מחַבֶּרֶת אחד לְאחד….מלאכת הטלאים של אמא שלי

.

.

מאז שאני זוכרת אותה היא יושבת ליד מכונת התפירה.

גבה מקומר, רגלה על הדוושה וידה הימנית מסובבת את הגלגל.

מחברת סיפורים. לעצמה? את עצמה?

אמא שלי.

מאות פיסות בדים בצבעים, צורות, טכסטורות, תחושות, מקורות והיסטוריה מתחברות

למשטח בד אחד, מאוחד והרמוני מספר משהו למישהו והיא, על פי רצונה וכשרונה מחברת

אותם ל….משהו, המכיל אותה בתוכו לתמיד.

כמה מחשבות, תשוקות שלא התקיימו, כעסים כבושים, תקוות ושאיפה לטוב עבור כולנו, כמה זכרונות ואהבה היא מחברת בשמיכות האלה שהיא מכינה לכולנו כל הזמן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

צ'ולנט מאריגים.חמין מבדים ובגדים ישנים. כורח המציאות ודלות החיים הביא נשים למחזר, למצוא שימוש

נוסף לבגדים שהתבלו, אריגים סתמיים ושמיכות ישנות שהתבלו ונקרע. לכל בד נמצא שימוש, וכשכבר אי

אפשר היה לעשות איתו כלום, ממש כלום הוא הועבר לערימה שחיכתה.

הן חיברו את הבדים, חתיכה לחתיכה, תפר לתפר, החוט ומחט לשמיכות, מעילים וכל דבר אחר שיכול היה

להיות לו שימוש. כיוון שהעבודה היא ב א מ ת עבודת נמלים מטורפת של חודשים ארוכים, שעות אין סוף

התחברו בנות משפחה, שכנות ותפרו וחיברו יחד את חייהן לשמיכות.

.

וחשבתי שהיום כמעט ולא קיימת תחושת

הסיסטרהוד הזאת, בצורתה הבסיסית

והפשוטה כל כך של התקבצות לצורך

אמיתי, יצרני ועם זאת כל כך מהנה

ואיניטימי. הידים פועלות עבודה סיזיפית,

תפר אחר תפר, שורה אחר שורה, והראש

מתפנה לענייניו. השקט מגיע כמעט באופן

מדיטטיבי….

עם השנים הפכה מלאכת הטלאים מכורח

מציאות לדבר אומנות. האסטטיקה הפכה

לחשובה. העבודה התייעלה בזכות מכונת

התפירה, והשמוש בעבודות הטלאים הפך

להיות לא רק יעיל אלא גם קישוטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו, כמו שעשתה לכל אחד מאיתנו, היא שקועה בשמיכה לנין החדש

דנדש שלה שיקבל את השמיכה שלו בעוד כמה חודשים. שמיכה המיועדת לתמיד,

לכן היא לא תינוקית, במכוון.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

וגם תערוכות …..

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אמא שלי מספרת רגש ואהבה.

כותבת בכתב אחר ממילים, מרגישה, כואבת, שמחה, משאירה את חותמה והכי הרבה אוהבת.

במגע ידה הגוזר, מסובב, תופר, מחבר, מספר ומשמר אותה לתמיד.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מה היא אורגת ברגעים השקטים שלה אמא שלי?

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On 23 בדצמבר 2009 at 10:49

    שהיתה יושבת שעות ליד מכונת התפירה ותופרת שמלות, חצאיות ועוד…
    ואני הייתי יושבת לידה ו"עוזרת". מבחינתי זו בודאי היתה עזרה – אני חושבת שמבחינתה זה היה בילוי זמן עם הנכדה.
    ו-כן, גם לי יש כאלה זכרונות מסבתא.
    לפעמים אפילו אני מריחה אותה דרך הזכרונות האלה…

