תקריב

.

.

המאבק הפנימי בימים האלה, בין מה שאני מאמינה בו כאדם לבין האינסטינקט החייתי .

של השרדות וכאב וחרון וכעס ורצון להכאיב בחזרה ואז טלטלה מוסרית שמזכירה לי

שחפים מפשע יש ב כ ל מקום, בכל עם, מדינה, דת, מלחמה.

שאסור לסלוח לחוטאים וחייבים לנסות לא לפגוע בחפים מפשע.

שגם אם הקיצונים שבאויבינו הם מפלצות אדם, שטנים בדמות אנוש, אנחנו לא מפלצות!

ולא נהפוך למפלצות, כי מי רוצה לחיות כמפלצת? מה הטעם לחיים אז? אנחנו בני אדם,

על כל מה שמשתמע מהמילה הזו, חרון וכעס וכאב וחמלה וזכרון וזעם אין סופי

וסיוט שאמן שיגמר פעם ותינוק בשבי החאמס.

צונמי בלתי אפשרי, עולם הולך ומתקצן, לבבות מרוסקים,

משפחות במצב שאי אפשר בכלל לדמיין והנה הם עומדים מולנו בקפלן וברחבת המוזיאון

ונשימתם שטוחה ועינים בוהות ואין מילה שתגיד שתחדור ומה כבר אפשר להגיד.

בני האדם הם אויבי האנושות,

אני חושבת שאני שמחה שאני כבר די מבוגרת,

ואני יודעת שאין דבר שיזיז אותי מאמונתי בטוב שבאדם,

למרות הבלתי מתקבל על הדעת שקרה,

למרות בני השטן הארורים האלה,

אני מאמינה שאחרי הזמן הסמיך הזה, זה שקשה לנשום בו,

שעשרות אלפים מאיתנו יחלקו חייהם ללפני ואחרי השבת ההיא באופן אישי ופצוע ופרטי ומכאיב

פי אלפי מונים מהכאב הקולקטיבי שגם הוא הפעם יהיה נורא,

אני מאמינה ששם, באופק, תמצא הדרך שהילדים שלנו, הנכדים שלנו, יחיו כאן, אחרת.

אני מאמינה בזה בכל ליבי,

אחרת, מה הטעם.