ארכיון תג: זכרון

יום כיפור, ורסיה שלישית

.

עד 73 הוא היה יום שמנסים לצום בו, ושקט, וסבתא ואמא ודודה אתי צמות, ואבא ודוד

יוחנן לוקחים לעצמם אוכל, ואנחנו קוראים, משחקים בשקט, משתעממים באופן נעים.

ביום כיפור 73, די מוקדם בבוקר טרנר צלצל שיש הרקולס לבסיס בעוד שעתיים ובבקשה

תעלי עליו, את רשומה, אני לא זוכרת אם מישהו עבר לקחת אותי או שאבא שלי הקפיץ

אותי. והתחילה המלחמה של הדור שלנו, הקללה שלו, מצב ההשרדות שגם חיילות

נכנסות אליו.

גם חיילות חוות מלחמה, גם חיילות הן בני אדם צעירים שחוות אובדן חברים, אהובים,

קשת רגשות חדשים ומבהילים ומרגשים ומציפים מצבעים וסוגים שלא הכרת או התכוננת

להם מעולם, חודשים ארוכים במצב הרגשי הזה, בלי יציאות הבייתה כמעט, כוננות שיא

בטייסות, ואיש אינו מדבר עם איש על מה קורה בנפש, מצב השרדות אמרנו.

ואז המלחמה הסתיימה וההלם גדל אפילו יותר, כי ההבנה מי לא יחזרו להדריך, לא יחזרו

לבסיס, וכמה, מ ה ז ה ה מ ס פ ר ה ז ה?

הרשימה הזו של חברים שלך, ידידים, מחזרים, מדריכי טיסה, כאלה של היי וכאלה של

חיבוקים וכאלה של טיולים וסרטים וטיסות ושיחות ארוכות ארוכות בלילות, אלה שאת

רואה על בסיס יומיומי מאז שהגעת לבסיס, למשרד, איפה הם? מה זאת אומרת,

כל אלה לא יחזרו, הדעת לא מבינה.

אז ב 73 הוא הפסיק להיות יום כיפור של בית והפך להיות יום זכרון. של מי שנפגעו

בעצמם, והמשפחות, וחברים, ומעגלי חיים רבים כאדוות ממטאור כאב והלם, ושלנו,

המחזור של המלחמה הזו.לא כל דור זוכה ומקולל במלחמה משל עצמו, שבה חייליו /

ילדיו  הם בסיס הלוחמים שלו.

היום אני מרגישה שנוסף ליום הזה רובד נוסף של זכרון צרוב לתמיד,

השנה הוא הופך להיות סמן לשמירה מסוג אחר על הבית הזה, על המדינה הזו, הפעם

לא במטוסים וטנקים ומודיעין, הפעם בדגלים שחורים, עמידה בבלפור, על הגשרים,

בסטטוסים ברשתות החברתיות, בעמידה בגו זקוף מול אדם אחד, ראש ממשלת ישראל

ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה סוג של מלחמה אמיתית, למרות שאין מולנו אויב,

ואין חלילה רצון שיקרה לו משהו ברמה האישית,

וכלי הנשק הם מילים ודגלים וויכוחים והפגנות וכל מה שעומד לנו לידע  ויכולת חוקית,

אבל ברמה העקרונית יש מולנו מי שלדעתנו,

ועל פי כל הסימנים מנסה להחריב את הערך העליון, הבסיסי של המקום האהוב הזה,

המבוסס על צדק, שיוויון ודמוקרטיה,

ועל זה אנחנו מגינים,

באותה אהבה וידיעה שאין ברירה,

זה הבית שלנו,

ואנחנו נשמור עליו,

בדיוק כמו ששמרנו עד היום.

המשימה

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהגבר המבוגר הזה, עדיין קשה לי להגיד עליו זקן,

אני בן תכף מאה הוא אמר לרופא השבוע, ואמרתי לו מה אתה משוויץ, עוד לא,

שיושב בביתו חלש כל כל ומתוק,

הוא גם הגבר הצעיר, החזק, האמיץ, היפה, ההורס, שרכב על אופנועים, עישן סיגריות,

חיזר אחרי איטלקיות יפות תואר, צילם את גופת מוסוליני תלויה בכיכר, ניגר, פירנס,

עבר משברים ולא נשבר, ניגן במפוחית, שתק הרבה, דיבר מדוייק, אהב את אימי.

.

המשימה,

לזכור באופן רציף שהאשה המבוגרת ( מאד, אבל גם לה אני לא מצליחה לחבר את

המילה זקנה ) הזו, שמאתגרת אותי לפעמים כאילו הייתה אני עצמי, זאת שיושבת

בגלל אילוצים אכזריים חסרת מעש רוב שעות עירותה חסרת שקט, היא גם האשה

הצעירה היפייפיה, הצחקנית, מלאת האנרגיה, היצירתית, היפר אקטיבית, זאת

שליבה מכיל את כל העולם ומלא חמלה ותום, זאת שקראה בלי הפסקה, תפרה,

חיברה, בישלה בתחושת שפיות נדירה, שפעה חום וחן, שנפגעה כמו ילדה מכל

כך הרבה דברים והסתירה. אימי שאוהבת את ילדיה עד סוף היכולת, ואת בעלה.

.

המשימה,

לזכור

שאבי, עוגן חיי, אהבתי הגדולה,

שאמא שלי, אהובתי התמה, הבית של חיי,

שהורי, אלה המדירים שינה מעיני בימים האלה מדאגה ואהבה וחוסר אונים,

הם בני האדם שהם, על עברם וההווה שלהם,

אבל הם עליזה ומאיר, מאיר ועליזה.

.

 

המשימה,

לזכור כל הזמן מי הם,

היום יום יכול לבלבל ולתעתע,

ואסור לתת ליחסי הכוחות המעשיים העכשוויים להשפיע על סדרי בראשית,

על מערך הכוחות האמיתי,

הוא אבא, היא אמא,

ואנחנו לנצח הילדים שלהם.

 

זו משימת החיים עכשיו.

.

 

פסנתר הכסף

.

כמה זה שאלתי ( די במבוכה ) את הנהג,

חמש תשעים הוא ענה, הוצאתי מטבע של עשרה שח והנחתי בידו המושטת לכיווני,

ככה בלאות, מתוך הרגל, הוא ( שבעוד עשר דקות יתברר שלמד עם אחותי בכיתה )

הניח את המטבע באחד משתי הכמו קעריות ניקל שמחוברות למשהו מימינו,

הושיט יד למכשיר המטבעות שתלוי, קיער את כף ידו מתחתיו ולחץ,

דינג, ומטבע של עשר אגורות נפלה לידו,

הוא הזיז אותה ימינה, נעצר, ולחץ ארבע פעמים

שקל

ועוד אחד,

ועוד שקל,

ואחרון

ארבעה שקלים נפלו והצטרפו לעשר אגורות

וכולם הושטו לי, קבלתי עודף.

ב ו ם

שטף אותי זכרון צלול וברור,

בום.

.http://bit.ly/2tj0l6f

פסנתר של כסף קראתי לו,

מונח בתיק של אבא, ואבא ישן והתיק בקצה החדר.

אני מתגנבת בשקט, בקושי נושמת, פותחת את התיק,

מפסיקה, בודקת שאבא לא התעורר,

מזיזה את קו המתכת העליון שמונע מהמטבעות ליפול אם זה מתהפך,

כדי לבדוק מה מצב המלאי,

אם מלא עד הסוף בדיוק רב, אסור לגעת, הוא ישים לב,

אם כמעט ריק, גם אסור, גם ישים לב,

מצב הביניים היה מושלם,

מושיטה יד מתחת לפסנתר כסף,

תחושת הקלידים והנגינה העניקה לו את שמו,

דינג דינג

דונג

מנגנת לי רכות, לא הרבה מדי,

מטבע של עשרים וחמש אגורות, גדול ויפה,

כמה עשרות, לא יותר מדי שלא ירגיש שמשהו קרה,

רק בשביל מסטיק,

אולי ארטיק מנטה או סוכריות מחליפות צבעים.

 

ואז אחרי שנים, בערב משפחתי כששלושתינו התוודנו מולו על אותו חטא בדיוק,

הוא הרים מבט כחול ואמר: באמת חשבתם שלא ידעתי?

.

עד השנה

.

פעם, טכס הדלקת המשואות היה הרגע המשמח, המרומם של השבוע הזה בשנה,

אולי אפילו של החודש, בין שואה לחללים.

אבא'שלי היה נוהג מהר מהר מטכס הזכרון במשמר השבעה והתכנסות המשפחות

בספריה שם, אמא שלי אפילו זירזה אותו במקום להתריע על מהירות וכיוונים,

מדובר על הוויז האנושי של אבא, כדי להגיע הבייתה בזמן. והיינו מגיעים ממש דקות

לפני. ואז, מול הוד והדר המסך היינו יושבים, חמישתנו וסבתי ולפעמים גם הבית ממול

ע"ע דודה ודוד ובן דוד.

אלה היו באמת רגעים של ביחדנס משפחתי, של ביחדנס גדול יותר ומלא שייכות ובטחון

של שייכות, והתרגשות גדולה ומילים, הו המילים,

מילים גדולות ונשגבות, וסיפורי אנשים ושייכות ויצוגים

ושיא השיאים: לתפארת מדינת ישראל.

מילים שכווצצ'ו את הלב לילדים הקטנים שהיינו.

אני לא זוכרת בדיוק מתי הפסקתי לצפות בטכס, אבל אני יכולה לספור הרבה שנים,

ממש הרבה, עשרות,

כולל השנים עם זאתי שלי שחונכה אני מקווה עם חוסן מפני לאומנות במובן הרע שלה.
.

הישראלית שאני אינה צריכה טכסים בומבסטיים,

השייכות שלי, הגאוה שלי בישראל הטובה, בעקרון הבסיסי של מדינת ישראל, בגרעין,

לא צריכים מגיני דויד ענקיים על רקע השמים, אבוקות או מצעד צבאי.

הגרנדיוזיות "מקלקלת" לי,

גורמת לי להרגיש שמציפים אותי בנצנצים במקום ל"דבר אל הלב שלי", אז הפסקתי.

אמאבא שלי כבר לא מגיעים לטכס הזכרון אבל רואים כמובן את הטכס,

ואני עדיין מגיעה הבייתה ממש ברגעים שהטכס נפתח,

הכבישים ממשמר השבעה ריקים בשעה הזו,

והמוסיקה מתחילה להתחלף משירי יום הזכרון בדיסולב מוזיקלי ישראלי מוכר.

סיפורי אנשי המשואות ומה שהם נבחרו ליצג רגשו תמיד.

גם כשיצגו מחנות, דעות, שאיני מסכימה איתן, או אפילו ממש מתנגדת להן,

הצלחתי להבין את הסיבה שנבחרו.

מעולם לא עלתה בי מחשבה של מניפולציה,

בחירה ושימוש באנשים האלה למטרות אחרות מאשר הטכס עצמו,

עד השנה.

 

.

ומאז אני מאמינה למה שמספרים לי

.

לפני חמש עשרה, כן חמש עשרה, שנים, רק מלכתוב את המספר הזה החוורתי,

קבלתי תסריט לקריאה, "צעד קטן" שמו,

סיפור התבגרות של נער רגיש ומתוק שבחצר האחורית בביתו, אביו בונה טיל,

זה לא הסיפור המרכזי של הסרט, אבל רגע, יש פואנטה.

את התסריט כתב גיא מאירסון, ביים שחר סגל  והפיק רפי בוקאי זצ"ל,

את ארבעת הנערים והנערה שיחקו חמישית מוכשרים, את בעלי בסרט שיחק אבי נשר, המיומן

בדרך כלל על תפקיד אחר על סטים, צילם אמנון זלאייט ובצוות עוד עשרות אנשים מצויינים.

גיא, כמו כל תסריטאי מודאג, במיוחד בסרט ראשון שהופך ממילים לתמונה זזה הגיע לא מעט.

אני זוכרת כמה שיחות איתו, במיוחד את זו בנסיעה לפרמיירה של הסרט בחיפה, בדרך הוא דיבר

על בלוגים, הסביר לי מה זה בלוג, וסיפר על מקום מצויין לבלוגים שנקרא "רשימות", והשאר הוא

היסטוריה.

אבל משיחות על הסט, אני זוכרת במיוחד את נדנודי בעניין הטיל הנבנה בחצר האחורית של הבית.

שחזור שיחה אופיינית:

–  גיא, זה הרי לא הגיוני, הדמיון שלך הרחיק לכת

–  אני אומר לך שיש כאלה

–  מה? אנשים שבונים טילים בחצר האחורית שלהם

–  אנשים שבונים דברים לא מתקבלים על הדעת בחצר האחורית שלהם

–  כמו מה?

–  כמו אבא שלי

–  שבנה מה?

–  שבנה סירה בחצר האחורית שלנו

–  אז מה לא נורמלי בזה?

–  גדלתי בעומר

צילמנו את הסרט, השנים עברו ובכל פעם שנזכרתי בגיא, נזכרתי בסירה שאביו בנה במשך שנים

כל כך רחוק מהים, וחשבתי שאולי גיא המשיך באוזני את הפנטזיה הקולנועית שלו, וכמו תסריטאי

מצויין, הגדיל והעצים ומיקם את האבסורד בחצר אחורית במדבר ליד באר שבע, ושבעצם כל עניין

החצרות האחוריות, ומה שקורה בהן לא מתקיים במציאות.

עד

שלפני שנתיים,

במסגרת פרוייקט הבתים הדוממים שלי, בו אני פולשת עם מצלמה לבתים קפואים,

כאלה העומדים בין החיים שהיו לחיים שיהיו,

הגעתי לשכונה אחת בתל אביב, לבית קפוא, נכנסתי, המשכתי אל החצר האחורית,

דרך שיחים וגרוטאות וחמציצים וחבלי כביסה ונדנדת עץ ישנה וראיתי את זה

.זאצ

ומאז אני מאמינה לכל מה שמספרים לי בספרים ובסרטים.

בלי להסתובב לאחור

.

1997 – כבר אז היא רצתה ללכת וללכת וללכת וכמו כל הילדים הגדלים במקום בטוח כמעט לא סובבה ראש לאחור כי ברור שיהיו שם אחד מהשניים הגבוהים האלה ששומרים עליה, והם באמת היו שם תמיד.

זאתי יוצאת לעולם וטוב שכך…

 

2003 -זה היה טיול עם ההורים, טיול קצת קשוח, הליכה ארוכה יחסית, כמו שאוהבים בבתי ספר אנטרופוסופיים, ובסופו היא באמת כבר התעייפה. 

.

2017 -ואתמול, זאתי שלי הרימה את תרמילה – איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט דברים תגידו -אחרי כמה ימי מנוחה אצל חברים נדיבים שארחו אותה ברוחב לב ונפש ויצאה לדרך.

היא אחרי שנות לימוד, צבא אינטנסיבי, מלצרות לצרכי איסוף כסף נסיעה בדיוק כמו רוב חבריה. סיימה השבוע חודשיים וחצי במחנה קיץ ועבודה קשה, ואתמול התחילה ההרפתקאה האמיתית שלה.

אני מביטה בצילום הזה מטיול בית הספר, בתמונות רבות אחרות, בטח שבזכרון שלי שאוצר אלפי רגעים שמה שהרגיע וניחם וחיזק ואיפשר מנוחה קצרה מעוצמות החיים היו הידיים שלי, והשקט שהן איפשרו. שקט לא לפחד, לנוח, לנשום, לאזור עוצמות ואומץ וכוחות נפש להמשיך הלאה. ואני מבינה שבשיטוט הנוכחי, בדרכים האלה, ברגל, באויר, ברכבות ובכל היתר, לא אוכל לאסוף אותה אלי כשתתעייף כדי שתתחזק ותנוח לרגע. היא כבר שם, במסעה, בהרפתקאה, בחייה. אני כאן, הלב שלי יוצא אליה ואני רק מייחלת ומאחלת שיעברו עליה חודשים מסעירים, מעניינים, ובעיקר בטוחים.

.

אז  יאללה, צאי לדרך איויי, אני כאן, את יודעת.

/

 

התפרסם בפרינט, מאוכסן בבלוג

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

נצחון הנפש

.

אימי היפה מחברת אבן לאבן,

פעם חיברה טלאי בדים ליצירות יפייפיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

שהופיעו בתערוכות והביאו לליבה יצירה וגאווה.

היום העינים נחלשו עד מאד,

בכל זאת בת תשעים בעוד שבועיים,

והעבודה עם אבני הפסיפס הצבועות בצבעים חזקים אפשרית במידה מסויימת,

לזמן מסויים כל יום.

והיא,

ונשמתה החופשיה והיצירתית לא מוותרות,

אבן לאבן מתחברות ויוצרות אחד גדול אחר ונהדר,

אמא שלי

.

.

בדיוק כמוה.

נשיא יקר, אני מאחלת לך שתהיה בריא

.

באביב 1963 הייתי תכף בת תשע –  חגיגות יומולדת ותערוכה התמרחו כאן בחודש האחרון, אין שום

יכולת, גם אם רוצים, להסתיר –

בבוקר כשישבנו סביב שולחן הפורמייקה האדום, זה שעדיין ניצב בבית ההוא,

כשאני מגיעה לבד, לא לארוחות שישי מסודרות, ומצטרפת אליהם לצהרים או קפה, אנחנו יושבים

סביבו כמובן, ו"הארץ" החליף את "דבר", וכמה קירות נשברו לטובת חדר אוכל גדול ונכדים,

אבל הפורמייקה.

בבוקר ההוא, עם "דבר" על השולחן,

אמא, אולי אבא, סיפרו לנו שהנשיא שלנו, יש תמונה שלו בחדר מורים, מאד מאד חולה,

ושהכותרת בעיתון מבשרת שמצבו ממש לא טוב.

זה מאד הדאיג אותי, מאד.

בבית ספר המשכתי להיות מודאגת, בכיתי,

וכשהמורה שושנה, זו עם השיער האסוף, המבט החמור, הלב החם והכתמים החומים על כפות הידים

שאלה אותי מה קרה, סיפרתי לה. שושנה, מורה נפלאה,

המורה שושנה

נתנה לי דף נייר:

נשיא יקר,

שמעתי שאתה חולה מאד,

אני מאחלת לך שתבריא מהר,

שתרגיש טוב ושתמשיך להיות נשיא מדינת ישראל.

בברכת בריאות

רחלי גולדנברג

כיתה ג'

רמת החייל.

וציירתי יונה, אפילו שתיים, ואת דגל המדינה ופרחים.

כשהגעתי הבייתה אמא נתנה לי מעטפה ובול ורצתי מהר מהר לדואר, לתיבת המכתבים האדומה,

מבקשת מאלוהים בלב שיעשה את הנשיא שלנו בריא.

אני זוכרת את התחושה שלי כשהצלחתי להכניס את המכתב לסדק הצר בתיבת הדואר האדומה,

אני זוכרת שהתרגשתי, וידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.

כשחזרתי הבייתה מהריצה לתיבת הדואר (סיפור אמיתי) אמא סיפרה לי שהודיעו שהנשיא נפטר,

היא בטח אמרה מת. ואני זוכרת את הבכי שלי.

בנצבי

 

ימים יגידו.

.

.

עליזה, אסתרה, אתי ויפה

.

תראו.

אחיות בנות דודות

 

מימין לשמאל: עליזה (אמא שלי), אסתרה, אתי, יפה.

שישים וחמש שנה אחרי הצילום הראשון, אי שם בתל אביב קרה נס,

הן התיישבו במקרה ממש באותו סדר, מימין לשמאל:

עליזה, אמא שלי, אחותה הגדולה של אתי.

אסתרה, אחותה הקטנה של יפה שמיד תגיע.

אתי, דודה אהובה, אחותה הקטנה של עליזה

ויפה, אחותה הקטנה של אסתרה.

.

שני צמדי אחיות, שני צמדי בנות דודות, זה זן שלא עושים כזה יותר.

ואני מביטה בעצמות הלחיים שלהן, בקו הלסת ורואה את הדמיון הגדול שלהן אחת לשניה,

ואם אני מביטה במראה לרגע, אני מזהה אותי עלי.

גנטיקה

lucky us

.

בלוג הצילום של "הארץ" והבטחה

.

בלוג הצילום של "הארץ" הוא מקום דינמי ומעניין שעורך ומתפעל דניאל צ'צ'יק,

צלם העיתון וצלם בכלל, שתערוכה שלו מוצגת בימים אלה בגלריה בלילינבלום 2.

דניאל הוא אדם שעניינו בצילום עמוק ומשמח,

וההשקעה שלו בבחירה, עריכה, ותוצר סופי של הגלריה מעוררת תחושת טובה של התעניינות

אותנטית במה שהשקעת בו הרבה מחשבה, רגש ותשוקה, והערכה.

לא מזמן הועלתה בבלוג גלרית עבודות שלי.

התגובות הרבות שהגיעו שימחו והציפו אותי מעל ומעבר להתכוננות שלי, והתכוננתי :)

.

אני נותנת כאן לינק פעם נוספת לגלריה ב"הארץ" כי כך הבטחתי לגברת אחת נחמדה ומבוגרת

שהתעניינה בעבודה בתערוכה של הועד למען המלחמה באיידס, וביקשה דרך קלה להגיע אליו.

אז הנה

http://blogs.haaretz.co.il/hasifa/3798/ – 

ילדים משחקים צללית

.

שיתייסרו ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם

 

  שימותו הרעים.

  שיתענו המתעללים.

  שיתייסרו יסורי נפש ולא ידעו רגע שֶקֶט בחייהם.

  מי שתקף מינית ילד וילדה, אנס וחילל גוף צעיר,

  התעלל ועיוות נשמת ילד או ילדה לנצח –

  רצח תום ילדות, ריסק אפשרות לחיים פשוטים וטובים. 

  שיענש מול עצמו וגורלו לנצח נצחים.

  שלא יֵדע שניה שקט או רוגע או שמחה בחייו.

  מי שמנסה להכחיש, שינסה.

  מי שזוכרת, זוכרת.

 מי שרוצָה לספר שתספר כאן –

 עדות – מקום ששומע את כולן. את כולם. את הכל.

 אפשר לספר שם, לכתוב מה שרוצים.

 מה שקרה שם. כמה זה הפחיד, כאב, הכעיס, המית ובכלל…….

 עם שם, בלי שם, בקיצור, בהרחבה, איך שצריך, איך שאת רוצה.

 זה הסיפור שלך –

 אנחנו מקשיבים לך ואנחנו מאמינים לך.

 בואי וספרי לנו, לעולם,

 לאנשים שהרסו את ילדותך, נעוריך, נשמתך,

 בואי ספרי לבני האדם שתהיו פעם,

 ספרי להם איך זה מרגיש –

 אולי הם יקשיבו,

 אולי הם יבינו סוף סוף ויפסיקו.

סליחה

.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית 

באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה

מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: 

"רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו, על-ידי אירוע טראומטי

הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע."

מרכזי הסיוע – הטלפונים, 24/7: 1202 – בנות, 1203 – בנים
מקום, לעזרה עצמית
נגה, מרכז משפטי לנפגעי/ות עבירה
בית לין – מרכז הגנה לילדים ונוער
ל.א – לחימה באלימות נגד נשים
פורום נפגעי/ות תקיפה מינית, תפוז
קול הילד – עמותה למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים
"בית אמיתי" – לתל אביביות
אותנו זה מטריד – קו חם של אונ' ת"א
שוברים שתיקה – מידע ופורומי תמיכה

אני15 וזכוכית4
.
אנחנו מקשיבים לך. אנחנו מאמינים לך. ספרי, אל תשתקי.
.
.

זְרעֵי

/

הדרך לגן הייתה לוקחת בסתיו, בדיוק בימים האלה שעכשיו, עשרים וחמש דקות במקום הארבע וחצי

שהיא צריכה לקחת,

בגללם.

???????????????????????????????

העץ הפורח באדום לוהט ומקשט את הרחוב לאורכו משיל את תרמיליו החומים והנוקשים בזמן הזה,

והם נפתחים לאורכם ומפזרים, מפיצים זרעיהם לאן שאפשר. גם העצים דורשים המשכיות.

יד ביד,

בת חמש ואמא בפיג'מה או משהו עם הקפה ביד הולכות את המדרכה לכיוון הגן ומחפשות את אלה.

אחד גרעין

על מה דברנו בימים ההם,

מה היה על לבה, דמיונה, שמחותיה, געגועיה,

מה היה עלי אז, בימים הרחוקים ההם שהסתיו רק חיזק, והאפור רק הוסיף  לתעתועי לב וכאב

אני לא מצליחה לזכור.

יד ביד על מרצפות מחוספסות

אוספות זרעים, מלקטות רגעי שמחה, ואהבה 

ומניחות בקערה ששומרת אותם

???????????????????????????????

.

בדיוק כמו הלב.

???????????????????????????????

Sorry

.

אני אכתוב שוב, ובקצרה.

הסליחה אינה דבר מקודש העומד בזכות עצמו בעיני.

יש מעשים, אנשים, חטאים ובגידות שלא מגיעה להם סליחה,

שלא נגיד מחילה,

על עוולות, כאבים וחטאים שחטאו.

ערלות לב, גרימת כאב, אכזריות, בוטות, לעג, גזענות, גרימת עוול במזיד, גבהות לב

מול חלשים ממך, ובעיקר בגידה בין חברים, וחברות במקרו ובמיקרו דינם להזכר ולהרשם

בין אם בספרו ובין אם בספרים אישיים, פרטיים, וטוב שכך.

שידעו שזה דינם,

שיתהפכו בלילות, שיתחרטו, שיסורי המצפון וההכרה של מעשיהם לא יעזבו אותם לרגע, שיתייסרו.

בעיקר את מי שנהגו בטיפשות,

שרצו להרוויח, והפסידו.

יש דברים שאין עליהם מחילה,

זכרו בפעם הבאה שאתם נוהגים בזילות באנשים שמולכם,

באנוכיות קצרת רואי,

בנתינת הרשות לאגו שלכם לנהל את חייכם,

טיפשים.

סליחה

.

Sorry

ככה אני מרגישה, מאמינה וחיה.

 

כותנת פסים

.

אני מכבסת ביד חולצה שלי שנתתי לה למסע לפולין.

 

יש צילום שלה ליד הר האפר במיידנק לובשת את חולצת הפסים כחול לבן הנעימה הזאת.

ואני חופנת את קפלי הבד, טובלת ושוטפת אותה במים קרים ותוהה אם נשבה רוח סתיו קלה כשעמדה שם 

ומה יתכן שאני שוטפת עכשיו בבטחון והשקט של הבית שלי

 

והידים שלי הופכות עדינות אפילו יותר.

 

12/12 המשימה לא הושלמה עדיין מטעמים טכניים

.

.

זה הראשון בספטמבר האחרון.

זה הראשון בספטמבר האחרון והיא לא כאן. היא באוושוויץ of all places.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם אותה עומדת ליד הדלת הכחולה עם הילקוט.

הבעות הפנים שלה לאורך השנים השתנו כמעט כמוה, מהתרגשות ושמחה של ילדה בת שש

כ ל הדרך לבת עשרה הנכנעת לאמה אבל לא מוותרת על אישיותה ולא מחייכת מול השטות והדבקות

בטכסים ומסורות של אמה, נו, אמאאאא.

זה הראשון בספטמבר האחרון ועדיין לא נבחר ונקנה הילקוט שיקח את זאתי לשנת לימודיה האחרונה.

זה הראשון בספטמבר האחרון שתכננתי לצלם בו אותה על הבוקר, עם הילקוט על הגב למרות ששנת

הלימודים התחילה כבר לפני כמה ימים, כי אין משרד חינוך או שר חינוך שיצליח להדחף לי לטכסים

והמסורות המשפחתיים שלי, ואנחנו (אני) נזכור את השנים האלה, מאחת עד שתים עשרה כרצף

אחיד של הראשון. האחד, ה1 בספטמבר, איך שלא תקראו לו.

זאתי יוצאת לעולם

זאתי יוצאת לעולם

.

ובינתיים, עד שאתפוס אותה ואת הילקוט שלה ביום ראשון הבא, שתהיה לילדים שלכם שנת לימודים טובה,

ומכל האיחולים שאפשר לאחל להם, אני מאחלת להם, לכל ילדי הגנים ובתי הספר, שבתוך המולת הלימודים,

והחיים שבהם, שמישהו יראה אותם באמת. שירגישו עמוק, במקום הפנימי המחזק או מחליש את מי

שאתה, שיזכרו וישאו את המבט האמיתי, הספציפי, המתעניין בהם באמת. זה כל מה שצריך (כמעט).

שנה טובה.

A is A

/

עקבות

.

בכלל לא הייתי בכיוון ים,

הורדתי את זאתי בבית הספר, בגרות אחרונה לשנה שנגמרה וחשבתי לשבת באיזה מקום ולגמור את

הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי,

תכנסו ללינק יש שם רעיון נפלא לחופש. אז אמרתי והגעתי לים.

אני עוקב אחריך באינסטגראם ובטוויטר אמר לי גבר כסוף שבחיים לא הייתי מאמינה עליו שהוא "כזה",

עקבן אינסטגראם וטוויטר, ואת הבלוג שלי אתה מכיר שאלתי, צדה לעצמי עוד קורא. או גבר, תשתקו.

אחרכך הלכתי הרבה, ממש הרבה לכיוון ההפוך מהרגיל, לכיוון דרום, החוף ריק כמעט לגמרי, מצליח

לשמר במעט, ממש במעט איך ים צריך להיות, וחשבתי איך המילה הזו, שהייתה מחוברת לבלשים

פרטיים וסטוקרים שינתה יעד והפכה להיות מילת המפתח של הרשתות החברתיות, Follow by.

אבל אז אחרי המקלחת והסלט ובכלל אחרי כל מה שהיום דורש ממני פתחתי את המצלמה וראיתי

שהיי, עקבות הן עקבות ושום פייסבוק, בלוג, טוויטר או אינסטגראם לא ישנו את מה שיש,

כמו למשל העקבות של המים

תחרת ים מוקטן

וגם של מי שאוהבים את הים

דורה נטושה ומוקטנת

ובכעס ראיתי גם עקבות של מי שחושב שהוא אוהב את הים ובעצם…

רכב מוקטן

והבטתי לכיוון שממנו הגעתי וראיתי את אלה שלי

עקבות שלי מוקטן

וחשבתי שגם בלי המאגר הביומטרי המסוכן עד מאד הזה, ואפילו בלי העקבות הוירטואליים הרבים (מדי)

שלי, המוחבאים באינטרנט הזאת לנצח, הנה, יש לי (גם) עקבות אדם ממשיים. זו הייתה מחשבה

משמחת, גם כשזו שאחריה הזכירה שתכף, ממש מיד מגיע הגל הבא ומעלים אותן לנצח,

את עקבות הבוקר הזה.

.

קלוז'ר: ואז חשבתי שבזכרוני והנה, כאן, עכשיו בבלוג שלי, עקבות היום הזה שמורות לתמיד בכל זאת…

.

געגעגע החלטה ראשונה לשנה

.

גילי העלתה לפייסבוק צילומים של הכריכות המצויירות, מאויירות מאוסף הספר שהיא אוספת מגיל 9,

יש לה למעלה משלוש מאות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה באיור שאין לה

:)

הקוסם מארץ לגילי

אבל מה שידעתי שיקרה בשניה שראיתי את הצילומים שלה אכן קרה,

גם אני רוצה.

אני אוהבת אוספים, מאד וכבר כתבתי פוסט גדול ומלא על למה ואיך ואין לי מה להוסיף אליו,

אלא רק להדגיש שאיסוף מביא שמחה, עניין, התרגשות ואם יש שותפים, מבן זוג עד ילדים,

השמחה רבה – מי שלא ראה את השמחה והגאווה של זאתי כשהפיות שלה/נו הוצגו בתערוכת

האוספים במוזיאון הילדים בחולון…

אז חשבתי וחשבתי ובאופן שכל פסיכולוג מתחיל יגחך ויפהק מהבחירה שלי בחרתי את מה שהכי

שדיבר אלי מכל ספרי הילדים שעברו לי בראש ומול העינים…והספר הנבחר הוא זה, למרבית הפלא:

הברזוון מס 1

בעידן דיגטלי שכזה אני מרחיבה את גבולות האיסוף לצילומים, וצילמי כריכות, ושערים, ובכלל.

אתם מוזמנים לשלוח, לשתף ולתרום.

אז תודה לגיל בר-הלל,

ואנחנו שנינו בטוחים שאין דרך נחמדה מזו להתחיל שנה חדשה,

ומאחלים לכם, הוא בגיעגוע ואני במילים,

Happy new year

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר.   גם כל אחת, ככה זה.

שלי אוקטובר הוא הוא מלחמה, וחברים,

ואובדן של משהו שהיה ונעלם..

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן, בחייהן.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

להתפלחויות לבארשבע, לנעורי כולנו.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא הם פשוט לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי או לעצמם קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית

שיהיה קצף, לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם.

חזרו לטייסות האם.

ומילה מופיעה במברקים, בחדשות, בעינים פעורות,

מלחמה,

מ ל ח מ ה?

מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים, לא?

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

אנחנו ילדים/ות שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר, המקום האהוב עלי בעולם בזמן ההוא נסגר,

מדריכיו, טייסים במשימת הדרכה, פוזרו לעשות את מלאכתם העיקרית, לטוס ולהלחם,

וחניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, אומר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון, במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם. אני צלצלתי, הם גם:

– תשמור על עצמך.

– אל תדאגי.

– תמסור דש לאסטרייכר.

– כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים גבוהים וחייכנים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד' שהיו קרובים לנו בדרך זו או אחרת,

והם הצליחו והגיעו מפעם לפעם לשיכון המשפחות הנטוש, לביתו של ד' המבוגר כדי

להצליח להתקלח בלי הקפצה לאוויר, כמה רגעים של שקט, מרק, שיחה סתמית.

ד' הגדול מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות

מתרגולים בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, בלשכה,

איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת במילים ומציאות שמגיעות

מלשכת מח"א, נטישה. שבי. מוות. מי בכלל יכול להבין את המילים האלה,

אנחנו בנות תשע עשרה.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים,

יכולת להבין מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה היה אחרי המלחמה כשאמרתי.

הנה משהו רק שלכם. לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

בשבעה באוקטובר אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה

ושל חיי כרטיסים. מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה כאילו

היו איתי בכתה נניח, או באותו חוג בתנועה, בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים.

לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלנו יחד ארוחת בוקר בחדר אוכל צוות אוויר,

עם כולם צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או בחוץ.

לחלקם הלשנתי מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם,

ולא באמת מבינה, איך אפשר, את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום

שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול

עם מצחיה מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף,

לא הלוחמים, אלה שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים וחרוצים בנפשם,

לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה,

ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי, שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם שכבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

כל אחד, כל אחת והסליחות שאנחנו מבקשים, והסליחות שרוצים לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה,

הצבעתי בעד השלום, הצבעתי ד"ש.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות,

והמטוס הזה נפל, והבנתי קצת יותר את משמעות הכרטיסיות, או שלא הבנתי בכלל.

ומאז גם אוקטובר וגם אפריל מסומנים, כמו לוח מטרה בסימולטרים של פנטום.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

חֶלֶם זה כאן

.

.

אם מישהו מהם יצליח לשכנע אותי שמהלך הזה יש בו הגיון,

שמישהו ישכנע אותי למה האינטרסים של סוחרי כוח האדם הפיליפיני, הודי, וסיני

חזקים מכל הגיון ופתרון אנושי לעשרות אלפי הפליטים הגוועים כאן,

אלה שמיד נתפשים ככלבים ומושלכים למחנות אוהלים וגדרות תיל באמצע הנגב,

אם מישהו יצליח לשכנע אותי,

אני צמה ביום כיפור ומבקשת סליחה על חטאי, על חטאי אלי ישי – הוא הרי יצטרך המון עזרה בענייניו

שם למעלה – ובאופן קולקטיבי, עלינו, החוטאים בגזענות, ערלות לב, יהירות, פטפטנות ויכולת להרוס

כל מה שהיה בנו טוב, והיה.

.

 

.

.

וכדי לא לסיים שנה ככה, לחצו על הלינק...

..

.

נקודה אדומה

.

זו תקופה שאפשר לרשום בה כל כך הרבה נקודות אדומות, לכל כך הרבה אנשים,

מוסדות, שרים, פוליטיקאים, מנהלי רדיו, ממשלה ערלת לב, ראש ממשלה ושר אוצר ואלי ישי

גם, אלה חומסי עתיד וחיים, שההתקלות שלי בנקודה אדומה, כזו שהפתיעה על חלון זכוכית ענק

בבניין ענק וחדש באמצע תל אביב הלוהטת ומהבילה בצהרי יוםבשכונה שהייתה שלי,

נקודה שהצחיקה אותי כשהתקרבתי וניסיתי לראות מה ואם רואים דרכה,

שווה אזכור למרות הצילום בבלקברי ולא במצלמה, אבל גם הוא יודע.

.

חם כאן, לוהט אש, איך שלא מסתכלים על זה. אדום..

.

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

מירי רגב לפני שנתיים וחצי # מה שפוליטיקה עושה לַנפש

.

הכנסת השמונה-עשרה

      הצעת חוק של חברי הכנסת  חיים אורון

                                    מירי רגב

                                    דב חנין

                                    איתן כבל

                                    אברהים צרצור

                                    שלמה מולה

                                    ניצן הורוביץ

                                    יולי תמיר

                                    אילן גילאון    

     פ/1630/18   

הצעת חוק אמנת הפליט להסדרת מעמד מבקשי מקלט ופליטים בישראל, התש"ע-2009

עקרון יסוד
  1. ז
זכויותיהם של מבקשי מקלט ופליטים ומחויבותה של מדינת ישראל לזכויות אלה מושתתות על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל ההכרה בזכותו של כל אדם לחיות ללא מורא רדיפה.
מטרה חוק זה מטרתו לעגן את מחויבויותיה המשפטיות והמוסריות של מדינת ישראל כלפי פליטים ומבקשי מקלט באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה לפי המשפט הבינלאומי והעקרונות הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו1.
הגדרות 3. "אמנת הפליט" – סעיפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, שנחתמה ב-28 ביולי 1951, בג'נבה ואשר אושררה על ידי ממשלת ישראל, וסעיפי הפרוטוקול לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967.
קליטת אמנת הפליט 4. לאמנת הפליט יהיה תוקף של חוק והיא תחול על אף האמור בכל דין.
ביצוע ותקנות 5. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצוען של הוראות אמנת הפליט ולמילוי התחייבויותיה של המדינה על פיהן, לרבות בדבר המעמד וזכויות מבקשי המקלט והפליטים.

דברי הסבר

  הצעת החוק נועדה לתקן מחדל רב שנים, שבמסגרתו נמנעה מדינת ישראל מלעגן בחקיקתה את הוראות האמנה הבינלאומית משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים.

  ישראל, יחד עם ארגונים יהודים רבים, הייתה בין המדינות שניסחו את אמנת הפליטים, אמנה שנגזרה באופן ישיר מלקחי השואה וממצוקתם של הפליטים היהודיים אשר ניסו להימלט מאירופה בתקופת המלחמה ומצאו עצמם מול דלתות נעולות. מדינת ישראל הייתה גם בין המדינות הראשונות שחתמו ואשררו את האמנה (בהמשך אשררה מדינת ישראל גם את הפרוטוקול לאמנה משנת 1967).

  למרות כל אלה, לא עיגנה מדינת ישראל את האמנה בחקיקתה הפנימית, בניגוד לאמור בסעיף 36 באמנה. מחדל זה הביא לכך שלמעלה מחמישים שנה לאחר הצטרפותה לאמנת הפליטים, אין בישראל דין המסדיר את זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט.

  העמימות החקיקתית הפכה כר נרחב להפרת זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט, ובין היתר למאסר ארוך טווח של פליטים או לגירוש מבקשי מקלט פוטנציאליים אל גבולה של המדינה בסמוך לזמן הגעתם, מבלי לערוך הליכים כלשהם כדי לברר האם מדובר במבקשי מקלט שהגירוש עלול להעמידם בסכנת חיים.

  הצעת חוק זו מבקשת לאמץ בחקיקה הפנימית של מדינת ישראל את אמנת הפליט ועל ידי כך ליתן לה תוקף מחייב, שיאפשר למבקשי מקלט ולפליטים הנמצאים בישראל לתבוע את זכויותיהם מכוחה. עיגון האמנה בחקיקה יהווה גם מנוף להקצאת המשאבים התקציביים והמנהליים הדרושים ליישומה של האמנה. יצוין, כי הוראות האמנה מהוות את המינימום אותו התחייבה מדינת ישראל ממילא לקיים לגבי פליטים ומבקשי מקלט, והצעה זו אינה כרוכה בחובות נוספות מעבר לאלה המנויות באמנה. יתרה מזאת, אמנת הפליטים משקפת את הקונצנזוס הבינלאומי ומכילה את האיזונים והבלמים הנדרשים כדי להבטיח הגנה על זכויות הפליטים ומבקשי המקלט מחד, ועל אינטרסים מדינתיים, דוגמת ביטחון הציבור, מאידך.

  הצעת חוק זו נועדה למקד את הדיון בסוגיה האמיתית העומדת כיום לפתחה של מדינת ישראל והיא האופן בו יתקבלו בה פליטים ומבקשי מקלט.

  הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת מיכאל מלכיאור (פ/2910/17).

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ד בתשרי התש"ע – 12.10.09

פיטנגו בארבעה טעמים

.

זה התחיל בגיל שנתיים אני חושבת, באפריל.

הגדר בבית ממול – זה שנהרס כמובן, כמו רוב בתי השכונה – הִתְכַּתְמה בכתמים

אדומים וגדולים. אחרי שטעמנו אחד, עיגול ארגמני ומתוק כמו שרק פיטנגו מתוק

יכול להיות, אחרי שחצינו לשניים, הוצאנו את החרצן הגדול, נתנו לה לטעום בפעם

הראשונה, וראינו, כמו שרואים ברגעים הקסומים האלה שתינוק טועם טעם חדש

ומיד רואים על הפרצוף הזה אם כן או לא, ראינו שאין ספק, מדובר באהבה מטעימה

ראשונה.

אז נכנסתי לשכן המבוגר-שלא-נגיד-זקן ונחמד שגר שם ובקשתי רשות להכנס ולקטוף.

הוא הסכים ומאז היינו פושטים על הגדר שלו בכל אביב, מערימים אדמדמות כאלה.

אחרכך הגיעו הבולדוזרים והטרקטורים והרסו את הבית, המחסן והגדר המתוקה ההיא,

וגם מי שקטף איתנו, איתה ואיתי, פיטנגו לא גר כאן יותר,

אז אחרי שהרסו את מקור המתיקות, הפה המוכתם וההרפתקאה בבית ממול,

נשמנו עמוק ויצאנו מצויידות בכלבונת, עגלת טיול, בשלב ההוא, ונחישות למצוא מקורות

פיטנגו חדשים. זו לא הייתה, ועדיין לא, בעיה גדולה למען האמת,

השכונה שלנו משופעת בגדרות פיטנגו,

אבל אחרי מחקר ארוך שנים אנחנו יכולות להצביע בבטחון, על ארבעת השיחים

המניבים ביותר בשכונה שלנו, אלה שהם הכי, אבל ממש הכי הכי מתוקים.

.

ומאז, באמצע אפריל אנחנו יוצאות ל"רוצה לצאת לסיבוב פיטנגו?"

בטח! לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר.

לפנות ערב, בלי לולו, עם קופסת פלסטיק וחיוך פנימי משיגרה מוכרת ומרגיעה אנחנו

יוצאות לשיטוט בשכונה ולציד אדום. מסלול קבוע. עצירה ראשונה, הגדר של אריאלה

המבשילה ראשונה, אחרכך ממשיכים לשיח שעדיין שורד בבתים ההרוסים, הוא זה

שאני מעדיפה את טעם פירותיו. היא מעדיפה את הגדר של הבית שאחרי הבית של

מיכאל וליאן ועובדת קשה לקטוף את אדומיו כי  הפיטנגו מתחבאים היטב בדרך כלל,

והדרך היעילה לצוד אותם היא להתכופף ולאתר אותם מלמטה, ככה:

.

ואז, אחרי חצי שעה בערך של שיטוט, איסוף ושיחות "על הדרך" שהן בדרך כלל הטובות

מכולן, כל השיחות שקורות במקרה הן השוות, וקופסא כמעט מלאה, כשמתחיל להחשיך,

אנחנו עוצרות לרגע בגינה השכונתית, ליד מתקני הספורט יש גינה קהילתית, ואנחנו, אני

למען הדיוק, קוטפת כמה ענפי רוזמרין, זעטר, טימין וגרניום שאין לנו את הצבע שלו.

 

.

.

ומה שנשאר הוא לחזור הבייתה, לשטוף אותם, ולהיות כל כך, אבל כל כך מרוצות.

.

בתים שבורים

.

.

. אני מכירה אותם למעלה מעשור, משיטוטי אחר הצהרים עם זאתי בשכונה.

שני בתים שבורים ומנותצים, כמעט בלי שריד למי ומה היו פעם כשפעמו בהם חיים.

היה שלב שהשתלטו עליהם צעירים סוערים וחסרי בית, רואים בשברי הרהיטים והגרפיטי.

אחרכך הגיעה הגדר שהעלימה אותם מעיני.

היום כשנהגתי ברחוב ההוא, לפעמים אני חוזרת הבייתה בדרך עקלקלה בתוך השכונה,

לראות מניינים, הגדר הייתה מקומטת ומונחת בחלקה על החרציות והחובזות המכסות את החצר,

הניילון שכיסה חלונות חשופים רשרש, הקירות חשופים ומגלים שכבות חומר וצבע רבות,

ולא היה זכר וסימן לכלום, חוץ מכורסא, כמה ציורי גרפיטי על הקירות, בית בובות מחליד, וקירות. קירות מקולפים ומרוסקים בכל כך הרבה יופי, וחיים. וחשבתי מי היה חבר של הילד בחלון שממול, אם. וטפסתי במדרגות מתעקלות בחן וסגנון שלא ראיתי הרבה זמן בבתי העכשיו. . וידעתי שהילד שיגור בבית החדש שיבנה כאן אחרי שהקירות הקלופים והיפים האלה ימחקו יחייך לחבר בחלון הסמוך בדיוק כמו הילד ההוא, מהבית הזה שאני מתעדת כרגע את קץ חומריו, כי חיים. אפקה. מרץ 2012 .

שתיים בים, וחורף.

.

מתמיד אני אוהבת מזג אוויר קיצוני,

בעיקר בגלל תחושת החיות שקור קיצוני, רוחות או שרב מביאים עלי.

את זאתי אני מסיעה לים בימים הכי אפורים, גשומים וסוערים מתמיד, לפעמים יושבות במכונית, פותחות

לרגע להרגיש איך הרוח מנסה להציף את פנים האוטו בקור. לפעמים , עטופות במעילים ארוכים מאיתנו

ואף בן שש מציץ מתוך צעיפים טיילנו על החוף ושרנו שירי קיץ. ואתמול, אתמול התעטפנו כאילו סקי,

תפשנו כל אחת בדרכה – היא בנרתיק מגן ותשומת לב ודאגה, אני חופנת את העדשה, ויאללה – את

המצלמות ויצאנו לבדוק מה יביא הטבע לעינים שלנו. חשבתי שהרוח תצליח להעיף אותה, בכל זאת

דקה כגבעול זאתי, ושוקלת בהתאם, אבל היא עמדה שם יציבה ונחושה, נסערת וצוחקת, וצילמה.

לא היה שם איש מלבדנו

רק רוח, גלים גבוהים, שמים, וחוף מוצף.

האור ירד במהירות כך שצילמנו מאור כמעט מלא עד חושך כמעט מלא תוך חצי שעה מה שמרגש כי הכל

משתנה ממש תוך כדי תנועה. היה קר וסוער. הים הציף את החוף, רסיסי המלח צרבו בעינים, העור שלנו

היה מלוח, טעמנו והזמן היה מלא חיים וכוח וצהלות שמחה.

היא:

אני:

.

.

כשהחושך היה כמעט לגמרי, חזרנו הבייתה.

.

מומלץ. ולא חייבים מצלמות, הן רק התירוץ כמובן…

.

סוֹפוֹ שֶל

.

.

הייתי בפתיחת תערוכה של מולה עשת. הוא צילם אותי לא מעט בשנים ההן,

ובקש ממני להגיד כמה מילים, טוב במקרה שלי כמה מילים זה…אתם יודעים.

ככה אמרתי:

מאז שמולה צלצל ובקש שאגיד כאן משהו היום, אני חושבת מה לספר לכם…

אם לספר קוריוזים נחמדים על ימי הצילום המפרכים, על הצעקות שלא הפחידו אף אחת למרות שהוא חשב

שכן, על זה שהבאתי לכאן היום את אבא  ואמא שלי… כי כמו שהבאתי אותו אליהם לפני שהצטלמתי אצלו

בפעם ראשונה, כדי שידעו לאן הילדה נעלמת, ככה נראה לי נאות וחגיגי שהם יהיו כאן היום, סגירת מעגל

שכזו….או איך הוא היה מגיע בשעות לא הגיוניות כמו שלוש וחצי בבוקר עם המכונית האמריקאית הענקית

שלו כדי להיות בראש הנקרה, אוגוסט מיינד יו, כדי שנגיע באור ראשון ואני אלבש מעילי צמר החסידה או

ויטלגו או אלוהים יודע מי…ואחייך כאילו….דצמבר…ודליה תציע לי שרשרת אדומה ואני אגיד לה שזה לא

מתאים והיא תגיד שכן ובסוף נתפשר….או איך הייתה לו חולשה  לחולות ראשון, לפני שהרסו את הדיונות

כמובן ובנו אלפי אספניולים  קטנים…ובכל פעם שהוא היה נתקע בלי לוקשיין הוא היה אומר, חולות ראשון,

יהיה בסדר, תקפצי קצת, תצחקי וזהו…וזה כידוע, עבד  לא רע….

אבל החלטתי לקרוא לכם משהו שכתבתי וכבר פרסמתי…זה סוג של מכתב תשובה לבת שלי, לבת שלכן

חברות-שלי-מפעם ולכל בת ארבע עשרה חמש עשרה שבאה אלי ושואלת אם כדאי להיות דוגמנית כי זה

נראה מה'זה כיף…..

וזה הולך ככה:

את שואלת מה אני אומרת אם תגידי  לי שאת רוצה להיות דוגמנית…

אם…אם זה יקרה..אני חושבת שאני אגיד לך ש….כן.

כי אם אני אגיד לך לא, בטח תתנגדי ותעשי דווקא….נכון?

אז כן. בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

זה עולם שיתעתע, ולא בטוח שאת כבר יכולה לזהות איך בדיוק…

אז יש לי רק בקשה אחת,

תזכרי. זה הכל, תזכרי.

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, עדשות, תאורה, פילטרים, המולה,

ואת במרכז… תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. ה י ו ם. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת.

ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה.

דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את באמת, מי הנערה, האדם שמאחורי כל זה, לא בטוח שהם זוכרים.

במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל מרכז העדשה במבט הזה שאנחנו יודעות אפילו בלי שנדע איך אנחנו יודעות אותו,

זה המבטיח כל כך הרבה…. ומרגיש גם רחוק ומסתורי. הנערה ששפתיה מסמנות פיתויים או צחוק

מביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה.

נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב

וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים

וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין.

תעשי טובה קטנה ואהובה שכמוך, תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים. הם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי להם לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר…..בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

תמונת מצב, 18 ינואר 2012, ערב

.

.

כבר ערב וקר. ילדה מצוננת. חתולה מייללת. ילדה מכוסה על הספה בסלון, קוראת. מרק עוף תכף

חם. אטריות. שקדי מרק. אמא מצוננת גם. טשיו'ס. תה מהגינה. עוד מעט נראה פרק מ"פרנטהוד" –

מומלץ לביחד הורים ילדים, ב"יס". כלבה זקנה מגרדת בדלת. אמא לובשת מעיל פוך "של חו'ל" ככה

הוא עבה וחם ויוצאת לסבוב קצר במיוחד. בויילר מודלק. מזגן גם. סלט ירקות, ויטמינים, שוב תה.

יום רביעי הוא יום נחמד ופשוט בדרך כלל. גם היום, למרות הצינונים האלה,

אחרי הכל, אנחנו בבית.

.

שני בלוקים מהדקוטה והלילה ההוא במנהטן

.

.

8 בדצמבר 1980

כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים

כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי, שבגללו הגעתי,

שבסופה של השנה הבנתי שלא זו הדרך שלי במשחק ועברתי ללי סטרסברג.

כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי, סאבלט מבחור ירדני לחצי שנה,

הכרתי את איב, סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק,

היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד

ותראה לי הרבה מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה.

כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק

אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית ההיא. אני לא, לא אז לא היום.

קט'י ואני הכרנו ותכף נהפוך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות,

היא גרה שני בניינים מהדקוטה, בדירת שני חדרי שינה שעברתי אליה מאוחר יותר.

כבר קניתי בגאפ בגדים, שמעתי בפליאה מוסיקה בwalkman הראשונים שהגיעו

לחנויות ולילדים המפונקים בסטלה אדלר בית הספר שלנו בwest side –

ילדי קליפורניה הסוערים שהראו וחיו בבירור את ההבדלים בינם לבין הניו יורקים.

חלקם הפכו לשחקנים מוכרים  עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.

אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma

כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.

צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.

קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון

ולכל מה שאמרה לי הסוכנת ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.

כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.

כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.

כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,

מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.

כבר היה לי דייט באנגלית.

שעור משחק באנגלית.

Fame בבתי הקולנע.

כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח

לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.

כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too

ועדיין הרגשתי זרה.

ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.

הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.

צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי

והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים

ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.

הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.

אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,

שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו

על הביטלס הפרטי שלו.

.

ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,

מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.

לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.

שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.

women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.

אחרכך התבגרנו…

/

.

כל שנה

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא

אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי

נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,

גם אחרי שהוא עבר שכונה.

אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה

היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,

הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה

עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר

כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה

המעטים היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד

השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,

אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה

ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר

וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,

בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות

מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות

שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש

אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק

אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים

אותה אחד לאחד היום.

התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,

באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,

תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

אנִנִי הול וְהבגדים של האקס שלי

.

.

.

זה מתחיל בערך בגיל הזה, חמש עשרה, אני זוכרת.

הארון של אבא שלי התחיל להיות מעניין אפילו יותר מזה של אמא שלי,

הסוודרים הגדולים, הכותנות המכופתרות, העניבות.

– אבא, אנ'לוקחת לך ת'סוודר השחור

– בסדר

– רחלי – מתערבת אמא שלי

– אבא הרשה לי

– אבא מרשה לך הכל…

– א מ א

– אני מבקשת אל תמשכי את השרוולים ככה, את הורסת את הבגדים שלו

– בסאאאאאדר.

אבל זה היה הכי כיף למשוך את השרוולים עד שיכסו לגמרי את כפות הידים, זה עדיין.

והכי כיף שהחולצה גדולה ממש ואפשר להתכרבל איתה ולהרגיש גם קולית וגם בטוחה,

וההרגשה הזו נישארת גם אחרכך,

כשאת לובשת את הבגדים של הגבר שאת אוהבת,

עוטפת עצמך במשהו אינטימי וקרוב, מרגישה שמורה ובטוחה ומי שמתבונן בך, לא יודע.

פרטי, כמו אבן בכיס, זכרון.

.

כי אחרי הבגדים של האהוב שלך,

או בעצם לפני, הבגדים של אבא'שלך הם הכי.

אפילו יותר מלהחליף בגדים עם חברות, שזה עונג השווה פוסט נפרד, לא?

אז לבשתי ת'ארון של אבא שלי, ואחרכך את החולצות הגדולות, הסווטשרט'ס המהוהות, הגופיות,

העניבות ואיזה פליינג ג'אקט של כמה גברים שווים במיוחד, רובם על כל פנים

ואחרכך נסעתי לניו יורק שם כיכבו להן בדיוק בזמן ההוא דיאן קיטון ואנני הול שלה,

שתיים שהן אחת שהתחברו ללוק כל כך משמח ומוכר, זה שעד היום הכי נוח לי איתו,

כזה שמוכר לי, נעים לי ואני לא מרגישה בו מחופשת והוא עד היום, בואריאציות שונות,

הטעם שלי בבגדים. בגדים של "בת" עם נגיעות גבריות, עדיף בנעלים ובכובעים.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז הגיע העכשיו.

ובעכשיו,

הבת שלי, ע'ע חמש עשרה וחצי גילתה את קסמי הארונות של הוריה.

זה מצב חדש. שותפה קטנה, עם טעם טוב יש להוסיף, מתגנבת לארון שלי בטבעיות.

בניגוד חד לזכרון שלי משנותי עם אחותי. הקטנה שהצטרכה להתהלך מול הארון שלי ברגישות יתר,

באיזה מצב רוח היא תמצא את אחותה הגדולה היום, נדיב או שלא תעיזי לגעת לי בגדים?!

בניגוד אליה, לבת שלי אין עכבות רציניות מדי בעניין הזה:

א מ א איפה הסוודרון הלבן שלך? אפשר? יופי תודה.

א מ א אני לוקחת לך את האולסטאר הכחולות אפשר? יופי תודה.

א מ א איפה הגופיה הלבנה הטובה ההיא? מה פתאום בכביסה, לא לבשתי אותה!

אה, נכון. היא שלך.

כן היא שלי גברת.

אבל,

הדבר הכי, אבל הכי מוזר בכל הזמן החדש והמשעשע, לרוב, הזה,

היא

העובדה

שאני

מוצאת הפתעות במכונת הכביסה.

אני מוצאת את עצמי מכבסת, מייבשת ומקפלת לפעמים את בגדיו של מי,

שאני לא דואגת לכביסתו כבר הרבה הרבה זמן,

והנה עכשיו.

כי עכשיו הגיע הזמן הזה,

פלאות הארון של אבא – סוודרים אוברסייז, כותנות מכופתרות, טישירטים ע נ ק י י ם, עניבות

והריח של אבא. לפעמים, תלוי לאיזה בית ומכונת כביסה החולצה שלו השבוע :)

.

.

מה שיודעים הטווסים

.

.

אצלנו בבית הספר – זה שהפרידה ממנו בתום תשע שנים כבר נספרת בימים בודדים ממש –

אוהבים שתלמידיו משאירים בו את חותמם לתמיד.

הנה מה שילדי כתה ט', הכיתה של זאתי בנו במו ידיהם בחודש האחרון לתפארת הדורות הבאים.

אחרי חפירות, בנית גדר, ערבול בטון ויציקתו, הכל במו ידיהם ונעוריהם, אחרי שבבטון הוטמנה קפסולת זמן

עם מכתבים שלהם לעצמם –  שתפתח בדיוק בעוד עשר שנים, כבר נקבע תאריך – הגיע השלב שהם חיכו לו

בקוצר רוח מעורבב בעצב והבנה שסוף התקופה הזו באמת מתקרב והולך, שלב הטבעות כפות ידים.

אחרי שהוא התייבש מעט הם הוסיפו חותם אישי

ואז הלכו להזכר במה שהשאירו בוגרי הכיתה שסיימה  ב2010

אבל מה שכולנו שכחנו כשיצקו את השבילים החדשים בחצר בית הספר, זה מה יודעים, וזוכרים הטווסים…..

.

/

וזה, מי כאן באמת בעל הבית…….

.

הַתָּכָה

.
.

כשהיא חוזרת הבייתה מקולחת ושמחת לב אני מזהה עליה משהו.

היי זו החולצה שלי שאת לובשת.

לא היא עונה, היא של אבא

ל א אני עונה היא שלי

לא היא עונה היא הייתה של אבא ועכשיו היא שלי ואני ישנה איתה…

ואני משתתקת,

איך חולצת טריקו שקניתי פעם למי שקניתי פעם דברים והפכה רכה ונעימה כל כך עד שנכסתי

אותה לעצמי בבטחון ואינטימיות שאפשר, עד הימים שבהם נארזה באריזה הגדולה ההיא, חוזרת

לחיי עשור מאוחר יותר, בלויה יותר, רכה יותר, ונעימה מתמיד.

.

אני מושיטה יד לגופיה שלי כדי לקפל אותה למקומה ומריחה עליה ריח זר. מרכך כביסה בבית

אחר, יתכן שידיים זרות למשולש, ולי, כיבסו וקפלו, פעולה אינטימית שכזו, את הבגד שלי. מכנסי

ג'ינס – אה, אבא קנה לי בחורף – מופיעים במפתיע בארגז כביסה. אני מנשקת אותה ללילה טוב

ומריחה שמפו בריח שאין כאן במקלחת. רוצה לנסות לטעום חציל? אה, טעמתי כבר, לא משהו.

כשאני מכינה סלט כרוב, אני כבר די מצליחה, לא לגמרי, די קרוב, להגיע לטעם מסויים שטבוע

בזכרון החושים שלי, אני זורה לתוכו קצת סוכר כמו שאמא שלו אמרה לי. אני גם מבקשת, מה

מבקשת, מתחננת, מהצלע הכי מתוקה במשולש שתכין לי בבקשה את הסלט צנוניות של אבא

כי לי הוא אף פעם לא יוצא כמו שאני ממש אוהבת, והיא מצליחה לשחזר אותו במדוייק.

.

עקבות חיים אחרים מופיעים תדיר בחַיי, בלי קשר לזמן שעבר, לשקט שהגיע, לַנִפרדות.

עקבות בית אחר ממשיכים להופיע ולהחרט בחיי גם היום, לא רק בחייה,

מסמנים עצמם ברמה המעשית, היומיומית, המחוייכת לפעמים, המפתיעה בימים אחרים, כמעט מדי יום,

ואני תוהה כמה מעקבותי, הרגלי, טעמי, ממני, עצמי האמיתית חרוטים בבתים אחרים, בחיי אנשים זרים.

.

סימנַי המופיעים בפשטות, ביום יום, בלי לעשות עניין, בלי להעיד על מקורם.

עקבות וטכסים וטעמים והרגלים שהשארתי שם,

ונשים אחרות חיות את חייהן מבלי דעת שאת השולחן שלהן, הערוך כל כך יפה, קיבעתי אני,

ואת הדבר ההוא, אה, את זה אני לימדתי, וגם את ההוא אני גיליתי, ואת המרק עוף, והמסעדה?

עלי. כמו כל כך הרבה דברים שהפכו טבע שני למי שהיו, בדיוק כמוני,

ןאני מנסה לזהות מה ואיזה מחומרי חיי, אלה שאני מחשיבה כאני ושלי, נושא עקבות אחרים,

ומבינה שכבר אין אפשרות לזהות,

ולמרות שגיליתי עכשיו, והספקתי לשכוח כמובן, שכבר כתבתי מילים בדיוק באותו עניין,

אני מבינה עכשיו,

במילים אחרות אבל בדיוק באותה הבנה,

שהותכנו, הומסנו, כולנו, לחומר שאין כמעט אפשרות להפריד את מרכיביו.

/

.

שכבות 7#

.

.

.

כשמקלפים נותרים סימנים, לא בהכרח רעים.

עוד מילים

.

מי שהייתי

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

 

 

.

עגנון, ראנד והרולד רובינס נפגשו על המרפסת

.

.

.

החלון הגדול שהיה חבוי מאיתנו בוילון מתחילת הסתיו נגלה לעין הבוקר על כל כתמיו וסימני המים שהגשם

צרב עליו. גם צידו הפנימי אם נודה על האמת לא ממש בהק בצלילותו. וילון, מנקה ערמומית, מבוגרת לא

אחראית וזאתי שממש לא מבינה מה זה משנה אם לא רואים את זה בינכווכה אימי, הן כל הסיבות.

בקבוקמים כחולים, אני עדיין לא מבינה למה כל מנקי הזכוכיות למיניהם מכילים מים כחולים, ועיתונים.

אל תקרעי את גלריה של שישי מותק, ליסה תעלב, וחוץ מזה, תזכרי את הפטנט של סבתא יפה.

והתחלנו.

התזה, פיזור, ניקוי ואז מתכווצץ העיתון אל תוך ידה, או ידי, ומתחילים, אופס, מתחילות.

אנחנו מעמידות את כפות הידים שלנו זו מול זו כשהזכוכית הרטובה ביננו ומנסות לתאם תנועה וקצב.

אחד מהתרגילים הראשונים כשלומדים משחק הוא תרגיל המראה – את עומדת מול בן זוגך לתרגיל

וחוזרת כמראה על תנועותיו. זה יותר קשה ממה שזה נדמה, אבל כשמנקים חלון ענק בתחילת אביב

זה בסדר איך שזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

היא תלויה על הסורגים מצידו החיצוני באופן כל כך טבעי נאחזת ביד אחת, ובשניה מבריקה את השמשה,

שאני חושבת לעצמי בעודי מנסה לתאם את קצב ותנועות הידים שלנו, מעגל מעגל סטופ. מעגל מעגל

סטופ, שנה כיוון, שיתכן שאני מגדלת לי כאן גורת קופים מוצלחת במיוחד.

– יש לך מזל

– שמה? היא שואלת

– שלא היית ילדה בבית של סבתא לפני פסח

– למה? מה היה?

– מה היה הכי מה?

– תבחרי

.

– מה היה הכי מעצבן ונעים ביחד?

– נניח היא עונה בטון ההוא

אבל אני מזהה סקרנות, בכל זאת צריך לגמור עבודת שורשים עד סוף החפש:

אז ככה,

בערך שבועיים שלושה לפני פסח סבתא הייתה נכנסת למצב שאין לי ברירה אלא לקרוא לו

קדחת. אי אפשר היה לדבר איתה על כלום חוץ מעל תוכנית העבודה שבסופה, הבית יהיה,

א. נקי אבל זו ממש לא הייתה המטרה העיקרית

וב. כשר, כלומר פרור חמץ ע'ע לחם, קמח, בייגלה וכו' לא יהיה בבית הזה.

.

סבתא ולולי, המנקה רבת השנים ובעיקר הסיפורים והאהבה שאין-לי-מושג-איך-לא-סיפרתי-לך

-עליה-עד-היום היו מתחילות במבצע על פי סדר קבוע מראש.

לכל אחד, אחת ליתר דיוק, היה תפקיד קבוע שהשתנה רק מעט עם השנים.

היה יום שהמיטה של סבא וסבתא הייתה נגררת לחצר,

וכל בגדי הקיץ והחורף והסתיו והאביב היו נתלים על חבלי הכביסה שאת מכירה,

כן, אלה שליד עץ הלימון, והיו חוטפים מכות רצח עם המכשיר הזה נו..זה העשוי עץ ובקצה הוא

נראה כמו קשר.

היה יום שארונות המטבח כלומר מה שבתוכם היו פשוט על שולחן וריצפת המטבח ונרחצים

כאילו אנ'לא יודעת מה עבר עליהם ובתוכם, וניירות חדשים היו נפרשים עד-היום-אני-נשבעת

-לך-אני-לא-מבינה-למה-הם טובים, ולהכל היה ריח חדש.

לפעמים, עד היום, אל תגלי, אני מתפלאה, שכשהארונות מסודרים מבפנים, גם אם הדלתות

שלהם סגורות, מרגישים את הנקיון….נכון?

אבל היום שאהבתי היה היום של הספריה הגדולה.

ספרי קריאה אין טעם לקנות אמרו פעם. חבל.

בשביל מה יש ספריה?!

ספרי קריאה קוראים ןמחזירים, ואם ממש רוצים לקרוא אותם שוב, לוקחים שוב.

אבל אנציקלופדיות, אה…אנציקלופדיות זה עניין אחר.

ואז סחבנו בזרועות חזקות, כשהסנטר תומך ערימות ספרים למרפסת האחורית הארוכה והצרה

והנחנו אותם על המעקה לכל אורכו ואת היתר על הרצפה. אמא הייתה נותנת לנו סמרטוטים

טבולים במים וסבון והיינו מנקים את המדפים ומייבשים ואז היה מתחיל הזמן הארוך.

שעות ארוכות ורכות.

מתיישבת מול אנציקלופדיות, מילונים, אטלסים, מבחר הסיפור – הסיני והאמריקאי האהובים עלי –

אלבומי נצחון, כיבוש ושאר נפלאות, זה יש בשפע. מדפים עמוסים במכלל, ההיא הגדולה,

הבג'ית עם מליוני הכרכים והטכנאי הצעיר – בכל זאת היה שם אח גדול שלמד ביד סינגלובסקי –

ושאר גדולי העולם, ממציאים, מגלי עולם ומה לא…

וביניהם התחבאו כן כן ספרי קריאה שהיו רכוש הבית,

חלקם הושאלו ממקורות אחרים וחלקם פשוט היו.

עגנון, איין ראנד או אפילו אלוהים ישמור הרולד רובינס שהיו מילים אסורות ומרגשות בספרים שלו.

אני מתיישבת על רצפות המרפסת המשובצות כתמי אבן,

השמש מענגת בחום אביבי ראשון את הכתפיים ואמא אומרת תזהרי עוד לא ממש קיץ,

ואני מתחילה.

במטלית יבשה מנגבת ספר – אחד אחד, את כולם, בלי יוצא מהכלל – על ארבעת צלעותיו וכריכתו

ואז מדפדפת את דפיו כדי לאוורר אבק נלכד, סוגרת אותו בנקישה, אוחזת בשתי ידיים ומכה מכה,

שתיים על המעקה, למגר שאריות אבק שהצליחו לחמוק מהטכס השגור על ידי.

ספר ספר עבר את ליטוף מטלית האבק שהשחירה במהירות והוחלפה באחת אחרת, ספר אחר ספר,

דפדופים מהירים ומלאי אבק ומוך שהניבו לפעמים הפתעות.כרטיס קולנוע ישן של אבא ואמא,

צילום מימים רחוקים שאמא שמחה למצוא – באמת התפלאתי איפה הוא, תראי, דודי היה בן שנתיים

וירד שלג בתל אביב! בתל אביב רחלינקה, אי אפשר להאמין –

ואני מצליחה לקרוא מילה, קטע ולפעמים אפילו פרק שלם לפני שאמא מזכירה שזה לא יום כיף,

ויש הרבה מה לעשות, וצריך לנגב שוב את המדפים.

.

– תגידי אמא – אני רואה ניצוץ מוכר בעינים שלה – תגידי,  בימי הביניים, כשהיית ילדה,

לא היו שואבי אבק….?

– אם היית ילדה אז….זה מה שהיית עושה ביום שני בבוקר.

– אבל זה מה שנעשה ביום שני בכל מקרה….

– בדיוק.

.

קופסא אחת וזכרונות

.

.

חיפשתי משהו בשביל זאתי והיד שלי נתקלה ונרתעה בגלל האבק,

בחיי שעשיתי פו כזה ארוך כמו שעושים בסרטים ובפרסומות, אבל כבר למדנו שהסרטים

מחקים את החיים, ורק לעיתים רחוקות הסדר מתבלבל,והעפתי, מטאפורית וגם לא את האבק ממנה.

אני מאד אוהבת קופסאות-  כבר סיפרתי – וארגזים ותיבות ומסגרות של תמונות. בכולם טמונה הבטחה

למשהו מרגש, חדש, מופלא. אתמול בבוקר פתחתי קופסא שלא פתחתי שנים, ממש שנים, בסקרנות,

בצפיה בדיוק כמו לפני דף ראשון של ספר, כמו הרגע שהאורות באולם הקולנוע יורדים והכל מיד יתחיל.

מה מסתתר בתוכה,על שריטותיה, סימניה שהזמן חרט כמו שרק הוא יודע, וסודות שהיא לא מספרת ….

.

קבלתי אותה ממי שיתכן יכולה לשאת בתואר הבחורה-הכי -יפה-שהכרתי -בחיי, לי ריצ'ראדס שמה. דוגמנית ניויורקית, חרוכת קול, חרוכת אף וחיים ונשמה טובה ונדיבה שבשלב מסויים נתנה לי בית בבדידות החורפית ההיא. 56 בין השדרה השניה לשלישית היה הבית שלי לתקופה מסויימת, בזכותה. גם בפייסבוק, גוגל ושאר אמצעים לא הצלחתי לאתר אותה בשנים האחרונות, אבל כשפתחתי את הקופסא הבוקר וווווווום, כמה זכרונות וריחות ואנשים התעוררו והתחילו לרקוד סמבת זכרונות – או אולי כדי לדייק נקרא לרקוד בשמו, רוקאנרול סוער ומסעיר – בתוך הראש שלי, ובלב. אז החלטתי שלצאת למסע ממוקד בתוך קופסאת העץ שLeigh ריצ'ארדס הביאה איתה מלואיזיאנה או מדינה דרומית אחרת כשהגיעה לכבוש, ואכן כבשה לזמן מה, את ניו יורק סיטי אלף תשע מאות שמונים אחת שתיים שלש והלאה.

.

.

.

.

.

.

.

.

הדבר הראשון שראיתי ומיד הזכיר לי שעם כל הכבוד למוצא הקופסא, המוצא שלי הוא מכאן, הייתה סיכת הבסיס שלי, גאוותי הגדולה, הכמעט שנתיים – פחות שלושה חודשים מזעזעים בתל נוף, אל תשאלו – מהטובות בחיי עברו עלי בחצרים.

.

וניקיתי ממנה אבק והרמתי את השעון של סבתא שלי, אני חושבת, יתכן ששל אמא שלי שנקרעה הרצועה שלו ואני תוהה כמה הוינטאג' צריך להטמע בתוכנו כדי להעיז לענוד אחד כזה היום

.

ואז ראיתי את הסיכה והסמלים שקניתי במוסקבה אני חושבת, בחודשים הראשונים ממש של הפרסטרוייקה, כשהאופטימיות לגבי העתיד והחיבור עם המערב, ותחושת החופש מתקרב הייתה ממש בשיאה, אפשר היה להרגיש אופוריה ממשית באוויר ובחיוכי המוסקבאים שתרגלו עלינו את האנגלית בחודשים שהיינו שם, יון כושל להרים קופרודוקציה אמריקאית-רוסית-ישראלית, ומצד שני השווקים היו אותנטיים כמו הזמן הישן. גן עדן לציידי זכ

.

ומשם הוקפצתי על ידי צ'יפ פאונד אחד כמו גם בעזרת יכולת הזכרון האנושי והזכרון הרגשי אל הקזינו הכי הכי מפנק בלונדון נכון לאז, ולימים מלאי כל טוב ושמחה ואהבה, ויינות טובים ולובסטרים משובחים ובכלל…

.

ועוד ספור אהבה קרץ לי מצעצוע ששכחתי שקבלתי פעם. מזמן, ממש ממש מזמן. אם מחזיקים את החתן

כלה האלה בין שתי אצבעות, ומזיזים את כף היד הם מתנשקים, אז התנשקנו. והתחתנו. הזכרונות שלנו

נמצאים בקופסא מטאפורית אחרת והמזכרת הממשית והיומיומית שלנו תכף חוגגת יומולדת.

.

.

.

ומצאתי את הסרט האדום. אני חושבת שזה היה הראשון שקבלתי, והמשמעות של ההתגייסות העולמית האמיתית למען המלחמה באיידס כל כך שימחה וריגשה אותי שהנה, שנים אחרכך, ושבוע בדיוק לפני התערוכה הבאה של הועד למען המלחמה באידס, והעבודה שנתתי בשמחה גם השנה, אני מוצאת את הסרט האדום המקומט ומאובק ועדיין מסמל משהו חשוב כל כך

.

וראיתי עכביש שמצאתי מי זוכר באיזה שוק פשפשים ואיפה ולמה שמישהו יסביר לי קניתי אותו

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז ראיתי שני מצתים ולא הבנתי, אני עדיין לא מבינה איפה הזיפו הזהובה שלי וכאן אני מפסיקה לדבר עליה בגלל הגעגועים לכל העניין הזה. שש, וחצי, שנים, לא צחוק

וכל מיני חתיכות פיצ'פקס שאין לי מושג או זכרון איפה ליקטתי ואיך ומתי ננעלו בקופסא, ולמה.

.

והיו שם גם שקופיות, ושתי קופסות גפרורים ששמרתי לא-זוכרת למה, ואסימון, וטוקן לסאבווי, וכרטיס אוטובוס,ועוד כמה סיכות די הזויות, וקסמי שיניים, ואבנים ששמרתי בבטחון שאזכור מאיפה הן ולמה הן נשמרו או מי נתן לי אותן, ומברק ששלח לי אהוב אחד שבכתיב עברית באותיות לועזיות ולא הצלחתי לפענח וזכרונות שהתעוררו הבוקר בגלל החפצים שהיוו טריג, אבל מצד שני הבנתי שהזכרונות חפונים בי כמו בכף יד סגורה, עד שלא ארצה לא יפתחו, זה תלוי רק בי. אז נשמתי, הורדתי אבק מהכל, שטפתי ונגבתי יפה יפה את הקופסא של לי היפה והנדיבה, החזרתי את הכל, טוב, כמעט הכל, השארתי לי את השעון הקטנטן לבדיקה, לתוך הקופסא ושמתי אותה במקום.

.

עד הפעם הבאה כמובן…

.

פלירטוט וזכות הסירוב החד משמעית שלי. פרסום חוזר

.

.

זה פוסט ישן שנכתב  בעקבות המילים של יעל בפוסט מחריד,

"נשים, יותר מגברים, נוטות לא לקחת אחריות על הצד שלהן בפלירטוט"  היא כותבת,

קראתי ולא האמנתי http://www.notes.co.il/yael/27765.asp

טוב, אני כמובן חושבת ומאמינה אחרת. לגמרי אחרת.

אני חושבת שזכותי  לפלרטט אם אני  רוצה, עם מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

ואני רשאית ללבוש את החולצה עם המחשוף הכי עמוק, להביט במבטים אלכסוניים ומשמעותיים אם

זה מה שאני רוצה, להניף את שערי בתנועת יד כמו בסרטים ובאופן כללי להתנהג איך שאני בוחרת,

בגבולות הנימוס וההתנהגות המקובלים בחברה כמובן.

בקוד החברתי, בחוזה החברתי הלא מדובר בין נשים לגברים, גברים  לנשים.

במשחק בין המינים  זכותי להתנהג כמו שאני מחליטה ורוצה כל זמן שאני לא פוגעת באיש.

הפלירטוט שלי הוא לא תמרור הזמנה. הוא לא רשות לכלום.

הוא בדיוק מה שהוא. פלרטוט. משחק בין המינים. בדיקה.

כותבת יעל:"האם זה צודק שהוא לקח את העניין צעד אחד קדימה? לא. אבל זה מה שקורה. וזה

קורה כי שני הצדדים לא מבינים זה את זה, וכי  צד אחד, בדרך כלל הנשים, לא תמיד לוקח בחשבון

את תוצאות הפלרטוט" ככה היא כתבה, במילים האלה.

לא לוקח בחשבון את תוצאות הפלרטוט?

איזה תוצאות?

זכותו של הצד השני לנסות לקחת את הפלרטוט הזה צעד אחד קדימה, והדגש הגדול מאד הוא על

המילה ל נ ס ו ת.

אם חזרת מפגישה ראשונה, שניה, שלישית התעכבתם במכונית, ליד הדלת,ביציאה מהמסעדה

והיה הרגע הזה, השקט, הבוחן. מה קורה עכשיו? והגבר הזה שיצאת איתו מרצון לארוחת ערב רוכן

עם חלק גופו העליון לכיוונך ואת לא מעוניינת, לא תדעי מה לעשות? תדעי.

תחייכי ותושיטי יד לעצור אותו או תושיטי את הלחי או תתחילי לדבר על משהו בשטף המילים שלך

או פשוט תחייכי ותגידי לא, לא מתאים לי והוא כבר לא יזכור מה הוא רצה, או יבין ויסוג .

זכותו לנסות. זכותך להסכים וזכותך לסרב.

הסכמת לפגישה. היית מקסימה. הארוחה הייתה טעימה. דברתם, צחקתם, פלירטטתם והוא מאמין

שיש בינכם את ה'קליק' הזה, המשהו שיכול להוביל למגע גופני והוא מנסה.

אני לעולם לא אעלב אם גבר 'ינסה' את מזלו איתי.

אני יכולה להתפלא על הדרך שבה הוא בחר, להרגיש לא נעים מהגסות או חוסר הסגנון ולסרב,

ואני יכולה כמובן לבחור להענות בשמחה והתרגשות. גם זה קורה כמובן, לכולנו :)

ובמקרה, וקרו,  בטח קרו, למי מהנשים שאני מכירה לא קרו?

במקרה שגבר ינסה את  מזלו איתי בדרך העוברת את הגבול המילולי, בדרך שעושה שמוש בכוחו

הפיזי, במילים אגרסיביות ומעליבות/מכעיסות אני אהיה מלאת כעס וזעם ועלבון ואגיד את דברי

באופן הברור ביותר. ואחרי שהוא ישמע, אסתובב ואלך.

אין אופציה אחרת.

כשהילדה שלי, או חברותיה היו קטנות/ים יותר היה משפט שמתוקף מקרי ההעלבות האין סופיים

בינהם הם היו חייבים להפנים כדי להיות מסוגלים להמשיך בקשרי החברות בינם לבין בעולם ש:

מי שלא רוצה, הוא הקובע. מי שאומר לא, הוא המחליט.

אני זוכרת אותה צועקת. ממש נאבקת במציאות. זה לא פייר – היא הייתה  בוכה – אני נורא רוצה.

כבר קבענו שנשחק.

נכון אמרתי לה ואני אומרת לך גם – זה אולי לא באמת פייר – אבל זה מה יש.

מי שאומר לא – הוא הקובע. וזה הדבר הכי חד משמעי, ברור ולא ניתן לאינטרפטציות .

וכל היתר מילים. מה אומרת יעל? קחי בחשבון את תוצאות הפלרטוט –

למה הכוונה?

אם את מפלרטטת, קחי בחשבון שיתקיפו אותך מינית?

אם לבשת חולצה עם מחשוף גדול, קחי בחשבון שמה? שיציצו לך? שישלחו ידים?

אם 'תעשי עיניים', תצחקקי או כל מה שנחשב לפלירטוט, גברים יחשבו שאת 'נותנת'?

שאת 'זיון קל '? שאת 'אפשרית'? –

לא יודעת. חופש הלבוש שלי/שלך, ההתנהגות שלי/שלך – שוב, בלי לפגוע באיש.

הסגנון האישי שלי/שלך הוא זכותנו המלאה.

איש לא יכול לקבוע לך, לא חוקית, לא מעשית ובודאי לא מוסרית איך לנהוג עם עצמך ועם גופך –

ואם את אומרת לא, שום דבר שעשית לפני ה"לא" לא רלוונטי .

לא איך התנהגת, לא כמה התמזמת, לא כמה את לבושה או שלא בשלב הזה.

'תסכול גברי' לא מצדיק תקיפה מינית.

פלירטוט לא מצדיק הטרדה מינית.

קוד לבוש, חושפני ככל שיהיה, לא מצדיק תוקפנות, גסות רוח, אלימות ותקיפה.

אני מודעת לעצמי. זוכרת היטב מקרים אחרים, שבהם ההפנמה שלי של מה להגיד או לעשות,

לא הייתה כל כך ברורה. המבוכה, הרגשות אשם שאלוהים יודע איך הצליחו להטמיע אותם בי

ניצחו את ההרגשה והידיעה הפנימית של מה  שקורה כאן לא נכון, זה לא מה אני רוצה.

השינוי שחל בי בשנים מאז הוא עצום.

אני מבינה שחלק גדול מההרגשה שלי היום. של מה מותר ומה אסור קשור לגיל שבו הייתי,

לבטחון שאנחנו, אני צברתי, הבנתי, הפנמתי עם השנים.

מצד שני אני מאמינה  או לפחות מקווה ומייחלת ומנסה להעביר הלאה שהדור שגדל וצומח היום,

זכויותיו, בנות כבנים וההיפך, ברורות לו הרבה יותר. ילדה בת עשר יכולה להגיד –

לא רק הפה שלי ברשותי, גם הגוף שלי ברשותי –

הן יודעת שלאיש אסור לגעת בגופן. אני מאמינה שהן כבר יודעות יותר מאיתנו  מה מותר ומה אסור.

ואני מקווה שברגע האמת אם וכאשר יגיע, הן יזכרו  ויהינו לפתוח את הפה, להגיד לא בקול רם,

להתלונן, ובעיקר לספר, ואני מקווה שלאמא.

.

אם הולכים עם המחשבה של מפלרטטת = למתכוונת, מעט קדימה, אפשר להגיע למקומות מוזרים.

כמו למשל: שיש הגיון בלבוש צנוע.

אם תלבשי מחשוף, הגברים יאמינו שאת מעוניינת להראות  להם, לפלרטט איתם, ומכאן שאת זמינה

– ואיפה גבול הצנעה, בבגדי בני ברק או אולי  הרעלות הן הפתרון. ומכאן אפשר להסחף עד להפרדה

מוחלטת בין גברים ונשים. ואם יהיו גברים שהתבוננות ישירה לעיניהם היא סימן בשבילם?

וכאלה שהעברת יד בשער היא היא הסימן לאשה שרוצה אותי?

שלא נדבר על ליפסטיק אדום, או ריח טוב או כל סימן אחר שיכול להתפרש כסימן.

איפה יהיה הגבול? של איזה סימן "הם" מפרשים איך?

ובטח תגידי שיש סימנים, קודים מקובלים שאנחנו כחברה כבר מכירים ומזהים.

וששם ההבדל ביננו לבין הגברים.

שהם מפרשים את הסימנים שלנו אחרת מכוונתנו, ושם הבעיה. בפענוח.

לא מסכימה איתך. זה לא עניין לפענוח. מי שאומר לא – הוא הקובע.

.

הפוסט הזה קשה ומסובך לי לכתיבה ואני מאד מקווה שאני מצליחה להבהיר את כוונותי.

להדגיש את ההבדל בין פילרטוט כדרך אשה / גבר גבר / אשה, הדרך הישנה, הרגילה והפשוטה

לבין פתיינות כדרך נשית מכוערת, כוחנית וטיזרית.

בארגונים נגד הטרדה מינית, מאמינה גדולה בשיוויון בין המינים, פתחתי את העצומה נגד כבוד

הנשיא הלכאורה הזה או בעצם דרישה לשיוויון מול החוק כבר אז, כשהכל התחיל –

http://www.notes.co.il/chelli/24293.asp

ואם מישהו היה מנסה עלי משהו,

תוך עשר דקות אני במשטרה מתלוננת, מאשימה ולא נחה עד שהאדיוט הזה היה בא על עונשו –

 

ו ב כ ל  ז א ת –

אי אפשר להכתיב את תנאי החיזור בין נשים לגברים. פלרטוט הוא חלק מובנה מעולם ההזדווגות.

אבולוציה.

ברגע שאת מאמינה שאם תעשי ככה וככה או תתלבשי ככה וככה או תפלרטטי ככה או ככה,

אם את חושבת שיטרידו אותך, יתקיפו אותך מינית בגלל משהו שאמרת, עשית, לבשת ואולי

עדיף שלא, את חוזרת אחורנית. מחזירה אותך ואותנו לעולם ישן שבו הגבר באמת 'החליט' עליך.

וזה יקירתי לעולם לא יקרה יותר. הלכנו קדימה.

ומה שהיה לעולם לא יחזור בגללנו. בזכותינו.

מותר לפלרטט. מותר. אסור להטריד מינית. אסור לאנוס.


.

.

.

 

.

.

.

נ. ב. לאור אי ההבנות ומאות תגובות שונות על כוונותי במילה פלרטוט.

כוונתי הייתה במובן הפשוט, הישן והנעים של משחקי חיזור בין נשים לגברים.

גבר מעוניין באשה, אשה אולי מעוניינת בגבר, מתחיל סוג של דיאלוג, מילים נאמרות, מבטים

נשלחים, חיוכים מתחייכים, רמזים מתעופפים. אולי כן? אולי לא?

שום כוונות זדון מאף צד במשחק הזה.  עוד מבט. חיוך. צחקוק.  בדיקה הדדית.

בקיצור, פלרטוט במובן הטבעי, הבריא, הפשוט והישן מכולנו.


כריסמס בין מנהטן לנצרת

.

.

זכרון מדצמבר 2006 –

אמרתי אז שניו יורק בטח כל כך חגיגית עכשיו, יום לפני כריסמס.

אדום וירוק מציפים אותה, מצנפות אדומות וזקנים מלאכותיים ולבנים נמצאים בכל מבט

וכיוון,פתיתי שלג אמיתיים וכאלה שנגזרו בדיוק לייזרי נדבקים על החלונות, מליוני אורות

לבנים וקטנים מרפדים ומחגגים כל דבר. גזעי עצים, צמרותיהם, חלונות בבתים שנוגעים

בשמים, פעמוני סנטה מבויימים מצלצלים צילצולים אמיתיים, הכל גועש ורוגש ומתחגג

ואני מתגעגעת.

.

.

.

.

.

?

.

.

עברתי כריסמסים קסומים בשנותי בניו יורק. עם כל הטארארם. החלקתי על הקרח ברוקפלר סנטר,

מתנות מתחת לעץ, שתיתי אגנוג, אפילו השאילו לי גרב לבוקר שאחרי, אבל אני התגעגעתי

הבייתה וצלצלתי לאמאבא מיבבת ורוצה סופגניה וחנוכיה.

היה חגיגי וקסום ודומה לכל הספרים והסרטים שמהם ידעתי איך זה יהיה, ובכיתי מגעגועים, לא

מאכזבה חיים מול סרטים. ידעתי שאלה לא חיי, שאני מתארחת בחיים של אחרים לזמן קצר וקצוב

מראש והתענגתי על כל רגע, כל טכס, כל מסורת זרה. אבל רציתי הבייתה.

בדצמבר 2006 התגעגעתי שוב לתקופה המתרגשת הזו, טרום כריסמס,

רציתי להיות בה עם הילדה שלי, להראות לה את החגיגיות הבלתי נתפסת למי שעדיין לא חווה,

את האופטימיות הפוטוגנית של העולם. לשחק בנדמה לי, להרגיש כאילו אנחנו חלק בעולם ההוא.

לא העולם הנוצרי, מה פתאום, העולם המערבי, זה שאנחנו, כולנו חלק ממנו.

רציתי לתת לה חוויה חזקה, שונה, זרה.

להראות לה שלפעמים החיים האמיתיים הם כאלה באמת גם אם היא מכירה אותם רק מהסרטים.

אבל החיים, כמו החיים, השאירו אותנו בפרבר בורגני בצפון תל אביב עד שהדס אמרה שאפשר

נצרת. אופססס…

מדיניות הבית היא שיש המון דברים מעניינים, מרתקים ושווים שאפשר ללמוד גם לא בבית ספר,

גם בימים שיש בית ספר כמובן… קמנו שלושה בתי אב מסוגים שונים ומורכבים ונסענו לנצרת

טרום כריסמס לארבעה ימים.

שלוש אמהות, גבר אחד שהגיע בלילות, אחד בן 12, שניים ועוד אחת בני 11 ואחת בת 8.

יצאנו בבוקר, נסענו בשמחה עם משחקי מילים מטופשים ושירים עוד יותר מטופשים.

עצרנו לקפה ואוכל ופיפי –

הם רצו קצת בשדות שליד כי כמה אפשר לשבת באוטו…

.

.

.

.

.

.

.

ואחרכך המשכנו.

הגענו וטיפסנו והגענו לנצרת הערבית.

חנינו למרגלות העיר העתיקה. אי אפשר להכנס לסמטאותיה עם רכב.

וככה עם התיקים הכבדים (מאד), הילדים הרעבים (מאד), ספרים, מצלמות ושאר עניינים

התחלנו לטפס. בסופו של טיפוס תלול ומיגע, שם, בקצה הסמטאות הקרירות, וחנויות עם

ריח של פעם, ומקצועות של פעם, ספר, גלב, חנויות סידקית משעשעות,

נמצא ה….איך נקרא לו למקום הזה, לנס הזה..? הפונדק של פאוזי

בית ערבי גדול במיוחד שהיה שייך לאחד מעשירי נצרת, פאוזי עאזר שמו –

הבית הושכר ושופץ על ידי מעוז ינון, גבר צעיר שמגשים עם אשתו חלום והפך לאכסניה מקסימה,

מחירים סבירים לגמרי, אירוח פשוט וחם, וחוויה יוצאת דופן באמת.

בסמטא אחת קבוע פשפש ברזל, אין אפשרות לקרוא לו בשם אחר –

.

מתכופפים ונכנסים לעולם אחר.

חצר פנימית, מין זולה מרופדת במזרונים וכריות.

גרם מדרגות תלול מוביל לבית עצמו.

הבית בנוי כמבנה משפחתי המאפשר פרטיות וביחדנ'ס.

חדר מרכזי גדול מאד, תקרותיו גבוהות במיוחד, שולחן אוכל גדול המשמש את כל אורחי המקום,

מטבח קטן ובו מבשלים האורחים את ארוחותיהם אם זה רצונם. המקום, כלומר מארחיו מגישים

ארוחת בוקר בלבד. מהחדר המרכזי שתקרתו מעוטרת בקישוטים מתפוררים שהלב נכמר על שאין

מי שישקיע כסף וישמר אותם, ודלתות עץ כבדות ורחבות המובילות לארבעה חדרים

ענקיים שבהם מיטות פשוטות, ארונות עץ אלמנטריים ומקלחות בסיסיות ממש –

זהו.

פונדק פאוזי.

מהחצר יש מבוכים ומדרגות שמובילים לעוד שבעה שמונה חדרי אירוח קטנים יותר, פשוטים יותר.

אין טלוויזיה. יש אינטרנט. ספריה מקסימה ומוזרה של ספרים שהשאירו במשך הזמן אורחים

ממקומות שונים, ארצות אחרות. מספרי פילוסופיה עד ספרוני ילדים, מספרי טיסה עד ספרי הגות

ותפילה. ומים רותחים, עשבי תיבול. קפה. ושקט יוצא דופן.

מתמקמים.

אישה אישה וילדיה.

מתקבצים ברוב שעות היום או בחדר ההסבה המרכזי היכול להכיל חמש שש משפחות בקלות,

מבלי להרגיש צפוף, פולשני או רעשני מדי או ברחבה הגדולה בכניסה, סוג של פאטיו מרוצף

ומגודר בשיחי יסמין וגרניום. הזמן עובר בנועם ושלווה וסתאלבט…כמה סתאלבט.

.

.

.

.

.

.

בכל בוקר יורדים לשוק, אני אוהבת שוק. תמיד. עניין של ארבע חמש סמטאות, הילדים מרגישים

בבית תוך שעה ורצים, מקדימים אותנו ומאתרים דרכי קיצור. פיתות חמות ובייגלה מחלון המאפיה,

ירקות, באלאדי לחלוטין היישר מידי הכפריות היושבות בשמלותיהן הרחבות ופניהן חרושות החיים.

בדוכנים אחרים זיתים, לבנה, דבש, ביצים, מה שרוצים.

מטפסים 'הבייתה' ארוחת בוקר על השולחן המרכזי, מחכים שהמשפחה לפנינו תסיים ותפנה את

השולחן והכיור. אני מוצאת את עצמי עומדת ומכינה סלט עם אשה מקסימה וילדיה.

היא נותנת לי בצל ירוק ואני מורחת שוקולד למריחה על קצה הפיתה של בנה בן השש.

אוכל. הילדים מפנים. כלים והחוצה, לראות, ללמוד, לחוות כריסמס.

העיר הנוצרית מרגישה חגיגית.

כמו אשה דלת אמצעים המנסה בכל כוחה להעניק חג ראוי למשפחתה.

העיר עניה נצרת. עליבות וימים קשים מתערבבים במעט תיירים ורצון להפיח בה חיים.

איך היא לא נהפכת למנוף תיירות ענק אני לא מבינה.

יש בה ובסביבתה את כל הנתונים והאפשרויות, שלא נדבר על היסטוריה ותיאולוגיה לההפך

לעירמרכזית בעולם הנצרות העולמי, איך זה לא קורה, לאופי הישראלי פתרונות.

תאורת חג, בובות סבא נואל מפלסטיק מתנפח, חלונות הראווה מקושטים במיוחד, עם אורות

מנצנצים והרבה, הרבה אדום ירוק. עיגולי פרחים לדלתות בכל מקום.

דוכני מתנות זולות וזולות פחות. גם תיירים מסתובבים בה, מחרתיים התהלוכה הגדולה.

אננחנו מתנהלים לשתי כנסיות הבשורה –

זו של הקתולים, שבה התבשרה מרים את ה'בשורה' –

וזו של היוונים אורתודוקסים שעל פי אמונתם, בה התקבלה ה'בשורה'.

הדס שיודעת הרבה והיטב מסבירה והם, חמשת המוסקטרים מקשיבים הקשבה אמיתית.

נסה להציב שם מורה ונראה מה הם יזכרו…

ומשם למסע קניית שטויות כריסמס ובכלל בשוק.

בבוקר שלמחרת המואזין וקריאותיו מעירות את כולנו.

מסע רגלי ברחובות העיר העתיקה והעיר הערבית עצמה ואחר כך בית התבלינים הגדול.

הילדים המומים ממסת הריחות, טעמים, צבעים שמתקיפים את כל החושים בביקור הזה.

אנחנו ממלאות סלינו בשפע רב של טעמים מוכרים בחלקם וזרים ומרגשים באחר.

זה לא מרגיש לגמרי ישראל.

השפה מסביב היא ערבית, אנגלית ואיטלקית משום מה. האיטלקים כבשו את העיר ביום ההוא.

נצרת הייתה חגיגית ונוצרית ביום ההוא. ישראלים יהודים מועטים יחסית לחיינו בשפלה.

ריחות אחרים, אסתטיקה אחרת, האוויר מרגיש שונה.

merry christmas.

היום האחרון עבר בבטלה קסומה.

רביצה בחצר הפנימית. רדיפות ברחבי המתחם, גרמי מדרגות וכוכים אין סופיים.

הם בגיל של קינטורים אין סופיים. טאקי. מונופול. צחוקים.

גם כשהיינו איתם בכליל הם היו חבורה מקסימה של ילדים –

פשוט מצויינים. שרועים על מזרונים צבעוניים, כורסאות קש, צנינות חורפית. פשוט שמחים.

מה רע? צחוקים, פירות טריים, משחקים, דברים חדשים שמעוררים חושים ומחשבה,

תה שאמהות עצלות מביאות בהילוך איטי, קדאיף ומתוקים אחרים מזדחלים לשולחנם.

הכל טוב.

בדצמבר 2006 היה לנו, לשתינו כריסמס אחר, כריסמס בטעם מקומי,

אבל הצלחנו להרגיש את חגיגיות התחלפות השנה.

זו שאנחנו, יהודים או לא, מנהלים את חיינו על פיה.

היה אחלה וכיף ומצויין –

נצרת בכלל והפונדק הזה בפרט שווים ביקור והתארחות לכמה ימים שקטים

ואנחנו כמובן נחזור לשם.

אבל עכשיו?

עכשיו הכוונה היא שבשנה הבאה,

אינשאללה,

אני אזכר מוקדם יותר,

וב 31 בדצמ' נהיה בניו יורק,

ונצעק בכל כוחנו את ה –  10 9 8 7 6 5 4 3 2 1

Heppy new year

ונתגעגע הבייתה.

Happy new year

.

.

המחמאה הגדולה ביותר

.

.

משוטטת ביוטיוב, מחפשת שיר שייצג לי מצב רוח והחלטה,

ופתאום פגשתי את הפנים האהובים של ילדותי.

באופן כללי ככה רציתי להיות, להראות, לחייך, לדבר, להתלבש ולחיות. כמוה.

המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, שקבלתי, אז בימי ילדותי הרחוקים,

מנצחת בגדול את כל המילים היפות, הנדיבות המחמיאות שקבלתי מאז ועד היום:

את ממש דומה לה:

.

להתעלף עליה.

.

.

.

.

תלבושת אחידה, הנה זה מתחיל

.

 

אני בעד תלבושת אחידה. שימרדו, זה תפקידם.

אוגוסט 2009 , תכף ספטמבר.

כבר צלצלתי למאפיה בשוק שישמרו לי שני ככרות לחם מרובע פרוס,

בדקתי אם יש זמן לסיים את כל מטלות החופש,

והעיקר, לפני שבועיים אי שם H&M באירופה:

–  תלבשי את הג'ינס החדש לארוחת ערב?

– לא ….

– למה מותק? מה הכיף בלקנות בגדים חדשים אם לא ללבוש אותם?

– שומרת

היא די מתַקצֶרֶת, כשהיא כבר מדברת, בימים האלה.

– אה…את שומרת את הג'ינס החדש?

– אהה

– יפה……למה?

– ליום הראשון!!??

– את שואלת או אומרת?

– אומרת??!!

– אומרת?

– אמא!!

– מה….? אני לא מבינה למה את שומרת את הג'ינס החדש הזה.

– ליום הראשון של בית ספר!!

– הבנתי.

1 ספטמבר 2009

אני מכינה מקושקשת, מכניסה לחם לטוסטר, פורסת אבוקדו אולי היא תתן בו ביס.

– איה……

– רגע…

– כבר רבע לשמונה…

– אני רק עושה קוקו

– תזדרזי מותק

אני עורכת שולחן, מניחה את צנצנת הדבש, כוס מים.

– איה. מאוחר ממש.

– רגע אמא! אני מחפשת חולצה!

– לא לבשת את האפורה עם הגיטרות לפני רגע?

– כן – היא צועקת מהחדר – היא לא משהו…אני מחליפה..

אני מכינה כריך רגיל – איפה ימי כריך שלוש שכבות ותפוח ומשמש מיובש.

–  !!!

– אבל א מ א!! אנ'לא מוצאת חולצה!

– תבחרי חולצה ובואי  כבר!

– אבל אמא….

– שום אמא. עכשיו וזהו.

ארוחת עשר בילקוט, גם ארוחת הצהרים ארוזה ובקבוק המים בילקוט, הקפה שלי כבר מוכן, הכלבה

הייתה בחוץ, החתולה קיבלה ארוחת בוקר ואפילו הספקתי לפתוח מייל ולהציץ.

רק אזרחית החטיבה עם ארון מלא בגדים please trust me on this

מסרקת שוב, ושוב, ועוד אחד ליתר בטחון את הקוקו שלה ובוחרת חולצה. ועוד אחת ואולי  זאת?

08:20 – תכף, ממש תכף מתחיל בית הספר ואנחנו בבית, מול המראה.

אין לי דברים חדשים להגיד בנושא תלבושת אחידה כן או לא,

אני בעד. תמיד הייתי בעד. חוץ מהזמן שהצטרכתי ללבוש אותה כמובן.

מה עם תלבושת אחידה?

קוד לבוש יותר מוגדר מהאיסור הקיים על חולצות בטן, כפכפים, גופיות חשופות ומכנסונים?

מה עם חולצה אחידה שתביא שקט מסויים לעולם הסוער של הבקרים? של הימים?

אני זוכרת איך הרגשתי כשאמא שלי לקחה אותי לראות את התיכון שיהיה שלי –

ת י כ ו ן !

המון חולצות תכלת נשפך אל החצר הגדולה בהפסקה…..

הם נראו לי גדולים, בטוחים בעצמם. שייכים. תלמידי  תיכון.

מתי גם אני אהיה כזו? ארגיש כך?

בחולצה התכלת הייתה חפונה הבטחה למשהו שלא יכולתי לקרוא לו בשם.

אבל היה מרגש, מבטיח. הייתה שם תחושה שחיפשתי. הבטחה ושייכות.

והאחד בספטמבר הגיע תאמינו או לא.

היום הראשון ללימודים בעירוני ד'. בתיכון שלי.

כותונת תכלת עם סמל מרובע. זקיפות קומה ותחושת בגרות וגאוות יחידה שהתחלפו אחרי

שבועיים – כמה צפוי – בטרוניות ונסיונות אין סופיים לעקוף את החוקים בכל דרך אפשרית.

ג'ינסים שסבתא שלחה מאמריקה, מבוכה מהאדידס המזוייף כי לא הצלחתי להסביר לסבתא

במכתבים מה אני רוצה בדיוק, קוקו בלוף + סיכות + מה שאפשר כדי  ליחד את עצמי מתוך

קבוצת החולצות בהפסקה הגדולה.

וכולם/ן בדיוק כמוני, מחפשים למצוא ולבלוט כאחד ספציפי בתוך הקבוצה הסוערת בחצר.

ממרחק, המאבק הזה מועיל.

הוא לא אלים, לא "נגד" אף אחד – חוץ מהמערכת והמורים וההורים.

הוא רק "בעד".

בעד עצמך.

ומה יותר טוב כשאתה נוגע בנעוריך וסוער אותם?

שמיניסט מיינד יו :)

.

.

אני בעד אני בעד תלבושת אחידה.

אני נגד הכפיה החדשה המתכופפת בפני השמרנות / כניעה לקוד צניעות דתי כמובן,

אבל חולצה בשניים שלושה צבעים וסמל בית הספר זה סבבה.

את האינדבידואליות, מרידה בחוקים, אופנתיות, קוליות  ודרך להשאר אתה עצמך בתוך המסגרת ניתן

ואפשר ואפילו כיף יותר ומאתגר יותר לעשות בתוך מסגרת החוקים והחולצה.

אני זוכרת שהמאמצים שלנו התמקדו בחגורות, באיזה ג'ינס, טבעות כסף או סרט שער.

אבל המרכז והמיקוד של הבגד לבית הספר היה החולצת הקבועה מראש.

היה בזה משהו משרה סדר. חסר אגו. מארגן את הבוקר ואת עצמך.

אם רצית להלחם,

נלחמת ומצאת את היחודיות שלך בתוך המסגרת, ואם היית מהילדים שרצו שקט בחזית הזו, יכולת

בקלות לעלות על ג'ינס, נעלי התעמלות וחולצת בית ספר ולא יצאת חנון או לא קולי.

דווקא בתקופה הנוכחית, הדוחפת יותר מדי, הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי מוקדם למודעות, שלא

נגיד טווסות אופנתית מגיל כל כך צעיר, התלבושת הסמי אחידה עשויה להקל גם עליהם, לא רק עלינו,

אם ישכילו לא להגדיר אותה בקווים נוקשים כמו אז.

חולצות עם סמל בית הספר בכמה צבעים לבחירה יכולות להרגיע בהרבה חזיתות –

גם בטענה הישנה והשחוקה של מצב כלכלי שונה באותה כיתה ומבוכת החלש.

גם בטענה הישנה והשחוקה שמסגרות וחוקים ברמה הגיונית עושים טוב לילדים.

חוקים מרגיעים, עושים סדר

ומצד שני מאפשרים לגדול ולחפש ולמצוא את דרכך האישית בתוכה.

אימון קטן לחיים האמיתיים.

אז אני בעד. גם כי זה יהיה טוב לנוער, וגם כמובן כדי לשפר לעצמי את הבקרים :)

גם ככה אני מרגישה בקשר למערכת החינוך.

.

הבלקברי, ספר הזכרונות החדש

.

.

כשאני  משוטטת בזכרון המצולם בלקברי אני מופתעת, בכל פעם ממה שהזמינות מביאה אל הפריים.

יש משהו בעובדה שהוא כל הזמן ביד, תיק, על המושב לידי שהפך את הקליק, ויש לו קליק, לחלק מסדר יומי.

.

מאי 2010 – מחכה לסיום מפגש כיתתי

.

אפריל 2010 בדרך לMRI איכילוב

.

יעלי ומוטי מתחתנים בעין הוד

.

אחרי הסעה לקורס גלישה בחוף הרצליה

.

מה שלבשתי בבוקר

.

הבית החדש שלה. סופי.

.

הבית הישן של זאתי

.

הארגז ליד הראש

.

הקרנת אקדמיה. מוזיאון                                                                                                                                                                 

בצילומים עם יעל אנגלהארט ל"גלריה" מצלמת את עצמי.

.

החיים מתועדים מבלי להתכוון באופן כמעט רציף.

מעניין מה יהיה עם זה, עם התיעוד האנושי הכמעט אובססיבי הזה,

וכל זה לפני שנגעו במה שזוכרים האסאמסים…

.

400 . נחשו באיזו שפה

.

.

ג י ר ו ש.

Expulsion

Vertreibung

Wydalenie

Pengusiran

Pagpapaalis

Expulzare

طرد

驅逐

Kovulma

Trục xuất

עקספּולסיאָן

Expulsión

Высылка

Utvisning

การขับไล่

Uitsetting

הסטוריה יכולה להבהיל, להפחיד או ללמד.

.

.

.

.

.

.

.
.

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ

כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

.

.

אבטיח, דובדבן וכל היתר

.

.

בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת

בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.

קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.

שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי

מהלילה – כשעמדתי  במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים

בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא

המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,

אולי, סודות הכרחיים בחושך.

ועכשיו,  בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,

ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.

מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.

מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם  ללבוש את זאת? לא. פוףףף,

נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,

מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה

.

כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.

הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה

פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.

אי אפשר לטעות.

– מה זה?

– אבטיא

– נ כ ו ן

.

.

.

.

.

.

.

– ומה זה?

– דודבן

– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא

.

.

.

.

.

.

.

.

אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.

לא ידעתי  שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.

די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין

ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,

משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,

שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואז

המשכתי

לקפל

ולקפל

ולקפל,

גופיה

ועוד

אחת

ועוד

אחת

ועוד,

ואז

קפלתי

עוד

משהו,

וזה

מה

שקרה

.

עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון –  לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.

מי צריך מילים :)

.

אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.

ארבע נשים ושמלות

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.

החדר הזה

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.

ריבועים ריבועים

.

.

פעם.

קיץ וכבר אחרי הצהרים, השמש ערמומית כתמיד בשעה הזו ומצליחה להתגנב דרך

חרכי התריס, והמרצפות שוב מסומנות בפסים צהובים. אני מנסה להתעורר, לפתוח

עינים. קייטנה בים, מלח,לחמניה ושוקו בשקית ומלחמת הלו-אגד-זוז-הצידה-הנה-דן

-באאאא מצליחים להפוך אותי לרכת גוף, שחומה והיפיפיה הנרדמת של שנת הצהרים

כמו שסבתא קוראת לי בחופש הגדול המשתרע הזה.

הכל חם ואיטי.

אני מושיטה יד להסיט שער צהוב וצרוב שמש מהלחי ונעצרת. הריבועים שלי חזרו.

בדייקנות, בדיוק כמו השמש, הם מגיעים בכל יום בסוף השינה. אולי בסוף החלומות.

ריבועים ריבועים חצובים בעורי.

אני עוצמת עינים, מעבירה אצבע, בעדינות, לאט לאט ומרגישה שקע ופס גבוה, שקע

ופס גבוה, אני מרגישה את עצמי כמו חומר. ממשיכה עד שאני מגיעה לזוית העין ושם

הם נעלמים.

אני כבר יודעת שאני ניראת כמו ופלה, טבלת שוקולד חלומות ענקית, לא רק להרגיש.

גם אם אני מתרכזת ומנסה לתפוס את הרגע אני לא מצליחה, אני אף פעם לא מצליחה

להרגיש בדיוק את הרגע שהם נמוגים אל תוכי, אל הפנים שלי ומתיישרים לעצמי הרגילה.

אבל, אם מחכים מספיק זמן – כמו בסרט טבע – ומביטים, רואים שהם נעלמו.

אפילו שלא מבינים לאן.

פעם קרוב יותר.

הבת שלי נולדה ממש אל תוך החורף. פלנל, פוך, חימום – זה שהיא לא הפכה לתבשיל,

למרק זאתי נפלא, זה עדיין בגדר נס לדעת מקורבים.

הילדה באמת – ואני סוף סוף מודה, כאן, לראשונה – בושלה בחודשים הראשונים לחייה,

היה אמצע החורף, ולי תמיד קר, אז החדר שלה, והבית, ואם היה אפשר היקום, חוממו

עד כמה שאפשר, ועוד קצת ליתר בטחון.

אבל אחר כך, כמו שאחר כך יודע,

החודשים התמשכו באהבה ותגליות אין סופיות והגיעה השמש והנועם שלה גם.

מאי 1996, אביב וכבר חם בחוץ,

יש רגעים חשובים בחיי אמא-פעם-ראשונה. ורודה, תכלת או לבנה. לבנה.

כבסתי אותה בשלושה ימים כמעט עשר פעמים. שתתבלה ותתרכך ותרגיש מהחיים.

רציתי שתהיה לה שמיכת פיקה משומשת, רכה, עשויה, כבר מההתחלה.

למי יש סבלנות לחכות שהחיים יישנו את החומרים במציאות המהירה של היום.

שמיכת פיקה רכה רכה, בדיוק כמו שצריך.

.

עכשיו. רק השבוע עברנו מהפוך קיץ הדקיק לפיקה.

והיה חיוך כשההבנה נפלה שחם מדי לשמיכת מעבר, וזמן הפיקה הגיע.

מה יש בבד הזה שמרגיש לכל כך הרבה – אפשר להגיד לכולם? – מוכר וביתי ומרגיע?

הוא מוזר. כולו גומות  מגודרות . ריבועים. מי המציא את אותם, ולמה?

ומה יש בה שמחייך בשמיכה הזאת?

זה לא השם שלה, למרות שהוא מוזר ומצחיק בפני עצמו.

פיקה. פ י ק ה.

קיץ. תירס. אבטיח. קרטיבים. שמיכת פיקה. כולנו.

לכולנו התרבעו הלחיים בסימני שינה מתוקה של קיץ. סחבנו אותה בבלותה לשפת הים,

לשקיעות ותירסים. לטיולי בית הספר, פיקניקים שכונתיים, אוהלים בבית על השטיח,

חיבוקים, כרבולים, אהבות וחלומות, בעיקר קייציים, מתארגים לזכרונות.

.

אם רק היה אפשר לכלוא זכרון בכל רבוע.

.

לעצמי, כי לפעמים מותר

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולמי שרוצה…..

.

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו

שאמהות מתנהגות למרות שהן מאמינות שהן לא כמו כל האמהות האחרות, מיד צלצלנו

לאמא שלו. ואז מישהו מהילדים, מהמורים אמר בשקט, ממש בשקט, שאולי זו תסמונת

תכף-מתחילה-חזרה-גנרלית, אולי חרדת במה, התרגשות תופסת בטן טרום הופעה,

בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר.

נחכה קצת, נראה מה איתו, ועוד מעט אמא שלו…ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה היא לקחה נער הצידה, דיברה והרגיעה ונשמה איתו

בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה…

.

ואני מקשיבה להם, והיד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

אני קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את

כף היד שלו ומניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת לו בקול שקט וחד משמעי:

ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות, ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני,

זוכר מה המקצוע שלי? יודע שצילומים, וחזרות, ואודישנים וללמוד בעל פה?

אז פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי,

הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי, אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו,

אני אומרת לך שזה עובד. זה עבד בשבילי אז ועובד גם היום. זה קמע מופלא,

אני מלווה לך אותו עכשיו, כשתסיים, תחזיר לי!

ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-

מוצלחת-ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

..

אחרי ההצגה ראשונה, מוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם

המטבע. מה פתאום אמרתי לו, זה לכל השבוע, תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

..

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי,

בן ארבע עשרה מקסים, עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב

ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי,

מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן, לפני שנים, והרבה.

אהבה גדולה של חיי, המיתולוגי שלי, קראו לו, קוראים לו רוני.

שש שנים מקסימות. גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

סוף מאי, דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו, מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום, הוא מביט בי במבט זך, כלום.

מה? אני שואלת, בכל זאת הפרעת קשב ופתיל קצר,

רגע

סבלנות

הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי.

ו פ  ת  א  ם,

באמת פתאם, התמלאו השמיים שלי מעל הגג בלונים.

מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור,

המון בלונים עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו

למטה ברחוב, אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו,

ומלאו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

...

זה קרה בחודש מאי ההוא,

בדיוק בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים, שמיכל צילמה והוא כתב.

כתבה על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, אבל עדיין האחד בשביל השניה וההפך לתמיד.

תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

והחיים.

ואז הוא כתב עוד ספר ו"אהבת דוד" יצא לאור.

קבלתי ממנו, קראתי מיד כמו תמיד,

הלכתי בשבילי העברית הכל כך כל כך מופלאה שלו,

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר,

בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך נתקלתי במשפט הזה:

"איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי, ועדיין, במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

ואיזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים,

חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

קומזיץ, זכרונות והתלבטות אקולוגית

.

.

אני אוהבת מדורות. מאד.

תקראו לזה מדורה, קומזיץ, לא אכפת לי. ממש לא.

כל זמן שיש עצים שהתערמו לקונוס בוער אני מאושרת. ממש.

להבות אש מרגשות אותי, מרגיעות.

קצת קרטושקס ובצלים, יין, בירה, הכל הולך על החול שנכנס לאצבעות הרגלים, האוזניים ומעמקי

השיער, בהיה אל האש, התעצמותה מגזע עץ חדש שנזרק לחתוכה, נסיונות לחלץ גושי פחם מתוך

תקווה שנשאר אמז לתפוח אדמה שהיה, ושלא נדבר על הלשון הכוויה והאיח שנצמד לימים.

פעם קבלתי ממי-שהיה-והיום-לא-להאמין מתנת אהבה ויומולדת, קומזיץ ענק. מי שאוהב, יודע.

חברים טובים טובים, מוסיקה, אוכל משובח – של קומזיצים כמובן, אלכוהול בשפע וקרשים.

מי צריך יותר.אחרי הבלונים שהפריחו לי על הגג, והפינבול משין זו הייתה אחת ממתנות היומולדת

הטובות בחיי, ספוגה בעשן ואהבה.

.

ברחוב שלנו, רחוב ילדותי שאני מספרת עליו הרבה כי  שם אבא, אמא,  עץ המנגו וכל ילדותי כולה,

ברחוב שלנו, הבערנו מדורה אחת לכולם. ארבע עשר בתים דו משפחתיים. עשרים ושמונה משפחות.

בממוצע שנים וחצי ילדים. כמה סבים סבתות. בערך מאה, מאה וקצת אנשים, נשים, ילדים וטף היו

אוספים קרשים במשך כמה ימים לפני, מאחסנים איש איש חצרו, בערב לג בעומר – בלי קשר לכמה

שנים ההורים שלי חגגו למחרת – היינו צועדים למגרש הגדול – עשר דקות הליכה, אולי פחות –

היום יושבת עליו בחזקת עולם ישיבה מלאת אברכים – קרשים, סלי אוכל, תפוחי אדמה מושחלים על

חוט ברזל – בשול מוקדם? בוז – גם בצלים. פיתות מהמאפיה – היום הבנין של קשת יושב על המגרש

ההוא – חומוס, טחינה, חמוצים, בקבוקי שתיה כתומים, מיץ פטל בבקבוקים ו ה ת ר ג ש ו ת.

הרבה מהכל היה שם.

את היטלר/ נאצר/ אייכמן או מי שלא היה הצורר השנתי הכנו לפני הדלקת האש.

האבות על האש, הילדים על הצורר והאמהות אני לא צריכה לספר על הן היו ממונות. מאז ומתמיד.

ככה זה היה. והאש הוצתה על ידי אבות עם צווארונים כחולים, ואמהות בתסרוקות ספרי, הנוער

התגודד כמו שנוער מתגודד מאז ומתמיד ואנחנו, אני, פשוט הייתי מאושרת.

.

אני תמיד מאושרת, ושקטה בלב ובנפש בשעות שאני יושבת מהופנטת מול הלהבות. תמיד.

.

מאז  שזאתי-העונה-בשתי-מילים-מ כ ס י מ ו ם-לא-חשוב-מה-שאלתם נולדה, או בעצם מאז שהייתה

בת שנתיים אני שוב יושבת מול הלהבות באופן קבוע. שלושתינו במגרש ליד הבית, עם הגן שלה, על כל

ששת ילדיו, בגנים הגדולים ובבית הספר כמובן. רשימת תפוצה מחולקת עם משימות חומוס/מרשמלו,

הורים עם כסאות מתקפלים, בקבוקי יין ומחשבים ניידים – במו עיני ראיתי -מתקבצים מול המדורה

הכיתתית לארבע שעות של גאווה טווסית ושמחה על הענקת זכרון טוב לילד שלך ומינגלינג כפוי, לא

תמיד רע. לפעמים מרוויחים חברים ממש מתוך "ההורים בכיתה" בדיוק כמו הילדים עצמם.

בשנה שעברה כבר הנחנו אותם, את האוכל, השתיה – בלי אלכוהול מיינד יו – העצים, והנוער עצמו,

במגרש הרגיל, קבענו איתם שיצלצלו כשירצו הבייתה והתפזרנו.

והשנה?

השנה תהיה התלבטות בין מה שרוצים ומה שצריך.

בין העכשיו לאחרכך. בין היום לעתיד.

בין ל'ג בעומר זה החג הכי  ובין הבנה לכמה, כמה הבערת אלפי, עשרות אלפי מדורות בערב אחד

מזהמת את האוויר. ממש. חד משמעית.

.

לדרוש ממליון ילדים לוותר על מדורות ל'ג בעומר זה דבר בלתי אפשרי, זה ברור.

אבל אולי אפשר לחזור לימים המשותפים יותר.

כל כמה כיתות יתאחדו למדורה אחת, גדולה ככל שתהיה, פזרנית בעצים, אוכל וחומרי בעירה,

עדיין תהיה חסכונית באנרגיה, בזבוז וזיהום אוויר וגם, ככה מהצד, תחושת הקהילה תרוויח .

מה רע?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עכשיו אני צריכה למצוא לי קהילה.

למדורה המשותפת של החטיבה בבית ספר "אורים" כבר אין לי כניסה.

לא משנה כמה אני אוהבת קרטושקס, ואש.

.

אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,

לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.

למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,

כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,

לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה

(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,

אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב

והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.

חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך

 בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,

את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת

עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול

פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,

ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.

טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?

ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות.

עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.

והוא?

אה…

הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית,  ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.

כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני

מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים

ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינו את עובדת

היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה

הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,

שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,

שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.

אהוד נהרג במלחמה.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,

וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות

ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק

מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב,  ראו משחק כדורסל,

ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.

שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם

הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.

מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.

כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

 את המלחמה הוא צלח בשלום.

הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם

תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר

לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.

הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.

היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג

בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם

קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים

בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.

והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.

הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.

בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.

יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.

האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

קוף, מצילתיים וזכרונות ילדות

.

.

.

הסבר ובקשת הצטרפות מפורטת מכם, מכן, נמצא בלינק הזה והוא, הג'ינג'י שבפוסט הזה, הוא

הסיבה וההסבר והטריגר לפרוייקט צעצועי הילדות שלי, בו אני מחפשת צעצועי ילדות ישנים,

מרוטים, אהובים במיוחד, מבוגרים במיוחד, שלכם, שלכן, של ההורים, סבא סבתא, של מי שלא

יהיו, ואני מבטיחה חוויה נעימה, מזכרת מודפסת ותודה נצחית.

.

ועכשיו לצעצוע ילדות המיתולוגי שלי:

הוא ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

ואחרי ששחקתי איתו הוא תמיד תמיד חזר לארון של אבא שלי שלא ישבר,

צעצוע מחוצלארץ.

כשעזבתי את הבית לקחתי הרבה דברים כמובן, כולל אלבומים ומכתבים וספרי זכרונות,

לא לקחתי אותו אין-לי-מושג-למה. השארתי אותו למשמרת אבל טרחתי להדגיש ולהגיד

שהוא שלי, למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ולקחתי אותו

אלי, וגם אצלי הוא הוכנס לאןשהו ומפעם לפעם נזכרתי בו וחשבתי מתי זאתי תהיה

גדולה מספיק כדי להנות ממנו וממחיאת הכפיים האיטית שלו,

אבל אז, גם בחילופי בגדים, גירושים, עונות ושנים ומה לא, לא הצלחתי לזכור את

המערה בה התחבא ועזבתי, ושכחתי ממנו,

כמו שעוזבים ושוכחים דברים בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה

ומיד כתבתי לה שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו

אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת, והיא אמרה תכתבי,

ואני כמו תמיד מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד, כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

.

.

בן חמישים. רוב שנותיו בארון. ארון אמיתי, לא מטאפורי.

מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

תהליכים וחדרי חושך

.

.

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים, אֶלֶה

מודבקים באלבומים, מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים מצתהבים

לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה בעתיד צוחקת אל מצלמה

ממגנטת: "מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן, או שזה רק נדמה לי שלא מזמן, הדרך לזכרונות וסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – ואין קליק.

פעם הזכרונות המצולמים שלנו, קמו לחיים וזכו לחיי נצח מאובקים רק כשהנגטיב פותח,

והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. בריבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה, צלוחיות פלסטיק

מלבניות, שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות:

כאן קול ישראל מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה באור כתום חלש, קלוש, את

החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות, מציל ומפרנס את

משפחתו בעבודה צדדית, סיזיפית. הופך אהבה ותחביב לחבל הצלה ומאבד בדיעבד, כמה

עצובה הייתי כשהבנתי, את אהבתו לצילום, אחרי קריסה כלכלית ע"ע מלחמת התשה

ארוכה בששים ושבע ומיתון אכזרי וממוטט.

תמונה ועוד אחת, ואחת נוספת,  מלכות אסתר אחרי שוטרים עבריים מתממשים ובאים תחת

ידיו הטובות של אבי.

הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו. תכף תזרק

עליו להרף עין מדויק אלומת אור דקה, שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט.

האלומה נדלקת, הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה, המְּפַתֵח,

וזה מתחיל כמו מעשה קסמים של ממש.

אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה ברורה ואסור לה להמשיך להיות בחומר אפילו שניה

נוספת, כי כמו בכל דבר יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

וברגע האחד המסויים, אני מושיטה יד כשהוא מסמן או אומר, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אני אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית,

כי מי שלא נתקל במבטו המוכיח והשקט של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם,

אני מחזיקה את התמונה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח',

נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח,

ואבא מהנהן.

שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות,

אבא מציץ, מאשר, ממשיך בשלו, ולקערה השלישית והאחרונה.

תמונה אחר תמונה גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה,

חירות.

2018 רלוונטי מתמיד

.

ככה אני נפרדת

גלי אמרה שהיא תעבור לאסוף אותי ברבע לשתיים, שנספיק.

בית הקברות של רמת השרון. עשר דקות נסיעה, אולי אפילו פחות ועד שיתחיל….יש זמן.

יצאתי לגינה. בין האדמה, הדשא והפרחים הנלחמים בעקשות נגד הקיץ שעדיין לא מוותר ונלחם על

זכותו ללהוט, נאבק עם הקצבת מים , ישראל מתייבשת, נחבאים אל רגבי האדמה חלוקי נחל.

בהירים, נקיים, קמורים ומזמינים כף יד שתחפון.

פעם, מזמן, בקיץ ההוא, הבלתי אפשרי, הביא אותי הרצון לשרוד ולשמור על הבית שלנו, על עצמי,

עליה, לגל אמוק מטורף של עשיה בבית. פנים וחוץ. כינון טרום פירוק. הפוך על הפוך.

גם רוב חלוקי הנחל הובאו לכאן אז, בקיץ האכזר ולא רק מחום ההוא.

עגלגלים, מפזרי הבטחות לפריחה מה-יהיה-עם-המטאפורות-מה-יהיה פוזרו בגינה, בין הפרחים,

הפקעות, התבלינים והפכו חלק מהבית, מהגינה, מהחיים שלנו.

אבל מאז משהו קרה והם, כבר לא מעט שנים, עושים דרך הפוכה.

הפכו לסַמַנֵי פרידות. אלה הלוקחים עליהם חלק מן הפרידה. חולקים איתי טכס פרטי.

נושאי הדגל שלי. נציגַי הדוממים.

/

/

ראשונה הייתה סבתא שלי.

כשנסעתי ללוויה של אהובתי הגדולה בנשים, יריבתי העצומה, זו שהדמיון ביננו הוביל אותנו למחוזות

ריבים ודרמות ופיוסים ואהבת ענק – עוד לפני הקיץ ההוא – ידעתי שאני רוצה, חייבת, לבוא לשם עם

משהו שיעזור לי לעמוד זקופה, להרגיש, לא להשתתק גוף ונפש מעוצמת הכאב והעצב ושיאפשר לי

להפרד וללכת משם, לחזור הבייתה. סיימתי להניק, מסרתי את זו המזינה – עדיין –  את ליבי ואני

את גופה לאביה ויצאתי חסרת שקט לחצר. חיפשתי. לא ידעתי מה. בכיתי, דברתי אליה, עקרתי

עשבים שוטים, קטפתי לימונית ונענע מתוך מחשבה שנעלמה מיד על תה מנחם והרמתי במקרה

אבן עגולה כדי….כדי להעביר אותה מקום כנראה.

חוסר שקט, סערה. חפנתי את האבן בידי ולא יכולתי להרפות.

המגע הקר, גם בגלל שהיה נובמבר, אבל לא רק, המחוספס וגם לא, זה שאפשר לי להתעגל עליה,

להרגיש, משום מה, מכורבלת ומוגנת, הרגיע אותי כמעט מיד. ישבתי בחצר שלי, המשפחה הקטנה

שלי הייתה בבית פנימה, וידעתי שרק בגלל שידעה שאני בבית איתו ואיתה, היא יכלה להרשות

לעצמה לחייך, להרפות וללכת לנוח. ישבתי על הדשא והרגשתי הכל. רגע מרחיב ונִיזכַּר תמיד.

כבר זמן אמר לי ההוא שקשור לפרידות סופיות מסיבות אחרות, חסרות אבן, והושיט לי בת כמעט

שנה חייכנית וזוהרת עד-היום-אפשר-להתעלף-ממתיקות-הזכרון לנשיקת פרידה לשעתיים. קמתי

ומה שרציתי זה להעביר לסבתא שלי את כל מה שהרגשתי בזמן הזה שהיה לי עכשיו.

נכנסתי הבייתה, לקחתי אין-לי-תשובה-למה לאק ציפורניים אדום שהיה מונח שם,וציירתי לב אדום

וגדול על האבן. האבן שעכשיו הייתה של סבתא שלי. עד היום. בנוב' 13 שנה.

/

לכל אורך הלוויה שלה החזקתי באבן. חזק חזק. בלי להרפות. חזקה, מכילה בלי להשבר,

מחוספסת, בהירה, עדינה ומנחמת. כשכולם הלכו, ואמא שלי ואחותה, יתומות בנות שבעים קרועות

לב ונפש ונכדים ונינים ואוהבים, כל כך הרבה אוהבים התחילו לחזור בשביל האחר הנחתי את האבן

של סבתא שלי על קברה. הלב האדום כלפי מעלה והלכתי הבייתה. אל הלב החי.

ככה אני עושה מאז.

טכס פרטי. בבית שלי. נפרדת.

לשחף ויוני וקוקה, וגם לתום יש אבן ממני ולסבא דב של הבת שלי יש אבן משתינו, ולאריק של שושיק

ונעה ויעלי. והיום ציירתי אבן והנחתי על קברה של ספי ששייכת לימים אחרים ורחוקים וסוערים של פעם.

מי שהשאיר / ה זכרונות, סימנים, עקבות בי ובחיי. מי שהיה בחיי באמת, בזמן זה או אחר, לתקופה

כזו או קצרה יותר. ממנו, ממנה אני בוחרת להפרד באופן אישי, פרטי.

בבית שלי, מחזיקה אבן שאני בוחרת, די בקפידה האמת, ממששת, מרגישה, בוחרת.

חושבת באמת ובכוונה. על מה וכמה אני יודעת על חייו / ה, על מה חשבתי והרגשתי עליו / ה,

על נקודות המפגש שלנו, ההכרות, היחסים שלי איתו ושלה / ו איתי, הרבה על מי שנשאר….

ותוך כדי אני מסמנת משהו ממני על האבן,

ונפרדת.

אחר כך, מאוחר יותר, אני מניחה אותה על האבן הגדולה.

לבחור שלושה רגעים. אחד מכל סוג

/

/

/

שלושה רגעים.

לבחור שלושה רגעים מרגשים ביקש אורי והמשיכה וביקשה רוני במסגרת משימות רשת שאני כה

מחבבת. האמת שזו משימה הרבה יותר קשה מכפי שזה מרגיש ברגע הראשון.

בלתי אפשרית תהיה מילה מדוייקת יותר.

אז בחרתי בדרך היחידה מבחינתי.

כמו בתרגילי הרפיה, משחק, אימפרוביזציה.

עצמתי עינים, לקחתי נייר ועט ביד וניסיתי לזמן זכרונות רגשיים, חושיים.

הדבר היחיד שהחלטתי מראש היה שיהיה אחד מכל סוג.

ספר, סרט, ציור, מוסיקה או החיים עצמם.

זה לא לקח הרבה זמן.

*

כבר הייתי גדולה. ממש גדולה. אחרי שלושים, ככה גדולה.

הוא היה אהבה גדולה שלי. קצרה וגדולה. חכם אש. מבריק שאי אפשר לתאר.

מדבר וכותב וסוחף ומצחיק. משכיל ומלא סקסאפיל, נו, מה עוד אני צריכה…

ולמרות, למרות האדמה החרבה שהשארנו אחרינו קבלתי ממנו, לא לא ממנו, דרכו, את אחד

הספרים החשובים, המשמעותיים לי ביותר, ליל קריאה קסום וסוחף ויוצא דופן, ומילים שנפלו

בדיוק, אבל בדיוק במקום.

– קראת את "מכתבים ל…?

– את מה?

– את מכתבים למשורר צעיר?

– ל…א….

– לא?

– ל…א….

– רגע אמר. ניגש לקיר האפור, חזר עם ספר דקיק במיוחד, הושיט לי אותו, נישק והלך לבשל.

המילים שכתב רילקה למשורר הצעיר שחיפש אצל המשורר המפורסם והמצליח והמוערך חיזוקים

נגעו בי במקומות כל כך עמוקים, הרעידו חששות ואמיתויות כל כך רעידים שכל מה שיכולתי לעשות

אז, בפעם הראשונה שקראתי אותן היה לנשום ולקרוא ולבכות. לא בטוח שבסדר הזה.

"אתה שואלני אם שיריך טובים. אתה שואל אותי, שאלת קודם לכן את פיהם של אנשים אחרים.

שלחת אותם לכתבי עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים, והינך נרגז בשעה שמערכות דוחות

את נסיונותיך. והנה, ( כיוון שהירשת לי להשיאך עצה ) בקשתי אליך לחדול מכל זה. אתה צופה

כלפי חוץ, ואת זאת קודם לכל אינך צריך לעשות עכשיו. אין איש שיכול ליעצך ולהושיעך,

אין איש. יש רק אמצעי אחד ויחיד. התכנס לתוכך, חקור ליסוד המצווה עליך לכתוב: בחן וראה,

אם הוא שולח את שרשיו למקום העמוק ביותר בלבבך, בדוק לעצמך, האם חייב אתה למות,

אילו נאסרה עליך הכתיבה. זה קודם לכל: שאל את עצמך בשעה החשאית ביותר של לילך:

האם מוכרח אני לכתוב? כרה בתוכך ובקש תשובה עמוקה. ואם זו תהיה חיובית, אם אתה מקבל

ב"אני מוכרח" חזק ופשוט את פני השאלה הרצינית הזו כי אז תבנה את חייך לפי הכרח זה.

* *

ואז צף השיר הזה שליווה את הסרט ההוא.

השיר שמדַייק צורך והסרט שריגש והעציב, ועדיין, כל מי שיודע וזוכר איך זה להיות ילד מול החיים.

לא הצלחתי להפריד את השיר מהסרט,

מבחינתי הם רגע אחד.

* * *

ואז הגיע זמן לזַמֵן את הרגע השלישי ונשמתי נשימה עמוקה והוצפתי רגעים.

לקח לי רגע להבין איזה רגעים מציפים אותי ואת חושי כמעט עד חוסר נשימה, פעמים ראשונות.

פעם ראשונה שירדתי במדרגות לארץ אחרת, הבטתי בשמים והבנתי, קצת בהשתאות וקצת

במוכרות שאכן השמים כאן הם אותם שמים. והפעם הראשונה שלבשתי חולצת תכלת עם הסמל

של עירוני ד', והפעם הראשונה שפגשתי שפתיים אחרות, ואח'כ you know גוף אחר, בפעם

הראשונה שההרגשה המופלאה ההיא הציפה אותי, והפעם הראשונה ששמעתי את שופן, את

סטינג, ג'אז. שראיתי את ג'סיקה לאנג ב"פראנסיס" ובכיתי כל הלילה, והפעם הראשונה שהבטתי

בכוונה בעינים ואמרתי שאני אוהבת אותך, והפעם הראשונה שהלב שלי נשבר ממש לרסיסים,

והפעם הראשונה שראיתי את המבט העמוק הזה, שגם היום מציץ לעיתים בעינים של הילדה

שמחזיקה את הלב שלי ואפילו לא יודעת, והפעם הראשונה שמישהו שאהבתי מת.

ועוד אין סוף רגעים קטנים וגדולים של החיים שלי שמה שמייחד אותם,

מעבר לעובדה שהם שלי כמובן :) היא העובדה שהם ראשונים.

אז הרגע ה * * * בבחירה שלי הוא הרגע של הפעם הראשונה.

ואני רוצה לקרוא על הרגעים של: מוסקטרי רשימות: אורי שכנראה יסכים, ירדן שאולי יסכים ואילן

שאני אפילו לא מנסה…  וגם את אליעזר יערי שאני אנסה לשכנע, ובלוגרית אחת שאני לא מכירה

אבל קוראת,mibo ואת אביבה, ודבורית, וכנרת :) ואורית שאמשוך בשערות ולא אכנע לה.

בקיצור בחרתי שמונה כי רובם סרבנים. משימה לא פשוטה….נקווה שאצליח…