היום כבר לא הורגים צפרדעים, חייכה האחות שלא נראתה אחות, במעבדת הדם בבית
החולים הפרטי, מתחה את זרועי הימנית על מסעד הכסא והידקה את חלקה העליון
והבשרני של היד, אמא, למה את הדברים הרעים, אמא,למה לא את הטובים, ברצועת
גומי שחורה ורחבה, שונה כל כך מרצועת הגומי העגולה, הדהויה כצינור דק וכתום,
בה הייתה האחות חווה צובטת את בשרי, דוקרת את אצבעי המורה, מצמידה את קצה
הצינורית לפיה האדום והופכת לערפד בלונדיני.
אין סוף זמן עבר. אחד כפול אין סוף עד שהכרחתי את עיניי המכווצות לפעור סדק דקיק,
לראות אותה מרפה בצער מהצינורית בה זרם דמי, קולח, נשפך למבחנה מאורכת ושקופה
הנצבעת מייד.
אדום.
באגרוף ימני והפניית ראש מרדנית שמאלה, מה יהיה עם הסמלים, נלקח מגופי דם כהה.
אוצר סוד. היום התגאוותה האחות אפשר לאתר הריון בבדיקת דם ביום החמישי אחרי הביוץ.
יופי אמרתי, כמה זמן אחרי הדקירה.
מהדקת פיסת צמר גפן טבול וקריר לגומת הזרוע שלי, התחלתי לחשב. שעה היא לא נצח.
שעה היא שעה. A is A אמר ג'ון גאלט נסיך נעורי הבודדים.
.
עשרה ימים הם לא נצח, נישקה אותי האשה שנשאה אותי ברחמה תשע כפול שלושים,
מאתיים שבעים יום ברחמה ונטשה אותי קיץ צהוב אחד. אחי הגדול פוזר לזִכרון. רק
עולים חדשים אומרים אנוכי חפץ וזכרון יעקב, רק אימי היפה אומרת אטבי כביסה ואידרות דג.
אחותי הקטנה הונחה אצל סבתא, ואני חולקתי לגבעתיים.
עשרה ימים הם באמת לא נצח אמרה ונטשה אותי בדירה קטנה ואפופת גברים.
בן דוד גדול, חייל, בן דוד צעיר בהרבה ואחד מבוגר ממני בתשעה חודשים בדיוק. על היום,
אומרות עדיין בפליאה, אמא ודודה. סיגריה תלויה לה בזוית הפה, לדודתי, כמעט תמיד.
אולי בגלל שהיא חיה רק עם בנים, חשבתי, אולי בגלל זה היא גברית משהו.
חריצים עמוקים סביב פיה. כל מציצת סיגריה, שאיפת עשן מדגישה ומחריצה אותם יותר.
יושבת עם פניה לחלון הקטן הפונה לבנין השכן. רגלה על דוושת מכונת התפירה, ידה
הימנית מסובבת את הגלגל ועיניה בבד הכהה.
דום שתיקה צעק פתאום ילד למטה ברחוב.
לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד. ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת.
האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז. הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי.
האור מכאיב בעיניים ויבש. היה חם.
האוויר עמד בערב, על המרפסת, מול משב רוח שרבי שיגיע או לא, עמדה דודתי, סיגריה
בפיה, הטרנזיסטור שר על גבעת התחמושת ולמי מחכה רבין וגיהצה. שרועה על המעקה,
כרית תחת גבי, חלווה וחמאה על הנשיקה שהצלחתי לפרוס מהלחם, אני סופרת כוכבים.
מנסה להחליט אחת ולתמיד אם יש כוכב הפוך.
אם אני באמת קיימת פעמיים כמו שאני מרגישה. עצובה כאן ושמחה שם. פעמיים אני.
הילדה ההיא על הכוכב היא גם אני. אבל איזו אני היא? אני אני או אני היא.
ירושלים של זהב וקול פעמונים בוקע מהטרנזיסטור וממרפסות סמוכות. אפר סיגריה נופל
על סדין לבן. היא ניערה אותו, חייכה ואמרה שאולי כדאי לי ללכת לישון למרות שחופש
ומותר לי להשאר ערה כמה שאני רוצה.
.
חם בגבעתיים. פתחתי את הברז בכיור והנחתי את התחתונים שלי במים, כמו שאמא הסבירה
לי לעשות לפני השינה. היה כתם קטן ודהוי על התחתונים. כבר פעם שניה היום. מרחתי
שכבת סבון כחלחלה על הכתם ושפשפתי חזק.
כששטפתי מתחת זרם מים, התחתונים שלי היו לבנים כרגיל.
למחרת, מוקדם בבוקר, הבית ישן. האור שפספס פסים על שמיכת הפיקה המשובצת שלי,
שהבאתי מהבית, עדיין לא צהוב של בוקר. עיניים בודקות. כתם על התחתונים. גדול יותר,
אדום יותר. אדום. יורד לי דם. ניסיתי להזכר אם אתמול, כששחקנו פינות בשעת מנוחת
הצהרים, כשהזקנה פתחה את התריס וצעקה עלינו באידיש שמספיק כבר, אם קבלתי מכה
בבטן או נמוך יותר. לא זכרתי. כך מתים אנשים. מאיבוד דם. יש כמות מסויימת של דם
וכשהיא יוצאת מהגוף, מתים. משטפי דם. מלחמות. תאונות דרכים ולפעמים, כמו במקרה
הטרגי ממש, שקורה פעם במליון, ואם המזל שלנו, דווקא אצלנו, כשלייקה, הבת של
שלומית ואברום מתה ממש על שולחן הניתוחים.
מי היה מאמין שדבר כזה בכלל יכול לקרות.
הדם לא מפסיק ואי אפשר לדעת מה יהיה. רופא בטח ידע מה לעשות.
ידעתי שאין רופא שאני יכולה לספר לו.
אמא אומרת שמרופא לא מתביישים, לא חשוב מה הוא מבקש.
רק לחשוב איפה הוא צריך לבדוק. לא יכולה.
ואין לי את הטלפון של אמא בחופש, ואני לא יודעת איפה זה השבי ציון הזה.
בשקט, על קצוות האצבעות, לא להעיר אותם. בנסיון לפתוח את דלת חדר האמבטיה
ללא החריקה הרגילה שאני כבר מכירה אחרי ארבעה ימים שאני כאן, התגנבתי פנימה.
מתיישבת באמבטיה, שוטפת את עצמי בזרם מים קלוש ושקט. מתנגבת, גם שם,
ובוחנת בפחד את המגבת. יש כתם. יש סימן. במגבת ידיים אני מנגבת את החרסינה
הלבנה, מקפלת בקפידה מגבת רחצה גדולה לאורכה, מניחה בתוך האמבט,
נשכבת עליה, עוצמת עיניים וממתינה למותי.
דפיקות מעירות אותי. בן דודי הגדול, החייל ממהר. הטיסה לרפידים יוצאת עוד מעט
והוא חייב להתגלח, הקטן צועק משהו על טיול שכבה ושק שינה בבויידם. אבל אני,
כיאה לילדה ששעותיה ספורות, עונה בקול רך שאני לא פותחת.
עובר זמן. הם צועקים ודופקים בפראות על הדלת ואני, אצבעות באוזניי, עיניי עצומות
בחוזקה, מהמהמת נעימה נוגה. משהו גרם לי לפתוח עיניים. בצווחה משכתי מגבת
וכיסיתי את עצמי. ראשו מציץ מחלון חדר האמבטיה הפונה למרפסת הקטנה, פניו
מחייכות בזדוניות. אם לא אפתח מייד את הדלת הוא נכנס דרך החלון ואני בצרות.
משא ומתן מהיר מניב הסכם, אני חייבת לו כפיצוי רבע שעה של קיצים בגב והוא
זז מהחלון ונותן לי להתלבש.
רגע של תושיה. נייר טואלט מקופל לתחבושת קרב חסרת כנפיים. אני לובשת את
הפיג'מה שלי ופותחת את הדלת. נחיל בנים צעקני ומהיר חולף על פני, ואני בפרץ דמעות
רעשני ומיואש נופלת על המיטה. מה קרה, גוחנת דודה אחראית ומודאגת. מה קרה.
בזווית העין ראיתי את הרשע. פניו מודאגים.
בבית ההוא בגבעתיים לא היו הרבה דמעות. אם הוא ילך, מלמלתי, אולי אני אספר לך.
הוא סולק מיד. במבט שכל ילד מבין שלא כדאי בכלל לנסות להתווכח. אוזנה, על פי
בקשתי, התקרבה לשפתי. סיפרתי בלחש ועצב רב על מותי המתקרב. דקות אחר
כך כששוכנעתי להסביר איך בדיוק יתרחש מותי, ומה הם סימניו המדוייקים,
מחובקת בסירבול ראיתי דודה סמוקה, חייכנית ועיניה דומעות.
צדקתי. דמעות הן עצב. כשמישהו שאוהבים מת, בוכים.
למרות שאבא לא מאמין שיש טעם לבכות, כי אלו החיים. וכבר שכבתי בזרועות דודתי,
ניפרדת מדברים ואנשים, חבוייה מתחת לשמיכה, מסרבת להוציא ראש או לפחות עין
מבקשת דודתי. אין לה הרבה נסיון בהסברים כאלה. בגבעתיים מטבע הדברים
וחישובי דמוגרפיה פשוטים, הדוד שלי היה ממונה על השיחות האלה. דודה נרגשת
ומבולבלת מעט בהסבריה לוחשת דברים לאוזני. כנראה שאני אחיה בכל זאת,
למרות הכל.
אמא שצלצלה בערב לשמוע מה שלומי פרצה בבכי אחרי שלחשתי לה.
אבא סיפר אחר כך בחיוך, שלקח לו שעות להרגיע אותה. איך היא התכוונה לנהל
את את השיחה הזאת, איך גדלתי בלי שהיא שמה לב ואיך הזמן בורח בין הידיים.
.
יושבת בקפיטריה, בבית החולים הקטן במרכז תל אביב,
מהדקת לשקע זרועי צמר גפן שקרירותו נמוגה. מנסה לחבר שניות, דקות, שעות וימים
לתשעה חודשים. מציצה בשעון הגדול על הקיר. שעה עברה. שישים דקות. שלוש מאות
ושישים שניות. איך הזמן בורח בין האצבעות.
הגיע זמן לגלות מה עלה בגורל הצפרדע שלי.
מה עלה בגורלי. אהבה, שנאה, קנאה או ידידות.
.
.
תקריב 