והרַכּוּת, מתי תחזור הרַכּוּת?

ְֱֲֳֵֶַָׁׂ

הכי הרבה אני מתגעגעת לרכות.

לתנועות עגולות, התכרבלות, אינטימיות, חום, הרעפות, ליטופים וחיוכים.

תכף היא בת חמש עשרה ואני מבינה, באמת שאני מבינה.

אני רואה אותה ארוכה ודקה ותזזיתית ומהורהרת ורוטנת וצוחקת ומתבלבלת ומשתבללת מולי, בדיוק

כמו שצריך. אני שומעת אותה זועפת בניגוד לרצונה, דוקרנית כמו שאני יודעת שהייתי שנים אחרי

העשרה שלי, ועדיין לפעמים, אבל אני לא זוכרת את התחושה. אני רואה איך היא עונה לי  באוטומט.

כן אמא. לא אמא. אני מרגישה איך היא מסתחררת במערבולת המחשבות, תחושות, בלבול. אני רואה

את ההורמונים עושים עבודתם נאמנה בכל חלקה. כמעט בכל חלקה – אני שמחה שעל עור הפנים שלה

הם מדלגים פחות או יותר. אני רואה את הנעלים שלי חוזרות מבית הספר מזוהמות ובוציות – טוב,

רק הנייקי והאולסטאר, על היתר חל כאן וטו ויש לי עדיין וטו בבית הזה, יו נואו –  את החולצות שלי

זרוקות בחדר. שלה, לא שלי. השבוע היא אמרה, וזזה באמת מדאיג: אמא, יש לך תיקים ממש, אבל

ממש מדליקים. וגם חלקי כלי איפור שלי אני מוצאת פה ושם, שם זה באזורי המחיה שלה בבית הזה…

וכל זה בסדר, באמת. בחיי. נשבעת.

רק שהרכות, והקירבה שצבעה משתנה, והפשטות שֶבַּקירבה שמִשתנַה, והחייכנות והאינטימיות,

חסרונן מרסק לי את הלב, צובט את גרעין נפשי בכמיהה שלא הכרתי כמוה.

וההבנה לא באמת עוזרת.

כלומר, היא עוזרת ברגעים של חשיבה והכרה והבנה,

ופחות, הרבה פחות עוזרת ברגעים שננעלים מולי, או שאני אומרת משהו בכוונות טובות ונענית –

שלא באשמתה כבר אמרתי, נכון?- באמא, אין לי כוח עכשיו או בלא, ע'ע בחייאת אמא, די עם

החפירות שלך גם ככה זה לא פשוט להיות בת חמש עשרה, מה, את-לא-זוכרת?

ראשית אהובה שלי, ילדת הלב שלי אני באמת לא זוכרת, אני מודה,

שנית זה בסדר, נשבעת, הטענות שלי הן לא אליך – כמעט. חוץ מהאולסטאר התכלת שחזרו חומות מבוץ

ואיך-החדר-שלך-נראה ומי-את-חושבת-יסדר-אותו – הן בעצם בכלל לא טענות, רק געגוע מוסווה.

כי געגוע ורכות וליטופים ומתיקות ילדית, הם מחוץ לתחום כרגע,

אז אני מנסה, בחיי שאני מנסה,

אני כ ל כ ך כ ל כ ך מנסה להזכר איך זה להיות בת חמש עשרה,

תכף, כבר אפשר לספור בימים מתי וגם מתנות שולחן בוקר יומולדת כבר נערמות במסתור,

ואני מנסה גם לא לבוא בטענות יותר מדי,

גם להבין שהרכות הזו, והתנועות העגולות, וההתכרבלות, והאינטימיות  והרוך והרוגע והקירבה שהיו,

כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו,

כי גדלנו, שתינו,

ונפרדנו, כמו שצריך ואמור וטוב, כמה טוב שכך, שתינו.

ובעיקר אני מנסה להצמד לידיעה שבי,

שיודעת וזוכרת באופן הכי עמוק ואמיתי, נשבעת, שהם יחזרו.

אבל,

א. למי יש סבלנות

וב. בינתיים אני נורא נורא נורא מתגעגעת.

.

.




ּ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • orit  On 9 בפברואר 2011 at 13:13

    יפה. כל כך כל כך מזדהה עם כל מילה וכל געגוע :))
    (במקרה שלי שירה בת ה-16 וגל בן ה-13, כן, הוא בן, אז זה כנראה קורה קודם).

    אהבתי

  • רוני  On 9 בפברואר 2011 at 13:18

    מכאיב לי בלב עוד פעם, חלי. המחשבה על לאבד את הדבר הזה, שהופך ימים קשים לנסבלים, ימים טובים למופלאים.
    וגם עשית לי חשק להביא ומיד עוד תינוק, שיעזור לי לעבור כשזה יגיע. כי איתו זה כבר פה, כמעט. זה כבר הולך ומתרחק. טוב שהקטנה עוד קטנה. אני כל כך לא מוכנה לזה.
    (זה חוזר? את בטוחה?)

    אהבתי

  • Gisser  On 9 בפברואר 2011 at 13:58

    כתיבתך, חלי, כמו גם האהבה לבת – עגולות ורכות הן.

    אהבתי

  • דגנית  On 9 בפברואר 2011 at 16:25

    דמעות בעיני….כמוני כמוך…רק שבבקשה תחזורנה להתכרבל ושנוכל לאבד אחת את השנייה ברכות מלאה אהבה…אבל עד אז נראה לי שיהיה להן את האיש שלהן שאיתו תתכרבלנה ואנחנו נביט מרחוק ונמשיך להתגעגע…עם דמעות בעיניים לתקופה שכבר לא תחזור…

    אהבתי

  • שלומית לוי  On 9 בפברואר 2011 at 16:37

    זה חוזר, יקירה, זה חוזר.
    בצבא, קצת אחרי? הן חוזרות לאמא. מבטיחה!
    והתמונה מכמירת נפש. בא לי לחבק את שתיכן. (נדמה לי שכבר אמרתי פעם משהו דומה…)

    אהבתי

  • א  On 9 בפברואר 2011 at 17:07

    גם בפעם השלישית שזה קורה זה כואב, והגעגוע, או, כמה זה חסר.

    אהבתי

  • יואב אבני  On 9 בפברואר 2011 at 17:31

    עצוב ויפה ועצוב. אנחנו מתלווים אליהם לכמה שנים קצרות ומקבלים את הזמן הזה איתם בהשאלה. גם היום אני מנסה להקליט בראש כל חיבוק פשוט וחסר גבולות מתוך ידיעה (עצובה ויפה ועצובה) שזמנם של חיבוקים פשוטים וחסרי גבולות קצוב.

    אהבתי

  • דפנה ב.  On 9 בפברואר 2011 at 23:15

    התמונה הזאת של שתיכן, בכל פעם שאת מצרפת אותה לאיזה פוסט, הלב שלי הופך לשלולית של דבש חם ומתוק. כמה אהבה היא מחזיקה בתוכה, התמונה הזאת.

    ובתור בת שחזרה להתכרבל, לחבק ולנשק, אני אומרת לך (עשור וקצת אחרי הגיל ההוא), היא תחזור.

    אהבתי

  • אני  On 10 בפברואר 2011 at 08:22

    יהיו נכדים
    ((:

    אהבתי

  • ימימה  On 10 בפברואר 2011 at 09:00

    צבטת לי את הלב כל כך!

    אהבתי

  • תמי  On 10 בפברואר 2011 at 16:12

    להביא עוד בת זקונים . . .

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: