זכרונות ואחסון

לא בלחש, לא בדלתות סגורות

.

  תמלול שיחה של טלי ושלי בתוכניתנו "גלי חום" בשלישי האחרון,

אפשר להקשיב בלינק הישיר לאייטם, כאן ב"שיחה של" ולקרוא במקביל אם מתחשק,

  שיחה על למה כדאי לכם ללמד את ילדיכם (ואת עצמכם) לריב.

.

 – ההורים שלך רבו? מולכם?

– לא, לא

– אוקיי, גם ההורים שלי לא רבו מולי, זה לא על לא לריב, בעצם השאלה היא האם לריב

  ולהתפייס מול הילדים מלמד את הילדים איך לריב נכון מאשר איך להחזיק הכל בבטן,

  מה את חושבת?

– אני לא רבה

– מה את אומרת

– איך את יודעת?

– (ממשיכה בענייני) ההורים שלי לא רבו. בשיוק חשבתי השבוע כשחזרתי מחגיגת יום

  הנישואים השבעים שלהם, איפה הם רבו…? אני חושבת שהם רבו בלחש, במרתף.

  יש לנו מרתף מתחת לבית ולדעתי הם היו אומרים: במרתף, נפגש אחרכך במרתף…

  אנחנו ניפגש אחרכך במרתף. זה לדעתי, לא שאלתי, אני צריכה לברר איתם…הייתי

  נשואה אגב…

– למי?

– לאבא של הבת שלי

– שהוא אגב בא גם מבית שלא רבו בו, ואני אומרת לך שבשבע שנות יחסי איתו רבתי

  איתו…אולי פעמיים

– וזה רע?

– זה מ א ד רע

– למה?

– בגלל כשאתה לא רב, אתה לא מעבד דברים, כעסים, אתה שומר, שומרת, זה לא

  אישי…אתה מחזיק הכל בבטן,  אתה לא עושה עם זה כלום! מה, זה שלא תכעסי "עליו"

  זה אומר שאת לא כועסת עליו? לא. זה אומר שאת לא מביעה את הכעס שלך ואת לא

  מתעמתת איתו מולו. עכשיו, אנחנו…אנחנו לא רבות

– נכון

– אנחנו מתעמתות

– בזכותי, תודי שבזכותי

– ( לטלי נמאס) הכל בזכותך

– ( אני עונה ) פאסיב אגרסיב יפה זה היה

– אוקיי, אני נגד מריבות. אני חושבת שאפשר לפתור הכל בדרכי נועם, וזה מה שלמדתי

  בבית. ההורים שלי באמת באמת לא רבו.אף פעם לא רבו.

– מה זה לריב?

– לא היו צעקות

– חס וחלילה מי דיבר על…

– לא טרקו דלתות

– לא, אני לא מדברת על לריב במובן הזה! לריב זה כשאתה כועס על מישהו ואתה

  מתעמת איתו ועם הכעס שלך, והוא כועס עליך גם. לריב זה לא ( בהכרח ) לצעוק

– ולשבור דלתות

– לא, זה להתעמת עם ( מי ומה ) שגרם לכעס שלך גם אם זה יוצר מתח, אי נעימות, אבל ככה

אתה מלבן מה קרה…אני לימדתי את הבת שלי לריב…שזה אולי הדבר שאני הכי גאה בו מכל

  האמהות שלי

– את יודעת, גברים, תראי איך הם רבים ( טלי חוזרת לנושא המועדף שלה ) הם ישר

  רצים למלחמה… נשים לא כל כך רבות…

– זה לא נכון שנשים לא רבות, מה פתאום…את לא רבה! אבל אני, אני לא רבה איתך?

– קודם כל הרבה פחות…

– טוב, יש ביננו כבר זוגיות ארוכת ימים…

– ההורים מכירים…

– כן, ההורים, וגם למדנו מה לעשות עם זה ( וזה בדיוק העניין ) אם אתה לא מלמד את

  הילדים שלך…

– איך לימדת את הבת שלך לריב?

– לימדתי אותה לריב בזה שכשהיינו רבות או מתווכחות, בגיל ההתבגרות, ואני הייתי

  נכנסת וטורקת את הדלת בחדר שלי כי לא הייתה ברירה, זה היה או לרצוח אותה או

  לטרוק את הדלת…והיא הייתה עושה את אותו הדבר, היה עובר זמן, חצי שעה, שעה,

  שעה וחצי…ואז, אחת מאיתנו, בהתחלה אני, כי אני המבוגרת ואני מראה את הדרך

  נכנסת לחדר של השניה, נדבר על מה שהיה? ומדברים על מה שהיה. היא לימדה אותי

  אגב, שאני כועסת פעם בהמון זמן כי אני שומרת הכל בבטן ואז כשאני מתפרצת…

– אבל חלי את ממש לא שומרת הכל בבטן, את מיד מראה שאת כועסת

– הא, כי הבת שלי לימדה אותי לא להחזיק בבטן יותר, היא אמרה, אם את כועסת פעם

  בהמון זמן, את מוציאה את כ ל מה ששמרת עלי כל הזמן, אולי תגידי בקטנה…

– אז מה השורה התחתונה? צריך להגיד מיד…

– השורה התחתונה צריך להגיד, והשורה הכי תחתונה, להורים, זה ללמד את הילדים

  שאפשר להתעמת ולהשלים והכל בסדר,  זו פעולה טובה ליחסים, זה מנקה את כל מה

  שמצטבר…

– את חושבת שביבי ושרה רבים?

או במילים רצופות, המחשבה, אמונה, שאם לא נגיד בקול רם זה לא קיים, אם לא נתעמת זה יעלם, אם לא נדבר על זה הכל בסדר, אם לא אגיד איך אני מרגיש/ה ומה פגע בי כל כך היחסים ביננו לא יפגעו, היא דרך חיים מזיקה יותר ממועילה, למרות הכוונות הטובות הטמונות בה, אם הילדים, לא הקטנטנים, לא יבינו שאנחנו רבים ומתפייסים, איך הם ילמדו לריב בדרך מועילה ולא פוגענית בלי דרך חזרה ובעיקר איך הם ילמדו להתפייס, להמשיך בלי משא לב כבד ומזיק ובעיקר, שלריב, עם כבוד לשני, בלי פוגענות ומילים שאי אפשר לחזור מהן, מתוך רצון להבין מה פגע או הרגיז, ולהתפייס מתוך הבנה מה קרה ובעיקר מתוך מחוייבות אמת ליחסים ביננו, לא רק בזוגיות, לא פוגע באהבה, לפעמים אפילו ההפך.  נתראה בשלישי הבא, בעשר בלילה .

הרגליים של סוזן

.

פסטיבל קאן נפתח, מכל השמלות, הכוכבות והמיותרות, המנצחת הגדולה ללא ספק,

בעיני לכל הפחות, היא סוזן סרנדון.

