ארכיון תג: משפחה

משלוש יוצאת אחת

.

אני זוכרת מתי צילמתי אותן.

זה היה יום האישה והייתה לי תצוגת אופנה בגן העיר וחשבתי שזו הזדמנות טובה

להזמין אותן. לא צרפתי אותן לצד הזה של חיי יותר מדי, אין לי מושג למה עד היום.

המסלול נבנה באמצע רחבת הכניסה, הן הגיעו והתיישבו ליד שולחן "אצל יודית", ואני

זוכרת, זו הייתה השנה האחרונה שלי במקצוע הזה שלי וכבר הסתובבתי עם המצלמה

כל הזמן וצילמתי מאחורי הקלעים, אז צילמתי אותן, ככה, גברות בבית קפה.אני מצטערת

שלא ביקשתי ממישהי לצלם אותי איתן, שלש הנשים של חיי.

שלש הנשים האלה, השבט הבוגר שלי, הכפר שגידל אותי,

אלה שהדמיון שלי לשלושתן, ההשפעה להן על מי שאני, לטוב ולרע, אינה ניתנת לערעור.

זה קצת מביך להודות ( סופסופ ) בקווי הדמיון האישיותיים,

אחרי הכל זה מאבק החיים האולטימטיבי בזמן גדילה והתבגרות להתנגד ולהתרחק

ולמרוד והעיקר להאמין ( היי זאתי אהובתי )שאת ל א דומה למי שגידלו והשפיעו כל כך

על מי שאת היום, גם גנטית, וגם בזכות או בגלל איך שגידלו וחיו והיוו מודל אנושי

עבורך. מודל נשי במיוחד.

.

היה לי אבא שאין שני לו, שאת מה שצרוב בי ממנו, מי שהכיר אותו ומכיר אותי, מזהה

ברגע, בעיקר בתחומי היושר הפנימי האבסולוטי, המצפון והמעורבות החברתית, חוסר

היכולת לעמוד ולשתוק מול חוסר צדק ועוולות, פרטיות או ציבוריות, כל זה, אחד לאחד

ממנו, וכבר הפנמתי שאין טעם להלחם במה שאין באפשרותי להשקיט.

אבל האשה שאני,

אה, לזה אחראיות שלושת אלה,

משולש שווה שוקיים,

אמא שלי כמובן הבסיס,

אבל שתי אלה, הן עמדו שם, לצידה, חזקות ומגוננות ואוהבות אותי לא פחות ממנה,

אולי קצת.

שלושת אלה שהיו מחוברות זו לזו כ ל חייהן בדבק שאין כימיקל שיכול לו.

האמא הגדולה, סבתא יפה, האמא הגדולה של כולנו,

הרעמים והברקים והעוצמה והפמיניזם לפני שידענו מה המילה הזו בכלל,

והעצמאות האמיתית, בתכלס ובנפש, שבנתה לעצמה מעגלי חיים חדשים בגיל ארבעים,

ועוד אחד בגיל ששים ושש, שדיברה אלינו בתקיפות כשצריך, והקשיבה בקשב כשהיה

שצריך, שאהבה וכעסה ולימדה והאכילה וחיה את חייה בצלילות ואומץ,

שרבתי איתה כמו שרבים רק עם מי שדומה לך כל כך, או שאת דומה לה כל כך,

ואמא שלי, בכורתה,

שכולה לב, באמת. אמא שלי בנויה מלב, עד היום.

שתום נפשה והפרעת הקשב שלה ( היי גנטיקה )עטפו אותי באהבה שאין שניה לה,

באמא שהיא שמיכת טלאים יפייפיה ( כמו אלה שהיא יצרה ) של יצירתיות, פיזור נפש,

דוגמא לזוגיות אולי לא שיוויונית לגמרי במושגים של היום, אבל של אהבה, תשוקה,

עמידה אמיצה האחד לצד השניה וההיפך במשברי חיים לא פשוטים, והם שרדו, מחזיקים

ידיים ואוהבים עד יומו האחרון. היא כאילו וותרנית, אבל ברגעי האמת, לא תזוז

מדעתה, היא חזקה הרבה יותר ממה שנראה מרוך דיבורה, רואה ומבינה הרבה יותר

ממה שהיה נדמה לי ( היום אני מבינה כמה ) והיא דאגה לי ( ובצדק )אני חושבת קצת

יותר מלילדיה האחרים, לצונמי בצורת ילדה שהגיעה אל מפתן ליבה בהפתעה.

והקטנה שלהן, דודה אתי,

הכמעט תאומה, שנתיים ביניהן,

שונות כמו מים ושמן, צבעי מים ומרקרים, חורף וקיץ,

ומחוברות כמו אדוות הגלים לגלים, כמו העובר לחבל הטבור, כמו משהו שזר לא יבין.

אם אתי איננה, אני לא יכולה להיות,

אמרה לי אימי הזקנה השבוע, במלות שלושים למות אחותה הקטנה,

אני רק חצי עכשיו היא אמרה, וכל חיבוקי לא הועילו.

לא הרבה ילדות מרוויחות שני צדדים של נשיות כדוגמא בשנות ילדותן ובגרותן,

אני הרווחתי.

הרווחתי אמא מאד רגשית, יצירתית, אמהית, עוטפת ברגש ברור, רכה וחזקה, מודל

נשי אולד סקול אבל לא באופן של ביטול עצמי אלא של אולי קבלת היש מבלי לבדוק

למה הוא כזה,

והרווחתי על בסיס כמעט יומיומי, אשה, דודה נפלאה,

אני חושבת שבשלושים וחמש שנים האחרונות, מאז שדוד שלי מת,

לא הייתה כמעט פעם שהגעתי להורי, שלא נכנסתי לדודה שלי,

לפעמים לרבע שעה, לפעמים לשיחה של שעתיים,

על בסיס פשוט של חיים הרווחתי עוד אשה חזקה, רגישה כל כך, שכלתנית, מעשית,

קצת ייקתה כזאת, מסודרת, מאורגנת, עם אהבה גדולה לתרבות, ידע, סגנון,

ומשפחה, היא הייתה מלאת אהבה למשפחתה הגרעינית, אהבת אמת אין סופית, דודה

שאהבה אותי "היית לי כבת" היא כתבה לי במכתב שחרוט על לוח ליבי, דודה

שידעה לתת לי על הראש באותה מידה ששהנחתי ראש על ברכיה ואמרה לי שרחלינקה,

זה כואב אבל את תהיי בסדר. היא ידעה מנסיון חייה שהחיים מרפאים פציעות לב,

גם קטלניות, ושיש זמן לזה, ויש זמן לזה.

היא הייתה לי מקום בטוח, מקום מחזק, ואני יודעת בודאות שכשגדלתי,

היא קיבלה ממני באהבה את אותו הדבר בדיוק.

.

שלוש נשים היו הכפר שלי,

אני מנסה לבנות כפר לילדה שלי, לאחיניות שלי, לנשים צעירות שאני אוהבת,

זה לא תמיד פשוט כמו שהיה לי,

לי היה מזל, המון,

ואהבה,

אפילו יותר.

יום האשה 2021

געגועים מסוגים שונים

.

אני גרה במרחק רבע שעה הליכה, בהליכה מהירה אפילו עשר מבית ילדותי בו ספונה

אימי המתוקה בת התשעים וארבע עם המטפלת שלה. בחודש האחרון אני מביאה לשם

כל מה שצריך, אוכל, תרופות, קצת פינוקים ולפעמים פרחים לשבת. אני פותחת את

השער, עוצרת באמצע השביל, ואמא שלי, עם ההליכון ולצידה אניטה המטפלת המסורה

שלה יוצאות למרפסת, היא מנופפת לי לשלום, לפעמים מתיישבת ומדברת איתי שלוש

דקות, לפעמים מנופפת בידה לכי רחלינקה, נתחבק בעוד כמה ימים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, אבא שלי איננו בדיוק שנה, שנת אבל ראשונה

אחרי שבעים ואחת שנות נישואים, שבעים ושתיים שנות חיים יחד, עד לפני חודש היינו

אצלה, אני או אחי או אחותי בכל יום, יושבים איתה, מחבקים, מפטפטים, מחבקים עוד

קצת, דואגים לסידור שניים וממשיכים.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה למרות שיחות הפייסטיים הרבות, לפעמים היא

מחייכת אלי, לפעמים אומרת תבואי מחר ונתחבק, הלב שלי נחמץ. לפעמים אני שוקלת

להשיג סרבל ניילון ולהתמגן ולהכנס לחבק אותה, אבל מתאפקת.

כשאני מנסה לדמיין את הבדידות שלה, היא בת תשעים וארבע, המחשבה שהיא עלולה

לחלות, לאו דווקא בקורונה הארורה הזו, ושלא תהיה מחובקת, כי מטופלת זה ברור, אבל

להרגיש נאהבת ומחובקת, בטח בגילה, לא רק, אבל, זה הכרחי, גורם לי לשינה טרופה.

 

וכל הפוסט הזה קורה בגלל זוועות בתי האבות ונסיון לדמיין איך הייתי מרגישה אם היא

ונניח אבא שלי היו מחליטים לעבור לבית אבות ( אין סיכוי במקרה שלהם כמובן, הוא

טיפס על הגג לנקות את קולטי דוד השמש בגיל תשעים ושתיים, ולא היה מוותר על

המרתף ופינת הנגרות שלו לעולם ), אבל נניח שהיו בבית אבות עכשיו, אם הייתי מבינה

מה קורה שם, שחלק מאנשי הצוות והדיירים אובחנו עם קורונה, איך המדינה מפנה להם

עורף, פיקוד העורף, אולי בצדק אולי לא אנ'לא מבינה בזה, מסרב לקחת אחריות על מה

שהמדינה מטילה עליו, פשוט משאירה אותם נעולים ( לא חולים, רק חשופים להדבקות

מעצם היותם שם ) במתחם שהסיכויים לצאת ממנו בחיים בגילם הוא כמעט אפסי, ולא

היו מאפשרים לי, באיזו זכות הייתי מעוניינת להבין, לא לראות אותם, לדבר איתם,

להרגיע, לנחם, לחזק, או לקחת אותם הבייתה כדי לשמור עליהם, לטפל, להחזיר אהבה,

כאילו הם שעשו את שלהם ועם כל הצער יש סדרי עדיפויות.

רמת התסכול,

חוסר האונים,

הבטן המתהפכת

והזעם של הילדים של הזקנים בבתי האבות צריכה להיות של כל אחד ואחת מאיתנו,

כי אלה יכלו להיות ההורים שלנו, או בעתיד אפילו אנחנו, אפילו אתם.

נ.ב. בתמונה, געגועים מסוגים שונים

 

ונתניהו, גם זה עליך וגם על ליצמן ודרעי ושאר המושחתים בממשלת המחדל המתמשכת

הזו, עשור של מחדלים, שחיתויות והעדר מוסר ציבורי, ממסדי, אישי.

 

נ.ב.ב לבת שלי, לא יקרה מותק, sorry 

באמצע

.

זה יום כזה שקורה בו המון לעומת ימים אחרים, שקטים שקורה בהם רק בנפש פנימה.

היום יום המשפחה אומרים לי.

אחרי שנות הגן ובית בספר התאריך הזה דוהה מעט, ובכל זאת.

ששים שנה בדיוק בין צילום העליון לצילום התחתון שצולם לפני שנתיים, כשנשכבתי

ביניהם ככה ואמרתי אבא תסתכל לכאן והוא שוב התפלא מהמצלמה בטלפון,

מה עוד ימציאו הוא שאל בכל פעם מחדש עם עינים של ילד ששמח לגלות דברים

חדשים שרוח האדם ממציאה.

המקום הזה בין אמא לאבא,

לפעמים עם שני השותפים שלי להורים, שהם נחמדים בפני עצמם, לא אומרת שלא,

אבל הכי כיף לבד, בכל זאת ילדת אמצע מקופחת תמידית לתחושתה.

יש לי אח ואחות ובת ומשפחה מעונפת ורבה,

אבל יום המשפחה הזה, הראשון בלי מי שעומד בראשה גם בהעדרו, הוא הפעם שלי,

ושל אמא ואבא שלי.

.

.

סוד ההורות הטובה, אני חושבת על זה הרבה בשנה הזו פשוט לדעתי,

אם אתם יודעים שההורים שלכם יקבלו אתכם בכל מצב, לא משנה מה, יפתחו דלת ולב,

יתנו לכם לדעת ולהרגיש שאתם אהובים ובטוחים לידם,

ואחר כך יתחילו הדאגות והפתרונות, הם הורים מצטיינים, זהו.

כל היתר, תוספות חשובות, אבל תוספות.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

תהיו הורים טובים, תקבלו ילדים טובים, מנסיון דו כיווני.

.

ומה זו בכלל שנה טובה

.

אהובי בבוקר.

.

ומה זו בכלל שנה טובה?

כוס תה, עוגיה לטבול, יוגורט עם פירות שאת אוהבת, כלב שאוהב כל הזמן, בית,

תרופות, פנסיה ראויה כי הייתם חרוצים, צנועים, זהירים ודאגתם לימים האלה בדיוק,

וכן, גם הממשלה שבחרתם בימים ההם אפשרה לכם לדאוג לעתידכם.

מרק עוף טעים, קוטג׳, הוע עם אופרות באוזניות, היא רוצה את הגבעתטרון, שתי בנות

ובן ונכדים ונכדות ונינים ושולחן פורמייקה אדום בן ששים איך הוא מחזיק אין לי מושג,

ו״הארץ״ בבוקר על המרפסת, ושלום לשכנים שעוברים בשביל, ושנת צהרים, וכורסאות

טלוויזיה, ושוב תה ותרופות והאחד את השניה וההיפך, לאט, עם מעט הכוח שנשאר אבל

עם לב מלא מתמיד האחד לשני נדמה לי, וגם, ולא תאמינו,

יתכן שהאמצעית מאמינה לכם סופסוף שהיא לא מאומצת, הייתם מאמינים?

 

חתימה טובה גם לבני משפחה שלא איחלתי להם באופן אישי,

הפייסבוק משנה סדרי עולם בעניין וזה קצת חבל,

ולמי שאני מחבבת גם.

שנשתדל להיות בני אדם טובים יותר,

שהחמלה תנצח את היהירות, הטובים את הרעים, ועם היתר נסתדר

כיפורבליהזנקותלמילואים

.

זאת מפעם

.

באמת שיש לי כל מה שצריך כדי לעבור את שפעת הקיץ המחורבנת שנפלה עלי.

תה ומים עם ג׳ינג׳ר,

ומגנזיום ואדוויל,

ומד חום וספרי לגרון ומשהו טבעי גם.

ויש לצידי ספר, שניים, שחיכיתי להם מאד,

ותשבצים,

ומחברת לכתוב ולקשקש,

ורמקולים נפלאים למוסיקה,

ונטפליקס מול העינים,

ואפליקציות למכביר בטלפון,

ומרק במקרר,

ואפילו יש לי זאתי עם שפעת בחדר הסמוך,

 

אבל כל מה שאני

רוצה זה את אמא

שלי מפעם.

ואני מבינה כמה

אני ברת מזל

שיש לי בכלל

אמא,

ואבא, לא נשכח,

אבל כרגע אני

רוצה את

אמא שלי מפעם,

ואותה כבר אין

לי.

יש לי ורסיה

מתוקה מאד,

אוהבת מאד,

בת תשעים ושתיים שלה,

וזה בסדר גמור,

חילופי התפקידים האלה מקובלים עלי, באמת, ובאהבה, בזכות ולא בחסד.

אבל

כשאני ככה,

מעוכה וחלשה ועצובה קצת,

ובלי כוח לרגע,

ובלי מקום פשוט שאפשר להתפרק בו

או פשוט להשען ולנוח מעט,

אני רוצה את אמא שלי,

זאת מפעם.

 

הכל בסדר, נשבעת, סתם רגע חלש כדי לזכור

.

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע

.

השלוש המשפיעות של חיי,

שתיים באופן יומיומי ממש ( ככה זה כשגרים בית מול בית, חלון מטבח מול חלון חדר

שינה, דשא מול עץ מנגו ) ואחת שגם כשהייתה רחוקה, מעבר לאוקיינוס הגדול,

השפעתה עלינו הייתה נוכחת כל הזמן, ואז חזרה והמשיכה כאילו לא עברו עשרים

שנות אמריקה.

שלוש משפיעות בכל רמה, מהחלק הגנטי,

צורת הלסת של כולן, החיוך של זו, השכל הישר של האחרת,

האימפולסיביות, חוסר הסבלנות, הלב הרך, הצלוליטיס והפרעת הקשב,

את כולם אני מוצאת בעקבות שחרצו בי אימי, דודתי, סבתי.

אני יכולה לעקוב בדיוק ולראות מה שייך למי, מה הגיע משלושתן.

ההחלטיות, הטעם הטוב, הטעם של המרק עוף ( והכוסמת),

חוסר אומץ כאן, ואומץ לב במקומות אחרים,

סינורומן ומשה שמיר מתערבבים בשמלות תוצרת בית ומכנסי ג'ינס מאמריקה.

סיפורי שואה רחוקים וסיפורי מלחמות מקומיים,

הגברים שהיו,

סיפורי נעוריהן,

סיפור חייה של האמיצה שנפרדה מבעל וילדים נשואים וחיפשה את אושרה בגיל מבוגר,

סיפורי משפחה, מילים ביידיש, באמריקאית,

זכרונות, נשיות, שייכות ואהבה שהן אהבו אותי שלושת אלה,

שתיים עדיין מחייכות אלי לפעמים ולעיתים רחוקות האחת קוראת לי בשם החיבה שלי,

הן האהובות של חיי ואני מתגעגעת אליהן ביחד,

כיחידת הצבא הנשי שעמדה מאחורי, ולרשותי שנים כל כך רבות.

המפקדת העליונה כבר מנהלת צבאות שמיים, ותהיו בטוחים שהיא אכן מנהלת זאת,

ושתי האחרות הפקידו את הפיקוד בידיים שלי, שלנו בכמה שנים האחרונות.

ואני מתגעגעת למה שהיה מאחורי וכבר איננו, ולא יהיה.

.

אני כבר חלק מצבא הנשים העומד ( בלי יידיש ופתגמים ), אבל ניצב חזק ויציב

ועם מודעות גבוהה יותר לתפקידו מאחורי הדור שאחרינו,

נשים צעירות ומקסימות שגם עליהן אני יכולה לסמן את עקבות הדי אן איי והחיים של

סבתא שלי, של אמא שלי, של דודה אהובה, של אחותי, שלי,

את כולנו אני יכולה לראות (לפעמים)  בברור, ממש לסמן ולהצביע בילדות שלנו,

למרות שברור שגם הן, בדיוק כמוני, כמוני מורכבות מהרבה יותר מקופי-פייסט גנטי,

ויש עוד מאגר גנים שמגיע ממשפחות אחרות, נשים וגברים נוספים,

ובכל זאת, אני רואה מבטי עינים, תנועת גוף, ג'סטה ויודעת שזה מכאן, או משם.

אני עומדת זקופה מאחורי הבת שלי, ובנות הדוד שלה, והמעגל הנשי הרחב שלנו,

חלק מקיר מגן משפחתי, נשי וחזק, עוטף באהבה, מנדנד במידה, ומציל בשעת הצורך.

אני שמחה עם מיקום העכשווי, באמת,

מרגישה מבוגרת דיי ( ברוב הימים ) וחכמה ומנוסה דיי ( כמעט תמיד ) כדי למלא אותו,

אבל

אם רק הייתי יכולה לקבל אותן לרגע, את אלה שלי,

בנקודת הזמן ההיא, המצולמת, קרובות מאד לגיל שלי אני מנחשת,

שיתנו רמזים, עצות, סימני דרך,

איך להתנהל איתן עצמן בזמן העכשיו, כשסימניהן מתחילים לדהות,

ואני מחפשת כל כך את הדרך, ואת התבונה, ואת הכח להתנהל נכון,

להיות להן ילדה טובה, וחכמה, ככל שרק ניתן,

כי ילדה אהובה אני יודעת שאני, תמיד, בדיוק כמותן, לתמיד.

.

אהובותי, סבתא, אמא, דודה. קיץ בתל אביב 1986

 

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

אז מה את שלנו חוץ מאמא-של-איה-שלנו?

.

זמני המשפחות משתנים בזמנים האלה,

סוגים ופיתולים והגדרות תואמי משפחות מסוגים והרכבים בעולם החדש.

– חלי

– מה חמודה?

– מה את?

– אמא של איה

– אנחנו יודעות! אבל מה את שלנו?

– …

– בשבילנו, מה את בשבילנו?

– אה…את מתכוונת שצריך למצוא שם למה אנחנו?

– כן! אנחת רווחה

– אוקיי, מה אתן מציעות?

– דודה?

– לא. אני לא אחות של אמא וגם לא של אבא

– סבתא? מתערב אביהן ולא מבין את המלכודת שכרה לעצמו

– אם אני סבתא שלהן, אתה צריך להיות סבא שלהן…

– אז מה את?

– אני יכולה להיות פשוט אמא של איה אחותינו?

– לא!

 

– אז בואו נמציא שם!

–  טוב, אפשר תפוח חתוך דק דק, אבל ממש קודם?

אז התמזל מזלנו שאחיותיה של זאתי שלי מתוקות במיוחד ואני מחבבת אותן לא רק בזכות

קרבתן הגנטית לאחותן הגדולה והאהובה הנערצת על שתיהן, הן מקסימות עצמונית,

והקירבה שאני מרגישה אליהן צבועה בצבעים משפחתיים.

הן אחיותיה ומכאן שהן אוחזות חמישים אחוז חופפים אליה בדמיון מוחלט,

הן מזכירות לי אותה לפעמים באופן שגורם לי לתהות כששלושתן ביחד

איך זה להיות הורה ליותר מלילד אחד.

.

אז הנה לפניכם ולפני אתגר יצירתי בהמצאת מילה חדשה במילון המשפחות המתחדש:

חלי, מה את בשבילנו חוץ מאמא של איה,

או: איך קוראים לקירבה של ההורים, אמא או אבא, של האחים והאחיות שלנו

שואלים הילדים החדשים של האקסים שלכן/ם?

.

הצעתנו: דורה, קצת דודה וקצת חברה גדולה

ואולי נציע לאקדמיה ללשון חידוש…

.

 

משמורת משותפת, שיוויון בדמי המזונות #דעה

.

בית המשפט העליון קבע השבוע בפסק דין תקדימי ומשמעותי ביותר כי במקרים מסוימים של משמורת פיזית משותפת, משמורת פיזית משותפת, כלומר הילדים צריכים אם כך מחליטים ההורים לחיות חצי ימים כאן וחצי ימים בבית השני, את דעתי על משמורת פיזית משותפת כתבתי כבר. אקצר לכם את פסק הדין, אבות שיכולתם הכלכלית שווה לזו של האם, לא יידרשו יותר לשלם מזונות עבור הילדים במסגרת משמורת משותפת.

לסייג, ותודה לבית המשפט על זה, ל א מדובר בנגיעה כלשהי בחזקת הגיל הרך.

פסק הדין קובע כי בגילאי 6 עד 15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות ובהתאם לחלוקת הזמנים בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה. כבוד השופטת ברק-ארז תבורך נפשה מסכימה עקרונית לצורך בהפחתת המזונות במשמורת משותפת, אך סבורה כי הדבר צריך להיעשות לפי בחינת אחריותו ההורית האמיתית של כל הורה ולא רק מעצם חלוקת הזמן הטכנית.

כלומר, שיוויון יומי ופיננסי

מעבר לעובדה שאינה קשורה לפוסט הזה רק אזכיר שלא מעט מומחים טוענים שמשמורת משותפת פיזית, כלומר ילדים שצריכים להשתנע יום כאן ויום שם, ולעולם חייבים לזכור לקחת את המחברות למחר, את הבגדים לחוג, את הצעצוע האהוב בתיקים כל הזמן, היא נטל רגשי כבד לילדים, ולטעמי ודעתי משמורת משותפת היא דבר ה ר ב ה יותר חשוב, קריטי ורציני מהיכן ישנים.

.
מנסיון חיי ומשפחתי
העניין העיקרי במשמורת משותפת הוא אהבה, אחר כך אחריות, אחרכך ההבנה האמיתית, העמוקה, של שני המבוגרים האחראים שהדבר ה י ח י ד שקובע כאן הוא טובת הילדים, כל היתר, זניח. עשיתם ילדים, קחו אחריות. משמורת משותפת עניינה המרכזי, הכמעט יחד הוא שותפות גורל, הבנה שיש כאן ילד/ה/ים ששני הוריהם שומרים, מחליטים, קובעים, מחנכים, מגדלים אותם.
היא לא נמדדת בהכרח בכמה ימים ישנים איפה, או מי משלם יותר או פחות.
זה מתבטא במה שחשוב באמת, באחריות משותפת, החלטות משפחתיות, שוצפות גורל במשפחה הזו, גם אם התפרקה,
זו בעיני משמורת משותפת הרבה יותר משלושה או ארבעה לילות בשבוע.
שאבא ואמא מגיעים לחדר מיון אם נפלת מהעץ, ומגיעים לימי הורים, טיולים, אביפות הורים. ששניהם יודעים מה קורה בחייך, מי החברים שלך, מתי יש טיול או מבחן, מה שלומך ב א מ ת, זו משמורת משותפת!
והיתר זה רק היתר.
ובנוסף, אל נא נשכח את מצב שוק העבודה ואת הפער הידוע ברמות השכר בין גברים ונשים גם כשעושים עבודה זהה בערכה, הנושא מעורר בי מחלוקת פנימית עמוקה, שסע אמיתי בין הלב לשכל הישר, בין מה שאני מבינה לעומק שנכון והגיע הזמן לשיוויון אמיתי ובין מה שאני מרגישה. אני לא מתנגדת להחלטה כמובן, אבל המציאות הפרועה במגרש המשחקים האכזרי בעולם, בו לא מעט פעמים הילדים הם הכדור ( לא במשפחה הזו טפוטפוטפו ) אני מרגישה ( גם ) מעט פחד, גם אם לא מוצדק למה שצפוי ללא מעט נשים, וילדים.ומי שבוחרים מלחמה במקום משפחה, ליבי עליהם, ועל ילדיהם.
 /
/
הנה דעתי המוקלטת ומנומקת ב"גלי חום" # אני אמביוולנטיות מאד מאד מול ההחלטה הזו, מודה.
.

עתיד

.

  1. התגרשתם
  2. הילד/ה הקימו משפחה
  3. כלומר יש נכדים
  4. גם הורי הכלה/חתן שלכם גרושים
  5. חלקם הקימו משפחות חדשות
  6. לילדים יש ארבעה זוגות הורים, לנכדים גם
  7. סבבה, (לצורך הדיון, לא באמת) עולם חדש
  8. איך תהיה תורנות ארוחות שישי, ליל הסדר, ראש השנה, ימי הולדת?
  9. אחד לארבע שבתות? לילות סדר? ימי הולדת?

.

. לא באמת, רק מחשבה…

גבר

.

הוא גבר אולדסקול אבא שלי, בכל זאת תכף בן תשעים וחמש.

הוא חזק כמו אבא, שקט כמו קאובוי, יציב כמו עוגן, בעל אוהב שאין כאלה,

יפה כמו שהוא בעיני, אחראי, הגיוני, מעשי, חרוץ, רחב רוח, חשדן במידה,

עם מודעות חברתית ופוליטית עמוקה ובעיקר מן גבר שכזה.

יש לי צילומים שלו בצבא, במדים, במילואים,

על אופנועים, אופניים, מכוניות, אוטובוסים, טנקים.

מצלם, מפתח תמונות, מנגר, מתקו שעונים, מנועי מכוניות, חגורות, כסאות,

ארונות. כותב סיכומי משפטים, מנהל ארגון, מתווכח, רוקד עם אמא שלי,

שומע אופרות, בלדות איטלקיות, משחק שח, פוקר, אוכל מקרוני (לא פסטה),

ישן על הגב עם ידים משוכלות, לובש גופיות לבנות גם מתחת לכותנות,

מביט, חושב, מגיב לאט וברצינות, ותמיד תמיד דומה לעצמו.

אתמול צילמתי אותו בביתו, בביתם.

הוא וגורי בן השש, כלב מספר ארבע אני חושבת,

ענק טוב לב עם שם של גור כי-מי-חשב-שהוא-יצמח-להיות-ענק-כזה,

וחשבתי שמכל אלפי הצילומים שראיתי שלו,

הצילום הזה, גבר בן תשעים וחמש, כורסת הטלוויזיה הנוחה שלו בחדר המגורים בביתו,

מולו יושבת אשתו, כוס התה משמאלו, וידו מונחת בשקט, באהבה על ראש הכלב שלו,

מעניקה בטחון וסמכות ואהבה כמו תמיד, כמו שהוא נותן לכולם, אבא שלי,

הגבר הזה

וצילום שמראה הכל.

אבא וגורי

 

 

.

אבל את יודעת, נכון?

.

– את יודעת שאת אמא טובה נכון?

– אני מקווה

– אבל את י ו ד ע ת?

– השתדלתי

– אבל אמא, עמוק בלב את יודעת, נכון?

– כן רחלינקה, אני יודעת

– טוב מאד, ככה צריך


אני אומרת ולה ומצווה על עצמי לשנן גם. זה כל כך יותר קל להגיד מלעשות.

12661964_10153410921977828_4550517146547726950_n

 

 אמא ואני בשמש בנמל, יום האם 2016

.

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

צף ועולה ונעלם

.

.

אני חושבת (ומרגישה) שמכל הדברים המועילים, מארגנים, תומכים שאני שקועה בהם בחצי שנה

האחרונה עם שני אהובי המבוגרים עד מאד, הדבר הכי, אבל באמת הכי טוב (וכן) שאני עושה הוא

שאני מקפידה להגיד להם שוב ושוב איזה הורים נהדרים הם.

כמעט יום ביומו, באמת.

אני לא אומרת דברי שוא, אני לא מחניפה בגלל זקנתם, מה פתאום,

מה שאני כן עושה, אני לא מתביישת להחצין את האהבה שלי אליהם,

להבין ולזכור במקום העמוק שבי, שכל מה שתמיד יושב בין הורים וילדים, וצף ועולה בטיפולים,

בשיחות, במסעות אישיים, משמעותו אפסית מול מה שבאמת חשוב ונחשב, אהבה ותמיכה וזהו.

זה מה שיחשב בחשבון הימים והשנים המשותפים שלהם ושלי, כל היתר, זניח.

אני מלטפת אותם, או מחבקת, כל אחד לחוד – שניהם צלולים, מתפקדים במגבלות קטנות של

העשור העשירי לחייהם – ואומרת להם את המובן מאליו בקול רם ( לא רק בגלל השמיעה) וברור:

אתם הורים נהדרים, פשוט נהדרים.

כל מילה אמת, יהלום של אמת,

ואני רואה את הפנים שלהם, נוהרים ונרגעים והלב שלי מתרחב משמחה,

ככה פשוט.

וילון דורין

.

עכשיו לכו, צלצלו להורים שלכם, לסבאסבתא ותגידו איזו מילה של אהבה, בטח מגיע להם, לא?

.

וכל השאר זה

.

זה הפוסט הראשון שנכתב ישירות בפייסבוק והועלה לא דרך לינק לבלוג,

זה היה קל ונעים וזמין, אבל אני עדיין לא מוכנה לוותר על הכתיבה בבלוג שלי,

גם אם היא דורשת מקוראי (הנאמנים אני מאושרת להוסיף) ללחוץ על עוד קישור כדי להגיע אלי.

אבל זה כבר קרה והנה הוא במהדורה הבלוגית שלו.

.

בפעם הראשונה מאז שנפרדו דרכינו, אלפי ימים אגו, נתקלתי במי שהיה משפחתי, ובמובנים

רבים ישאר כזה לנצח, במפתיע ובמקום פשוט כמו הסופרמרקט.

הוא וחייו (בעצם זו אני שהובלתי אותו לאזור הגיאוגרפי הזה) פלשו לשטחי הטריטוריה שלי.

לשכונת ילדותי, שדות נעורי ומקום שבו כל רחוב וספסל ושביל ספוגים בזכרונות חיי מתמיד,

כך שזו לא הייתה הפתעה ובעצם די מפתיע שלא קרה עד עכשיו.

