ברור שהצלחתי

 

1 ספטמבר 2007 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.

דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.

דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.

ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –

אסור, אסור שהיא תקרא את זה – עדיין ילדה קטנה, היא?…

הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.

געגועים לחברות שלי אמא, לחברות. דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת,

מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –

אימי…בואי כבר.

אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.

חכי בסבלנות. סבלנות? היא?

פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.

שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,

בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.

מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,

מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.

איפה המצלמה?

אנחנו יוצאות מהבית.

הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.

שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.

הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.

– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

 

*                     *                      *

 

1 ספטמבר 2008 – 

 

היא עמדה קצרת רוח מול הדלת, הציצה אלי מהשביל עם הילקוט החדש על כתף אחת,

הסקיני השחורות, כסף בילקוט כי השנה כבר מותר לקנות בקיוסק, והחולצה הלבנה:

– למה שלא תלבשי את החולצה הזו….?

– לא יכולה

– למה

– אני שומרת אותה ליום הראשון של בית ספר.

– אנחנו בסוף יולי….

– ???

– ואת לא יכולה ללבוש אותה עד ספטמבר?

– ב ר ו ר

– ברצינות?

– ב ר ו ר

ועכשיו היא לובשת בדיוק את מה שהיה ברור שתלבש כבר בסוף יולי  וממהרת לאוטו רוטנת.

נותנת את עצמה למצלמה לרגע, מציצה במבט הזה שמי שרואה מבין איך הגנטיקה עובדת,

ומיד ממשיכה לרטון. ואני רואה אותה מזדקפת, מגייסת כוחות ואומץ ואני מבינה שככל שארצה

ללחום את מלחמותיה, להסביר אותה לעולם, לנסות להקל עליה, הלב שלי רוצה לפלס לה דרך

פשוטה יותר ממורכבותה היא, והתובנה מסבירה שזה בלתי אפשרי כמובן.

חייה הם חייה ואני יכולה ללוות אותה עד פתח בית הספר, להושיט יד להחליק את השער הזה,

להזכיר שבסופו של יום, אבא או אני נהיה כאן ולראות אותה רצה ומנופפת לי לשלום. ביי אימי.

אני חושבת / מאמינה / מקווה שלמרות הטרוניות: למה מגיעה דווקא לי אמא כזו נודניקית

ולמה בכלל קנית את המצלמה החדשה הזאת היא מבינה מה אני מנסה לעשות ולהעניק לה,

היא מבינה שפעם, בעתיד, היא תזכר, גם דרך הצילומים, ותשמח.

– נכון?

– ב ר ו ר

 

טוב, הכל אצלה ב ר ו ר בימים האלה.

שנה טובה שתעבור עליהם בבית הספר.

שמוריהם יקשיבו להם באמת, בתשומת לב.

שילמדו ללמוד ולחשוב ולא לשנן סיסמאות ריקות.

שישמרו על סקרנותם. שילמדו שיוויון והוגנות

ואומנות והיסטוריה של כולם.

שנקודת המוצא תהיה אמון הדדי ולא חשדנות,

גם בין מורים לתלמידים וגם בין הורים למורים –

שלא נזכיר את מה שביננו לבינם – רק אהבה ורצון

גדול לגדל, לכבד, לחנך, להבין, לעזור ולשמור.

בעיקר לשמור.

 

 

שנה טובה שתהיה. ב ר ו ר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית  On 1 בספטמבר 2008 at 12:32

    שנה טובה חלי, לך ולה ולכולם.
    כיתה ז' זה קצת כמו כיתה א'…. (מבינה מאוד, גם לי יש אחד כזה).

    אהבתי

  • orit  On 1 בספטמבר 2008 at 12:48

    הבוקר כשהכנתי עם ילדיי הכנות אחרונות לבית הספר ידעתי שברגעים אלה ממש את מצלמת אותה.
    הצמות הילדותיות מהשנים הקודמות נעלמו והיא כבר לובשת סקיני ג'ינס…אנחנו מזדקנים.בני הבכור התחיל היום ללמוד בתיכון ואני יודעת בדיוק מה עובר עליך כפי שאת יודעת מה אני מרגישה.
    אבי צילם גם אותנו בתחילת כל שנת לימודים,בתיכון כבר לא שיתפתי פעולה.גם אני צילמתי את ילדיי ביום הראשון אך לפני שנתיים הפסקתי.המסורת שאת שומרת עליה בקפדנות תזכה להערכתה בבוא היום.שנת לימודים טובה ומוצלחת לה ולכולנו.באהבה,
    אורית

    אהבתי

  • הזוייה  On 1 בספטמבר 2008 at 12:59

    מזיכרונות רעים של הראשון לספטמבר
    אבל, דור הולך ודור בא, וכנראה היום הזה יש בו דפיקות חזקות של התרגשות לכל הילדים שככל שעובר הזמן הג'ינס שלהם פחות משופשף, והילקוט בכלל תיק מעצבים. ומי בכלל זוכר מה זה חבל וגוגואים כשהלפטופ והג'אדטים מחליפים אותו.
    העיקר שילמדו להיות טובים: )

    אהבתי

  • ח ל י  On 1 בספטמבר 2008 at 13:03

    אל תתבלבלי…הג'ינס והילקוט לא מחבלים בקלאס ובמונופול ובהליכה לצופים…אולי קצת בגוגואים…ובהבדל בין הפילם לדיגטלי..

    זה אותו דבר רק בעטיפה שונה :)

    אהבתי

  • חנה בית הלחמי  On 1 בספטמבר 2008 at 13:13

    ליומו הראשון בחטיבה. התרמיל שהוא הכין לארוע המכונן הזה, חולצת ביה"ס המדוייקת, ו"אמא תורידי אותי בפינה של הרחוב, אני כבר אלך ברגל" (שלא יראו חו"ח שאמא הובילה אותו). נשארתי קצת לעמוד בפינה וצפיתי בו במראת הצד של האוטו, מתרחק ממני. אכן נער.
    ואכן, הם גדלו.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 1 בספטמבר 2008 at 14:38

    הכי כיף לקרוא שאת לא שוכחת שבכל בת שתיםעשרה גרה עדיין ילדה לא ממש גדולה שעושה שרירים אבל מאושרת שאמא שלה זוכרת.

    מנסיון את יודעת.

    ת'געגעתי

    אהבתי

  • שרית  On 1 בספטמבר 2008 at 15:36

    "מציצה במבט הזה שמי שרואה מבין איך הגנטיקה עובדת…"

    זה המשפט ששבה את לבי.
    מזדהה.
    המבטים שמזכירים את מה שרצינו, את מי שהיינו, את האהבה שאהבנו.

    אהבתי

  • עדיאל  On 1 בספטמבר 2008 at 21:31

    לפני עידן ועידנים, כתבתי לך תגובה על הכריך המופלא של איה, זה עם השכבה הסודית של אמא ואמרתי, שאלו הדברים שגורמים לי לרצות להיות אמא.
    עכשיו, אני אמא לבן. הוא גוזל, הילד שלי
    ליוויתי אותו היום למעון. בן 9 חודשים. זחל על השטיח במקום החדש ואחרי רבע שעה כבר שחרר חיוכים לכל עבר. רק אמא ישבה חנוקה. רק לאמא התיישבה לה גולה דחוסה בגרון ולא הניחה. ומה אם הוא ירצה אותי? או לאכול? או לישון…?

    זה לא נגמר, הא?
    כל כיתה א' היא היום הראשון במעון וכמוה גם כיתה ז', מסתבר.

    אני אוהבת את האמהות שלך.
    כבר אמרתי?

    אהבתי

  • גלית חתן  On 1 בספטמבר 2008 at 22:27

    נראה לי שתלמידים דווקא די נהנים בבית הספר, בסך הכל. אבל זה באמת בעיקר בזכות החברות :) והקומפניה הכללית

    אהבתי

  • אורח מבית  On 1 בספטמבר 2008 at 23:34

    שאת כותבת על הורותך כי זו זכותך אבל שאת לא חושפת אותה כי זו זכותה. את עומדת בכבוד במשימה המורכבת הזו וכותבת שזה תענוג.

    אהבתי

  • ערן  On 2 בספטמבר 2008 at 09:34

    תמיד שמגיע לבקר בפוסטים על הילדה/מפחה יש הרגשה שאת מדברת בססמאות שלא ממש מאמינה או שלא חשבת עליהם לבד

    כאילו יש איזה ספר קסמים של נאומים כתובים שממנו את שולפת

    הרי איך מסתדרת הבקשה לשמור על הסקרנות של הילד ממישהי שרק מייחלת להופיע בטלנובלות ובטלויזיה שרק מדכאים את אותו יצר?

    אהבתי

  • צביה רובין  On 2 בספטמבר 2008 at 16:18

    מוצלחת וכייפית לכל הילדות והילדים בכל הגילאים. ומצטרפת לכל הברכות שלך בסיום.
    ובכלל, פוסט מרגש.

    אני אוהבת את הפוסטים שבהם את כותבת עליה, כלומר על מה את מרגישה כלפיה, מה זה עושה לך וכו'.

    אהבתי

  • פריז במאי  On 4 בספטמבר 2008 at 10:24

    התחילה השנה גן עיריה בפעם הראשונה.
    אני משקשקת כבר הרבה זמן מהרגע הזה…
    והופתעתי לגלות כמה טובה היתה ההתחלה (טפו טפו טפו).
    ב ר ו ר שתהיה שנה טובה אחרי התחלה שכזאת :-)

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: