תקריב

.

כמה מילים על בלוגים:

בלוגרים הם עם אחר, יש כל מיני מהם, אבל בגדול יש להם גאוות יחידה.

יש את הוותיקים, אני בינהם, שהגיעו אל הבלוגספירה מיד כשהתחילה.

הבלוג שלי נפתח בראשון בספטמבר, 2006, אחרי חצי שנה לבטים,

ברגע שחזרתי הבייתה מהסעות בית הספר,

ומאז הוא פחות או יותר המקום הבטוח והאהוב עלי בעולם.

היו שנים של בעירה, היו שנים שקטות,

ובזמן הזה ממש, בחודשים האחרונים הוא משנה פניו מעט, ומסיבות הגיוניות.

על עניינים חברתים, פוליטים, סוערים, כבר אין טעם לכתוב בו,

הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגראם, מהירים ומידיים ממנו פי אלפים בעניינים האלה.

על זאתי שלי, אהובת ליבי כתבתי תמיד ועדיין כותבת עליה אבל רק בהקשר שלי,

כי כמו שאני חוזרת וכותבת,

לי יש זכות לכתוב על ההורות שלי, שהיא חד שמעית המקום והדבר החשוב לי בעולם,

אבל על איה ע"ע זאתי, כאיה, אין לי זכות לכתוב,

והמשחק הדק בין זכותי לכתוב וחובתי להגן עליה הוא החבל הדק שעליו אני צועדת

בנחישות כבר שנים, מקווה שבהצלחה.

*
הבלוג שלי משנה פניו בימים האלה,

גיליתי מחדש את חדוות הסגנון, הבגדים, האופנה,

וכל זה בתוספת תבונת וחוכמת ( אני מקווה ) הגיל שלי, התובנות והנסיון שמאחורי,

מביא לבלוג הרבה דברים ונושאים ותכנים שאני אוהבת

והמון שנים הרגשתי לא נוח להגיד,

כאילו העיסוק באסתטי והנעים והמסוגנן והפשוט והנעים בחיים מעיד על העוסקת בו.

הנה, הגיל מוכיח ועושה את שלו, אני נהנית, מתרגשת מזה.

מזה שאני מרגישה טוב להתעסק גם עם עינוגי החיים, ותפנוקיהם,

לא רק,

אבל גם גדול ושמח בחלקו.

בגדים הם שמחה גדולה, גם אוכל וטיפוח וספרים ותרבות,

גופית שכמותי, מוכנה להתעסק בחיים האלה בלי רגשי אשם סופ סופ, איזה כיף.

*
ועוד בעניין הבלוגים,

אחוות בלוגים מבחינתי היא אבן יסוד הכרחית לעולם הזה,

אני יודעת וזוכרת שב"רשימות" היכל התהילה של הבלוגספירה הישראלית הייתה

גם הייתה כזו. היו משחקי חברה, העברת משימות, דירוגים, לינקים סולידריות רבה

שנשמרה גם אם היענייני אגו, ותמיד יש, אבל הייתה הבנה אמיתית שאין האחד

בא על חשבון האחר לעולם.

הגעתי לטור שלי ב"ידיעות אחרונות" דרך הבלוג ( תודה רענן ), נדמה לי שגם כנרת ,.

פרגנו, מסרנו, העברנו, לינקקנו מהאחת לכולם, מכולם לאחד, בלי חשש וחשבונאות.

מי שכותב היטב,

שתוכן הבלוג שלו/שלה מעניינים,

קוראיו וקוראותיו יבואו וחזרו ויבואו אליו, אליה, בלי קשר כמה בלוגים יש ברחבי הרשת.

אני חושבת שככה זה גם עם חשבונות אינסטגראם או כל אתר ותוכן אחרים,

זה אף פעם לא על חשבונך,

תמיד יגיעו עוד אנשים עם עולמות חדשים, מרתקים, עם יכולות אחרות, שונות מכם,

כשרונות נהדרים, דומים או שונים מכם, כתיבה אחרת, צילומים בעינים אחרות,

ומה שנשאר זה להתעשר מהם,

ולשמוח.

.

אני אוהבת לקרוא בלוגים.

על בסיס יומיומי. קצת פחות מפעם, זה נכון, הפייסבוק נגס קצת, גם הטוויטר.

פוסטים רבים הסתפקו בסטטוס ארוך משתי שורות, שלא נדבר על מאה ארבעים תווים,

אבל בכל זאת, בלוג זה בלוג והעולמות הרבים והשונים המתגלים בבלוגים,

בעיני, כלום לא יכול עליהם.

כשוובסטר של חנן נסגר הרגשתי אבודה לרגע, גם גרייפס עזר לי ללקט עדכונים מבלוגים באופן

פשוט ומרוכז במקום אחד וגם נחשפתי דרכם לבלוגים שלא הכרתי – שזה תמיד משמח ממש –

ואז גם גרייפס נסגר ונשארתי עם  האראסאס, גוגלרידר או עדכוני מייל ושוטטויות ברשת,

זה לא אותו דבר,

אז אתמול התחלנו נסיון רכוזי נוסף.

"בלוגים בלבד" – קוראים לפרופיל בפייסבוק.

מקום שינסה לרכז /פוסטים של בלוגרים ישראלים.

"בלוגים בלבד" יקבל כחברים רק מי שמחזיקים ומתפעלים בלוג.

קוראי הבלוגים שלנו מוזמנים ברוב שמחה להרשם כמנויים כמו לכל פרופיל פייסבוק המאפשר

מנויים ולראות אותנו בפיד באופן רגיל ושוטף, ויוכלו כמובן להגיב ולכתוב,

אם כי, המטרה הראשונית שלנו היא ל א לצבור "לייקים" אלא ראשית, לחשוף את הבלוגים

שלנו לקהל חדש, שנית, להגדיל את תפוצתם כמובן ובעיקר, לנסות להחזיר את הדיאלוג

למקום הטבעי שלו, אל הבלוג עצמו.

מה שקורה היום הוא מוזר: מהלינק בפייסבוק מגיעים לפוסט בבלוג, קוראים, וחוזרים – ככל

שזה מוזר – לפייסבוק להגיב ולעשות לייק.

.

אם אתם כותבים ומתחזקים בלוג, אתם מוזמנים להציע ל"בלוגים בלבד" חברות,

אם אתם מכירים בלוגרים כאלה, אנא ספרו להם עלינו והזמינו אותם להצטרף,

ואם אתם חסרי בלוג עדיין או פשוט אוהבים רק לקרוא אותם, אתם מוזמנים להגיע ולהחשף –

לאט לאט, רק התחלנו ואנחנו עדיין מועטים – לעולם גדול, מעניין – לפעמים – ורבגוני.

תבואו, יהיה מעניין.

.

.

הנה סטטוס ותגובות בנושא שמעניין אותי. מועתק מהפייסבוק שלי:

מחקתי את מי שהגיבו מטעמי פרטיות כמובן.

אין דין בלוג כדין פייסבוק כשמתעסקים בתגובות ופרטיות.

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

.

ואני לא מצליחה להחליט באופן חד משמעי מה עושה לי את זה יותר.

כניסות רבות מאד מאד או תגובות במספר ממוצע – יחסית למה שאני מכירה.

אני חושבת שאני מבינה חלק מהסיבות.

כמו שאני התרגלתי לבלוגים שעצרו את נשימתי בחודשים הראשונים שקראתי בהם

והייתי ח י י ב ת להגיב לכותב/ת  כמה זה נכון/לא נכון/אני מזדהה/לא מזדהה/ מתרגשת וכו' ,

והיום אני מגיבה כשיש פוסט מרגש / מעניין/יוצא דופן/ מתבקשת ברכה ולאו דווקא על כל

פוסט שפעם ליבי היה מזנק ממקומו –

התרגלתי, הרף עלה, המפלצת דורשת יותר.

אז מה אתם קוראים, כותבים, מגיבים, לא מגיבים, חושבים?

הרבה כניסות ומעט תגובות,  או פחות כניסות שמניבות הרבה תגובות יחסית?

.

ממה ניזון האגו? ממה ניזון הצורך בפידבק? בהדדיות? בצורך לאהבה ?

ממה ניזון האגו ? –

מ"רק אני י ו ד ע / ת כמה הרבה אנשים קוראים אותי" = מספר כניסות

או

מ"כולם, כולל אני, ר ו א י ם כמה אנשים מגיבים אלי" = ע'פ ירדן, אוהבים אותי = תגובות.

אז מה יותר נעים / נחשב – בעיני עצמנו, כניסות או תגובות?

.

שנה

.

כשלא הצלחתי לכתוב

.

תודה בלב, זה נחשב?