לא רק בגלל הכשרון

לא רק בגלל האישיות שלה שמתפוצצת מולנו ת מ י ד

לא רק בגלל האומץ הפוליטי ( אנטי הילרי )

לא רק בגלל האקס/ים השווים במיוחד

לא רק בגלל סרטים שמלווים אותנו מתמיד

לא רק בגלל הסקסאפיל שעוטף אותה מהלימונים הראשונים עד המחשוף האחרון

לא רק בגלל האינדיוודואליות המסקרנת והמושכת

כמובן שבגלל ובזכות כל הסיבות האלה ורבת אחרות

אבל היום, על השטיח האדום, היא המנצחת הגדולה מכולן

בגלל התמונה הזו

.

לא בגלל השמלה, לא בגלל הקטיפה הירוקה, לא בגלל המחשוף

לא בגלל משקפי השמש ההורסים, לא בגלל השער האדמוני,

,היום היא כבשה את השטיח והלבבות,

בגלל כל אלה

ובעיקר בזכות.

בזכות הורידים הבולטים בידים,

בזכות הרגליים ומעט הצלוליטיס שלא מסתתרים מתחת לגרבונים מהודקים ומייקאפ ,

בזכות קמטי צחוק והבעה שפשוט שם.

ובזכות זקיפות הקומה, האנרגיה והמקסימות הבלתי נגמרת של אשה בת שבעים

שפשוט מראה לנו איך צריך, ואיך כדאי,

מלכה.

.

 

טרזה

.

.

גוגל סתמי גילה לי שתרזה מתה לפני כמעט שנה ולא ידעתי.

בעידן החיים הבוגרים שלנו, היום יום, והגיאוגרפיה, עוברת שנה, ועוד חצי שנה ועוד קצת

שלא הייתן בקשר, ובום! חברה טובה שלך איננה. ימים ארוכים בסטלה אדלר, שיעורים,

סצנות, רחובות מנהטן הקפואים ומרק עוף בדלי'ס מגעגועים הבייתה והרבה רגעי מנהטן

ובית ספר למשחק, וחיים.

טרזה, שכמוני כבר הייתה עם נסיון משחק ולא בת עשרים מיד אחרי קולאג׳ החליטה

ללמוד משחק בצורה ממסדית יותר ( זה טוב לרזומה, לא פחות מלדבר עצמו ).

ילדת ברוקלין איטלקיה / פורטוריקנית, מלאת חיות ואמביציה וחיוך שאין דומה לו.

אחרכך היא עברה ללוס אנג'לס, ולא הרבה אחרי שהתמקמה הותקפה בוקר מסוייט אחד

בפתח בייתה, במה שזכה לסיקור עצום והמשכיות, על ידי מעריץ מטורף שהצליח להשיג

מאמה בניו יורק את כתובתה על ידי התחזות לאסיסטנט של סקורסזה שמחפש אותה, 

מה שבמקרה שלה נשמע הגיוני לאמה. 

המטורף פצע אותה פציעות קריטיות ממש, למזלה, האיגודים המקצועיים של שחקני,

מפיקי הקולנוע האמריקאים חזקים במיוחד ותרזה שוכנה לשיקום ארוך, פיזי ורגשי

בבית אבות / חולים של התעשיה.

ביקרתי אותה שם כמה פעמים,

במסדרון הסתובבו בחלושס ובגדי בית אנשים שכשאמרה את שמותיהם אפשר להתעלף,

ג'וני וויסמולר (טרזן האגדי נופף לה לשלום מחדר האוכל –

נכנסתי לגוגל להזכר בשם בית החולים והשמות שמוזכרים כדיירים, ספר היסטוריה של

הוליווד הישנה. טרזה החלימה, פיזית ואחר כך גם רגשית ככל הניתן ועניין קורבנות התקיפה

הפך למרכזי בחייה. היא הקימה עמותה קורבנות למען קורבנות תקיפה שזכתה לתמיכה

והכרה רבה מחבריה למקצוע ובכלל.

לא הרבה אחרי התקיפה נפרדה מאהבת נעוריה, בעלה פרד, ובנתה חיים ומשפחה

בקליפורניה והפכה מאד מאד זהירה בחשיפת חייה ופרטים על עצמה, וכשהאינטרנט הגיע

לחיינו אימצה  אותו, כמו שראוי שכולנו נעשה, עם כללי זהירות מוצדקים והדוקים.

אתם בטח זוכרים אותה בעיקר כאשתו של ג׳ו פשי ב"שור הזועם",

אני זוכרת אותה מסבירה לי מה זה קנולי באמצע סופת שלג.

RIP Dear sweet Theresa

.

גלי חום משמחים במיוחד

.

.

חלי וטלי, טלי וחלי,

זה נכון שעל פניו יש הרבה דמיון ביננו,

אנחנו בערך בנות אותו גיל

(טלי צעירה בכמה חודשים ומנופפת בהם כאילו אין אלוהים),

אני גבוהה בכמה סנטימטרים (וזו הפעם הראשונה שאני מעלה את הנושא )

אנחנו בלונדיות מלידה עם עזרה בהמשך,

גרושות.

האחת אחרי עשורים של נישואים,

השניה לא הצליחה לסיים עשור.

שתינו אמהות פולניות למופת אבל האחת מודה בזה (אני) והשניה מכחישה.

יש לנו בנות, חיילות משוחררות בנות אותו גיל,

לטלי ההמומה יש נכד מבתה הבכורה,

אני מתאמנת על האחיות הקטנטנות של זאתי.

לי יש הורים מאד מבוגרים ומטופלים, אבא של טלי קורע את העיר.

שתינו סוג של תל אביביות עם הפסקות,

טלי למושב, חלי ילידת רמת החייל,

אבל בשנים החשובות, והנחשבות, וגם עכשיו, תל אביביות.

זה על פניו,

אבל כמו בכל דיאלוג מוצלח,

מה שעושה אותנו מצויינות ביחד ( אנחנו מקווים וברדיו 103 חושבים)

זה דווקא מה שלא דומה:

האחת מאחורי הקלעים, האחת לפני המצלמה,

האחת לא מחבבת ( בלשון המעטה )את מה שהגיל עושה ( טלי )

והשניה לא החליטה עדיין מה עמדתה בנושא ( תלוי באיזה יום שואלים )

(לא מגלות מי היא מי).

האחת מוקפת אנשים, השניה לך תוציא אותה מהבית,

האחת כועסת על האקס שלה, גם השניה.

האחת בעד בליינדייטס, השניה יכולה לספור על כף יד כמה היו לה בחיים.

האחת מלאה את מכסת חמשת אלפים החברים בפייסבוק,

השניה פחות ידידותית, מקבלת רק את מי שהיא מכירה, ושלמה עם החלטתה.

לאחת הפרעת קשב מאובחנת, השניה בהכחשה,

האחת עושה ספורט ויוגה והולכת פה ושם, השניה מתמתחת על כסאות בבתי קפה.

האחת מבשלת (עדיין), השניה פרשה (זמנית).

האחת למרות הרושם שהיא עושה לא מדברת הרבה, השניה לא סותמת,

אף פעם לא-מגלות-מי-היא-מי.

האחת צינית (ובעצם רגישה כמו תינוקת), השניה לא צינית (וגם רגישה כמו תינוקת).

אנחנו חברות, אבל לא קרובות מדי,

שזה מצויין כנקודת זינוק לתוכנית רדיו משותפת.

אנחנו לא ממש ברורות אחת לשניה,

מה שמשאיר אותנו מלאות סקרנות וקצת ועל קצות האצבעות אחת מול השניה,

ובעיקר מול המשימה,

תוכנית רדיו שבועית ברדיו 103,

יום שלישי ( ה י ו ם ) בעשר בלילה ( ואומרים שגם באתר ובאפליקציה )

בקיצור,

חלוקת התפקידים עדיין לא ידועה,

זו עדיין תעלומה. בלונדינית, מסתורית משהו, ומסקרנת, בדיוק כמו שצריך, לא?

img_1379

.

נ.ב. הרבה שמות הסתובבו בתוך התהליך מבלונדיניות בהכחשה, זה לא הגיל, רלוונטיות, אמת או חובה, ובסוף לא היה ספק ש"גלי חום" הוא שם שאין דומה לו אם מחברים את גלי הרדיו, הצה"ל,והבלונד הרלוונטי ביחד.

נ.ב.ב. זו הרפתקאה חדשה בשבילי, מעולם לא עשיתי דבר ברדיו מלבד להתראיין ( ולבוא לבקר את אבא בעבודה ע"ע זאתי ). זה כבר לא קורה הרבה ב"גיל" הזה וזה מרגש ומשמח. אתם מוזמנים בשמחה להצטרף, להקשיב ( להאזין זו מילה מוזרה ) ואחרכך לספר לי. wish me luck והנאה.

.

הדרכים הידועות

.

.

זה טכסט שהוזמן עבור "אתה נמצא כאן" גליון מספר 3 (ואחרון).

בגלל שאין אפשרות לרכוש את הגליון יותר ועבר זמן מאז שיצא, אני מקווה שכל מי

שקנה אותו כבר הספיק לקרוא אותו, וכיוון שהוא חשוב ומשמעותי עבורי

, אני מפרסמת אותו גם כאן:

.

.* * * * *

זה זמן פרידות שמתקרב עכשיו, אין בכלל ספק,

מתגנב כצינת שחר מפתיעה בתחילת אוגוסט, כזו הגורמת לי למשוך בפליאה גם מתוך חלום

סדין, לכסות את הכתפיים ולהתכרבל. רמז ראשון לסתיו שעדיין לא כאן,

וצריך להתחיל, או ללמוד, להתכונן, ואני כל כך רעה בפרידות, ולא מתכוננת לכלום, לעולם.

ד ר ך א ם

ירדתי במדרגות בית חולים "אסותא" מוצפת ומאובנת, דקות אחרי חיוכה הגדול של האחות

במעבדת הדם. גבר ממהר ניסה לעקוף אותי במהירות ואני זזתי הצידה, הנחתי שתי ידיים

על הבטן והפכתי לאמא. כך ואז התמקמה נקודת  האל חזור בנפשי, בחיי.  זמן אמת בו

הבנתי בבהירות מפתיעה שאני חווה רגע משנה חיים, כאן ועכשיו, שהרגש המציף אותי

שייך לקבוצת רגשות חדשה, לא מוכרת.

שהקו נחצה. נחצה מאי-ידיעה לידיעה, מזרות למוכרות, התודעה מבינה ומרגישה, מזהה את

המעבר, ויודעת שהרגש הזה כאן כדי להשאר, מעכשיו עד הרגע שלא תהיי יותר מי שאת, עד

שלא תהיי. ומהרגע ההוא, שנחצה בו הקו, ידעתי להיות אמה ומאז איני יודעת אחרת.

פרידות הן מעברים קבועים בהורות. חלק מפאזל מליון החלקים הזה, חיים והורות.

חלק הפתיעו אותי, לחלקן הקטן הייתי מוכנה, את חלקן ידעתי לזהות בזמן אמת, את חלקן

בדיעבד. ידעתי להפסיק להניק ולבכות בכי מר, לעזוב את ידה בצעדיה הראשונים, למחוא

כף בלילה הראשון בלי חיתול. ידעתי לתת ללב שלי למות משמחה ועצב ביום הראשון בגן,

בלילה הראשון שהיינו כאן לבד, בלי אביה.

ידעתי שזו פרידה קטנה כשקראה בעצמה סיפור לפני שנרדמה, כשחגגה יום הולדת לחברה

ונשארה לישון שם. ידעתי שטיולים שנתיים, וגם שני, חמישי כל שבת שניה מלמדים פרקי

פרידות קבועות ולא פשוטות, ידעתי שגיל העשרה המטלטל הוא התרחקות ופרידה שתעשה

רק טוב, שויכוחים, מחנות קיץ, חברים, חברות, לילות לא בבית, דברים שלא מספרים, דברים

שבוחרים לספר, נפרדות, התבגרות ואהבה, המון אהבה, כולם פרידות הכרחיות וטובות בתוך

מסגרת יום יום קבועה וסדורה. יש עוגן, בסיס, שיגרה. ארוחת בוקר, צהרים וערב, בית ספר,

הסעות, קיפול כביסה, שיחות קטנות, גדולות. יש עריכת שולחן, דמי כיס, ארוחות סבא סבתא,

ליל סדר, ימי הולדת ןטקסים, מים חמים, לסדר את הבית, את החדר, ערוץ שמונה, סרטים

מצויירים, סרטים בשחור לבן, הצגות, שיעורים, טייק אווי, חיי יומיום רגילים ומיוחדים כמו כולם.

ה ת ר ג ל ו ת

בעכשיו הבת שלי לא בבית כבר כמעט חודשיים, היא מתנדבת בפרוייקט זהות יהודית אי שם אחרי

האוקיינוס הגדול. בעוד שבועיים תחזור, תסיים את שירותה הצבאי ואז יתחילו החיים.

זו הפעם הראשונה שנפרדנו ליותר משבועיים, (כולל טירונות וקורס) וזה זמן שלא היה כמותו

מעולם. זה תמיד תהליך מעניין, פרידה קצרה בתוך שיגרת חיים.

זמן הלבד שלי הוא תמיד זמן רחב. השעון הפנימי שלי מוצא את קצבו לאט לאט, זמן שלא

מתחשב באחרת, רק בי. חדרים ישנים ופרטיים נפתחים, מאפשרים גישה לאשה אחרת שהיא אני.

זה זמן חסר שעון אמא. נשימתי עמוקה, פרטית, הקשבתית, והקצב בו אני עוברת ימים ולילות

משתנה. זמן הבלעדיה שלי שקט, שמח, לפעמים פעיל מאד, לפעמים בטלן. לפעמים תוקפים

אותי געגועים מוחשיים אליה והגוף שלי קורס לרגע ומיד חוזר לעצמו ( גם הלב ), אבל הזמן הזה

מצליח תמיד להפתיע אותי. הידיעה שהאין היומיומי שלנו זמני, שזה "רק" חופש קצר ממטלות

אמא, הפסקה קצרה ממודעות הורית מיידית ( כי במודעות הרחבה חיישני האהבה לא מפסיקים

לרגע ) מתוך ידיעה שתכף היא חוזרת, וגם אני, אפשרה חופש פנימי ותנועה הדדית של העולם

אלי, ובחזרה. ואז עברו עשרים שנה והגענו לעכשיו.

ד ר ך ב ת.

אני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם. הוא בן תשעים וחמש בעוד חודשיים, היא בת תשעים

ואחת בעוד ארבעה ואני לא יודעת איך זה לא להיות הבת שלהם.

הם שם מתמיד כמובן, אמא ואבא האלף בית של חיי,

אין לי מושג מי אני בלי להיות הבת שלהם. אני כזו תמיד, איך אדע.

אני יודעת וזוכרת איך זה לא להיות אמא,

הייתי אני לא אמא ארבעים שנה, לא הייתי לא בתם מעולם, וגם לא אהיה.

ידעתי איך זה לחיות איתם עשרים וקצת שנים, שליש מחיי חייתי איתם, אחרכך עברתי לחיי.

ידעתי לחיות שנים בחו"ל ולכתוב להם מכתבים, לצלצל פעם בשבוע,

ידעתי לעזוב את הבית, לראות את עיניהם, לעבור לגור בתל אביב ולבוא לארוחת שישי (שמונה

דקות נהיגה). ידעתי איך הם נראים כשאני מדאיגה אותם, איך להתווכח איתו על סדרי עדיפויות,

איתה על דברים אחרים. ידעתי לבקש ממנה את זה ואת ההוא וממנו את הזה וההוא האחרים,

ותמיד נענתי.

ידעתי, ועדיין, תמיד וללא עוררין שהם אוהבים אותי אהבה גדולה, שאינה תלויה בכלום.

לא באיך אני מתנהגת, לא מתנהגת, עושה דרמות, ילדה טובה, ילדה רעה ( והייתי גם ילדה רעה ),

מתמרדת, מצייתת, מוזרה, חכמה, ילדותית, עצובה, לא נשואה, כן נשואה, מתגרשת, צועקת,

מתפנקת, תלמידה מבריקה ובלתי נסבלת, פטפטנית, חצופה, ווכחנית, עקשנית, מקסימה, שובת

לב אביה ואמה בכל רגע נתון, רחלי. הכל הבאתי על ראשם, ילדת האמצע הסוערת שלהם,

ותמיד ידעתי שהם שם, סלע ועוגן ולב ונפש ומסירות ואבא ואמא שלי, ליבת חיי,

ה ת ר ג ל ו ת

שנתיים עברו מאז ששניהם הצליחו בתאום מושלם כרגיל להגיע ולהפנים ביחד את זקנתם,

הממשית. ההבדל בין בגרות לזיקנה, מוחשי וממשי כמו ההבדל בין ילדות לבגרות אצל ילדים.

עד לפני שנתיים ידעתי שיש לי גם את גבם, הקשבתם, תמיכתם וכמו תמיד את אהבתם הגדולה.

היום יש לי את אהבתם הגדולה וכל היתר השתנה, כיוון הדאגה התחלף.

אני שלהם בזמן העכשיו. מייצרת ודואגת להם לחיים וימים שקטים, חסרי דאגות וקושי,

אסירת תודה ומלאה,מוצפת אהבה.

ואז עברו ששים שנה והגענו לעכשיו.

.

ולבי מבוהל, מבין כמוני שהסימנים,

כמו הרוח הצוננת על כתפי לפנות בוקר בליל אוגוסט מהביל כבר כאן ואין בידי דבר מולם.

ע כ ש י ו

זה זמן פרידות מתקרבות ואני לא יודעת על זה כלום.

האחת ממלאת אותי בהלה ואימה עמוקה שאיני מכירה כמותה ועצב אין סופי וגעגוע

למה שלא נפרדתי ממנו עדיין

והשניה ממלאה אותי תהיה ופחד ועצב מתוק על פרק חיים שנגמר ולא יהיה כמותו

ולצידם התרגשות וסקרנות ורוחב לב ומוצפות רגשית וידיעה שפרקי חיים נפתחים לבת

הזאת שלי, ושלעולם אהיה שם, לצידה אם תרצה, בליבי תמיד,

כי זו מי שאני, אני אמא ובת, בת ואמא, וכזו אהיה תמיד.

* * * * *

תכף יסתיימו הדרכים הידועות, והלא מוכרות יפתחו, פחד אלוהים.

.

.

בית של מישהו

.

בתים מפעם. נטושים בשכונה. למכירה, עם מרצפות השומשום, החצר הגדולה והפשוטה, עץ פרי, שניים מאחורי הבית, גג שטוח, שער עץ עבודת ידיים, שביל מרוצף ואזוב בין חריציו. הבית ריק, מחכה למכירה, עוד מעט יגיעו הבולדוזרים וימחקו קירות וזכרונות לטובת  שלוש קומות, מרפסת אנגלית, קצת שטח גינה מעוצבת, אולי בריכה, אולי לא, הרבה עיצוב כנהוג בימינו וגם חיים וזכרונות חדשים

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%a9-%d7%aa%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a

/%d7%a9%d7%a2%d7%a8.

.

ובכל זאת….

הם שבו לבתיהם ( לא סופי )

.
.
לראשונה בחיי ניסיתי לתרגם שיר. זה עונג גדול.
.
אין לי מושג איך מבחן התוצאה.
.
זה השיר הראשון בספר "The complete poetry" של מאיה אנג'לו הנהדרת.

                   .

.

.

הם שבו לביתם / הם חזרו לבתיהם/ הם חזרו הבייתה

 

הם שבו לביתם וסיפרו לנשותיהם

שמעולם, אף לא פעם אחת בחייהם,

הם ידעו a girl  כמוני

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

הם אמרו שהבית שלי נקי, ללקק (מהרצפה)

שלא אמרתי מעולם מילה רעה

( שמעולם לא אמרתי מילה רעה )

שהייתה בי אווירת מסתורין

אבל…הם חזרו לבתיהם.

 

דברי הלל עלי נישאו על שפתי כל הגברים,

הם אהבו את החיוך שלי, שנינותי, ירכי,

הם בילו איתי לילה, או שניים או שלושה.

אבל…

%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%95
 
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
                                                          They went home
.
                                           ,They went home and told their wives
                                                   ,that never once in all their lives   
                                                      ,had they known a girl like me
                                                               .but… They went home
 
                                          ,They said my house was licking clean
                                                  ,no word I spoke was ever mean 
                                                                ,I had an air of mystery
                                                               .But… They went home
 
                                                ,My praises were on all men's lips
                                            ,they liked my smile, my wit, my hips
                                        .they'd spend one night,or two or three
                                                                                            …But
.
.
.

גם אני נמצאת שם

.

וזה ממש משמח אותי.

טקסט וצילומים בגליון השלישי והאחרון בפרוייקט המקסים הזה.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=21197

אין אפשרות להשיג אותו בדרך אחרת, רק דרך ההאדסטארט.

IMG_0002

.

נ.ב. אוצו רוצו

.

ואני רק אוסיף שאני מתגעגעת באמת לכתיבה כאן, ותכף חוזרת.

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

עשר שנים ובלוג אחד

.

חצי שנה התלבטתי,

חודשיים בלבלתי לאורי ברוכין ת'ראש

ואחרכך לרוני ואביבה גם

ואז כתבתי פוסט ראשון ואמרתי לאורי שיעלה את הבלוג בראשון בספטמבר.

היום הבלוג שלי חוגג עשור.

הוא פרח בתקופת פריחת הבלוגוספירה בארץ ובעולם,

הוא נבחר לאחד מחמשת הבלוגים הטובים בארץ,

הוא שינה את חיי בדרכים כה רבות שאין בכלל מילים להסביר,

מטור אישי בידיעות אחרונות ( ותודה לרענן שקד, עורך נדיב ואמיץ )

לכתיבה מוזמנת ללא מעט עיתונים ואתרים,

חידד את הכתיבה שלי ואין בכלל ספק שעזר לי להבין מה אני רוצה.

הוא זימן לחיי הרבה אנשים, שהגיעו ונשארו,

הוא יצר סוגשל קהילה וגאוות יחידה,

הביא לפתח המייל שלי אלפי אנשים, סיפורים, תודות, בקשות, הצעות,

עזר מאד אני מאמינה בסלילת הדרך להבנת הפרעת הקשב אצל מי שלא,

עזר מאד לאלה שכן שהתביישו, החביאו, לא הבינו מי ומה הם,

מלא את ליבי גאווה ושמחה גם בזכות סטטיסטיקת המבקרים בו

והיום, כמו בלוגים רבים הוא שורד את עידן הסטטוסים בפייסבוק וברשת.

זה לא פשוט להתעקש להחזיק בו,

כשמיידיות הסטטוסים מפתה כל כך,

ואני מסתובבת עם לא מעט רגעי הלקאה עצמית על הזנחתו,

על העובדה שאני מתפתה ונכנעת למפלצת המיידיות המזיקה הזו.

פעם כתבתי פוסט על מפלצת המיידיות של הבלוג שמזיקה לכתיבה,

היום אני רואה איך מיידיות הסטטוסים מזיקה לכתיבה בבלוג,

וזה למען האמת יותר מעציב ממשמח.

.

אני מדפדפת בו מעט לפי תאריכים ( יש בארכיון כמה אפשרויות חיפוש)

ורואה את זאתי שלי, איזה עשור עבר עליה, ועלינו,

מתיעוד אישי ( אך לא פרטי ) של החיים שלנו,

ודרך הפוסטים העוסקים במה שכואב ומכעיס ומקומם ושובר את הלב,

אני מצליחה לראות גם את העשור שמסביב,

מה מרגיז ומקומם ושובר את הלב,

מה מרחיב לב, מביא מחשבה, מרגש וממלא ניצנוצי שמחה.

ויותר משמחה איתו, עם שמו, שאכן מתאים לאופיו אני חושבת

הוא באמת שינה את חיי

יומולדת שמח, תקריב אהוב

004

.

שיהיה עשור שני מלא כל טוב

 

מודרני

.

אז מה מודרני היום? שאלה אותי השבוע אימי היפה בת התשעים והשאירה אותי חסרת מילים

לרגע. "מודרני"….כמה מזמן לא שמעתי מה במודה, מה יהיה מודרני בסתיו, מה רואים

בג'ורנלים? ומצאתי את עצמי במין דום שתיקה לרגע, מנסהל הבין אם אני יודעת מה יהיה

.מודרני" בסתיו הזה שעוד מעט ככל שקשה להאמין יגיע לשבועיים שלושה בין חמסין לסופה,

.

משהו השתנה בשנים האחרונות,

גבולות המה אפשר ללבוש ולהיות "בסדר" התרחבו מאד,

וחוץ ממעגל אנשים שעניינם ומקצועם ותשוקתם הגדולה היא אופנה במובן העמוק,

היצירתי, התרבותי, והכלכלי, אצל רוב המין האנושי, אל-תגידו-בקול-רם כמעט הכל הולך.

היום אין הרבה טאבו מוחלטים,

ומכאן שמגרש המשחקים שלנו הוא ענק, אין סופי.

אופנה ובגדים ואביזרים ונעלים ותיקים וחגורות וכל מה שמרכיב את

איך אנחנו בוחרים לצאת אל העולם בבוקר, בערב או בכל דשעה וצורך ועניין, איך אנחנו

ניראים יכול להוות עוד כלי או כוח או צעצוע במגרש המשחקים הגדול של חיים, ומגרש משחקים,

יגידו לכם כל ילד וילדה הוא כיף ענק לשעתיים אחר הצהרים, אבל אחר כך, רוצים הבייתה.

.
הארון שלי, הטעם שלי, הבית האופנתי שלי כמעט לא השתנה מאז שאני זוכרת את עצמי (כולל

שנותי הטובות במרכז המערבולת האופנתית הזו) ואני חושבת שהמבנה שלו נכון כמעט לכל מי

שאוהב גם בגדים וגם אופנה. הוא מורכב מכמה שכבות:

שכבת צבעי יסוד, שחור, אפור, לבן, בג'

אז אחת שכוללת בגדי יסוד טובים,

ואז שכבה שיש בה צבע אחד, דומיננטי,

ואחת עם כמה פריטי וינטאג' מצויינים (זה סעיף שנוסף לפני כמה שנים),

אחת קטנה עם כמה יוצאי דופן, חגיגים, פרועים, לא דומים לכלום,

ולמעלה, כמו הדובדבן שעל הקצפת,

מונחת השיכבה העכשווית עם דבר אחד טרנדי שבחרתן העונה,

זהו, ויאללה, למגרש המשחקים.

.
אז מה מודרני היום שאלה אותי אימי. יצאתי לבדוק ונתקלתי בזה:

.

hm

/

מודעה קיץ  2016 – זה מושלם אני חושבת לעצמי, הטעם שלי בדיוק: חצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה..אני  נזכרת  וניגשת לארון אלבומים שלי

אני גיחנגיתלמטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,

1990. משמאל, אני חצאית ג'ינג'ית (אותה חצאית), חולצת כפתורים לבנה, חגורה שחורה, מגפונים

שחורים, תיק וינטאג' שחור ורקום, שבוע האופנה בתל אביב, 2014.

 

 

 

 

אז הנה החוקים מוכיחים את עצמם:

צבעי יסוד, צבע אחד עכשווי, אביזרים, נעלים טובות, קצת וינטאג',

ומה שהיה הוא (כנראה) שיהיה.
.
אני חושבת שמכנסיים רחבים עד הרצפה חוזרים לאופנה אמא אמרתי לה,

שוב? היא שאלה, מה יהיה עם זה, למה הם לא ממציאים משהו חדש.

.

יש סדרי עדיפויות חשבצי לעצמי, קודם שימציאו מילה במקום המילה מודרני…

.

.

דרושים

.

בתוך תוכנו, בליבת עצמנו, אני חושבת שכולנו נשארים סוג-של ילדים,

כלומר לא ברמה של קבלת הוראות או ציות עיוור ( זה כמובן לא),

לא עדר ולא נעליים,

אבל ברמה הרגשית העמוקה כולנו רוצים להרגיש שיש לנו,

ללנו הקולקטיבי, מבוגר אחראי (או מבוגרת כמובן).

מישהו שבהרגשה גם הפנימית וגם "האנחנואית" הוא המנהיג שלנו.

המילה שהתמוססה לנאומי בחירות של אני אנהיג, אני אעשה, ו…כלום.

לכזה אני מתגעגעת,

מייחלת היא מילה גרנדיוזית, אבל ראויה,

מייחלת.

לאדם שנבחר בו מעומק הקלפי והאמונה, 

שינהיג, וישמור, ויקדם, ויאחד, וידאג לנו, לכולנו,

בלי חישובי פוליטיקה והשרדות וחשבונות קואליציונים.

בראיה רחבה בשדה הזמן וההיסטוריה והעתיד יתכנן ויוציא אל הפועל את מה שטוב ונכון לנו,

לכולנו.


אדם שנדע שיש בו, מעבר לקסם אישי, תכונה מוערכת מדי, אבל הכרחית כנראה 
בעידן בו אנו

חיים, ובעצם תמיד, ראיה רחבה באמת, חזון (מילה נלחשת מפאת בומבסטיות יתר),

אחריות אמיתית שנובעת מעומק ההבנה מה על כתפיו. אנחנו על כתפיו. וילדינו ונכדינו.

 כזה שהבנת ההיסטוריה העולמית, תהליכים ואסטרטגיה למרחקים ארוכים מובילה אותו,

מחזיקה את האגו ברמה הדרושה להיות נחוש בעמדותיו והחלטותיו (והחלטות ממשלתו)

וצנוע במידה הדרושה להשאר אחראי ולא פזיז מול העולם,

חברים ואוייבים.

אדם עם תפישות עולם מגובשות ושכל ישר שיאפשר (ע"ע אגו) התוויות חדשות ושינוי וגמישות,

מתוך הבנה שהעולם, הזמנים, הנסיבות משתנות

ויש מקרים שאין טעם לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתעקש.

מנהיג,

מילת אולדסקול כזאת,

שהתמוססה כמעט לכינוי גנאי במקום להיות מילה של חוזק ועתיד.

ואני מביטה מסביב וכמעט לא רואה בין המובילים העכשוויים מספיק מנהיגים ומנהיגות צעירים,

כאלה שעוד מעט יהיו "מבושלים" ומנוסים דיים לקחת את הצעד הנדרש,

ולהנהיג.

בוודאי שלא רואה אחד או אחת או עוד שניים שלושה שיכולחים להיות "מסומנים" ככאלה.

.

והרי אין ספק שיש ביננו גברים ונשים, ונשים וגברים ראויים,

כאלה המסוגלים לקחת על עצמם תפקידים מורכבים וקשים ומחייבים .

גברים ונשים שלא לקחו צעד לכיוון הפוליטיקה מטעמים אישיים כאלה ואחרים,

יש כאלה שכן, כמו נניח סתם דוגמא, אל תתנפלו,

סתיו שפיר ואורלי אבקסיס לוי ותמר זנדברג.

אבל התחושה שיש אנשים ראויים וטובים שאינם בעמקי הפוליטיקה, חשבונאות והשרדות ,

ויכולים להגיח מתוכנו, ללמוד בעומק ורצינות וכוונות טובות ונכונות,

שיוויוניות ורחבות מבט ועומק

ולגדול להיות מנהיגים ראויים, אמיצים, אחראיים עלינו ועל עתידנו,

כאלה שיהיו ראויים לנו,

ויצליחו

10686802_10152521003332828_3874541331498663212_n (1)

‫#‏מנהיגיםראויים‬

הבוקר שאחרי

.

זה סיפור אמיתי: הבוקר, הבוקר שאחרי הלילה של שרונה,

כשהחזרתי את זאתי הבייתה סופסופ, אתמול לא הרשו להן לעזוב את היחידה אחרי

שסופסופ הצליחו לחזור אליה, החנתי את האוטו ליד הבית והתכוננתי לצאת.

חשבתי מה אכין לה לארוחת בוקר, חשבתי שהלוואי שתצליח להרדם ולתת לנפשה לנוח..

על המדרכה מתקרבת לכיווננו צעדה אשה.

היא הייתה מרשימה באופן מיוחד. גבוהה מהרגיל, זקופה מהרגיל, פנים חזקות ובעלות

הבעה חדה וחזקה. היא בדיוק הדליקה לעצמה סיגריה וסידרה את החג'אב האפור כהה

שכיסה את ראשה וצוארה ולא הביטה בי, בנו. לא הצלחתי לראות את עיניה ממש.

העינים שלי סורקות את העולם תמיד,

לא בגלל הפחד אלא בגלל הסקרנות, הפרעת הקשב, הרצון למפות, לתייג, להמציא

סיפורים, לדעת מה קורה. אז העינים שלי סרקו, הגב הזדקף מעט, הנפש נכנסה לכוננות,

בכל זאת החזרתי הבייתה חיילת שעברה שעות מטורפות רק לפני כמה שעות בפאתי רחוב

קפלן וגם השעות שאני עברתי בבית לא היו מרמלדה נגיד ככה. הבטתי בה, המחשבות

רצו במוח בטירוף: אשה יפה, נשק, פיגוע, חג'אב, פנים קשות, מחבלת, אוניברסיטה,

שכונה שקטה,קיצור דרך, תיק, מה לעשות, איך להגיב,

ובאותה שניה קרה משהו,

התודעה שלי הייתה בזמן אמת, הבינה מה עובר אלי כאן ועכשיו,

הבנתי בזמן אמת איך הדעות הקדומות שלי, הפחד המוצדק כמובן אבל שאין להתבלבל

בינו לבין זהירות או מודעות, זה שאסור לו לנהל את חייך בשום מקרה, הוא מטעה וקיצוני,

שנים רבות כל כך של שנאה ודמוניזציה של האחר, בעיקר כזה שנראה שונה ממך,

כל אלה משתלטים עלי ושוטפים אותי בחשדנות ופחד ובהלה, שאינם תואמים אותי,

לא את אמונותי, דעותי, הדרך בה אני מנסה לחיות,

גם לא בבוקר שאחרי פיגוע, אחרי לילה מפחיד במיוחד,

בבוקר קייצי בפרוור תל אביבי עשיר ומוגן,

ואז, בהרף עין שבו הבת שלי שאין סיכוי שהייתי מעבירה אותה אפילו רגע קטן של פחד,

במיוחד בבוקר הזה, פתחה את דלת המכונית, רכנה לקחת את התיקים שלה הזדקפה

והסתכלה בי ובאישה שהלכה על המדרכה, הרגשתי בלי לראות גם את הדריכות שלה

וזה לקח שניה. החלטה, לא כל כך מודעת אני חושבת בדיעבד,

שניה של החלטה הורית (לא רק, אבל הרבה) שאחריה חייכתי אליה,

לאשה שעברה ליד הבית שלנו ואמרתי בוקר טוב.

בוקר טוב היא ענתה בקול שקט (ממה שציפיתי יחסית למרשימותה) ורך

וחייכה אלי בחזרה.

אני לא יודעת מה עבר במוחה,

אבל אני מקווה ששלושתינו שמחנו מעט עם ההחלטה שעשינו,

דווקא בבוקר הזה.

לבלוג

 

 

.

אין פואנטה, רק עצב, סיפוק שהשדים מובסים ותקווה .

אני זוכרת

.

אני זוכרת שקיץ, שיש שקיעות יפות, ובריזה, ואוזו ואבטיח ושש בש.

שהגפנים מלבלבות ויש בגדים יפים בחנויות, ואפשר לעשות מני פדי,

שתכף שבועות והכל יהיה מסוגנן ולבן, ושיש ארוחות ערב וקרמים נהדרים לפנים,

ושיעורי יוגה וספרים לקרוא, וסרטים וסדרות לראות ברצף שזה אין דומה לזה.

שהילדה שלי תכף נוסעת לחודשיים ואין לי מושג מה ואיך יהיה,

אני מחכה בסקרנות רבה.

אני זוכרת שיש גברים בעולם ( אבא אחד, בן גילי התחתן השבוע!! התחתן!!

ולא עם צעירה ממנו בעשרות שנים), וחברות, ותערוכות לבנות, ועבודות לפתח,

וסיפורים לספר, ותוכניות לפתח, ואמא ואבא ומסאג'ים ופינוקים ונסיעות וטיסות.

בגדי קיץ חצי שקופים, ושיזוף ומיזוג אוויר ונשימות רחבות.

ומוסיקת ג'אז קורעת לב ורוקאןרול מקפיץ ת'בטן.

ואני זוכרת שיש תערוכות, ופגישות, וחברים, ויין, ואוכל נפלא,

ושמחה וחול ים וזריחות לפעמים וטיולים שמזמן לא עשיתי למדבר

ושהחיים באמת מלאים כל טוב ושמחה ותשוקה ועשיה, וגם ההפך,

כי החיים הם החיים.

ואני נעצרת מרק לשמוח,

בכל פעם מחדש משהו נותן לי בוקס בבטן

ומפנה אותי מלחיות פשוט את הקטנים הנהדרים של החיים

ולהתעמת עם העקרוני והגדול והמקומם והבלתי נגמר הזה,

וכל זה בגלל האהבה העצומה שלי למקום הזה,

שאותה ועליה איש לא יכול להעביר בקורת או לבטל,

האהבה הגדולה שלי למקום הזה, למדינה שלי, למקום שלי,

ולמה שהוא יכול לחזור להיות אם סוף הצדק לנצח והטובים באמת מנצחים בסוף.

IMG_8320

.

.

בינתיים קיץ, וחם.

.

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

על קיפול כביסה, מגדר ועתיד

.

 .
  .
 קפלנו כביסה, היא קצת ברשלנות, אני בדקדקנות.
.
.
– אבל כדאי לך להשתדל זה חוסך מקום ובאלאגן בארון
.
– ככה אני מקפלת, נו אמא, כל פעם מחדש…?
.
– כן, נו, בכל זאת את אשה ועוד יותר קרוב מרחוק תצטרכי ל…
.
– ס ל י ח ה, מה זה שייך לזה שאני אשה?!
.
– אופסססס ס ו ר י. את לגמרי צודקת, ממש לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע.
.
.
.
ומאז זה לא מניח לי.
.
אני באמת לא מאמינה על עצמי, למרות ש, מילת כבוד שלי, הכוונה שלי הייתה ש:
.
היי, עוד מעט את אדם מבוגר, בטח תגורי לא בבית, ותצטרכי קרוב לודאי לכבס
.
ולקפל את הבגדים שלך לבד, בטח אם זה יקרה בניו יורק על פי התוכניות שלך,
.
אז כדאי שתתחילי להתאמן…
.
ומה שקרה, או בעצם קרו, קרו שני דברים,
.
האחד מעציב קצת והוא לגלות שאני נגועה מעט מי-היה-מאמין באולד סקול שעליו גדלתי
.
( למרות שאני חוזרת ונשבעת שלא היה כלום שקשור לנשים-גברים בהערה שלי ובודאי לא
.
באמונות שלי) שהיי, תגדלי, בטח תנהלי זוגיות ובית ועדיף שתדעי לקפל כביסה כי אחרת מי…
.
והשני המשמח עד מאד הוא התגובה האינטואיטיבית, מיידית, חדה וחד משמעית של הבת שלי:
.
מה זה קשור לזה שאני אשה?
.
ורק בגלל זה אני מוכנה לקפל לה את הכביסה שלה בשבועיים הקרובים

.

.

מהי הטרדה מינית? הנה הסבר מפורט

.

– הטרדה זה כל מה שגורם למי שמולך אי נוחות.
.
– הטרדה זה ל"דבר גסויות" מה-הייתי-עושה-לה על ואל מי שאינה/ו בן/בת זוגך.
.
– הטרדה היא לשלוח הצעות, רמזים גסים במייל, ווטסאפו וכו.
.
  נ.ב. הצעת דייט (אמיתי) בדרך הישנה והטובה אינה נחשבת הטרדה, להיפך, מחמאה.
.
– הטרדה היא מבטים אינטנסיבים מכוונים הבודקים מעלה מטה, מעלה מטה גוף.
.
  נ.ב. עכשיו לכי תוכיחי מבטים, לכי תוכיחי כוונות.
.
– הטרדה היא מניפולציה רגשית סמכותית על מי שכפופה לסמכותך במשרד, בכיתה,
.
  על הסט, שמביאה אנשים ונשים צעירים לא להבין מה לא בסדר, למרות שברור שמשהו
.
  לא בסדר, ומתוך הרגל "הגדולים יודעים יותר טוב" או רצון אמיתי לרצות, להצליח,
.
  לא להכשל, כניעה שקטה שאין בה בשלב הזה דרמה, רק תחושה עמוקה ופנימית
.
  עמומה ומאד לא נעימה שקורה משהו לא נכון, מעליב
.
– תקיפה היא כל מה שקשור בשליחת ידיים, לשון, פה, רגל גסה בין ירכיים, ליטוף
.
  ישבן, הצמדה לקיר, חפינת שד מהירה כאילו בצחוק, חיכוך מקרי מאחור במעבר במסדרון,
.
  קירוב פנים בצורה אגרסיבית, פלישה לתחום הפיזי של האחר/ת בגסות, דיבור גס במכוון,
.
  סקסיסטי, מיני ומכוון בחלל ציבורי על מי שנמצאת בו והדיבור הוא עליה.
.
  וכל מה שנעשה בכוח פיזי ממשי, בכפיה ואלימות – הצמדה לרצפה בכוח, נגד רצון היא
.
  אלימות ממשית רק שיהיה ברור, לא חייבים אגרופים וסטירות כדי להכלל בקטגוריה –
.
  מנשיקה כפויה עד הורדת יד של אשה בכוח לאבר המין ( זה לא רמז, זו תקיפה בנסיבות
.
  האלה ) וכפיית יחסי מין על מי שלא רוצה, בין אם בשיתוק מוחלט ( בובה מסמורטטת
.
  מתחתך היא לא אשה מעוניינת ) ואם בצעקות ודחיפות, כל אלה הם תקיפה מינית חמורה
.
  ואונס. מה לא ברור כאן.
.
  וגם כתיבת טקסטים המעודדים או מצדיקים מכל סוג וסיבה, סאטירה, פילוסופיה,
.
  פרובוקציה, שעמום, טרוליות, נסיון אנתרופולוגי (איזה תרוץ נהדר) כל סוג של עידוד או
.
  הסכמה בשתיקה מול הטרדה ותקיפת בני אדם על רקע מינם על ידי כל אחד, במיוחד על
.
  ידי מי שחזקים מהם בעמדתם, גילם, דרגתם, השפעתם המשתמשים בכל אלה במכוון,
.
 יכולה להחשב בעיני בני אדם הגונים ומוסריים, מוסר, איך המילה הזו נעלמה מהדיון,
.
מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה וכעס גדול.
.
 # זה ברור שהטבע האנושי מביא גם סיפורי אהבה גדולים מהחיים אסורים מתחילתם
.
 שצלחו את האסור והרוויחו. נדמה לי שנערות זמרים אינן נמנות על אלה.
.
 ## אבל כמה מעטים הם לעומת עשרות אלפי אנשים ונשים החיים עם צלקות רגשיות
.
 שזר-לא-יבין-את-עוצמתן-והשארותן-לתמיד ויש להן (לצלקות) אשם. אשם מבוגר
.
 אחראי, בדרך כלל גבר מבוגר בהרבה, אוטוריטיבי ומסוכן.
.
 מסוכן לדור הבא, לילדות שלנו, הן הצעירות, עבורן החוקם האלה חייבים להיות
.
מקועקעים בנפשן, בדיוק כמו בנפש הגברים, אלה שעדיין אורבים להן באיזור החשוך
.
באמת של החיים.

.

 

עצה לעקרת הבית או: מרתה סטיוארט ואני

.

העקרות בית שלי היא איך נאמר, סבירה,

הרבה פחות מגרביים מסודרות לפי צבעים במגירה (יש כאלה, אני לא ממציאה )

או כלים של טאפרוור במגירות,

אבל אין אבק מעל הדלתות, קנה המידה של אמא שלי,

והכיור נקי לפני שאני הולכת לישון ( חוק שלי שמוכיח את עצמו בבקרים).

אבל באלוהים ( למרות ששבת)

שאם תאמצו לחייהם את הדבר הבא,

בתחום השיגרת מטבח ובישולים תודו לי בכל פעם מחדש, וזה הולך ככה:

בפעם הבאה שתגשו להכין פתיתים או עדשים או כוסמת (כאן אוהבים מאד)

או צלי עוף (התגלתה כאן צמחונית צעירה, צלי עוף זה נוסטלגיה),

או בקיצור כל אוכל מבושל שדורש במתכונו בצל מטוגן, קחו נשימה ו:

קצצו ביד או במקצץ או בפוד חמישה, ששה, שבעה, או בקיצור,

כמה בצלים שנדמה לכם שאתם משתמשים בממוצע בשבוע,

קצצו (סכין, קוצץ, בוד פרוססור),

קחו מחבת גדולה ועמוקה או סיר או מה שתרצו,

שימו שפע שמן זית.

חממו לרגע, שפכו פנימה את כל כמות הבצלים, תנו רגע על האש החמה.

ערבבו והעבירו לאש קטנה, וקחו זמן, בין חצי שעה לשעה, אבל שווה ולא חייבים לעמוד ליד,

אם האש לא חזקה, רק לבדוק ולערבב מפעם לפעם.

מפעם לפעם ערבבו, אני מוסיפה טיפות מים לפעמים,

בדרך כלל כשהבצל כבר רך וזהוב (אקסיוס מיי אינגליש)

אני מוסיפה שום לדקה האחרונה.

זהו.

צנצנת כאילו מעוקרת,

כלומר אני מעבירה אותה מתחת למים רותחים כי קראתי פעם באיזה מקום,

הכניסו לצנצנת, שפכו שמן זית למעלה שיכסה את השכבה העליונה 

אחרי שמתקרר קצת, סגרו היטב ( עם מכסה טוב) ולמקרר.

זהו.זה סלט עדשים שחורות

 

החיים שלכם בשבוע הקרוב ( מתחום הבישול בלבד) הופך לקל שבקלים, מבטיחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: