ארכיון תג: ילדות

אחרון

.

יש לילות כאלה,

ימים, רגעים, שברור שהם אחרונים,

שאחריהם יהיה ה"לפני" וה"אחרי".

כזה הוא הלילה הזה שלי, שלה.

תכף חצות,

אני יושבת מול המחשב

כמו בבקרים שהייתי חוזרת הבייתה מהסעות לבי'ס,

מתיישבת מול המחשב וכותבת פוסט ועוד אחד על מסע ההורות שלי,

מנסה לא לחשוף את זאתי שלי אהובתי

ולשמור על זכותי לכתוב עלי אם ככה אני בוחרת,

והנה,

כמו שקראתי לפני כמה ימים איפהשהו על הורות:

The days were long

the years were so short

הגיעה שעת חצות של היום הזה, כבר חלפה,

וכמו סינדרלה,

כמו הלילה האחרון לפני שנסענו לבית חולים וחזרנו עם תינוקת,

כמו הלילה האחרון בחדר אחד כי למחרת היא תעבור לחדר שלה,

כמו לילה אחרון במיטת תינוק,

הלילה האחרון שהיא ישנה עם שני הוריה תחת אותו גג

הלילה הראשון שהיא נרדמה בבית אחר (אבל עם אותו אבא )

הלילה האחרון לפני המשפחתון,

הלילה שלפני בוקר כיתה א' כי ממחר היא ילדת בית ספר

ואין דרך אחורנית.

כמו הלילה הראשון שבו ישנה אצל חברה, יצאה לטיול שנתי עם שק שינה,

הלילה הראשון בחו"ל בלעדי,

בפסטיבלי סרטים, מסיבות, מסעות,

ימי הולדת, מסיבות פיג'מה.

בטירונות, בקורסים, בנסיעות, הרפתקאות, מחנות קיץ בחו"ל, טיולים ומה לא,

המון לילות בלעדי,

מאות לילות לא בבית,

תמיד היו לילות אחרונים, או ראשונים,

אבל תמיד,

תמיד תמיד תמיד,

אלה היו גיחות לעולם וחזרה לבסיס האם, אלי, הבייתה.

והנה,

שעת חצות עברה

וכמו סינדרלה, אני מבינה

שהלפני והאחרי הפעם יהיו משמעותיים יותר,

בלי קשר לדרמטיזציה הבסיסית שלי,

ושעכשיו באמת הלילה האחרון במציאות החיים שלנו,

זו הרגילה של לידה, ילדות, נערות, צבא, חיים,

ומחר היא תישן את הלילה הראשון שלה בדירת הסטודנטים הירושלמית והמתוקה שלה,

זו שסידרה לה בכוונות שמחות והתכוונות חזקה וטובה

וגם אם תחזור, לא אם, גם כשתחזור הבייתה בסופי שבוע לפעמים,

לפעמים לא, מספרים לי הורים מנוסים,

ובאמצע השבוע,

ובחופשים,

וכשתהיה חולה, אומללה, חלשה,

עדיין ממחר היא תישן במקום שלה,

שאינו הבית שלי, שלנו, של אביה ( לזה אני רגילה ).

.

זה טוב, זה משמח, זה בזמן, זה נכון,

זה כל המילים הנכונות האלה,

אבל הלילה הזה הוא תמהיל מרוכז של כ ל הרגשות האפשריים,

הצפה רגשית גדולה והבנה שהיי, הכל טוב,

ובכל זאת,לילה אחרון במתכונת פשוטה, מוכרת,

וגם אם היא עוזבת את הבית מטעמי מעשיים, כדי ללמוד

( אין אוניברסיטה בתל אביב שואלת את עצמה אשה אחת? סתם סתם )

עדיין, מחר בלילה,

זאתי שלי, הבנויה מנוצות וברזל, נפש וחריפות, עפיפונים ויתדות,

תישן במיטתה במקום שאינו הבית,

ובכל זאת, ואני מאחלת ומקווה בשבילה,

יהיה לה מקום בטוח, נמל מבטחים מסויים, כזה שבסוף יום שמחים לחזור אליו,

או במילים פחות מסתובבות רחלי,

הלילה הוא לא כזה דרמטי,

אבל מותר לך להתעצב, לפחד, לשמוח עבורה, להיות מוצפת וסוערת עם עצמך

כי היי, זה לא צחוק,

זאתי שלך ע ו ז ב ת א ת ה ב י ת.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

ואולי הדרך המדוייקת, המועילה לחשוב על זה,

היא שנכון שהלילה הוא הלילה האחרון של מה שהיה,

אבל מחר,

כמו שאמרה סקרלט ( לא בדיוק כמובן ),

מחר הוא הבוקר הראשון של מה שיהיה,

ואם יהיה לה טוב,

אז הכל, הכל ממש בסדר.

 

.

"קול קורא" לצעצועי ילדות

.

צעצועים הם מוצר צובר זכרונות,

דווקא בגלל שהם של ילדים, מהווים מקור שמחה ונחמה,

וצעצוע אהוב הוא אהבה נטו, אין מילה אחרת.

אני באמצע תהליך שמרתק אותי ממש ומבקשת את עזרתכם,

אני מחפשת את צעצוע הילדות שלכם, או של הוריכם או אפילו,

כבר נתקלתי במקרה, של סבתא שלכם.

פעם הייתי בירושלים ומצאתי בארון מרפסת משפחתי צעצוע בן ארבעים,

שמעתי על מישהו שאביו הצליח לשמור על בובת אצבע קטנה במלחמה הגדולה.

אני מבקשת מכם לחשוב, לחפש, אולי לשאול את אמאבא, סבאסבתא,

תלוי בני כמה אתם, אם יש ברשותם באיזו מגירה, מזוודה, מחסן צעצוע ילדות,

כזה ישן, קרוע גם טוב, מוכתם, או אולי כזה שנשמר למופת בדרך פלא,

אני מבקשת שתשלחו לי מייל, או כתבו כאן שיש לכם כזה,

ואולי נמצא דרך לשתף אותו בפרוייקט שמרגש אותי כל כך שאני מתכננת.

.

אני מחפשת בעיקר

בובות

מכוניות

דובונים

קופים

בובות של חיות

או כל צעצוע אחר שאני לא מכירה.

ת ו ד ה

ואם תפיצו יהיה נפלא.

.

מייל – chelligoldenberg@gmail.com

. הסיפור של הקוף

.

עד השנה

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

 

.

אז מה את שלנו חוץ מאמא-של-איה-שלנו?

.

זמני המשפחות משתנים בזמנים האלה,

סוגים ופיתולים והגדרות תואמי משפחות מסוגים והרכבים בעולם החדש.

– חלי

– מה חמודה?

– מה את?

– אמא של איה

– אנחנו יודעות! אבל מה את שלנו?

– …

– בשבילנו, מה את בשבילנו?

– אה…את מתכוונת שצריך למצוא שם למה אנחנו?

– כן! אנחת רווחה

– אוקיי, מה אתן מציעות?

– דודה?

– לא. אני לא אחות של אמא וגם לא של אבא

– סבתא? מתערב אביהן ולא מבין את המלכודת שכרה לעצמו

– אם אני סבתא שלהן, אתה צריך להיות סבא שלהן…

– אז מה את?

– אני יכולה להיות פשוט אמא של איה אחותינו?

– לא!

 

– אז בואו נמציא שם!

–  טוב, אפשר תפוח חתוך דק דק, אבל ממש קודם?

אז התמזל מזלנו שאחיותיה של זאתי שלי מתוקות במיוחד ואני מחבבת אותן לא רק בזכות

קרבתן הגנטית לאחותן הגדולה והאהובה הנערצת על שתיהן, הן מקסימות עצמונית,

והקירבה שאני מרגישה אליהן צבועה בצבעים משפחתיים.

הן אחיותיה ומכאן שהן אוחזות חמישים אחוז חופפים אליה בדמיון מוחלט,

הן מזכירות לי אותה לפעמים באופן שגורם לי לתהות כששלושתן ביחד

איך זה להיות הורה ליותר מלילד אחד.

.

אז הנה לפניכם ולפני אתגר יצירתי בהמצאת מילה חדשה במילון המשפחות המתחדש:

חלי, מה את בשבילנו חוץ מאמא של איה,

או: איך קוראים לקירבה של ההורים, אמא או אבא, של האחים והאחיות שלנו

שואלים הילדים החדשים של האקסים שלכן/ם?

.

הצעתנו: דורה, קצת דודה וקצת חברה גדולה

ואולי נציע לאקדמיה ללשון חידוש…

.

 

התפרסם בפרינט, מאוכסן בבלוג

מחפש את הדרך הבייתה #סיפור אמיתי

.

ערב יום חמישי

חפץ מעבר, צעצוע נבחר הם דברים שקשב לאמוד את חשיבותם אצל ילדים קטנים,

את עוצמת האהבה המורעפת עליהם, הנחמה שהם מעניקים, ועומק אובדנם.

פעם,

לפני הרבה הרבה שנים, באמת הרבה,

ממש כמו באגדות,

יצאה משפחה קטנה, אמא, אבא וילדונת בת שנתיים לחופשת עבודה קצרה באיטליה.

הכל התנהל כשורה עד הרגע שישבו שלושתם במקומותיהם,

ואז פנתה אמא לאבא ושאלה: איפה וכאן הגיע שם השמיכה הגדולה בעולם שהשתרכה

אחרי הילדונת הזאתי לאורך לא מעט ולא נפרט שנים ומפאת פרטיותה לא יחשף שמה

ונקרא לה כאן בשם הרגיל, שמיכי, איפה שמיכי?

מה זאת אומרת ענה האב המאורגן בדרך כלל, אצלך

לא ענתה האמא לא אצלי, אצלה, והיא הייתה איתך כשהלכתי לקנות מים

לא זוכר ענה האב ושניהם הביטו בבת אחת בקטנה.

זו, רגועה ומנומנמת הושיטה יד ואמרה: שמיכי…?

אבא הביט סביב וראה כמו במטה קסם או סרט מצוייר את פני אשתו הופכים לפני לביאה

ררר….רגע!

לקצר סיפור ארוך, צוות אלעל נדיב ומבין (ויכול), מטוס אל על ומנועיו העובדים,

גם כך עלינו אחרונים לטיסה, עמד עוד כעשר דקות עד שעובד שדה התעופה, אדם

מצטיין ומבורך מצא את שמיכי (שם בדוי), העביר אותו למישהו שהגיע מתנשף, ירדתי

בריצה את מדרגות המטוס והטיול לונציה התחיל, שמכי מאד נהנה, ראו עליו.

ובקיצור,

הנה מי שהלך לאיבוד היום' ה14 אפריל 2016

ברחוב לסקוב בתל אביב,

ובערב מצאתי על המדרכה, הרמתי, ולקחתי למשמורת זמנית.

אין לי ספק שילד אחד או ילדה מאד מאד (מאד) ישמחו להתאחד איתו,

האם קוראים לו נבי?

ארנבי?

האם יש לו שם אחר, פרטי ומיוחד?

unnamed

.

ערב יום ראשון עדכון :
קוראים לו יא-יא,
קוראים לה שירה,
היא בת שנתיים
וכולם מאד מאד שמחים

ה צ ל י ח

 

.

לפרידה הזו היה תאריך מדוייק

.

 

צינת הבוקר העירה אותי עוד לפני השעון המעורר, פתחתי את דלת חדרה בשקט כאילו ישנה שם

תינוקת והצצתי. תמה, אין מילה טובה מזו לתאר שינה של ילד, גדול ככל שיהיה, בבית ילדותו,

בית הוריו. תום ושקט ומתיקות אין סוף.

החתולה יללה אז סגרתי במהירות, ששש…שלא תתעורר.

אור הבוקר בתחילת נובמבר רך, והשביל, הגינה כולה, עולה על גדותיה. עלי שלכת חומים וקמלים

נערמים כאילו ניו הייבן, קונטיקט, ולא פרבר תל אביבי, ישראל. בלי מחשבה התחלתי לגרוף

ולערום ערימות. אחת ועוד אחת, מרוויחה דקה ועוד דקה, ועוד אחת. שתישן עוד כמה דקות, אני

חושבת, נותנת לתנועות גוף אוטומטיות להרגיע אותי בקצבן, מתכופפת לבדוק אם הנרקיסים

באמת מתחילים לבקוע. בלי דמעות אני ממלמלת לעצמי, בלי דמעות, הבטחת,  וחוץ מזה בשבת

הראשונה הן יוצאות הביתה, ותכף יהיו נוריות, אני מבטיחה לעצמי באופטימיות. בלי דרמה גברת,

אני משננת ויודעת עמוק, במקום שיודעים בו, שהפרידה הזו לא דומה לאחרות, לא דומה לכלום

שקרה, ומבינה שזה לא קשור לפרידה הבוקר, אלא למשמעות שמאחוריה, למדרגת חיים

חדשה. ואז שמעתי את השעון המעורר שלה מצלצל, ונכנסתי הביתה.

.

התכוננתי לבוקר הזה, באמת שהתכוננתי. רשימות ציוד, תחקורים בטחוניים, שיחות, נעורים

מתפרצים, ימים ולילות מתהפכים, סדר יום שוצף כמו שרק חודשים לפני גיוס במדינה הזאת

מתנהלים. לילות שחיכיתי לה ובינתיים סימנתי וי על דברים-שאסור-לשכוח שהיא כתבה,

וניסיתי להגניב לרשימה דברים שחשבתי שהיא תצטרך. וגם כמובן, איך לא, שיחות

מעודדות (מנסות לפחות) על הטירונות שלי והשירות שלי בפרט, והצבא בכלל,

וחשבתי הרבה.

אני תמיד חושבת הרבה כשמגיע שלב חדש בחייה, בחיינו.

אני תמיד מרגישה הרבה כשהיא הולכת לחייה, ילדת הלב הזאת שלי, הבת שלי,

תמיד.

זה התחיל בצעד הראשון שעשתה על השטיח, כשחצתה את החדר מלא בני משפחה אל הידיים

הטובות של אבא שלי ביום הולדתה הראשון, וביום הראשון בגן כשצילמתי אותה ליד דלת הכניסה

של הבית שלנו עם התיק הקטנטן על הגב בידיעה והחלטה שהנה אני מתחילה טקס שילווה אותנו

שנים ארוכות (צדקתי), וביתספר, וטיולים, וטיסות, ומחנות קיץ, ומסיבות פיג'מות, ושני, חמישי, כל

שבת שנייה – שזה נושא פרידתי אחר מורכב – ובנסיעה לפולין שמקבלת כאן במשפחה משמעות

גדולה, ובכלל, בכל פעם כשהיא לוקחת צעד נוסף אל חייה שלה. והפעם, כמובן שגם הפעם.

בבוקר הזה, בנובמבר שמשי וסתווי, כשנעמדה נערתי שובת הלב בג'ינס, כפכפי אצבע וסוודר

אדום, על גבה תרמיל גדול ממנה, בטח גם שוקל יותר ממנה, ליד דלת הכניסה בבית שלנו כי-אין-

טעם-להתווכח עם אמא שלה בעניין הזה, של צילום ליד הדלת עם התיק כשיוצאים לדרך חדשה,

וחייכה, נו א מ א, מהר… ואז הגיע אביה, נכנסנו למכונית ונסענו ללשכת גיוס.

.

בכל פעם כשהיא נוסעת, מתרחקת  לזמן ארוך מהרגיל, כשאני חוזרת הביתה אני מסדרת ומנקה

את חדרה באופן קפדני ושונה מהרגיל. טקס פרטי. אני מקפלת בגדים למקומם האמיתי, מסדרת

מגירה או מדף – מה שלפעמים אני נמנעת לעשות מטעמי חינוך – מעבירה מטלית על מכונת

הכתיבה,על דובי ענק שחזר איתה פעם מניו יורק, מיישרת ספרי ילדות במדף אחורי ומחייכת

בשביעות רצון (המשימה הצליחה, אין בכלל ספק) מול אלה העכשוויים ליד מיטתה. אני מחליפה

מצעים, תוהה אם היא עוברת אותי במידת הנעליים ושאר הנעליים שלי יינצלו. מקפלת ג'ינסים,

תולה שמלות וינטאג' המזכירות לי את נעוריי הרחוקים, אוספת גומיות שיער, קבלות מסרטים,

מטעני טלפון כמובן ושאר דברים, וסוגרת את הדלת –לא רק מטאפורית – עד שהיא תחזור.

אבל הפעם זה אחרת, אני יודעת.

יותר מקבלת תעודת הזהות, שהיה יום מרגש באמת,

יותר מיומולדת שמונה עשרה,

הפעם זה הדבר האמיתי. והמהותי.

אני מביטה בתמונה שלה התלויה לי ליד מסך המחשב, על הפנים האלה שאני מכירה כל כך טוב,

שאין מצב רוח, ניעת רגש שעוברת עליהם שאני לא מזהה (או לפחות חושבת שכך), על העינים

האלה המשקפות את תמציתה באופן כלכך מדויק, ואני תוהה אם התיאוריה שלי תוכיח את עצמה

(שוב). שנות אמונה במה שאני (אנחנו) מאמינים מול אנשים הטוענים שאני מגדלת אותה בחממה

– בתי ספר מצוינים, סביבה מוגנת, פילטרים חזקים בילדותה מול חדשות נוראיות וטלוויזיה אלימה

ודבריםשלדעתנו לילדים אסור להחשף אליהם, לא צריכים לשמוע ולדעת.

.

ילדות היא זמן טוב, זמן של הגנה ואהבה.

איך היא תתמוד עם החיים האמיתיים, שואלים אותנו כבר שנים, ואני עונה שאין לי מושג מהם

או מי הם החיים האמיתיים, אבל גם אם החשיפה לחיים ה"אמיתיים", לאנשים גסי רוח ותרבות,

חסרי נימוס, כבוד בסיסי לאחר, שלא נגיד לאחרת, תגיע מאוחר. גם אם החשיפה לגזענות,

כיבוש, אפליה, שחיתות ואכזריות אישית או מדינית, פרטית או כללית, תגיע ממש מאוחר,

"המעבר", כמו שקראו לזה כל אלה שהזהירו אותנו, "המעבר" לא יהיה קשה. כלומר, הוא יהיה

קשה, אבל הילדים האלה יהיו בסדר, אפילו יותר מבסדר.

אם הבסיס הרגשי חזק ונכון ועמוק, הילד שלך יתמודד עם מה שלפניו.

עם כוחות נפש, יסודות הנכון/לא נכון, ובסיס ילדות מבוסס וחזק אפשר להתמודד עם הכל,

כמעט הכל, ובדרך  הנכונה. החינוך, הערכים, ההשכלה והאהבה שהילדים שלנו קיבלו – אבל

קיבלו באמת, לא במילים ריקות של משרד החינוך – יאפשרו לילדים האלה לעמוד מול החיים

האמיתיים חזקים, ערכיים, תורמים ומסוגלים להתמודד כמעט עם הכל.

.

בבוקר הזה אני מביטה בה ישנה. הריסים שלה לא השתנו מיום שנולדה,מתעגלים על לחיה

ויוצרים ניעת לב כמעט בלתי אפשרית ברכותה. אני מושיטה יד ללטף לחי סמוקה משינה טובה

ולהגיד שבוקר טוב מותק, זמן לקום, והיא מחייכת חיוך עטור לילה וחוסר מודעות ומיד נזכרת

ומתחספסת מעט, בסדר, קמתי. אני יוצאת מחדרה, עוזבת אותה לענייניה וניגשת להכין

סנדוויצים ופירות ליום הארוך שלפניה. בין אריזת לחמנייה עם דבש לשטיפת תפוח אדום אני

חושבת על הפערהעצום בין התמודדויות נעורים, בית ספר, חברויות, ענייני משפחה, ושאר

דרמות חיים רגילים של אנשים צעירים בני שמונה עשרה ובין מה שמחכה לה/להן/להם,

לילדים של כולנו במעבר הגדול, הכי גדול המשותף לילדים ישראלים, הגיוס לצבא,

והלב שלי.

איך שולחים בת שמונה עשרה, שמילת המפתח בחינוכה ובאישיותה היא אינדוידואליזם,

למקום שמעצם הגדרתו לא רואה את היחיד.

איך שולחים נערונת שמיום היוולדה יודעת שזכותה להביע את דעתה לא-משנה-מהי, ודעתה,

גם אם לא תתקבל, תישמע בכבוד הראוי. מה יהיה עכשיו, בתקופה שבה שכל מי שאומר,

כותב, מביע דעה אחרת מההמון, נשטף בגל תועבה וטינופת והתנפלות המונים וירטואלית

ולא וירטואלית.

איך שולחים לצבא בת שמונה עשרה שמעולם לא נתקלה בהטרדה מינית, באנשים שיכורים

ואלימים, בגברים גסי רוח, שולחי ידיים, רמיזות וניבולי פה, שלא נגיד אלימות אמיתית, הרמת

ידים,דחיפות, קללות. כלום מאלה לא הגיע אל סף חייה, מעולם.

איך שולחים לצבא ילדה טובה, כזו הנותנת אמון באחר בלי להיות תמימה מדי (אל תטעו),

כזו האומרת את שעל ליבה, מכבדת, מצפה לכבוד הדדי. לא גזענית, לא יהירה, דוברת

עברית נכונה, נפש חופשייה, טיפוס. איך שולחים אותה ולא מפחדים.

.

התכוננתי, באמת שהתכוננתי. עובדה, עד הרגע של האוטובוס הכל היה סבבה. חניה, הליכה

למקום ההתאספות, או, הנה השם שלך על הלוח, נורא מהר, טוב יאללה צריך למהר.

עד כאן, אמא יעילה, מעשית, מצטיינת.

אבל ליד האוטובוס, כשהעמיסה על דקותה את התרמיל שגודלו כגודלה, חיבקה את אביה

חיבוק שקט, את חברתה, ופנתה אליי במבט שאמר אמא די, כולה צבא, הבטחת, שם, מחבקת

אותה, הוצפתי. לא הרבה, לא זרם דמעות שיביך, אבל העינים כן, העינים התמלאו. ויותר.

זה היה חודש מאתגר.

הטלפונים הגיעו לפעמים. חלקם ריסקו לי את הלב, הבטן התהפכה, הרצון שלי להיכנס לאוטו

ולהגיע לבסיס הטירונות שלה ולעשות סדר חיימקה שלי היה עצום, הרצון שלי למצוא את

הטלפון של הרמטכ"ל (מצאתי), לצלצל לאשתו ולהסביר לה שאי אפשר ככה בלי סוודר בסוף

נובמבר והאחריות מבחינתי היא על בעלה – רק שידעו, אחריות אישית – אבל התאפקתי.

ואמרתי לילדה שלי את כל המילים והמשפטים שהיא הצטרכה לשמוע ושאני רציתי להגיד,

ושמעתי איך מפעם לפעם היא נשמעת מדויקת יותר.

מצליחה למצוא לעצמה דרך אישית, לנווט בין האני לאנחנו.

ובעיקר שמעתי את השינוי בזמן אמת, מיום ליום. בטונים ובעומק דיבורה, בהתמודדות עם דברים,

בוויתור על מה ששולי, שייעלם תכף, בהתעקשות על מה שהחליטה שחשוב להצליח בו,

וכמו תמיד התמלאתי שמחה עצומה על מי שהיא, ועצב קטנטן על מה שהיא כבר לא.

.

אני (שוב) מתבוננת בה ישנה. שנת בית עמוקה, כבר כמעט חמש עשרה שעות. תכף אעיר אותה,

בעוד שלוש שעות היא צריכה להיות בחזרה בבסיס. החודש הזה עבר במהירות בלתי נתפשת בין

מעט טלפונים וקבוצת ווטסאפ פעילה של משולש נצחי, ילדה, אמא אבא, למכונות כביסה וייבוש

וגיהוץ. בין ביטויים חדשים שלמדתי (מחר אומרים מחר) לדברים שלא משתנים בטירונות, לא

חשוב כמה שנים עברו (עדיין שומרים על כלום).

בעוד כמה ימים היא וחברותיה יעברו השבעה,

על-זה-שהטקס-יהיה-בלי-נוכחות-הורים-נדלג, ואחר כך יתחילו השנתיים האלה.

הן יהיו לא פשוטות בכל רמה אפשרית: מציות לפקודות, עמידה בזמנים, אתגרים, דרגות, פגישה

עם מגוון אנשים ונשים עד דילמות מוסריות לא פשוטות שהיא תיאלץ לעמוד מולן כמו רבים

ורבות מחיילי וחיילות הצבא הזה בשנים האלה.

תיאלץ להחליט בלא מעט צמתים מי היא, מה היא נושאת, מה במטען המוסרי שלה, האנושי. 

תמשיך לא לוותר על עצמה ולעצמה כמו רבים מבני גילה בארץ הבלתי אפשרית שבה היא חיה.

אני מתפללת תפילה חילונית ועמוקה

שהצבא הזה, שהיה טוב ומיטיב איתי, למרות המלחמה האיומה שעברנו בני דורי ואני,

למרות שהזמנים אחרים כלכך עכשיו, והמדינה הזו, אזרחיה, מנהיגיה וגם צבאה שונים כלכך,

וכל כך הרבה נחבל וקהה ודורש שכל רב, וזהירות ומוסר, ולב רחום ונדיב –

בעיקר לב רחום ונדיב מול אנשים, בלי קשר למינם, דתם, צבעם או מוצאם.

כמה אני מקווה ומייחלת שהצבא הזה יתרום לה רק טוב,

כמו שאני יודעת, אין לי ספק, אני מכירה את הסחורה שלי, שהיא תתרום לו.

אבל הכי חשוב, זה חשוב לי יותר מהכל, לכתה לשלום וחזרתה בשלום.

תחזרי שלמה, גוף ולב ונפש, את שומעת?

venic1

..

צלם בין היונים בונציה: אביה

.פורסם ב"לאשה" השבוע (עם צילומים אחרים)

.

 

תתפלאי

.

– איך את נוסעת לשדרות אם את כזאת שמאלנית?

– מה זאת אומרת?

– איך את נוסעת לשעשע ולהרגיע ילדי גנים בשדרות, את שמאלנית!

– אז?

תמונה 3 (1)

.

– אז את נגד המבצע, לא?

– אני נגד המבצע, אני נגד מלחמה, אבל אני בעד כל הילדים בעולם, תמיד.

הילדים בשדרות ובאשקלון ונתיבות ובדרום בכלל מתוחים מאד,

במיוחד בשעות שבגן בלי אמאבא ויכולים לשכוח קצת ממה שקורה בחוץ

עם שעת סיפור כזאת ופעילות קצרה, לא?

תמונה 1

.

– בטח היית מעדיפה לנסוע לילדים בעזה לא? (נשבעת ששאלו, כל מילה אמת)

– לא, לא הייתי מעדיפה לנסוע לילדים בעזה, הייתי מעדיפה לנסוע ג ם לילדים בעזה,

אם זה היה אפשרי, וחוקי והחיים שלי לא היו בסכנה שם כמו שזה נראה עכשיו. אז

אם להיות כנה באמת, אז כן, בטח שהייתי שמחה לספר סיפורים גם לילדים בעזה

ולהרגיע גם אותם א ח ר י שהייתי מספרת סיפורים לילדים בשדרות ואשקלון והדרום

ובכלל. איך אפשר לשכוח שילדים הם ילדים, בלי קשר למה ואיך המבוגרים

מנסים להרעיל אותם ואת נפשם. הם מתוקים ותמים ומחפשים הזדמנות

לצחוק ולשחק בלי קשר לכלום,

 

אז כן, אני חושבת שהייתי שמחה לשמח ולהרגיע ולהאכיל ולדאוג לכל הילדים בעולם

שצריכים עזרה אם זה היה אפשרי, וכיוון שזה לא,

אני עושה את המעשים הקטנים שאני יכולה לעשות ולא מסתכלת לצדדים.

מה הייתה השאלה שלך?

כי זה מה שקרה אחר כך

תמונה 2 (1)
.

.

#לא, לשמאלנים אין אף מעוקל וזקן, והם באופן חד משמעי לא שונאי ישראל # מה יהיה עם זה?

 

.

12 שנות לימוד כתוב בטפסים

.

עוד מעט נצא לטכס סיום בית הספר,

שנתיים משפחתון של שמונה ילדים, שתי נשים מופלאות וחברה הכי טובה

שנתיים נפלאות בגן מונטוסורי הראשון במדינה, חממת ילדות שאין דומה לה

שנה בגן עירוני בשכונה שאפשר היה לדלג עליה אם לא היו טיולי הבוקר והצהרים יד ביד הבייתה

ואז התחילו 12 שנות בית ספר

תשע שנים של ילדות, טיולים, פעילות, עבודה קשה, השכלה אמיתית, חוסר אלימות, ידע עמוק,

שמחה ואושר בחינוך וולדורף הידוע בכנויו בית הספר האנטרופוסופי בכפר הירוק

שלש שנים ב"תלמה ילין", מגמת קולנוע, שיא שיאי האושר, עניין, עשיה, יצירתיות, עומק ונעורים,

כל אלה מסתיימים בעוד שלש ארבע שעות

וזאתי, הבת שלי, האשה הצעירה וזקופת הלב והנפש שלהפתעתי ופליאתי יש לי חלק בגידולה

והפיכתה למי שהיא תחתום את פרק מערכת החינוך של חייה.

לא מערבת בפוסט הזה את לימור לבנת וגדעון סער שהנזק שעשו למערכת החינוך בשנים האלה…

זה פוסט אישי, נרגש ומציף את כולי בסערת רגשות קשה להכלה.

.

היה לנו מזל.

היה לנו מזל, ושכל, ורצון גדול (במיוחד לי למען האמת, אביה נכנע בשלבים הראשונים נדמה לי ואחר כך

הסכים עם מחשבותי לגמרי) למצוא לה מערכת חינוך שתראה אותה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.

מתוך אמונה עמוקה ובטח גם תיקון ילדות שלי, רציתי להיות בטוחה ומשוכנעת שמוריה יראו בה אדם

ספציפי, ילדה אחת קטנה ומסויימת, ולא אחת מתוך שלושים או ארבעים. לטעמי, כל אחד ואחת

מהארבעים האלה הם בעלי זכות בסיסית להיות יחודיים וספציפיים בעיני מוריהם ולא רק בעיני הוריהם.

אז היה לנו מזל, ורצון, ושכל כדי להבין שיש כאלה מקומות חינוכיים ולחפש, ולמצוא,

וגם, כמובן, הייתה לנו אפשרות לשלם על החינוך הזה שלה. אי אפשר לא לעלות את הנקודה הזאת.

זה לא היה פשוט תמיד, לא מעט שנים זה היה "על חשבון" או במקום דברים אחרים

(נא לא להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים) וזה בפירוש היה גם עניין של סדר עדיפויות משפחתי,

וכן, זה נכון שיש משפחות שגם עם סדרי עדיפות וויתורים על פינוקי חיים לא היו יכולות לעמוד בנטל

הפיננסי הזה, אני יודעת ומאושרת שההורים של זאתי (בעיקר אביה אם אנחנו כבר בפוסט כזה) הצליחו.

אבל תראו מה הרווחנו, מה היא הרוויחה.

היא הלכה לבית הספר בשמחה כמעט כל יום בחייה,

היה לה מעניין כמעט תמיד,

היא מעולם לא נתקלה, מעולם, במעשה אלימות בבית הספר,

היא חושבת שלימודים זה עניין מעניין,

שמורים הם אנשים שמקשיבים לך ברצינות ובאופן כללי, רובם, ממש בצד שלך.

היא משכילה, יודעת ללמוד לעומק,  לכתוב עבודות מרתקות ולא מדוקלמות ומועתקות מגוגל,

היא קוראת כמו חלומה-של-כל-אמא, יצירתית גם-כי-אפשרו-לה-בבי'ס-והראו -לה-חופש-מהו.

אין לה כמעט זכרונות לא טובים משתים עשרה שנות לימוד להוציא דרמות חברתיות פה ושם,

והיא שמחה. שמחה עם השנים שהיו, עם הפרידה, עם מה שצפוי לה,

ואני כאן,

מול המחשב,

תכף נלך להתכונן,

ואני שלולית רגש ופרידה.

זו פרידה ענקית.

פרידה משעון מעורר בשבע, ואוכל, והסעות, ושיעורים ומה שמתלווה לשם-כולל-ביתספר,

אבל,

זו בעיקר פרידה מזאתי הילדה שלי אני מרגישה

אני יכולה לקרוא לה זאתי, והבת שלי, והבת שלנו, ואיה, וכל שמות החיבה הנוספים שלה,

אבל היום,

אני מרגישה שהיום, יתכן, שאני צריכה להפרד מהמילה "הילדה שלי" לטובת כל השמות האחרים,

כי זאתי שלי כבר לא ילדה,

 

 

…………………………………..אם כי רבותי, עדיין שלי, שיהיה ברור :)

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך...

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

.

.

.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

שיתייסרו ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם

 

  שימותו הרעים.

  שיתענו המתעללים.

  שיתייסרו יסורי נפש ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם.

  מי שתקף מינית ילד וילדה, אנס וחילל גוף צעיר,

  התעלל ועיוות נשמת ילד או ילדה לנצח –

  רצח תום ילדות, ריסק אפשרות לחיים פשוטים וטובים. 

  שיענש מול עצמו וגורלו לנצח נצחים.

  שלא יֵדע שניה שקט או רוגע או שמחה בחייו.

  מי שמנסה להכחיש, שינסה.

  מי שזוכרת, זוכרת.

 מי שרוצָה לספר שתספר כאן –

 עדות – מקום ששומע את כולן. את כולם. את הכל.

 אפשר לספר שם, לכתוב מה שרוצים.

 מה שקרה שם. כמה זה הפחיד, כאב, הכעיס, המית ובכלל…….

 עם שם, בלי שם, בקיצור, בהרחבה, איך שצריך, איך שאת רוצה.

 זה הסיפור שלך –

 אנחנו מקשיבים לך ואנחנו מאמינים לך.

 בואי וספרי לנו, לעולם,

 לאנשים שהרסו את ילדותך, נעוריך, נשמתך,

 בואי ספרי לבני האדם שתהיו פעם,

 ספרי להם איך זה מרגיש –

 אולי הם יקשיבו,

 אולי הם יבינו סוף סוף ויפסיקו.

סליחה

.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית 

באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה

מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: 

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו, על-ידי אירוע טראומטי

הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע."

מרכזי הסיוע – הטלפונים, 24/7: 1202 – בנות, 1203 – בנים
מקום, לעזרה עצמית
נגה, מרכז משפטי לנפגעי/ות עבירה
בית לין – מרכז הגנה לילדים ונוער
ל.א – לחימה באלימות נגד נשים
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית, תפוז
קול הילד – עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים
"בית אמיתי" – לתל אביביות
אותנו זה מטריד – קו חם של אונ' ת"א
שוברים שתיקה – מידע ופורומי תמיכה

אני15 וזכוכית4
.
אנחנו מקשיבים לך. אנחנו מאמינים לך. ספרי, אל תשתקי.
.
.

אהבה וגנטיקה או אולי גנטיקה ואהבה

.

אז בית המשפט העליון פסק להעביר את הפעוט בן השלוש מחזקת הוריו – על פי החוק, משפחת

אומנה המבקשת אימוץ, על פי הילד? לא בטוח –  ולמסור אותו לחזקת דודתו, אחות אמו שאינה

מסוגלת לגדלו.

אני חושבת רק על ילד בן שלוש, שקורא למאמציו אמא ואבא, בטח שאמאבא, אלה הוריו,

האנשים המעירים אותו בדגדוגים בבוקר, לוקחים אותו לגן, מנחמים אותו כשנשבר לו צעצוע,

שמים יד על המצח כשהוא מרגיש ככה ככה או כשיש להם הרגשה שהילד חם. אלה שאומרים

רק עוד חמש דקות בגן השעשועים ומספרים לו סיפור ללילה טוב. אמאבא, אבאמא.

אלה אנשים שבחרו ילד שוקולד כבנם, וככל שזה לא מאד פוליטיקלי קורקט להגיד בקול רם,

זה עדיין דורש כנראה אומץ לב וכמיהה ואהבה גדולה במיוחד כדי שמשפחה ישראלית "רגילה"

תבחר להכניס ללבה ולחייה לנצח נצחים ילד ממוצא אתיופי, הם הרי מבינים שיהיה עליהם לחנך

גם סביבה, ילדים בבית ספר, אנשים שישאלו שאלות בקול רם, בלי חשבון לאלוהים או לילד – כי

הסיכוי שיהיו עוד הרבה ילדים אתיופים בסביבתו לא מאד גדול – להסביר, לנחם לפעמים, לכעוס

לפעמים ולגדל ולחנך את בנם להיות אדם טוב, הגון, המאמין בפשטות בזכותו המלאה לחיות

חיים טובים ושיוויונים במדינה הגזענית שלנו.

.

מצד שני עומדת דודתו. אשה צעירה, נשואה, משכילה ומצליחה הרוצה לגדל את אחיינה כבנה.

היא יודעת על קיומו מיום הוולדו ועכשיו רוצה להחזיר אותו לחיק משפחתו, לקרבת אמו הביולוגית

ולעדה לה הוא שייך.

אני מבינה את רצונה שהילד יגדל בתוך משפחתו הביולוגית, במקום הטבעי והגנטי שלו, ובודאי

את אהבתה לאחיינה. אהבת אחיינים היא אהבה נפלאה, כמו לאחים רק בלי המטען העודף, נטו.

אבל היי, עברו שלש שנים, הילד בן שלש, יודע, מבין. אלה לא סתם שלש שנים, הילד הגיע להוריו

בגיל ארבע עשר חודש, אחרי טלטולי חיים וחיים בבית ילדים ועבר קרוב לודאי תהליך לא פשוט כדי

להחתם בחותמם ולתת אמון ואהבה כילד בן שנה וקצת.  אלה היו שנים בהן הילד הזה חי את חייו,

עם אמא ואבא ובית ואהבה, אלה הם חייו ועכשיו שוב? שוב פרידה, אובדן וצורך להחתם שוב?

למה שיתן אמון? למה שיתאהב שוב? בזכות הגנים?

אני תוהה אם ילד ממוצא אוקראיני היה מקבל את אותה "התחשבות מוצאית" כפי שמקבל ילד

השוקולד הזה.

אם כל דודה ראויה הייתה מקבלת רשות חוקית לקרוע את אחיינה מחייו ומשפחתו בזכות הגנטיקה,

והאם בהתחשבות בית המשפט בצבע עורו, לא חוטא בית המשפט בהתנשאות ו/או חוסר שיוויון.

.

ובעיקר אני תוהה כמה מתחשב בית המשפט בצלקת הרגשית שתגרם לילד מהתייתמות בגיל שלש,

גם בעזרת הכנה מדוקדקת, פסיכולוגים אין ספור ומה לא, הילד הזה הולך לאבד את הוריו, להתייתם.

גם אם ישוקם וימצא אהבת אמא חדשה וחיים טובים, יתמות שניה תחתם בנפשו.

שלש? בגיל שלש להתנתק מאמא ואבא?

הגיל שבו אתה כבר לא תינוק, אתה ילד קטן שמדבר ומביע ואומר ובעיקר זוכר, זוכר הכל ואוהב את

אמאבא כמו שילדים אוהבים בגיל הזה לפני שהחיים מתחילים ללמד אותך להיות זהיר. בחיבוקים מכל

הלב וליטופים וריצה לזרועות פתוחות ולב פתוח ותום, כמה תום.

טובת הילד?

למה לא פסק בית המשפט בעד אימוץ פתוח,

שישאר אצל אמא ואבא ויהיה בקשר רציף וטוב ובמודעות מלאה עם משפחתו הביולוגית.

זו החלטה נוראית בעיני,

אבל מי אני, בסכ הכל אמא.

venic 1998

.

שלש איה

           .

. ..

.                                               על שלש איות רציתי לספר היום

..

.

1.  איה המתה.

בתו בת השלש עשרה של דוקטור עז א-דין אבו אל-עייש שנהרגה עם שתי אחיותיה ובת דודתה

במהלך מבצע עופרת יצוקה ינואר 2009

איה ואחיותיה, שלושתן נהרגו

.\————-

.

.

2. איה שלי.

הבת שלי, בת השבע עשרה, זאת הנושאת את לבי בכף ידה מהרגע שנולדה, זו שחייה טובים,

בטוחים, רגילים. שחינוכה מצויין, שמיכתה חמה, והיא מוקפת אהבה ובטחון.

venic 1998

.

..

3. איה הפליטה .

בת שמונה, פליטה סורית בלבנון, סיפורה ותמונותיה בלינק בשורה מעל, ואני מתפללת בכל לבי,

אבל באמת, שעם פנים כאלה, וחדוות חיים ותום ילדות המנצנץ מעיניה,

העולם יעשה את המוטל עליו, יחזיר לה את חייה ויבטיח את עתידה,

מגיע לה,

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

צלם: ס. בולדווין, סוכנות האו"ם לפליטים

.

ולא בגלל שקוראים לה בשם היפה בעולם…

.

.

                                                                               איה

                                                         שם תנכי – כנראה של גבר (רצפה בת איה)

                                                        ציפור טרף קטנה וחומה ממשפחת הנשרים.

                                                        פיסקה בקוראן – שם נפוץ לילדות מוסלמיות.

                                                        קדושה בשפה הלטינית.

                                                       יפה ביפנית – שם נפוץ של ילדות יפניות.

                                                       אמה/בת לוויה בהינדית.

                                                       ראשי תיבות – ארץ ישראל היפה (בלבד).

 ..

.

ילקוט, קלמר, מחברות. אלמנטרי, לא? אז זהו שלא

.

.

יש ילדים שקופים.

ילדים שהעולם, המדינה ומי שאחראי עליהם פשוט שכח מקיומם,

כאלה הם ילדי הפזורה הבדווית בנגב.

ילדים שקשיי החיים שלהם הם משהו שאנחנו יכולים לבטא במילים,
אבל אין לנו שום יכולת להבין באמת.
ילדים המשלמים את מחיר החלטות שלקחו ולוקחים הוריהם ושאר מבוגרים המנהלים
מדינות ומדיניות ושוכחים שמאחוריהן חיים ילדים קטנים, חפים מכל חטא ועבירה שרק
רוצים ילקוט (כאן לא מתעקשים על חדש) יפה, מחברות, עפרון וללכת שעה ברגל כל
בוקר לבית הספר ושעה את כל הדרך בחזרה, חורף, קיץ, סתוו, אביב.
דוקטור אסי סיקורל הוא רופא משפחה מסור החי ועובד בקבוץ רביבים ובמרפאה
אזורית בנגב. בזמנו החופשי הוא מטפל ככל יכולתו באוכלוסיה החלשה ביותר בארץ
והתחרות במדינה לא פשוטה בזמנים האלה אתם יודעים.
זו הפעם השלישית שאנחנו מתארגנים על "מבצע ילקוט מלא" לילדי הפזורה,
הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים, כך שנוצר דור חדש ובלאי מספק כדי להבין
שבית הספר של ילדי הפזורה וילדיו שוב זקוקים לנו, למבוגרים אחראים וילדינו ברי המזל.
.
אנחנו אוספים עבורם ילקוטים ומה שהצלחנו לעשות בפעמים הקודמות הוא למלא
אותם בערכה בסיסית של קלמר ובתוכו בצורה שווה לכולם עפרונות, מחק, מחדד, סרגל
קטן, טושים או צבעים וחמש מחברות להתחלה טובה של שנת הלימודים.
אסי אומר ש"סידרנו" את בית הספר בשנה ההיא.
ואנחנו רוצים גם השנה.
ולכן אנחנו אוספים: ילקוטים, תיקים (גם טוב), קלמרים, עפרונות, טושים, סרגלים,
מחדדים, צבעים, מחוגות, מ ח ב ר ו ת (גם כאלה שנתלשו מהן דף או שניים),
דפי מחשב, דפי טיוטה, דפי ציור, קלסרים גדולים, קטנים, כובעים, מחשבונים
וכל מה שנדמה לכם שצריך לבית הספר.
כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש  ככה

כי אסור שיהיה ילד אחד שירגיש ככה

הטנדר הגדול מהנגב יגיע לכאן בשבוע האחרון של אוגוסט לאסוף את הילקוטים ומה שיצטבר,
אז אולי תעבירו, תפיצו, תנו לינק, תשלחו במייל לרשימת קשר של הכיתה, מה שתחשבו שיועיל,
ואז, מצד ימין למעלה, מתחת לרישום כתוב "כתבו אלי", שם אני והמייל מגיע אלי מיד,
כל עפרון ומחק קצת משומש משמעותים, באמת.
אז תשאלו אותי לאן להביא את מה שהצטבר לכם במגירות טוב?
.
.
.

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

קר במדבר

.

במדבר נורא קר, אבל ממש,

בעיקר בחורף, בעיקר בלילה, בעיקר באוהל או פחון.

.

אסי סיקורל, שכן מרשימות ובעיקר אדם ורופא עם לב ענק לעולם כולו אבל בעיקר לחסרי הישע

האמיתיים מבקש לכעשרים ילדים הגרים בנולנד הזה הנקרא הפזורה הבדווית מעילי חורף, בגדים

חמים ושמיכות.

קשה להאמין או לדמיין את המחסור בו חיים אנשים.

כשחושבים על ילדים, זה אפילו קשה יותר.

החורף כאן ונורא נורא נורא קר בנגב.

אז אם תצליחו למצוא קצת בגדי חורף, אבל בעיקר מעילים. ושמיכות זה יחמם,

גם את הלב, אבל בעיקר את הילדים האלה, שלא בחרו בחיים כלכך קשים, ובכל זאת…

.

וילדים.

Aya's hands 2000 1

"כתבו אלי" מימין למעלה, הדרך הישירה לתיבת הדואר שלי. תשתדלו, טוב?

.

בובות וגיבורי על

.

.

זוכרים שכתבתי שעד שעד שלא תראו לא תבינו… ?

כי אי אפשר לדמיין ארבעים ילדים קטנים, חודשיים עד חמש מבלים את יומם בשני חדרים סגורים,

כי בצהרים מגיעים עוד כעשרמ, חמישה עשר ילדי גנים ובתי הספר לאכול, להכין שיעורים, ללכת

לצופים ולהיות בסוג של השגחה עד שמי מהוריהם יחזור למה שמהווה בית אחרי יום עבודה קשה,

מתגמל בקושי, משפיל – כי כאלה אנחנו לזרים שחורים – ומעייף ועם מעט מעות לאוכל, גג וסכום

סמלי לפלורנס ומי שעוזרות לה..

הביקורים בגן שלה מתחילים להיות חלק מהסידור השבועי שלי,

אני לא מתחייבת אבל מנסה ומצליחה,

הילדים האלה ממלאים את הלב חום.

הצורך שלהם במגע, יחס, צחוק או משחק בכדור – ששלבתי היום עם תרגילי חשבון, בכל זאת אתם

כבר בכיתה אלף אמרתי להם והם כלכך, אבל כלכך שמחים בכל מה שהוא יותר מיחס פרקטי של אוכל

והוראות וגערות.

הם התחננו לצאת לפארק הילדים הגדולים (כיתה גימל) ופחדתי לקחת אחריות, אם יקרה משהו?

אז הסברתי ומיד שיחקנו המלך אמר ונפסלתי ראשונה והייתה שמחה גדולה.

אחרכך ראיתי את מרים בת התכף בת שלוש, צמות קלועות ועינים מחבקת בובה,

שאלתי אותה איך קוראים לבובה והיא פתחה אלי עינים מלאות תמהון ואמרה: בובה.

היא לא ידעה שלבובות יש שם, היא רק ידעה לחבק אותה,

ואז הגיעה מי שאני לא מצליחה עדיין לבטא את שמה, בת תשע, מלכת המקום, הכיתה ובקצב הזה,

גם העולם יכרע לפניה ברך ועזרנו למרים למצוא לבובה שם. הכירו נא את הבובה שירה.

ואז הגיעה קטנה נוספת וממש תלשה למרים שחיבקה את הבובה שירה ואפשר היה לראות כמה חום

ורוגע ילדה קטנה אחת מפיקה מבובה אחת והן התחילו למשוך ולריב על שירה שסבלה בשקט,

וכששאלתי איפה יש עוד בובות, הסתבר שאין.

אז ככה.

במבצעים ממוקדים אני מצויינת.

המטרה ואין מקום (גדול מדי לדאבוני) לחינוך מגדרי במציאות ההיא שם, בתחנה המרכזית,

אני מנסה לאסוף:

בובות –  אבל אמיתיות, עם עינים וידים ושער. לא פרוותיות וחיות אלא בובות שהילדות האלה יוכלו

להקשר אליהן, לתת להן שם ואני אנסה לדבר עם המאמא הגדולה כל ילדה תקבל בובה אישית שלה.

אם אתם קונים, לא ממיינים מהבית, תנסו (סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש) לבחור בובות חומות

או שחורות שער.

גבורי על – למיניהם, עדיף מגודל כף יד ולמעלה לבנים המתפוצצים מעודפי אנרגיה בחדר הזה שישבו

וילכו מכות דרך סופרמנים, מפלצות ושאר גיבורים.

כדורים  –  גומי, לא קשים כמו כדורסל, למשחקים בחדר. מסירות, מעגלים וכו.

מסדרון, שני וחצי חדרים (אחד לתינוקות) מטבח, שירותים. שלוש ארבע נשים, ארבעים + ילדים קטנים ממש. חיתולים, מגבונים, מגבות, סבון כלים, טשיו, ושאר ענייני ילדים קטנים, בשמחה, תמיד. המייל למטה.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

לא תצליחו לדמיין איך זה באמת

.

.

הדבר הכי, אבל ממש הכי קורע לב וקשה בביקור למטרת הקראת סיפור – כמה נאיבית יכולתי להיות –

בגני הילדים של העובדים הזרים החוקיים, לא חוקיים, פליטים, למי אכפת כשרואים אותם – הוא הצורך

שלהם במגע אדם, ביחס. הכמיהה שלהם לליטוף, חיבוק, פיסת עניין או חיוך.

כמו ילדי מוסדות,

מושיטים ידיים למעלה, עינים תמות מביטות בך ומחייכות חיוך שאין מילים מולו,

מה כבר תגידי…

ארבעים ילדים, חמישים ילדים, ילדי שוקולד רובם, בני חודשיים עד שש סגורים בשני חדרים,

חדר לגדולים, חדר לתינוקות.

שלוש נשים נפלאות עובדות כלכך קשה, מרימות, מחתלות, מאכילות. מרימות, מחתלות, מאכילות.

וגם שוטפות ידים דביקות, מחליפות בגד רטוב, ממלאות בקבוקים למי שעדיין צריך,

מחתלות, מאכילות, משקות, מרימות, מפרידות, מחתלות, מאכילות, פיפי, קקי, לנגב, בקבוק,

חיתול, בכי, נזלת, מכה, עלבון, חיבוק, חיתול.

למי יש זמן לליטופים, חיבוקים,

למי יש זמן להקשיב, לנחם, לספר סיפור,

למי יש חצר להשתולל, טריטוריה, מקום עם קצת שקט,

למי יש ידיים פנויות,

למי יש משהו חוץ מצורך דחוף בהשרדות.

בצהרים מצטרפים ילדי הגנים ובתי הספר עד הלילה שיגיעו, מי שיגיעו, ההורים.

וכל זה לפני החורף, הנזלת, השיעולים, המחלות,

שני חדרים סגורים, ארבעים ילדים, חמישים. תינוקות, פעוטות, ילדים ששרו איתי את אליעזר

ןהגזר היום בשמחה ועשו תנועות בידים, ומשוך ומשוך ולא יצא הגזר.

קופצים ושמחים כמו שרק אפשר בגיל שנתיים ושלוש וארבע,

ידים מושטות לחיבוק, ועינים מפחדות מאכזבה,

שמגיעה, בטח מגיעה.

שאלוהים יעזור להם, שיעזור לנו.

.

הם צריכים הכל, מגיל אפס ועד שש, ממש הכל:

חיתולים בכל המידות, בגדי חורף, גרבים, נעלים (!) מגפים, כובעים, סוודרים, טרניניגים, נייר

טואלט, מגבונים, טחשיוז, כסף, צעצועים לא שבירים, צבעים, ניירות ציור, דפי טיוטא, אוכל

תינוקות, שמיכות, זמן לבוא סתם לשבת עם כמה ולשחק בכדור קטן, לנסות לספר סיפור, לשיר

ובעיקר לעשות פרצופים, לחבק, לדגדג, ללטף, להגיד איזה יופי וכללללל הכבוד לך בטון ההוא

שילדים שומעים ויודעים שמישהו הקשיב וראה אותך, אותך האחד, הילד החמוד שאתה, האהוב.

.

המייל שלי לאיסוף תרומות או קבלת טלפון רלוונטי chelli.goldenberg@gmail.com

.

זה האבק שצבט לי את הלב

.

כשאור הפסיק להיות צהוב ולוהט והתחיל לעשות סימנים ראשונים אבל משמחים של אפור,

זה היה סימן של תכף סתיו. אז הלכתי לבקר את דניאלה שאני מכירה דרך נעה כבר שנים רבות,

וקניתי נעלים, שזו פעולה משמחת תמיד, אבל בחורף קצת יותר משום מה, וצעיף שנראה עשוי

מקורי עכביש, ככה הוא דק, ורקפת ראשונה לחלון כדי להזכיר לעצמי שתכף יהיה קר.

אחרכך נגשתי למגירות המסורגות שבהן זרוקות הנעלים שלנו.

אני עדיין מתעקשת על הפרדה, למרות שאין צורך מידתי, רק הגיון צרוף האומר שאם לא אשמור על

התיחום אלה-הנעלים-שלך-אלה-שלי-תשאלי-אם-את-רוצה, הנעלי דניאלה להבי החדשות שלי יככבו

במסדרונות תלמה ילין לפני שאני אנעל אותן בפעם הראשונה.

אז נגשתי למיון קיץ חורף והתחלתי במגירות שלה. קטן עליה, קטן, קייצי, דוקטור מרטין'ס, אול סטאר,

קייצי, אצבע אצבע אצבע, טוב ברור שזאתי עלתה מידה מהחורף הקודם, שלא נתחיל לדבר על שינתה

טעם וסגנון, ויוה להיפסטריות ולכרטיס אשראי של אמא בשבוע הבא. ועברתי למגירות שלי, התחלתי

מהעליונה, ושם, בפינה הרחוקה, המאובקת, שכחתי, נשבעת ששכחתי, מצאתי את אלה:

מידה 25, לכה שחורה, חגיגיות ומהודרות כמו השמלה שנקנתה באותו יום לכבוד יום ההולדת ההוא,

שהיה הראשון מהסוג החדש, אבל האבק שעליהן, האבק קימט לי את הלב.

ניעות כמיהה וגעגוע וזכרונות ושמחה ומה לא התערבבו,

אבל זה היה האבק שהפך אותי לקצפת נוסטלגיה פאטתית.

לא השנים שמאז, לא ההבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה – כי יש כאלה שטוב שכך כמובן,

לא הפרידה המתקיימת מול נעוריה וחייה ואישיותה יום יום – כי גם בה יש כל כך הרבה טוב ומשמח,

מה שקימט, ונענע לי את הלב היה האבק שהראה במבט כמה זמן עבר,

ושיקף ימים וחודשים ושנים שעברו מאז שמלת הקטיפה ההיא,

והקַטְנוּת והילדוּת והימים והלילות וכל אותם שעושים לנו חיים.

ורגע לפני שהפכתי לערימת דמעות נוסטלגית נזכרתי שברומא וכו'

ויצאתי למלחמת התשה. עם נשק קטלני עדכני ורלוונטי לא פחות. נעלים. תוצרת ד. להבי.

והבטתי כשהנחתי אותן סתם מסקרנות זוג ליד זוג נזכרתי בטכסים של פעם.

הנעלים של איה והנעלים של אמא, כמה פעמים מדדנו את עצמינו בדיוק ככה בזמן אמת,

ולה לא הייתה סבלנות והיא מדדה כ מ ו ב ן את כל הנעלים של אמא, וגם את אלה של אבא.

וחיכתה שנגיע לאותה מידה ורצתה והכריזה כבר אז, כאילו היא יכולה לעשות משהו בנושא, שנשאר

באותה מידה, היא ואני, לתמיד. חשיבה טובה יש לזאתי.

וחשבתי ששתים עשרה שנה הן כל כך הרבה זמן,

ואיך נעלים שחורות מבריקות וחגיגיות יכולות להיות רלוונטיות גם פעם, לילדות חגיגיות וימי הולדת

של פברואר וגם לסתיו המרגש שמחכה בהווה לפחות לאמא אחת שאני מכירה היטב.

והברקתי אותן היטב, עם סמרטוט לח וחומר מיוחד,

עטפתי אותן בשקית נעלים רכה והנחתי בארון אחד, למעלה. למשמרת, לפעם.

.

אל תשאלו למי אני חושבת שאני שומרת אותן…:)

.

.

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

פיטנגו בארבעה טעמים

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים

אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק

יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם

הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק טועם טעם חדש

ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר באהבה מטעימה

ראשונה.

אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות להכנס ולקטוף.

הוא הסכים ומאז היינו פושטים על הגדר שלו בכל אביב, מערימים אדמדמות כאלה.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים והטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו, איתה ואיתי, פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז אחרי שהרסו את מקור המתיקות, הפה המוכתם וההרפתקאה בבית ממול,

נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול, בשלב ההוא, ונחישות למצוא מקורות

פיטנגו חדשים. זו לא הייתה, ועדיין לא, בעיה גדולה למען האמת,

השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו,

אבל אחרי מחקר ארוך שנים אנחנו יכולות להצביע בבטחון, על ארבעת השיחים

המניבים ביותר בשכונה שלנו, אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

.

ומאז, באמצע אפריל אנחנו יוצאות ל"רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?"

בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו

יוצאות לשיטוט בשכונה ולציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה

המבשילה ראשונה, אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה

שאני מעדיפה את טעם פירותיו. היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של

מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו מתחבאים היטב בדרך כלל,

והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

.

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות

מכולן, כל השיחות שקורות במקרה הן השוות, וקופסא כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך,

אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, ליד מתקני הספורט יש גינה קהילתית, ואנחנו, אני

למען הדיוק, קוטפת כמה ענפי רוזמרין, זעטר, טימין וגרניום שאין לנו את הצבע שלו.

 

.

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

זוכרים ילדה שהפילה ממשלה? יש עוד אחת, הפעם מטבריה, תתכוננו.

.

.

רק על טל חג'ג בת הארבע עשרה השובתת רעב בירושלים אני מצליחה לחשוב בערב שבת הזה.

חמים ומוגן הבית שלי – הבת שלי תכף שש עשרה שוכבת עטופה, בוערת מחום שפעת עונתית,

מרק העוף רק מחכה שתגיד שהיא רוצה, מוכנה לטעום אותו – ואני ספונה במעגל חיי הקטנים, הנוחים

יחסית ומתפנקת – מתייסרת, זה פינוק להשתמש במילה הזו ככה – ביסורי מצפון על הילדה ההיא,

טל חג'ג שאני לא מכירה אבל נשארת פעורת פה ונפש מול הנחישות – ראיתי אותה מתראיינת אתמול –

האומץ וכוחות הנפש המובילים ילדה, נערונת בתחילת נעוריה, לקרוא תגר, לעמוד על זכויותיה ולהלחם

את מלחמת הקיום הבסיסי, המינימלי, הזכות לחיות בכבוד בשם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה.

אבא צדלניק, זה כל הסיפור, הטרגדי, הבעיה במדינה הגזענית, כפוית הטובה, הזו. מולדת.

אביה שנלחם עבור ועם מדינת ישראל כמעט עשר שנים והיום זרוק עם משפחתו ככלב חסר כבוד

עצמי בדירת קטנטנה. בלי קיצבה, בלי עבודה, בלי כבוד, במדינה שיודעת רק לקחת.

רק לקחת.

ואני מטפלת בבת שלי ומתפנקת ביסורי מצפון, בכתיבה בבלוג או בפייסבוק במקום להיות שם,

ממש שם,

באוהל איתה,

עם הילדה המדהימה הזו שמתוך חוסר ברירה וכנראה שגם מתוך אמונה פנימית חזקה שמה שהיא עושה

ודורשת הוא נכון וצודק, ולהסביר למטומטמים המנהלים את המדינה, את מוסדותיה, את חוסר מצפונה

ואנושיותה בשנים האלה,

שזו לא חוכמה נגד חלשים,

נגד קטנים

ובמקרה הזה גם נגד צדלניקים,

זו לא חוכמה.

תסתכלו עליה רגע. בת ארבע עשרה.

תסתכלו על השער הגולש, הלאק הורוד על הציפורניים,

החיוך שקצת מתרגש מהמצלמה, בכל זאת…

תסתכלו רגע …

.

.

.

.

.

.

.

.

.

איך במקום לחשוב על שיעורי היסטוריה או אזרחות היא שובתת רעב.

איך במקום לאכול שוקולד ולחשוב שרק לא יהיו לי פצעי בגרות היא שובתת רעב.

איך במקום לריב עם אחיה ואחיותיה ו, הוריה, היא ש ו ב ת ת  ר ע ב,

תקראו:

בת ארבע עשרה שובתת ר ע ב. לא אוכלת.

רעבה ומתאפקת כי אין ברירה. היא נלחמת על חייה וחיי משפחתה.

בת ארבע עשרה.

.

.

.

.

.

.

אבל לא נורא, עוד מעט בחירות,

עוד מעט נעמוד מול הקלפי,

ואנחנו, אני מבטיחה לכם,

שמשפע הסיבות שנתתם בשנים האחרונות לבוז לכם, לא להאמין למילה שאתם אומרים,

טל חג'ג, ילדה אמיצה אחת,

היא תהיה לי מול העינים כשהפתק יהיה לי ביד, אני מבטיחה לכם.

תתבישו,

תשפילו עיניכם מולה.

קייטנה וחולצות ושוקו גם

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית, כל כך חם, לאורך עשרה בתים קטנים עד הבית,

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה,

ושער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

ואיזה כיף זה החופש הגדול הזה, אושר.

.

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

 

 

.

15 Fast Forward

.

.

.

.1.   בעוד 10 סמ היא תגיע לגובה שלי. מעודכן לתחילת השבוע.

2.   בעוד הרבה יותר מעשרה קג היא תגיע למשקל שלי, ולא שאני מתלוננת על המשקל שלי.

