.

.

אבא שלי התחתן עם שמוצניקית,

בדרך, עם השנים – מעולם לא הצלחתי לברר איתה איך "זה" קרה –  קרה משהו והיא פנתה

ימינה. כמה ימינה מעולם לא בררתי, אבל ימינה. יותר מדי ימינה מהממוצע המשפחתי.

לדעתי במהלך השנים היא התייצבה על קו הימין המאד מתון או אפילו למרכז, היא מודה

בחצי פה, לפעמים, וגם זה לא בפנינו.

אחרי שנים של עמידה מול כולנו, וקרבות מילוליים, רגשיים לא פשוטים, בעיקר מולי,

לדעתי היא כבר לא יכולה להודות שאנחנו צודקים. אבל אני כמעט משוכנעת אם הייתי

רואה את הפתק שלה בקלפי בשנים האחרונות, לא הייתי שוקלת את פיטוריה הזמניים,

כמו ששקלתי בלא מעט שנות בחירות.

אבל אז, בשנים שהיינו חמישה אנשים בבית ההוא, התוצאה של הפערים האידיאולוגים

ביננו, ביני לבינה, בין אבא ואני – השניים האחרים פחות נלהבי פוליטיקה – לבינה, הייתה

אש, לא פחות.

בשנת בחירות הבית שלנו היה עולה בלהבות. לפחות להבות הפה שלי.

איך התחתנת איתה תגיד, איך…אז מה אם היא יפייפיה, ומקסימה ויש לה לב כמו העולם

כולו…אז מה…..איך התחתנת איתה א ב א?! הייתי צועקת מתוסכלת.

לא הבנתי איך אשה אינטליגנטית ומקסימה כמוה חושבת שהירדן הוא גבול הגיוני למדינת

ישראל במציאות העכשווית, לא גיאוגרפית כמובן. לא הבנתי איך אדם נאור כמוה מחבר

מילים למשפטים וטיעונים שבשנים ההן, פשוט העבירו אותי על דעתי לא פחות מהיום

והייתי צועקת, רותחת, מתווכחת, מסבירה לה מה דעתי עליה, טורקת דלתות, חוזרת,

בוכה מתסכול, את-אמא-שלי-איך-את-יכולה-ומה-אכפת-לי-מאברהם-אבינו –

והוא. הוא ישב שם, מחוייך, סובלני, אדם שהתפכח מהאידיליה והאידיאלים הקומונסטים,

אבל נשאר הומני בכל נים מנימי נפשו, שיוויוני עד קצה גבול מחשבתו, שכלתן, שקול,

ושמאלן לחלוטין. אבא שלי ואמא שלי.

פעם הם היו שמאל וימין ברורים.

פעם היו ימין ושמאל ברורים.

ואנחנו באמצע. באמצע ביניהם.

איך הוא הצליח לגנוב את שלושתכם היא לא מבינה עד היום,

זה לא הוא – אני עונה לה, לא מפויסת אבל קצת, ממש קצת יותר סבלנית, מולה בנושא

הזה. פוליטיקה גם היום – זו האמת. זה הנכון. אני שם בגלל האמת אמא, לא בגלל אבא.

זה מה שנכון. איך אפשר אחרת, איך את לא רואה?

ככה גדלנו. ככה גדלתי.

בין שמאל מפוכח, הומני, ציוני, סוציאליסטי וימין ציוני/הסטורי/רגשי אם אני יכולה להמציא

טייטל לדעותיה של האמא האהובה שלי. גם בין שכלתנות ורגשנות, מעשיות וחופש פנימי

והמון, ממש המון אהבה, ופעם בארבע שנים – פעם זה החזיק מעמד ארבע שנים, זוכרים?

פעם בארבע שנים הוריקן בחירות היה שוטף את הבית, שוטף וקופץ ומרגיז ומלהיט ונעלם.

עד הבחירות הבאות.

ואז התחתנתי, סוג של התחתנתי, עם שמוצניק, סוג של שמוצניק, ירושלמי דור שני שואה.

לא ממש שמוצניק, אבל שמאלה בטח. בטח שבטח איזו שאלה.

זה מעולם לא עמד בחיים האישים שלי למבחן המציאות הדבר הזה.

חיים ואהבה עם מי שחושב ומאמין בדברים הפוכים ממני.

גם לא עם הגבר שאתו חייתי חיים ואהבה ומשפחה.

מעולם לא התאהבתי בגבר שדעותיו היו ימניות ממרכז ממשי – לא מתוך הצהרת כוונות או

אפליית גברית על רקע אידאולוגיה וסייגים, לא. ככה זה קרה, וגם אז במקרה אחד של

אהבה עם מישהו שהאמין שד'ש תציל את המדינה – הבית סער בבחירות ההן כאילו חזרתי

לגור בבית הורי.

בסופו של דבר, באופן הכי טבעי עשיתי משפחה עם אדם שדעותיו זהות בהרבה לשלי.

לי יגדלו ילדים שלא יצטרכו בילדותם לפחות לבחור, סוג של לבחור, בין אמא לאבא,

להתלבט או להיקרע בין נכון ולא נכון, צודק או לא צודק, זכות אבות או מציאות חיים –

לפחות בבית פנימה, בין אמא לאבא, חשבתי לעצמי בהפגנה ההיא עם אבא שלי,

עומדת כבדה, סוף חודש שישי, מלטפת את הבטן ומסבירה לילדה שגדלה בתוכי

שיש שירים לשלום, בטח שיש, ויהיה בסדר חשבתי עד שהדלקתי רדיו בדרך הבייתה.

.

ואז ההיסטוריה חזרה על עצמה כמו שלא הייתי מאמינה שאפשר.

זה הבלוג שלי. החיים שלי. אני כותבת כאן ע ל י. מסביבי כמובן חיים עוד אנשים.

עליהם אני מנסה לא לכתוב, בודאי לא ברמות אישיות, פולשניות. פרטיות מדי.

הפוסט הזה מספר עלי ועל התובנה המפתיעה והמאוחרת שלי יש לאמר,

שלהיסטוריה אכן יש מיגוון דרכים לצחוק לאנשים ממש, אבל ממש מול הפנים,

ולהרים אצבע משולשת גבוה, ממש גבוה.

.

.כל מילה על אנשים אחרים, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם, רחוקות משלי ככל שיהיו, תמחק מיד.