המצפון והמעורבות החברתית, חוסר

      היכולת לעמוד ולשתוק מול חוסר צדק ועוולות, פרטיות או ציבוריות, כל זה, אחד לאחד

      ממנו, וכבר הפנמתי שאין טעם להלחם במה שאין באפשרותי להשקיט.

      אבל האשה שאני,

      אה, לזה אחראיות שלושת אלה,

      משולש שווה שוקיים,

      אמא שלי כמובן הבסיס,

      אבל שתי אלה, הן עמדו שם, לצידה, חזקות ומגוננות ואוהבות אותי לא פחות ממנה,

      אולי קצת.

      שלושת אלה שהיו מחוברות זו לזו כ ל חייהן בדבק שאין כימיקל שיכול לו.

      האמא הגדולה, סבתא יפה, האמא הגדולה של כולנו,

      הרעמים והברקים והעוצמה והפמיניזם לפני שידענו מה המילה הזו בכלל,

      והעצמאות האמיתית, בתכלס ובנפש, שבנתה לעצמה מעגלי חיים חדשים בגיל ארבעים,

      ועוד אחד בגיל ששים ושש, שדיברה אלינו בתקיפות כשצריך, והקשיבה בקשב כשהיה

      שצריך, שאהבה וכעסה ולימדה והאכילה וחיה את חייה בצלילות ואומץ,

      שרבתי איתה כמו שרבים רק עם מי שדומה לך כל כך, או שאת דומה לה כל כך,

      ואמא שלי, בכורתה,

      שכולה לב, באמת. אמא שלי בנויה מלב, עד היום.

      שתום נפשה והפרעת הקשב שלה ( היי גנטיקה )עטפו אותי באהבה שאין שניה לה,

      באמא שהיא שמיכת טלאים יפייפיה ( כמו אלה שהיא יצרה ) של יצירתיות, פיזור נפש,

      דוגמא לזוגיות אולי לא שיוויונית לגמרי במושגים של היום, אבל של אהבה, תשוקה,

      עמידה אמיצה האחד לצד השניה וההיפך במשברי חיים לא פשוטים, והם שרדו, מחזיקים

      ידיים ואוהבים עד יומו האחרון. היא כאילו וותרנית, אבל ברגעי האמת, לא תזוז

      מדעתה, היא חזקה הרבה יותר ממה שנראה מרוך דיבורה, רואה ומבינה הרבה יותר

      ממה שהיה נדמה לי ( היום אני מבינה כמה ) והיא דאגה לי ( ובצדק )אני חושבת קצת

      יותר מלילדיה האחרים, לצונמי בצורת ילדה שהגיעה אל מפתן ליבה בהפתעה.

      והקטנה שלהן, דודה אתי,

      הכמעט תאומה, שנתיים ביניהן,

      שונות כמו מים ושמן, צבעי מים ומרקרים, חורף וקיץ,

      ומחוברות כמו אדוות הגלים לגלים, כמו העובר לחבל הטבור, כמו משהו שזר לא יבין.

      אם אתי איננה, אני לא יכולה להיות,

      אמרה לי אימי הזקנה השבוע, במלות שלושים למות אחותה הקטנה,

      אני רק חצי עכשיו היא אמרה, וכל חיבוקי לא הועילו.

      לא הרבה ילדות מרוויחות שני צדדים של נשיות כדוגמא בשנות ילדותן ובגרותן,

      אני הרווחתי.

      הרווחתי אמא מאד רגשית, יצירתית, אמהית, עוטפת ברגש ברור, רכה וחזקה, מודל

      נשי אולד סקול אבל לא באופן של ביטול עצמי אלא של אולי קבלת היש מבלי לבדוק

      למה הוא כזה,

      והרווחתי על בסיס כמעט יומיומי, אשה, דודה נפלאה,

      אני חושבת שבשלושים וחמש שנים האחרונות, מאז שדוד שלי מת,

      לא הייתה כמעט פעם שהגעתי להורי, שלא נכנסתי לדודה שלי,

      לפעמים לרבע שעה, לפעמים לשיחה של שעתיים,

      על בסיס פשוט של חיים הרווחתי עוד אשה חזקה, רגישה כל כך, שכלתנית, מעשית,

      קצת ייקתה כזאת, מסודרת, מאורגנת, עם אהבה גדולה לתרבות, ידע, סגנון,

      ומשפחה, היא הייתה מלאת אהבה למשפחתה הגרעינית, אהבת אמת אין סופית, דודה

      שאהבה אותי "היית לי כבת" היא כתבה לי במכתב שחרוט על לוח ליבי, דודה

      שידעה לתת לי על הראש באותה מידה ששהנחתי ראש על ברכיה ואמרה לי שרחלינקה,

      זה כואב אבל את תהיי בסדר. היא ידעה מנסיון חייה שהחיים מרפאים פציעות לב,

      גם קטלניות, ושיש זמן לזה, ויש זמן לזה.

      היא הייתה לי מקום בטוח, מקום מחזק, ואני יודעת בודאות שכשגדלתי,

      היא קיבלה ממני באהבה את אותו הדבר בדיוק.

      .

      שלוש נשים היו הכפר שלי,

      אני מנסה לבנות כפר לילדה שלי, לאחיניות שלי, לנשים צעירות שאני אוהבת,

      זה לא תמיד פשוט כמו שהיה לי,

      לי היה מזל, המון,

      ואהבה,

      אפילו יותר.

      יום האשה 2021

      8 במרץ 2021 – 10:34 קטגוריות: נשים, רחלי | תגובות (5)

      תגים , |

      חדרי הלב פתוחים לרוח

      .

      זה הקליפ הראשון שלי.

      קליפ לשיר חדש ויפייפה בעיני של אסף אמדורסקי.

      כלומר אם לא מחשיבים אותי בת אולי שש עשרה באולפן "עוד להיט" מתולתלת שיער,

      רוכבת על אופניים ומעפעפת מול צביקה פיק ששר "זה היה בסוף הקיץ"

      .

      זה משמח לגלות שיש סוגי דברים שעדיין לא עשיתי בעבודה שלי, משמח ומרגש,

      בעיקר כשזה שיר שכל כך יפה בעיני,

      ששבה את ליבי משמיעה ראשונה, אבל באמת.

      יש בו בשיר הזה רגש ומוסיקה ואווירה של פעם, של פעם הטוב,

      יש בו אהבה וגעגוע וריח של אדמה, ואופטימיות,


      חצי חלון פתוח

      הים כהה הכביש שטוח

      חדרי הלב פתוחים לרוח

      ורק את ואני נוסעים לאט

      ולא צריך יותר מזה חוץ מהקול הדבשי של אסף שביים את הקליפ עם יערה עגנון.

      זו הייתה הפקת קורונה מאד נעימה.

      נהגתי על שלוש מכוניות וינטאג' מדהימות,

      לבשתי אאוטפיטים וינטאג' יפים בצורה יוצאת דופן,

      ובאופן כללי היה לי נשף אם נתרגם ביטוי נהדר מאנגלית,

      בואל תחפושות מושלם.

      25 בפברואר 2021 – 21:08 קטגוריות: בינתיים | תגובות (1)

      "הפרעת קשב, עדות אישית" – הרצאה פתוחה

      .

      .

      כבר זמן שאני מעבירה את ההרצאה הזו,

      שנחצבה מהפוסט המיתולוגי ההוא שחצה את ארבע מאות אלף כניסות מאז,

      שהתחילה להתגבש בהרצאת ה12 דקות  

      אבל לרוץ איתה באופן מסודר בימי מורים, ימי הורים, חברות, אפילו בתים,

      התחלתי בכמה שנים אחרונות, אבל תמיד בהזמנות מאורגנות מראש,

      דרך יצוג 1,

      דרך מרכז הספר והספריות,

      והנה,

      תחת מטרית הקורונה, אגיע להרצאת זום פתוחה בטוקהאוס.

      .

      ולכל מי ששאל, או מתעניין, או רוצה לשמוע אותי מפטפטת עצמי בלי הפסקה,

      או להבין קצת יותר על עצמו, עצמה, בן הזוג, הילדים, התלמידים,

      החברים, הבוסים, העובדים או בעצם מי לא,

      מוזמן להכנס ולהרשם להרצאת זום בתשיעי לפברואר

                                     כ  א  ן 

      נ.ב. עצת זהב: מה שעושים עכשיו, נעלם מהאחר כך.

       

       

       

      28 בינואר 2021 – 17:00 קטגוריות: הפרעת קשב | תגובות (1)

      תגים , , |

      אומרים לי שזה אמיץ

      .

      אומרים לי בימים האחרונים, אחרי הראיון ב"אינטימי" עם רפי רשף, כותבים בעיקר,

      והמון, מאות תגובות שהוממות אותי (באמת) במילים טובות במיוחד. שלכתוב ככה, לדבר

      ככה על הפרעת הקשב שלי, בהרצאות, בטח בבראיון טלוויזיה ארוך, ל"לחשוף" חולשות

      כמו זכרון לקוי בנושאים מסויימים ( אבל מעולה באחרים ), כמו כאוס פנימי,

      אימפולסיביות שהורסת לא מעט, שמזיקה. לפעמים על הדחיינות שהיא באמת אחת

      מהאוייבות הגדולות ביותר בחיי אדם, ממש חולד מזיק, או קושי שהיה לי בלמידה

      בעל פה ( ועבר כי גיליתי מה הטכניקה הנכונה בשבילי ), ועוד, כשאני לא

      שוכחת לנפנף גם בדברים הטובים, המתנות, היכולות הרבות, הנצנצים והקסם

      שהיא מפזרת עלינו, ויש שפע כאלה, ובכל אלה,

      המילה אומץ חזרה וחזרה,

      וזה מוזר בעיני.

      אני לא מרגישה אמיצה.

      אני מרגישה שאני מספרת על עצמי את האמת,

      והפרעת הקשב שלי היא חלק ממני, זה ככה פשוט,

      מעבר לזה, אחרי שאובחנתי וכו,

      אחרי שהבנתי כמה נזק וכמה ברכה היא מעתירה על חיי,

      אחרי שחשבתי כמה דעות קדומות יש עליה,

      כמה ילדים וילדות ס ו ב ל י ם כי ה"גדולים" לא באמת מצליחים

      להבין איך זה מרגיש לחיות איתה, בטח בשנות הילדות,

      זו הפכה למשימת חיי, להסביר "אותנו" לכל מי שרק רוצה לשמוע,

      בבלוג שלי, בפוסט הראשון שכתבתי מתוך סערת רגשות מטורפת,

      בהרצאות בבתים, בתי ספר, מוסדות, ארגונים, ימי עיון,

      ימי חינוך, ספריות עירוניות, בראיונות ואיפה שרק אפשר,

      וכל זה,

      בעיקר, ב ע י ק ר,

      לכל מי שיש להם נגיעה בילדים,

      הורים, מורים, אנשי חינוך, מדריכים, אחים, חברים,

      וגם כל מי שחי ועובד עם הילדים האלה כשגדלו להיות מבוגרים.

      אם הורה אחד, ילד אחד ינשמו עמוק בשקט לרגע כי יש מי שדומה להם,

      אם מורה אחד ירגיש שהוא מבין אותנו קצת יותר, וישבע לעצמו להתאפק

      עוד קצת בפעם הבאה, אני את שלי עשיתי. זה ככה פשוט.

      כי

      זה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות
      ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
      רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
      יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק.
      המשהו שעוצר אותך.
      המשהו שחזק ממך.
      שאי אפשר עליו.
      שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

      https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/rafi_reshef_intimate-s2/VOD-919a8dfb80cd671026.htm?sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=319448228

      .

      אינטימי עם רפי רשף. הייתי בהיפר מטורף, אתם יכולים לראות, נכון?

      אין שאלה אחת שעניתי לו ישר בלי להקיף אותה בכל כך הרבה מסביב,

      אבל זה מה יש, וזה בסדר גמור. אני מקווה…

      11 בינואר 2021 – 10:31 קטגוריות: אני, הפרעת קשב | תגובות (4)

      תגים , , |

      16 דברים – ערכת השרדות עצמית, רשימה ראשונה

      .

      1. חזרו להשתמש בטלפון, לשמוע את מי שאתם מתעניינים בשלומו, לספר מה שלומכם,

      להקשיב לטונים דיבור, לאנרגיה, לתקשר.

      2.הקשיבו להרצאת טד אחת ביום

      3.צאו להליכה, חצי שעה לפחות, מוסיקת שנות העשרים שלושים שלכם.

      4.שימו שעון מעורר, גם אם לשעה מאוחרת מימים רגילים של פעם

      5.עשו נקיון בארון הבגדים, הכינו ערימה לתרומה

      6.אם אין לכם ילדים ( בכלל או בבית ), נסו לדבר, לשחק עם ילדים פעם בכמה ימים,

      אין דבר שמחזיר תום ושמחת חיים כמותם.

      7.מיינדפולנס. שקט בתודעה. הורידו אפליקצית מדיטציה כלשהי, אני אוהבת את

      headspace. ותרגלו אפילו כמה דקות בודדות.

      8.לבשו בגדים הפוכים מהטעם הרגיל שלכם. אתם כמוני? הארון כולו מונוטוני בשחור,

      לבן, אפור? מצאו את הגופיה האדומה היחידה, המכנסיים הורודים שאיךשהו נשארו

      בארון ולבשו. המטרה, לעודד את המוח, הנפש, להתעורר מהשינוי, בוסט אנרגיה.

      9.מצאו בוי או די את הסרט נעורים שהכי הכי אהבתם אז, תלוי בני כמה אתם, תזמינו

      את הילדים לראות אם הם בבית, או תראו לבד. פופקורן, יין, תה, מה שתרצו.

      10.קחו קערית זכוכית קטנה, או כוס עם פתח רחב, מלאו מים, אספו.עלי כותרת

      צבעוניים של פרחים קטנים מהחצר, אדנית, גדרות בהליכה, והניחו בקערית. אם יש לכם

      נר צף, נהדר.

      .

      11.בשלו משהו חדש. חפשו באינסטגראם, באתרים, בלוגים, ויאללה.

      12.רקדו לבד, זה הדבר שבאמת הכי מרים. פתחו יו טיוב או טלפוןוסגרו תריסים ורקדו,

      עדיף בלי בגדים, עדיף גם לשיר בקול רם.

      13.חפשו ויטמינים בגומי. זה קצת קלוריות אבל שווה את הממתק.

      14.אכלו שוקולד מריר באחוזים מאד גבוהים

      15.נסו בושם חדש

      16.בדיוק הזמן לארגן אלבומי תמונות מודפסים. יש את האלבומים.של בן שהם קטנים

      ומקסימים ויש רגילים, ספרי זכרונות מודפסים.

      כוכבית – גם לשקוע ללעשות כלום זה בסדר, אבל שמרו על עצמכם וחזרו לעשות משהו ברשימה הזו

      או ברשימה שלכם אחרי יום יומיים.

      מוזמנות/ים להוסיף כמובן

      צילום: החיים על פי סליים ארונס #slim aarons
      13 באוקטובר 2020 – 11:53 קטגוריות: בינתיים | תגובות (3)

      תגים |

      לנצח יומולדת

      .

      היום הראשון באוקטובר,

      לנצח יום ההולדת של אבא שלי, אהוב לבי.

      לפני תשעים ותשע שנים נולד ולפני שנה וחצי סגר עינים בשקט, בשלווה,

      בהשלמה וצניעות כפי שחי את חייו.

      אין לי תלונות על הזמן שהיה לי איתו, זה בסדר למות בגיל תשעים ושמונה.

      .

      הוא היה אבא נהדר, באמת,

      הוא עדיין,

      ואיש מתוק, וגבר יציב, וחזק, ואולדסקול בהמון מובנים אבל גם פתוח מאד

      וסובלן ומכיל כל סוג של דעה ( חוץ מויכוחים וריבים התוך המשפחה, זה לא,

      זה היה הדבר היחיד שגרם לו למצוקה אמיתית ע"ע זכרונות ילדות כנראה ).

      היה לו מבט ישר וטוב,

      הוא הפך רגשן בשנותיו האחרונות,

      הוא אהב את אשתו ואותנו ואת נכדיו ואת ניניו בלב מלא,

      היו לו תשע אצבעות בגלל תאונת טבעת בצבא,

      הוא בנה חיים יציבים כלכלית למשפחתו פעמיים בימי חייו,

      הוא היה סקרן, ניגן על מפוחית ואקורדיאון, אהב אופרות אהבת נפש, דיבר

      שש שפות, קרא מעט ספרים והמון עיתונאים ומאמרים ומגזיני מדע וספרי חוק,

      ניגר נהדר, צילם, גינן, גידל ורדים לתפארת, אכל כל מה ששמו לו על הצלחת

      עד הפירור האחרון, תמיד.

      הוא היה האיש הכי טולרנטי שפגשתי, אבל באמת, מתוך כבוד אמיתי לזכות האחר

      לדעה, לעמדה אחרת. הוא היה שמאלן נטו, בלי כן, אבל, ואולי, וגם זה מתוך נקודת

      מוצא אנושית, ששיוויון הוא שיוויון וזו נקודת מוצא שאין לחלוק עליה לעולם.

      הוא היה צנוע, מדי לטעמי,

      נתן הרבה יותר מקיבל,

      עשה כבוד לכל סוג של מדים וסמכות,

      ובכל זאת, בפעמים היחידות שקם ועמד על דעתו או זכותו או דברו,

      עדיף היה למי שמולו, להתרחק מזעמו הרגשי, אש עקרונות.

      את אמא שלי הוא אהב לדעתי יותר מאת ילדיו,

      היא הייתה מרכז עולמו,

      הייתה לו חולשה ענקית אליה והוא נכנע לה באהבה,

      לחולשה.

      אני אוהבת אותו אהבת נפש עמוקה,

      והאהבה הזו והוא נוכחים בחיי היום בדיוק כמו תמיד,

      אולי אפילו קצת יותר,

      מציפים אותי במעמקים חדשים ומשמחים בנוכחותם.

      .

      היום יומולדתו של מאיר גולדנברג,

      מאירקה,

      אבא שלי,

      .

      אהוב לבי,

      תמיד היה, ותמיד יהיה.

      .

      1 באוקטובר 2020 – 12:29 קטגוריות: אני | תגובות (7)

      תגים |

      יום כיפור, ורסיה שלישית

      .

      עד 73 הוא היה יום שמנסים לצום בו, ושקט, וסבתא ואמא ודודה אתי צמות, ואבא ודוד

      יוחנן לוקחים לעצמם אוכל, ואנחנו קוראים, משחקים בשקט, משתעממים באופן נעים.

      ביום כיפור 73, די מוקדם בבוקר טרנר צלצל שיש הרקולס לבסיס בעוד שעתיים ובבקשה

      תעלי עליו, את רשומה, אני לא זוכרת אם מישהו עבר לקחת אותי או שאבא שלי הקפיץ

      אותי. והתחילה המלחמה של הדור שלנו, הקללה שלו, מצב ההשרדות שגם חיילות

      נכנסות אליו.

      גם חיילות חוות מלחמה, גם חיילות הן בני אדם צעירים שחוות אובדן חברים, אהובים,

      קשת רגשות חדשים ומבהילים ומרגשים ומציפים מצבעים וסוגים שלא הכרת או התכוננת

      להם מעולם, חודשים ארוכים במצב הרגשי הזה, בלי יציאות הבייתה כמעט, כוננות שיא

      בטייסות, ואיש אינו מדבר עם איש על מה קורה בנפש, מצב השרדות אמרנו.

      ואז המלחמה הסתיימה וההלם גדל אפילו יותר, כי ההבנה מי לא יחזרו להדריך, לא יחזרו

      לבסיס, וכמה, מ ה ז ה ה מ ס פ ר ה ז ה?

      הרשימה הזו של חברים שלך, ידידים, מחזרים, מדריכי טיסה, כאלה של היי וכאלה של

      חיבוקים וכאלה של טיולים וסרטים וטיסות ושיחות ארוכות ארוכות בלילות, אלה שאת

      רואה על בסיס יומיומי מאז שהגעת לבסיס, למשרד, איפה הם? מה זאת אומרת,

      כל אלה לא יחזרו, הדעת לא מבינה.

      אז ב 73 הוא הפסיק להיות יום כיפור של בית והפך להיות יום זכרון. של מי שנפגעו

      בעצמם, והמשפחות, וחברים, ומעגלי חיים רבים כאדוות ממטאור כאב והלם, ושלנו,

      המחזור של המלחמה הזו.לא כל דור זוכה ומקולל במלחמה משל עצמו, שבה חייליו /

      ילדיו  הם בסיס הלוחמים שלו.

      היום אני מרגישה שנוסף ליום הזה רובד נוסף של זכרון צרוב לתמיד,

      השנה הוא הופך להיות סמן לשמירה מסוג אחר על הבית הזה, על המדינה הזו, הפעם

      לא במטוסים וטנקים ומודיעין, הפעם בדגלים שחורים, עמידה בבלפור, על הגשרים,

      בסטטוסים ברשתות החברתיות, בעמידה בגו זקוף מול אדם אחד, ראש ממשלת ישראל

      ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה סוג של מלחמה אמיתית, למרות שאין מולנו אויב,

      ואין חלילה רצון שיקרה לו משהו ברמה האישית,

      וכלי הנשק הם מילים ודגלים וויכוחים והפגנות וכל מה שעומד לנו לידע  ויכולת חוקית,

      אבל ברמה העקרונית יש מולנו מי שלדעתנו,

      ועל פי כל הסימנים מנסה להחריב את הערך העליון, הבסיסי של המקום האהוב הזה,

      המבוסס על צדק, שיוויון ודמוקרטיה,

      ועל זה אנחנו מגינים,

      באותה אהבה וידיעה שאין ברירה,

      זה הבית שלנו,

      ואנחנו נשמור עליו,

      בדיוק כמו ששמרנו עד היום.

      27 בספטמבר 2020 – 21:59 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

      תגים , , , , |

      דרך שברי הזכוכית

      .

      אני קורבן, קורבן לא קורבני, אין סיכוי, מעולם לא הייתי.
      .
      נערונת אחת מתוך סטטיסטיקת מליונים,
      תראו את העינים שלה, שלי, שברי זכוכית ואני.
      בדיוק ככה זה מרגיש בימים כמו היום.
      היום הזה,
      הוא טריגר מטורף,
      כמו שכל ידיעה בעיתון, על המסך,
      היא כזו.
      שיתוק, בעתה, קור, חום, בחילה, בהלה,
      נסיון לזכור שזה כל מה שזה,
      תגובת הנפש, והגוף, והפחד או הרצון להזכר סופסופ.
      זה לא מתמיד,
      מגיל שלושים אולי,
      אז התחיל תוך כדי טיפול
      הבהוב זכרון מעורפל, הבזקים בודדים מעבר למודעות,
      אבל הזכרון לא נפתח,
      לא הדליק אור בחדר הנעול הזה,
      ומאז אני מקבלת את פני הטריגרים
      בבעתה ותקווה,
      פחד מצמית וכעס של נו כבר, תבוא ונגמור עם זה,
      תן לזכור.
      אולי
      סופסופ
      אחד מהם יצליח לפרוץ
      את מה
      שהנפש שלי
      הצליחה לחסום כל כך טוב
      שעשורים של טיפול לא יכולים על בונקר הזכרון שמבצרת הנפש הטובה,
      זו שכנראה הבינה הרבה יותר מהילדה שהייתי
      שיש דברים שהיא או אני או שתינו לא נצליח להכיל מבלי להשבר,
      אז לוק דאון הוא הפתרון,
      ננעל ונזרוק את המפתח ילדונת,
      עזבי מסיפורי האגדה או ההרפתקאות,
      את המפתח הזה אני לא מתכוונת לתת לך למצוא,
      אין כאן האפי אנד אהובתי
      לחשה לי כנראה נפשי הטובה, המגוננת,
      איך שהיא יודעת לשמור על מי שמופקד עליה, או להפך.
      אבל היום אני מרגישה,
      אולי מגילי, נסיוני, הכוח שאני יודעת, מקווה שיש בי,
      היום הטריגר,
      מבעית ומצמית ומבהיל כמו שהוא
      עדיין יכול אולי להיות תרופה, אולי.
      אולי יום אחד אני אזכר מה קרה בבית השכן הארור ההוא,
      אולי אוכל לזכור ולגמור עם זה סופסופ,
      בלי תסריטים מדומיינים, ניחושים, תסכול שאין דומה לו,
      תחושת אין שליטה,
      איך אני לא זוכרת אבל מקיאה ורועדת משבבי זכרון.
      זה מוות, התקיפות האלה, מוות!
      תורידו את הידים שלכם מאיתנו, מנוולים.
      .
      #מאסרעולםלאנסים
      .
      20 באוגוסט 2020 – 21:11 קטגוריות: רחלי | פרסם תגובה

      תגים , |

      לאבד את אליס, קלוז'ר

      /

      לאבד את אליס, לפני כמה דקות הסתיימה הקרנת הפרק השמיני האחרון של הסידרה.

      זו הייתה חוויה טובה וחיובית ומחזקת והנה קלוז׳ר, למרות שלא חושבת שכתבתי פתיח,

      הכל היה מאד צפוף לפני שנה וקצת. אבא, בית חדש, זאתי בירושלים, סידרה,

      אבל עכשיו אני יכולה להעלות קלוז'ר ואולי בהמשך יותר.

      זה נכון שיצירה קולנועית היא סך כל מרכיביה,

      מצלם שתרומתו קריטית עד מאפרת, ממעצבת תלבושות עד גריפ ותאורן ומכין

      הסנדוויצים או נערת המים וריבועי השוקולד לרגעי משבר, מאיש הסאונד והבום מן עד

      עוזרי ועוזרות ההפקה שמתקתקים כל בקשה ומסדרים כל משבר, מעוזרות במאי

      ומנהלת תסריט שזוכרת בשבילך באיזו יד גירדת בראש בשוט הקודם, עד מחלקת ארט

      שמעצבת מציאות בתכלס, ונהגים חייכנים גם בארבע בבוקר,

      ומפיקות ומפיקים,

      ואנחנו, שחקניות ושחקנים שעומדים בשורה הראשונה ואותנו רואים,

      ואנחנו מקבלי הקרדיט הכי גדול בעבור הזה,

      אבל מאחור ניצבים עשרות, לפעמים מאות רבות של אנשי תעשיה, קצת מושבתת כרגע,

      יצירתיים ומוכשרים,

      ולפניהם, לפנינו, עומדים ת מ י ד,

      עומדת במקרה הזה,

      מנצנצת ככוכב יוצא דופן, חזקה שאין לתאר, קשובה ורגישה וגם פגיעה וחסרת בטחון

      כמו כולנו, וקצת מוזרה כמו כל יוצר טוב, ומצחיקה, ומתלבשת היטב, עומדת הפעם סיגל,

      סיגל אבין,

      שיצרה, כתבה, הרימה, ביימה, ישבה בחדר עריכה עד אתמול, יום לפני הקרנת הפרק,

      בחצות בדיוק, כמו סינדרלה עם חולשה לדדליין וסיימה את הפרק האחרון בסידרה שלה,

      שלה, ושלנו, השותפים שלה, בלאבד את אליס.

      .

      אני באופן אישי אסירת תודה על שחילצה אותי מהקפאון שלא באשמתי המשחקי שלי,

      שהזכירה לי כמה אני אוהבת לשחק,

      שהחזירה לי את הבטחון שאני עושה את העבודה הזו שלי היטב,

      שהוכיחה שכוח נשי הוא באמת סופר כוח,

      שנשים רואות, בלי הכללות,

      אבל שנשים רואות, גם כבימאיות, עמוק יותר, מורכב יותר, אנשים ודמויות וסיטואציות.

      היא הסידרה, היא אליס, היא סופי, היא סיגל.

      .

      היום בערב הוקרן הפרק האחרון של לאבד את אליס.

      ממחר תוכלו לעשות בינג׳ ומעוד כמה חודשים להמליץ לחברים ומשפחה לראות באפל טיוי.

      .

      זהו, תם ונשלם, קאט ולב גדול לסיגל ❤️ ולאיילת זורר וליהי קורנובסקי שהפכו סיסטרס גם.

      .
      6 באוגוסט 2020 – 23:28 קטגוריות: קולנוע | פרסם תגובה

      תגים , , , |

      כתבת שער מודפסת. לארכיון

      .

      הבלוג שלי משמש גם הגוגל פרטי, מחסן תיעודי של מה שאני בוחרת לשמור. כתבת

      השער שלי שהתפרסמה היום ב"זמנים מודרנים" קצת שונה מהרגיל, מכתבות רגילות,

      ההצעה שלי לעורכת הייתה שאני אכתוב ששים ושש נקודות על עצמי, ערכים, פרטים

      על עצמי במקום עוד ראיון על איך את מרגישה עם הגיל התקבלה בתבונה ועניין, רק

      מה? לא קיבלתי הגבלת מילים, ובמקרה שלי, יעיד מי שמכיר אותי, זו יכולה להיות בעיה.

      אז כתבתי וכתבתי וכתבתי, זה לקח לא מעט זמן להפתעתי, ובסופו של תהליך שלחתי,

      וכן, זה קיבל מחמאות רבות יחד עם חרב עריכה הכרחית. היכולת לקצץ בחצי לפחות, לא

      לגעת בסגנון הכתיבה שלי, ועדיין להצליח לשמור לגמרי על רוח הדברים.

      שאפו גדול למי שעשו במלאכה.

      אני מעלה את הכתבה כפי שהיא ואעלה מאוחר יותר פוסט עם הטכסט המקורי שלי,

      מעניין אם יהיה הבדל מבחינת הקוראים.

       

       

      הכתבה הזו היא חלק ממסע יחסי הציבור לסידרה "לאבד את אליס" שאני לוקחת בה

      חלק לשמחתי הגדולה, שנוצרה ובויימה על ידי סיגל אבין, סופר אש ומככבות בה

      איילת זורר וליהי קוחונובסקי, שתיים שהן אחת, או שלא? הסידרה משודרת בימי

      חמישי בערב ב"הוט" ובעוד כמה חודשים ב"אפל"

       

      1. הפייסבוק שלי  2. האינסטגראם 3. דברים שאני אוהבת

       

      צלם: שי פרנקו סטייל: לימור ריהנה איפור: דניאל פיצ'חדה שיער: שי בוטה

       

       

      22 ביולי 2020 – 13:53 קטגוריות: אני | תגובות (4)

      תגים |

      בין הנשיא שלי לאמא שלי

      .

      נשיא יקר,

      אמא שלי בת תשעים וארבע, עליזה, עלינג כמו שאבא שלי קרא לה, גם היא התאלמנה
      לפני שנה. הם היו נשואים כמעט שבעים ושתיים שנים והיו באמת צמד חמד מתוקים מאין
      כמותם יחד, באמת, והגעגועים שלה אליו גם אם שקטים ניכרים עליה כל כך וגורמים
      לרצון לחבק ולאהוב אותה אפילו יותר מכרגיל. היא עדיין גרה בבית ילדותי, ברמת החיל,
      מרחק ארבע דקות נהיגה ממני.
      בימים רגילים אני או אחי או אחותי רואים אותה יום יום. התפרצות הקורונה והבקשה
      להתרחק עצרו את הביקורים שלנו, ילדים טובים ואזרחים נותני אמון ושומרי חוק פסקו
      מיד. אני מביאה כל מה שצריך לה ולמטפלת שלה שנמצאות בבידוד מוחלט. אוכל,
      פירות שהיא אוהבת, ירקות,       תרופות, פרחים לשבת, עוגה. אני צועקת מהשביל, היא
      מנופפת לשלום ואני מתרחקת עם בטן       מתהפכת.

      בליל הסדר הייתי בבית שלי, כאמור מרחק הליכה קצרה ממנה, הייתי לבד ובזום עם
      הבת שלי       והמשפחה ובכיתי את ליבי, עליה, לא עלי. ראייתה לא טובה, היא גם לא
      שומעת כבר מי יודע מה, או       בקיצור, זום לא ממש יעיל במקרה שלה. בלילה ההוא,
      לילה שכולנו מכירים ונמצא בדיאןאיי       המשפחתי והרגשי של כולנו הייתי בבית שלי
      והלב שלי נכמר על ובגלל אמא שלי התמה והמתוקה       והצחקנית בדרך כלל שאין לי
      בכלל מילים שיצליחו להסביר כמה. בלילה ההוא לא הצלחתי לישון       כמעט בכלל,
      מיסורי מצפון, אשמה, חוסר אונים. מהידיעה שבכל בוקר כשאני מביטה עליה בטלפון
      של המטפלת שלה אני רואה אותה קמלה, מצטמקת ונעלמת. היא אשה בריאה יחסית
      לגילה, ואם תשאל אותי, אם הבדידות הזו תמשיך, היא לא תחזיק מעמד הרבה       זמן,
      הבריאות בסדר גמור, אבל הנפש שלה נעלמת, אני רואה, שלא נדבר על האור בעינים
      והשמחה. היא נסוגה לתוך עצמה, והעצב      והבדידות חורצים בה סימנים וכאבים שכל
      תשעים וארבע שנותיה לא הצליחו.
      .
      אני מבינה את האהבה והדאגה והרצון להיות איתך שמרגישים הילדים שלך, וגם את
      הבדידות שלך והרצון       להיות איתם, בטח שאני מבינה, מה שאני לא מצליחה להבין זה
      למה לילדים שלך ניתנו שתי פריבילגיות       שלי ולאימי לא ניתנו. האחת לעבור בדיקת
      קורונה כדי לדעת שהם בריאים דיים כדי להתקרב אליך,       והשניה הזכות לעבור על
      החוק ללא חשש ולהתחבק איתך בליל הסדר, או באופן כללי בימים האלה.

      על פי הבנתי, עכשיו תורך לא לישון בלילה מיסורי מצפון ורגשי אשמה.

      רחלי, הבת של עליזה ( ומאיר )

       

       Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין

       

      ואתם בהחלט מוזמנים לשתף אותו או לשלוח אותו לכבוד הנשיא –  Public@president.gov.il

       

      נ.ב. זה טכסט מועתק מסטטוס פייסבוק שלי כדי שלא ילך לי לאיבוד בפיד.

      11 באפריל 2020 – 11:54 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

      תגים , , , , |

      געגועים מסוגים שונים

      .

      אני גרה במרחק רבע שעה הליכה, בהליכה מהירה אפילו עשר מבית ילדותי בו ספונה

      אימי המתוקה בת התשעים וארבע עם המטפלת שלה. בחודש האחרון אני מביאה לשם

      כל מה שצריך, אוכל, תרופות, קצת פינוקים ולפעמים פרחים לשבת. אני פותחת את

      השער, עוצרת באמצע השביל, ואמא שלי, עם ההליכון ולצידה אניטה המטפלת המסורה

      שלה יוצאות למרפסת, היא מנופפת לי לשלום, לפעמים מתיישבת ומדברת איתי שלוש

      דקות, לפעמים מנופפת בידה לכי רחלינקה, נתחבק בעוד כמה ימים.

      כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, אבא שלי איננו בדיוק שנה, שנת אבל ראשונה

      אחרי שבעים ואחת שנות נישואים, שבעים ושתיים שנות חיים יחד, עד לפני חודש היינו

      אצלה, אני או אחי או אחותי בכל יום, יושבים איתה, מחבקים, מפטפטים, מחבקים עוד

      קצת, דואגים לסידור שניים וממשיכים.

      כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה למרות שיחות הפייסטיים הרבות, לפעמים היא

      מחייכת אלי, לפעמים אומרת תבואי מחר ונתחבק, הלב שלי נחמץ. לפעמים אני שוקלת

      להשיג סרבל ניילון ולהתמגן ולהכנס לחבק אותה, אבל מתאפקת.

      כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, היא בת תשעים וארבע, המחשבה שהיא עלולה

      לחלות, לאו דווקא בקורונה הארורה הזו, ושלא תהיה מחובקת, כי מטופלת זה ברור, אבל

      להרגיש נאהבת ומחובקת, בטח בגילה, לא רק, אבל, זה הכרחי, גורם לי לשינה טרופה.

       

      וכל הפוסט הזה קורה בגלל זוועות בתי האבות ונסיון לדמיין איך הייתי מרגישה אם היא

      ונניח אבא שלי היו מחליטים לעבור לבית אבות ( אין סיכוי במקרה שלהם כמובן, הוא

      טיפס על הגג לנקות את קולטי דוד השמש בגיל תשעים ושתיים, ולא היה מוותר על

      המרתף ופינת הנגרות שלו לעולם ), אבל נניח שהיו בבית אבות עכשיו, אם הייתי מבינה

      מה קורה שם, שחלק מאנשי הצוות והדיירים אובחנו עם קורונה, איך המדינה מפנה להם

      עורף, פיקוד העורף, אולי בצדק אולי לא אנ'לא מבינה בזה, מסרב לקחת אחריות על מה

      שהמדינה מטילה עליו, פשוט משאירה אותם נעולים ( לא חולים, רק חשופים להדבקות

      מעצם היותם שם ) במתחם שהסיכויים לצאת ממנו בחיים בגילם הוא כמעט אפסי, ולא

      היו מאפשרים לי, באיזו זכות הייתי מעוניינת להבין, לא לראות אותם, לדבר איתם,

      להרגיע, לנחם, לחזק, או לקחת אותם הבייתה כדי לשמור עליהם, לטפל, להחזיר אהבה,

      כאילו הם שעשו את שלהם ועם כל הצער יש סדרי עדיפויות.

      רמת התסכול,

      חוסר האונים,

      הבטן המתהפכת

      והזעם של הילדים של הזקנים בבתי האבות צריכה להיות של כל אחד ואחת מאיתנו,

      כי אלה יכלו להיות ההורים שלנו, או בעתיד אפילו אנחנו, אפילו אתם.

      נ.ב. בתמונה, געגועים מסוגים שונים

       

      ונתניהו, גם זה עליך וגם על ליצמן ודרעי ושאר המושחתים בממשלת המחדל המתמשכת

      הזו, עשור של מחדלים, שחיתויות והעדר מוסר ציבורי, ממסדי, אישי.

       

      נ.ב.ב לבת שלי, לא יקרה מותק, sorry 

      5 באפריל 2020 – 09:12 קטגוריות: בינתיים | תגובות (4)

      תגים , , , |

      מה את ילדה קטנה?

       

      .

      מאתמול, כשגנץ ואשכנזי בום, הצטרפו לממשלת החשוד בפלילים,

      מה את מתפלאת, מה את תמהה, איך את עדיין לא מאמינה, מה את ילדה

      קטנה, מה זה פרץ החוסר אמון, חוסר האונים, התסכול הזה שלך, הזעם,

      כמה פוסטים, מה קורה מותק, מה חשבת שיקרה,

      אז ככה:

      הצבעתי מרצ, כמו תמיד, אבל הפעם בלי הרבה שמחה, עם התלבטויות, בלב כבד,

      כמו ילדה שהוריה אכזבו ממש. למרות סתיו שפיר, שאיך שנהגו בה הוציא ומוציא אותי

      מדעתי ולעולם לא אסלח להם,

      וברגע שהיא ו/או ציפי לבני חוזרות, אני איתן.

      למרות אורלי לוי שהייתה באמת מכשול רגשי ושכלי קשה כל כך, עד כאבי בטן

      והתלבטויות ואפילו חלום מסוייט אחד, אבל הצבעתי למפלגה שאני מחזיקה במצע שלה,

      שהייתה הבית הערכי שלי תמיד,

      שלמרות האכזבה שלי ממי שעומדים ועומדות בראשה היום, אני מאמינה בה,

      במפלגה ואני מחכה תמיד, אבל באמת ת מ י ד שהדבר הנכון יקרה,

      שאנשים יתנהגו כמו בני אדם,

      שאנשים יעמדו במילתם, בהבטחה שלהם, פוליטיקאים או לא פוליטיקאים.

      שלא יסתכלו לי, לנו בפנים ויגידו דבר אחד ויפעלו חד משמעית ההפך,

      שלא יבגדו באמוני בקור רוח, בגסות, בלי הנד עפעף.

      אני לא נאיבית,

      אבל אני באמת מאמינה בטוב שבאדם, ביושרה כתכונת יסוד, בהגינות,

      גם בפרטי וגם בלא פרטי.

      מאמינה וחושבת שברגע שנאבד את האמון הבסיסי הזה, הלך עלינו.

      מעדיפה להשאר מאמינה ומתאכזבת, מלא נותנת אמון בשיט,

      מעדיפה להרגיש הכל, ובסוף לפגוש ולבחור את מי שראוי,

      באמת, באופן בוגר ואחראי וערכי וישר דרך ואנושי ושיוויוני באמת ושוחר שלום,

      כי איפהשהו בפוליטיקה, יהיו אנשים ראויים, אולי לא כרגע, אבל עוד מעט.

      .

      27 במרץ 2020 – 09:49 קטגוריות: אני, עד כאן | תגובות (1)

      תגים , , , |

      שנה

      .

      שנה. איך עברה שנה ואפילו לא התחלתי להבין אני חושבת, באמת.

      במובן המעשי אני מבינה כמובן, אבל אם תבדקו במסת הלב שלי, או הנפש, אין שם

      הוכחות לאי קיומו, הוא נוכח באופן הכי פשוט ויומיומי.

      אני לא בוכה עליו בדמעות רבות, לא בכיתי הרבה ( מדי ) מהתחלה,

      לא כי אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש, מה פתאום,

      מסת הרגש הפנימית ששייכת לו נוכחת כבדה וסמיכה בחיים שלי באופן קבוע ומקרי,

      אבל זה באמת ככה. זה מגיע במפתיע, בלי הכנה או טריגר, הבזק רגש ואני קופאת,

      מרגישה את האין או היש שלו, ככה פתאום, בום.

      איך אני יכולה להיות מוכנה לברק הזה, לשצף שגואה ומציף ועוצר הכל, 

      לעוצמה ולרגשות שאין לי לפעמים מושג או הבנה מה הם ברגע הראשון,פשוט צונמי.

      לפעמים שמחה, לפעמים ריק. יש פעמים שאני מחייכת ואומרת היי אבאלה בקול רם,

      לפעמים בלב. לפעמים יש בי צורך לראות תמונה שלו, או רק לעצום את העינים והוא שם,

      והמבט הזה אלהים, איזה מבט יש בעינים הכחולות האלה, הכחול של העינים שלי בדיוק,

      אבל המבט, איזה מבט ואיזה עינים טובות, שיקוף של האיש הזה שהוא היה ועודנו אצלי.

      לפעמים אני נופלת לתהומות עצב או תהיה כי מה זאת אומרת שאני לא יכולה לחבק

      אותו, להתרפק עליו, להצחיק אותו שזה הכי כיף, להרגיש את היד שלו על הלחי שלי.

      כמעט תשעים ושמונה שנות חיים מלאים וטובים היו לאיש המתוק הזה,

      אז העצב על מותו אינו עצב אכזר או קשה,

      ואולי הוא בכלל לא עצב, אלא אהבה בצורה הגרעינית ביותר שלה,

      כמעט כמו אהבה לבת שלי, רק מהכיוון השני. ובכל זאת, לפעמים אני בוכה.

       

      .

      אבא שלי, אהוב ליבי, שנה, ונדמה לי שזה פשוט יהיה ככה תמיד, אהבה.

       

       

      23 במרץ 2020 – 00:52 קטגוריות: אני | תגובות (6)

      תגים |

      פעם ביום – הצעה לימי בית וקורונה

      .

      אנחנו בתחילת תקופה של ימי בית רבים וארוכים,

      אחד הדברים שתקופה ארוכה וקבועה מאפשרת היא תיעוד,

      זמן ותיעוד מאפשרים יצירתיות מצד אחד ורפיטטיביות מצד שני,

      שזה שילוב מושלם.

      הצעתי:

      החליטו על יומן בידוד,

      עקרונית, משהו שתכתבו, תצלמו, תאספו, תגזרו, במשך הזמן הזה.

      זה יהיה תיעוד מעניין, זה יתן ינקודת מירכוז ליום שלכם,

      ופעם זו תהיה תערוכה און לין או בחיים עצמם מרתקת של כולנו.

      זה יכול להיות אישי,

      זה יכול להיות משפחתי

      אבל נסו שזווית הצילום, והפריים יהיו זהים ככל האפשר.

      מאיסוף קליפות הביצים בכלי שקוף בכל התקופה ( או קליפות השום )

      עד רישום או צילום אכלנו לארוחת בוקר,

      מצילום איך החלון במטבח  נראה הבוקר ( העונה מתחלפת )

      סלפי במקום קבוע, איך המיטה ניראת בבוקר,

      אולי צילום מה אני מתכוננת ללבוש היום

      או מה קורה לתפוח אדמה במשך שבועיים ( ואז נחליף ירק או פרי )

      אפשר לשחק שבץ נא עם מהלך ביום ולצלם את הלוח,

      לצבוע ציפורניים כל יום ולצלם,

      סלפי משפחתי במקום קבוע בבית

      לצלם משפט מקרי מספר ולכתוב עליו כמה מילים

      לצלם את הצעצוע הכי אהוב בכל פעם במקום אחר בבית

      לרקום ולצלם התקדמות

      איך השמיים ניראים

      איך שולחן העבודה או פינת המחשב

      את הכיור בסוף היום לפני שמפנים אותו

      את הספה בסלון בשעה קבועה

      אין סוף אפשרויות

      וזה יהיה בסוף משהו עם ערך בסופם של הימים האלה,

      כמו כל מסע שיש בו גם יצירה ומבע אישי וטביעת נוכחות אישית.

      .

      שוקלת לפתוח קבוצה לפרוייקט כזה לכל מי שירצה להשתתף או לראות מסע כזה,

      תבואו אליה? תשתתפו? תשתפו משלכם או רק תציצו?

      אז בואו, הקבוצה נפתחה ולא פעילה עדיין,

      אני מנסה להבין איך זה יעבוד ברמה הויזואלית כדי לא להיות מוצפים,

      אבל בואו,

      שמה: פעם ביום , כ א ן בפייסבוק

      .

      19 במרץ 2020 – 08:48 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (9)

      באמצע

      .

      זה יום כזה שקורה בו המון לעומת ימים אחרים, שקטים שקורה בהם רק בנפש פנימה.

      היום יום המשפחה אומרים לי.

      אחרי שנות הגן ובית בספר התאריך הזה דוהה מעט, ובכל זאת.

      ששים שנה בדיוק בין צילום העליון לצילום התחתון שצולם לפני שנתיים, כשנשכבתי

      ביניהם ככה ואמרתי אבא תסתכל לכאן והוא שוב התפלא מהמצלמה בטלפון,

      מה עוד ימציאו הוא שאל בכל פעם מחדש עם עינים של ילד ששמח לגלות דברים

      חדשים שרוח האדם ממציאה.

      המקום הזה בין אמא לאבא,

      לפעמים עם שני השותפים שלי להורים, שהם נחמדים בפני עצמם, לא אומרת שלא,

      אבל הכי כיף לבד, בכל זאת ילדת אמצע מקופחת תמידית לתחושתה.

      יש לי אח ואחות ובת ומשפחה מעונפת ורבה,

      אבל יום המשפחה הזה, הראשון בלי מי שעומד בראשה גם בהעדרו, הוא הפעם שלי,

      ושל אמא ואבא שלי.

      .

      .

      סוד ההורות הטובה, אני חושבת על זה הרבה בשנה הזו פשוט לדעתי,

      אם אתם יודעים שההורים שלכם יקבלו אתכם בכל מצב, לא משנה מה, יפתחו דלת ולב,

      יתנו לכם לדעת ולהרגיש שאתם אהובים ובטוחים לידם,

      ואחר כך יתחילו הדאגות והפתרונות, הם הורים מצטיינים, זהו.

      כל היתר, תוספות חשובות, אבל תוספות.

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      תהיו הורים טובים, תקבלו ילדים טובים, מנסיון דו כיווני.

      .

      25 בפברואר 2020 – 22:39 קטגוריות: אני, רחלי | פרסם תגובה

      תגים |

      ארבע המלצות,פעם בשבוע #39

      .

      ההרגשה שכדור הארץ מנקה את עצמו,

      טיהור. מצד אחד מעלה עצמו בלהבות ענק כמו מהגהינום,

      ומצידו השני שוטף עצמו בגשמי זעף שמנקים ושוטפים את הכל,

      גם במחיר קורבנות, ההרגשה היא שמשהו חייב לקרות ביחס שלנו לחיים שלנו,

      ושל האדמה עליה אנחנו חיים, ואם לא נחכים ונעשה לבד, אמא אדמה, כמו כל אמא

      טובה,  תעשה בשבילנו את העבודה כמו שמבוגרים יודעים לעשות, ברצינות, ביסודיות,

      ועד שלא ישאר כאן גרגיר אבק. ומה שמעציב הוא, שישראל, משתרכת בענייני המחזור,

      הרגישות וההבנה לכמה ענייני האקולוגיה קריטיים, בסוף הרשימה, כאחת מאחרונות

      המדינות בעולם השלישי. עצוב ולא הכרחי, הנה אפשרות להחליט על מעשה אחד.

      ותיד ישנה המודעות העצמית והמבוכה בין עיסוק בדברים הגדולים, החשובים של

      החיים לבין הטבעי והקרוב, להתעניין בדברים הקטנים של החיים הפרטיים של כל אחד

      ואחת, והדרך הנכונה היא בטח למצוא את המינון בין עשיה כלשהי לטובת הכלל, הכדור,

      העתיד לבין איזה קרם הכי יעיל, איך להתגבר ולהתחיל לעשות כושר ובושם בריח גורלי.,

      הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון והנה מוסיקה מפעם שאל

      תשכחו לפתוח לפני תחילת הקריאה ( ולהשאר איתה אחרי ) .

      .1. לערבב – לפעמים אני מגלה משהו במקרה, תוך כדי חפזון לעשות משהו, ואז אחרי

      שאני מפסיקה להתפעל מעצמי אני תוהה אם זו באמת כזו תגלית, או שזה משהו שכל

      העולם ( ובעליו ) כבר מכירות שנים ורק אני מאחרת כרגיל. אז רציתי לערבב את הסלט

      והרוטב הנפלא שלו ולא התחשק לי להרטיב את הידים או אפילו להושיט יד לכפפות החד

      פעמיות דבר-שאני-עושה-לפעמים, ועם כפות זה אף פעם לא מתערבב מספיק, ואז ראיתי

      בזווית העין את הקערה הזהה ודינג! הנחתי את זו שעמדה בצד על הראשונה, ניערתי

      וניערתי, הפכתי וניערתי, ווואלה, הסלט היה מושלם ברמת כיסוי כל עלה חסה ושאר

      ירקות וגרעינים ומה לא שהיו בו. והיו. נ.ב. בטח אפשר להניח גם צלחת שטוחה, אבל

      נדמה לי שבקערה על קערה יש לסלט/פסטה חופש תנועה שמאפשר תוצאה טובה יותר.

      אאורקה!

       2. גבות – אני לא באמת מבינה את טירוף הגבות שאחז באנושות הנשית, באמת. זה

      כבר הגיע לרמות מגוחכות, הלו…גבות, כולה גבות שלפעמים תולשים מהן כמה שערות

      כדי לתת מסגרת יפה לעינים, ומסרקים, וכן, הן משתנות על פי האופנה, אבל כמות

      תשומת הלב, מריטות, אביזרים לדבר הזה, למעלה מהבנתי ותודה שאני כבר לא בת

      עשרים. ב כ ל מ ק ר ה, כיוון שאני לא ממש מנותקת ובכל זאת יוצאת מהבית לפעמים,

      רואה מצלמה פה ושם מצאתי דרך הגיונית להתמודד עם הטירוף. מסדרת כרגיל לבד,

      עם מראה מגדילה ( ראי המלצה מספר 3 ), פינצטה טובה, והנה התגלית, ו… התכשיר

      הזה שיש לו מליון פרסומות? זה שעשוי מסיבים קטנטנים שנתפסים אם הבנתי נכון

      בשערות הקיימות ומעבות וצובעות אותו קצת? סבבה, משפריצים קצת ממנו ( קניתי חום

      בהיר, בצבע הגבות פחות או יותר ) ופשוט מסרקים, מברישים כלפי מעלה ואז הצידה

      אומרים המומחים עם הסיבים האלה על המברשת וזהו, הן מלאות קצת יותר, מחזיקות

      מעמד בגלל השפריץ הזה, הוא עובד קצת כמו ספריי שיער וזהו. המוצר קיים כמעט לכל

      החברות, בכל הסופרפארם, בי, או בכלל.

      3. ראיה – אין הרבה דברים שאני מתעבת, בל ממש, כמו את משקפי הראיה שלי, אני

      מרגישה שהחופש שלי נגזל ממני, ולכן כל הזמן בודקת מה קורה בתחום. מנסה בזמן

      האחרון לבדוק מהי שיטת בייטס, ובמקביל כבר כמה שנים חוזרת מפעם לפעם, בכל

      זאת הפרעת קשב, למשקפי תרגול האלה, תבחרו לבד. אין כמעט מי שלא מאמין שיש

      בהן מן התועלת, גם אם הן לא עושות ניסים. יש שלושה סוגי חירורים, אני מתאמנת

      עם שניים, כמה דקות ביום, מתייחסת לזה כמו להליכה למכון לעינים, ומקווה לטוב.

      4. סלון החורף של קרן ברגיל – בסוף אני אצליח להכין תיקיה עם העבודות שלי

      שמתאימות כל כך לאוצרות שלה, אבל בינתיים, פעמיים בשנה, כמו שעון דיגיטלי

      מעוצב לעילא ועילא אני מתייצבת בארוע אומנות עכשווי, מקורי, מעניין, שתמיד

      תמיד משמח את הנפש. 

      חוץ מזה אני מעלה לכאן תמונה וכיתוב מהאינסטגראם שלי אם לא בקרתן בו

      השבוע, זה פשוט התכתב עם ההרצאת #גילובגדים שלי שלא התאפקתי.

      טוטאל לוק חום, ומעיל שמעט שובר אותו אבל מתכתב איתו, שלמות. הוא צבע נהדר. עמוק, חם, קלאסי. כבר ניחר גרוני מול התגובות בהרצאות: הוא צבע של סבתא שלי – יש לסבתא שלך טעם נהדר, תשאלי אותה ממתי היא לובשת אותו. הוא לא מתאים לכלום – הוא מתוחכם ונהדר עם שחור, עם כחול כהה, עם ג׳ינס, עם לבן ועם כל הגוונים של עצמו ואני מתה עליו גם עם אדום. הצלחתי לשכנע לא מעט אני חושבת… 

      .
      זהו. תהיו נסיכות בנפש, חזקות, עצמאיות, אל תתנו לאיש להכתיב לכן את חייכן.
      .
      זה שבוע לתותים, תפוזים, פרחי חורף,  ביקור בחוף הים ביום אפור, ערמונים, טוב
      .
      לב, נדיבות, קביעת תור לקולונוסקופיה ( סליחה על הקפיצה, אין ברירה ), מעמ
      .
      מחרתיים, טלפון לדודה מבוגרת, ומשהו בשביל עצמך, אל תשכחי.
      .
      .
      .
       ומי שלא רוצה להסתמך על הפייסבוק או האינסטגראם יכולים להרשם כאן 
       
      מצד ימין למעלה, מתחת לאיור לקבלת מייל עם לינק כשמתפרסם פוסט חדש.
      #ארבעפעםבשבוע #המלצות #גילובגדיםההרצאה
      13 בינואר 2020 – 13:46 קטגוריות: המלצות | תגובות (2)

      תגים |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #38

      שתי נשים, חלוצות. האחת חוגגת היום יומולדת שבע עשרה, היא בתחילת מאבקה, אבל זה מאבק שבעולם שיודע, רואה, שותף לכל מעשיה, אינטרנט, רשתות חברתיות ופוסטים ומליוני שיתופים תוך דקות, והשניה, ג׳יין של השימפנזים, בת שמונים וחמש בעוד כמה חודשים, שכתבה יומנים בכתב יד, ושלחה מכתבים ממעמקי הג׳ונגלים, ואירחה עיתונאים שהגיעו לאפריקה מחבקת אותה, כאילו מבינה שסופסוף יש לה ממשיכת דרך למאבקים, לדרך אקטיבית שסוחפת את העולם, אפילו רחבה ומקיפה יותר מהמאבק הספציפי שלה. והתמונה, איזו תמונה נהדרת להתחיל איתה את השנה, העשור, העתיד.

      .

      פתאום הבנתי שאני שולחת אתכם, ואותי לקנות שטויות, ולא שטויות, במקומות רחוקים.

      שעניין המחיר האקולוגי, השילוחים, הטיסות, הדלק, הפלסטיק שעוטף, שלא נדבר על

      תנאי וזכויות בני האדם המייצרים את חתיכות הפלסטיק שנדמה שישנו את חיינו נשכח

      בלהט שמחת המציאות (חולם), שאני מתעלמת ממנו כשזה מגיע לכאן ולהמלצות, ושזה

      אינו תואם את המודעות שלי, ואת ההתנהלות ההרבה יותר מודעת שלי בחיי הפרטיים,

      לכן, הרכנתי מול עצמי ראש מטאפורי ואני אנסה, אני לא קדושה, אבל אני אנסה למצוא

      מקבילות מקומיות למועכי שום ( שכן, ברור שיש כאן איך לא עלה על דעתי לבדוק )

      ושאר ענייני פלסטיק שאולי עדיף מכל בחינה לא להטיס אותם אלפי ק"מ, מבטיחה

      לנסות, כי גרטה בת שבו עשרה היום וג'ין תכף בת שמונים וחמש, ואם הן…

      .

      אז זה היה שבוע של ארועים דרמטיים ומעוררי מחשבה במיוחד בעולם הגדול,

      והבנה שאנחנו בנויים מיכולת מפליאה ואנושית להתעסק בחיים הקטנים, היפים,

      שלנו ולנסות למצוא לעצמנו את הנעים, שולי, מהנה, מייטיב ומייפה, אולי כדי

      לאפשר לנפש לשרוד מול התסריטים האפשריים, ההבנה האקולוגית האמיתית,

      הגבהים הלא יאומנו של חוסר מוסריות ונאותות של ראש הממשלה ומה לא.

      אז בשבת גשומה שכזו, למרות שלא קניתי ערמונים, אני יכולה לספר לכן שאחרי

      כמעט שלושה שבועות הבטטה נכנעה והנצה סימן לענף ראשון, דרך אגב הנה

      כלי בטטה גאוני בבילונגינג אצל נעה, צריך ליצור איתה קשר מייל או טלפון כדי

      שישלחו לכם את הקסם הזה,

      אז נתכנס סביב אח ההנאות הקטנות שליקטתי לעצמי ולכן, ונדמיין שכל מה שמומלץ

      ומתאים כבר שלכן. הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה בכיוון השעון.

      והנה מוסיקה לדרך.

       

      1. מרק – ארטישוק ירושלמי, פטריות, שורשים. זה מרק שיכול להיות מה שתחליטו,

      תלוי במינונים של הירקות. זה שתשימו הכי הרבה ממנו, הטעם שלו ישתלט על המרק,

      למרות שהארטישוק הירושלמי והפטריות תמיד יורגשו, גם במינונים קטנים (אבל

      נפלאים). אז שני בצלים, שתי שיני שום גדולות, שורשים אחרים,  ארטישוק ירושלמי,

      פטריות, תפוח אדמה. מרככים על שמן זית, או חמאה, את הבצלים ואם יש כרישה אז גם

      והשום בזהירות. אחכ מוסיפים ארטישוק ירושלמי מקולף וחתוך לחתיכות לא גדולות כי

      הוא מתבשל לא מהר, את רוב הפטריות, נניח בכמות של שתי סלסלות, עדיף-לא-חובה

      מזנים שונים, הרבה טעם יער, לפעמים אלה המיובשות במים רותחים, כולן קצוצות, חלק

      קטן מהן לחתיכות נגיסות, תפוח אדמה אחד חתוך לריבועים לא גדולים  מדי, זהו. מלח,

      פלפל אפשר לבן, לא חייבים. בערך שלושת רבעי שעה, תלוי רק בארטישוק הזה. לטחון,

      אני מסננת לפני הטחינה קצת תוכן, שומרת בצד ומוסיפה בחזרה אחרי הטחינה שיהיה

      מה לנגוס. להגשה לפעמים כותשת ערמונים, לפעמים פטרוזיליה. כיף חיים.

       

      2. אופס הציפורן – נשברה? נסדקה? נהיה בה צ'יפ ואין בסביבה שופין? שני דברים

      שחילצו אותי לא פעם. או נייר זכוכית ששוכב עם כלי העבודה יכול להציל את המצב,

      אפשר לחתוך ריבוע טקן ולעטוף קופסת גפרורים או משהו לעבודה נוחה יותר, או

      מה שגיליתי לאחרונה, ספוג הפלא הזה או איך שקוראים לו, עושה את אותה עבודה

      בדיוק. תבחרו צבע עליז, אפור בחוץ.

       

      3. חום – סתם, סתם יש לו יחסי ציבור רעים. חום הוא צבע נהדר, זה נכון שאיךשהו

      הוא נראה הולם יותר את הסתיו והחורף מאשר את הקיץ והאביב, אבל סבבה, אנחנו

      בחורף, לא? הוא צבע קצת נשכח, משוייך לרוב לסבתות שלנו, וחבל כי חום הוא

      באמת צבע אלגנטי, עמוק, מתאים לרוב בצבעים, מתוחכם, ויפייפה בדרך כלל,

      אולי לא ביום מלא בוץ וטביעות נעלים, ומכנסיים מוכתמים כמו היום, אבל בדרך

      כלל.  אני אוהבת אותו עם שחור, כחול כהה, לבן כמובן והאמת שעם אדום גם.

      אפשר להרכיב ממנו מראה חד, מתוחכם בלי הרבה מאמץ, רק לשמור, כמו שאני

      מדקלמת נון סטופ בהרצאות שלי, על הרמוניה. כאן, מכנסים חומים, סריג בבג'

      חם, חגורה חומה, וינטאג לתפארת מהאוסף שלי, דוקטור מרטין חומות, מעיל

      קאמל בן אולי ארבע, חמש מזארה, אבל יש כאלה כמעט אצל כל מעצבת, רשת,

      חברה, רק להקליד קאמל קואט, וכרגיל מה שעושה אותך מי שאת, הצעיף,

      כפפות, כובע, עגילים, שיער, איפור, מה שתבחרי. נ.ב. על המכנסים ויטמין סי

      בסוכריות גומי ב"בי", בגלל שהמינון נמוך, מיועד לילדים, אוכלת כמה ביום.

      גם סוכריות, גם ויטמין, ניצחון.

       

      4. look around – לא צריך הרבה כדי להכניס יופי או שקט או אסתטיקה לחיים,

      באמת, רק להביט סביב ולהחליט מה בוחרים להכניס הבייתה. ענף דק של גפנית

      שקטפת מגדר חיה והכנסת לבקבוק קטן, זר תבלינים באיזו פינה, והענף הזה

      שראיתי בדרך הבייתה עמוסת חבילות ולא הצלחתי להתאפק והוא כאן, העלים

      כאילו הבינו שתפקידם השתנה, והשלכת פסקה.

       

       

      עדות מקומית נסגרת עוד ארבעה ימים, אל תחמיצו,

       

      לאורית יש ספר ילדים חדש. מזל שיש כאן שתי ילדות קטנות וחכמות שמגיעות

      להמון ביקורים ואפשר להקריא להן ספרים חכמים, שגורמים לפתוח את הראש

      למחשבות חדשות ומצחיקות, חד קרן מסוג קרנף, הוא ספר נהדר.

       

      תכף אני אעלה פוסט על ההרצאות שלי כי אחרת איך העולם ידע עליהן, אני

      רק אגיד שאני נהנית הנאה גדולה משתיהן, ובשתיהן, לטעמי יש לא מעט ערך

      מוסף. תכף יהיה לינק.

       

      אנחנו בשבוע הראשון, לפי התאריכים, לאו דווקא על פי ימי השבוע, של שנה

      חדשה, של עשור חדש (!) וזו הזדמנות למי שאוהב או חייב סימני דרך וסימנים

      בכלל, כדי לעשות מהפכים בחיים, להחליט החלטות באמת חשובות, כאלה

      שניתנות לביצוע, ולהצליח בהן, זו הברכה שלי אליכם ואליכן, שתחליטו,

      שיצליחו לכם ההחלטות

      .

       

      4 בינואר 2020 – 14:55 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (3)

      תגים , |

      רעב ושובע

      /

      מצב רוח פנימי ומציאות, וההפך.

      הראשון משקף געגוע לבטא ולחיות על פי החופש הפנימי שמבעבע ובועט ונוכח תמיד,

      גם בתקופות שקטות, הצילום של לינדה, המקצוע, גילה, הפראות, והבילויים, ניו יורק

      והזוהר אקסיוז מיי לנגוויץ  של שנות השמונים לא היה ולא יהיה כמותו

       

      והמציאות הערב,

       

       

       

      לא רע, באמת, אבל כל כך, כלכך שונה שלושים מי סופר שנה אחרי.

      הבטחתי לעצמי להשתעשע קצת הערב, לא לוותר לעצמי, ולא לצלם. החלטתי לענוד את

      העגילים האלה עם בגדי הבית הכל כך נוחים ומסמורטטים שלי, הבטחתי לעצמי שפתיים

      אדומות, יין שווה, ספר שאני מחכה להתחיל, שוקולד גם טעים גם בריא, גרביים חמות

      ואדומות שיתכתבו עם השמלה של לינדה. contentment – מילה שאים תרגום שמצליח

      להעביר אותה בדייקנות, נוחות אמיתית במקום ובזמן הנוכחי.

      אני שמחה עם שתי התמונות, עם שני המצבים הפנימיים הדי קבועים שלי,

      רעב שנשאר אבל לא מפריע לשובע, ככה, מדוייק.

       

      שתהיה שנה מדוייקת במינוני החיים שתפיל עלינו, אאאאמן

       

      31 בדצמבר 2019 – 21:53 קטגוריות: אני | תגובות (2)

      תגים , |

      שלום ותודה #לב

      .

      זו הודעה שקיבלתי השבוע,

      כל כותבי ומחזיקי הבלוגים ב"רשימות" קיבלו אותה.

      "רשימות" נסגר, כלומר יסגר באמצע ינואר.

      כלומר,

      מי שרגיל להגיע לבלוג שלי דרך העמוד של "רשימות"

      צריך, צריכה למצוא דרך אחרת להתעדכן,

      הדרך הנוחה ביותר לדעתי, כך אני עוקבת אחרי בלוגים שאני קוראת,

      היא להרשם לקבלת עדכונים במייל, כ א ן, בצד ימין למעלה 

      .

      למרות שטכנית זה לא משנה כלום,

      כי הבלוגים שלנו כבר מזנן לא יושבים על הפלטפורמה של רשימות,

      זה עדיין צובט בלב. רשימות היה בית נהדר,

      וברמה האישית, מהרגע שפתחתי את הבלוג שלי, בפלטפורמה הזו,

      החיים שלי השתנו, וזו לא מליצה.

      הבלוג שלי משתנה בשנים האחרונות, כמו הרשת כולה, כמו העולם עצמו,

      כל הפוסטים החברתיים, פוליטים, זועמים, זועקים, הפכו לפוסטים מיידים

      בפייסבוק, בטוויטר,

      והבלוג הופך ומשתנה לבלוג אישי,

      מתעסק בי, בהורות שלי לפעמים, בהורים שלי לפעמים, בלייף סטייל, בגיל, בגדים,

      הורות, הרצאות, קשב וריכוז, אופנה, פוסט שבועי של ארבע המלצות, ספרים וסרטים

      תערוכות לפעמים, בקיצור באישי שלי, בחיים עצמם.

      .

      הודעה על סגירה סופית של האתר
      למשתתפות.ים שלום,
      עד אמצע ינואר ייסגר האתר באופן סופי. 
      מאחר וכל האתרים האישיים שמשתתפים ברשימות כאגרגטור מאוכסנים בכתובות אחרות,
      כמובן שלא תהיה השפעה על פעילותם.
      ההשפעה היחידה הצפויה היא שמאותו רגע לא יופנו אל האתרים האישיים כניסות מאתר
      רשימות עצמו (notes.co.il).
      אנחנו ממליצים להודיע על כך לקוראים.ות כדי להציע למי שרגילים.ות להגיע דרך אתר
      רשימות להירשם לרשימת התפוצה של האתר האישי או אמצעי עדכון אחרים
      (פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, סנפ'צט, טיקטוק…).
      להערכתנו רב הקוראים.ות כיום מגיעים.ות לאתרים האישיים דרך ערוצים אחרים,
      בין אם רשימת התפוצה של האתר, או הפעילות של הכותב.ת בערוצי מדיה חברתית. ל
      כן, אנחנו לא צופים פגיעה מהותית במספר הכניסות לאתרים,
      מה גם שרבים מהם נוטים לדירוג נאה בגוגל.
      אנו מקווים שמצאתם עניין בהשתתפות בפרויקט.
      בשם צוות האתר (ירדן, דביר, אילן…),
      אורי

      .

      אז הנה ת ו ד ה אחרונה וגדולה ומלאת נצנצים וחיבוקים לשלושת אלה ממני

      על שעזרו לי להתחיל, ולנסות להשאיר עקבות בחול הנעים  של הבלוגספירה,

      אמשיך לי בודדה, ואשא אתכם בליבי ת מ י ד #לב

       

      19 בדצמבר 2019 – 12:40 קטגוריות: בינתיים, בלוגים ורשתות | תגובות (1)

      תגים , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #37

      .

      יש משהו נעים בסיכום שבוע השבועי הזה,

      זה קצת כמו סיכום היום שאני מצליחה, לא האמנתי שאצליח, לכתוב ביומן שורה ביום

      הגאוני הזה שמאפשר סיכום יום במשפט שניים בלבד, עם טריק שחוזרים לאותו עמוד

      כעבור שנה בדיוק במשך חמש שנים. פרטים עליו, ועל כפפות החורף גם, בפרטי.

      זה היה שבוע עם הרצאת הקשב והריכוז שלי בבית ספר תל אביבי לבערך עשרים

      וחמישה הורים ומורות, על פניו מעט מאד אנשים, בתכלס, שיחה מועילה, המון רגש

      ודאגה ואהבה ומרצה אחת מאושרת שניתנה לה הזכות ( באמת, בלי טיפת ציניות )

      להשפיע במעט על היחס של העולם לילדים שגם ככה משאם כבד.

      זה היה שבוע שמביא יאוש ותקווה בענייני מדינה ובחירות,

      רק יאוש בעניין האסדה שתזהם את צפון הארץ ואין מי שיצליח לעצור את הזוועה,

      כזה שהביא את החורף, את הבת שלי הבייתה לשלושה ימים, את שדה הנרקיסים

      בשדה הגדול לפרוח, את מרק הפטריות, ארטישוק ירושלמי, תפוחי אדמה וערמונים

      להצליח ( אנסה שוב ואולי מתכון בשבוע הבא ), את עץ הכריסמס היפה שלי להדליק

      את אורותיו כי זה עושה לי ממש מצב רוח טוב, ואת המוסיקה האפילו יותר קיטשית

      מזו של שבוע שעבר כדי שתכנסו לאווירת השלג אפילו כשהשמים בהירים.

      אז הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון

       

       

      1.מנקה פנים אבל זה לא העיקר הפעם – אני לא זוכרת ( כמובן ) אם כבר סיפרתי לכן

      על מנקה הפנים הנפלא הזה, על זה אני זוכרת, על הראשון לא בטוח ולמי יש סבלנות

      לבדוק, בכל מקרה שניהם מצטיינים, אבל העניין הפעם הוא ניגוב הפנים עם מגבת נייר

       ולא עם מגבת רגילה שתלויה באמבטיה, אפילו לא זו של הפנים והידים. על פי המלצת

      קוסמטיקאית מומחית אחת וזה באמת נשמע פתאום הגיוני כל כך לנגב פנים, עינים עם

      מה שאינו  צובר עליו לכלוך, זיעה, ומי יודע מה עוד. נדמה לי שכבר כתבתי על מגבות

      הנייר הנהדרות באיכותן ובחסכון שיש באושר-עד מתוצרת קירקלנד בגלל שהן חתוכות

      לפסים צרים יותר, אקולוגיה יו נואו, ובלי להיות קדושים מדי. אז גליל אחד מצא את

      מקומו בחדר האמבטיה, וכולן, קוסמטיקאיות ורופאי עינים ( שממליצים גם ) מרוצים.

       

      2. כרית לספר / אייפד תלת זוויתית – במת שזה גאוני. הרי בכל פעם זווית הברכיים,

      גב, מצב ישיבה, חצי שכיבה, שכיבה מוחלטת, השתרעות שונה, ובכל פעם העינים

      וחיפוש אחרי המצב האופטימלי לצפיה, קריאה ממשיך. הכרית הזו היא משולש שבכל

      אחד ממצביו זוית ההנחה של הספר / אייפד שונה במעט וזה כל ההבדל ה ג א ו נ י.

      מצאתי בסין, תבחרו לבד.

       

      3. אורך מכנסיים – יש מכנסיים ארוכים ויש מכנסיים קולים יותר, שאינם ארוכים אבל

      אינם שלושת רבעי, הם ככה באמצע, באורך המושלם ש"עושה" את הלוק הכללי, ולאורך

      הזה יש מתברר מיקום מדוייק, ב ד י ו ק בנקודה שעצם הקרסול שלכן נגמרת, שם צריכה

      להיות המכפלת של המכנסיים. ( לגזור ולשמור לפעם הבאה שתהיו אצל התופרת )

       

      4. מתנה שאין אישית ממנה – חתונה, בת מצווה ( למרות שלבת/ בר מצווה ולברית

      מילה ולחתונות אני נוהגת להביא אקסליבריס אם אני זוכרת להזמין מוקדם מספיק )

      חתונה, סתם בגלל האהבה חותמת אישית של צילום שהופך לאיור שהופך לחותמת,

      זו פשוט מתנה שמשאירה אנשים פעורי פה ומאושרים ( גם אם ישתמשו בה שלוש

      פעמים בחיים ), וחוץ מזה תשוטטו בחנות הזאת יש לה מתנות נהדרות בכיוון הזה.

       

      הנה, כמעט תמו ארבע, אבל תראו, זוכרות את אליפלט? העמותה שהתחילה כשבמחסני

      הילדים של העובדים הזרים והפליטים התחילו למות ילדים, אז אליפלט עדיין פועלת

      ושומרת ועוזרת למאות ואלפי הילדים האלה שלא חטאו בכלום ותראו מה חוזר בעוד 

      שבועיים בדיוק – אני אהיה בסדנא של חנוך פיבן, ואתן/ם?

      חוץ מזה, זה זמן התה עם הג'ינג'ר והדבש, מרק הגריסים של האמהות, זמן לנקות

      את הפילטרים של המזגנים, לקנות תותים ( איך אתן פורסות את התותים, ספרו לי ),

      נוריות, ספרים חדשים, ריקמה וקצת התכנסות. ולחזור ליוגה כמובן, ולא לפחד.

       

      הנה המייל שלי לענייני הרצאות: chelligoldenberg בג'ימייל

      וחוץ מזה בי קיינד כמו שאומרת אלן, שהלואי ואיזה זכיין כבר יצליח

      להביא אותה לאיזה מסך, בי קיינד, נסו לשכנע שני אנשים להתחיל

      למחזר יותר ברצינות השבוע ( אפילו רק כוסות חד פעמיות ושקיות

      רב פעמיות לירקות ( אוי הנה לינק לכאלה ), ותקנו מטריה מצחיקה.

       

      #ארבעפעםבשבוע #onceaweek #גילובגדים #גילובגדיםההרצאה

      14 בדצמבר 2019 – 17:31 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל | תגובות (3)

      תגים , , , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #36

      .

      אולי זה הסתיו מאפשר לי לחזור לכתוב,

      אולי זה הזמן, עברו שתי עונות והזמן נע ומניע כמו שהוא יודע,

      ואני במצב רוח טוב, ורוצה לחזור ולחלק ולהמליץ ולהציע מהשפע שאני והפרעת הקשב

      שלי אוספות ומלקטות ורואות בלי סוף, כי אנחנו באמת לא מפסיקות לראות, הכל.

      לפעמים זה מציף ומעייף ומציק לראות הכל, להפנים הכל, ולפעמים זו מתנה גדולה.

      אז הסתיו כאן, תכף יהיה חורף,

      זאתי שלי בירושלים ואני אפילו מצליחה לבלות שם לפעמים יומיים ולגלות עיר שיש בה

      יותר ממחלוקות קודש וחול והנה בלוג חדש ונהדר וירושלמי שווה שפתח ומתפעל אותו.

      ההרצאות שלי הולכות ותופסות תאוצה שזה מאד מאד מ א ד משמח אותי כי גם לדבר

      ללא הפסקה וגם לקבל על זה מחמאות ולא הערות, פרס.

      אז הנה, חיכיתי שהמשהו הפנימי יתעורר,

      שהטלטלות החזקות שעברו על כוחות הנפש שלי גם יגרמו לניעות פנימיות כמו שסערות

      עושות וגם ירגעו מעט כדי להיות מסוגלת להתעסק בדברים הקטנים, המענגים, הפשוטים

      ולהנות גם מהם וגם מהאפשרות לחלק אותם איתכן,ם, עם מי שכתבו איפה את, ניגשו

      לפעמים ברחוב ושמחים גם. אז תודה שחיכיתן בסבלנות, הנה חזרנו, והנה תפתחו את

      המוסיקה השמאלצית והנהדרת של דצמבר, ותקשיבו תןך כדי קריאה של

      ארבע המלצות, פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון.

      . 

      1. מועך שום – באמת שכבר ניסיתי את כולם, את היקרים, את הזולים, את המנקים את

      עצמם,  את הנשברים אחרי שבוע, והנה גיליתי את הכי שווה בעיני ולדעתי. אפשר עם

      הקליפה אגב, אפשר לקצוץ את את הקצה, אפשר מה שרוצים, לדעתי מצאתי את שלי.

      .

      2. הפטנט של הסנדלר הזקן – זה קורה בכל פעם מחדש, נעלים חדשות, נהדרות,

      אצה רצה לנעול אותן ואחרי חמש דקות מתחילה אי נוחות גדולה, העור נוקשה, מציק

      ומשתפשף מעל העקב או בצדדים והמלכודת של איך העור יתרכך, איך הנעליים "ישברו"

      ויגיעו לנוחות המתבקשת, כשהגעתי אל הסנדלר הזקן בכוך הקטן בשכונה החדשה שלי,

      הוא לקח פטיש, גדול יותר מזה המצולם ( אני מתעצלת לחפש את הפטישים של אבא

      שלי שנמצאים איפשהו ) הניח על עור הנעל חתיכת בד ופשוט נתן כמה וכמה מכות גם

      על הצד הפנימי וגם על הצד החיצוני של הנעליים. קסם. לא, באמת, כמה נסיון צריך

      כדי לזקק ופעולה פשוטה כזו שיכולה לפתור בעיה בשתי דקות.

      .

      3. שפתון, ליפסטיק, אודם – בעוד כמה חודשים תצא סידרת טלוויזיה חדשה ב"הוט"

      שאני משתתפת בה, קוראים לה "לאבד את אליס" וצוות הנשים הנפלא שלה כולל את

      סיגל אבין שכתבה וביימה ( כבוד!), איילת זורר המקסימה בבנות, ליהי קורנובסקי, שדה

      מוכשרת שמזכירה לי את עצמי מפעם, אנרגיה חסרת מנוחה וצוות גדול ונהדר של נשים.

      ואז הגיעו פגישות הלבוש והמייקאפ והתסרוקות, וסיגל התעקשה על אודם אדום שזה

      משהו שאני לא מחבבת כבר שנים. פעם אהבתי אותו לצורכי עבודה, בעיקר דוגמנות,

      אבל בחיים הפרטיים, נדירות הפעמים שהדגשתי את השפתיים ולא את העינים, והחוק

      הרי אומר שאו זה או זה. אבל סיגל התעקשה, וכיוון שגדלתי והפכתי קשובה יותר

      מי היה מאמין נתתי אמון וזה השתלם, אין ספק שתמי היא גברת עם ליפסיק אדום,

      כמה חודשים ותראו לבד. בינתיים פה ושם, לעיתים רחוקות ונדירות התחשק לי גם!

      ומצאתי את הליפסטיק המושלם, באמת. הוא מט, הצבע שלו אדום עמוק אבל נעים,

      הוא של בובי בראון ואה, קוראים לו "red arpet" – יותר מזה? :)

      .

      4. מחברת שעושה חשק וכפפות חורף חדשות שהגיעו – אתמול כשבאתי למפעל

      של דורין אתמול, נסענו יחד להרצאה שלי ושיחה שלנו ומפגש עם הלקוחות שלה בחנות

      ברחובות, ראיתי על השולחן מחברות נעטפות, מיד הרמתי אחת לראות, זה מוצר חדש,

      קטן וכל כך יפה, מדוייק, שמיד עושה חשק לכתוב, לשרבט, לתת מתנה. מחברות

      ופנקסים הם תמיד מלאי הבטחות, שהכל יקרה, אפשרי, יזכר. זו מחברת מרובעת

      ויפייפיה ומלאת הבטחות, ומה שדורין מבטיחה, דורין תמיד מקיימת.

      ואז הבוקר הגיע משלוח כפפות הסתיו חורף החדשות שלי, אלה המחליפות את

      כפפות הקיץ. הן עשויות מחומר נעים להפליא, עד המרפק, מלאות סטייל ותחושת

      הגנה וחום ועם פתח לאגודל ואצבעות חופשיות לשוטט בכל הפייסבוקים,

      אינסטגרמים ובלוגים שרוצים. הן אצלי ואפשר לפנות אלי כאן למעלה דרך

      ה"כתבו אלי" או דרך האינסטגראם.

      .

      והנה המוטו להרצאה השניה וכל כך כייפית ומועילה שלי #גילובגדיםההרצאה

      .

      אז הנה הצלחתי,

      אני מזכירה לכן לקבוע תור לצפיפות העצם אם אתן בנות ארבעים והלאה, היא מחלה

      ערמומית כי לא חולים בה ( כאילו ), אבל אם לא מטפלים בה, אללה יסתור איזו זקנה

      איומה היא יכולה להפיל עלינו. המועמדות העיקריות, נשים גבוהות, רזות, שעישנו המון

      ושלאמא שלהן יש, לא פספסתי שום קטגוריה!

      דברים של הסתיו הזה : מרק גריסים, פומלות מהעץ של אבא, צעיפים שעוטפים ומוסיפים

      תמיד המון, יין אדום, תיקי פאוץ' יפים ( אוהבת, אוהבת ), ג'ינס וסוודרים ענקיים, שירי

      כריסמס שמעוררים כמיהה למשהו לא מוכר, עוד מעט ערמונים וארטישוקים וגרביים

      עבות ושוקו חם ונטפליקס וספרים נהדרים שאביא לכאן בשבוע הבא, ועכשיו, אני חייבת

      ללכת להרים קצת משקולות בשביל העצמות הזקנות שלי :)

       

      היה כיף, תבואו שוב,

      ובינתים, תהיו נחמדים, אל תכתבו טוקבקים, אל תאמינו לרכילות, וקחו ויטמין D

      .#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #onceaweek #גילובגדיםההרצאה

       

      4 בדצמבר 2019 – 16:36 קטגוריות: גילובגדים, המלצות, לייף סטייל | תגובות (9)

      תגים , , |

      חצי שנה ויומולדת

      /

      אז מה אני יודעת על זה אחרי חצי שנה?

      אני יודעת שעם כל העצב העמוק, המציף, לפעמים חד, לפעמים רך,

      וזה שמפתיע ומגיע בלי הכנה, שוצף וקוצף במעמקים,

      בעצב הזה יש משהו טבעי,

      כמו בפרידה ממנו שהפתיעה למרות שלא הייתה אמורה.

      בפרידה מאבא אהוב כל כך וזקן כל כך היה גם משהו רך ופשוט ומתקבל על הדעת,

      ומה שלא ידעתי שיקרה, וקרה וקורה היא העובדה המפתיעה

      (כי לפני שאת נפגשת עם האין, אין לך מושג מה ואיך יהיה )

      שהוא לגמרי ישנו. הוא פשוט אבא שלנו, חלק מאיתנו וזהו, אין אין,

      והוא נוכח וחלק טבעי ופשוט ומתוק כמו תמיד ממני ומהחיים שלי,

      לא באופן רוחני, בלי סימנים ועניינים, פשוט נוכח בי.

      ולמרות שאת כף ידו חופנת את פני בתנועה המרגיעה בעולם, המקום הבטוח שלי,

      את זה אני עדיין לא מצליחה להרגיש למרות כל תרגילי הלי סטרסברג שלי, זה בסדר.

      אבא שלי, שלנו, איננו, סדר העולם נשאר כאן כפי שהוא אמור להיות,

      והאהבה היא אותה אהבה.

      .

      היום יום הולדתו התשעים ושמונה.

      1 באוקטובר 2019 – 10:56 קטגוריות: אני, רחלי | תגובות (3)

      תגים , |

      עוד מעט

      .

      זה זמן שינוי,

      אולי הגדול מזה עשרים שנה.

      אבא שלי, אהוב ליבי עצם עיניו לתמיד,

      וכמעט באותו יום הודיע לי הבעלים של הבית שלי שהבית נמכר. הבית שלי נמכר.

      הבית שלי מהיום שנכנסנו אליו שניים לפני עשרים וארבע שנים וזאתי אחת בבטן

      ועד עוד שבועות בודדים, הבית שלנו, שלי ושל הבת שלי,

      הבית שהיה ועודו כל מה שבית יודע להיות.

      שמח, מלא אהבה והתרגשות וחיים חדשים ותינוקת,

      ומרוסק ומלא כאב וכעס ועצב ותסכולים,

      ומבריא ובונה חיים בשתיים,

      חיים טובים ורגילים, מלאי שמחה ואהבה, בעיקר אהבה.

      וילדה קטנה שגדלה בו, וחברותיה וחבריה, ומסיבות פיג'מה, וארוחות ערב,

      ומשפחה וחברים ועבודות יצירה מהגן על הקירות, וויכוחים, וכלבה בלונדינית

      וחתולה ג'ינג'ית וסיפורי לילה טוב ופתיתים ובולונז ( בשנים שאכלו כאן בשר ),

      ומיץ פטל ומכונת קפה, ומים בטעמים, ואורות כריסטמס לאורך כל השנה מנצנצים

      בחלונות, וחגיגות פרטיות, ולילות חסרי שינה, והריונות שלא צלחו וציערו כל כך,

      וזאתי נוסעת עם אביה ואני כאן, ובכל מקום, והבלוג שהתחיל כאן בבוקר בית ספר

      אחד, וסרטים ותערוכת צילום, ושני ספרי ילדים, וטור בעיתון של המדינה, וסדרות

      טלוויזיה שוות, ועבודה, וכתיבה, וחברות חדשות באות, וישנות נעלמות, וחברים וחברות

      ורומנים קטנים וריח של יסמין ודיבשה, וגפן שמאיימת להשתלט על הבית, ועוד אחת,

      וארגז חול, וערוגה מוזנחת ופרחים ורוזמרין במיימדים מפלצתיים, וגרניום לימוני לתה,

      ותבלינים, ועץ לימון שהנה, רק השנה מועיל לתת פרי, ומנגו שפירותיו זהים בטעמם

      לעץ המנגו של בית ילדותי שנופלים לחצר שלנו מהשכנים ואני אוספת ומתחלקת,

      ובריכה ענקית שהעמדנו בחצר בכל קיץ בשביל דגיגת הבית וחברותיה, וקלאס מצוייר

      על השביל, ונדנדה כמובן, ורשת צל לטובת ישיבה בפאטיו, וליקוט כסאות ישנים

      ברחובות כי אני הבת של אבא שלי,  ושיחים מטפסים, וספרים מעורמים ומשחקים

      וחבלי כביסה ופינת ישיבה מתחת לגפן ומחסן מתפקע, וצעד ראשון, וחגיגות יומולדת

      עם קוסם, ובלי, וספרים וצבעים ואור יפייפה מהחלונות הפונים למערב, ושמש חזקה

      בצהרים, ואור שקיעות וירידות לים בקיץ, וירידות לים בסערות חורפיות, וגיל ההתבגרות,

      וסערות פנימיות, והוריקנים חיצוניים, וטריקת דלתות, ופיוסים, וביקורי אבא כשזאתי חולה

      ובאלאגן וסדר וההפך, וחיים, ושינויים, ושיגרה, וטיולים, ומחנות קיץ, וטיולי שכונה לצלם

      בתים נטושים בין חיים שהיו לחיים שיהיו, וגניבת פיטנגו מגדרות, וזרי תבלינים, וטיולים

      לשדה הגדול, ונסיעות לבית הספר, ושיזוף בגינה, וקפיצה בשלוליות ותיעוד וצילום וסתם,

      ושני קברים למטה, מתחת לעץ האשכולית של לולו ודיןדון אהובות שהתחילו וסיימו כאן

      מסלול חיים, וסירים ומתלים וארונות ובגדים ומגירות וקומבניזונים ואלבומים מצהיבים

      שהגיע הזמן לסרוק ושינויים קטנים בריהוטים ומיקומם, אבל ממש קטנים, ועבודות

      אמנות חדשות וישנות על הקירות מתחלפות לפעמים, ובוגונוויליה אכזרית, ושביל בטון

      עם טביעות כפות ידיים ושמות ותאריך, וחבלי כביסה, ונזילה מהגג השטוח, וחדר של

      תינוקת שהפך לחדר של ילדה קטנה, של נערה, של חיילת, של מישהי שמסתובבת

      בחו"ל ועכשיו חדר של מי שמתחזקת שני חדרים נוספים עכשיו, כאילו עוד אחד לא

      הספיק, האחד ליד אחיותיה המתוקות ואחד בירושלים בירת האוניברסיטה,

      ואיך בכלל אפשר לסכם חיים בבית קטן ואהוב כזה,

       

      ואיך אצליח לעשות לה בית במקום חדש שתרגיש בו בית אין לי מושג,

      כי למען האמת, אין לי מושג בעצמי איך אצליח לעשות לי, לנו, בית במקום אחר,

      אבל אני יודעת שאצליח,

      כמו שאני יודעת שאני הבת של אבא שלי גם אם אין לי אפשרות לחבק אותו

      או להרגיש את כף ידו הטובה מלטפת ומחזיקה לי את הלחי לרגע.

      זה זמן שינוי גדול,

      בניה מחודשת של הכל,

      טלטלת חיים,

      ואולי הגיע הזמן לאהבה גדולה בכלל, וחדשה כמו הכל.

      .

      14 באפריל 2019 – 22:30 קטגוריות: אני | תגובות (22)

      תגים , |

      לב

       

       

       

       

       

       

       

       

      27 במרץ 2019 – 08:07 קטגוריות: אני | פרסם תגובה

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #35

      .

      זה היה שבוע שבו לא ליקטתי צילמתי ושמרתי המלצות

      ואז כשנגשתי בבוקר לתיקיה שבה אני שומרת המלצות לימים גשומים, כמו היום וכמו

      הפתגם, התיקיה נמחקה! אין טעם לשאול איך, רק לחייך ולתהות איך החיים בלעדיה,

      ועל מה אתם מתלוננים או את מי אתם מאשימים. בכל מקרה, אני הרי טובה, אפילו

      מצטיינת ברגעי משבר ואילתורים, ואחרי כמה דקות של ניסיונות עצמיים בהתחמקות

      ממשימה – אוי אוי אוי נמחקה התיקיה להמלצות בסטנד-ביי – שרק אני הצבתי לעצמי

      בעצם, לקחתי מצלמה והתחלתי להסתובב בבית ולחפש המלצות בייתיות.

      עצתי להשבוע היא לעשות בדיקת צפיפות עצם בדיוק בזמן שממליצים לכן,

      ממש להתייחס לזה ברצינות כמו לכל הבדיקות האחרות המומלצות ללא אפשרויות

      בחירה רבות, לקחת סידן ובעיקר ויטמין די ימח שמו, מי ידע כמה הוא חשוב ושסיפורי

      האנחנו גרים במקום עם המון שמש הם רק סיפורים.

      אז כיוון שאני מעט חלשה עדיין מהשבוע הזה, הנה ארבע המלצות בייתיות,

      משמאל למעלה, בכיוון השעון כמו תמיד, ונורה ג'ונס אחת שבאמת עושה מוסיקה נהדרת

      גם אם כל המסעדות בעולם משמיעות אותה.

      1. לא חייבים לקנות – לפעמים זה אושר לקנות פרחים הבייתה, בעיקר עכשיו כשפרחי

      החורף נמצאים בשיאם והנוריות שאני אוהבת אולי הכי, רק החרציות שכבר מתחילות

      להצהיב את צידי הדרכים ואת השדה הגדול מתחרות בהן ( זה זמן לשים זוג מספריים

      במכונית לעצירות פתע ), והכלניות והנרקיסים והאיריס המתורבתים ובכלל החורף זו

      עונת פרחים נהדרת. אבל כמשמחשק משהו פחות מתורבת, מובן מאליו זה זמן לקחת

      את המספריים מהאוטו או מהמגירה ולצאת לשיטוט ברחובות, בצידי הכבישים, בחצרות

      עירוניות, בגנים ציבוריים, איפה שרק תביטו יש רוזמרין ולוונדר ולימונית ועלי זית אם

      רוצים וענפי הדרים ואורגנו ומיני צמחים ותבלינים שירכיבו לכם זר טבע שיריח נהדר,

      יראה קצת אחרת, ואם תרצו תה, יעזור גם בזה ( או תפוחי אדמה בתנור ) ובצילום,

      סיבוב שלי בחצר שלי אתמול, עם עזרה קטנה מהגינה ליד קופת חולים :)

      2. רצפה נקיה וריח – אני לא חסידה גדולה של ריחות מסחריים, לא של מרככי כביסה,

      לעולם ומעולם לא השתמשתי במבשמים למיניהם, הם תמיד מריחים לי "גדול" מדי,

      מלאכותי ומעצבן, אבל אז נכנסתי יום אחד להום סנטר אופ אול פלייסס לקנות מי יודע

      מה ופתחתי את הפקק של זה ופופפפ ידעתי שאני רוצה שהריח הזה יהיה סביבי לפעמים

      בבקשה. אז קניתי, ש'תמשתי, האמת שהופתעתי מכמה הריח הזה משמח אותי ואפילו,

      יס מרתה, אפילו חזרתי לשם ( בשביל משהו אחר, אבל הפרטים לא חשובים ) וראיתי

      שיש גם נוזל כביסה ומייבש מהסידרה עם השם הנוראי, אני הראשונה להודות, מלון.

      מה מלון מה, תכתבו נסו-אותי, זה יספיק. גם לכביסה וליבוש, פשוט נסו.

      3. גפרורים ארוכים – לא יודעת כמה כבר משתמשים בגפרורים להדליק את הגז,

      אבל בשביל להדליק נרות לארוחת ערב, נרות יומולדת או על האש בפיקניק או סתם

      לנסות להדליק מדורה וגם סתם כדי להרגיש קצת יותר סקובידו או משהו, לאיקאה

      יש גפרורים ארוכים שמגיעים בחבילות של שתיים, ולי הם נעימים בעין וביד.

      4. קרם ידיים שווה – זה צילום אמיתי, הידיים התייבשו מניכוש כמה עשבים שוטים

      בגינה ונגשתי לקחת את השפורפרת וכמה שניסיתי כבר לא היה מה לסחוט,

      לקחתי מספריים והנה אני מתקתקת על המקלדת עכשיו בידיים רכות ( יחסית,

      המדובר במלחמה מתמדת בגנטיקה של איכרה אוקראינית). זה קרם ידיים מצויין.

      יש טובים ממנו, יש טובים כמותו, יש המון גרועים ממנו, אותו אני מחבבת, ואופס,

      יש השבוע עשרים וחמישה אחוז הנחה על כל המוצרים בחנויות ובאתר. יאפ!

      מה עוד?

      סולתם עושים מכירה שנתית גדולה אם יש לכם חיבה לסירים וכלי מטבח.

      ותלכו חפשו אפליקציה בשם שירי, אין לינק. זאת אפליקציה חדשה של שירים

      ישראלים בלבד, אפשר לבחור עד שלושה זמרים/ להקות, שאפשר למחוק

      ולשנות בכל  רגע כמובן, זה מושלם. אמא שלי למשל, בזכות הגבעטרון,

      יפה ירקוני ואריק לביא העבירה שעה נהדרת השבוע. אפליקציה מצויינת

      למחבבי מוסיקה ישראלית, בין יום הזכרון לברבאבא, לפי טעמכם, רק תבחרו.

      .

      .

      זהו. תכף יום האהבה וכולם ינסו למכור לכן, לכם ה כ  ל,

      ממתיקות הרומנטיקה עד חובת לקנות מתנה אחרת היא/הוא יעלב.

      אז גם אם אתם נכנעים לפחד להעליב או לפגוע,

      גם אם זה לא ממש הכוס תה שלכם הקוצ'י מוצ'י הזה,

      או שתסבירו או שתשקיעו  במשהו שאינו דלוח, בנאלי, רומנטי סתם,

      הכי חשוב שמי שאתם אוהבים, ידעו שאתם אוהבים,

      איך? תמצאו דרך.

      הנה, אני למשל מחבבת אתכם/ן מאד, כבר שנים :)

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים

      9 בפברואר 2019 – 20:55 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (3)

      תגים , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #34

      .

      האמת שאני שמחה כל כך שלא קר ורטוב,

      ואז רגשי האשם הקולקטיביים של המדינה הזו מצליחים לגרום לי להגיד לעצמי שבסדר,

      שיהיה קצת קר וירד גשם, נסבול בשקט, בחדר החשוך ( והקר ) לטובת אחי החקלאים,

      ומקורות המים. הקולקטיב הצליח בשטיפת המוח שלו בנושא הזה, מודה.

      אופטימיות זהירה התעוררה השבוע, יתכן שנוצר מצב שזה אפשרי להחליף את השלטון

      הנוכחי אמן-סלה, למרות שכנראה אשאר במפלגת האם שלי, למרות שהאמא הגדולה

      חסרה ככל שעוברים הימים, השבוע מלאו חמש שנים למותה של שולמית אלוני, אשת

      מופת אמיתית, אבל האופטימיות…

      ומי ידע/ה שסמסטרים באוניברסיטה נגמרים בדיוק באותה מהירות כמו בבית ספר?

      ושהלב והראש שלך יהיו מרוכזים בזמן הזה בבת שלך גם אם היא רחוקה בדיוק כמו אז,

      ושהעונות מתקצרות ככל שאת מתבגרת,

      והשהתותים מתנפחים למיימדים שכבר אין חשק לאכול אותם בגלל איך שהם נראים,

      אבל אם מחפשים ומוצאים תותים אמיתיים, קטנים ועקומים ולא מושלמים, הטעם ההוא

      עדיין נמצא בהם, גם באבוקדו, שכן, הצלחתי להנביט גלעין אחד סוף סוף.

      ושג'ינס ישאר כנראה עד יומי האחרון הבגד הכי הכי נוח ללבוש לא-חשוב-מה,

      ושמוסיקה שאנחנו שומעים ומכירים שנים מעוררת רגש ושקט,

      אז הנה מוסיקה שאני שומעת לשעה אחהצ הזו,

      וגם זמן לעוד הרפתקאות בדחיפות.

      בינתיים, הנה ארבע המלצות, פעם בשבוע,

      משמאל למעלה, בכיוון השעון.

      .

      1. סלט כרוב – באמת שלוקח להכין אותו חמש דקות. פשוט טעם, אבל מדוייק וצובט

      בפה וטעים אש, הבטחה. כרוב פרוס לפרוסות דקיקות ממש, אם יש לכן/ם קולפן

      כרוב רחב, אפילו יותר טוב.

      הכל לקערה גדולה ממש. אם מעץ, לשפשף שן שום על דפנותיה, אם לא קערת עץ,

      למרוח על הדפנות של קערת הלא עץ קצת מיונז במקום, אופציה לא רעה אם כי אני

      מעדיפה תמיד את האופציה הראשונה. כפפות לטקס אם מעדיפים על ידיים חשופות,

      לקחת מלח שולחני ואם רוצים שן שום כתוש ולפזר על כפות הידיים / כפפות, למעוך

      קצת את רצועות הכרוב, לא הרבה מדי, אבל מעיכה ולעזוב. עכשיו מוסיפים, אפשר

      עם הידיים: מעט מאד שמן זית, קורט נדיב סוכר, ומיץ מחצי (תנסו לבד כמה) לימון

      עסיסי ולא קטן. מעורבב? יופי. עכשיו בצל ירוק או עירית קצוצים דק ושיעמוד

      להתארגן על עצמו במקרר שעה או משהו כזה, לא חובה. תזכרו כשתטעמו שהוא צריך

      להיות עוקצני וממש ממש לא פרווה בטעם. זהו.

      2. עציצים, מישהו? – איך משקים אותם, את עציצי הבית? עם בקבוק והכל נשפך

      מסביב? משפך קטן, גדול? בקבוק מזדמן? בקיצור נמצא פתרון להשקית עציצים

      בתוך בית, מרפסת. זה מכסה פלסטיק קטן ומחורר שמתלבש על בקבוק מים

      מינרלים סטנדרטי, וזהו. לא גאוני? גאוני. הוא כאן בבית כבר כמה שבועות ממולא

      מים כל הזמן, בסטנד ביי וממלא את תפקידו בקלות, וכאן ההמלצה הייתה נגמרת

      אם לא הייתי מוצאת היום במקרה  את זה, שנראה סוג אחר של פטנט, אבל שווה.

      3. מולטי ויטמין בנות – יש בו הכל לפי הרשימה של האנדוקרינולוגית, והוא כמו

      סוכרית גומי, שבשבילי זה נהדר כי אני לא צריכה לזכור לקחת כדור אלא להושיט

      יש לסוכריית גומי, שזו אהבה כגדולה שלי. סידן, ויטמין די, חומצות, ויטמין בי, יש

      במולטיויטמין הזה מכל טוב. ואם תבדקו בחברה המייצרת יש גם לגברים, ילדים

      בני נוער, מבוגרים בלי אבחנת גיל ( מה, למה? ) ועוד. הספר המופלא ברקע

      הגיע השבוע והוא שייך להמלצה מספר שתיים בפוסט הזה.

      4. הם לא מייצרים את זה יותר – מכירות? את הבושם שהשתמשת בו שנים, את

      מסיכת המנטה המופלאה, את הליפסטיק מה יש לי עם ליפסטיקים השבוע, מס 82

      של איזו חברה שהיה בדיוק בדיוק הצבע המושלם בשבילך,  מצאתי השבוע יצרן

      שמייצר מייקאפ, ליפסטיק, מה שלא יהיה על פי הזמנה, אבל איבדתי את הלינק

      אליו, מי שמכירה, אנא כתבי לי. והארבע המלצות כבר מצולמות וערוכות יחד ואין לי

      כח להתחיל מהתחלה, אז נשאיר, וככה תשומת הלב תופנה ובצדק

      לגברת רוסליני, איזבלה היפה, שמתחזקת גם חשבון אינסטגראם פעיל מאד אם לא

      הכרתם. שחקנית, אמא, סבתא ופעילה חברתית, ובנוסף דוגמניה ושחקנית פעילה

      ושמחה. כאן, על שער חדש של ווג גרמניה, בת ששים ושש שמרגישה נוח עם עצמה,

      עם גילה, ונדמה שלא נמצאת במלחמה עם כלום, הללויה.

      תהיו טובים, נדיבים, אל תכתבו טוקבקים לעולם, זה מזהם את העולם,

      אל תהיו קטנוניים, אל תחשבו שזה על חשבונכם, זה לא. לכו ברגל, קראו ספרים,

      אפילו אחד בחודש, ככל שזה קשה עם הסמארטפונים האלה, אל תוותרו לעצמכם.

      ותכף אביב.

      .

      #ארבעפעםבשבוע #onceaweek

      2 בפברואר 2019 – 16:46 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (2)

      תגים , |

      גיל ובגדים #6

      .

      אחת ההמלצות שלי השבוע ב#ארבעפעםבשבוע הייתה ליפסטיק,

      או שפתון כמו שכותבים, או אודם כמו בילדות, או ליפסטיק כמו אמא שלי,

      כזה שכשמורחים אותו על השפתיים, מתקבל צבע טבעי של הפיגמנט שלך,

      כלומר גוון שפתיים שנראה כמעט טבעי לגמרי,

      שעוזר להחיות מעט את החוורון שפושה עליהן כמו שהגיל יודע להחוויר.

      וטלי רוזין, גם חברה, גם מבינה בגיל שלנו,

      עובדה, כתבה עליו ספר נהדר ומועיל,

      כתבה לי שלא רק גיל ובגדים, גם גיל ואיפור, כשהליפסטיקים העזים לא עובדים יותר,

      וחשבתי ש נ כ ו ן,

      גם לגיל ואיפור מגיע מקום,

      כי גם באיפור מגיע הזמן שחייבים להביט במראה באומץ ולהבין מה קורה שם.

      לכל אחת (ואחד, אבל אנחנו מתרכזות בנו עכשיו ) יש את המקומות בהם ניכר גילה,

      ולא שיש לנו משהו נגד להראות בנות גילנו, אבל היי, אפשר להראות over 50

      קוראים לזה באינסטגראם, מבלי להראות עצובה וקשה כשאת במצב רוח מצויין.

      לכל אחת יש את כובד הגיל שלה איפהשהו, זה מה יש.

      האחת בעפעפים שגורמות לעינים להראות חצי סגורות, ועצובות,

      האחת בקו הלסת שנחלש,

      האחרת בזוויות הפה שגורמות לה להראות במצב רוח רע גם כשהיא לא,

      והשיחה על ההפנמה והקבלה או ההחלטה ל"הלחם או לא" תדחה לפעם אחרת,

      עכשיו נתמקד בהנסיון להבין מה חזק ומה חלש בפנים בני החמישים פלוס שלך,

      ומה עושים עם זה.

      אז ככה, את הרי יודעת מה הנקודות החזקות במראה שלך ומה הפחות חזקות, נכון?

      לא? קחי צילומים שלך מהשנתיים האחרונות, לא מחייכת, תתבונני ברצינות, ותדעי,

      הבטחה.

      ועכשיו, כשאת יודעת,

      כל מה שנשאר זה להדגיש את היפה, ולא להדגיש, כלומר להדהות את החלש,

      בדיוק כמו בבגדים, בעיצוב, בלימודים ובכל חלק בחיים.

      אז למשל וכדוגמא, הנה אני,

      כזאת אחת שהחלק החלש בפנים שלה הן השפתיים שלה.

      מעבר לעובדה המבאסת שעם הגיל הקולגן הולך ונעלם מהגוף,

      ולא, עדיין לא השתכנעתי שאפשר לשתות אותו ולהחזיר אותו למאגרי הגוף,

      ובכל מקרה, כתוצאה מענייני הגיל וההורמונים ובכלל כנראה,

      השפתיים מאבדות נפח, נדמה לי שגם  ארבעים שנות עישון תרמו לא מעט,

      ואנא, בלי אויש תפסיקי,

      אני לא מתלוננת על כלום, מודה למזלי הגנטי ויודעת בדיוק מה העניינים כאן,

      ומזהה, כמו שכל בחורה עניינית עדיף לה, איפה נקודות החוזק, ואיפה לא.

      ולכן, במקרה שלי, אני בוחרת ל א להדגיש ולהבליט את השפתיים שלי, אלה

      עם הנפח המופחת וקמטי העישון ימח שמם מסביבן, עם שפתון חזק ובולט,

      אלא להפך, למזג את צבע השפתיים עם הפנים,

      להרחיק את המבט של המתבונן, למקד אותו בחלק החזק שלי ( לדעתי )

      העינים. איפור מדגיש צבע, אבל לא חזק מדי, מסקרה ( לא בצילום הזה, בסדר,

      התעצלתי ), קונסילר מתחת לעינים להבהיר את הכהות המצטברת שם

      להדגיש

      את צבע העינים,

      לרכך את השפתיים

      עם צבע העור,

      ואופס,

      הטוב שלי מובלט,

      החלק הפחות חזק

      מתמזג עם הפנים.

       

      .

      .

      .

      .

      .

      והנה דוגמא לבחירה הפוכה ממני ככל האפשר

      בתיאוריית תבחרי נקודת חוזק אחת בפנים שלך, ותמקדי בה.

      תראו,

      תראו איך דורין, פרנקפורט, מוכשרת, חברה ויפייפיה מבליטה כבר שנים את מה שהפך

      לסמל שלה, ליפסיק משורטט בקפידה, על שפתיים מושלמות, ובלי איפור על העינים.

      .

      ותראו איזה יופי של בחירה זו, מוקד אחד, חזק וטוב, זה כל מה שצריך.

      התמונה מהאינסטגראם שלה.

      .

      סיכום:

      רוב הנשים בגילאי חמישים יראו הבדל במליאות השפתיים שלהן,

      אני חושבת שזו תהיה עצה כללית טובה, לבחור בשפתון מט, בצבע לא בולט במיוחד,

      אלא אם את מהזן של דורין, שאז, תבלי, תבליטי, תצבעי, תחגגי את הגנטיקה שלך!

      והיתר, היי,

      אפשר לשמוח בעובדה שנכון לזמן הזה,

      העדיפות האופנתית נוטה לכיווננו,

      שפתונים בצבעים טבעיים מאד, לא מבריקים, כאילו לפי הזמנה.

      וחוץ מזה, באופן כללי וחשוב,

      עדיף להתרחק מאיפור חזק,

      איפור חזק לא משפר, הוא מבליט תווים, קמטים, ושאר עניינים.

      בגיל חמישים עדיף להצמד לאיפור רגוע, חכם,

      קצת קונסילר, קרם cc ללחות ואחידות, קצת סומק,

      כי הפסקנו להסמיק כנראה,

      ונקודת מוקד אחת, עינים או שפתים ( או כלום ),

      תלוי בך, רק בך.

       

      והכי חשוב לפרופורציות, אבל באמת:

       

       

      .

      .

      29 בינואר 2019 – 22:24 קטגוריות: aging, גילובגדים | תגובות (6)

      תגים , , |

      ארבע המלצות,פעם בשבוע #33

      .

      יש לי שתי אפשרויות, תמיד,

      האחת לכעוס על עצמי כשאני לא מצליחה לעמוד בהחלטות שלי,

      והשניה להבין שאם צלחתי חצי משנותי ושרדתי,

      אז הפרעת הקשב הזו, על הדחיינות הבנויה בה, המרדנות שאינה מרפה,

      וכל מה שמונע ממני לפעמים לעמוד בדד ליינים, החלטות וכו'

      הם חלק ממני,

      חלק שלא הייתי מוותרת עליו כנראה,

      ואם אני נעלמת מהבלוג, ההמלצות, ענייני גיל ובגדים לשבוע פתאום, זה

      1. לא סוף העולם, למרות שאני כל כך שמחה כשאני כן מצליחה

      2. אני תמיד חוזרת, זה כבר ברור לגמרי

      3. מזל שזו לא עבודה עם בוסים כי בטח הייתי מפוטרת מזמן

      4. ההודעות שאתן ( ובודדי האתם ) שולחות לי משמחות אותי כל כך

      5. הקיצר, היו עניינים, חלק אמיתיים, חלק מומצאים, סיימתי עוד סיפור קצר,

      ניסיתי לבדוק איך זה להיות עם שיער שיבה ( עוד אין לי דעה בעניין )

      וזהו, חזרתי. הנה #ארבעפעםבשבוע משמאל למעלה, בכיוון השעון, כמו תמיד,

      והנה מוסיקה מסרט נהדר, לשעת בלוגינג : ) .

      .

      1. לחם עוגתי או ההפך – נתקלתי בו במקרה בסופר שכונתי בשטח החדש לפני שדה

      דב ואני מבטיחה שאם תצליחו למצוא חנויות שמצליחות להשיג אותו מהיבואן, הבקרים

      שלכם, הילדים שלכם, השמחה בלב שלכם תהיה גדולה. זה טעים באופן מטורף. אם

      תצליחו להשיג את מספר הטלפון של היבואן או מקום נוסף שמחזיק את העונג הזה,

      אנא ספרו לי.

       

      2. שני ענייני רוכסנים – האחד ישלח אתכם לקנות מתקן רוכסנים, שזה מה זה משמח

      שאפשר לתקן ריצרץ על המקום במקום להחליף אחד או ברוב המקרים פשוט לזרוק,

      והשני מיועד למי שהיקף המותניים שלהן/ם גדול פרופורציונלית מהיקף הירכיים או שאר

      מקומות. זה פטנט שפעם רק הריוניות השתמשו בו משום מה, והיום, אם עלית שלושה

      קילו, אל לך לשכב על המיטה כדי להצליח לסגור את המכנסיים או לקנות מכנסיים

      במידה אחת גדולה יותר, אין צורך, הנה מגדיל מידת מותניים וזהו.

       

      3. שפתון, ליפסטיק, אודם, תלוי בת כמה את – נכון? שאיך שאת קוראת לו מעיד מעט

      על הגיל שלך? אני בליפסטיק. זה אודם, שפתון, ליפסטיק של בובי בראון, שמגיע בשלוש

      אופציות, ומה שמדליק בו זו העובדה שאין בו באמת צבע, אלא שהוא מגיב לפיגמנט

      האמיתי שלך ומגיב אליו. כלומר, אם נניח אותו על חמש נשים שונות, הוא יראה אחרת

      על כל אחת, התוצאה רכה, טבעית ושווה בהחלט. נ.ב. על הדרך הוא גם מרכך, מזין,

      וכל הדברים הטובים האלה שאנחנו נותנות פחות לשפתיים, מאה ששים וחמישה ש"ח

      ( לחברי שח"ם הנחה, זוכרים? )

       

      4. פוקנר ואו.הנרי  – סיפורים קצרים הם אהבה גדולה שלי, מאז ומתמיד. לא חושבת

      שזה קשור רק להפרעת קשב שלי, כי אני קוראת רומנים ארוכי טווח בהנאה לא פחותה,

      אבל ישמשהו בפורמט המהודק ובסיפור שאינו יכול להתפזר יותר מדי שאני מגיבה אליו.

      מריימונד קארבר, ג'ון צ'יבר, אליס מונרו כמובן, יהודית קציר שספרה הראשון הוא

      נקודת אל חזור בחיי, וכמובן אוספי "הסיפורים האמריקאים הקצרים הטובים של השנה"

      שיוצא בכל שנה בארה"ב בוורסיות שונות, על ידי עורכים שונים, ואני ממש מציעה לכם

      לבדוק ולהזמין ולנסות אותם. בימים האחרונים אני בדרום ארה"ב, שבלי קשר יש לי

      נטיה רומנטית גדולה אליו מאז ומתמיד, ואני קוראת את הסיפורים הקצרים של פוקנר

      שאיךשהו נעלמו מהרדאר שלי למרות שהקובץ יצא לאור לפני כשנה, ושוב תוהה איך

      בעשרה, חמישה עשר עמודים מצליח מישהו לשאוב ולהניע ככה, בכח המילים, נפש,

      והבא אחריו יהיה "כיכרות הלחם של מכשפות" של או. הנרי מהסידרה הקטנה בכתר,

      גם הוא תשעה סיפורים קצרים, can not wait

       

      ועכשיו צריך להחליט מה לעשות עם החודשים שלפנינו,

      שיכולים להפוך למרעילים ממש, אלימים, מלאי טינופת וכעס ואלימות,

      או לעשות החלטה פנימית, אבל אמיתית,

      לא להסחף למסע הבחירות הזה.

      למרות המעורבות, והאיכפתיות והרצון לשנות סופסופ את פני המקום הזה ואופיו,

      לחזור להיות מה שהיינו ויכולים להיות,

      למרות הבעירה, הכעס, המעורבות, אני שוקלת לא לעשות כלום ברשתות,

      רוצה לעזור? צאי מהבית

      רוצה לתמוך, לשות, להזיז דברים? צאי לרחובות, לצמתים,

      ברשתות החברתיות, ת ת א פ ק י, תבליגי,

      זה בכל מקרה לעולם לא עוזר,

      איש לא שינה דעתו בגלל תגובה ברשת, אז מה הטעם?

      עדיף להתרכז ברשימת אסכפיזם של חורף ישראלי:

      שפע נוריות, כלניות, הנרקיסים הגיעו השבוע,

      ריזוטו, בשבוע הבא אביא מתכון אלופות,

      לראות את העונה החדשה של "גרייס ופרנקי",-זה לינק לראיון שלהן אצל אלן,

      אל תפספסו, ובסידרה, חכו שלושה ארבעה פרקים, אל תוותרו,  אחרכך משתפר.

      לבקש מהגניקולוגית פפס שנתי, ולהתעקש על ולטרסאונד, אותי האולטראסאונד

      הציל, אצל דורין התחילה המכירה גם באתר, תמצאו חתיכת טבע, חורשה, חוף ים,

      שדה קטן וצאו לחצי שעה, תהיו טובים כמו שאלן מבקשת,

      וצלצלו להורים שלכם, חברה בודדה, מישהו שישמח.

      אביב בינואר, זה כל כך כיף, לא?

       

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים יחזור השבוע, אתן מקסימות

       

      26 בינואר 2019 – 17:55 קטגוריות: המלצות | תגובות (7)

      תגים , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #32

      .

      .

      מישל, היפה בנשים, פייפר הצטרפה לאינסטגראם

      .

      .

      19 בינואר 2019 – 15:34 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (1)

      תגים , |

      ארבע המלצות,פעם בשבוע #32

      .

      הסבר: יש לא מעט פוסטים בקטגורית הארבע המלצות פעם בשבוע שסגרתי כ"פרטיים" בבלוג

      בזמן ההפסקה הארוכה שלקחתי מעניין ההמלצות, ואני לא מצליחה להחזיר אותם לבלוג ברצף,

      במקום הישן כרונולוגית, אלא חייבת להעלות אותם שוב, לא'משנה, ענייני בלוג טכניים.

      מה שכן, זה מחייב אותי, כדי שישארו בארכיון וגלויים לקריאה להעלות אותם שוב כחדשים.

      זה מה יש. א ב ל כדי למצוא את חצי הכוס המלאה כמאמר ההוא, זו הזדמנות למי שלא הכירו

      לגלות לא מעט המלצות חדשות עבורם.ן sorry

      /

      .

      הנוריות כאן, הארטישוקים,

      ההליכות לחוף הים כדי לנשום עמוק דווקא בתוך האפור והסוער.

      הסוודרים הגדולים, ההתעטפויות,

      הרצון להשאר בבית,

      הספרים, סדרות, מרקים, קדירות, גגות דולפים ( או שלא ),

      תנורי נפט, ראיתי כאלה בחנויות השבוע, זה הרטרו הכי מוזר שפגשתי בחיי,

      כולל מכנסיים מתרחבים ושירי אבבא,

      ערמונים, טיולים בבוץ במגפי גומי, שבץ נא, מטריות,

      או בקיצור חורף וארבע המלצות שרק בשביל אחת ממש יצאתי מהבית,

      וחמישית ושישית שיהיה שווה גם לי וגם לכן להגיע אליה,

      ומוסיקת חורף ברקע כל הזמן כמובן

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #32

      משמאל למעלה, בכיוון השעון

       

      1. קפסולות רב פעמיות – נניח שיש לכם מכונת קפה של איזו חברה, ונניח שאתם

      אוהבים קפה של חברה אחרת גם אבל תקועים אם זו שיש לכם, והיא נוחה לשימוש

      למען האמת ואתם רגילים אליה והכל סבבה אבל אציע לכם להכין בה את הקפה

      שאתם אוהבים, שהוא לאו דווקא זה של המכונה, ובונוס נוסף, כוס קפה תעלה לכם

      פחות מחצי ממה שאתם משלמים עכשיו, מחיר קפסולה כ-2 שקלים בממוצע, בעוד

      ש-7 גרם קפה, כמות שנכנסת בקפסולה רב פעמית, בערך 70 אגורות.לא תקחו?

      למרות שזו המלצה שקשורה יותר לטעם ולגיוון, גם העניין הפיננסי שווה אם אתם

      בית שצורך המון קפה, אז הנה קפסולות לשימוש חוזר, לבערך מאה חמישים שימושים,

      או אחת קבועה. קנו את הקפה שאתם אוהבים, שימו בקפסולות האלה, וואלה, חסכתם

      לכדור הארץ, חסכתם לעצמכם, והקפה בבית טעיםםם.

       

      2. הגנה עצמית – מאז שזאתי אהובתי עברה לירושלים, הראיה שלי השתנתה מעט,

      כל הזמן, טוב הרבה, לא ממש כל הזמן, אני מחפשת דברים שישמחו אותה שם, יועילו

      לה, יקלו עליה, ישמרו עליה, והנה מצאתי את זה. אזעקה תלויה על מחזיק המפתחות,

      קלה מאד להפעלה. אפשר ללכת בלילות חשוכים הבייתה ולהחזיק על זה את הידיים

      ליתר בטחון, נראה לי שווה באופן כללי, בנים בנות.

       

      3. ספר – אני אוהבת לגלות סופרים שאני לא מכירה, ואוהבת לקרוא סופרים

      ממדינות ושפות שאינן הזרם המתורגם הרגיל אצלנו, אנגלית, צרפתית, איטלקית.

      אוהבת גם כותבים שעניינם בכתיבה ובקולנוע מתחבר. מנואל פואיג הוא כזה,

      ארגנטינאי, למד קולנוע, נסע בעולם, לא מאד הצליח כקולנוען, חזר הבייתה,

      ומסוף שנות הששים כתב רומנים ( חלקם כן הפכו לסרטים, למשל, נשיקת אשת

      העכביש, זוכרים? ). זה הרומן הראשון שלו, ספר צפוף ודחוס בקצב שלו, וכתוב

      בשפה גורפת ובלי חשבון לכלום, ומצחיק, לא מילה מדוייקת, אבל בסביבה, ושווה.

       

      4. סרט נהדר – "הספר הירוק" הוא סרט נהדר, ככה פשוט. עיקר נהדרותו על המשחק

      של שני שחקניו, האחד קיבל גולדן גלוב עליו רק אתמול , והסרט בכלל זכה בשפע,

      ובצדק. זה סרט מסע, חברות וגילוי עצמי ( כמובן ) ששמו מגיע ממה שלא יאומן אבל נכון,

      הספר הירוק שנכתב עבור אזרחי אמריקה השחורים פעם, שידעו לאן לא להגיע

      בנסיעותיהם, כדי להמנע מחיכוכים על רקע גזעני. והזמן, 1962 מאפשר לסרט להיות

      בועת וינטאג-היסטורי מענג ממש, מהבגדים, המוסיקה, הרהיטים, המכוניות, אמריקה

      הקלאסית אם מצליחים להניח לרגע בצד את הרע שהיה בה אז. טוני, גבר גבר אמריקאי

      איטלקי חופף למאפיה אבל לא שקוע בה חייב לפרנס את משפחתו ולוקח על עצמו להיות

      הנהג של גאון מוסיקלי שחור במסע הופעות של חודשיים במעמקי דרום אמריקה.

      חבל להרחיב, פשוט לכו. קולנוע לב, לא במסכי בית הקטנים.

      .

      .

      וגם המכירה הקטנה הזו שתמר עורכת בשישי הקרוב. לקרוא למה שהיא יוצרת כריות

      ובובות תהיה הקטנה, אנא תציצו כ א ן, באתר שלה. הכל ברור, נכון? אז אם אתן/ם

      אוהבים תנו קפיצה בשישי הקרוב 11/1 לרחוב פרנקל 43 בין אחת עשרה לארבע –

      הנה האוונט בפייסבוק , ואם אני שם, תגידו היי.

       

      .

      ותוספת של מכירת נעלים נפלאה בימי חמישי ושישי השבוע בחנות שכבר המלצתי עליה

      פעם, פרישמן 75, מול כיכר מסריק ובאתר שלהן – Abramey  והנה האוונט בפייסבוק

      – https://bit.ly/2Sz5dil

       

       

       

      .

      .

      .

      .

      .

       

      .

      .

      .

      וחוץ מזה, כל הרשימה מהחלק הראשון של הפוסט? אל תוותרו על אף סעיף,

      ואם יש לכם/ן להוסיף תענוגות חורף, אנא, בשמחה.

       

       

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #המלצות

      8 בינואר 2019 – 15:43 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות | תגובות (6)

      תגים , |

      מילקי 4 או מילקי בן 40, תלוי את מי שואלים

      .

      זה פוסט לצרכי ארכיון.

      אני מתייחסת לבלוג שלי קצת כמו ארכיון פרטי.

      הפיד בפייסבוק הפרטי או זה של הבלוג רץ במהירות מטורפת,

      המייל מתמלא בשטויות, טוויטר זו בכלל שיחה בקצב הזוי,

      באינסטגראם איש אינו חוזר אחורנית ליותר מתנועת יד או שתיים,

      עשיתי נסיון ומחזרתי צילומים שעלו לפני שנתיים שם, איש לא שם לב,

      ורק הבלוג שלי יציב,

      יש לו קטגוריות, חלון לחיפוש מילים, תאריכים,

      אפשר להרשם אליו כמנוי, מימין מתחת לאיור, ולקבל התראות לפוסטים חדשים,

      ואני כן מוצאת בו את הידים והרגליים

      אם נשתמש במינוח אהוב על אמא שלי כשניסתה לתאר את החדר שלי.

      אז הנה כמה מילקים,

      האחרון שיצא השבוע הוא הרביעי במספר שלי,

      שלושים שנה בין השלישי לרביעי אבל מי סופר,

      ומציין ארבעים שנה למוצר עצמו ( לא ידעתי שהוא כל כך ותיק על המדפים ).

      הנה הראשון –

       

      הנה השני –

      את השלישי אני לא מוצאת

      והנה האחרון בשלב זה, מילקי בן ארבעים  (ולינקים נוספים בעניינו )

       

       

      .נ.ב. בונה על עוד אחד בעוד עשרים שנה, אביבה ואני במרדף על כסאות גלגלים…

      .

      .

      .

      מאחורי הקלעים –

      8 בינואר 2019 – 12:54 קטגוריות: פעם הייתי דוגמנית, קולנוע | פרסם תגובה

      תגים , , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #31

      .

      כן, יום שלישי,

      ואני עם יסורי מצפון מול עצמי שלא העלתי פוסט במשך השבת,

      אבל היי, לפעמים השבת הופכת למין שבת כזו.

      היה שבוע גדוש, כמו שרק המקום המטורף הזה יודע ספק,

      מעמוס עוז נציג הטוב שבנו, הישראלי היפה, המוכשר, שנלחם על ישראל היפה, הטובה,

      המוסרית. שלא פחד ולא ויתר, תודה על ספרים, אהבת מולדת ואומץ לב נדיר, וגם עם

      אבי גבאי, שנהג באלימות חסרת תקדים ושבר כל קוד התנהלות בין בני אדם וקולגות

      ושותפים בדרך בה ניסה לחשוף את ציפי לבני ברגע של הפתעה אלימה, אבל ציפי היא

      בעיקר קרת רוח, שזו תכונה שאני פשוט מעריצה, גם בה, ולא הנידה עפעף, כן אשה לא

      אשה, וגבאי הפסיד, אני מקווה כל מי שלא מוכנים שינהגו כך בבני אדם, בטח לא בנשים.

      אבל גם ציפי עושה פילאטיס, וחושבת איזה קרם יצליח למצק מה-זאת-המילה-הזאת-

      תסבירו-לי-פעם-אחת-ולתמיד  ומה ללבוש למסיבת עיתונאים והבלוג הזה החליט לעזוב

      אקטואליה לפייסבוק ולבלות בנעימים,

      אז הנה,

      ארבע המלצות, פעם בשבוע, באיחור קל,

      בתוספת פוסט ישן ומאד אקטואלי לסוף/תחילת שנה,

      וגם

      בגלל זה, בגלל האיחור וסוף השנה, ובכלל בגלל המצב-רוח-טוב

      ליקטתי ארבע המלצות אוריריות, סטייליסטיות, מיוחדות, שימלאו את חייכן אני מקווה

      בטוב טעם, שעשוע עם-עיצוב-צריך-לבלות, או לפחות בציפיה למשהו מעניין או מפתיע.

      משמאל למעלה, בכיוון השעון,

      שם מתחילה 2019

      ובמוסיקה הזאת,

      Happy New Year יקירותי ( ויקירי גם )

      .

      1. צילומים נפלאים על הקיר שלכם –  סלים ארון הוא צלם שאני באמת מהופנטת כמעט

      אל העבודות שלו, בעיקר אל ההיא של הבית בקצה הצוק בלוס אנג'לס בשחור לבן, אבל

      גם העבודות הצבעוניות, המתעדות חיים דקדנטיים במידה, מתוסרטים ומעומדים להפליא

      כמו הסרטים הישנים שלפעמים תופשים בערוץ נידח ממלאים אותי שמחה. היום, יתכן

      שבאיחור גדול אחריכם מי יודע, גיליתי שבגטי אימאג'ס אפשר לרכוש פרינטים של ה מ ו ן

      צלמים. שבסביבות מאה דולר וקדימה אפשר להשיג הגדלה אוטנטית של סלים ארון

      למשל  או של הצלמים והצילומים העל נצחיים שמחזיקים שם. כרגע הם לא שולחים

      לארץ, הזמנתי דרך משלוח לחברים בארהב, אבל במקביל שלחתי שאילתא לאנטישמיים

      למה אין משלוח לישראל, ונראה מה תהיה התשובה. אבל אם מתעלמים מהמכשלה,

      אפשר לבחור גדלים, נייר, מסגור אין-סיבה-אפשר-למסגר-בארץ חטטו כאן באתר, מצאו

      צילום שישמח אתכם כמו שהצילום שבחרתי אני, זה שרואים כאן ודמיינו אותו תלוי

      אצלכם בבית, עם קוד bye2018 יש עשרים וחמישה אחוז הנחה, התחלה נהדרת לשנה

      חדשה, תודו.

       

      2. ספרים מוצרי נייר flow – היום הפוסט כולו נשען על בחורות ראויות שדרכן אני מגלה

      עוד ועוד דברים חדשים, כמו שכולנו מגלות לאלרות ומרוויחות מאחרות ( ואחרים ). גם

      הדס אוהבת מוצרי נייר, ולפלואו מוזר-לכתוב-שם-זר-בעברית יש המון מוצרים הורסים

      אבל בעיקר ספרים שמאגדים כל מיני מוצרי נייר ביחד. המטרה היא כמובן להשתמש

      במה שבהם, ניירות, מעטפות, מסגרות, פוסטרים, פתקים ומה לא, אבל האמת שאין

      שום אפשרות לגעת ולהחריב את יצירת האומנות הזו, הספרים האלה פשוט יעשו לכם

      לילדים שלכם חשק לשרבט, לצייר, לרשום, להדפיס, להמציא, לקשקש, לחתוך,

      להדביק, ובעיקר להביט ולתת לנשמה להתרחב משמחה, כי לראות כשרון, צילום,

      רישום, עיצוב, אריכטקטורה, בכלל לא משנה מה, זה החיים,

      הנה הספר האחרון. flow with it

       

      3. חול ושמיים ועור פנים נפלא – זאתי אהובתי גערה בי קשות איך אני לא מכירה,

      אז הלכתי להכיר, sandandsky זו חברת מוצרי קוסמטיקה אוסטרלית עם אטיטיוד צעיר

      ומפתה, אבל בעיקר, מדווח הדור הצעיר, בעיקר עם הייפ מטורף ותוצאות נהדרות של

      מוצרי החימר הורוד, וביננו, איך אפשר לסרב לשים חימר ורוד על הפנים, בעיקר כשהוא

      נותן תוצאות וגם סלפי! איזה סלפי נהדר הוא נותן.

       

      4. בליינד דייט עם ספר – אין לי בכלל צורך להוסיף לדעתי, לקנות ספר על עיוור,

      האם יש משהו מרגש או משמח מזה, חוץ מאולי בליינדייט, טוב אין לי דוגמא טובה.

      בקיצור, השקעה קטנה לציפיה גדולה, והאריזה שווה הכל. אם תזמינו, ספרו לי, אני

      אספר גם, מבטיחה. אחרי הכל, לא בכל יום אני מסכימה לבליינדייט, אני סרבנית

      גדולה של הרעיון הזה.

       

      הקפסולות מניקל לקפה יחכו לשבוע הבא, יחד עם מתכון סלט סלרי נפלא כי

      עכשיו זה שחלק מכם אולי ראה ברשתות

      .

      לאה׳לה רחלי ונתיבה, יומולדת שש, רמת החייל. בגדול לא התראינו או היינו בקשר רציף

      או אמיתי בערך מגיל שלוש עשרה. עם לאהלה נפגשתי לאיזו שנה בנווה מגן לפני

      שהמשכתי לעוד בית ספר, את נתי פגשתי בשכונה פעמים בודדות במשך השנים, וגם

      בפייסבוק התחברנו ממש לפני שבועות בודדים. אבל היום, היום נפגשנו בבית קפה,

      עם ורד אדום לזהוי ( סתם, זה שעשע אותי שיהיו שם ורדים בסצנה ) והמשכנו בטבעיות

      כאילו רק אתמול שרה גרוס צעקה עלינו בקשיחות המדומה שלה לשתוק כבר, היה כיף

      שבכיפים, לא היה רגע של מבוכה או שקט מוזר, היה בטחון, סיפרנו דברים אישיים בלי

      לעמוד על המשמר, הרגשנו בבית, וגם בעינויים קשים לא תוציאו ממני את מספר השנים

      המדוייק שעברו מאז,

      והמלצתי אליכן/ם חפשו את הכמה הקרובים מפעם ונסו, מכסימום לא יהיה המשך,

      אבל אם כן?

      .

      אני מאחלת לכן, לכם שנה טובה, שתפגשו רק אנשים ראויים.

       

      #ארבעפעםבשבוע #תקריב #גילובגדים ביום שלישי האינסגראם שלי כאן

       

       

      1 בינואר 2019 – 19:54 קטגוריות: המלצות, לייף סטייל | תגובות (6)

      תגים |

      10 דברים שתארזי לבתך לדירת הסטודנטים שלה

      .

      את הדברים שהן מכירות הן הרי יקחו, יקנו, ישיגו לבד,

      את הדברים שהן רוצות בלי קשר לבית אלא מתוך תסריט חייהן וטעמן, גם.

      גם את מה שחשובים להן ולא עלו על דעתנו,

      אבל

      מה עם הדברים שאתן, בסדר אני, בסדר, אנחנו,

      יודעות על החיים והן עדיין לא, הא?

      .

      עשרה דברים שהכנתי, הגנבתי, נתתי, העברתי לדירה אחת בירושלים

      ועדיין לא החזירו אותם בחזרה בפרצוף שאומר, ה ג ז מ ת,

      מה שאומר שיתכן שצדקתי.

      שוב, אתן שמעתן אותי אומרת שוב? לא!

      .

      1 – מטף אש גדול ואדום

      2 – ספריי פלפל, עד שאני אשיג שוקר חשמלי ואשביע אותה להחזיק אותו ביד בלילה

      3 – קולפן ירקות מצטיין

      4 – ערכת תבלינים דומים לאלה שבבית

      5 – ערכת תפירה – חוטים, מחטים, סיכות בטחון, פורם חוטים לתוויות.

      6 – תאורת חירום

      7 – מחברת מתכוני בית שלך ושל אביה שהיא הכי אוהבת

      8 – את זוג הנעלים שלך שהיא הכי אוהבת ונועלת בהשאלה שיגורו בירושלים בינתיים

      9 – פטיש, מסמרים, לדרמן כזה עם כל סוגי ההברגות, מקדחה בהשאלה, סרט מידה

      10- את הלב שלי, מה זאת אומרת.

       

      .

      ולזכור מה בסך הכל צריך כשחוזרים הבייתה

       

       

       

      27 בדצמבר 2018 – 12:33 קטגוריות: בעיקר אמא | תגובות (4)

      תגים , , , |

      גיל ובגדים #5 – סרטים ובגדים

      .

      השבוע אכלתי ארוחת צהרים עם מבין קולנוע אחד,

      השיחה התגלגלה למקומות רבים, לסרטים רבים,

      סיפרתי על השינוי שהבלוג שלי עובר, על השמחה שאני מוצאת בו מחדש,

      על בגדים ואופנה והאם סרטים מכתיבים אופנה או עוקבים אחריה,

      מה עושה סרט עכשווי, מה עוזר לו להשאר לא מיושן,

      חשבנו על "הלהקה" למשל,

      סליחה על הדוגמא מהמגרש הבייתי,

      ועל "תהילה",

      "תהילה" ו"הלהקה" יצאו בערך באותה תקופת זמן,

      Fame בשנת שמונים, "הלהקה" בסוף שבעים ושמונה נדמה,

      אני זוכרת את שנת היציאה של שניהם בדייקנות, כי הלהקה זה מובן,

      והשני, כי בערב הראשון שלי בניו יורק, לקחו אותי שני יוצרי הלהקה

      לראות את הסרט הכי ניו יורקי וזה היה Fame, ולאכול את ההמבורגר הכי

      ניו יורקי וזה היה ג'קסון הול, והלהקה היה כבר בן שנתיים.

      ובכל זאת, את הלהקה אפשר לראות והוא לא מרגיש סרט בן ארבעים,

      ותהילה, עדיין אחלה סרט נעורים נהדר, נראה מיושן משו,

      וההבדל? המדים מול האופנה העכשווית של השנה בה צולם הסרט.

      למדים אין גיל,

      אופנה, בטח הכי צעירה וטרנדית, מתיישנת לפני שתקיפו את מגרש המסדרים.

      ומשם התגלגלה השיחה לבגדים/אופנה/תלבושת בסרטים,

      כאלה שכשתראו צילום אחד של השחקנית, פריים אחד של הדמות, ותזהו מיד את הסרט,

      ויותר מזה,

      אם תראו מישהי/הו לבושים בסגנון, תגידו, אוי היא לבושה כמו סקרלט בחלף עם הרוח,

      רק דוגמא, או קלולס או ארוחת בוקר בטיפניס או סוזן סוזן תלוי-בנות-בני-כמה-אתן ואיזה

      סרטים מהתקופה שהייתם צעירים נחרטו בסגנונכן לתמיד.

      יש אין סוף דוגמאות, אבל הנה שלוש דוגמאות רלוונטיות לי, לבנות הגיל שלי,

      שסרטי שנות השבעים, שמונים, הנעורים שלנו חרטו את עצמם על הסגנון שלנו,

      שלי לפחות.

      1 אנני אנני אנני הול

       

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      אנני הול הנצחית, הסגנון האהוב עלי עוד לפני, אבל אחרי הסרט בכלל,

      רק להוסיף שדיאן קיטון הביאה לאנני הול את סגנון הלבוש הפרטי שלה.

      שהיא רק הולכת ומשכללת ומרחיבה את גבולותיו בטוב טעם ושעשוע,

      ואני מ ת ה על איך היא מתלבשת. זה מראה נפלא לטעמי ששותפות לו

      משני צידי השנים, קט'רין הפבורן ומג ראיין.

      .

      2. השחור הצמוד הזה יהיה כאן לנצח – אין לי בכלל ספק

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      הו סנדי, cannt you see

      השחור דיסקו הזה היה כל כך מהמם,

      היו לי מכנסיים כאלה, חולצה, חגורה, עקבים,

      סנדי הילדה הטובה ששיחקה בנדמה לי לרגע,

      וגם כאן לא נכנס למסר הנורא של יחסי נשים גברים,

      כי ביחסי נשים גברים מה שהיה, לא יהיה,

      בניגוד לענייני אופנה, כאן, מה שהיה, תמיד יהיה,

      בסיבובים, ילך, יחזור, יעלם, יחזור,

      וגם סנדי בשחור או סנדי בשמלה הלבנה, יחזרו.

      .

      3. ג'ינס קרוע, סווטשירט חתוך, חותלות – תוםבוי

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      זה מוזר ומביך לבדוק את סרטי שנות השמונים האלה ולהווכח שכולם,

      אבל כולם היו עם מסרים שלא עוברים היום את סף המיטו או כל דבר

      דומה. פלאש דאנס היה סרט שהביא בשורת לבוש זרוק וסקסי, ג'ינס

      קרועים, סווטשירט חתוך בכתפיים וכתפית חזיה גלויה, חותלות וישבן.

      נערת טום בוי בסרבל עבודה ומעיל גברי גדול עובדת גם כרקדנית

      במופעי ריקוד על סף החשפנות עד שמגיע הגואל הגברי שלה, והכשרון

      ומחלץ אותה מגורל קשה ( יש את החברה שלא נחלצת כמובן, בדיוק

      כמו באשה יפה ), אבל זה פוסט על בגדים, והבגדים בסרט הזה הפכו

      לאופנת רחוב לוהטת שהיום כבר נחשבת חלק מהחיים בלי קשר לאופנה

      כמעט.

      .

      ואתן?

       

       

      25 בדצמבר 2018 – 21:54 קטגוריות: בגדים, גילובגדים | תגובות (4)

      תגים , , , |

      אין לי ספק שזה קשור לגיל, אבל מתי זה קרה?

      .

      תכף ינואר,

      תכף מתחלפת שנה,

      ואני לא מצליחה לזכור מתי השנים התחילו להתחלף במהירות כזו.

      אין לי ספק שזה קשור לגיל,

      רק מתי זה קרה המעבר השקוף הזה,

      מתי נטוותה הרשת הזו

      .

      שמאפשרת להבין שהחורף תכף יעבור גם אם קר,

      וכנ"ל הגהינום בקיץ,

      מתי הפסקתי להרגיש שהשלולית הזו שאני דורכת בה בדרך

      לבית הספר תהיה כאן תמיד, שהאספלט שבוער דרך הסנדלים

      הוא כאן ועכשיו בלי אחר כך,

      מתי הכאן ועכשיו שהרגיש כמו נצח,

      הווה שלא היה כלום מלבדו,

      השתנה להבנה הפוכה ממש,

      שהעכשיו הוא אכן העכשיו, אבל תנועת אצבע צרידה קטנה,

      והחורף נגמר, גם הקיץ,

      וגם השנה מיד נגמרת,

      גם אם התחילה ממש ממש לא מזמן

      לה-די-די לה-די-דה

      .

      23 בדצמבר 2018 – 19:38 קטגוריות: aging | תגובות (6)

      תגים , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #30

      .

      הזאתי מסוגרת ולומדת בחדרה, שבת לא שבת,

      כאן יש בן אדם עם משמעת עצמית שלא הועברה גנטית ממני,

      בזה אין ספק, וזה ממלא אותי שמחה וכמיהה למה שאני לא מכירה כמעט.

      אני אדם מאד לא קנאי,

      אני לא מקנאה במי שיש לו/לה, לא משנה מה,

      מכסימום, אני רוצה גם אבל לא על חשבון ההוא או ההיא שיש להם,

      שיהנו, זה לא על חשבוני,

      זה כמעט לעולם לא על חשבוננו מה שיש לאחרים

      חוץ במקרים בודדים ונדירים שאינטרסים, ומשפחה במוקדי כוח למשל,

      בכל זאת משפיעים על החלטות,

      לא נתקלתי הרבה בחיי, מעט, פה ושם, ודווקא לאחרונה כן,

      חבל.

      אז, זאתי לומדת, ואני במשמרת אמאבא אחרכך

      כי גם לנשים האלה ששומרות ומטפלות ומבשלות להורים שלנו יש חיים פרטיים,

      ואין מי שמגיע לה חופש, כמו למי שמטפלת באנשים זקנים עשרים וארבע שבע,

      והמטבח מסודר אחרי הכאוס שהיה בו ע"ע ארוחת ערב ואורחים,

      נ.ב. שכחתי לשאול אם אתן/ם שמים לב לתמונות,

      יש בהן לפעמים לא מעט פרטים בנוסף להמלצה עצמה,

      דברים שמסתתרים ככה על הדרך בתוך הצילום, אז הקדישו נא תשומת לב גם אליהם,

      לא רק למילים, אני עובדת עליהם, על החיבור הויזואלי בין ארבעתם,

      מסגננת ומצלמת את כולן במו ידי ועיני, זה חלק בלתי נפרד מהפוסט עצמו מבחינתי,

      והנה ארבע המלצות, פעם בשבוע,

      משמאל למעלה, בכיוון השעון

      1. מחבוא תכשיטים – תמיד השאלה איפה להחביא דברי ערך בבית, ואם יבואו גנבים,

      שזה המשפט שהפחיד בילדות ומעורר צמרמורת בהווה וזה הרי לא קשור רק לאובדן

      פיננסי אלא גם לאובדן דברים שערכם הוא רגשי, ומצאתי לי דרך שמאד מרגיעה אותי

      כשזה מגיע לתכשיטים קטנים, בעיקר טבעות, אבל לא רק. קערת זכוכית מלאה כמעט

      עד גדותיה במטבעות של עשר אגורות, עומדת בנון שלאנטיות ליד המחשב והתוכה

      מוטמנות הטבעות שאני לא עונדת, צמיד זהב חוליות, עגילים יקרים, ובא שקט לליבי.

       

      2. אתר שיאתר, ימצא, יעדכן ושמלת נקודות מקסימה – האתר הזה יודע לאתר עבור

      מי שרוצה למצוא און-ליין בגד מסויים, של מעצבים ששמם מוכר, במחיר הנמוך האפשרי,

      האתר סורק כל הזמן מאות חנויות ואתרים ברשת ומאתר לך את מה שרצית, ודמי

      משלוח קטנים ממש, עשרה דולר על קניה מעל מאה דולר, תודו. כדוגמא,

      הנה שמלת נקודות מקסימה שכדאי שתהיה שלך כי אין על שמלת נקודות כחולה

       כמו שאיתי כבר כתב, והאתר שמצא כזאת אחרת. *דקלה.

       

      3. גם איקאה וגם לא – זה נכון שכרגע אין לי ספת איקאה בבית, אבל יש לי שפע רב של

      דברים אחרים מהגאון השוודי, ובאיזה שיטוט רשת לטובת דירה ירושלמית מסויימת

      הגעתי לאתר הזה, גאוני, לא פחות, שלדעתי עם רב של אנשים ישמחו בו ממש. באתר

      יש דגמי ספות וכורסאת של איקאה שניתן און ליין לבחור בד, מסוגים שונים, איכויות

      שונות,  ובעיקר דוגמאות שונות ולהזמין ( און ליין כן?) מהם כיסוי מושלם לספה, כורסא

      המוכתמת או הסתם נמאס-ממנה-למרות-שהיא-במצב-טוב שיש לכם. תודו שהברקה.

      .

      4. זיפו, לא מה שחשבתם – אני קניתי לה את הבקבוק הם בגודל כף יד כדי להכניס

      לכיסים בבקרים הירושלים שלה, אבל אביה המנוסה בענייני ירושלים יותר ממני הניח

      על פיתחה משהו יעיל אפילו יותר. זה מחמם ידיים של זיפו ( געגועים לזיפו הזהובה שלי

      שמטעמי נוסטלגיה, לא חלילה ממחשבה לחזור לעשן אחרי שתים עשרה שנים, הוריי

      לעצמי, טמונה במעמקי אחת המגירות ), בכל מקרה, המחמם הזה פועל על הדלק הרגיל

      של זיפו א ב ל אין אש כמובן והוא מחמם, אנחנו ניסינו, שמונה שעות לפחות, הם אומרים

      שיותר. לדעתי חיילים יתעלפו על זה, וסטודנטיות בירושלים גם.

      .

      המלצה בלתי נמנעת כי זה הזמן בשנה של התערוכה הנפלאה תמיד הזו,

       עדות מקומית נפתחה השבוע,

      וגם זה, ונדמה לי שניפגש שם זה הארוע הנחמד הזה:

       

      .הנה עבר עוד שבוע,

      מתקני הגגות עבדו לא מעט כדי למנוע את הדרמות הבאות,

      אני מתאמנת בהכנת מרק בשר נפלא ממש שאכלתי בביקור ירושלמי

      ומיד בררתי עם השף איך עושים,

      אתמול היה נסיון ראשון ממש ממש לא רע,

      הבנתי שהפתרון להתמדה בספורט היא כנראה הקירבה לבית שלך,

      כשזה קרוב, תגיעי, כשזה רחוק, הסיכויים לביטולים גדלים,

      הציצו על השורות הראשונות בפוסט הזה.

      הזכרתי שיש לי שתי הרצאות מלבבות שאני מתרוצצת איתן?

      האחת הפרעת קשב, והשניה לא תאמינו,

      שרדתי כדי לספר, גיל המעבר ואני, סטוץ לא קצר.

      הנה לינק להזמנת הרצאות.

      חוץ מזה,

      שתקבלו השבוע מתנה קטנה ממישהי/י,

      שתקנו לעצמכן/ם משהו, לא בגד, רק בגלל שהוא גורם לכן/ם להרגיש טוב לרגע,

      שתזכרו לצלצל למי שאין להם הרבה אנשים בחייהם, ואתם נחשבים,

      שצאו להפגנות ככל שתוכלו, כל ראש ואפוד צהוב נספרים ומשפיעים,

      וחוץ מזה, אם תלחצו על כפתור הפייסבוק מתחת לפוסט, בריבועים האפורים האלה,

      אופס,

      בשניה אתן יכולות לשתף אותו, גם באינסטגראם, גם בפייסבוק, ובכלל, קלי קלות.

       

      #ארבעפעםבשבוע #תקריב #גילובגדים ביום שלישי

       

      22 בדצמבר 2018 – 12:17 קטגוריות: המלצות, לייף סטייל | תגובות (2)

      תגים , , , |

      גיל ובגדים #4 – מה הצבע שלך

      .

      מה הצבע שלך?

      כלומר איזה צבע שניים את הכי אוהבת כשזה מגיע לבגדים.

      הסוד לארון שווה,

      ובשווה אני מתכוונת לכזה שלא חייבים לחדש את כולו כל עונה,

      או שתיים,

      כזה שיכול לשמש אותך לאורך זמן,

      עם פריטים מצטרפים כמובן,

      וגם כאלה שעוזבים, זה חלק מורכב ולא פשוט, נגיע אליו בקטגורית #גילובגדים

      מתישהו, לא בזמן הקרוב כנראה,

      ארון טוב הוא ארון שהבסיס שלו מורכב מפלטת צבעים בסיסיצ וחזקה,

      שחור, אפור, לבן, חום, וכל הגוונים שלהם,

      אם את לא מחבבת אחד מהם, שלא יכנס אליך לארון, אין חובה לכולם,

      אבל הבסיס חייב להיות צבעי היסוד האלה,

      שחורים, אפורים, חומים, בג'ים, לבנים ומה שביניהם,

      ועל הבסיס הסולידי הזה,

      אפשר להתפרע, לגוון, ליצור מראה, להיות עכשווי, וינטאג'י, סקסי, קלאסי,

      מה ואיך שאת אוהבת דרך הגזרות, מחשופים, בדים, זה לא חייב להיות בצבע.

      ואז על הבסיס הזה מגיעים הצבעים.

      בחרי נא צבע, שניים שאת אוהבת,

      שמשמחים אותך,

      מתאימים לך, לגוון העור שלך, למצב הרוח שלך,

      וזה יהיה הצבע, מכסימום שניים, בארון שלך שיצבעו את הבסיס ההוא,

      אצלי זה אדום,

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      לעיתים רחוקות ממש חרדל, ושניים שלושה בגדים בתכלת,

      זכר לילדות שלי אני חושבת.

      אין באופן חד משמעי ירוקים, צהובים, סגולים, בורדויים, כתומים,

      כ ל ו ם מקשת הצבעים הזו,

      רק מהבסיסית והפלוס,

      וג'ינס, קטגוריה משל עצמו, קלאסי, מושלם וללא תחליף.

       

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      .

      וכן יש גם סוודר, שלוש ארבע שמלות, חולצה שתיים מאד מאד צבעוניים,

      למעלה בארון, ליתר בטחון, לכו דעו, אולי פתאום יהיה איזה וודסטוק, ונצטרך.

      ואם יש הוראות אופנתיות מהעיתונים, אתרים, חלונות ראווה על צבע,

      כזה שכובש את העונה וגם מוצא חן בעיניך,

      אין וטו וטאבו, שניים שלושה פריטי כתום לעונה, דפוס נמרי, סבבה,

      בתנאי שלא ישארו שם לתמיד, רק לחורף הזה או לקיץ הזה,

      כי הרגשת חייבת, אחרכך או לאחסון עד הפעם הבאה שיחזור,

      או לתרומה.

      לא להפוך את הארון למצבור מקרי של צבעים וגזרות,

      וגם בגזרת הגרביים, חגורות, צעיפים, כובעים, יש ללהשאר בגבולות של עצמך.

      לשמור על חוקי היסוד, שחור עד לבן וצבע אחד או שניים נוספים, כמה שרוצים.

       

      .

      היתרון, והנוחות, והדיוק, והסגנון, והספציפיות

      שבמלתחה מהודקת צבעים כזו ברורים,

      זה קל להתלבש,

      החיבור בין הבגדים יהיה פשוט מבחינת התאמתם,

      ורחב אפשרויות מבחינת סגנונם,

      אפשר לערבב ולחבר ולהשתעשע כמעט עם כל הבגדים שיש,

      להמציא סגנון, לאמץ אחד, לנסות אחר,

      להחליף ביניהם ולהשאר מהודקת ומדוייקת בסגנון וניראות שלך,

      .

      אז כמו בקומדיה מוצלחת,

      שאי אפשר שכולם יהיו בה מצחיקים,

      השורה תצחיק ר ק אם היא תפגוש טכסט נורמלי וישר מולה,

      ככה המלתחה שלכן תשמח מאד עם ה"אדום" או ה"חרדל" או ה"כחול ים" שלכן

      בתנאי שכל המסביב שלה,

      הבסיס יהיה יציב,

      שחור, אפור, בג', לבן, חום, מוקה וכל מה שבינהם,

       

      .

      הצלחתי להסביר?

      #גילובגדים – בגדים ומילים עליהם

      עולה באינסטגראם שלי די הרבה,

      התמונות שהעלתי כאן הן משם.

      כאן הוא מתוכנן לעלות בימי שלישי,

      נראה מה יקרה עם זה.

      .

      ומי שרוצה לקבל עדכון במייל על פוסט חדש מוזמן/ת להרשם, כאן למעלה, מימין.

      .

      18 בדצמבר 2018 – 23:31 קטגוריות: בגדים | תגובות (4)

      תגים , , |

      כמה מילים על בלוגים

      .

      כמה מילים על בלוגים:

      בלוגרים הם עם אחר, יש כל מיני מהם, אבל בגדול יש להם גאוות יחידה.

      יש את הוותיקים, אני בינהם, שהגיעו אל הבלוגספירה מיד כשהתחילה.

      הבלוג שלי נפתח בראשון בספטמבר, 2006, אחרי חצי שנה לבטים,

      ברגע שחזרתי הבייתה מהסעות בית הספר,

      ומאז הוא פחות או יותר המקום הבטוח והאהוב עלי בעולם.

      היו שנים של בעירה, היו שנים שקטות,

      ובזמן הזה ממש, בחודשים האחרונים הוא משנה פניו מעט, ומסיבות הגיוניות.

      על עניינים חברתים, פוליטים, סוערים, כבר אין טעם לכתוב בו,

      הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגראם, מהירים ומידיים ממנו פי אלפים בעניינים האלה.

      על זאתי שלי, אהובת ליבי כתבתי תמיד ועדיין כותבת עליה אבל רק בהקשר שלי,

      כי כמו שאני חוזרת וכותבת,

      לי יש זכות לכתוב על ההורות שלי, שהיא חד שמעית המקום והדבר החשוב לי בעולם,

      אבל על איה ע"ע זאתי, כאיה, אין לי זכות לכתוב,

      והמשחק הדק בין זכותי לכתוב וחובתי להגן עליה הוא החבל הדק שעליו אני צועדת

      בנחישות כבר שנים, מקווה שבהצלחה.

      *
      הבלוג שלי משנה פניו בימים האלה,

      גיליתי מחדש את חדוות הסגנון, הבגדים, האופנה,

      וכל זה בתוספת תבונת וחוכמת ( אני מקווה ) הגיל שלי, התובנות והנסיון שמאחורי,

      מביא לבלוג הרבה דברים ונושאים ותכנים שאני אוהבת

      והמון שנים הרגשתי לא נוח להגיד,

      כאילו העיסוק באסתטי והנעים והמסוגנן והפשוט והנעים בחיים מעיד על העוסקת בו.

      הנה, הגיל מוכיח ועושה את שלו, אני נהנית, מתרגשת מזה.

      מזה שאני מרגישה טוב להתעסק גם עם עינוגי החיים, ותפנוקיהם,

      לא רק,

      אבל גם גדול ושמח בחלקו.

      בגדים הם שמחה גדולה, גם אוכל וטיפוח וספרים ותרבות,

      גופית שכמותי, מוכנה להתעסק בחיים האלה בלי רגשי אשם סופ סופ, איזה כיף.

      *
      ועוד בעניין הבלוגים,

      אחוות בלוגים מבחינתי היא אבן יסוד הכרחית לעולם הזה,

      אני יודעת וזוכרת שב"רשימות" היכל התהילה של הבלוגספירה הישראלית הייתה

      גם הייתה כזו. היו משחקי חברה, העברת משימות, דירוגים, לינקים סולידריות רבה

      שנשמרה גם אם היענייני אגו, ותמיד יש, אבל הייתה הבנה אמיתית שאין האחד

      בא על חשבון האחר לעולם.

      הגעתי לטור שלי ב"ידיעות אחרונות" דרך הבלוג ( תודה רענן ), נדמה לי שגם כנרת ,.

      פרגנו, מסרנו, העברנו, לינקקנו מהאחת לכולם, מכולם לאחד, בלי חשש וחשבונאות.

      מי שכותב היטב,

      שתוכן הבלוג שלו/שלה מעניינים,

      קוראיו וקוראותיו יבואו וחזרו ויבואו אליו, אליה, בלי קשר כמה בלוגים יש ברחבי הרשת.

      אני חושבת שככה זה גם עם חשבונות אינסטגראם או כל אתר ותוכן אחרים,

      זה אף פעם לא על חשבונך,

      תמיד יגיעו עוד אנשים עם עולמות חדשים, מרתקים, עם יכולות אחרות, שונות מכם,

      כשרונות נהדרים, דומים או שונים מכם, כתיבה אחרת, צילומים בעינים אחרות,

      ומה שנשאר זה להתעשר מהם,

      ולשמוח.

      16 בדצמבר 2018 – 18:40 קטגוריות: בלוגים ורשתות | תגובות (4)

      תגים |

      שמלת כלה, נצנצים וג'קט ג'ינס

      .

       – אני רוצה להצטלם עם שמלת כלה ולרוץ על שפת הים
       – לצילום השער?
       – כן
       – את צוחקת, נכון?
       – לא ולא
       – ברצינות?
       – לגמרי
       – איזה שמלה?
       – הכי, אבל הכי קיטשית, נצנצים, טול, שכבות, ה כ ל
       – למה?
       – כי אף פעם לא הייתה לי ולא תהיה לי כזו
       – לא התחתנת?
       – התחתנתי
       – נו?
       – לא לבשתי שמלה לבנה
       – ואם תתחתני שוב?
       – כש… זה בטח לא יהיה עם שמלה מהסוג הזה ולא ככה בים
       – למה?
       – כי אני מבוגרת מדי בשביל ככה
       – טוב, נראה מה אפשר לעשות
       – מבטיח?
       – מבטיח לנסות
         .
         בהתחלה רצתי כמו שדמיינתי שזה יהיה,
         אבל היה כל כך קר,
         ואני כבר לא מצטלמת בלי שרוולים,
         אז לבשתי את הג'קט ג'ינס
         ונזכרתי בג'וליה היפה נמלטת מכל חתונותיה,
         וחשבתי לעצמי שאני נמלטת מתוחכמת יותר,
         נמלטת עוד לפני שלב השמלה,
         אבל לא הפעם,
         והמשכנו במלאכת השמלה.

      הוא דאג להאיר אותי יפה

      ולמצוא תנוחה שאראה בה טוב

      אולי ככה

      או בעצם אולי ככה

       

      ובסוף אכן הייתי על השער עם שמלת כלה קיטשית, עם נצנצים ושכבות טול, ושיער

      מסודר ואיפור, והרוח העיפה לי גרגירי חול לעינים, וגם לתוך הפה, ותייר אחד שאל אם

      אפשר להתחתן איתי באמת וחייכתי ואמרתי שאולי בפעם הבאה ואחרי כל הריצות האלה

      איתן ( טל ) ביקש שאשב שניה, כמה אני יכולה להתרוצץ אלוהים, וישבתי, וככה זה נגמר

      מזל טוב, בקרוב אצלכם.

      16 בדצמבר 2018 – 18:03 קטגוריות: aging, קולנוע | תגובות (3)

      תגים , , |

      ארבע המלצות ועוד כמה קטנות, פעם בשבוע #29

      .

      זה היה שבוע מעניין,

      בכל פעם שמתפרסמת כתבה בעיתון או איפהשהו יש בוסט אנרגיה מהעולם,

      כמו גל הדף. אני שוכחת את זה תמיד משום מה ומופתעת בכל פעם מחדש.

      זה גם מוזר איך בגלל כמויות התוכן שכל העולם צורך,

      מיד אחרי כתבה בעיתון, יש גל פניות מתוכניות בוקר, לייף סטייל וכו',

      אבל למחזר אני אוהבת רק בשקיות ניילון ושאר עניינים,

      ולהגיע להתראיין בלי סיבה מדוייקת,

      ספר, סרט, פרוייקט, תוכנית, מטרה או לטובת משהו, אין באמת סיבה,

      למרות שהסוכנת שלי וכל מי שמבין באיך העניינים מתנהלים היום טוען אחרת,

      אם תהיי שם, בחוץ,

      בארועים, תוכניות בוקר, השקות, תהיה לך נוכחות, יכרו אותך, יציעו לך,

      בינתיים זה תיקו,

      אני הולכת מעט, או מתוך רצון טוב, או מתוך עניין או מטעמים פיננסיים,

      והדברים מגיעים, לכי תביני איך ומי צודקת : )

      ארבע המלצות, כמה קטנות נוספות מתחבאות בתוך הטכסט עם לינקים ובלי,

      נסו לקרוא ולגלות את הלינקים הכאילו סתמיים האלה, הם שווים.

      פעם בשבוע, משמאל למעלה, בכיוון השעון – כיף גדול מבחינתי,

      ותודה גדולה זה-באמת-לא-מובן-מאליו למרות בנאליות, על התגובות הטובות.

      ומוסיקה לקריאת הפוסט, ובכלל ברקע ליום כזה – https://www.youtube.com/watch?v=Y5FiEHryDIs

      1. – אורז מלא אבל טעים ממש, נשבעת – 

      כוס וחצי אורז חום

      אה, והוספתי חופן חיטה שיש בבית,

      השרתי בקערת מים, שעה, שעה וחצי, לא בטוח שצריך.

      בינתיים טגנתי שני בצלים גדולים חתוכים לקוביות קטנות

      וחמש שיני שום כתושות בשמן זית עד רוך.

      כשהבצל והשום  הריחו כמו שהם יודעים,

      הוספתי ארבע כוסות מים, כפית מלח, כמה סיבובי פלפל שחור

      וזיפ קטן של שמן זית.

      שלושים-ארבעים וחמש דק על אש נמוכה אחרי הרתחה ראשונה כמובן,

      ועוד רבע שעה דקות מנוחה.

      בינתיים

      קשיו, שקדים, אגוזי מלך בשקית ניילון או קוצץ מיועד עד שהפכו לחתיכות בגודל

      נעים ללעיסה. את הערמונים בואקום חתכתי בסכין. כל אלה נקלו עם מעט מלח

      על מחבת ברזל יבשה ובנוסף פטריות מכל הסוגים שהיו לי נחתכו ונחרכו/טוגנו

      על מחבת עם טיפטיפה שמן עד ש"התייבשו" וזהו.

      .

      כשמוכן, שתי אופציות: לערבב את האורז עם כל הטובין

      או לסדר בצלחת עמוקה את האורז ועליו מהסיר את השפע, שיערבבו לבד.

      לזלף קצת שמן זית ומלח גס, וזהו. שלמות ובריאות.

      נ.ב לזכור, לא מתאים לילדים קטנים, המון אגוזים וחתיכות שכאלה

      2. עפרון קסמים – ארבעה צבעים, ארבע אפשרויות בעפרון קסם אחד שלמה אף אחת

      לא גילתה לי שיש כזה, למה? זה עפרון/עט כמו שהיה לנו כשהיינו ילדות לבי'ס, כזה

      שמורידים ומעלים כל צבע בלחיצת אצבע, אני שמחה איתו, אבל ממש. תראו מה זה,

      לגבות ( לא שאני מצליחה להבין את טירוף הגבות שאחז בעולם, אין מספיק דברים

      לתחזק, עכשיו גם הגבות הפכו לחלק מתוחזק, מצוייר, חשוב, אוף. בכל מקרה, לגבות,

      לאיילנר מושלם באמת, חוד דק וקשה כמו בנניח עט פיילוט של משרדים כך שאפשר

      לצייר  קו דק ממש על קו הריסים בקלי קלות, ואחרון חביב ( וקצת אדום מדי לטעמי אז

      אני מטשטטת ) אדום לוהט. תודו שזה משו.

      3. גולף שחור ומושלם – פוסטים טובים בבלוג תמיד מקבלים יותר כניסות, לא הצלחתי

      להבין באמת איך זה קורה,  איך קוראות ( וקוראי וקוראי ) הבלוג שלי מריחות מתי פוסט

      מעניין או שווה  ומתי זה עוד אחד שיגרתי, בכל מקרה, פוסט הגולף השחור מקטגוריית

      #גילובגדים החדשה והמרגשת (אותי ) קיבל הרבה מאד כניסות ואני קבלתי המון תגובות

      בפרטי, כולל לא מעט בקשות להפניה לגולף שחור נהדר, אז יצאתי לחיפוש קטנטן, גם

      בשביל עצמי, גם בשבילכן ומצאתי. לא תאמינו, אבל במחלקת הגברים של זארה,

      בין כל הסווטשירטים והסוודרים שגם שווים מבט שני ( כן, תשאלו את אבא שלי ואת

      אהובי על הנטיה שלי להתאהב בסוורים שלהם ) שוכן לו גולף שחור ומושלם, אבל

      ממש, שגם היה השבוע במבצע, ועוד אחד ועוד אחד שהצטלמתי איתו,

      ושכחתי שמתחבאים שם מוצר אסתי לאודר הטוב

      בעולם וספר נהדר של מאיה אנג'לו

      4. אחסון ישר מהטלפון – יתכן שאני בכלל האחרונה בעולם שיודעת שקיימת אפשרות

      כזו, להעביר למתקן מאחסן היישר מהטלפון ואז לאן שרוצים. כזו אני, לייטבלומר כזאת.

      יקר, אבל מבחינתי שווה כל שקל בנסיוני להתנתק מהענן של אפל ולאחסן עצמאית את

      כ ל מה שהטלפון האומלל שלי צריך לסחוב עליו.

      .

      ומילה על פרגון, בלוגים והחיים עצמם – כאן

      .

      ואפרופו בלוגים,

      הנה בלוג של שתיים שמתחזקות בצילום וכתיבה פרוייקט / בלוג מסקרן, אני עוקבת

      אחריהן כבר  כמה זמן ומוצאת שהנסיון שלהן לבדוק יחס של נשים לבגד מסויים שווה

      בדיקה ופרגון,  ואם תרצו להשתתף, כתבו להן, לדעתי הן ישמחו מאד.

      .

      ותוספת קטנה בין יפי הנוריות, הסרט "רומא" שכנראה חייבים לראות, ובבית קולנוע

      אמיתי עם פופקורן ומים ולא בנטפליקס, אספר בקרוב, קצת עבודה, ספר, אהבה,

      חיים שקטים, מה כבר ביקשנו, לכו לעשות בדיקת צפיפות עצם אם עברתן את גיל

      ארבעים, השבוע הבנתי שאוסטופורוזיס או איך שקוראים לנבלה הזו, זה לא סתם

      קשקוש, אלא עניין רציני במיוחד, אז לכו, עכשיו!

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #גילובגדיםובכלל

      .

      15 בדצמבר 2018 – 13:00 קטגוריות: אוכל, המלצות, לייף סטייל | תגובות (2)

      תגים , , , |

      בין פילטרים והחיים האמיתיים

      .

      נכתב כפוסט באינסטגראם, מעבירה לכאן שלא יעלם בפיד, חשוב מדי לדעתי.

      .

      בבוקר התחילו להגיע הודעות נהדרות.

      על הכתבה בזמנים מודרניים, על הצילומים, על הראיון, על בכלל, כיף גדול.

      מתישהו מורן, הסוכנת השווה שלי כתבה לי כמה זה, כלומר אני, וואוו.

      ישבתי ליד המחשב,

      עם קפה, פיג׳מה, מג׳וייפת כראוי לבוקר שתוכנן להיות בוקר בבית

      ומיד צילמתי את עצמי,

      ושלחתי לה תזכורת מה זו פוטוגניות, ואיך נראים החיים האמיתיים.

      אחרכך חשבתי שלבת שלי אני כבר לא צריכה להסביר את ההבדל, זה טבוע בה,

      היא יודעת את האמת אפילו יותר טוב ממני כנראה,

      היא הרי רואה אותי בבוקר, ואני, עם כל הכבוד, לא ממש  אובייקטיבית בעניין הזה.

      אבל מה עם כל הילדות, והנערות והנשים,

      או הילדים, נערים, גברים,

      שאין להן בבית אמא (או אבא) שמצטלמים ומופיעים בעיתונים לפעמים מאז ומתמיד,

      מה עם להזכיר לכולם,

      דווקא היום,

      שצילומים זה כיף, ופוטושופ במינונים זהירים גם,

      אל תתבלבלו בין איפור מצטיין ותאורה שהם הדברים הכי הכי ה כ י חשובים בצילומים,

      שבאמת מרככים ומשפרים ועושים אפ גרייד לאיך שהתעוררתם בבוקר,

      ואין סיבה לא לרצות להראות בשיא מייטבך בצילומים,

      וגם בגדים חדשים ונהדרים שנבחרו בכשרון, ושיער עשוי לתפארת,

      והכל סבבה,  זה כיף גדול ובוסט לאגו,

      במסגרת יום צילומים, יחסי ציבור, קמפיין, קידום משהו או מישהו,

      הכל סבבה ונהדר, באמת,

      כל זמן,

      כל זמן שאתם ( ואני כמובן ) זוכרים שאלה לא באמת החיים,

      אלה רק, רק צילומים ממש ממש ממש מוצלחים,

      ואין האחד עדיף על השני,

      לא זה ולא ההוא, רק לשמור בתודעה את שניהם, לא רק את האחד.

      משמאל, צילום מוצלח, מימין, בוקר טוב עולם.

      בבלוג: #גילובגדים, המלצות, באמצע, החיים

      .

      13 בדצמבר 2018 – 08:48 קטגוריות: אני, קולנוע | תגובות (4)

      תגים , , , |

      אייקון ובלוגרית, נדמה לי שאני יכולה לפרוש בשיא

      .

      זה פוסט שעולה לצרכי ארכיון פרטי שלי,

      נדמה לי, מנסיון, מעשרות אלבומים מעלי אבק,

      שהבלוג יחזיק יותר שנים מכל נייר עתון מצהיב באלבומים,

      את שומעת שם? אל תשכחי לשלם כסף לדומיין פעם בחמש שנים.

      "זמנים מודרנים" היום, מצאתי לינק, הנה

      ראיין: איתי סגל /  צלם: איתן טל  /   יצוג: יצוג 1

       

      .

       

      .

      .

      .

      12 בדצמבר 2018 – 18:47 קטגוריות: אני | תגובות (3)

      תגים , , |

      מה שלא קרה

      .

      לפעמים כשאני יושבת בפגישה, או אוכלת צהרים במקום מדליק, באמצע החספוס,
      החנויות המסחריות בלי נסיון לסגנון וסטייל, המכוניות הצופרות, המהומה והרעשים של
      העיר שהולמים ומציפים אותי באנרגיה, הבת שלי גוערת בי שאני מעבידה את המלצר,
      בלי עגבניות, את הירוקים בצד, גם הרוטב ושהטמפרטורה של המים תהיה ספציפית,
      אפשר
      לחשוב
      מה
      כבר
      בקשתי
      תהיו אדיבים אליה בירושלים, לקוחות. ואני מביטה סביב מעט בקנאה, כמעט בערגה
      לסוג חיים ואנרגיה כזו, איך זה לחיות כככה, כאן, בתוך מהומת האלוהים  שבטח הופכת
      לשקט וחושך בלילה כשכל החנויות נסגרות, ורק בתי הקפה, הברים והמסעדות ערב
      נשארים פתוחים, וקהל השכונה ואלה שמגיעים אליה במיוחד בלילה מגיעים אני תוהה.

      .

      בלי יסורי מצפון וחרטות, סתם תוהה איך לא גרתי מעולם במקומות מחוספסים כאלה,
      לא בתל אביב, לא בניו יורק. שיא החספוס שלי היה בדירה מופלאה ברחוב בר כוכבא
      מעל מנשקה קדישמן. לא עבדתי מעולם כמלצרית או כל דבר מהסוג הזה, קצת מכה על חטא היהירות והאגו בעניין הזה בשנותי בניו יורק. בעצם לא עבדתי מעולם, מעולם,
      אצל
      ועבור
      מישהו.
      התמודדתי  עם ענייני פרנסה לראשונה בחיי דווקא באמצע שנות השלושים שלי, כשענייני הדוגמנות דעכו באופן טבעי, וענייני הקולנוע, בלי ערוצי טלוויזיה, לא עושה תיאטרון,
      לא היו רבים, גם שם יכולתי כנראה להגיד יותר כן, להעיז יותר, לנסות, לא היה קורה כלום בדיעבד, מכסימום כמו שניסו לשכנע אותי ולא הקשבתי, מ כ ס י מ ו ם יגידו לך לא. הא, מכסימום. מעולם לא גרתי עם שותפים להוציא כמעט שנה עם חברה ללימודי משחק, שותפה אמריקאית שרוחק התרבויות ביננו לא אפשר מתח, רק סקרנות והרפתקאות. תמיד לבד או עם אהוב, שתי אופציות שאני אוהבת.
      אני מביטה בבת שלי,
      גרה עם שותפה בירושלים, לומדת ברצינות, עובדת, מבלה, חיה את חייה במסלול מוכר לרבים כל כך שלעולם לא אכיר,
      ואני מתמלאת געגוע למשהו שלא קרה לי,
      וכנראה גם לא יקרה.
      אז אני מתגעגעת,
      זה גם סוג של מכסימום,
      מכסימום געגוע,
      זה הכל.
      .
      .
      11 בדצמבר 2018 – 18:13 קטגוריות: אני | תגובות (4)

      תגים , , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #27

      .

      השבתות כאן מתחילות לקבל את כיוונן החדש,

      עכשיו כשהן ביקורי סופשבוע לפעמים של הזאתי הירושלמית הזמנית.

      הן הופכות מאד מאד משפחתיות, שקטות, מאפשרות מנוחה ולימודים, כמה לימודים,

      מה שמאפשר לאמא הזאת שרוצה לשמור על שקט לטובת הקשב והרכוז של כולם/ן,

      להתיישב בעצמה ליד המחשב,

      גם להעלות פוסט בזמן,

      גם מי היה מאמין לכתוב מילים לא לרשתות, בלוג, ומיילים,

      גם לעשות קצת סדר באלפי הצילומים במחשב,

      דברים שהיא ( האמא הזאת ) מנסה להשלים או להתחיל או לסיים או לבצע,

      בחרו פעולה אחת, עדיף את כולן.

      הנה ארבע פעם בשבוע, די עמוסות השבוע,

      מתחילות משמאל עליונה וממשיכות בכיוון השעון

       

      1. מרק גריסים – כי לפעמים ממש ממש מתחשק לי, בטח גם לכם/ן לא רק לאכול את

      האוכל של אמא סבתא דודה אלא גם להכין אותו. התחלתי היום להשרות את קליפות

      הפומלות אני אוכלת ללא הפסקה, דיווח ופירוט בשבוע הבא, בינתיים, כיוון שאני מכינה

      לשלוחה הירושלמית סיר סופר אקסטרא – סייז של מרק ירקות בכל מוצ"ש התגעגעתי

      למרק בטעם אחר ואז בלילה הגשם העיר אותי ואופס, רציתי מרק גריסים של השלוש

      האלה. קלי קלות, נשבעת, קלי קלות:

      לסיר לא ענק ולזכור שגריסים בולעות/ים נוזלים אז אחרי יום תצטרכו להוסיף ציר ירקות

      או מים או לאכול תבשיל ( טעים ):

      תפוח אדמה, בצל, גזר אחד, גבעול סלרי אחד, שן שום, פטריות מכל

      הסוגים, כמה שאתם אוהבים, לא יותר מדי, נניח כמות של סלסלת

      שמפניון.

      לחתוך לקוביות, רצועות, מה שבא לכם די קטן,

      לטגן מעט בשמן זית או חמאה,

      להוסיף כוס גריסים שטופות,

      לבשל בין חמי שעה לשעה, תחליטו,

      מלח, הרבה פלפל שחור, פטרוזיליה קצוצה בהגשה,

      בתאבון ביידיש.

       

      2. פילינג פנים – הנה הוא כאן, מושלם, באמת, לא שאין עוד נהדרים ומושלמים אבל

      ממבחינתי הוא השולט ביום יום. מנקה, מבריק, מוריד, זול, לשימוש פעמיים בשבוע

      ובארועים מיוחדים. אני זוכרת להשתמש בו אז גם על כפות הידים, ואם נכנסת למקלחת,

      אז גם במחשוף.

       

      3. שעון מעורר ( וספרים על הדרך ) – אני לא שומעת מצויין, מתמיד. יש מחקרים

      ששמיעה לא משו בילדות והפרעות קשב, יש בינהן קשר. בכל מקרה, אני לא ישנה

      עם הטלפון הנייד שלי בחדר שינה, עדיין מאמינה בקרינה ממנו ומעדיפה לשמור על

      המוח האחד שיש לי כמו שהוא, והשעון המעורר שהולך איתי כבר עשרות שנים נחלש

      ( ברור שזו אני, אבל מעדיפה להפיל עליו את האשמה). חיפשתי שעונים מעוררים עם

      צלצול חזק בארץ ואז כחובבת רשת ניגשתי לאמזון ומצאתי את היפיוף הזה. לא אגיד

      את דעתי האמיתית על שוד לאור יום של אותן חברות שכל כך דואגות לזקנים

      שמרוויחות שלוש מאות ויותר אחוזים על מכשירי עזר, רק אגיד שכשהאדום ההורס

      הזה הגיע אלי לפני כשבועיים, בפעם הראשונה שהוא צלצל הייתי בטוחה שמלחמת

      המפרץ שלוש פרצה, אין לתאר, אני שמה אותו מחוץ לדלת ועדיין מזנקת כמו מירי רגב

      מול המילה חופש היצירה. יש לכם בני נוער? אל תהססו.

      ואז בגלל שאני מצלמת את הדברים שאני מעלה (נהנית מכל רגע, אני אוהבת לצלם)

      לא הצלחתי לצלם אותו בלי כלום סביבו וצרפתי את אלה שיש לי תקות גדולות לפחות

      מאחד מהם.

      אני אוהבת מאד מאד סיפורים קצרים ( או, נזכרתי בערב הזה של מבחינתי אין שניה לה,

      יהודית קציר בצוותא ) רכשתי במבצעים שאני לא מחבבת עקרונית ונענית להם מעשית,

      שלושה, האחד מסקרן כי נשים וסיפורים קצרים, השני בגלל המקום שממנו הוא מגיע

      ואנחנו כמעט לא מכירים והשלישי כי לא הצלחתי לעמוד מול השם שלו. שלא יכזיבו.

       

      4. מבצע השלמת חדר סטודנטית המשך – חדר, דווקא גדול ומאד ירושלמי אם מביטים

      החוצה. בשבתות, אם פותחים חלון מגיעה מוסיקת ג'אז מבית הקפה למטה, אחד מנערי

      בצלאל מעדיף לנגן על המילצור כנראה, והלב מתרחב. זאתי שלי עברה לירושלים והחדר

      והדירה שהיא בונה לה שם מתעצב בשלבים. מיטה, ארון, שולחן כתיבה, אלה הגיעו לשם

      עוד לפניה, ואחר כך התחילה מלאכת איסוף ועיצוב של כל מה שבונה טעם וחדר וחיים.

      אני רואה קצת עקבות של הטעם שלי, של הבית שבו גדלה ( גם קצת מהבית השני ),

      אבל הכי הרבה אני רואה בחירות אישיות ולי רק נותר להביט, לפעמים לאשר בקטנה,

      ולשמוח. מתחם גולף, מה שפעם היה כיתן הוא חלק מהחיים שלי מתמיד, גדלתי ברמת

      החייל, עכשיו אני בשכונה דומה ואחרת לא רחוק וחלק מהחיים זה אני אאסוף אותך ליד

      גולף, אז זהו שהם עברו ( זמנית לחמש שנים הבנתי ) למתחם גדול מול קניון איילון,

      ברחוב הלח"י משהו. אוקיי, נכנסנו למכונית ונסענו למלא את החדר הירושלמי במה שאינו

      מיטה או ארון. הם הצליחו להפוך את החלל הגדול והחדש הזה לחלל מאד נעים לשהיה

      והסתובבות וקניות ( חבל שאין פינת קפה או תה ) גם לבנות הפרעת קשב שמשתעממות

      מהר. הצלחנו לאסוף כורסא, ושטיח, ושטיח כניסה, וסדיני פלאנל, יהיה קר שם בירושלים

      אמרתי לה, ומגבות גדולות שאני אדע שלא קר לה, וסיר, וכוסות גדולות לתה, וסכ"ום, וגם

      קולבים יפים ןכמה קקטוסים ואם תתרכזו לרגע בצילום תראו שהיא עשתה לי פפארצי

      קטן בעודי מתרוצצת ומלקטת לה ( ולי ) דברים. אם היא רק הייתה נותנת לי, הייתי

      מצליחה לבנות לה שם נדוניה משו משו.

      .

       

      וחוץ מזה, אל תרפו מהמאבק בחוק הנאמנות המסוכן הזה,

      כל סטטוס, איזכור, התנגדות חוקית מצטברים למסה נחשבת,

      ונסו לרדת לים בתקופה הזו,

      שקיעות החורף הן שקיעות לוהטות בצבעים ואנרגיה.

      ועצה שחוקה אבל עובדת, נסו לעשות משהו אחד חדש השבוע,

      לא כל יום, לא צריך להגזים, פעם בשבוע,

      משהו מפחיד מעט, אמיץ,

      הנצחון מול עצמכם שווה הכל,

      ותביטו בעננים זזים, בסערה, בעלי שלכת,

      ברחוק, לא רק בקרוב,

      ותשמחו בחלקכם.

      ורעשי הרקע,

      אלה אנשים קטנים,

      כל כך מבוהלים וכל כך מתאמצים להיות,

      שעזבו, תנו להם, זה כל מה שיש להם.

      הכי שווה.

      .

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים ביום שלישי #גילובגדיםובכלל

      ומי שרוצה להציע מרק שאני לא מכירה וטעים אש, מוזמנ/ת.

       

      1 בדצמבר 2018 – 17:43 קטגוריות: ארבע פעם בשבוע, המלצות, לייף סטייל, נשים | תגובות (2)

      גיל ובגדים #3 – גולף שחור

      .

      פתיח

      איך מתייחסים לקלאסיקות?

      כלומר האם גבר זוכר את הפעם הראשונה שענב עניבה?

      האם חרוטה אצלנו הנשים הפעם הראשונה שרכסנו חזיה?

      והג'ינס, ונעלי העקב, ותחתוני תחרה, ולאק אדום, ליפסטיק אדום או יהלום.

      יש סימני דרך, כאלה שכבר בזמן שאת חווה אותם את מודעת שעברת שלב.

      לפעמים בגלל מסורת משפחתית,

      לפעמים בגלל סרטים, ספרים, סדרות, טורי רכילות, נקודות זמן ומעשים.

      יש מעשים אתן בטח יודעות מה שלכן,

      ובגדים שיש את הלפני שלהם, ויש את האחרי.

      ככה הרגשתי כשקניתי לי את הגולף השחור הראשון שלי, באחרי.

      שחור הוא צבע שלא חיבבו בבית ברמת החייל,

      זה צבע עצוב, רציני, לימים קשים אמרה זו שהכי אוהבת ללבוש ירוק וסגול ואדום

      ועדיין מביטה בי בתמהון ושואלת אם שוב מישהו מת, אבל בחיוך.

      גולף שחור סימן עצמאות, אלגנטיות, אני כבר גדולה ועושה מה ש א נ י רוצה,

      איפשר לי להסתתר מאחורי הצוארון הגדול

      ולמשוך את השרווולים עד מאחורי כפות הידיים שלי כמו שאני אוהבת.

      מועטים הבגדים שמחזיקים את עצמם ואת הלובשת אותם בבטחון וקוליות כאלה,

      וחולצת, סריג, סוודר, שמלת, הגולף השחור היא כנראה הילדה הכי קולית בכיתה.

      גולף שחור

      .

      הזהרת גיל, שהרי הבלוג הזה, הפוסטים האלה, מיועדים לגיל הזה פלוס מינוס,

      שכבר מחוברות אליו הזהרות פה ושם, מקדימה ומאחורה, ומהצדדים.

      הגולף השחור יכול להיות ידיד או אויב, הוא דורש בחירה מפוקחת, לא על אוטומט,

      גם של סוג הצוארון הגבוה, אמצעי, גבוה מאד, וגם סידור השיער מצריך תשומת לב,

      עברו הימים של גולף וקוקו וביי נתראה כשאחזור, אם אחזור.

      הגולף יכול להסתיר קמטי צואר, לתת מסגרת דרמטית ויפה וקלאסית לפנים,

      אבל מצד שני, לפנים עם לחיי בולדוג כבדות, לסת לא חדה וחזקה כמו פעם,

      הוא עשוי לפעמים להדגיש את החולשות,

      וזה לא מה שאנחנו מחפשות בבגדים, אנחנו מחפשות לחזק את החזק, לא?

      אז איך ללבוש את אייקון האופנה הזה? הנה כמה הצעות הגשה:

      עם מכנסים שחורים קלאסיים, או כמו שאני אוהבת כאלה שרחבים במיוחד על גבול

      מכנסי גברים, חגורה שחורה או חומה, נעלים שטוחות עם גרב דקה במקרה השני,

      נעלי עקב ( אבל אם עקב, אז גבוה בבקשה, אין באמצע ) במקרה הראשון, תיק עם

      נוכחות גדולה

      או עם ג'ינס, חגורה, מגפיים עם נוכחות מתחת לקצה ג'ינס, גובה לפי החשק, או נעל

      סירה פשוטה, טבעות וצמיד, שיער אסוף ברישול ומשקפי שמש שחורים.

      או אולי חצאית ארוכה, בכל צבע שמתחשק, גולף שחור, חגורה חלקה רחבה, ג'קט

      ג'ינס או עור, שרשרת על הגולף

      אולי בכלל שמלת גולף קצרה ( יחסית ) עם גרבונים עבים, מגפונים שחורים ותיק קטן

      כדאי להתייחס אליו כמו לבגד עם המון נוכחות מצד אחד וסופג הכל מצד שני,

      כלומר אפשר לעשות איתו הכל, אבל המלצה שלי, לעשות איתו מינימום,

      הוא ממש ממש מחזיק את עצמו לבד לא רע, הנה דוגמא מושלמת , והנה עוד אחת:

      סופדבר

      ידעתם שסטיב ג'ונס ביקש אי אז בשנות השמונים

      מאיסיי מיאקי לעצב דגם עבורו? ביקש, וקיבל מאה

      סריגי גולף שחורים וזהים.

      שאודרי

      הפבורן

      שלבשה אותו

      עם מכנסים

      שחורים וגבעוליים כמעט כמותה, היא זו שהפכה

      אותו לאייקון אלגנטיות, עידון וקלאסיקה?

      שהוא "הומצא" בעצם על ידי מלחים ועובדי חוץ במקומות סוערים בתחילת האלף הקודם

      כדי להגן על הצואר והפנים מהרוח?

      אז איפה מוצאים אותו את זה, האמת שבכל מקום, רשת, מעצב/ת, אוןליין, אני יכולה

      להמליץ כמובן, לתת לינקים, בארץ, באתרים, ראיתי בכל הרשתות בסיבוב קטן שעשיתי

      השבוע, אבל בשביל אחד בסיסי וקולי אין סיבה מבחינתי להמליץ על אחד ולא על השני

      היום. רק תבחרו טוב, גם באיכות וגם במה אתן בוחרות, צמוד, רחב, ארוך, צווארון ענק,

      מגיע לחצי דרך, גבוה ומוגזם, מינימליסטי. יש הרבה אפשרויות ואופי למשהו שאפשר

      לתמצת ב"גולף שחור, מה הבעיה". המלצתי במקרה הזה, עדיף אחד מאיכות מצטיינת,

      מאה אחוז כותנה או קשמיר או משי או תערובת אחרת ממש איכותית של חומרים ובדים

      שיחזיקו מעמד וישתפרו עם הזמן וישדרוג לא משנה מה תרכיבו סביבו, ויש מה, לא?

      ..

      ולסיכום, אין שמחה ממני לכשלונה של מירי רגב,

      כבר יש רקפות, גלעיני האבוקדו מתבקעים בצלוחיות שלהם,

      זה זמן לתבשיל עדשים, או מרק עוף ותכף תכף תכף הנוריות יהיו נפלאות,

      והכי שווה שמישהו מרגיש אליך ככה.

      נ.ב. פוסט שבועי #גילובגדים או בשמו המתעדכן #גילובגדיםובכלל מתוכנן לעלות

      כאן בימי שלישי, והנה עכשיו שני בערב, אצלנו, בהפרעת קשב, זה אותו דבר.

      26 בנובמבר 2018 – 20:50 קטגוריות: aging, בגדים, גילובגדים | תגובות (8)

      תגים , , , |

      ארבע המלצות, פעם בשבוע #26

      .

      כשהזמן עובר כל כך מהר,

      כשאני אומרת לעצמי עוד ארבעה חודשים אביב ומבינה שזה לא המון זמן,

      כשאני רואה את הילדות הקטנות שאני פוגשת שחיות רק את הכאן ועכשיו,

      וכשהחורף כאן הן לגמרי בחורף כאילו אין מלבדו ולא כלום,

      וכשיגיע הקיץ הן יהיו בלהט ובתחושת החום מבלי להכיר בקור שהיה, ושיהיה,

      ואני מקבלת עוד סימן לעובדה שהשינויים אינם רק במזג האוויר, ומחייכת.

      אז הנה, מוצאי שבת חורפית, ארבע המלצות, פעם בשבוע #26

      משמאל למעלה, בכיוון השעון, כרגיל

      ומוסיקה לדרך

      .

      1. אבוקדו טיים – כי מכל הדברים הטובים שיש בחורף, ויש אנ'לא מכחישה, אבוקדו הוא

      בשלישיה המובילה, תודו. כמו שהוא, מעוך, פרוס, בכפית, כממרח, מה שלא תעשו איתו,

      יצליח. מצאתי שני פיצ'יפקס שיעזרו איתו, האחד יצליח להשאיר אותו ירוק מבלי להשחיר,

      כלומר לימון יעזור, אבל גם זה, והשני הוא החותכן הזה, כי הטריק שרץ ברשתות איך

      להוציא את כל החצי עם כף, לא מצליח לי. ואתם בטח מכירות/ים את הטריק של חציה

      לחצי, נכון? חותכים אתו לרוחבו ואז מניחים כף יד אחת שתחזיק את החצי התחתון, כף

      יד שניה מונחת על החצי העליון ומסובבים לשני כיוונים נגדיים, וואלה.

      נ.ב. ואם אתם חייבות, הנה גרבי אבוקדו.

       

      2. תזכורת – תזכורות קטנות של אכפתיות או אהבה או חברות הן דבר משמח תמיד,

      זה מחזיק מפתחות שהזמנתי והגיע תוך עשרה ימים בשביל זאתי שלי הנוהגת לירושלים

      הלוך ושוב, וכבר רטוב על הכביש, וחושך, ולכי דעי מי המטורפים שנוהגים סביבה,

      ואני דואגת בניגוד לרצוני, מודה. אז אם גם לכם יש מישהו כזה, הנה ג'סטה משמחת

      שאינשאללה תזכיר להם להזהר כי יש מי שאוהבים אותם/ו כל כך.

       

      3. צריך כזה וזהו – בשבוע שעבר האוטו של זאתי לא נדלק, אחרי שעמד כמעט

      שבועיים, זה מה שקרה. אה, אולי לא לגמרי פי.סי. אבל לפעמים אם יש לי ברירה, אני

      בוחרת את הברירה הקלה, מודה. צלצלנו לאבא. גם לילדה שלי יש אבא כל יכול, לא

      רק לי, ואין הרגשה טובה יותר מזו לעבור את החיים. אבא הגיע עם זה, התניע ברגע את

      האוטו, בלי כבלים מהבגאז' ועניינים, לימד אותה ברגע מה לעשות אם זה קורה שוב,

      הסביר לכל הנוכחות למה ואיך המוצר הזה מתפקד, גם מטעין את הטלפון בשעת חירום,

      גם פנס ובכלל זה מה שצריך, השאיר לה את זה ודהר לדרכו. בנות הבית מרגישות מאד

      בטוח עם זה בתא המטען. נדמה לי שכדאי לכם/ן גם. החיים קלים יותר נדמה לי, וחורף.

       

      4. צעיף דק – למה זה צעיף דק ולא עניבה דקה אין לי מושג, אבל אם בענייני טרנדים

      שאפשר לאמץ בשמחה ובקלות, כזה שמתאים לכל גיל, כיס ועושה את העבודה לגמרי,

      אז הצעיפים הסקיני האלה, זה שמם סקיני סקארפ, הם הדבר שכדאי לכן להתאהב

      בו ( לרגע ). יש דרכים רבות לקשור אותם, אולי אצליח להעלות פוסט עם חלק מהן

      בימים הקרובים, נראה, אבל הדרך הבסיסית והעיקרית היא כמו בצילום, שלי, זאתי לא

      בבית, תכננתי לצלם עליה. סביב הצואר, שזה גם טריק צואר לא צעיר מושלם, כלומר

      מניחים אותו עם הקצוות לאחור ומסובבים, ומשם מה שתרצו, לקשור, להשאיר פתוח,

      לקשור בצד. הם בעיקר שחורים, יש גם בצבעים אחרים. הנה, טרנדי, וסבבה לגמרי.

      וביד אני מחזיקה את ספרה של הגברת מהמשובחות שיש לגזע שלנו, הגזע הנשי,

      דוגמא לכוח ושכל ונשיות ואורךרוח ומנהיגות והורות כנראה וזוגיות כמעט ללא ספק,

      מגיע לה שנקרא את סיפור חייה, אין ספק שאפשר להרוויח ממנו, כל אחת ומה שתבחר.

      .

      ובעניין התוספת שמגיעה לכאן תמיד, הפעם התוספת היא אני

       

       

      אופס, עברו שלושים שנה.

      זה היה נעים ומוזר לחזור לנעלי הזאת מהסופר, ממילקי,

      יש תפקידים שילכו איתך תמיד, וצריך להכנע בחיוך לאנשם ברחוב,

      ולא להתייחס לטוקבקיסטים שאללה יסתור הגזימו השבוע ימח שמם.

      נ.ב.מצפה לקרב חוזר בעוד עשרים וחמש שנים, על כסא גלגלים.

       

      #ארבעפעםבשבוע #גילובגדים #גילובגדיםובכלל .

      24 בנובמבר 2018 – 17:50 קטגוריות: המלצות, לייף סטייל | תגובות (2)

      תגים , , , , |