3.   בעוד חודשיים ג ג יהיו כאן שיניים ישרות, אורטודנט עשיר ממש ונערונת מ א ו ש ר ת.

4.   בעוד חצי שנה, בקצב הזה, נוכל להחליף נעלים. אותה זה מאד משמח, אותי קצת פחות.

5.   בעוד שבעה חודשים אנחנו, כן גם היא גם אנחנו, נפרד מתשע שנים של בית ספר מופלא.

6.   בעוד שנה וחצי בערך היא יכולה להתחיל ללמוד נהיגה. זה מגוחך.

7.   בעוד שנה שנתיים היא תקרא את כל הספרים שתרצה, בלי מחשבה מוקדמת על גילה.

8.   בעוד איקס זמן יהיו כאן דייטים, ממש דייטים. זה לא אני כתבתי, אני בהכחשה.

9.   בעוד שלוש שנים היא מצביעה בבחירות, לא רק אוספת פתקאות עם אותיות.

10. בעוד שלוש וחצי שנים היא מתגייסת.

11. בעוד שלוש וחצי שנים לא יהיו כאן שעורי בית. זה משפט שמשמח את כ ו ל ם.

12. בעוד עשר שנים אני עדיין לא אהיה סבתא כמו שזה נראה עכשיו.

13. בתוך עשרים שנה יש סיכוי, אפסי אומנם, שאני אצליח לשכנע אותה לטעום דג?

14. בעוד no time כמו שזה מרגיש, היא אדם מבוגר, אשה החיה את חייה כרצונה.

15. בעוד ששה שבועות היא בת חמש עשרה. איך-שהזמן-טס-כשנהנים :)

.

לפעמים אני שמחה, ממש שמחה, שאני כבר לא

.

.

.

לפעמים אני דווקא מצטערת שאני כבר לא ילדה קטנה.

שדברים נדאגים עבורה, מטופלים. שכל מה שנותר לה זה לגדול.

זה קורה רק ברגעים שאני שוכחת איך זה באמת להיות בן שש עד שש עשרה,

או  כשאני ממשיכה להתלות בשיכחה שלי או בהכחשה של מה קרה שם באמת בשנים המחוקות בחיי,

או גם בסיפורי כמעט כל מי שאני מכירה – תקראו את נעה א. השבוע בטורה. אין כמעט מי שזוכר

ילדות-גיל-בית-ספר בזכרונות טובים ושמחים וזה כל כך מוזר להווכח בכך בכל פעם מחדש.

.

זה מבלבל ומלא סתירות להזכר כמה זה לא פשוט וחסר דאגות ועוגמות נפש לחיות את ימי הילדות,

הנעורים. כמה זה הרבה יותר מורכב, מעליב, מחליש, מסובך וקשה מכפי שנעים לנו הגדולים לחשוב.

זה מחייב אותנו להזכר באמת, לא במה שהתעטף על השנים ההן במעטה עובך הזמן.

.

ברגעים שהנוער מתלונן על הקושי בחייו או שאני מתלוננת לעצמי על הקשיים בחיי,

אני מנסה לנשום ולהיות אם-אני-מצליחה-לזכור שם, בשנים ההן, המטושטשות כל כך בתוכי עד אין.

זה נכון שעל ראשינו הבוגר נופלות דאגות וטרדות וחששות לא פחות מאיימים וקשים,

ואולי אפילו יותר,

אבל היי,

אנחנו כבר הגדולים בסיפור הזה ואמורים לתת נשימה עמוקה ולהמשיך לסדר ת'עניינים.

לנו ולהם. קודם להם אם אפשר.

אבל לפעמים,

לפעמים יש רגעים ברורים ומפוכחים כמו נוסחת אלגברה בסיסית,

או כמו משפט מבית מדרשו של ג'ון גאלט, אביר נעורי הבודדים,

A is A

שבהם אני שמחה שמחה מתומצתת, ברורה וחד משמעית שאני כבר לא,

כמו זה למשל….

ואם מישהו יצליח להסביר לי למה כ ו ל ם צריכים ללמוד גיאומטריה, אולי אני אצליח להסביר ל ה.

/

רוצה להתגרש?

.

.

כי נגמר הלהט,

כי החידוש נמוג,

כי קצת משעמם,

כי הגיע משבר השנה השביעית,

כי יש מחשבות ורצונות על סקס עם אנשים אחרים,

כי מעצבן, משעמם, רגיל, מוכר, בנאלי, בורגני, חיוור וחסר סקסאפיל,

קראו, קראו את הספר הזה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כי אין לכם מושג מה מחכה לכם.

עוד מעט,

כשיגמרו החגיגות, האנדרופינים, תחושת החופש, האופוריה ושאר עניינים.

קראו את הספר הזה ברצינות וקחו אחריות על מה שעשיתם.

ילדים.

.

.

400 . נחשו באיזו שפה

.

.

ג י ר ו ש.

Expulsion

Vertreibung

Wydalenie

Pengusiran

Pagpapaalis

Expulzare

طرد

驅逐

Kovulma

Trục xuất

עקספּולסיאָן

Expulsión

Высылка

Utvisning

การขับไล่

Uitsetting

הסטוריה יכולה להבהיל, להפחיד או ללמד.

.

.

.

.

.

.

.
.

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ

כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

.

.

אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.

לכבוד הגב' שרה נתניהו כך מתחילה העצומה

.

.

זה נוסח דברי העצומה שהתפרסה היום. בסוף יש קישור:

כבוד הגברת שרה נתניהו.

הגברת נתניהו – באין מוצא אחר ולפני שהרע והנורא יעשה – אנו, אזרחי ישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין

ומכל צידי הקשת הפוליטית, פונים אלייך כמוצא אחרון.

בהיותך פסיכולוגית חינוכית ופסיכולוגית ילדים מומחית, בוודאי תביני את גודל הטראומה והזעזוע שכבר

עברו ,עוברים ויעברו כל אותם ילדי  זרים העומדים בפני גירוש  על לא עוול בכפם, וכמובן משפחותיהם.

להזכירך, הגברת נתניהו:

מדובר ב-400 ילדים בלבד שנולדו כאן ואשר אינם עומדים בתנאים אשר נקבעו ע\"י הוועדה שהוקמה לצורך

גיבוש הקריטריונים לגירוש.

לב כל יהודי, בוודאי אבות ואמהות, נרעד ומתקומם נוכח המילה הנוראה \"גירוש\"הרודפת אותנו במודע ושלא

במודע ומרחפת על ראשינו כלהב החרב המתהפכת. שהרי, המדינה היא שאפשרה לדברים להגיע לאן

שהגיעו ועתה היא מנסה לתקן תוך מעשה עוולה לא יהודי, לא הומני עד כדי לא אנושי.

נודה לך כאיש אחד לו תעשי כל שלאל ידך בכדי למנוע ולבטל את רוע הגזרה.

אח\"כ שישבו מי שנדרשים לכך על המדוכה ויעלו פתרונות אפשריים.

במחילה, הגברת נתניהו – הצילי את הילדים הללו מגורל רע ונמהר. הזמן קצר עד למאוד.

תודה מראש

בשם כולנו

זוהי לשון העצומה ו כ א ן חותמים עליה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אולי העצומה הו, הפונה ישירות אל שרה נתניהו תצליח להזיז ולשנות.

כבר היו דברים, לא?

.

ריבועים ריבועים

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו

שאמהות מתנהגות למרות שהן מאמינות שהן לא כמו כל האמהות האחרות, מיד צלצלנו

לאמא שלו. ואז מישהו מהילדים, מהמורים אמר בשקט, ממש בשקט, שאולי זו תסמונת

תכף-מתחילה-חזרה-גנרלית, אולי חרדת במה, התרגשות תופסת בטן טרום הופעה,

בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר.

נחכה קצת, נראה מה איתו, ועוד מעט אמא שלו…ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה היא לקחה נער הצידה, דיברה והרגיעה ונשמה איתו

בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה…

.

ואני מקשיבה להם, והיד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

אני קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את

כף היד שלו ומניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת לו בקול שקט וחד משמעי:

ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות, ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני,

זוכר מה המקצוע שלי? יודע שצילומים, וחזרות, ואודישנים וללמוד בעל פה?

אז פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי,

הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי, אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו,

אני אומרת לך שזה עובד. זה עבד בשבילי אז ועובד גם היום. זה קמע מופלא,

אני מלווה לך אותו עכשיו, כשתסיים, תחזיר לי!

ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-

מוצלחת-ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

..

אחרי ההצגה ראשונה, מוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם

המטבע. מה פתאום אמרתי לו, זה לכל השבוע, תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

..

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי,

בן ארבע עשרה מקסים, עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב

ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי,

מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

קומזיץ, זכרונות והתלבטות אקולוגית

.

.

אני אוהבת מדורות. מאד.

תקראו לזה מדורה, קומזיץ, לא אכפת לי. ממש לא.

כל זמן שיש עצים שהתערמו לקונוס בוער אני מאושרת. ממש.

להבות אש מרגשות אותי, מרגיעות.

קצת קרטושקס ובצלים, יין, בירה, הכל הולך על החול שנכנס לאצבעות הרגלים, האוזניים ומעמקי

השיער, בהיה אל האש, התעצמותה מגזע עץ חדש שנזרק לחתוכה, נסיונות לחלץ גושי פחם מתוך

תקווה שנשאר אמז לתפוח אדמה שהיה, ושלא נדבר על הלשון הכוויה והאיח שנצמד לימים.

פעם קבלתי ממי-שהיה-והיום-לא-להאמין מתנת אהבה ויומולדת, קומזיץ ענק. מי שאוהב, יודע.

חברים טובים טובים, מוסיקה, אוכל משובח – של קומזיצים כמובן, אלכוהול בשפע וקרשים.

מי צריך יותר.אחרי הבלונים שהפריחו לי על הגג, והפינבול משין זו הייתה אחת ממתנות היומולדת

הטובות בחיי, ספוגה בעשן ואהבה.

.

ברחוב שלנו, רחוב ילדותי שאני מספרת עליו הרבה כי  שם אבא, אמא,  עץ המנגו וכל ילדותי כולה,

ברחוב שלנו, הבערנו מדורה אחת לכולם. ארבע עשר בתים דו משפחתיים. עשרים ושמונה משפחות.

בממוצע שנים וחצי ילדים. כמה סבים סבתות. בערך מאה, מאה וקצת אנשים, נשים, ילדים וטף היו

אוספים קרשים במשך כמה ימים לפני, מאחסנים איש איש חצרו, בערב לג בעומר – בלי קשר לכמה

שנים ההורים שלי חגגו למחרת – היינו צועדים למגרש הגדול – עשר דקות הליכה, אולי פחות –

היום יושבת עליו בחזקת עולם ישיבה מלאת אברכים – קרשים, סלי אוכל, תפוחי אדמה מושחלים על

חוט ברזל – בשול מוקדם? בוז – גם בצלים. פיתות מהמאפיה – היום הבנין של קשת יושב על המגרש

ההוא – חומוס, טחינה, חמוצים, בקבוקי שתיה כתומים, מיץ פטל בבקבוקים ו ה ת ר ג ש ו ת.

הרבה מהכל היה שם.

את היטלר/ נאצר/ אייכמן או מי שלא היה הצורר השנתי הכנו לפני הדלקת האש.

האבות על האש, הילדים על הצורר והאמהות אני לא צריכה לספר על הן היו ממונות. מאז ומתמיד.

ככה זה היה. והאש הוצתה על ידי אבות עם צווארונים כחולים, ואמהות בתסרוקות ספרי, הנוער

התגודד כמו שנוער מתגודד מאז ומתמיד ואנחנו, אני, פשוט הייתי מאושרת.

.

אני תמיד מאושרת, ושקטה בלב ובנפש בשעות שאני יושבת מהופנטת מול הלהבות. תמיד.

.

מאז  שזאתי-העונה-בשתי-מילים-מ כ ס י מ ו ם-לא-חשוב-מה-שאלתם נולדה, או בעצם מאז שהייתה

בת שנתיים אני שוב יושבת מול הלהבות באופן קבוע. שלושתינו במגרש ליד הבית, עם הגן שלה, על כל

ששת ילדיו, בגנים הגדולים ובבית הספר כמובן. רשימת תפוצה מחולקת עם משימות חומוס/מרשמלו,

הורים עם כסאות מתקפלים, בקבוקי יין ומחשבים ניידים – במו עיני ראיתי -מתקבצים מול המדורה

הכיתתית לארבע שעות של גאווה טווסית ושמחה על הענקת זכרון טוב לילד שלך ומינגלינג כפוי, לא

תמיד רע. לפעמים מרוויחים חברים ממש מתוך "ההורים בכיתה" בדיוק כמו הילדים עצמם.

בשנה שעברה כבר הנחנו אותם, את האוכל, השתיה – בלי אלכוהול מיינד יו – העצים, והנוער עצמו,

במגרש הרגיל, קבענו איתם שיצלצלו כשירצו הבייתה והתפזרנו.

והשנה?

השנה תהיה התלבטות בין מה שרוצים ומה שצריך.

בין העכשיו לאחרכך. בין היום לעתיד.

בין ל'ג בעומר זה החג הכי  ובין הבנה לכמה, כמה הבערת אלפי, עשרות אלפי מדורות בערב אחד

מזהמת את האוויר. ממש. חד משמעית.

.

לדרוש ממליון ילדים לוותר על מדורות ל'ג בעומר זה דבר בלתי אפשרי, זה ברור.

אבל אולי אפשר לחזור לימים המשותפים יותר.

כל כמה כיתות יתאחדו למדורה אחת, גדולה ככל שתהיה, פזרנית בעצים, אוכל וחומרי בעירה,

עדיין תהיה חסכונית באנרגיה, בזבוז וזיהום אוויר וגם, ככה מהצד, תחושת הקהילה תרוויח .

מה רע?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו אני צריכה למצוא לי קהילה.

למדורה המשותפת של החטיבה בבית ספר "אורים" כבר אין לי כניסה.

לא משנה כמה אני אוהבת קרטושקס, ואש.

.

קוף, מצילתיים וזכרונות ילדות

.

.

.

הסבר ובקשת הצטרפות מפורטת מכם, מכן, נמצא בלינק הזה והוא, הג'ינג'י שבפוסט הזה, הוא

הסיבה וההסבר והטריגר לפרוייקט צעצועי הילדות שלי, בו אני מחפשת צעצועי ילדות ישנים,

מרוטים, אהובים במיוחד, מבוגרים במיוחד, שלכם, שלכן, של ההורים, סבא סבתא, של מי שלא

יהיו, ואני מבטיחה חוויה נעימה, מזכרת מודפסת ותודה נצחית.

.

ועכשיו לצעצוע ילדות המיתולוגי שלי:

הוא ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

ואחרי ששחקתי איתו הוא תמיד תמיד חזר לארון של אבא שלי שלא ישבר,

צעצוע מחוצלארץ.

כשעזבתי את הבית לקחתי הרבה דברים כמובן, כולל אלבומים ומכתבים וספרי זכרונות,

לא לקחתי אותו אין-לי-מושג-למה. השארתי אותו למשמרת אבל טרחתי להדגיש ולהגיד

שהוא שלי, למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ולקחתי אותו

אלי, וגם אצלי הוא הוכנס לאןשהו ומפעם לפעם נזכרתי בו וחשבתי מתי זאתי תהיה

גדולה מספיק כדי להנות ממנו וממחיאת הכפיים האיטית שלו,

אבל אז, גם בחילופי בגדים, גירושים, עונות ושנים ומה לא, לא הצלחתי לזכור את

המערה בה התחבא ועזבתי, ושכחתי ממנו,

כמו שעוזבים ושוכחים דברים בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה

ומיד כתבתי לה שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו

אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת, והיא אמרה תכתבי,

ואני כמו תמיד מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד, כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

.

.

בן חמישים. רוב שנותיו בארון. ארון אמיתי, לא מטאפורי.

געגועים לכף יד

.

.

הבוקר היה רגיל. נעים ורגיל.

התהלכנו שתינו בשיגרת הבוקר.

כל אחת לעצמה. בשקט.

חוץ מהבלונדה הנובחת בטירוף ובצדק על הפועלים במגרש ליד,  חוץ מהליטוף על הלחי שמעיר אותה,

הלחישה שלי שזמן לקום והעוד חמש דקות הרגיל שלה ואנחנו ניפגשות ליד השולחן.

היא אוכלת ארוחת בוקר, אני מסיימת את ענייני ארוחת עשר, ארוחת צהרים, בקבוק מים, כסף לקיוסק,

מכינה לעצמי קפה לדרך, מצליחה להגניב נשיקה או כף יד על לחי רכה, מזרזת  כי  איה-כמה-אפשר-

להתעסק-עם-הפוני-הזה-כל-בוקר-מחדש-ולא-מאמינה-שאני-אומרת-את- המילים-האלה-אולי-זו-לא-

אני-אלא-איזה-עב'מ-אימהי-שמשתלט-לי-על-הפה-לפעמים, ואנחנו יוצאות מהבית. בזמן.

שמונה דקות נהיגה לבית הספר.

השיחה התגלגלה היום מי יודע איך ולמה למה זה להיות מפגר, ושילדים אוטיסטים כמו אלה בכיתת פל"א

בבית הספר הם ממש, אבל ממש לא מפגרים אמא,  וסיפרתי לה על סרט מופלא שמסתובב ביו טיוב על

נערה אוטיסטית שמסבירה בדרכה איך העולם נראה ונשמע לה, והבטחתי להראות לה, והגענו.

תביאי נשיקה. א מ א והמבט ההוא לרגע וחיוך.

.

לפעמים, ממש תוך כדי היא נזכרת מי היא, גם בתוך גלי הקוליות הצינית המנסה להתהוות שלה –

די  בהצלחה האמת. ציניות עוברת בגנים? – ומחייכת אלי. היא ממש. האמיתית.

זו שהייתה,

שמתחבאת כרגע ,

ושעוד כמה שנים מספרים לי או בשעות לילה מאוחרות ורגעי חסד מאפשרת לי להפגש איתה לרגע.

.

יש ילדה בכיתת פל"א בבית הספר שאני מאד אוהבת. לפעמים כשהיא מביטה לי לתוך העינים, מאפשרת

לי להביט ישר ועמוק לעיניה, אני רואה את הילדה שבתוך ההגדרות, את האדםהממשי, המציץ אל העולם

מתוך עומק השכבות, אלה שלא מאפשרות את המבט פנימה,או החוצה, רוב הזמן.

או שככה נדמה לנו שזה.

.

וראיתי את הבת שלי מדקקת את דרכה אל שתי חברות שהגיעו ובזיקוקי נערוּת ודקיקוּת קולית

מתחבקת, מתרגשת, מספרת במהירות משהו ורצה. בטח רצה לגדול בעוד יום.

אני מנסה להשאיר קצת מהקפה לדרך חזרה.

יולי תמיר הסבירה בגלי צהל שאין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה הזו והאמנתי לה. גם בן כספית ושאר

מרעיו האמינו לה. אני שותה את סוף הקפה הפושר וחושבת שגם שלי יחימוביץ לא תכנע לפיתויים

ושאני חייבת לדבר עם אבא שלי על איך הוא מרגיש עם ההתפרקות הסופית של מה שפעם, מזמן,

היה הבסיס המוסרי,אידיאולוגי של רוב בני גילו ודורו.

הרמזור הופך אדום מה – יהיה – עם – הסמליות – מה.

.

אשה אחת בטריינינג אפור, מפתחות, טלפון ביד, תיק מיני מאוס ורוד על כתפה הימנית וילדה בת שלש

וחצי ארבע לבושה במכנסי טרייניג, עליהם חצאית טוטו ורודה ושתי קוקיות מחזיקה בידה חוצה את

מעבר החציה במהירות, משפילה ראש ומחייכת אל הבאלאגן הורדרד שלידה ואומרת לי תודה בלי קול.

.

אני כבר בבית, כוס הקפה השניה לידי, עיתון, מחשב, החצי השני של שיגרת הבוקר שלי, כבר סימנתי

את הטכסטים למחר במארקר צהוב, תכף אתחיל ללמוד את הטכסט ואני לא מצליחה, אני לא מצליחה

להזכר מתי, אפילו בערך, מתי הפסקנו ללכת יד ביד.

תחפושת של כביש ולינק לתחפושת של אוקיינוס

.

.

1.

השנה: 2004

הכיתה: כיתה ב'

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְכביש

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– ל כ ב י ש עונה הילדה בשקט כאילו כביש ומלכת הלילה היינו הך הם.

– פיה?

– כביש

– ליצן?

– כביש

– כדורגלנית?

– כביש

– למה? שאלתי בסקרנות

כי אף אחד לא ענתה האינדבידואליסטית והשתיקה את אמה.

.

וזה אכן קרה, בטח קרה. מי יכול לעמוד מול טיעון שכזה, ולמה בעצם.

הילדה שלי התחפשה לכביש בפורים 2004.

מול הגמדים, נסיכות, פיות, ושאר תחפושות פסעה זו בקומה זקופה והכריזה:

אני כביש, לא חוצה ישראל.

כביש תוצרת בית, קלי קלות – .

שני שרוולים גזורים משתי

חולצות טריקו מפוספסות.

אחת כחול לבן, אחת אדום

לבן חוברו לסווטשרט שחור.

טריקו לבן פשוט נגזר

למלבנים צרים שהודבקו

למכנסיים כמעבר חציה

בדבק בדים. תמרור

אין-כניסה גדול הודבק לגב.

בנדנת פסים אדום לבן על

הראש. הרעיון שלי להדביק

מכוניות צעצוע נדחה,

והכביש,

זכה לחיוכים רבים במיוחד.

2.

השנה: 2010

הכיתה: כיתה ח

החג: פורים

הילדה: שלי

סכום נושא: הילדה שלי רוצה להתחפש ל…

– לְמה שואלת אמא-פעם-ראשונה

– לְאוקיינוס

– תגידי שוב מותק – אומרת אמה בטון רגוע – לְמה?

– לאוקיינוס מה הבעיה אמא.. עונה העשרה הזאת כאילו כלום.

– היפית?

– אוקינוס

– טבחית?

– אוקיינוס

– מנתחת?

– הייתי בשנה שעברה. א מ א תתרכזי : אוקיינוס!!

– רק תסבירי לי למה אמרתי, כאילו אני לא יודעת איזו תשובה אקבל

כי אף אחד לא ענתה זאתי שלי את תשובתה הרגילה.

הנה האוקיינוס.

.

המשך יבוא, בטח יבוא….

ילקוטים, חינוך ונסיון להפיק את המיטב

.

יולי 2013

.עברו ארבע שנים והבקשה שלי נשארה זהה. כל מה ששייך לבית הספר ולכם לא יהיה בו

שימוש בשנת הלימודים הבאה. כל מה שנדמה לכם שלא נעים להעביר הלאה, אל תדאגו,

ילדי הפזורה הבדווית שמחים לכתוב בעפרון משומש, במחברת מקומטת מעט, אין להם 

כלום, ממש כלום. בסוף הפוסט רשימה, ותאריך היעד הוא 10 אוגוסט.

.

– תרוקני בבקשה את הילקוט

– למה?

– כי תכף נגמר החופש ואולי כדאי לנקות אותו לקראת שנה הבאה….

– ?

– מה?

– אני לא רוצה אותו בשנה הבאה

– למה? הוא במצב מצויין לגמרי

– אני לא יכולה להתחיל את ה ח ט י ב ה (!!!) עם ילקוט ישן

– למה?

כאן הגיע המבט. היא לא האמינה שאמה יכולה להדרד למחוזות חוסר הבנה כה עמוקים.

איך זה קרה פתאום היא שואלת את עצמה… לאן נעלמה אמא המבינה, המכילה, המצויינת

ההיא שהייתה כאן לצידי עד לפני רגע…

עכשיו,

לכי תסבירי לה שמי שהשתנה, ובצדק כמובן, עם כל הזכות האבולוציונית לגדול, להתבגר,

להתרחק, למצוא את עצמך בגבולותיך שלך, זו את כנראה, את הנערונת העולה לחטיבה,

לאו דווקא האישה הגבוהה הזו שהייתה פעם מ'זה נחמדה….אמא שלך.

אני יכולה למלא עמודים בלמה זה לא הדבר הנכון לעשות.

להחליף ילקוט כל שנה.

בכמה הדבר הנכון לעשות הוא להביא אותה לידי הבנה שהילקוט שלה, ב א מ ת,

במצב מצויין – סוג של פלא בעיני איך הוא החזיק מעמד בטלטלות השנה –

אני יכולה לפצוח בסיפורים נוסטלגיים על הילקוט שלי שליווה אותי עד שהתבלה ממש בלי

קשר לכמה שנים זה לקח – ופעם, עור היה עור ועבודה הייתה עבודה –

you know…..

או שאני יכולה לנסות להפיק תועלת מרפיון החינוך הזמני שהשתלט עלי,

להבין ולהפנים שעם כל הכבוד לסוציאליזם ולשיוויון,

הבת שלי / שלנו גדלה במציאות שונה מזו שלי ושל אביה בילדותינו –

במציאות שונה מזו של הרבה מאד ילדים ומשפחות, כן אני זוכרת,

אני יכולה לקוות שהחינוך שאני מנסה להקנות לה והערכים שאני מנסה ללמד ולחשוף

ולהסביר לה יתעלו וינצחו פינוק של בת בכורה ויחידה וילקוט חדש לקראת החטיבה,

למרות,

שיכולתי באותה מידה בדיוק, לקחת את מקרה הילקוט ולמקד בו את ה כ ל:

מצב כלכלי, חברתי, ילדים שאין להם, ערכים חיצוניים ולא חשובים המקבלים יתר תוקף

חברתי באופן כל כך שטחי ומעצבן,  זה מי שאתה, לא מה שאתה לובש וכו' –

אבל,

אני מודה עם הרבה רגשות מעורבים שאני אקנה לה ילקוט חדש לקראת השנה החדשה.

ועם זאת,

אני מתכוונת להפיק את המירב והמיטב מהילקוט הזה.

עבור כולם.

מי שזוכר, בחורף שעבר אספתי דברי חורף רבים, מאד רבים, עבור אוכלוסיית האנשים

 השקופים בנגב, אלה שאסי סיקורל מטפל בהם בלב רחב כל כך – והחצר שלי עלתה

 על גדותיה מדברים טובים וחמים שהגיעו עבורם ואסי אסף ונסע וחילק.

 הפעם מטעמי קוצר זמן אני מבקשת למקד את הבקשה:

אנא,

הביטו סביב.

לא כל הילדים ברי מזל.

ילקוט חדש, לא קרוע, נקי ומסודר עם קלמר, עפרונות ומוחק יכול לעשות שינוי גדול אצל ילד

שאפילו את המעט הזה אין לו. הביטו סביב.

בקשו מהילדים שלכם לעשות מיון ולהכין ערימה של דברים שאפשר לוותר עליהם:

  ילקוטים,  תיקים,

   עפרונות, מוחקים, קלמרים,

   סרגלים, דפי ציור, קלמרים,

   צבעים  וכל היתר. כל מה שנדמה לכם שייך,

   כל מה שקשור לבית הספר יתקבל בברכה.

   

   שאלו אותי במייל לאן להביא.

זהו.

  

 עוד

 נערת החטיבה וחברותיה ינקו, יאבקו, יתקנו, יעטפו ויכינו ילקוטים טובים, חזקים ומלאי    

 דברים לכל אותם ילדים שקופים שצועדים חצי שעה ושעה בכל בוקר לבית הספר המדברי

 שלהם כדי לזכות ברגעים טובים והשכלה והיא, היא תזכה בשיעור חיים.

 אמן.

זה קורה לעיתים נדירות

היום קרה דבר שלא קורה הרבה.

שקורה לעיתים נדירות.

נסעתי לארוחת יום שישי – הילדה שלי לא הייתה איתי – מהימי שישי האלה –

אבל כבר לא היינו שם שני ימי שישי אז החלטתי שכן.

כמה רמזורים ביני לבינם? שבעה שמונה?

חשבתי ללכת ברגל, חצי שעה, ארבעים דקות, לשמוע מוסיקה ולנקות יסורי מצפון

אבל בסוף נהגתי כמובן וכשהגעתי, התברר שאף אחד לא מגיע בשישי הזה.

והיו לי אבא ואמא לבד.

אני ילדת אמצע,  בדרך כלל ילדת שוקולד לא מנוחמת.

אבל היום,

בהפתעה,

אמא ואבא שלי היו רק שלי.

ישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום במטבח, נרות השבת שלה עדיין בערו.

היא לא הכינה ארוחת ערב ממש גדולה ומושקעת כמו בשישי רגיל. ככה ארוחה באמצע.

לא סלט, ביצה יוגורט של אמצע השבוע שלהם, אבל גם לא ארוחת שישי גדולה כמו תמיד.

והיה לכולם זמן. ושקט.

וחיפשתי איתו באינטרנט איך צריך לגזום את עץ התות שקניתי להם ליום נישואיהם השישים לפני שנתיים

וכבר מניב פרי וצומח כמו אוקטופוס זריז וצריך לרסן אותו. והעלתי לה משחק חדש למחשב, והיא הראתה

לי כמה דברים יפים שהיא הכינה השבוע, וירדנו למרתף, אפילו לא הצצתי לבאלאגן שבחדר חושך,

פעם זה היה המקום שהיינו מבלים בו שעות ארוכות והוא הראה לי כסא ישן שמתי, הבן של רחמים ומזל

פינה כי סוף סוף מכרו את הבית שלהם הוא שאל אותי

בטח-בגלל-שאני-אוספת-רהיטים-מוזנחים-מרופטים-ברחוב-ומשייפת-וצובעת-ואוהבת-כי-יש-

עליהם-חיים-וזכרונות מצא ומשפץ ובעיקר מתקן עם הידיים האלה, אם אני רוצה אותו התעלתי על

עצמי ועל הדחף להגיד בטח ואמרתי שאני מנסה להפסיק להכניס דברים הבייתה, הגיע הזמן להוציא.

והלכנו לראות אם הלימונים כבר הבשילו בחצר מאחור. לא.

והדשא מצהיב מעט וצריך אולי להשקות קצת יותר את עץ המנגו כדי שהפירות יהיו מוצלחים השנה,

וקצת פחות את הורדים שסוף סוף הוא הצליח איתם וראיתי איך הוא קוטף ורד פורח ומניח לה באגרטל

קטן ליד המחשב…

והם סיפרו שהם רואים את הסידרה הזו כל יום "חשופים",  בגללי כמובן, ובעצם הם די בעניינים,

למרות שהאמת, הם מעולם לא ראו כלום דומה לזה וקרוב לודאי גם לא יראו.

ושאלו קצת עליה ועל בית הספר בשנה הבאה, וחטיבת ביניים מי היה מאמין ואיפה הזמן שלי היא

שאלה בתמהון איך אפשר להאמין כמה מהר הוא מתמוסס, וקצת על העבודה ופרנסה ואפילו בעדינות

עדינות על עניני גברים וקצת התווכחנו על כמה אני אחראית או לא – הוא כמובן בטוח שלא – בענייני

כספים – תמיד תהיי הילדה הקטנה שלנו, תפסיקי להתלונן – והוא התלונן ש"הארץ" נהפך לעיתון יותר

מדי כלכלי, והמדינה ליותר מדי קפיטליסטית – טוב, אם "דבר" לא היה נסגר הוא לעולם לא היה למנוי

בעיתון אחר כמובן. ואכלנו, ונתנו לכלבה שלהם את כל השאריות ממש ליד השולחן אפילו שזה מקלקל

את האילוף שלה….

והיינו ביחד

ואף אחד לא הפריע ולא הגיע לתבוע חזקה על אבא ואמא שלי

ולהצהיר שהם גם שלהם.

לא אח, לא אחות, לא נכדים, לא נכדות ואפילו לא שתי נינות תאומות בנות ארבע, מתוקות ככל שיהיו.

אף אחד.

אמא ואבא שלי היו היום רק שלי .

ואני רק שלהם.

שבת מ נ ו ח ה.

ככה אני מרגישה עכשיו.

.

9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

אוצרות פרטיים / ספרי פעוטות אהובים ושמורים

/

הבית שלנו עמוס בספרים.

את שלי אני שומרת, אוגרת, אוספת, מאבקת, נצמדת ומה לא.

ועכשיו הגיע הזמן להחליט מה לעשות עם שלה.

גם לה יש הרבה, המון, ספרים.

מתמיד. מלפני שנולדה.

היא ילדה קוראת ועכשיו הגיע הזמן לקחת החלטה רצינית ובוגרת איך להתייחס

לכמויות הספרים ההולכים ומצטברים בחדרה. יש לא מעט ילדים וילדות צעירים

ממנה שהתמלאו אסמיהם ספרים בבקוריהם כאן במשך השנים, אבל יש כאלה

שלא הצלחתי לתת, גם לא לבנות משפחה קרובות במיוחד.

אגרנית אני, כבר סיפרתי?

לכן החלטתי לכבוד יומולדתה השנים עשר הקרב ובא בדילוגי ששון וקריאות

שמחה ועונג, לסמן שנים עשר + אחד מספרי ילדותה המוקדמת …

בערך כתה א'. לארוז אותם ולהניח למשמרת לעתידים לבוא.

אני בוודאי שומרת עוד המוני –

מנסה לסנן, למיין. מצליחה להעביר חלק לא מבוטל מאלה שנקראו,

אפילו הרבה מאד פעמים, וכאלה שלא השאירו חותם במיוחד ולא מצליחה,

בדיוק כמו בספרים שלי, להפרד ולהוציא מהבית עשרות, טוב מאות, רבים אחרים.

ואני ממשיכה לנסות.

אבל אלה, שנים עשר + אחד מסומנים במיוחד. כהכי הכי אישיים של הבית הזה.

עם הבטחה אישית שלי לעצמי,

שמה שלא יהיה,

לאן שיטלטלו אותי חיי העתידיים,

את אלה אני שומרת לילדיה.

שנים עשר אוצרות ליבה שישמרו ויוגשו לילדיה.

בטח יתווספו אליהם אלה שנקראו לבד בגיל בית הספר המוקדם, וספרי העכשיו,

ספרי נוער הנקראים שוב ושוב ושוב. נדוניית ספרי אמא. גם לי יש.

יצרנית זכרונות עתידיים אני. פועלת עתיד חרוצה.

לא בחרתי ברשימה הזו את הקלאסיים, אלה שאפשר למצוא כמעט בכל בית,

כולל שלנו כמובן: מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, מיץ פטל,

פיט פט וטו וכו'. אפילו את סיפורי נפתלי לא הכנסתי. אלה יהיו כאן תמיד כנראה,

כמה טוב.

בחרתי בחירות אישיות לגמרי.

קנה המידה העיקרי לבחירתם הוא כמה פעמים הם נבחרו על ידה כשנשאלה

איזה ספר את רוצה לשמוע עכשיו וכמה היא אהבה, חייכה, התרגשה, דיקלמה,

קראה בעל פה ומחייכת עדיין כשהיא ניתקלת בהם –

טוב, רק לפעמים….זה לא מאד קולי ובוגר לאהוב ספרים של תינוקות….

אפילו אם התינוקת הייתה את….

אלה ספרי ילדות אהובים על ילדה אחת,

ומתוקף אהבתה, גם על הוריה. 

ספרים שהוקראו מאות, אם לא אלפי פעמים.

לפעמים ברצפים של ארבע וחמש פעמים,

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש,

וכאלה שחרכו את גרוני במשך שנים.

לא על פי סדר מחייב.

תפזורת ספרים שש שנתית, מענגת, חופנת בתוכה מאות רגעים ספוגים בכל

קשת רגשות אפשריים של ילדה אחת קטנה, הוריה ושש שנים ראשונות.

    

      

 

/

/

כמה טוב לחשוב על ימין ועל שמאל על כלום. על הכל.

על מה אתהיכול.

ישר,

הפוך,

גבוה,

נמוך,

ואפילו עגול.

זה הכל.

 

/

/

/

.

.

.

.

דר' סוס. כמה טוב לחשוב.

.

הפרעת קשב, עדות אישית. ADD

.

אז עבר ה מ ו ן זמן מאז שפורסם הפוסט הזה ועשה את מה שעשה, הייתי האדם המוכר "מפורסם"

הראשון בארץ שדיבר על הפרעת הקשב ככה בגלוי, יתכן שזה הדבר שאני הכי גאה בו בחיי.

מאז אני לא סותמת בעניין הזה, באמת,

מעבירה הרצאות אין ספור.

לאנשי חינוך, מורים, הורים, בני זוג, אנשי עסקים, אנשים פרטיים,

במסגרות מכל הסוגים, מעיריות עד בתים פרטיים,

בכל מקום שאוכל לנסות להסביר כדי שעוד ילד או ילדה ירוויחו

כמה דקות נוספות של סבלנות ואמפטיה, אני שם.

אפשר לכתוב לי כאן, ב"כתבו אלי" מצד ימין למעלה להזמנת הרצאה, שאלות, ובכלל.

ו…אזהרה לאנשי הקשב, זו עדות א ר ו כ ה, מאד ארוכה.

יתכן שיהיה קשה לקריאה רצופה בפעם אחת, וזה בסדר כמןבן :)

ה ת ח ל ה 

הטריגר לכתיבת המכתב / עדות / מסמך הזה בשנת 2007 היה  אישי.
עיתונאית שיצאה למלחמה נגד הריטלין וגם אנשי הסיינטולוגיה הצליחו להושיב אותי במשך שלושה ימים –
וזו לא משימה פשוטה כפי שיתברר בהמשך- מול המחשב ולכתוב בסערה רגשית גדולה איך זה מרגיש
להיות, לחיות כילדה וגם, אז זו הייתה עדות פומבית ראשונה, כאדם מבוגר עם הפרעת קשב.
איך אפשר להסביר ולתאר משהו שהוא את עצמך, טבעי ופשוט ומסובך כמו החיים עצמם.
ערטילאי כמו הנפש, ממשי כמו נוסחא עלומה על לוח שחור.
רגע של חסד וזרם תודעה מתפזר למילים ממשיות.

והנה תוספת מינואר 2018, שלוש דקות על ילדים ודימוי עצמי

וזה מה שכתבתי אז. העדות שלי.

אני לא באמת מצליחה להחליט (מה עוד חדש…) איך להתחיל להסביר לכם.
להסביר איך "זה" מרגיש.
להסביר איך אני מרגישה כשאתם חושבים שאתם יודעים ומבינים.
אני יודעת שאני כל כך כועסת על הקלות הבלתי נסבלת של המילים הנאמרות נגד בכזו קלות.
נגד הגדרת ההפרעת קשב בכלל ונגד תרופות מועילות כמו הריטלין  ודומיה בפרט.
גם על העיקרון וההתנגדות העיוורת אני כותבת וגם על הפסקנות והיהירות, למרות.
למרות הסיכון שהמעשה הזה לא יפעל לטובתי –
למה אני צריכה את להפנות אלי זרקור לא מובן כזה? למה זה טוב? מועיל?
כנראה לכלום.
ואני אומרת שfuck.
לפעמים אי אפשר לשתוק יותר –
גם אם מדובר במשהו שהוא "על החיים ועל המוות" רק למגזר מצומצם. לא לכ ו ל ם.
למי כן?
אז ככה:
לילדים, להורים, לילדים שנהיו הורים, למורים שלהם, לחברים שלהם, לבני הזוג, לעצמם.
לעצמנו, אנשים מבוגרים.
לכולנו, בעלי הפרעת הקשב הזו – היא על החיים ועל המוות.
החיפוש הבלתי נפסק מה לעשות איתה.
איך להסתדר איתה.
מה לעשות עם הילדים.
איך להתמודד עם עצמנו, עם החיים שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שהיינו –
ואתם באים. עיתונאית, סיינטולוגים במסווה רוקחות, אנשי פתרונות אלטרנטיביים מוזרים,
וככה, בהרף אצבע על מקלדת, בטוקבק היסטרי ומפחיד,
במיילים שמגיעים משום מקום למייל הפרטי שלנו,
נוקבים בשם הנורא מכל – האויב – הסם – הריטלין!

"מדובר בסמים קשים לילדים"-
"אל תתנו להם ריטלין" –
"שיפסיקו לרמות אתכם" –
אתם כותבים וכותבים גם הסיינטולוגים הבורים ובהרף מילה שטחית מפילים אימה.
הפסקנות הזאת. היהירות הזאת. האנחנו יודעים!
מי שָׂמך? מי שמכם?
"אל תסממו אותם!" אתם אומרים להורים –
מבצירים בהם. מזהירים אותם. אל תתנו להם ריטלין.
אתם מזיקים להם –
כלומר? מה אתם אומרים להורים האלה?
אתם הורים רעים במקרה הרע, או הורים לא אחראים, הולכים אחרי העֶדר במקרה הָּטוב –
ואתם יוצאים לקרב.
תגידו על נפש הילדים, ואני אגיד על נפש ההורים יחד עם נפש ועתיד הילדים.
הורים מודאגים, מבועתים וחרדים לילד שלהם –
אותך הם צריכים עכשיו, אתכם??!!
מה את חושבת? שהורים נותנים ככה בקלות ריטלין? כאילו אקמולי –
הרי על אנטיביוטיקה לדלקת אוזניים מדברים עם הרופא, חושבים אולי לא צריך,
אולי זה יעבור לבד….. הגוף ילחם ויתגבר?
אז ריטלין??!!
את חושבת שככה, בקלות.
בלי היסוסים? בלי חרדות? בלי בדיקה? בלי ייסורי מצפון?
בלי פחד שאולי זה לא הדבר הנכון לעשות?
שמורים, פסיכולוגים ומאבחנים שמים זין על נפש הילדים שמגיעים לאבחונים וכל מה שהם רוצים
זה לעשות  V  על עוד ילד –
יאללה נסמם אותו שיהיה שקט בכיתה ונמשיך הלאה –

זה האמון שלך באנשי חינוך? אנשי רפואה? אנשים בכלל?

ואז אתם, ממרומי הרייטינג שלוהפסקנות ובאותו טון נעים. יודע. אימהי.
חורצים גורלות וקובעים – אל תעשו!!! אל תאמינו!!!
לי תאמינו. לי ולאילן הרוקח ולחברים הסיינטולוגים שלנו.
מי שָׂמךְ?
יש לך הפרעת קשב?
למדת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, ניורולוגיה, חינוך, חינוך מיוחד, משהו –

תארו לעצמכם– וזה מפחיד אותי לחשוב על זה –
תארו לעצמכם שיש הורים שמקשיבים לכם ברצינות – או לעוד דברני טלוויזיה –
יודעי דבר. שליטי המצלמות. אלה שגילו משהו. עריצי ההמון.  תארי לעצמך שיש הורים שלא יודעים
איפה לחפש ולמצוא מידע – שלא מספיק מודעים, מקושרים, משכילים לחפש ולברר לבד –
שיודעים לשאול שאלות מהבטן, לא מהראש.
כאלה שחושבים שאם את בטלוויזיה, את בטח יודעת,
והם הקשיבו למורה וכעסו על הילד שלא לומד מספיק טוב – והענישו,
והיו סבלניים, ודברו שוב עם המורה ועם היועצת ושוב עם הילד, והבטיחו פרסים ואיימו בעונשים,
ושמעו פתאום מילים חדשות ומפחידות –
הפרעת קשב וריכוז.
והם נבהלו. שאלו בחשש, חיפשו באינטרנט ובכו בלילה מתִסכול ופחד וחוסר אונים –
אין הרגשה איומה יותר להורה מחוסר אונים.
הורים שידעו והרגישו את המיוחדות, החוכמה, הקסם והעומק של הילד
ולא הבינו איך זה שרק הם יודעים.
שראו את הילד שלהם כלוא בתוך עצמו. את החוסר אונים והתסכול וחוסר ההבנה.
ראו אותו לא מצליח להשתלב בחוקים החברתיים בכיתה ומתחיל, לפעמים,
לא תמיד, להדחות לשוליים –
ולא ידעו את נפשם מרוב דאגה ובהלה ואהבה ושוב….חוסר אונים.
והתחילו מסלול חדש.
וכשסוף סוף עברו את הדרך הארוכה והמייסרת של אבחון ושל הכחשה.
של כעס, סוג של אבל קטן על הילד שלא יהיה להם והקבלה המלאה של הילד שיש להם.
המקסים, היצירתי, החכם, היוצא דופן, הרחב בנפשו והבאמת מיוחד.
עד שהם עברו את כל הדרך הארוכה הזו –
והגיעו למקום קצת יותר קל –
מקום של הבנה יחסית ושל פתרון שעובד – פתרון תרופתי שעובד  –
מי עומד מולם עכשיו?
את.
מי שָׂמךְ.
הנה אני שואלת שוב – ככה זה איתי. חוזרת על אותו ספור, אותו זכרון,
אותה שאלה אין ספור פעמים –
מה לעשות? ADD
הנה אמרתי שיש לי ADD –
לא לאחותי. לא לילד של השכנה שלי. לא לחבר של בִּתי. לי.
ולשורה ארוכה של בני משפחה שלי. גנטיקה you know…. ולעוד חמישה ילדים לפחות שאני
מכירה ולעוד ארבעה בני נוער ולאישה מדהימה אחת בת כמעט שמונים, שאין לה מושג על מה
אני מדברת, ולבן דוד שלי באמריקה ולאבא שלו
ובטח לעוד כמה שההורים שלהם מתביישים ולעוד כמה שפשוט לא יודעים –
שיש ל"זה" שם.

ולי.
קוראת ספרים אובססיבית. כותבת בהתקפות. חסרת משמעת עצמית ברמה הגובלת בחוסר אחריות.
דחיינית – ידעת שזו תכונה אמיתית??? דחיינות.
ממשית….לא "פינוק"….לא חוסר אחריות. תכונה. דוחה הכל. את החיים בעיקר.
מטלות שנראות ומרגישות לאנשים אחרים יומיומיות ובאמת שטותיות מכדי להתייחס,
נִידְחות ונִידְחות עד שהדפיקה בדלת מגיעה, והמחיר משולם.
אני אימפולסיבית. פזורת נפש. שקועה בעולם פנימי. לעולם לא משועממת. זריזת גוף ומוח.
רגישה מאד. פגיעה אפילו יותר. אמפטית. פטפטנית. מבינה הרבה ובדיוק מפתיע.
מתחברת לילדים בקלות ושמחה ופשטות. הפכפכית מצבי רוח. יצירתית.
אובססיבית מעט, בדברים מסוימים, קטנים, שוליים – לא ברמה שמפריעה, סקרנית –
ובעיקר –
אני אומרת לך באחריות מלאה –
שהלִיבָּה שלי, של חיי, של אישיותי
כילדה וכאדם בוגר היא ההפרעת קשב שלי.
היא הסיבה העיקרית.
הגורם העיקרי להתנהלות שלי בתוך חיי.

גיליתי אותה לפני כשבע שנים.
קראתי מאמר, צללתי לאינטרנט, וככל שקראתי יותר התצלצלו הפעמונים.
עברתי אבחון פסיכו דידקטי ועברתי אבחון נאורולוגי –
עברתי אבחון אצל פסיכולוג שמתמחה בהפרעת קשב במבוגרים
וכדי להיות ממש ממש בטוחה עברתי מבחן "טובה" –
וכן. יש לי הפרעת קשב וריכוז – ללא היפראקטיביות –
את ההיפר שלי אי אפשר לראות. הגוף שלי רגוע. אבל המוח my dear
המוח –
ואת יודעת כמו מה זה היה?? הגילוי הזה? האבחון הזה?
כאילו מישהו לקח זרקור ע נ ק  –
סובב אותו לאחור והאיר לי את חיי –
האיר את המנהרה החשוכה ההיא, שבה העברתי את ילדותי,
את נעורי והרבה הרבה שנים בבגרותי.
הגילוי הזה הסביר לי שיש סיבה.
הבהיר לי שאני לא ממציאה את עצמי לעצמי.
לא מתרֶצֶת.
שאני באמת.
וזה מרגיע מרגיע מרגיע להבין.

היום אני יודעת, גם מנסיון – וגם מהרבה גדולים כקטנים שאני מכירה,
יודעת ושמחה שיש ל"זה" שם ויש לזה פתרון. יש תרופה.
לא חשוב איך קוראים לזה. פתרון. חלקי. לא מושלם.
אבל יש. הוא לא ישָנֶה אותי. הוא לא יקח "את זה" ממני – אותי ממני –
אבל כשאני צריכה, כשאני רוצה, אני יכולה להיות בלי ה – ב א זזזזזזזזז.

אפשר… איך אמרת? אפשר בלי ריטלין…זה רק תלוי במורה….
"זו בעיה חינוכית" – את כותבת – "לא רפואית"
עכשיו גם המורים אשמים, לא רק ההורים –
רוצה לעצור רגע ולחשוב???
על ילדותו של אדם – על הזמן והמקום הבאמת הכי קריטיים לנפשו, לביטחונו  וגדילתו –
על דמוי עצמי. הערכה עצמית. מי אני ומה אני שווה. איזה ילד אני.
כמה אני חכם. כמה אני מוצלח. כמה אני מצליח. כמה אני יכול. כמה מקבלים אותי.
כמה מבינים אותי. איך אני
לומד לקרוא. מבין מספרים. מבין הכל.
וזה לא קשור לאהבה ולא לחיזוקים ולא להשקעה ולא לסבלנות ואפילו לא לָתוצאות –
ולא להוריךָ ולא למוריךָ – אוהבים ומשקיעים ומנסים בכל כוחם.
זה קשור לְידיעה פנימית שלך כילד.
שם זה רק אתה עם עצמך. לא חשוב בן כמה.
והידיעה הפנימית הזו, התחושה העמוקה הזו חזקה מכל המילים הטובות שתשמע.
מכל ציונים הטובים שתצליח לקבל. מכל ההוכחות שיתנו לך.
רק אתה יודע. ילד. נער. ילדה. נערה.
יודע את האמת. את הבהלה הפנימית. השיתוק. המשהו שעוצר אותך.
המשהו שחזק ממך.
שאי אפשר עליו. שגם אם תנסה בכל הכוח שלך זה לא יעזור.

ומה את חושבת "זה" עושה לנפשו של ילד בן שבע, עשר, ארבע עשרה –
ילדה –
איך תגדלי להיות אדם מאמין בעצמך, בכישוריך, ביכולות שלך אחרי ילדות נבוכה כזו –
ואני מדברת בינתיים על אלה בלי ההיפראקטיביות –
אלה שהמוח שלהם מתרוצץ –
בניגוד לאחרים שאצלם, גם הרגליים, הידיים והטוסיק מתעופפים בלי הפסקה.
יש לך מושג איך זה לחיות בחוסר שקט פנימי אין סופי מהיום שאת מכירה את עצמך.
יש לך מושג איך זה לדעת שהאיקיו שלך גבוה מ 130 –
מה לעשות מדדו אותו המון פעמים –
ולא להיות מסוגלת להבין משמעות של עמוד טכסט בספר היסטוריה –
כי למוח העצמאי שלי אין יכולת להפנים ולהבין רצף של תאריכים –
היסטוריה מבחינתי – ממש – אבל ממש בור שחור-
ולא חשוב כמה אני אקרא וכמה אני אסמן לי סימנים וכמה אני אשתדל –
אני, יקירתי, כנראה לעולם לא אזכור מתי נכתבה הצהרת בלפור – ולמה.
ולא חשוב כמה פעמים ידעתי וכתבתי וסימנתי –
וכתבתי וקראתי ולמדתי ושוב קראתי ושוב קראתי.
מתחילה פיסקה, ובתוך משפט או שניים, שוכחת את הרעיון הראשוני שהיה להרף עין
כל כך צלול ונהיר וברור ואופס…….נעלם למעמקים.
ואין לי שום דרך לשלוף אותו משם.
על הדחיינות שלי, הפסיביות שלי, האימפולסיביות שלי –
ספרתי לך כבר, נכון?
אמרתי לך שאני מספרת דברים שוב ושוב. מבחינתי כל פעם, פעם ראשונה.
ןהאימפולסיביות—-מה איתה, תגידי –
לעשות את הכל, לנהל את חיי באופן כל כך דרמטי תמיד. שאין דרך חזרה –
לדחות תפקידים ברגע – לקחת אחרים בשניה –
לסיים מערכת יחסים בלי משים – לעבור בית, לזרוק רהיטים, לעשות שיפוץ,
לדבר בלי סוף, לסיים שיחות טלפון בפתאומיות , כי אי אפשר להכיל עוד מילה –
ויש אנשים שחושבים שזה פינוק –
מה זאת אומרת לא יכולה להתאפק?
כשצריך מתאפקים.
כשצריך להצביע בכיתה – מצביעים וזהו. לא מתפרצים!
אז זהו שלא.
שכשאי אפשר להתאפק – ב א מ ת אי אפשר להתאפק.
מה תגידי?? נעים??
לא נעים. אפילו מייאש לעיתים. ומעציב. ומ ע י י ף. בעיקר מ ע י י ף.
אותי ואת הסובבים אותי.

ומה עם המקצוע שלי?
חוסר יכולת כמעט מוחלטת ללמוד בעל פה – וכאן הריטלין ממש הציל אותי.
נכון שעברתי הרבה סרטים ותפקידים לפני שבא לעזרי –
אבל רק אני יודעת בכמה מתח פנימי ובהלה עלו לי התפקידים ההם –
ולא חרדת התפקיד או הכשרון או הבצוע ה'משחקי' –
סתם. הקטע הטכני, הפשוט, שכל ילד בחוג דרמה עושה – ללמוד בע"פ.
תפקיד בתיאטרון? נראה לך?
ותודה למי שהמציא את הטלפרומפטר.
ותודה למי שהחליט שסרט מצלמים ב"חתיכות קטנות" – סצנה סצנה –
מחולקות ל"שוטים" – ואפשר עוד פעם אם שוכחים.
אם הטכסט שלמדת, וניתחת ושיננת, פתאם ברגע האמת,רגע ה"אקשן" נעלם.
נמוג. יש take 2.
יש לך מושג איך זה לקרוא אין ספור ספרים, טובים כרעים –באמת אין סְפור….כי מה לעשות –
לקרוא ולראות סרטים הם באמת שני הדברים שלי. שמחת חיי –
אז תחשבי איך זה מרגיש לקרוא ספר מופלא, או לראות סרט מצוין, לחוות את עוצמת הסיפור,
הכישרון וכל מה שספר/ סרט יכולים לעשות לך. במלוא העוצמה, לחשוב על מילים,
חוויות, תובנות שאפשר לקחת הלאה.
לחשוב הרבה, ולדעת שבתוך ימים, יש אפשרות די סבירה…לא תמיד…אבל הרבה…..
לשכוח על מה הספר. לשכוח את הסיפור והמילים –
להשאר רק עם החוויה הרגשית.
מה תגידי?? שתשאלי אותי איך הספר?
ואני יודעת שקראתי, זוכרת שנהנתי, או שלא. זוכרת רסיסים ולא יכולה לספר לך.
זכרון לטווח קצר. זכרון לטווח ארוך. יכולת הפנמה. זיכרון חזותי. המון מילים ואותה תחושה.

יודעת איך זה להיות ילדה יפיפייה, נבונה, מנומסת – כמו שאמא שלי טורחת להזכיר, חרוצה,
קוראת בלי סוף, סקרנית וחריפה –
ובִּפְנים, בלב, בנפש וּבמקום הזה שקוראים לו – אני –
יש חוסר הבנה ענק לאיך הכל מתנהל.
ואיך אף אחד לא רואה אותי?
את הרעש, בלבול, הבדידות והחוסר של משהו.
איך אף אחד לא רואה?
ואיך אפשר לעשות קצת סדר ב ב ק ש ה,
וקצת שקט בכל האינפורמציה שמקיפה אותי ומתקיפה אותי כל הזמן….
נראה אותך מתרכזת, עזבי מתרכזת, נראה אותך מתפקדת עם כל כך,
כל כך הרבה דברים שהמוח שלך קולט, מבין, מנסה למיין,
שומר לאחר כך, מנסה לנפות, מנסה ולא מצליח לשלוח החוצה….
מנסה ולא מצליח לשמור. עצמאי. עושה כרצונו. כבתוך שלו, בתוכי.
כובש. נראה אותך מצליחה. גיבורה.
מי יודע איפה לחפש בתוך הרעש הגדול ו"טְרִיליָרדי" עובדות, פרטים, מחשבות, רסיסי מחשבות,
זיכרונות, אינפורמציה, אסוציאציות, רעיונות, רעיונות מבריקים יותר, מצבי רוח, זכרונות ורעשים
שרוקדים סמבה ורוק אנ' רול עם כל יחידת IQ שלי בנפרד…..וגם עם כולן ביחד???

וגם את כל הדברים הטובים שאני מאמינה ויודעת שיש בי, אלה שאני מרגישה שבורכתי בהם,
שעושים אותי מי שאני – וס�
�יחה על הבנאליות –
גם אותם אני מייחסת לאותו מקור –
אבל אותם, את הטובים אני לא מעיזה לכתוב –
כי גם ממעמקי ה"התקפה" הזו שאני חווה עכשיו, מולך אני זוכרת שיש לי כוונה לפרסם את זה –
ואני לא רוצה שזה יזיק לי. אני מפחדת.
ואני מתביישת שאני מפחדת.
ואני מתביישת שאין בי את האומץ האמיתי להגיד fuck –
או שאין בי את האמון האמיתי באנשים שקוראים –
כי לא עלי אני מספרת לך –
על כולנו אני מספרת לך –
על כל הילדים והילדות והגברים והנשים –
שכל אחד מהם מרגיש וחי ומתפקד אחרת עם הנוסחא המוחית שלו –
וכל אחד עם הרעש והרגישות והמקומות המצומצמים והמקומות הרחבים שלו –
עם הכשרונות, התבונה, המגבלות, והחסרונות והסך הכל שלו –
עלי אני מספרת לך, ודרכי עליהם –

ומה זה בכלל הADD הזה – הדבר הזה. תסבירי לי ….
ביקשה אימי לא מזמן –
ומה שיש לי זה המון המון מילים – אני אוהבת מילים –
המון מילים וכמעט כלום –
מה זה? מה זה עושה? זה מסוכן? זה כמו מה? מה זה? איך זה מרגיש?
ואני לא יודעת להסביר איך זה מרגיש כי אף פעם, מעולם לא הרגשתי אחרת.
אבל אני מנסה. עכשיו.
איך אפשר להיות גם כל כך חכם וגם לא להבין משהו כל כך פשוט?
אפשר.
כי האמת – אין לי מושג. הכל מילים –
היא באמת מסתורית – ה ADD הזה –
ואולי פחות רומנטית ממה שאני רוצה לחשוב -.
ואם אני אצטט את מיכל לברטוב במאמרה מ"הארץ" מה-23 לפב 2006

http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=686473

ADD הוא מנגנון התמודדות יצירתי – תחילתו במחסור, גנטי כנראה –
בחומרים כימיים המאפשרים קליטת מידע אופטימלית בתאי המוח  –
והתוצאה היא –
תחשבי כמה זה מעייף –
עמידה ת מ י ד י ת במתקפת יתר של מידע –

כלומר משהו, חוסר במשהו לא מאפשר למוח שלנו לעבד את המידע שהוא
מקבל – כי הוא מקבל יותר מדי מידע – כמו מסננת עם חורים גדולים מדי –
יותר מדי נשפך פנימה – והריטלין?
הוא מעכב את ספיגתו של מוליך עצבי ספציפי בתאי המוח ומאפשר
לתאים המתאימים להתמודד עם מה שקודם היווה כמות מידע גדולה מדי –
התוצאה –

ההתקפה על המוח נפסקת. הריכוז והקשב מופיעים.
פשוט, לא??
לא ממש מובן – אבל גם אפילפסיה, אלצהיימר, גאונות וכשרון, או כל דבר הקשור למוח –
לא ממש מובן לנו – בשביל זה, כמו שלימדה אותי אמא שלי –
בשביל זה יש רופאים!

ואת יודעת מה הכי חשוב לזכור ?
שהפרעת הקשב והריכוז הזאת לא קשורה רק לילדים וללימודים –
א ב ל
וזה אבל גדול –
קל לגלות אותה במקומות דורשי לימוד –
שם היא ברורה. קיימת באופן "מעשי", קל לזהות אותה –
אבל היא לא נעלמת בגיל 18 –
אחרי שבדרך נס ומאמצים אין סופיים עברת את בחינות הבגרות –
היא לא נעלמת באוניברסיטה או בעבודה שלך כי אתה כבר בן 30, ולא בתפקוד שלך כבת זוג,
הורה או פשוט אדם מבוגר –
ואת לומדת ללהט להטוטים ולמצוא פתרונות מייצבים וללמד את הילדה שלך מגיל מאד צעיר
ש"אמא מבולבלת רק בדברים הלא חשובים" –
ומגלה להפתעתך שזה נכון.
שאת הויטמינים שלך כמובן תשכחי לקחת בזמן אבל את שלה, היא תקבל יום יום בדייקנות.
ואת לומדת לצחוק. כי יש הרבה חן ורגעים מקסימים בפיזור הנפש הגרנדיוזי הזה.
קמה מהכסא בהחלטיות, פוסעת מספר צעדים, נעצרת. רִיק. לָמָה קמתי.
לאן אני הולכת.
השלט מונח בתיק כטלפון נייד לכל דבר.
הטלפון בתוך במקפיא.
המפתחות משוכפלים לאין ספור ומונחים במקומות שונים לשעת חירום, שתמיד מגיעה.
קבעתי תור, לא פתחתי יומן. פתחתי יומן, כתבתי בתאריך הלא נכון.
אין ספור רגעים שמתאספים לזכרונות משפחתיים עם הרבה חום וחיוכים.
וחוץ מזה, יש ברירה? היא לא הולכת לשום מקום.
היא כאן, אני חושבת שהיא אישה, הADD הזאת.
והיא קשורה לאנשים – אנשים בוגרים –
וזו יכולה להיות אשתו של העורך, הגננת של הילד שלך, נהגת האוטובוס או הבחור המקסים
שמחייך אליך במעלית כל בוקר או העיתונאית המסקרת את הבחירות –
או השליח, העורכת דין, עורך בעיתון, הזמר הגבוה או הגנן…..לך תדע –
ומה זה בכלל חשוב.

מה זה יעשה לי, לחיי, המכתב הארוך הזה?
האם הסערה שאני חווה עכשיו,
האימפולסיביות או האובססיביות שלא מזיזה אותי מהכסא כבר ימים ארוכים –
תעזור לאנשים אחרים? לילדים אחרים?
תעצור אותך לרגע??
תעצור פעם מישהו לרגע מלהשתמש בכוחו באופן יהיר ופזיז וזחוח כל כך –
לא יודעת. נראה.
נ. ב. – אני אפילו לא יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אחרי  שטף  המילים הלא נגמר הזה.
ובכל זאת – לא באתי להלל את הריטלין ונגזרותיו –
אני צרכנית ריטלין צנועה. ימים ספורים בחודש, למטרות מאד מסויימות –
צילומים. כתיבה שמצריכה ריכוז. תשלום רפורטים בזמן…
חיי טובים ושמחים ומספקים עם עצמי, עם משפחתי ועם ה ADD שלי.
הריטלין הוא כמו….. קובית שוקולד בירידת סוכר.
ואני בהחלט לא חושבת שכל סימן להסחת דעת וחוסר הבנת החשבון בכיתה גימל,
או כל ילדון שמקפץ ומנתר ויש לו קוצים בתחת צריך מיד איבחון ומירשם.
מה פתאום?
אני פשוט לא יכולה להיות נגד באופן כל כך גורף וכוחני והחלטי –
כי לפעמים – אין ברירה. ואל תגידי, תמיד יש ברירה. זה לא נכון.
לפעמים,באמת אין ברירה.

את יודעת – לדור ההמשך שלי אין כנראה. אולי הגנטיקה קפצה דור ואני כל כך שמחה –
בטח שמחה נו מה, אבל אם פתאום בגיל 12, בחטיבה, כמו שהיא עושה לעיתים קרובות,
היא תופיע… ההפרעה הזאת. אני יודעת בוודאות שאני אעבור תהליך רגשי קשה מנשוא.
אני יודעת.
ימים קשים, מייסרים, מלאי תהיות – ולילות חסרי שינה לשנינו. להוריה. ולבטים. ורגשות אשם.
גנטיקה. ויסורי מצפון. וימים של אינטרנט וחיפוש אלטרנטיבות.
ומה עם אומגה 3
ואצה ירוקה כחולה
ואולי אלבויים
ודר' מירי כץ שאני כל כך סומכת עליה אומרת שֶככה
ואולי הומאופתיה ויש את התוכנה הזאת שאומרים שעוזרת….
ומכונים מקצועיים עם פסיכיאטר / ים אמיתיים, הוגנים ולא מניפולטיביים המטפלים גם
בהפרעת קשב …..ויש קואוצ'ינג לילדים, היית מאמין.
כי זה מבאס וגם כי הפתרון מבאס, זה נכון.
לקחת תרופה זה מבאס. אבל גם אינסולין מבאס שמעתי……
וחוץ זה, זה מה יש!!

וכתבה לי נועה המתוקה מילים שמעבירות את התסכול ומה שאתם לא מבינים:

לו רק ידעו את התיסכול ביו יכול למסוגל,

וגם, שבין זה ובין רצון אין ולא כלום.

נ.ב.ב. הצהרת בלפור נכתבה וניתנה על ידי שר החוץ הבריטי, מר ארתור
בלפור שלהי שנת 1917 – ההצהרה הכריזה על עמדתה החיובית של ממשלת
בריטניה כלפי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
ה ל ל ו י ה !!!!!

נכתב במרץ  2006 במשך 5 ימים, 3 כדורי ריטלין LA  20 מ'ג, 2 ריטלין SR 20 –
שוכתב מ ע ט עכשיו – ספטמבר 2006 – ומעולם לא נשלח ליעדו.

אני שותקת. מי היה מאמין

תוספת: שאלון – מאה השאלות לבדיקה ר א ש ו נ י ת

/

תוספת מאוחרת, הרצאה במסגרת 12 דקות שנתתי לא מזמן, קיץ 1012.

זה כמובן מעין תקציר הרצאה שאני  נותנת בסדנאות, בתי ספר, מכונים וכו'.

.https://www.youtube.com/watch?v=zaoPbzGUJ_o

.

.

מי מכם שרואה פרסומת נגד ריטלין בתחתית הבלוג שלי, יש הרואים, אני דווקא לא,

כאילו דווקא הם שילמו שיופיע כאן. הבלות רוח, שקר ושטיפת מוח # אל תאמינו לזה.

.

.

כנופיה, אוכל, אופניים – יום כיפור, גרסת האמא

.

.

.

11:30

כשאומרים לך: אנחנו נפגשים בבית ספר בערך בשתים עשרה וחצי

יהיה הגיוני מצידך, לתכנן כמה שעות שקט לא?

הלא ציידת אותה באופניים, קסדה, חברה טובה, הוראות איך להגיע, וידאת שיש בקבוק

מים, טלפון נייד, נעלי ספורט, מכנסיים שיכסו את הברכיים אחרי השפשופים הדרמטיים

של אתמול ושילחת אותן לדרכן. צמד ארוך גפיים, עם שתי צמות, כל אחת, ואושר ענק

של החברה – החדשה – הכי – טובה – שלי. אמן סלע כן יהי רצון.

13:00

ואת מתפנה, אשה עם הגיון צרוף ויכולת שכלית מוכחת לשעות יומכיפור שקטות –

ארוחת צהרים של בחורה – סלט ירוק חתוך בקפידה, רוסטביף חתוך עוד יותר בקפידה,

מעט טחינה, אחרכך להכנס למיטה, להחשיך מעט את החדר, ספר ביד, דפים אחרונים,

והבנה שהיי, לא עובדים היום הרשעים שבונים את הבית ממש מול חדר השינה שלי,

אלה שחמסו לי הרבה שעות חיים בשנה האחרונה, שקט שם ממול. יאללה, לישון.

13:45

– א מ א, אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מה מותק

– אנחנו עוצרים לרגע בבית

– מי זה אנחנו?

– הכיתה אמא, ביי

הכיתה.

עושה חשבון מהיר:

אין סיכוי שעשרים וששה ילדים ועשרים וששה זוגות אופניים מתקדמים עכשיו לכיוון

הבית שלי. פשוט אין סיכוי.

– היי מותק, אתם כל הכיתה? – מנסה להדחיק ולהעלים את הפניקה מקולי.

– לא אימי, מה פתאום

– אז כמה אתם?

– רגע…..אולי ארבע עשרה, אנחנו תכף מגיעים….

– אין מה למהר…

סקנינג מזווה. המקרר. המקפיא.

אני יודעת שאין לי אוכל מוכן במקרר או במקפיא בכמויות כאלה,

חוץ מהבולונז ההוא, שמוקפא בקופסאות קטנות ואין סיכוי שאני משתמשת בו היום.

ש י ת ה פ ך העולם.

החלטה: התעלמות. הדחקה. אולי הם לא יהיו רעבים.

הם כבר גדולים, אולי הם אכלו ארוחת בוקר מאוחרת כמו כאן בבית וזהו.

אני חוזרת למיטה,

ובאותה שניה,

כמובן,

שומעת את הכלבה הבלונדינית מתחילה לנבוח את נביחות השמחה שלה.

אני מזהה אותן. בטח מזהה.

איה חוזרת הבייתה ולולו יוצאת מדעתה. שומעים.

14:00

לא עשרים וששה.

לא ארבעה עשר.

שנים עשר. עשר בנות ושניים בנים.

– היי כולם

– היי חלי

– מה העניינים?

– סבבה

– איך היה?

– סבבה

– אתם ממשיכים?

– לא עכשיו. באנו לנוח.

– יופי. קחו מים.

– תודה

– רוצים עוד משהו? שואלת אמא של איה בלי לחשוב

– א ו כ ל

אוכל. הם רוצים אוכל. צודקים.

כבר צהרים. שתיים בצהרים. הם רגילים לאכול בשעה הזו.

מי יכול לעמוד מול ילד שרוצה צהרים?

אמא של איה – טוב, תמצאו מה לעשות, זה יקח קצת זמן

– יש!! בואו ניכנס לבריכה!

– חלי?

– כן

– אפשר בגדים של איה להחלפה?

– עדיף לא – אני עונה ביושר – אבל אפשר…

– וצריך גם מגבות אמא

הסיר של החמין, כן זה הענק, מוצא ממקומו, קומקום חשמלי מתמלא מים.

נקניקיות קטנות במיוחד מוכנסות לסיר אחר עם מים רותחים.

2 בצלים נחתכים. 4 שיני שום.

סיר. שמן זית. בצל + שום פנימה. קופסאת עגבניות מרוסקות גם.

כוס מהמרק עוף שבמקרר. בכל זאת, שיהיה קצת טעם.

גם הנקניקיות לסיר. מלח. קצת סוכר. אורגנו.

המים רתחו. המלח נשפך פנימה. שלוש חבילות פסטה –

מי אמר שאין מקרי חרום ולא צריך לאגור?

קעריות מכל מיני סוגים, מזלגות מכל מיני גדלים, פרמזן.

14:45

אמא של איה: מי שיוצא מהבריכה ומתנגב שיגיע לקחת אוכל.

אחד אחד, אחת אחת הם מגיעים.

כנופיה.

רטובים, סמוקים, נרגשים ומאושרים כל כך.

ניגשים אלי, לוקחים קערית פסטה, מזלג, אומרים תודה, חלקם,

ומתיישבים בחוץ ליד השולחן.

אין מספיק מקומות ישיבה, הם מצטופפים. ילדים גדולים.

אינטימיות של מי שנפגשים יום יום כבר שש שנים. הבנים נוסעים לדרכם.

הבנות נשארות. יושבות יחד. בשקט לשם שינוי. בלי מתחים חברתיים.

מדברות, צוחקות, הרבה צוחקות. ניצני רכילות, ניצני נעורים.

הן מתרגלות אינטימיות נשית. כמה חן, כמה מתיקות ותמימות.

מקבלות קינוח שנמצא באחת ממגירות הממתקים ויוצאות לעוד סיבוב.

אני לא מצליחה להתלונן אצל עצמי מול הפנים החייכניים האלה.

16:00

נשארו שלוש. סיבובי אופניים בשכונה. לחם עם שוקולד למריחה. פירות.

סיבובי אופניים עד אבא וחזרה. שפשופים. שריטות. בכי.  יוד. פלסטרים.

קרטיבים. עוד סיבובי אופניים. דגדוגים. חיבוקים. צחוקים. דיבורים.

21:15

החברה – החדשה – הכי – טובה. מותק באמת. גם אמא מצויינת, הלכו לפני חצי שעה.

האופניים בחצר. הברכיים שלה חבולות וכואבות, גם המרפק. הילדה מפהקת.

מקלחת בבוקר. הבית הפוך. ערימת מגבות לחה מחכה למחר. המדיח מלא.

ואני, אני שמחה על היום שנתתי, וגם על העובדה ששלמתי את המסים שלי היום :)

.

.

.

.

.

.

.

.

תכף סוכות.

.

ץ

יסורי מצפון רטובים

.

.

המזגן הגדול מקולקל כבר יומיים והנטיפות משבשת את החיים.

כבר חמש אחר הצהרים.

החום הגדול, המהביל, נעלם לאגור כח למחר או לאמצע הלילה.

ערמומי.

הילדה מסתובבת חסרת שקט.

עשי טובה, אני אומרת לה, מאריכה את המילים, מחזיקה את השמחה העתידית שלה

מאחורי המילים שלי –

עשי טובה….. תשקי את הגינה.

עינים נדלקות.

אני שומרת על ארשת פנים קפואה וטון ישר –

וגם את העציצים הגדולים ואת הדשא, טוב?

עינים.

גם אותי, בבקשה אמא, בבקשה, גם אותי.

מי לא מכיר אותך גיברת, אני חושבת ומכרכמת פנים בחשיבות אמהית –

אמממ…בסדר, אבל רק בסוף.

לא תמיד אפשר לשמור על החוקים. אפילו אם אמצת אותם בעצמך.

הדבר הכי נעים בחוקים הוא לשבור אותם לפעמים.

מתיקות האסור.

היום בזבזנו מים. הרבה מים.

אחרי שהיא השקתה את הדשא והעציצים והאדניות של החדר שלה ושלי,

ואת השביל והכלבה ואפילו את הכלב של בני השכן, רק על החתולה נפלו רחמיה,

היא קוראת לי.

ילדה נוטפת מים.

לבושה וצוחקת כמו שרק ילדה רטובה יכולה.

אני לוקחת את הצינור מידה ומתחילה להתיז אותה.

היא עומדת נערית, ארוכת אברים, ילדותית ומתוקה וצוחקת, כמה צוחקת.

עומדת על הדשא, פניה קורנים, היא מסתובבת על צירה, ידיה באוויר ובצדדים

והיא צועקת וצוחקת וצועקת עוד עוד, אמא עוד –

ואני מנסה ומוצאת זרמים וצורות וניצוצי מים ויובלים באוויר ומפלים ונהרות,

מלמעלה, מהצד, מלמטה –

טפטוף, מטר, ממטר, טיפות, שטפון, הוריקן, מה לא…

אני אלוהי הגשם הקייצי. ממטירת המים הטובים על הילדה שלי.

ורציתי להמשיך.

ואמרתי לה לחכות רגע.

בבית, במהירות, ערמתי, הזזתי, פיניתי את כל מה שצריך –

וקראתי לה להגיע עם הצינור אל תוך הבית.

צינור ארוך מהגינה,

שני מגבים,

מטאטא רטוב,

ריצפז – כי יש לו ריח של "בת אורן", שתי סחבות רצפה ויאללה.

מים, כמה מים שטפו את הרצפות שלנו אתמול.

זהירות ליד המחשב חמודה.

מגב גדול לה, הקטן לי, בשביל הפינות.

תלתלי שער בהירים וכלבתיים נאספים בפינות ובשולי השולחנות –

למה האבק מתאגד דווקא בפינות אמא?

למה באמת?

לאסוף מים עם מגב וללמד אותם, לנתב להם את הדרך החוצה.

איה לומדת לסחוט סמרטוט רצפה בשתי ידים.

כל יד נדרכת לכיוון הנגדי.

לא לדרוך במקום שכבר שטפת, חבל, ישארו סימנים.

יש סימנים מהמגב אמא –

אני מביטה בה ועפה בזמן.

נכון.

סמרטוט נסחט, נעטף על המגב הכחול ומוחק את סימני המים. המים הטובים.

רק הכלבה הבלונדינית מתעקשת להשאיר עקבות.

קיץ 2007 – עוד ארבעה ימים נגמר. ואל תגערו בנו, פעם בשנה מותר, גם לאנשים ירוקים כמונו :)

פסים של שמש צהובה

.

.

חם בחוץ. צהוב. קשה לנשום.

התעוררנו שתינו לוהטות. פוך של חורף, חלונות חצי סגורים, חצי פיג'מה.

אמרו שיהיה חם, אבל כמה חם כבר יכול להיות בסוף אפריל, חושבת לעצמה אשה, או אמא,

כמה כבר יכול להשתנות בלילה אחד.

בוקר עצל. נסיעה לבית הספר. שיחה קטנה על תורת הנאום, תקופת יוון בבית הספר, ההפגנה וביבי,

ואני חושבת לעצמי איך הכל מתחבר.

היא יוצאת מהאוטו ואומרת: קשה לנשום אמא, האוויר סמיך, ומתרחקת.

פוני. קוקו. מכנסי ג'ינס חתוכים. חולצה ורודה עם ציור ונעלי ספורט ורודות.

שלושה שקלים למכונת הממתקים האסורה ליד הבית של התיכוניסטים.

סנופי מחייך אלי מגב ילקוטה חיוך פרידה.

נוהגת הבייתה. התנועה כבדה. הקפה בכוס כבר הספיק להתקרר, החלון מנוקד בכתמי אבק צהבהבים

וגדולים והמים בוישר התאדו ואינם –

אני מנסה לעורר את זכרון החושים שלי.

להזכר ולהזכיר לעצמי איך מרגישים כשמאד חם. כשיבש. כשקשה לנשום.

האוויר באמת סמיך. היא צודקת.

כשנזכרים ב'פעם', ה'עכשיו' מפחיד פחות.

בצהרים לקחתי את סל הכביסה האדום ועליתי לגג להוריד כביסה. היה חם.
האוויר עמד. דום שתיקה צעק ילד למטה ברחוב. לפעמים, בהפתעה, מגיע רגע של חסד.
ילד צהוב אחד צעק דום שתיקה וגבעתיים משותקת. האוויר לא זז. קשה לנשום. קשה לזוז.
הגג בוער מתחת לסנדלי אילת הכחולים שלי. האור מכאיב בעיניים ויבש –
צ פ ר ד ע י ם

ופתאם, עכשיו, כאן בבית שלי, באמצע הצהוב והיובש והאובך מתגלגלים רעמים חזקים ומוזרים,

ומזכירים את ההפך – החורף לא נגמר, לא חגגנו עדיין את המלקוש בריקוד פראי על הדשא,

עם טיפות אחרונות, צינור מים, בתחתונים, גופיות ומצלמה.

כאן בבית מעדיפים תמיד את החום על הקור ואת המואר על האפל,

ובכל זאת,

הרעמים הנוהמים, גל החום המעיק והמוזר,

מעוררים געגועים לַחורף עוד לפני שזה הספיק להתרחק מעט ולאפשר געגועים.

תחושה עמומה של טרום. משהו עומד להתרחש.

תחושה כבדה ומעיקה. יובש בפה ובעור, העינים שלי כבדות.

אני מנסה לפלס דרך מתחושת הכמעט סכנה שנופלת עלי ונזכרת בפסים.

בפסים של השמש.

כשחם. כשמאד חם ויבש אמא סוגרת את התריסים. התריסים שלנו מעץ שאבא צבע לחום.

את החצי התחתון אפשר לדחוף החוצה ועם התפס בצד, והלולאה שמולו, להשאיר אותם פתוחים מעט.

משולש אור. דודי קורא להם החלונות של החלונות ואני תמיד מחייכת כשהוא אומר,

אני חושבת שהוא אומר כדי שאני אחייך.

לפעמים, כשממש, ממש חם, אמא סוגרת אותם, אפילו שאמצע היום, ושוטפת את הרצפה.

אמא לא מרשה להגיד ספונג'ה. היא אומרת שזו מילה זרה ולא יפה, ואפשר להגיד לשטוף רצפה,

ושבעצם אם כבר מדברים על עברית נכונה עדיף להגיד לשטוף רצפות.

אמא שלי גם אומרת אטבים ואדרות דגים.

אמא שוטפת את הרצפות בהרבה, הרבה מים. בלי סבון. דוחפת אותם החוצה עם המגב ולפעמים לא

עוברת עם סמרטוט סחוט, כי ככה, היא אומרת, המים מתאדים ומצננים את האוויר.

אני שוכבת על הספה הירקרקה בסלון, מביטה באמא שלי.

פסי השמש מאירים את הבית ואת הרצפות המסומנות עכשיו בפסים צהבהבים.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות, מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

קיץ ואני ילדה.

רשת

.

יומולדת 11 תעוד מתמשך

ה י ו ם פברואר 2007
   השבוע שהיה בענייני יומולדת 11 –
.
– לודא עם אבא שאבישי אכן יגיע להעביר סדנת תיפוף גוף כי הוא רוקד במיומנה ויודע איך לשמוח
–  לבדוק ש'מקס ברנר' זוכרים להכין שולחן להרבה בנות 11
– לצלם אותה עושה פרצופים
– לצלם דברים בבית שמספרים עליה – ההזמנה למעלה
– לערוך על המחשב הזמנות לידות בכיתה
– לשלוח חנות להדפיס 20 הזמנות
– הזמנה = תמונת סטילס מודפסת
– לדבר חצי שעה בטלפון עם החנות כי משהו השתבש בפיקסלים
– למכונית. לרמזורים. לחנות. לראות מה קורה עם עימוד התמונה
– להכנס לשאול כמה עולה מארז 'צ'רלי צ'פלין' למתנה נוספת, היא כל כך אוהבת סרטים שלו
– עצירה בסופר פארם מגבונים לידיים לטיול כתה מחרתיים ו'רסקיו' לכלבה נגד רעמים
– פופקורן למסיבת פיג'מות קטנטנה שמתוכננת אחרי המסיבה הכיתתית
– שוב לסופר. קורנפלקס מעוד סוג, אולי אלה שנשארות לישון לא אוהבות את זה שיש בבית
– אין את כל המצרכים לעוגה, שוב מכולת. אבקת אפיה + קקאו
– לעבור בשלוש חנויות כדי לחפש חצאית ורודה שהבטחתי לנסות למצוא.
– לא מצאתי
– ל"ספור פשוט" בנווה צדק. ספר. מתנת יומולדת שנותנים לכיתה, ככה זה אצלנו בבית ספר.
– לשוק, כולל יסורי מצפון ורכישת סרט ילדים צרוב כי עוד אין בדיוידי ואני רוצה סרט/הפתעה
– לא ישראלי. אף פעם לא ישראלי בצרובים. לא מוסיקה. לא סרטים. לעולם.
– טלפון לאופיר חברתה הטובה ואמא שלה שמארגנות לזאתי שלי מסיבת הפתעה בבית שלנו ביום ראשון אחה'צ
– ועוד כמה לשתי אמהות שיסיעו את בנות הכיתה אחרי בית הספר אלינו
– קצת אוכל וממתקים למסיבת הפתעה ומשהו לאכול כי הן רעבות אחרי הלימודים
– בלונים מהחנות במרכז
– מפיות
– עוגת שוקולד
– להכין דף גדול שכולן יכתבו ויציירו עליו ביומולדת, לשכוח אותו בבית. עם הטושים.
– לרוקן את המצלמה. להטעין את הסוללה
– להסביר להורים שלי איפה 'מקס ברנר'
– ללכת לחפש נעלי 'בובה' כי צריך והבטחתי
– למצואולגלות בבית שהן קטנות במספר, לגלות למחרת שאין לי זמן להחליף אותן השבוע, יחכו.
– לחפש שמפו בריח תות
– להתלבט אם הן ירצו חומרי יצירה, בכל זאת שישבת זה הרבה זמן, לקנות ליתר בטחון, לדעת שמיותר
– לחפש את הספר מיתולוגיה. למצוא
– לנשום
– ללכת רק פעם אחת בים
– הגיע יום שישי. לאסוף מבית ספר. אין חוג כדורגל היום . אוכל, לנסות לישון מעט. היא לא מצליחה.
– התרגשות
– התלבשות
– היא מחפשת איך ומה, למרות התוכניות מראש ומצליחה להראות כלכך מתוקה וקטנה וגדולה ביחד
– מקס ברנר here we come לפעם ראשונה מסיבת יומולדת רק בנות ולא בבית.
– לא היה בכי. לא היה ריב. לא היה מדון. הייתה שמחה גדולה. ילדה גדולה.
–  וגם ההמשך הישר אצלנו בבית היה תענוג. שישי/שבת פיג'מות נמשך עד חמש אחה'צ.
–  היה פשוט שמח, הסרט הצרוב התעלם מרגשות האשם שלי וזכה להצלחה גדולה. גם הפופקורן,
   ואז הן הלכו וחזרו לשקט שבבית. היא ואני והזמן להכיל ולהרגע, כי היי, מחר זה היומולדת באמת,
   היא מביטה בי ומחייכת את החיוך הזה שלה

 עכשיו מוצאי שבת. כמעט עשר. תכף ה 25 לפברואר מתחיל –

– נרדמה. הרוסה מעייפות הילדה שלי. בת אחת עשרה פחות שעתיים. מקולחת. פיג'מת מיקי. סמוקת לחיים משמחה ואושר.
– ועכשיו  אני הולכת לנפח המון בלונים ולתלות לה בחדר כמו כל שנה, 
– לסדר שולחן קטן ליד המיטה, כמה מתנות קטנות,
– פנקס תלושים ממני אליה. 12 תלושים מ'זה שווים. עדיין לא מודפס –
– לסדר ולשטוף ת'בית. הייתה כאן מסיבת פיג'מות עם פופקורן ושוקולד ומחבואים ומשחק המשחקים שנקרא אסור לדרוך
   על הרצפה, רק על מה שיש ע ל הרצפה,
– ולמרות שהן היו רק שלוש ילדות, כ ל  הבית שלי על הרצפה
.
ועכשיו, החלק שאני הכי אוהבת,אני רוצה

 לכתוב לה, לפני שתתחיל שנתה החדשה מכתב

 שיספר לה,

לילדה שלי כמה, כמה אני אוהבת אותה וכמה אני שמחה שדווקא היא שלי.
.
בשמחות.

מ"נוריקו-סאן הילדה מיפן" עד "המלך מתיא הראשון" – רשימת ספרים

.

היא יושבת ליד השולחן ופתאם מתפרצת בצחוק

"מה?"

"האם תרצי להיות לי חברת נפש לעד" היא שואלת ו צ ו ח ק ת

"בטח" – אני עונה – "מה קורה?"

והיא מספרת שאן  (שרלי, אן שרלי) שאלה את דיאנה את השאלה הזו כשהן נפגשו בפעם הראשונה.

"האם תרצי להיות לי לחברת נפש לעד?"

"איזה מין דבר" – היא אומרת – "קודם מכירים, רואים אם היא נחמדה וגם אם רוצים בכלל להתקרב, להיות חברות טובות.

לא שואלים ככה, בישירות"

ומתפתחת שיחה קטנטנה על איך נוצרת חיבה וחברות ובסופה היא אומרת שהמילה חברת נפש מצחיקה ושלעד זו בכלל מילה לא משתומשת יותר-

"אולי פעם, ממש מזמן, כשאת היית ילדה, אמא, השתמשו בה".

.

(אני נזכרת איך כשהיא הייתה קטנה הסברתי לה מהי מילה נרדפת:" "זו מילה שהמשמעות שלה כל כך דומה למילה הראשונה,

שהיא רודפת אחרי המילה הראשונה כדי להגיד: " היי, גם אני כזאת")

.

אבל כשאני שואלת על "האסופית", אם השפה, התרגום המעט מיושן מפריע לה, היא מהססת.

אני חושבת שקשה לה, בגיל ה-cool להודות בקסם השפה או בקסם הסיפור ש'מנצח' את יושן השפה.

היא אדם ישר הילדה שלי ואן שרלי סוף סוף שבתה את לבה והיא לא יכולה לעשות שקר ולהגיד שהסיפור, הספר, והגיבורה האדמונית שלו – בסדר,

הג'ינג'ית שלו – לא שבתה אותה לגמרי. לחלוטין. עד הסוף. וזה עוד לפני שגילברט, אליל הנעורים המיתולוגי, עוד לפני ג'ון גאלט, הגיע לסיפור.

..*  *  *

כמה זמן היא קוראת לבד? כמה זמן עבר מאז שהפסקתי להתכרבל איתה במיטה ערב ערב,

לפעמים גם בצהרים,  ראשה על עצם הכתף שלי ואני מקריאה ומקריאה ומקריאה.

נוריקו

כמעט שלוש שנים. בבתי ספר אנטרופוסופיים הקריאה העצמית מתאחרת בשנה/שנתיים.

אחרכך הם מיישרים קו. כמעט שלוש שנים שאני מנסה ביושר וגם במניפולציות אין סופיות לעשות לה הכרויות עם הספרים של הילדה שהייתי.

הספרים שלי, אלה שכל כך אהבתי. הספרים שאני כל כך רוצה שהיא תקרא. לא בכולם אני מצליחה. אבל בחלק כן :-)

איך חונכים את הילד/ה שלך בקריאה? איך מיידדים אותו עם ספרים?

בשבוע שעבר, אחר כמעט שנתיים שכל נסיונות הפתוי לקריאת ה'אסופית' כשלו,מצאתי את עצמי ערב אחד, כבר אחרי מקלחת, שיניים וסיפור,

ממש במילים האחרונות לפני כבוי האור עושה פיצ'ינג לאן שרלי. באמת. את כל כישורי המשחק, מכירה, בימוי, הגזמה וקסם גייסתי כדי למכור

את הג'ינג'ית המצחיקה הזו, adhd ללא ספק, לילדה שלי.

היא הילדה הכי קולית, מפוזרת, מצחיקה, חכמה, פטפטנית ומסתבכת בצרות סיפרתי. יש לה חברה חנונית ומקסימה שקוראים לה דיאנה, היא מאוהבת,

בלי שהיא מבינה, בנער – ילד זו כבר מילה אסורה בגיל 11 – הכי חכם, קול ויפה, כל הבנות בכתה שלו חושבות ככה ורק אן חושבת שהיא שונאת אותו, אבל

אנחנו הקוראים יודעים שהם מ א ו ה ב י ם!

והפיצ'ינג הצליח!

היא לא עוזבת את הספר. אולי בגללי, קרוב לודאי כי הרגע נכון והגיל נכון גם.

"אמא…..לאן יש יומולדת בחודש שלי. היא ב ד י ו ק בגילי" –

כמה שמחה בעיניים שלה, כמה אני שמחה וכבר אני מתקדמת וחושבת על  הרשימה.

רשימת הספרים שלי שאני בונה לעצמי מתוך רצון להכיר לה בשנים הקרובות.

ולמה בעצם?

מה ומי החליט שהספרים שאני/אנחנו קראנו טובים יותר, מרתקים יותר, מעניינים יותר,

"שווים" יותר מאלה הנכתבים היום?

תעלומת הביצה הענקית – נתי והדוד ביזלי

כבר ספרתי איך חפשתי את "תעלומת הביצה הענקית" כמעט שנתיים, ולא עלה בידי, עד שבועז כהן, שכן יקר ב'רשימות' חיבר אותי למישהו

שמצא לי אותו. ספר מקסים. בכזו שמחה באתי אליה איתו. היא לא רצתה. כתב קטן במיוחד, שפה ש"לא מדברים ככה היום אמא" – ואני התעקשתי.

זה לא קורה הרבה. בקשתי שתכבד את טעמי ואת בקשתי. אמרתי שתקרא שני פרקים ואם לא ימצא חן בעיניה שתפסיק – שקשה לי להאמין שספר

שכל כך אהבתי יהיה בעיניה משעמם וסתמי וש'תעשה כבוד' . התחילה ולא עזבה עד המילה האחרונה.

גם שמחתי שמצא חן בעיניה וגם, שוב עלתה השאלה – האם אני עושה נכון.

העובדה שאני גרתי על עץ המנגו בחצר בית הורי, עם כרית מתחת לטוסיק ואחת מאחורי הגב, קוראת ספרים. עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד.

מי שזוכר אותי זוכר גבעול בלונדיני שרוע על הבטן, בחדר קוראת וקוראת וקוראת.

הילדה שהייתי, שעדיין, לא מחייבת את הילדה שלי. לא צריכה לחייב אותה –

א ב ל  מי שלא ראה את עיניה ועומק נשמתה כשהיא שומעת ספור, כמעט מיום הולדתה, לא יודע עונג מהו.

אין יום בימי חייה שלא קראו לה ספור. סיפורים.

אין אפשרות שהאדם הזה, הבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים. לא בגללי, באמת שלא. בגללה.

בגלל מה שהיא. הילדה שאני מכירה כשה cool נח לרגע.

האם אני צריכה לתת לתרבות הטלוויזיה, ה "זה לא cool לקרוא ספרים" וה"יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגרר אליהם" להשפיע עליה יותר

מהדברים שאני חושבת ש'שווים'. עזבו שווים. עזבו חינוכי – זה בעיקר כ י ף.

אז החלטתי לא לוותר – לא לתת לדברים להיות או לא להיות מעצמם.

אלא לעזור להם להיות. אני קונה ספרים שאני מאמינה שיעניינו אותה ומניחה אותם ב מ ק ר ה על השולחן בסלון.

לא מצליח? היא מציצה ולא קוראת? אני מחליפה ספר. זכותה.

לא כל ספר שאני מרימה בחנות ומציצה על התקציר מאחור, מוצא חן בעיני, לא כל פונט מושך אותי להמשיך לקרוא – זכותה.

אבל אני ממשיכה. נזכרת באמצע ארוחת הערב בספר מ ד ל י ק שקראתי כשהייתי ילדה ומספרת אותו בכל אמצעי דרמטי אפשרי.

אני נכנסת איתה לחנויות ספרים יד שניה ומלמדת אותה לחטט. http://www.itamar-books.co.il/ – איתמר מוצא ספרים.

לא מכריחה. לא מחייבת. לא עושה עניין. בתקופות או ימים שאין חשק/כח לקרוא ממש, להתרכז, יש קומיקס מדליקים.

ואני רואה ברכה בעמלי. היא ילדה קוראת.

ועכשיו כשאני יודעת שהקריאה היא חלק פשוט ורגיל והכרחי בחייה, אני כמובן רוצה קצת יותר. רוצה להטוות קצת מהדרך. רק קצת.

http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp

אתר 'כנפיים' הוא באמת וברצינות מקום מצויין –

החלק הזה של חייה הוא בידיה לחלוטין – אני רק מנסה, כמו בהרבה תחומים אחרים להשפיע, להראות, לחנוך.

אני רוצה לתת לה מתנה. מתנות. אני רוצה לתת לה מילים שיעשו לה מה שמילים יכולות לעשות. מה שסיפורים עושים.

שתתרגש, תתאהב, תפחד, תבין מה כן, תבין מה בשום אופן לא, תחכים, תצחק, תשתעשע, תתיאש, תלמד, תפנים, תתרגז, תתפלא, תחשוב,

תתפעם, תרגיש כמו, תרגיש לעולם לא, תבין, לא תבין, תלך לאיבוד, תמצא את מה שחיפשה, תרגיש

וכל אותם דברים מופלאים שמילים וסיפורים עושים לנו – את כל זה אני רוצה לתת לה.

ואני מנסה להכין לעצמי רשימה אהובה ורחוקה, סוג של סימני דרך של ה'עשרה' המוקדם.

היא בת אחת עשרה, עד נגיד…..שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה.

תכנית חומש אימהית קטנת מימדים.

וגם אם חלק קטן מהם יעבור בליבה ובנשמתה, יחרוץ זכרון, אני את שלי, כך אני מרגישה, עשיתי.

.

והיא? איה ממליצה על הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים –

"אלבי – ספור אבירים" –  מאת: יאיר לפיד

http://www.dafdaf.co.il/sipurimHamlatsotAtem.htm#go38

ואני?

לא על פי סדר חשיבות, השפעה או זמן קריאה. ככה אקלקטי, מהשרוול, אני מחפשת ומוצאת את ספרים של הילדה בת  האחת עשרה שהייתי:

אי הילדים

בת מונטסומה

נשים קטנות

הצבעוני השחור

אבא ארך רגליים

מחלקיים של כסף

מוכרי הסיגריות מככר שלשת הצלבים

מאה ילדים שלי

הילדה שנשארה לבד

המלך מתיא הראשון

אליס בארץ הפלאות

אי המטמון

הדיירים מאחורי השעון

לורד פונטלרוי הקטן

בן המלך והעני

נערות בחברה

האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?

פוליאנה

ואין סוף וצריך לעצור וצריך לתת לה לגלות לבד.

אבל יש עוד כל כך הרבה וכל כך הרבה רצון לתת.

.

שאלה וצילומים בדרך הבייתה

.

.

חורף 2006

– אמא

– מה?

– איך זה שהשמים כהים וקצת מפחידים ואני במצב רוח כל כך טוב?

– כי אנחנו בדרך הבייתה.

– תמיד כשחוזרים הבייתה שמחים?

– אני כן. את?

– כן. גם אני.

– יופי. רוצה לחפש צורות בעננים?

– אוף אמא……

http://www.notes.co.il/chelli/26636.asp

ה ד ב ר י ם  ש א נ י  א ו ה ב ת  ב ב י ת  ש ל י

.

הסנדוויץ של אמא של איה והמרכיב הסודי, אה.

.

.

בוקר. ההסעה הגיעה. הלהתראות מתוקה נאמר. כבר בגיל שאסור לנשק ליד הילדים האחרים.

נשימה. קפה. עיתון. אני כאן. יום שני ה- 18 ספט. 2006.

.

אני אמא עם המון סבלנות. באמת. הרבה סבלנות לעיסוק הזה ששמו הורות.

למקצוע הזה ששמו אמהות. לילדה האישית שלי.

ופעם יכתב הפוסט, כשיולדים והורים בגיל מאוחר, אין שם בחוץ דבר המעניין יותר ממה שיש לךְ בבית.

ויש לי אליה סבלנות כמעט אין סופית, באמת.

מהיום שנולדה. לסיפורים שלה, למשחקים שלה, להוויה שלה, לטכסים שלה.לקצב שלה. באמת הרבה.

ואני אוהבת מאד טכסים קבועים של בית, אמבטיה, הרדמות, סיפורים.

כל דבר האומר בית, יציבות, 'רְגילוּת', פשטות. 'מוּכָּרוּת'.

אוהבת שדברים רבוצים, מונחים אצלי בחיים לאורך זמן. חפצים. אנשים.

אוהבת. המילה רגיל מתורגמת בלב שלי למוכר. בטוח. משמח.

שהכל יהיה רגיל. פשוט. שגרתי. עַלַי. אני שמחה.

חוץ מדבר אחד –

מכל ה'רגילים' – המטלות, המשימות, הדברים לזכור, הדברים לעשות, הכלים, הכביסה, השעורי בית,

הימים של אבא, החשבוניות, הרואה חשבון, הקניות, הקורנפלקס, הויטמינים, הגומיות לצמות,

לנקות נעלי התעמלות, לקנות מתנה ליומולדת של נגה, למצוא מורה לתופים, למצוא חוג קומיקס,

לבטל מינוי, לחדש מינוי, לצלצל למורה, לקפוץ להורים, שוב כביסה, שוב לפנות את המדיח.

שוב ה כ ל. שוב כל הזמן. ודבר אחד קטן שובר אותי.

הכריך של הבוקר :

07:06 שעון. קימה. הזדחלות לחדר ממול. ב ו ק ר ט ו ב ….ליטוף. נשיקה.

כוס מים. מכונת קפה נדלקת. יד נשלחת למקפיא. ארבע פרוסות לחם נשלפות, מונחות על קרש חיתוך.

שלוש צנצנות מורדות ממדף.

שתי פרוסות מונחות זו לצד זו – פרפר לחם היא קראה לזה כשהייתה קטנטונת – ועוד שתיים –

מגירה נפתחת, סכין רחבה, שיהיה קל למריחה. צנצנת נפתחת.

ק ו מ י…מ ת ח י ל   ל ה י ו ת   מ א ו ח ר.

סכין נטמנת במעמקים חומים, נשלפת ומורחת בתנועות ארוכות שוקולד בריא על כנף פרפר הלחם.

עוברת לפרפר השני. נמרח.

שוקולד בריא – V.

ע ב ר ו   ח מ ש   ד ק ו ת !

צנצנת שניה נפתחת.

ה'שחר', השוקולד שהצליח להגיע למעמד תושב קבע במטבח שלי בדרכים ערמומיות שעוד ילמדו –

נמרח בקמצנות על שתי הפרוסות.

שוקולד טעים וקצת פחות בריא –  V.

את השכבה השלישית, שהיא גם מאד בריאה וגם מעניקה את הטעם המ י ו ח ד של ה'סנדוויץ של איה'

אסרו עלי לספר. זה סוד. הסוד שלנו. –

שכבה סודית – V.

ועכשיו… כמה, ממש בודדות, התנצלה האם, רק כמה סוכריות יומולדת צבעוניות.

אלה הקטנטנות של קישוט עוגה, ממש בודדות מתפזרות על השוקולד.

סוכריות קטנות -V

זהו? מה פתאם….

ק ו מ י   מ מ ש   מ א ו ח ר !

איחוד. כל שתי פרוסות נפגשות. שני כריכים מונחים אחד על השני.

קיצורי דרך. סכין לחם משוננת נשלפת. בתנועה מהירה, מיומנת, נו מה, נחתכים גבולות.

רק  בכריכי  בית ספר.

שוליים קשים עם ניקודי שוקולד נותרים על הקרש.

איזה מזל שאת אוהבת את הקשה אמא ואני רק את הרך – הרמוניה.

זהו? מה פתאם.

ב ו ק ר   ט ו ב   מ ת ו ק ה.  ק ח י   ל ך   ח ל ב.

כריך א' נחתך ביעילות לשני משולשים. מונח בצד.

לכריך ב' תפקיד מסובך יותר. הוא נחתך ל 2…4….8…10…16 משולשים.

קטנטנים. אין ברירה. יש מינויים. לי יש מינוי ל'הארץ' –

ל 16 ילדים בכיתה ה' יש מינוי ל"משולש קטנטן ומיוחד של לחם עם שוקולד של אמא של איה'.

נייר אריזה. עטיפה.

שני כריכים חתוכים, ארוזים, בתוך התיק –V

.

עכשיו כאן כולם בכיתה ה'.

פרוייקט המינויים בעידודה של היזמית הצעירה החל בכיתה ג'.

מזה שנתיים הם מקבלים מבעלת הזכיון דוגמית בזמן ארוחת עשר.

יומיום. ראשון עד שישי, כולל.

נוריד חופשים, שבתות, ימי אבא, מחלות, עדיין נשארנו, נשארתי, עם בערך 400 כריכים בשנה.

7200 משולשים. גדולים כקטנים.

כבר עברו שנתיים. 14400. לפנינו  ה' ו- ו' עד החטיבה. עוד 14400.

28800. נעגל. שלושים אלף משולשי לחם עם שוקולד.

ת ז ד ר ז י.  ה ה ס ע ה   ת כ ף   כ א ן.

.

אין לי מושג איך לסיים את סאגת הסנדוויץ הזאת בפוסט הזה,

גם בבית היא לא תסתיים כל כך מהר. נסו אתם להתנתק ממינוי בyes או hot,

אם תצליחו, ספרו לי איך…

.

.

שניים

 

 

לפעמים
כשאני משחקת
הצער שלי והגעגוע
מחכים בצד.
אחר כך
כשאני רגועה
הם
חוזרים
בדיוק לאמצע.

 

ילדה בת שש כתבה שיר – ינואר 2002