חיינו שלובים, אתמול הוא היה עם בת מספר שתיים בביקור חולים בבית שלי ( זה שפעם היה גם

שלו אפרופו בעלות על שטחים וזכרונות ), לפני שבוע בטח קפצתי לתת משהו לרכוש המשותף

המקסימה שלנו בביתו שלו, והטריטוריות מתערבבות ומתגמשות.

אבל בסופר,

בהליכה נינוחה,

איש ואישה בנפרד, פוסעים עם עגלות סופר נפרדות המכילות את הפשוט והאינטימי והיומיומי

(מה שפעם היה מוכר ומשותף) הרגשתי חוסר רצון עמוק וברור (שקצת הפתיע) לחשוף את

המשהו הפשוט הזה שלי לעיניו במקום ובסיטואציה רחבה כזאת – בלי להזכיר עינים ומבטים

מקפצים ממנו אלי וההיפך- אחרי שאמרנו היי והיי וחייכנו ממוזרות הסיטואציה, הלכנו בנתיבי

מוצרים אחרים, וחשבתי שעם כל השוני והמרחק אין ספק שיש לנו מצרכים דומים / זהים

בעגלות שלנו, המיועדים לאותו זוג עינים, לאותו מבט חום אהוב,

ואז הוא סיים ועמד שתי קופות מהקופה שלי:

יש לך תה שומר בבית שאלתי בקול,

לא, הוא ענה.

היא נורא אוהבת בימים האלה, זרקתי לו קופסא

והוא הושיט יד בפשטות ותפס את התה שזאתי שלנו אוהבת,

וכל היתר זה שטויות.

לבלוג

.

מיוּתַרוּת

.

דבר שאני מגלה דרך ההורים המופלאים שלי וזקנתם – הם בני מאה שמונים ושתיים ביחד –

בשבועות האחרונים בהם אני צמודה אליהם קצת יותר מהרגיל הוא המיותרות של כל כך

הרבה דברים.

ספרים שנקראו נמסרים.

שטיחים מגולגלים ומאופסנים.

הרהיטים מעשיים, הנוי והאסתטיקה, במקום אחרון בסולם העדיפויות.

הבית הולך ומתרוקן, הופך פונקציונלי לחיי שניהם בלבד (להוציא שולחן האוכל הגדול).

השיער קצר וקל תחזוקה, הבגדים נוחים, מחממים, לא מסורבלים ואין צורך בערימות בארון.

תתני, תמסרי, תעבירי.

שמפו נעים, מגבת יבשה, בית חם, זה חשוב.

דברים חדשים, מבגד עד כורסת טלוויזיה נתפסים כמכבידים, לא באמת הכרחיים אז בשביל מה.

ההתפנקות עוברת לאהבה, שמיכה רכה, ריבוע שוקולד טעים,

מוסיקה באוזניות, ישיבה צמודה על המרפסת, ליטוף אוזני הכלב שלהם, 

לקרוא עיתון (הוא), להכין מרק (היא), שיח השושנים שלו פורח, האפונה הריחנית שלה מבצבצת, 

פומלה מקולפת, תה ועוגיה ולשבת יד ביד.

תנו להם, ולא חסר להם דבר, אבל באמת.

 

.My favourite day-Winnie the Pooh Quote-Quote of the day-Winnie the Pooh and Piglet-Posted-on-Holly-Main-Comic-and-Illustration-Blog

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מעורר מחשבה, הרבה מחשבה.

/

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

lucky lucky lucky me

.

הבוקר אחרי ששמתי את זאתי במיונים,

זאת המילה הפופולרית ביותר בגיל הזה תזכרו, מיונים,

קפצתי להורים שלי לנשיקת בוקר טוב, לא אמא תודה אני לא רעבה, רגע, אני אוציא את הכלב הענק הזה,

מזל שרציתם איזה כלבלב שלא יהיה משעמם תראו למה הוא גדל, חמור. וחיבוק כמו שרק הם יודעים (כל

אחת ואחד לסוגו) והלכתי ליומי. 

הם סיימו לאכול, נכנסו למכונית, הוא (92) נהג כדי להגיד לרופא שלו שהכל בסדר אין צורך לעשות עניין

מכל דבר, בסהכ הוא טיפס לגג והברך קצת כואבת, והיא (קצת פחות, לא אומרים את גילה של הגברת)

נכנסה לירקן כי כולנו מגיעים מחר בערב לארוחת  שישי וחסרו לה כמה תפוחי אדמה, בכל זאת נהיה

בערך חמישה עשר, ולא תודה רחלינקה אני לא צריכה עזרה, רק תבואו.

.

Lucky lucky lucky me

.

תמונה לכבוד יום האשה

.

.

.

.

4 brills שחורלבן

.

.

סבתא, אמא, אחות קטנה ואני. הנשים הפרטיות שלי.

.

.

.

.

וגם קישור לרשימת עשר הנשים שבחרתי….

.

מה שכמה קרני שמש מצליחות לעשות

.

כשהן היו קטנות הן היו בסטי'ס כמו-שאומרים-כאן,

הזקנה הסכימה לקבל גורה בת יומיים ולהכיל עליה את כל אהבתה וחוקי אחות גדולה.

עברו בת מצווה שנים ואולי קצת יותר.

בזקנתן הן מתרחקות, בעיקר הכלבה הזקנה, העיוורת אך-מקשקשת-בזנבה-ללא-הרף,

אין לה הרבה סבלנות לבואי-נשחק-מחבואים של הג'ינג'ית, ו/או לאיך ההיא מזנקת עליה בהפתעה.

הן משפחה, מסתדרות.

כשהחתולים מנסים להשתלט על החצר וחורצים טלפים על הג'ינג'ית העדינה שלנו,

לולו פורצת מהבית לחצר בנביחות שאפילו החתולים המבעיתים בגודלם נמלטים ממנה,

בכל זאת אחות קטנה.

בשאר הזמן הן בסדר, לא מפריעות זו לזו,

לולו מחסלת את האוכל של החתולה והחתולה רק רוצה את אחותה הגדולה בחזרה, ולא מקבלת.

קצת עצוב לראות אותה מנסה ומנסה.

אבל היום,

אה….היום….

למען האמת זה כבר קרה פעמיים שלוש בחורף הזה,

אני מזהה יום עם קרני שמש, פותחת דלת לפאטיו ומניחה שמיכת צמר או שתיים ממש בפתח.

זה קורה לאט, אבל זה קורה. הן נשכבות זו ליד זו וסופגות שמש וסוגשל קירבה.

לא חלילה מכורבלות כמו פעם, הקטנה חפונה בזרועות הגדולה, המגוננת,

לא. זה כבר לא קורה,

אבל קירבה קורקטית – אני מנסה לא לגלוש לדוגמאות פוליטיות, קואליציוניות עתידיות –

קירבה קורקטית קיימת לאורך השעות שהן שם, זנב ליד זנב,

פרווה מדובללת נוגעת בפרווה מתוחזקת היטב,

ושתיים אהובות וזקנות נמסות בנועם מול השמש.

זנבות

חורף.

.

דודה

.

יש הרבה תפקידים במשפחה.

להיות בת למשל, הילדה של אמא, של אבא.

להיות אחיינית, בת דודה, אה, על זה דווקא כתבתי.

להיות אחות גדולה, אחות קטנה, גיסה, בת דודה שניה, יש כל מיני תתי תארים נוספים כמובן.

להיות אמא זה בכלל המנצח הגדול שאין לו רע ומתחרה,

אבל אני, אני מאד אוהבת להיות דודה.

אני דודה לארבעה, ועוד שתיים שאני מרגישה אליהן ככה למרות שהסטטוס הפורמלי שלהן אחר.

.זה תפקיד שיש בו את כל הטוב שאפשר להרוויח מהמורכבות הנפלאה הזו,

באינטימיות,

באהבה,

ברצון לתת, בפשטות שמקבלים בחזרה.

ביכולת להגיד הכל כמו לאמאבא, אח אחות. כמו למשפחה שלך באמת, לא זו שבחרת, זו שנולדת בה.

דמי זורם בדמם, אני חלק מחייהם מהרגע שנולדו,

הזכרונות שלנו שזורים,

כל הסבתות, סבאים, ימי הולדת, חתונות, בר מצוות ושאר עניינים אנחנו עוברים יחד,

בימי שישי אנחנו שם כמעט בלי חיסורים.

אנחנו DNA  אנחנו,

ואני אוהבת אותם באמת. באמת ובפשטות.

.

אני זוכרת את הראשונה, קילו ושלש מאות גרם, כןכן, 1.300 גר', רבעוף ממש.

קרחת, קטנה שאין כאלה ומיד הלב התמלא שמחה ושייכות. הבת של אח שלי. אני  דודה.

את אחיינית מספר ארבע ראיתי מגיעה לאוויר העולם באופן ממשי, בחדר הלידה.

ומאז זה בדיוק ככה.

מצד אחד, אהבה גדולה,

ומצד שני, איך להגיד, זה תפקיד שלא שוחה בתוך הורידים,

אין בו (כמעט) צרכים פולניים מובהקים,

אין בו (כמעט) חובות,

 

והוא מביא איתו (כמעט) רק שמחה, ובלי כמעט, פשוט הרבה אהבה.

דודה אתי ויוחנן

דוד ודודה מצטיינים

.

 

 

 

 

זה האבק שצבט לי את הלב

.

כשאור הפסיק להיות צהוב ולוהט והתחיל לעשות סימנים ראשונים אבל משמחים של אפור,

זה היה סימן של תכף סתיו. אז הלכתי לבקר את דניאלה שאני מכירה דרך נעה כבר שנים רבות,

וקניתי נעלים, שזו פעולה משמחת תמיד, אבל בחורף קצת יותר משום מה, וצעיף שנראה עשוי

מקורי עכביש, ככה הוא דק, ורקפת ראשונה לחלון כדי להזכיר לעצמי שתכף יהיה קר.

אחרכך נגשתי למגירות המסורגות שבהן זרוקות הנעלים שלנו.

אני עדיין מתעקשת על הפרדה, למרות שאין צורך מידתי, רק הגיון צרוף האומר שאם לא אשמור על

התיחום אלה-הנעלים-שלך-אלה-שלי-תשאלי-אם-את-רוצה, הנעלי דניאלה להבי החדשות שלי יככבו

במסדרונות תלמה ילין לפני שאני אנעל אותן בפעם הראשונה.

אז נגשתי למיון קיץ חורף והתחלתי במגירות שלה. קטן עליה, קטן, קייצי, דוקטור מרטין'ס, אול סטאר,

קייצי, אצבע אצבע אצבע, טוב ברור שזאתי עלתה מידה מהחורף הקודם, שלא נתחיל לדבר על שינתה

טעם וסגנון, ויוה להיפסטריות ולכרטיס אשראי של אמא בשבוע הבא. ועברתי למגירות שלי, התחלתי

מהעליונה, ושם, בפינה הרחוקה, המאובקת, שכחתי, נשבעת ששכחתי, מצאתי את אלה:

מידה 25, לכה שחורה, חגיגיות ומהודרות כמו השמלה שנקנתה באותו יום לכבוד יום ההולדת ההוא,

שהיה הראשון מהסוג החדש, אבל האבק שעליהן, האבק קימט לי את הלב.

ניעות כמיהה וגעגוע וזכרונות ושמחה ומה לא התערבבו,

אבל זה היה האבק שהפך אותי לקצפת נוסטלגיה פאטתית.

לא השנים שמאז, לא ההבנה שמה שהיה לעולם לא יהיה – כי יש כאלה שטוב שכך כמובן,

לא הפרידה המתקיימת מול נעוריה וחייה ואישיותה יום יום – כי גם בה יש כל כך הרבה טוב ומשמח,

מה שקימט, ונענע לי את הלב היה האבק שהראה במבט כמה זמן עבר,

ושיקף ימים וחודשים ושנים שעברו מאז שמלת הקטיפה ההיא,

והקַטְנוּת והילדוּת והימים והלילות וכל אותם שעושים לנו חיים.

ורגע לפני שהפכתי לערימת דמעות נוסטלגית נזכרתי שברומא וכו'

ויצאתי למלחמת התשה. עם נשק קטלני עדכני ורלוונטי לא פחות. נעלים. תוצרת ד. להבי.

והבטתי כשהנחתי אותן סתם מסקרנות זוג ליד זוג נזכרתי בטכסים של פעם.

הנעלים של איה והנעלים של אמא, כמה פעמים מדדנו את עצמינו בדיוק ככה בזמן אמת,

ולה לא הייתה סבלנות והיא מדדה כ מ ו ב ן את כל הנעלים של אמא, וגם את אלה של אבא.

וחיכתה שנגיע לאותה מידה ורצתה והכריזה כבר אז, כאילו היא יכולה לעשות משהו בנושא, שנשאר

באותה מידה, היא ואני, לתמיד. חשיבה טובה יש לזאתי.

וחשבתי ששתים עשרה שנה הן כל כך הרבה זמן,

ואיך נעלים שחורות מבריקות וחגיגיות יכולות להיות רלוונטיות גם פעם, לילדות חגיגיות וימי הולדת

של פברואר וגם לסתיו המרגש שמחכה בהווה לפחות לאמא אחת שאני מכירה היטב.

והברקתי אותן היטב, עם סמרטוט לח וחומר מיוחד,

עטפתי אותן בשקית נעלים רכה והנחתי בארון אחד, למעלה. למשמרת, לפעם.

.

אל תשאלו למי אני חושבת שאני שומרת אותן…:)

.

.

הקשר בין הג'ינסים שלנו ל D N A

.

.

היום היא הגיעה הבייתה בהפתעה אחר הצהרים,

בכל זאת שני, חמישי וכל שבת שניה, יש סדר בחיים.

אבל היא שכחה משהו וקפצה הבייתה לרגע.

חיבוק, נשיקה ויצאתי איתה להגיד משהו למי שהיה משהו אחד ולנצח ישאר משהו אחר בחיי, אביה.

עמדנו ליד השער ודברנו ופתאום היא עשתה איזו תנועה וראיתי .

לפעמים יש הרף עין, הבזק זמן שרואים אחרת מהרגיל.

היא חומת שער ועינים כמוהו,

זקופה ודקה כמוני, ושפת הגוף שלה זהה לשלי באופן שמדהים אפילו אותנו לפעמים.

והבטתי בה, בתכף שש עשרה הזאת,

שלכי  דעי מה מכל כוונותיך הטובות הצליח להחתם ולהשפיע עליה ועל חייה

וראיתי אותה עומדת במכנסי הג'ינס שלה, הסוודר הנוח, שלה, והנעלים המגושמות האלה,

בדיוק כמו שאני אוהבת,

וכנראה בדיוק כמו שהיא אוהבת,

כי אני כבר לא אומרת לה כמובן איך ומה ללבוש,

הורדתי עינים אל עצמי ופרצתי בצחוק. גם היא. גם הוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

/

/

אחרכך הוא צילם אותנו

.

D N A גירסת הפרברים

.

.

 

היום באתי להוציא אותו לסבוב שבת רטוב בכל זאת

התינוק של הורי

וצלצלתי והזמנתי אותן שיבואו גם.

איך הם יודעים שהם בני משפחה אנחנו לא מבינים….

הם נפגשים פעמיים שלש בשבוע בפארק המופלא, אבן החן של הפארקים, גן העדן של הפרברים,

תמיד בהמולה גדולה עם עוד כלבים ועוד אנשים. מכירים את אנשי הכלבים? אלה הנפגשים על

בסיס קבוע, לא מאורגן מראש אבל כזה שהופך לעוגן חיי הכלבים והבעלים שלהם? שם הם

נפגשים, אבל לא על בסיס יומיומי. היא שם יומיום ואפילו פעמיים והוא כאמור רק איתי,

ובכל זאת הם יעדיפו להיות יחד, תמיד. לא חשוב כמה כלבים נמצאים שם, לא חשוב שהיא

מעורה מאד בחיי הלהקה הפרברית, מהרגע שהאחד מזהה את השניה מגיעה, או ההפך, יש הרף

עין של עמידה לזיהוי ומתחיל הריטואל. מתחילים בריצה, עדיף במעגלים או סתם ברדיפות

המזכירות מערבונים. אדמה, דשא, מים, הכל הולך.

אחרכך מגיע זמן הנהמות, קפיצות ובעיקר חשיפת שיניים המצטלמת כאילו נשיונל ג'אוגרפיק הצליחו

להתקרב לקרב זאבים אכזרי ולא במשחק גורים  גדולים מהמקובל. חשיפת שינים ומי מכניע את מי

הם בודקים עם כל כובד כפות רגליהם הגדולות והכבדות.

ועוד נסיון

ועוד אחד

והתגוששות רטובה

ורק אחרי זמן רב הם מתחילים להאט, להריח משהו, להרים מקל שנשר כאילו היה אוצר, לגשת

לבסיס האם לבדוק שהיצורים הגבוהים עדיין שם, לשתות,

ואז הם נחים, בכל זאת תינוקות.

ואנחנו מסתכלות בשתי החיות העוצמתיות האלה ולמרות

שאנחנו עדיין לא מבינות איך הם יודעים,

ברור לנו שמעבר לדי אן איי הזאבי המשותף להם, יש

להם גם די אן איי משותף נוסף, גולדנברגי לגמרי.

והם ממשיכים שני אלה עד שאנחנו קוראות להם

ופונות הבייתה.

זוג זוג לביתו הוא, שני זוגות של בנידודים…

.

כל שנה

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא

אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי

נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,

גם אחרי שהוא עבר שכונה.

אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה

היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,

הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה

עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר

כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה

המעטים היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד

השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,

אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה

ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר

וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,

בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות

מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות

שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש

אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק

אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים

אותה אחד לאחד היום.

התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,

באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,

תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

סבתא רחל

.

.

כשכתבתי את הפוסט לפני שלוש שנים, בערב פסח, תאריך מותה של סבתי הלא מוכרת,

זו שהלכה לעולמה שבועיים לפני שנולדתי לא היה ידוע לנו. לפני שנה גיליתי, ועכשיו אני

יודעת וזוכרת. 29 בדצמבר יומולדתה של סבתא רחל.

.

כשאני אומרת סבתא, אני תמיד מתכוונת לסבתא יפה שלי. זו שהכרתי מתמיד.

שהייתה חלק יומיומי מחיי אפילו בשנים הרבות שחייתה בניו יורק. סבתא שלי הגבוהה,

היפה, המרשימה באופן יוצא דופן, מצמיתה במבטה ומרגיעה בליטופה.

את סבתא רחל לא הכרתי.

סבתא רחל נפטרה בערב פסח לפני המון שנים.

אחרכך נולדתי אני. רחל, רחלי. אין אדם שאוהב אותי, קרוב אלי, מכיר אותי,

שלא קורא לי רחלי על נגזרותיו של השם ברגע שהקירבה מאפשרת.

סבתא רחל לבית גלרטר הייתה יתומה.

אנחנו לא יודעים עליה כלום, ממש כלום,

חוץ מהעובדה שנולדה בצכסלובקיה והגיעה לרומניה כדי לגור עם קרוב משפחה,

כנראה אחיה הבכור, כשהייתה ילדה.

גלרטר,

תלמיד חכם אבא פירש לי. איזה שם יפה. צליל מוכר. ג ל ר ט ר.

תסתכלו עליה רגע.

תראו שכל מה שילדיה מספרים עליה, באהבה שלא נתקלתי ברבות כאלה,

על טובה, נעימותה, רכותה וחייה המורכבים והקשים באמת,

הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים,

משתקף בעינים הטובות שלה.

.

שבט השאירה אחריה היתומה הקטנה.

חמישה ילדים היו לה. אב'שלי, תכף תשעים הוא צעיר בניה, מחמל ליבה, שנים עשר נכדים.

עשרים ושנים נינים ובינתיים הצלחתי לספור עשרים וארבעה בני נינים.

.

סבתא רחל נפטרה בערב פסח, בטח היה חמסין כמו היום, והשקט המיוחד של הלפני עשה את

המקום הזה למה שהוא כבר אז, במיוחד אז, במיוחד לדור ההוא.

תכף משפחה. תשמחו איתה.

ח ג ש מ ח.

.

"טבעות" מקבל גוון סיפורי משפחות. הנה הטבעת של סבתא של דקלה ושל דקלה גם.

.

.

עגנון, ראנד והרולד רובינס נפגשו על המרפסת

.

.

.

החלון הגדול שהיה חבוי מאיתנו בוילון מתחילת הסתיו נגלה לעין הבוקר על כל כתמיו וסימני המים שהגשם

צרב עליו. גם צידו הפנימי אם נודה על האמת לא ממש בהק בצלילותו. וילון, מנקה ערמומית, מבוגרת לא

אחראית וזאתי שממש לא מבינה מה זה משנה אם לא רואים את זה בינכווכה אימי, הן כל הסיבות.

בקבוקמים כחולים, אני עדיין לא מבינה למה כל מנקי הזכוכיות למיניהם מכילים מים כחולים, ועיתונים.

אל תקרעי את גלריה של שישי מותק, ליסה תעלב, וחוץ מזה, תזכרי את הפטנט של סבתא יפה.

והתחלנו.

התזה, פיזור, ניקוי ואז מתכווצץ העיתון אל תוך ידה, או ידי, ומתחילים, אופס, מתחילות.

אנחנו מעמידות את כפות הידים שלנו זו מול זו כשהזכוכית הרטובה ביננו ומנסות לתאם תנועה וקצב.

אחד מהתרגילים הראשונים כשלומדים משחק הוא תרגיל המראה – את עומדת מול בן זוגך לתרגיל

וחוזרת כמראה על תנועותיו. זה יותר קשה ממה שזה נדמה, אבל כשמנקים חלון ענק בתחילת אביב

זה בסדר איך שזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

היא תלויה על הסורגים מצידו החיצוני באופן כל כך טבעי נאחזת ביד אחת, ובשניה מבריקה את השמשה,

שאני חושבת לעצמי בעודי מנסה לתאם את קצב ותנועות הידים שלנו, מעגל מעגל סטופ. מעגל מעגל

סטופ, שנה כיוון, שיתכן שאני מגדלת לי כאן גורת קופים מוצלחת במיוחד.

– יש לך מזל

– שמה? היא שואלת

– שלא היית ילדה בבית של סבתא לפני פסח

– למה? מה היה?

– מה היה הכי מה?

– תבחרי

.

– מה היה הכי מעצבן ונעים ביחד?

– נניח היא עונה בטון ההוא

אבל אני מזהה סקרנות, בכל זאת צריך לגמור עבודת שורשים עד סוף החפש:

אז ככה,

בערך שבועיים שלושה לפני פסח סבתא הייתה נכנסת למצב שאין לי ברירה אלא לקרוא לו

קדחת. אי אפשר היה לדבר איתה על כלום חוץ מעל תוכנית העבודה שבסופה, הבית יהיה,

א. נקי אבל זו ממש לא הייתה המטרה העיקרית

וב. כשר, כלומר פרור חמץ ע'ע לחם, קמח, בייגלה וכו' לא יהיה בבית הזה.

.

סבתא ולולי, המנקה רבת השנים ובעיקר הסיפורים והאהבה שאין-לי-מושג-איך-לא-סיפרתי-לך

-עליה-עד-היום היו מתחילות במבצע על פי סדר קבוע מראש.

לכל אחד, אחת ליתר דיוק, היה תפקיד קבוע שהשתנה רק מעט עם השנים.

היה יום שהמיטה של סבא וסבתא הייתה נגררת לחצר,

וכל בגדי הקיץ והחורף והסתיו והאביב היו נתלים על חבלי הכביסה שאת מכירה,

כן, אלה שליד עץ הלימון, והיו חוטפים מכות רצח עם המכשיר הזה נו..זה העשוי עץ ובקצה הוא

נראה כמו קשר.

היה יום שארונות המטבח כלומר מה שבתוכם היו פשוט על שולחן וריצפת המטבח ונרחצים

כאילו אנ'לא יודעת מה עבר עליהם ובתוכם, וניירות חדשים היו נפרשים עד-היום-אני-נשבעת

-לך-אני-לא-מבינה-למה-הם טובים, ולהכל היה ריח חדש.

לפעמים, עד היום, אל תגלי, אני מתפלאה, שכשהארונות מסודרים מבפנים, גם אם הדלתות

שלהם סגורות, מרגישים את הנקיון….נכון?

אבל היום שאהבתי היה היום של הספריה הגדולה.

ספרי קריאה אין טעם לקנות אמרו פעם. חבל.

בשביל מה יש ספריה?!

ספרי קריאה קוראים ןמחזירים, ואם ממש רוצים לקרוא אותם שוב, לוקחים שוב.

אבל אנציקלופדיות, אה…אנציקלופדיות זה עניין אחר.

ואז סחבנו בזרועות חזקות, כשהסנטר תומך ערימות ספרים למרפסת האחורית הארוכה והצרה

והנחנו אותם על המעקה לכל אורכו ואת היתר על הרצפה. אמא הייתה נותנת לנו סמרטוטים

טבולים במים וסבון והיינו מנקים את המדפים ומייבשים ואז היה מתחיל הזמן הארוך.

שעות ארוכות ורכות.

מתיישבת מול אנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, מבחר הסיפור – הסיני והאמריקאי האהובים עלי –

אלבומי נצחון, כיבוש ושאר נפלאות, זה יש בשפע. מדפים עמוסים במכלל, ההיא הגדולה,

הבג'ית עם מליוני הכרכים והטכנאי הצעיר – בכל זאת היה שם אח גדול שלמד ביד סינגלובסקי –

ושאר גדולי העולם, ממציאים, מגלי עולם ומה לא…

וביניהם התחבאו כן כן ספרי קריאה שהיו רכוש הבית,

חלקם הושאלו ממקורות אחרים וחלקם פשוט היו.

עגנון, איין ראנד או אפילו אלוהים ישמור הרולד רובינס שהיו מילים אסורות ומרגשות בספרים שלו.

אני מתיישבת על רצפות המרפסת המשובצות כתמי אבן,

השמש מענגת בחום אביבי ראשון את הכתפיים ואמא אומרת תזהרי עוד לא ממש קיץ,

ואני מתחילה.

במטלית יבשה מנגבת ספר – אחד אחד, את כולם, בלי יוצא מהכלל – על ארבעת צלעותיו וכריכתו

ואז מדפדפת את דפיו כדי לאוורר אבק נלכד, סוגרת אותו בנקישה, אוחזת בשתי ידיים ומכה מכה,

שתיים על המעקה, למגר שאריות אבק שהצליחו לחמוק מהטכס השגור על ידי.

ספר ספר עבר את ליטוף מטלית האבק שהשחירה במהירות והוחלפה באחת אחרת, ספר אחר ספר,

דפדופים מהירים ומלאי אבק ומוך שהניבו לפעמים הפתעות.כרטיס קולנוע ישן של אבא ואמא,

צילום מימים רחוקים שאמא שמחה למצוא – באמת התפלאתי איפה הוא, תראי, דודי היה בן שנתיים

וירד שלג בתל אביב! בתל אביב רחלינקה, אי אפשר להאמין –

ואני מצליחה לקרוא מילה, קטע ולפעמים אפילו פרק שלם לפני שאמא מזכירה שזה לא יום כיף,

ויש הרבה מה לעשות, וצריך לנגב שוב את המדפים.

.

– תגידי אמא – אני רואה ניצוץ מוכר בעינים שלה – תגידי,  בימי הביניים, כשהיית ילדה,

לא היו שואבי אבק….?

– אם היית ילדה אז….זה מה שהיית עושה ביום שני בבוקר.

– אבל זה מה שנעשה ביום שני בכל מקרה….

– בדיוק.

.

עשרים שנים ושחף

.

.

.

איך לא ידעת, תגיד?

איך לא הבנת, לא זכרת שנסיכים לא אמורים למות?

בטח לא בגילך, לא ככה, לא לפני שהם הופכים למלכים באים בימים.

אמרת לי… ביום ההולדת של סבתא זה היה, נכון?…

אמרת לי: טוב, את לא כזאת דודה, בת דודה…לא משנה….אפשר לדבר איתך ממש..…

אז למה לא דברת תגיד?

אם היית מדבר, אם היית שואל,

הייתי מספרת לך שיש מחיר בלהיות אחר. קצת שונה.

לא הבנת ילד?

לא הבנת שיש מחיר לרגישות שלך, לסקרנות, לנפש המלאה שלך?

שיש מחיר לחיפוש האין סופי הזה.

לתהיות, להתבגרות של נער חושב ומרגיש ומקסים המחפש את עצמו מול החיים כולם.

ובמחיר נסיך קטן ויפה תואר יש ברכה ויש קללה.

יש יופי ואושר ויש עצב אין סופי.

יש בדידות ויש רגעי אהבה טהורה.

יש חוסר אונים ויש רגעי ספוק והארה.

ומאותו מקום. בדיוק מאותו מקום של הבדידות, שגם אם אין לה סיבה אובייקטיבית, ניראת לעין,

מובנת לאחרים, היא נחוות כאמת צרופה, של העצב והחיפוש, גם בגיל הסוער והמבולבל שלך,

ולפעמים גם אצל "הגדולים" התהיות והתחושות מסעירים את הנפש,

בדיוק מאותו מקום זוהרים היצירתיות, הנדיבות הרגשית, היחודיות, המשמעות והאהבה,

כמה אהבה. בדיוק מאותו המקום.

הברכה הפנימית והקללה הפנימית.

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום והקושי הבלתי נסבל שלו גם.

אם היית שואל, הייתי מספרת לך, שבסופו של דבר אהוב שלנו, בסופו של חשבון,

זה שווה. בטח שווה.

שאי אפשר לבחור להיות מי שאתה.

וגם אי אפשר לבחור להיות מי שאתה לא.

טוב שהיית מי שאתה.

רק אם הייתה לך מעט סבלנות. מעט.

לגדול. להתבגר מעט. להבין שזה מה שיש –

ושזה שווה. הם דווקא בסדר, החיים האלה.

כמה, כמה עצוב וכמה חבל שלא חכית –

שחף יקר ואהוב.

נסיך קטן.

אם רק היית מבקש – כמה כבשים היינו כולנו מציירים לך –

כבשים כמניין כוכבי שמים. כמספר גרגרי החול. ויותר.

ועכשיו –

אני רואה אותך פורש כנפיים בכחול הגדול וטס. חופשי סוף סוף.

.

.

.

.

.

.

.

.

עשרים שנים מי היה מאמין.

.

בנידודים

.

.

בני דודים זו קרבה משפחתית אופטימלית.

מצד אחד קרבת דם ממשית ומרוכזת, מצד שני לא על בסיס יומיומי, בלי אהבה/עצבים/חשבונות עבר/

מיקומי במשפחה, שלא מעט פעמים מהווה סוג של סיר לחץ לא פשוט מול אחים אחיות.

הם בדרך כלל בני אותו גיל, פחות או יותר.

מקובצים בשכבות גיל. הגדולים, אלה שחוגגים הכל ראשונים. בר מצווה, צבא, חתונה.

אלה שמביאים לסבאסבתא נכד ראשון ובכלל, אלוהי הבכורות והראשונות מבודדיפ בענייני "הגדולים".

האמצעים, שזה אנחנו, שכבת ביניים רבת משתתפים –

משחקי כדור, מונופול, שינה בחופשים אצלינו או אצלם – לפעמים נשאר מהחופש זכרון חזק במיוחד

פטפוטים, קינטורים ושותפות גילאית מול הגדולים וגם מול הקטנים, אלה שנשארים הקטנים לתמיד,

לא יעזור להם כלום.

ואין כמעט חשבונות וחשבונאות , כמעט.

מי גנב את האפיקומן הכי הרבה פעמים כשהיינו ילדים, או ויכוח על איזה זכרון או מה סבתא אמרה או

באיזה צבע היו הכסאות בפינת האוכל של סבא, זה בתנאי שהפוליטיקה מחוץ לטריטוריה.

בדרך כלל פוגשים אותם בארוחות משפחתיות. אצלם, אצלינו, אצל הסבים כמעט תמיד לשישי, שבת,

וגם כמובן בליל סדר, חגים, ימי הולדת מצומצמים – אנחנו והאחים והאחיות של ההורים פלוס הילדים,

חתונות, בר מצוות, בריתות ושאר שמחות, עד שאחרכך מצטרפים שבעת ימי אבל ואזכרות.

.

ובת דודה גדולה.

בת דודה גדולה היא מעמד נפרד.

כשאת ילדה, בת דוד גדולה היא בדרך כלל דמות על-סף-האלוהות.

אמא, אחות גדולה, חברה, אפילו הגננת או המורה שלך, אף אחת מהן לא מצליחה להרטיט – כן,

להרטיט – את לבך, את האוויר בחדר, את ההתרגשות שנוכחותה מאצילה על כל ארוחת ערב,

חגיגת יומולדת או סתם מפגש משפחתי. כשהיא משחקת איתך, את מאושרת, כשהיא נותנת לך

שמלה שכבר קטנה עליה, או מצמה את שערך לשתיים מדוייקות, את נשבעת שלעולם לא תפרעי

את שערך וכשאומרים לכן שאתן דומות או שואלים אם היא אחותך הגדולה, אז בכלל….

.

לי הייתה כזו.

היא הייתה / עדיין גדולה ממני בשש שנים והייתה מופלאה מכל בחינה אפשרית.

ג ד ו ל ה בשש שנים. יפה להתעלף. אמריקאית. לבושה בורודים מהודרים ומהוקצעים.

מדברת אנגלית עם אמה ואחיה, עברית במבטא קל איתי, מתולתלת כחולת עינים.

גרה רחוק. מגיעה לעיתים נדירות, וחגיגיות ממש. מסתורית בעיני. מלכותית. נסיכה ממשית.

היא ניראתה כמו היילי מילס, גם אני.

כשאמרו לי שאנחנו נראות אחיות, הלב שלי היה נעצר מעונג.

אחר כך כולם גדלים ומתפכחים מתחושת האלוהיות וההערצה עד….

עד שלבת שלך יש בת דודה גדולה ואת מחייכת ולבך חם מול אהבה נקיה כזו,

ואת אוהבת את בת אחותך בגלל עצמה כמובן וגם בגלל שהיא בת דודה גדולה מוצלחת כל כך.

.

.

פוסט מוקדש לנטע, בת הדודה הגדולה של הבת שלי ולרוני הרפז גולדנברג הבן דוד הכי גדול שלי שמת הרבה יותר מדי מוקדם יוני2017


.

ארבע נשים ושמלות

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.

בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

ההורים שלי, הנישואים שלי, והאצבע המשולשת

.

.

אבא שלי התחתן עם שמוצניקית,

בדרך, עם השנים – מעולם לא הצלחתי לברר איתה איך "זה" קרה –  קרה משהו והיא פנתה

ימינה. כמה ימינה מעולם לא בררתי, אבל ימינה. יותר מדי ימינה מהממוצע המשפחתי.

לדעתי במהלך השנים היא התייצבה על קו הימין המאד מתון או אפילו למרכז, היא מודה

בחצי פה, לפעמים, וגם זה לא בפנינו.

אחרי שנים של עמידה מול כולנו, וקרבות מילוליים, רגשיים לא פשוטים, בעיקר מולי,

לדעתי היא כבר לא יכולה להודות שאנחנו צודקים. אבל אני כמעט משוכנעת אם הייתי

רואה את הפתק שלה בקלפי בשנים האחרונות, לא הייתי שוקלת את פיטוריה הזמניים,

כמו ששקלתי בלא מעט שנות בחירות.

אבל אז, בשנים שהיינו חמישה אנשים בבית ההוא, התוצאה של הפערים האידיאולוגים

ביננו, ביני לבינה, בין אבא ואני – השניים האחרים פחות נלהבי פוליטיקה – לבינה, הייתה

אש, לא פחות.

בשנת בחירות הבית שלנו היה עולה בלהבות. לפחות להבות הפה שלי.

איך התחתנת איתה תגיד, איך…אז מה אם היא יפייפיה, ומקסימה ויש לה לב כמו העולם

כולו…אז מה…..איך התחתנת איתה א ב א?! הייתי צועקת מתוסכלת.

לא הבנתי איך אשה אינטליגנטית ומקסימה כמוה חושבת שהירדן הוא גבול הגיוני למדינת

ישראל במציאות העכשווית, לא גיאוגרפית כמובן. לא הבנתי איך אדם נאור כמוה מחבר

מילים למשפטים וטיעונים שבשנים ההן, פשוט העבירו אותי על דעתי לא פחות מהיום

והייתי צועקת, רותחת, מתווכחת, מסבירה לה מה דעתי עליה, טורקת דלתות, חוזרת,

בוכה מתסכול, את-אמא-שלי-איך-את-יכולה-ומה-אכפת-לי-מאברהם-אבינו –

והוא. הוא ישב שם, מחוייך, סובלני, אדם שהתפכח מהאידיליה והאידיאלים הקומונסטים,

אבל נשאר הומני בכל נים מנימי נפשו, שיוויוני עד קצה גבול מחשבתו, שכלתן, שקול,

ושמאלן לחלוטין. אבא שלי ואמא שלי.

פעם הם היו שמאל וימין ברורים.

פעם היו ימין ושמאל ברורים.

ואנחנו באמצע. באמצע ביניהם.

איך הוא הצליח לגנוב את שלושתכם היא לא מבינה עד היום,

זה לא הוא – אני עונה לה, לא מפויסת אבל קצת, ממש קצת יותר סבלנית, מולה בנושא

הזה. פוליטיקה גם היום – זו האמת. זה הנכון. אני שם בגלל האמת אמא, לא בגלל אבא.

זה מה שנכון. איך אפשר אחרת, איך את לא רואה?

ככה גדלנו. ככה גדלתי.

בין שמאל מפוכח, הומני, ציוני, סוציאליסטי וימין ציוני/הסטורי/רגשי אם אני יכולה להמציא

טייטל לדעותיה של האמא האהובה שלי. גם בין שכלתנות ורגשנות, מעשיות וחופש פנימי

והמון, ממש המון אהבה, ופעם בארבע שנים – פעם זה החזיק מעמד ארבע שנים, זוכרים?

פעם בארבע שנים הוריקן בחירות היה שוטף את הבית, שוטף וקופץ ומרגיז ומלהיט ונעלם.

עד הבחירות הבאות.

ואז התחתנתי, סוג של התחתנתי, עם שמוצניק, סוג של שמוצניק, ירושלמי דור שני שואה.

לא ממש שמוצניק, אבל שמאלה בטח. בטח שבטח איזו שאלה.

זה מעולם לא עמד בחיים האישים שלי למבחן המציאות הדבר הזה.

חיים ואהבה עם מי שחושב ומאמין בדברים הפוכים ממני.

גם לא עם הגבר שאתו חייתי חיים ואהבה ומשפחה.

מעולם לא התאהבתי בגבר שדעותיו היו ימניות ממרכז ממשי – לא מתוך הצהרת כוונות או

אפליית גברית על רקע אידאולוגיה וסייגים, לא. ככה זה קרה, וגם אז במקרה אחד של

אהבה עם מישהו שהאמין שד'ש תציל את המדינה – הבית סער בבחירות ההן כאילו חזרתי

לגור בבית הורי.

בסופו של דבר, באופן הכי טבעי עשיתי משפחה עם אדם שדעותיו זהות בהרבה לשלי.

לי יגדלו ילדים שלא יצטרכו בילדותם לפחות לבחור, סוג של לבחור, בין אמא לאבא,

להתלבט או להיקרע בין נכון ולא נכון, צודק או לא צודק, זכות אבות או מציאות חיים –

לפחות בבית פנימה, בין אמא לאבא, חשבתי לעצמי בהפגנה ההיא עם אבא שלי,

עומדת כבדה, סוף חודש שישי, מלטפת את הבטן ומסבירה לילדה שגדלה בתוכי

שיש שירים לשלום, בטח שיש, ויהיה בסדר חשבתי עד שהדלקתי רדיו בדרך הבייתה.

.

ואז ההיסטוריה חזרה על עצמה כמו שלא הייתי מאמינה שאפשר.

זה הבלוג שלי. החיים שלי. אני כותבת כאן ע ל י. מסביבי כמובן חיים עוד אנשים.

עליהם אני מנסה לא לכתוב, בודאי לא ברמות אישיות, פולשניות. פרטיות מדי.

הפוסט הזה מספר עלי ועל התובנה המפתיעה והמאוחרת שלי יש לאמר,

שלהיסטוריה אכן יש מיגוון דרכים לצחוק לאנשים ממש, אבל ממש מול הפנים,

ולהרים אצבע משולשת גבוה, ממש גבוה.

 

.

.כל מילה על אנשים אחרים, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם, רחוקות משלי ככל שיהיו, תמחק מיד.

אוקינוס תוצרת בית – אחרון ודי

.

1. שיחה מקדימה

– לְמָה?

– לְאוקיינוס.

– תגידי לאט, לְמָה?

– לאוקיינוס אמא, א ו ק י י נ ו ס

– לָמָה?

– לָמָה מה אמא מתוקה שלי?

– לָמָה אוקיינוס.

– לָמָה לא?

– לָמָה כן?

– כי זה רעיון מגניב ומקורי

– כבר היית מגניבה ומקורית כשהתחפשת לכביש

– מתחשק לי עוד פעם

– אבל לָ מָ ה?

– כי ככה אני.

– סיבה מצויינת

– תודה אימי

– אין בעד מה גיברת, בעצם את יודעת מה, יש בעד מה……

– אני יודעת, בגלל זה אמרתי תודה

– יאללה, לעבודה.

אוקיינוס. איך מתחפשים לאוקיינוס?

2. תוכנית פעולה

רשימת קניות ראשונית:

שמלה כחולה

גרבונים כחולים

חומרים שאפשר לגזור מהם דגים, אצות, סוסוני ים, מדוזות, כרישים, דולפינים

אולי מדבקות לאמבטיה?

אולי וילון אמבטיה עם ציורי ים?

דבק חם

דבק דו צדדי

צדפים?

גלים? איך גלים? ממה הם עשויים?

נפטון, פוסידון h e l p

3. רכישות והתחלה. אין כאן באמת מושג איך זה יהיה.   


שמלה כחולה


מדבקות נגד החלקה באמבטיה


שלושה סוגי מדבקות וירוקת מוזרה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

 

 

בית הספר האנטרופוסופי מוכיח את עצמו. היא לוקחת חוט ומחט ותופרת בפשטות וטבעיות,

לקנות מחר: צבע דבק תכלת וכסף לגלים /  גרבונים כחולים /  ספרי כחול או פאה כחולה /

לאק ציפורניים תכלת /  סוסוני ים וצדפים? /  עפרון איפור כחול /  לחשוב על הנעלים /

ואם ירד גשם??

טוב, האוקיינוס רטוב, לא?

4. מתחילה להסתמן תחפושת

גרבונים כחולים וגלים מנצנצים


פאה ארוכה ממש או ספרי שער כחול אם יהיה לא נוח

עכשיו אפשר להתפנות לענייני היום, מחר נחזור לאוקיינוס……..

5. סוף דבר

 אז מסתבר שפאות, כחולות או לא כחולות מאד לא נוחות וכובע גאוני ותמנוני נשלף ברגע האחרון

.

.

.

.

.

.

.

מגפיים לבנים עם עוגנים החליפו נעלי בובה, שני דגיגונים צויירו ליד העינים של מי שסירבה

אל-נא-תנסו-להבין-הגיון-בת-ארבע-עשרה-להתאפר-בתכלת-או-טורכיז-או-אולי-סתם-כחול :)

והאוקיינוס יצא לפגוש את:

המתנחלים – כיפה שמוטה, תנ'כ ביד, דגל ישראל ואחד גם התעטף בצעיף כתום,

האימויים – שחור, הכל שחור, איפור כבד, פוני שמוט הצידה,

הדבורה מאיה, קופידון, ילדת סוכריות, פסנתרנית, כיפה אדומה בחצאית קצרה ממש, דורותי,

ואת כל המורים שלהם, מחופשים למשעי.

אני לא התחפשתי השנה לראשונה,

אבל היי, הייתה לי המצלמה שלי אז כששאלו, התחפשתי ל….פאפרצי.

היה רטוב ונפלא.

אוקיינוס סוער ואהוב, בדיוק כמו הבת שלי.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

מכל הסיפורים

  .

נכתב באפריל 2007.

כבר כמה ימים, כמו רב כותבי 'רשימות' אני משערת, נפתח אצלי בראש מנוע חיפוש אינטואיטיבי,

בתוך ומתחת לחיים ולענייניהם השוטפים, מתנהל חיפוש "פוסט יום שואה" – מה לכתוב?

והמנוע סורק ומאתר סיפורים ונושאים וקישורים אישיים "מתאימים" –

וצריך או יש רצון לבחור אחד. אבל איזה?

  .

.
סיפורו של דוד איבניצקי, בעלה של דודה אתי האהובה שלי שהיה שריד אחד ובודד ויחיד

למשפחתו הוינאית/ רוסית שנכחדה כ ו ל ה בשואה, על כל יובליה. כולה. משפחה שלמה

חוץ מגבר צעיר ויפה תואר שהגיע עם עלית הנוער לארץ, בנה חיים, התגייס לשורות ההגנה,

פגש והתאהב על כלות בעלמה יפת תואר ונפש, דודה אתי שלי. סיפור האהבה היפה והסוער

הוביל מהר מאד לנישואיהם. שבועיים לאחר החתונה ויום לפני פריצת הדרך לירושלים,

בנסיון אחרון לפרוץ דרך לעיר במצור נהרג דוד/אדה עם ששת חבריו במארב אכזרי באזור.

למחרת נפרצה דרך בורמה. מושב משמר השבעה נקרא על שמם ואת סיפור הנצחתם היפה

במושב אספר ביום  הזכרון. אחי הגדול דודי נקרא על שמו. עלינו זכרו. על משפחת אשתו,

מלבדינו, אין בעולם אדם היודע את סיפורו, וזוכר אותו.


גבר אחד, צעיר ויפה תואר המחבר בחייו ומותו את השואה ואת התשובה לה.

.

או אולי לכתוב פוסט ספרים, על האובססיה שהייתה לי בנעורי לספרי שואה.

המשפטים "עם הפרצוף הגויי שלך היית ניצלת" –  "העיניים הכחולות האלה יכלו להציל את חייך"

היו חלק מחיי, מפס הקול ששמעתי,  בדיוק כמו הצביטות המכאיבות בלחי.

כמה רציתי להיות אחת  ממאה הילדים שלי –  של לנה קיכלר – זילברמן,

ואיך במשך שבועות וחודשים, בכל פעם מחדש, גרתי בכיכר שלושת הצלבים.

.

או אולי הסיפור/מיתוס על שורשיו של שם המשפחה של סבתי/אהובתי –  ב ר י " ל  –

הספור שמאגד בתוכו להרגשתי את תחושת האחיזה בזהות היהודית.

גם אם הקשר לשואה עקיף, הקשר שלו לאנטישמיות ישיר לגמרי.  לפני המון המון שנים –

הרבה לפני הפרעות שקראתם עליהן בקישור, חיה משפחה יהודית  גדולה ומאושרת ברוסיה.

הזמנים החלו להיות קשים. התחילה רדיפה אחר יהודים.

בקיצור, כמו שסבתא אמרה: התחילו צרות גדולות ממש.

כינס ראש המשפחה המורחבת, רייב יהודה לייב את כל בני המשפחה. בני דודים שניים

ושלישיים, אלמנות וקרובים רחוקים גם. את כל מי שהיה קרוב במקום אחד ואמר:

צרות גדולות מתקרבות אלינו, אינני יודע מה יהיה, מה יעלה בגורלנו ולאן נתפזר בבוא

הימים. אני מבקש מכולכם,  מכל הנוכחים בחדר וגם אלה שלא יכלו להגיע, בזה היום

ובזה הרגע לשנות, כולנו, את שם משפחתינו ל ב ר י " ל –  בני רבי יהודה לייב.

בכל פעם שבן משפחת ברי'ל  יפגוש לדורות הבאים אדם הנושא שם משפחה זה,

ידע כי קרובי משפחה הם, כי הגיעו מהחדר הזה בו אנו מכונסים עכשיו. משפחה.

זה הסיפור. לפני ארבע/חמש שנים פגשתי בחזרות ל "בנות בראון" את  ירדן בר כוכבא.

זכרתי ששם אביה לפני שעוברת ע'פ דרישת צ'הל היה ברי'ל.  שאלתי אותה,

וירדן פערה עינים מוכרות וסיפרה את אותו סיפור בדיוק.

את הקירבה המשפחתית ביננו עדיין  לא הצלחנו להוכיח – ארנון? –

אבל את צבע העינים הזהה שלנו והחיבה האינסטינקטיבית אף אחד לא יקח משתי הבנות

למשפחת ברי"ל.

וקישור חשוב למי שמחפש שורשים ורוצה נקודת התחלה טובה  Jewishgen.org –

קל להרשם, לתפעל ומפתיע לפעמים בתוצאות.

.

– או אולי לספר על סבא של איה – דב קווסלטר, אבא של אבא שלה –

שלמרות נעוריו הכואבים בשנות המלחמה ובשואה כנער צעיר כל כך, בן יחיד להוריו ואדם

רגיש  במיוחד שלמרות החותם הרגשי שנחתם בו, הצליח לבנות ולחיות חיים מלאים וטובים.

הקים משפחה, כתב ספרים, תרגם  עשרות ספרים –  מהרמן הסה ועד מילן קונדרה דרך פאוול

קוהרט ורבים אחרים וניצח את הרעים כמו שאומרת איה.

סבא גיבור הייתה אומרת עד שנפטר בשנת 2008, ברח מהמחנה בשואה וניצח את הנאצים.

האם הסיפור הלכאורה 'רגיל ' של סבא דב הוא בעצם הסיפור שצריך להפנים ולזכור?

הסיפור שבסופו  "הטובים ניצחו" – גם אם המחיר לא נתפס?

.

אולי לנסות למצוא קישור ולבקש מכם בכל לשון של… לנסות להשיג את השידור החוזר של

התוכנית 'חוצה ישראל' עם שמואל וילוז'ני ששודרה לפני שנתיים וחבל שלא משודרת שוב.

וילו שהוא הכי 'דור שני' –  עשה את הסרט "אבאלה בוא ללונה פארק" לפני כמה שנים.

סרט מסע מופלא עם אביו ואחותו בחזרה "לשם" –

אתמול הוא דיבר עם רינו על עצמו, על אביו, על הסרט, דור שני, ילדיו  ומה לא.

הכי שאפשר. באמת.
.

– וכמובן שאני יכולה לבחור בסבא שלי היקר אברהם וייספיש. בן בכור לעזריאל וחנה לבית צ'רט

ששינה את שם משפחתו לבן – ישראל אחרי המלחמה, כבן לדת היהודית, בן ישראל.

הוא הגיע לארץ הרבה לפני המלחמה, ב 1929 וזכה לחיים טובים בארץ, כמו חלק מאחיו

ואחיותיו ששרדו וחלקם עדיין צובטים לי בלחי בחגים ומועדים. שיינה פונים הם אומרים,

גוטה נשומה הילדה. רחלינקה.  הם איבדו אחות צעירה, בת זקונים מפונקת ויפה ושני אחים,

פרץ הסוחר הרווק  ודויד שנכחד עם אשתו ובתו הקטנטנה.

ועוד פלג משפחה גדול אבד אצל החיה הנאצית בפולין  ורוסיה.

דודים ודודות וסבאים וילדים וילדות והמשפחות שלנו:

בוך ולאוטמן וצ'רט ווייספיש ויתר ענפי המשפחה האישית שלי.

כל אחד סיפור, כל אחד עולם.
.

– או להזכיר את  בן דודי כבוד הרב – מייקל מרדכי שודריך –

היום הרב הראשי של יהדות פולין – אמריקאי, דובר עברית רהוטה, מצחיק עד דמעות,

אדם זאת אומרת בחור דתי ונאור, היפי בנשמתו, רב אורתודוכסי גאה ומשכיל המוכיח 'להם',

מתוך עצמם וחייהם. הוא גר בוורשה שבועיים/ שלושה בכל חודש ונוסע הבייתה למנהטן ואז

חוזר לוורשה להזכיר להם.

רבי –  לפעמים זה משעשע אותי שהבן דוד הפרוע והמתוק שלי, הוא כבוד הרב הרציני והמכובד

לאנשים רבים אחרים – הרב הראשי ליהודי פולין. הוא דואג בקפדנות ומסירות אין סופיים לשימור

הזכרון שלנו שם. דואג לזכרון ולשימור הרבה אתרים יהודיים, מגלה קברי אחים, נתקל באיומים,

מותקף על ידי אנטישמים ועדיין יום יום חוזר ומזכיר להם. בעצם נוכחותו וחייו שם. שלא ישכחו.

שחלילה לא ישכחו.

.  .  .  .  .  .

כל אלה. שלא ישכחו.

.

אם הייתי עכשיו

.

אם הייתי עכשיו,

בבוקר המסויים הזה,

בת שש או עשר. חמש עשרה, עשרים ושתיים,

או אפילו בת עשרים ושמונה מגיעה במיוחד,

הייתי, ממש בשעה הזו, בוקר מוקדם של ערב פסח,

לוקחת את שולחן הפורמייקה האדום,

כן, זה שעדיין עומד שם במטבח, אותו אחד בדיוק,

גוררת גם את חמשת הכסאות האדומים. היום כבר, סוף סוף יש אחרים.

– רחלי אין סיבה לגרור, זה משאיר סימנים על הרצפה –

אל השביל.

אוויר הבוקר עדיין צונן ובכל זאת, מסורת זו מסורת ועד הצהרים הכל חייב להיות גמור וחתום.

אנחנו יחפים, בגדים קצרים והשולחן והכסאות מחכים על השביל.

אם הייתי שם עכשיו,

הייתי מושכת את הצינור ה א ר ו ך, מביאה קערה עם מים חמימים מהבית, סבון כלים,

ספוג קשיח לשפשוף ומטליות. בוקר יום ליל הסדר שלנו התחיל.

הצינור נפתח. מים בשפע, קרים. כמה קרים.

סבון וקצף, קיטורים והנאה. הכל מתערבב.

מנקים ומשפשפים מתלוננים וצוחקים מחפשים בחריצים ובפינות ומבקשים אישור מאמא.

אחרי שהכל מסובן ומעלה קצף ובועות שוטפים, ועוד קצת,

וגם את מי שמסביב ואם אמא או אבא בסביבה מעיזים גם אותם.

אחר כך,

בזמן שהשמש וסימני האביב הראשונים מתחילים לייבש את הרהוט החף מכל פרור חמץ

אני אוכלת פרוסות לחם טרי מישהו-הביא-מהמכולת אחרונות בגעגוע מוקדם, עוד לפני החסך,

שולחת רגליים לחות אל השמש שתייבש גם אצבעות ברווז וגפיים קפואות וחושבת איפה סבא

יחביא השנה את האפיקומן ומה כדאי לבקש אם אני אצליח למצוא אותו לפני כל הבנים האלה..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הנה אני, שומרת על סבא ועל האפיקומן…חג שמח

.

זה קורה לעיתים נדירות

היום קרה דבר שלא קורה הרבה.

שקורה לעיתים נדירות.

נסעתי לארוחת יום שישי – הילדה שלי לא הייתה איתי – מהימי שישי האלה –

אבל כבר לא היינו שם שני ימי שישי אז החלטתי שכן.

כמה רמזורים ביני לבינם? שבעה שמונה?

חשבתי ללכת ברגל, חצי שעה, ארבעים דקות, לשמוע מוסיקה ולנקות יסורי מצפון

אבל בסוף נהגתי כמובן וכשהגעתי, התברר שאף אחד לא מגיע בשישי הזה.

והיו לי אבא ואמא לבד.

אני ילדת אמצע,  בדרך כלל ילדת שוקולד לא מנוחמת.

אבל היום,

בהפתעה,

אמא ואבא שלי היו רק שלי.

ישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום במטבח, נרות השבת שלה עדיין בערו.

היא לא הכינה ארוחת ערב ממש גדולה ומושקעת כמו בשישי רגיל. ככה ארוחה באמצע.

לא סלט, ביצה יוגורט של אמצע השבוע שלהם, אבל גם לא ארוחת שישי גדולה כמו תמיד.

והיה לכולם זמן. ושקט.

וחיפשתי איתו באינטרנט איך צריך לגזום את עץ התות שקניתי להם ליום נישואיהם השישים לפני שנתיים

וכבר מניב פרי וצומח כמו אוקטופוס זריז וצריך לרסן אותו. והעלתי לה משחק חדש למחשב, והיא הראתה

לי כמה דברים יפים שהיא הכינה השבוע, וירדנו למרתף, אפילו לא הצצתי לבאלאגן שבחדר חושך,

פעם זה היה המקום שהיינו מבלים בו שעות ארוכות והוא הראה לי כסא ישן שמתי, הבן של רחמים ומזל

פינה כי סוף סוף מכרו את הבית שלהם הוא שאל אותי

בטח-בגלל-שאני-אוספת-רהיטים-מוזנחים-מרופטים-ברחוב-ומשייפת-וצובעת-ואוהבת-כי-יש-

עליהם-חיים-וזכרונות מצא ומשפץ ובעיקר מתקן עם הידיים האלה, אם אני רוצה אותו התעלתי על

עצמי ועל הדחף להגיד בטח ואמרתי שאני מנסה להפסיק להכניס דברים הבייתה, הגיע הזמן להוציא.

והלכנו לראות אם הלימונים כבר הבשילו בחצר מאחור. לא.

והדשא מצהיב מעט וצריך אולי להשקות קצת יותר את עץ המנגו כדי שהפירות יהיו מוצלחים השנה,

וקצת פחות את הורדים שסוף סוף הוא הצליח איתם וראיתי איך הוא קוטף ורד פורח ומניח לה באגרטל

קטן ליד המחשב…

והם סיפרו שהם רואים את הסידרה הזו כל יום "חשופים",  בגללי כמובן, ובעצם הם די בעניינים,

למרות שהאמת, הם מעולם לא ראו כלום דומה לזה וקרוב לודאי גם לא יראו.

ושאלו קצת עליה ועל בית הספר בשנה הבאה, וחטיבת ביניים מי היה מאמין ואיפה הזמן שלי היא

שאלה בתמהון איך אפשר להאמין כמה מהר הוא מתמוסס, וקצת על העבודה ופרנסה ואפילו בעדינות

עדינות על עניני גברים וקצת התווכחנו על כמה אני אחראית או לא – הוא כמובן בטוח שלא – בענייני

כספים – תמיד תהיי הילדה הקטנה שלנו, תפסיקי להתלונן – והוא התלונן ש"הארץ" נהפך לעיתון יותר

מדי כלכלי, והמדינה ליותר מדי קפיטליסטית – טוב, אם "דבר" לא היה נסגר הוא לעולם לא היה למנוי

בעיתון אחר כמובן. ואכלנו, ונתנו לכלבה שלהם את כל השאריות ממש ליד השולחן אפילו שזה מקלקל

את האילוף שלה….

והיינו ביחד

ואף אחד לא הפריע ולא הגיע לתבוע חזקה על אבא ואמא שלי

ולהצהיר שהם גם שלהם.

לא אח, לא אחות, לא נכדים, לא נכדות ואפילו לא שתי נינות תאומות בנות ארבע, מתוקות ככל שיהיו.

אף אחד.

אמא ואבא שלי היו היום רק שלי .

ואני רק שלהם.

שבת מ נ ו ח ה.

ככה אני מרגישה עכשיו.

.

רשומון ליל סדר ראשון

.

בשנת 2007, אמא שלי אפשרה לי, סופסופ לערוך את ליל הסדר בבית שלי. זה היה

הישג לא מבוטל ורגע אחרי ה"בסדר" ההססני שלה, הבהלה שלי התחילה.

הכתיבה הדקדקנית בבלוג, עזרה לי מאד לשמור על סדר, נקיון וקור רוח .

אני מקווה שמי מכן/מכם שקורא כאן ולפניו המשימה הכי,

אבל הכי מפחידה בתולדות המשפחה היהודית לדורותיה,

ימצא ברשומון הזה מעט עזרה…..אחים אנחנו.

חג שמח :)


 עוד 15 ימים 

אמא שלי מרשה לי לערוך את ליל הסדר השנה.

שנים אני מבקשת/מתחננת –  לא. התשובה היא תמיד: לא. הבאתי חתן. הבאתי נכדה.

הבאתי מחותנים (לכמה שנים, אבל בכל זאת…) מה עוד צריכה בת להביא לאמה

כדי לקבל אישור שהיא "גדולה", לקבל רשות לערוך סדר פסח למשפחה?

אני מארחת אותם. את בני משפחתי, שבט לא קטן, באופן די קבוע.

ימי הולדת, ימי נישואין, מפגשי בני דודים, מסיבות הפתעה, האחרונה לפני שבוע,

אני מחלקת משימות ומארחת אותם בשמחה ובקלות.

אצלי בבית, בחצר, על הדשא, בלב. איפה שאפשר. אבל ראש השנה ופסח?

נייט – כמו שאמא שלה הייתה אומרת. לא!

היא שומרת כשרות. אני לא והיא לא סומכת על אף אחד שידע מה ואיך.

הבטחתי ואמרתי שתסמוך עלי, שאני לא אבזה את אמונתה ואכבד את כלליה.

הבית לא יוכשר, אבל הכלים שיבשלו בהם ויאכלו מהם יהיו חדשים, כלומר,

כשרים לפסח.

נאדה. כלום. עקשנית כמו א-גאליציינר, קשת עורף כמו אמה.

אבל בראש השנה האחרון תפסתי אותה ברגע של חולשה והיא הסכימה.

לא כל כך בגללי, אני חושבת, כמו בגלל חולשתה ועייפותה – ולי, האמת, לא אכפת למה.

אני מרגישה שקבלתי את "האישור" – ואני שמחה ובאמת אשתדל להצליח.

לשמח אותה. את אמא שלי, אם היא לא תוציא אותי מדעתי כמובן,

לפני השני באפריל 2007.

במסגרת רשומונים שאני כותבת כאן, לארועים דורשי סידורים וארגונים –

ראה יומולדת, ראה מרק העוף שלי או כריך שוקולד של בוקר.

אני פותחת רשומון ליל סדר ראשון בחיי:

ישראלית, יהודיה, חילונית לחלוטין, לגמרי ומתוך הכרה מלאה, סנטימנטלית עם צורך

בטכסים, משפחתית עד גיחוך עם תא משפחתי קטנטן של שתיים ומסביבו שבט רעשני.

אידישקייט לרוב וקטנטן, חינני שנוגע לימי הולדת, מסיבות וכנראה לילות הסדר –

הפוסט הזה יהיה א ר ו ך, די משעמם אני משערת, בהמשכים,

ויסתיים כנראה מאוחר בלילה שבין השני לשלישי במרץ.

בעוד שבועיים ויומיים. עצות יתקבלו בשמחה לאורך כל התהליך –

תאריך היעד –  יום שני –  2 אפריל 2007

מספר המסובים – 18 בינתיים. מחפשת יתומי פסח.

.

עוד 13 ימים 

רשימה. כל מה שעולה בראש. אפילו אם נראה אדיוטי, מיותר ועל סף הכפייתיות.

רק למי שיש זכרון שהוא ישות עצמאית בתוך מוחו הוא, ע'ע הפרעת קשב מבין את
חשיבותן של רשימות, הכורח בפרטים הקטנים וגדולתה של הדקדקנות:

  • כסאות – לא הכתר הלבנים של אמאבא – למי יש? כמה עולה?

 עדכון: מצאתי 12. ב'אייס' מוכרים ארבעה מתקפלים במאה ש'ח. גם באיקאה

  • חמורים ופלטות לשולחן – איקאה?

עדכון: אין. היו המון. נגמרו. לא יגיעו עד החג

  • ולי שולחנות מתקפלים – צריך 2 – למי יש. כמה עולה?

-השגתי אחד. בהום סנטר ואייס – מאתיים ש'ח – בערך שני מטר אורך.

  • מפה. צבע. לבן?שמנת?
  • מפיות. בד? (שלי כבר הרוסות) לבקש מאמא שתכין? זה ישמח אותה? צבע?

יין. איזה? כמה?

–  מאמא: הכוס הישנה הכחולה של אליהו שהגיעה מ'שם', הכיסוי מצות שסבתא רקמה,

הצלחת העגולה ומה שעליה, ההגדות, כיפות אם חייבים –

לא לשכוח צלוחיות לביצים קשות ומלחיות.

קישוט: להנביט את החיטה בכלים נמוכים ביום שני הקרוב, שהחיטה תנבט ותגיע לגובה טוב.

–  להחליט עם איה מה היא רוצה להכין בעבודת יד ליד כל צלחת.

–  כמה כלי הגשה צריך?

–  נרות. נמוכים. גבוהים. צבע?

–  לברר כמה גדול צריך להיות סיר כדי לבשל מרק עוף ל20 סועדים?

–  שטיח לנקות בבית או נקיון מקצועי?

–  חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד כבר חודש!

–  להשלים כוסות יין. כפות הגשה.

–  להכין רשימת אוכל מדוייקת ודקדקנית. קודם תפריט – אחרכך לבדוק אולי חלוקת תפקידים צנועה

למען שלוות נפשי ורשימת קניות. כמובן.

.

 עוד 11 ימים

 בקור קצר באיקאה. הקצר ביותר מאז ומתמיד. רק השלמות.

– 12 כוסות שתיה רגילות.

– 6 גביעי יין.

– 6 כוסות שתיה נמוכות, מזכוכית עבה לילדים.

– מפה. זוג וילונות תכלת/אפור 300×180 חולק בין אורית וביני. תהיה מפה מקסימה.

אם לסקרלט מותר לתפור שמלה מוילון, לי מותר גם…

– מפיות גדולות. לבנות.

– נרות נמוכים לבנים. נרות יותר גבוהים תכלת.

– 20 צלוחיות זכוכית קטנות לביצה קשה ומי מלח.

– תבנית חדשה לתנור – מטעמי כשרות אמא.

– צלחות זכוכית פשוטות ומאד שטוחות – כלי הגשה.

– מגבות ידים קטנטנות לבנות.

– נייר אריזה וסרטי קשירה למתנות.

.

אחה'צ – עוד 11 ימים 

עכשיו סרט פרסומת? בזמנים כאלה? שבוע לפני לילי הסדר?

עכשיו? נמחקו חמישי/שישי/שבת/ראשון/שני מהסידורי סדר –

לא להתלונן. להתארגן.

– שוקי. זיקרי. דחוף!

– מניקור פדיקור – בגדי קיץ. סנדלים.

– שזוף? לבדוק עם שירי הבימאית

– קוסמטיקאית

– איפה איה תהיה? חופש פסח.

– חזרות

– מדידות

– חוזה. לביאה.

.

עוד 8 ימים

התחלה של תפריט. חייבת ללכת לישון. יום צילומים ארוך מאד מחר.

– גפילטע – ביצים קשות + מי מלח + תפוחי אדמה

– מרק עוף – קניידלך + אטריות פסח

– צלי בשר בשורשים ויין – עוף בתנור – איך? כמות?

– שעועית ירוקה – שום/טימין – אפונה ירוקה – נענע

– תפוחי אדמה בתנור – שמן זית/מלח ים/רוזמרין

– תפוחי אדמה בנייר כסף – רוטב צלי

– למה אסור אורז??!!

– ברוקולי או כרובית – סלט חסה וינגרט – סלט ירוק אחר

– פרפה – טבעת ג'לי שלושה צבעים

– עוגה – עוגת אגוזים – גלידה

– אגוזים על השולחן – לדאוג לעוד כמה מפצחים

לעשות רשימת קניות. לנסות לחלק משימות!

סוג של פניקה. מעולם לא חלמתי חלומות מוזרים כמו בשבוע האחרון.

חלומות שבהם מעורבים אפיקומנים, פטרוזיליות ובני משפחה רעבים וכעוסים…

H E L P  .

.

עוד 4 ימים 

חזרתי. הסרט צולם.

הילדה שלי שברה יד. הדברים שבחצר נלקחו בחלקם הגדול לשמח אנשים אחרים.

הראיון ניתן. הצילום צולם. בני דודי הנחמדים אישרו לי להגיע לפיקניק בשבת בלי אוכל,

ואני מבינה שנשארו לי כמעט רק ענייני אוכל ולוגיסטיקה. אולי. אולי יהיה בסדר –

מקרא: – v נעשה. נגמר. בסדר. x – לא נעשה. לא יקרה. לא נורא.

v – כסאות –
v – שולחן + 2 מתקפלים גדולים
v –  מפה – הוילון מאיקאה ואם הוא לא מספיק ארוך, 2 לבנות משני הצדדים.
v –  מפיות. לבנות גדולות ומצויינות + יפות כסופות קטנות שקבלתי השבוע :)
v –  צלוחיות לביצים קשות ומלח
v – תה בטעמים שונים ולבדוק שיש מספיק קפסולות קפה.     .
v – איה קיבלה מינוי: אחראית על סידור המקומות! כל היום כתבה כרטיסים מעוטרים עם השמות
וכתבה בעניין והתרגשות ארבע/ חמש אפשרויות של סידורי ישיבה. מי מחבב את מי. מי רוצה לשבת
ליד מי. מינוי מוצלח!
v – שלושה כלי הגשה לכל תוספת שמוגשת לשולחן.
v – נרות. נמוכים/ לבנים. גבוהים/כסופים.
v – סיר של 5 -7 ליטר מספיק כדי לבשל מרק עוף ל20  סועדים.
v – נרכשו כוסות יין. כפות הגשה. עוד 'סט' לששה איש. פותחן יין.
v – מתנות לילדים ולנוער. לא גדולות. ככה בינוניות.

x – חשמלאי. האור בכניסה ובשביל לא עובד. אולי. אולי מחר.
x – להנביט את החיטה ( קישוט ירוק ומקסים) בכלים נמוכים ביום שני הקרוב. לא יקרה. שכחתי
לקנות אדמה וגם אם אקנה מחר בבוקר, היא לא תנבט מספיק גבוה עד יום שני.
x – שטיח – אין סיכוי. נקי, מלוכלך. שטויות.
x – אייל הגנן אחרי חודשים שלא טיפל בגינה – לא יכול עד החג.

חלוקת אוכל –

אמא –  גפילטע + חרוסת + חזרת

אחותה – עוגת אגוזים + סלט סלק (היא התעקשה)

אחותי –  סלט חסה + פרפה + קרח + תפוחי אדמה קטנים בתנור

גיסתה –  קניידאלך

חמותה – עוגה שהילדים אוהבים מאד מאד

בןדודי –  יבוא אלי נכין ת'צלי + שורשים ביחד בבוקר.

אני –  מרק עוף + עוף בתנור + תפוחי אדמה + 2 תוספות ירוקות +  אולי אספרגוס +

ביצים קשות ותפוחי אדמה רגילים + ג'לי קינוח.

לא לשכוח. ממש לא לשכוח –

שמיר למרק עוף. / גלידה. / מצות. / חתיכת דלעת למרק. / קיסמים. / לימונים ללימונדה. /

להטעין מצלמות. / לרוקן מצלמות. / כיפות? / להזכיר לאבא לא להחביא אפיקומן מאד גבוה

לטובת ….לא רוצה להגיד מי הכי קטנה ונמוכה במשפחה ויש לה יד שבורה. /

להחליט סוף סוף איך להכין את העוף בתנור ולהתארגן בהתאם./ לצלצל. / מייל חג שמח למי

שצריך ולמי שרוצים. / לזכור שחופש פסח, אולי סרט מחר בבוקר?

לשתות, לנשום ולישון.

.

מחר

אתמול היה צריך – על פי השעון והתכנון – להיות יום בית.

סידור,קניות אחרונות, בישולים לא של הרגע האחרון, סידור שולחן –

אבל בתיכנונים, כמו בתיכנונים עבר חלקו הגדול בצילומי בקורת של יד שבורה של ילדה בת 11

דיונים עם אורטופדים מסוגים שונים אם השבר מתאחה ממש כמו שצריך או שאולי צריך להוריד, ליישר,

לקבע שוב – נגמר טוב. הגבס נשאר. והיום שתוכנן להיות רגוע התחיל –

16:00 – קניות הכרחיות – כמו נניח העוף למרק. העוף לתנור.

מצות! בדרך פלאית שאלה אותי סבתא מבוגרת אחת היכן מונחות המצות בסופר –

והבאתי לה ונזכרתי בעצמי, זה לא היה רחוק מליל סדר בלי מצות.

סילאן. פטרוזילה. שמיר. ג'לי בטעם תות. פרפה אננס, שיהיה. סודה לדודה ששותה רק סודה.

מגבות נייר, מה עם יערות הגשם? בסדר, מטליות מבד. מיץ חמוציות, לא קשור אבל צריך.

ממתי יש דיסקים לצריבה בסופר?

החג הזה עושה לי סחרחורת.

יש משלוחים?

מספיק.

הבייתה!

לא לשכוח כלום. מה צריך? מהצריך? איפה הרשימה?

אין רשימה? למה אין? יש. לא כאן. איפה? בבית? מה צריך? מה צריך? add. לא לשכוח.

מה צריך?

18:00 – הסלון מתפנה בחלקו. השולחנות נפתחים לאורכו מפינת האוכל.

אחיינית ארוכה שוטפת כסאות מתקפלים – אחיין יותר ארוך מטאטא ומפנה גזמי גפן מהשביל –

אחותי הקטנה, אמם, עושה מה שצריך.

מפה נפרשת על השולחן הארוך. קצרה מדי, בניגוד לתכנונים.

מפה לבנה נגזרת לשניים כדי להיפרש משני קצוות המפה התכלכלה.

סימטריה. שאמא לא תראה שגזרנו, שלא תבין למה. דור שלא ידע בזבוז.

לא הפנים שימי דב יוסף עברו חלפו מבלי שוב.

אמאבא מגיעים. משלוח אחרון. כוס אליהו שנא להיות זהירים איתה, היא בכלל צריכה להיות במוזיאון

יודאיקה או בבית התפוצות, כיסוי מצות וסכו'ם כשר לפסח.

ואבא קטף והביא פומלות של סוף עונה. בשרניות ועסיסיות ממי הגשמים שנאגרו בתוכן.

אין כמו הפומלות של סבא אומרת נכדתו הקטנה מכולם, וצודקת.

איה מכינה הפתעה. כותבת על המחשב את תפריט הערב במליצות מסעדנים יוצאי מסעדות 3 כוכבים:

מרק העוף האורגני, הצח והמנוקד בדברים טעימים, המבושל בירקות העונה המובחרים בתיבול אמהי

בגוון ורשאי עם פטרוזיליה ירקרקה וטריה בלי ניקוד צהבהב ועוד דברי הל מפארי אוכל גליציינרי.

21:00 – כולם קצת רעבים. בולונז לכולם. כולם הולכים.

22:00 – כולם הלכו. איה שלי נרדמה. פיג'מת מעבר, פנים רגועים, אור לילה.

יד מגובסת נשמטת מהמיטה. כבד לה. היא נאנחת בשקט, מסובבת גב וממשיכה לישון.

אהבה. כמה אהבה.

יהיה בסדר אני מרגישה. אני יודעת.

ובלב בפנים אני מחייכת. יודעת שיהיה בסדר. שאני לא באמת באמת 'מפחדת'.

כבר הפקתי ארועים גדולים בהרבה, המשמעות המסורתית/משפחתית מרגשת אותי.

כנראה שבאמת גדלתי.

זה גם משמח וגם קצת מעציב.

.

 עכשיו. היום.

ומרב עייפות הפוסט נשאר על מסך המחשב. לא לחצתי סנד שיגיע לבלוג.

היום נסדר את הבית. נלך לשדה הגדול לקטוף חרציות.  אולי נרחץ את לולו הכלבה שלנו  –

אני מביטה סביב –  המרק עוף כבר מריח ומציף. העוף במרינדה.

את התוספות נבשל לפנות ערב. כמה שיותר מאוחר.

כוסות היין והשתיה מבריקות והפוכות על השולחן, הצלחות הגדולות מונחות במקומן,

הכסאות במקום, בתי הנרות, הנרות, המפיות,

הנצנצים שהיא כל כך רוצה שיתפזרו על המפה כי הם בזהב ומחגגים הכל,

ההגדות בערימה. עוד מעט נערוך ונקשט את השולחן הארוך, נעטוף מתנות, נצלצל לחברים ממש

קרובים לאחל חג שמח, נדפיס את התפריט ונניח אותו על כל צלחת.

ילדה נרגשת.

לפנות ערב נתקלח, נלבש בגדים חגיגים, נדליק את כל הנרות,

נביט על השולחן ונחשוב על מי שעוד מעט יגיעו אלינו  –

ונתעצב מעט על אלה שלא  –

ונגיד בלב תודה.

איזה כיף. מ ש פ ח ה.

סבא שלי בראש השולחן ואני לידו כמובן. חג שמח.

.

 איך היה?

פעם כשנשבר והתרסק ונמעך לי הלב, בעוד אחד מאותם הימים או הלילות כשבכיתי ודברתי ושאלתי

את ק. חברי מציל חיי – אבל נכון שהוא היה מתוק? –

ק. צחק הרבה ואמר לי משפט שאני מחזיקה בכל פעם שיש לי צומת באהבה –

את רואה רחלי, הוא אמר, זו כוחה של אהבה –

הרבה מילים אפשר להגיד עליו, על הגבר הזה, אבל אני מבטיח לך באופן אישי שאין אדם בעולם

חוץ ממך, שהיה בוחר לתאר אותו, להגיד עליו שהוא מתוק. כוחה של אהבה.

אז ככה היה ליל הסדר. אין אדם בעולם שהיה חושב שהיה מושלם או שהמשפחה הגדולה, הרעשנית,

הפטפטנית והפתוחה בחלקה כל כך, לפעמים הכל על השולחן  – והסגורה כל כך מצד שני –

יש דברים וסודות שעדיף שילכו איתנו –

שסוחבת זכרונות מהפלמ'ח וההגנה וימי זכרון אישיים ומספרים כחולים על היד ונער אהוב ונמהר אחד

שאיננו מסיבות אחרות  – שמזכירים בקול לפעמים ומתגעגעים תמיד, וגירושים שכואבים להרבה,

ויחסים פשוטים ומסובכים, וחשבונות פתוחים וכאלה שנסגרו ופתרונות ומענות ושמחות –

וילדה בת 11 שמצאה את האפיקומן – כן. כן. שמחה גדולה –

וביקשה יום כיף עם סבא וסבתא –

והשתכרה לראשונה בחייה ( הרבה הרבה צחוק. הרבה ) –

ותפריט מודפס לתפארת הזכרון ובן דוד אהוב מהצד האחר של המשפחה, שלא היה איתנו ודיבר איתי

אל תוך הלילה ב"סקייפ" –

כשהכל כבר היה שקט, חוץ מהמולת הלכלוך שעדיין ממתינה לי –

ונזכרנו ודברנו –

ואבא שליטף לי את הלחי כמו שרק אבא שלי יודע,

תנועת יד שחופנת לי את הלחי בדיוק גנטי ומרגיעה לרגע את החיים, ואמא שלי……

אמא שלי שאמרה לי שהיה יופי.

וכמו שק. אמר –

זו כוחה של אהבה. כל אהבה.

תם ונשלם.

.

10 משפטים ששומעים הכי הרבה אחרי הגירושים

.

.

.

.

.

זה אצל אבא

–  הייתי / עשיתי עם אבא

–  אבא כבר סיפר לי

–  אבא קנה לי

–  אבל אבא אמר לי ש…

–  אני מתגעגעת

–  אני יודע

–  אני לא יכול / אני אשתדל

–  מתי  זה? בסדר

–  אני לא אתגרש אף פעם. אף פעם.

הספר

.

.

חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

אז מה אם אני השוקולד # ילד סנדוויץ

.

.

בכיתי שנמאס לי להיות באמצע,

ואני זוכרת את המורה שושנה מביטה לי בעיניים, במבט גולדה מאיר שלה,

עם הריש והלמד העמוקים ואומרת: אבל רחלי, את האמצע של הסנדביץ', השוקולד.

אז מה?

לא ניחם.

והאמת,

כל האמת, רק האמת,

עד היום יש משהו לא מנוחם בעניין הזה.

אני מרגישה השוקולד, זה נכון. אבל עדיין, זה לא מרגיש "פייר".

זה לא פייר להיות ילד סנדביץ, ילד אמצע, אפילו אם אתה השוקולד.

חוזרת הבייתה וההוא, הגדול, נסיך העולם, בכור הנכדים, הילדים, האחיינים ומה לא,

יושב ליד תחנת הרדיו שלו, מרסס סימני מורס לעולם, זורק מילה, בטח אל תפריעי שכזה

וחוזר לענייניו. אני מביטה, מטאפורית, לצד השני, וההיא שהגיעה אחרי, על דקיקותה,

העינים החומות והעמוקות שלה והשקט שלא עבר לה, הנגטיב שלי, מביטה בי, ושותקת.

והבנתי, אני לא זוכרת באמת מתי,

אני לא חושבת שיש החלטה מודעת, אבל כמו בכל משפחה יגידו לנו הפסיכולוגים

מוצא לו כל ילד, או ילדה, טריטוריה בלעדית בתוך הג'ונגל המתורבת הזה ע"ע משפחה,

יוצר לעצמו חלקה הורית בלעדית לו,

מיצוב אישיותי, לקיחת תפקיד בתוך המערך הזה,

פיסת אדמה שעדיין לא נכבשה על ידי אחרים,

והבנתי כמו כל ילד אמצע אני חושבת שיש לי שתי אפשרויות:

או להכנע לגורל, לההפך לילדה הכי טובה, צייתנית, מְרַצָה ומצויינת ולאסוף מחמאות/

שביעות רצון מאבאמא, להיות הצאצא הכי נוח בבית ןלקטוף פירות הוריים מתוקים,

או לשלוח שני מרפקים חדים וברורים לשני הצדדים, למרפק בכל הכח ולהגיד בקול רם

וברור,מטאפורית, בטח מטאפורית, כדי שאבא ואמא ישמעו גם:

תעשו מקום, זה המקום שלי! זו אני! תסתכלו, בדיוק באמצע. תראו א ו ת י.

חלק גדול מההתנהלות שלנו בחיים מתהווה ומושפע מהמיקום הילדי בתוך המשפחה.

סוג האנרגיות, המלחמות הקטנות, המדוברות ואלו שלא, על טריטוריות, החלטות,

מי מחליט עלי ומי ממש לא.

האם הוריך זיהו את האדם שבילד שהיית, איפשרו לו חופש בתוך המערך המשפחתי?

האם לימדו אותך, איפשרו לך להתפשר, או להלחם על מקומך?

לימדו אותך שאת/ה מי שאת/ה בלי קשר למסביב?

איך היה אחיך הגדול מולך. השגיח? שמר? העליב? הקטין? לימד? העצים?

ומי לימד אותך להיות גדול/ה מול הקטנ/ה החדש שהגיע?

איך לשחק עם קטנים, איך להיות הגדול, אפילו שלא הכי גדול.

איך שמרו על בטחון האהבה שלך כשזה החדש הגיע?

האם לימדו אותך להרגיש משפחה מול יתר העולם?

לשאוב כח ובטחון ובעיקר, בעיקר אהבה מהאנשים האלה, גורמי האושר והההפך לו,

והתסכולים, וההוכחות, והשיעורים המשמעותיים בחייך?

האחים והאחיות שלך. דם חייך. דם הוריך. דמך אתה.

יש את ההסבר הבנאלי וכמו שאמרו טובי ידידי: אם זה לא היה מדוייק, זה לא היה בנאלי,

לגָדול, לַבְּכור, יש מקום יחודי.

הריון ראשון, גידול כמעט מקודש של תינוק, למידת ההורות, טוטאליות אמאבא,

ללא מתחרים, ללא יריבים. אין מי שיסיט את תשומת הלב שלהם ממנו,

אין ספור זכרונות וצילומים ובעיקר, בעיקר בלעדיות של שנים לבד עם אבאמא.

ואז הגענו אנחנו, הילד השני.

ומי היה מאמין, גם עכשיו הרבה תשומת לב ניתנת לראשון,

בעיקר אם ההבדל הוא שנים קטנות בינו לבין זה החדש מקרוב בא.

שלא יסבול מטראומה, שלא ירגיש בצד, שלא ירגיש שהחדש גנב לו את אמאבא.

הקטן לא צריך הרבה עכשיו.

עובר זמן, האיזון המשפחתי התארגן.

הגדול יודע שהוא הוד מעלתו, נסיך הכתר,

השני מבין שהמקום הטוב הזה, של להיות הראשון תפוס כנראה באופן סופי

ומתחיל להתמקם במקום שנראה על פניו, לא רע.

צעיר המשפחה, הקטן.

יש שם יתרונות הוא/היא ממלמלים לעצמים בקול מופתע.

פינוקים, אפשרות להתנהג כמו קטן כשמתחשק לי,

ואם אני רוצה להתנהג כמו גדול, אני מקבל שפע 'כל הכבודים'.

O.K – אומר השני, להפסיק לקטר. להיות מציאותי. התמקמתי…דווקא בסדר….

הוא מחייך  לעצמו.

ב ו ם!!

יום אחד, מי היה מאמין, מגיע הבייתה אחד ממש קטן.

נו, מה עכשיו לוחש לעצמו מופתע השני שכבר ממש לא יודע מי ומה הוא/היא-

מה קורה, מה אני עכשיו?

אתה גם גדול וגם קטן – לוחשים לאוזניו המבוגרים בטון שהם לוחשים כשהם מנסים

לשכנע אותך לבלוע תרופה מגעילה – איזה כיף לך!!

אהה, חושב השני והולך לחדר לנסות להבין מה העניינים עם החיים האלה.

והחיים ממשיכים

ובאמת

כל מה שאומרים הוא יותר נכון ומדוייק מההפך:

לגדול/ה מותר די הרבה כי הוא הגדול, המוביל דרך, הבוגר, האחראי,

לקטן/ה  מותר די הרבה כי הוא הקטן, המפונק, הבן זקונים וככה זה,

ולנו,

אם אנחנו לא לוקחים בשכל או בכח או בתערובת של שניהם –

לא נשאר הרבה.

אני כ מ ו ב ן יודעת וזוכרת, רב הזמן, שזה לא ממש ככה.

ומבינה לגמרי איך אני,

בדרכים אבולוציוניות קלות לזיהוי על ידי מי שמתבונן, הצלחתי, ודי בהצלחה,

לסמן לי טריטוריה די מוצלחת ורחבה, יש שיגידו שתלטנית ורודנית משהו,

בתוך התא המשפחתי הקטן והמצויין שלי –

ועדיין,

אם היו נותנים לי לבחור,

זה לא המיקום שהייתי בוחרת. אני חושבת, בלי קשר לשני הנחמדים האלה בתמונה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי החכמה, יום אחד בעוד התקף קנאה שלי:

את מי את הכי אוהבת, או ליתר דיוק, אני לא מאמינה שהעזתי לשאול:

אם אחד מאיתנו ימות על מי תתאבלי הכי הרבה –

כן, ככה העזתי לשאול.

היא הושיטה לי ככה, שלוש אצבעות זקופות ואמרה:

איזה אצבע תחתכי וירד פחות דם רחלינקה?

והשתיקה אותי לנצח.

.

בקצוות של ההורמונים

גיל גרינגרוז מ"רשימות" פרסם פוסט מרתק בעיני.

למה בעצם הוסת נגמרת בזמן ( בגיל ) שהיא ניגמרת.

למה גברים נשארים פוריים במידה זו או אחרת עד סוף חייהם ואנחנו, הבנות, הנקבות, הנושאות בעול, ובחדוות,

ההבאה לחיים, מסיימות את פוריותינו בגיל מוקדם יחסית.

הסיבות שהוא מביא בפוסט מרתקות ממש. שווה, שווה קריאה.

ואני קוראת אותו ומיד ניגשת ליומן שלי, לספור ימים ושבועות. ארבעה שבועות. ככה זה.

אינסטינקט.

כשהנושא מוזכר, חייבים לספור את הזמן.

זה היה ביום שישי מסומן ביומן, אני מדפדפת, שישי אחד, שישי שניים, שישי שלוש, שישי ארבע.

עוד שבוע. יש זמן.

ואיה בת העשר שואלת: אמא מה את סופרת, ואני מסבירה.

לא את עניין הבייצית שיוצאת לפגוש זרעון, ומה קורה כשזה לא קורה, ההסבר הזה סופר והובן מזמן.

אני מראה איך אני מסמנת ביומן שלי, ביום מסויים, את האות ק. –  עם נקודה.

קיצור ל: קבלתי.

למה אומרים מקבלת אמא? –

בבית הספר הייתי מסמנת בטוש, לב גדול ואדום באמצע הדף,

ואני מסבירה איך ככה אני יכולה לעקוב בדייקנות אחרי הזמן שעובר ולספור ארבעה שבועות.

היא מקשיבה ואני מחייכת ומתרגשת.

אני מעבירה לה, ככה בהפתעה, בכלל לא התכוננתי שזה יקרה היום, הרגל נשי שלי.

זה ברור שההרגלים שלי, הטעם שלי באוכל, עיצוב, תרבות, ספרות, בגוד וצבעוניות,

חוץ מהשפעות קיצוניות מאביה פה ושם, הנימוסים וההליכות שלי בבית ומחוץ לו,

המעורבות שלי בעולם, היחס שלי לאנשים, הדעות הפוליטיות, חברתיות שלי, היחס שלי למשפחה.

אני ואורח חיי מועברים אליה וחותמים את חותמם, הטוב והרע כמו כל ילד, בכל בית,

ויתכן שאפילו קצת יותר מהרגיל, מתוקף היותנו שתיים בבית בו אנו חיות.

משפחה מצומצמת.

אבל לענייני הטכסים / הסודות / הפטנטים הנשיים שלי לא הגענו עדיין.

ופתאום, משלושה משפטיים מקריים, בחטף, הבנתי שהעתיד מתקרב, העתיד הנשי שלנו, שלה.

שהוא תכף, ממש מיד, הופך להווה.

והיא מביטה בק. עם הנקודה שאני מראה לה ומרימה אלי מבט שלא החליט אם להשאר או להתרחק.

היא יודעת שהיא עדיין קטנה מדי. רחוקה מדי.

ובכל זאת, משיכה ורתיעה,

חוסר רלוונטיות ממשי במקרה שלה מול תחושה שהסוד הזה כנראה מתקרב…

גם אם לא מרגישים את צעדיו.

והיא מחליטה על מדיניות חוסר הרלוונטיות לחייה. התעלמות.

והיא מזנקת בדקיקותה הילדותית, הגופיה הלבנה והקעקוע של סנופי שעשינו באילת

לתוך הספה ומושיטה יד להארי פוטר 5 –

את יכולה בבקשה בבקשה בבקשה, את האמא הכי מותק, להביא לי ארטיק,

ונעלמת למעמקי הקסמים, התככים והאימה המתוקה של הרמיוני וחבריה.

אני האמא הכי הכי מותק?

בטח שאני אביא לה ארטיק מקולף מאריזתו לספה :)

ארטיק. חיוך.

ואני חוזרת אל המקום והזמן שבו אנחנו נמצאות.

על נקודת הזמן הזו. החד פעמית. בקצוות. אנחנו בקצוות הבת שלי ואני.

הקצוות של היכולת הראשונית, הטבעית שלנו כנשים.

הקצוות של ההורמונים.

עוד לא. עוד מעט.

שתינו עוד מעט.

סוף והתחלה. התחלה וסוף.

מי שחושב שהטכסט הזה מנותק מענייני היום, טועה. שייך גם שייך.

עוד רגע היא אשה. עוד רגע היא שם בחוץ, מול דעות קדומות, גברים

כוחניים ומערכת ערכים קלוקלת. אין זמן. השעון הביולוגי מתקתק,

והפעם לכיוון ההפוך….

.

.

לאן ולמה הן ממהרות…

 

למרות השמות המוזכרים בפוסט הוא נכתב לפני שנים,

כפוסט ע ק ר ו נ י והתחיל מהפוסט הכי חשוב, לדעתי, שכתבתי עד היום

 מתי, מתי התהפך העולם? . .    

. . .

ימים ספורים לפני שיגיח בנה מהבטן המדוברת ביותר בארץ, היא מספרת

ל"פנאי פלוס" או ללאשה או לידיעות אחרונות, על ההריון, הפפראצי והקריירה,

בראיון שיופיע על שער גיליון חג היא מצוטטת:

"מדהים אותי איך שממהרים להספיד אותך. אני בסך הכל בהריון,

וישר מתפרסמות כתבות של 'האם הקריירה של xxx גמורה?'.

מבחינתי דקה אחרי ההיריון אני כבר יכולה לדפוק שער ל'בלייזר'

עם בגד ים ומראה נוטף סקס".

אני יושבת מול המחשב וקוראת את המילים. שבוע/שבועיים לפני לידה ראשונה.

לפני ילד ראשון.

אני מכירה חלק מהממהרות ולק אני לא מכירה,

לכולן יש משהו משותף, הן נשים מוכרות והעבודה שלהן קשורה גם למראה שלהן

ממירי בוהדנה של פעם שמצוטטת למעלה לפני לידת בנה הראשון,

דרך אין ספור אחרות, ממיכל ….. ויצמן השבוע:

מיכל ויצמן | 
זמנים מודרנים  • 22.10.2017
"מה שבטוח זה שאני אצא מבית החולים בסקיני ג'ינס"

עד האין ספור אזכורים של  בר רפאלי שיצאה לבד שבוע לאחר הלידה

ועוד ועוד נשים צעירות ומצליחות שממהרות כל כך "לחזור"

לחזור לאן? מה רע במקום שבו תהיי בעוד חודש או חודשיים או שלושה?

עם תינוק חדש, בבית, עוזרת לו להתרגל למרום המורכב הזה שנקרא, חיים.

ובכל זאת, ובלי קשר למה יקרה להן כשיביטו לראשונה בעינים של התינוק/ת,

והוא בעיניהן, יחפש את המבט והריח של אימו,

בלי לדעת איך תרגישו, אם תחליטו להניק (ותצליחו) או לא,

– בלי לדעת אם כשתהפכו לאמהות יתהפך עליכן עולמכן

ואולי תגיעו להחלטות משנות חיים, אולי שלא

בלי לדעת מה יקרה לכן עם אמהותכן, ועם השינוי בחייכן –

ובלי קשר לליגה הקלה, להסתגלות, שאני מאחלת לכולן  –

כי כולכן אחיותי, צעירות, מבוגרות,

אני תוהה, לאן כולן ממהרות?

מה כל כך דחוף להצטלם בבגד ים שבוע אחרי לידה?

להכנס לסקיני ג'ינס? לצאת לבלות, להצטלם, להוכיח לכולם

שהיי אני עדיין אני. מה מוכיחים בזה?

את עדיין את גם עם עודף של חמישה, שבעה קילו שבועיים אחרי הלידה

הצילומים בפתח בית החולים הם לא חובה, אפשר בלעדיהם.

ומה בהול לרצות להיות על שער של עתון שבועיים אחרי לידה?

או בצילומי קמפיין אופנה חודשיים אחרי לידה?

או בתוכנית טלוויזיה שדורשת שבועות של חזרות?

מה בוער? לאן כולן ממהרות ולמה?

. . .

כמובן ששמחתי מאד כשנכנסתי לג'ינס שלי ההוא הישן,

ואני לגמרי בעד בגדי ים, גוף חטוב, סקיני ג'ינס ושאר ממתקים,

אבל, התזזית, המהירות, רעב לחזור מהר. מאד מהר. מהר מדי.

הפחד (כנראה) שאם תעלמי לכמה חודשים ארוכים,

מי ירצה אותך בחזרה?

ההרגשה ש'הן' לא נעצרות לרגע.

להיות. להרגיש. להתרגל. לאט לאט. הריון. לידה. תינוק. אהבה. אמא.

המון דברים חדשים. רכים. מפחידים. מענגים. קשים. הכל. עולם ומלואו.

והתחושה היא של חוסר יכולת לנשום עמוק ולהיות לרגע בחיים החדשים.

להיות אמא. להתרגל. לתת לתינוק שלך זמן להתרגל לחיים כשאת לידו.

ואחרי שתתרגלו. כולכם. תחליטו.

ועל ההחלטות – בפוסט הא ר ו ך ומורכב ומעורר שאלות ורגשות רבים וסוערים

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם? – הרהורים על הורות .

פיות לטור 018

מזל טוב, שנות הורות טובות ומפרות לאחיותי

שניים

 

 

לפעמים
כשאני משחקת
הצער שלי והגעגוע
מחכים בצד.
אחר כך
כשאני רגועה
הם
חוזרים
בדיוק לאמצע.

 

ילדה בת שש כתבה שיר – ינואר 2002