    היה כייף לקרוא אותך ולהיזכר

    אהבתי

  • יוסי דר  On 23 בדצמבר 2009 at 11:14

    כל כך עדין כל כך יפה

    אהבתי

  • תום  On 23 בדצמבר 2009 at 11:34

    זאת גם סבתא שלי האהובה והנפלאה כל כך. כתבת כל כך רגיש ויפה ויש לי דמעות בעיניים. ויש שיר של חוה ברשטיין על אמא שמכונת התפירה היתה הפסנתר שלה, והסיפורים שהיא סיפרה באמצעותה, הוא מאוד מתאים למה שכתבת ומרגש אותי בכל פעם מחדש,

    אהבתי

  • תום  On 23 בדצמבר 2009 at 11:38

    לשיר קוראים "הפסנתר של אמא" וכתבה אותו רחל חלפי, חווה אלברשטיין מבצעת

    אהבתי

  • אביבה  On 23 בדצמבר 2009 at 11:47

    וניסחת יפה מאוד את הקסם שבטלאים.

    העבודות שלה יפהפיות. 9 בסולם אמיש :-)

    אהבתי

  • ימימה  On 23 בדצמבר 2009 at 12:40

    גם אמא שלי תופרת (רק אתמול הזכרתי את העובדה הזאת כשמישהו אמר לי שאני בטח צעירה מכדי לדעת מה זה בורדה. הא!) ולא פעם חולפת במוחי המחשבה לעשות את זה גם. יש משהו משחרר כל כך בעבודת יד פשוטה כזו. (ונורא כיף לעשות עבודה שלא דורשת ממך ריכוז מהסוג שלא מאפשר לשמוע מוזיקה או רדיו ברקע.)

    אהבתי

  • אליסיה  On 23 בדצמבר 2009 at 13:17

    ריגשתם אותי. את ואמא שלך, עד מאוד.
    כמה יופי !

    אהבתי

  • חני  On 23 בדצמבר 2009 at 14:46

    ומרגש:)

    אהבתי

  • שרון רז  On 23 בדצמבר 2009 at 17:11

    באמת מקסים ומרגש

    אהבתי

  • מיכל  On 23 בדצמבר 2009 at 21:20

    ואני מתכוונת לכל מילה בצירוף הזה.

    פשוט נפלא

    אהבתי

  • חגית  On 23 בדצמבר 2009 at 21:28

    רגשת אותי מאד!
    יש המון אהבה וחמלה בצילום של אימך ליד מכונת התפירה שלה.

    אהבתי

  • קרן  On 23 בדצמבר 2009 at 23:57

    וזה נראה כאילו ממש כמו שאמך מרכיבה ותופרת באהבה, אינטימיות ומסירות – כך את מחברת טלאי אותיות לשמיכות מילים מלאות אהבה ועדינות..תמיד כיף לקרוא ולחכות למילים שלך. תודה.

    אהבתי

  • שרית צור  On 24 בדצמבר 2009 at 06:06

    חלי——-
    כל הכבוד על המחווה לאימא.
    היא נפלאה מכל יצור שאני מכירה.
    בשל יתמותי, אמך (וגם אביך) ממלאים אותי, בכל ביקור בתחושה של הורים שלי(!), וזה לא דבר שקל לעשות לי……..
    אז, תודה לך על המעשה הנפלא הזה….
    נשיקות וחיבוקים לאימא, וגם לאביך הנפלא.
    שרית.

    אהבתי

  • לייה  On 24 בדצמבר 2009 at 07:00

    מכירה מישהי שתפרה את החופה שלה לחתונה… היא ביקשה מכל בן אדם שהזמינה שישלח לה טלאי – איזה שהוא , כל שהוא שהוא בוחר ומכל הטלאים יצרה חופה.
    הזכרת לי…

    אהבתי

  • עמוס  On 24 בדצמבר 2009 at 17:38

    ב"אוזלת יד" של אריאל הירשפלד (מתוך "רישומים של התגלות"), ומקווה שלא אצער מדי:

    "רק חודשים מעטים היתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שכיוונה אליו, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים.

    ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, ללוש, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח (…) ידה הזקנה מונחת על ידי. אינה יכולה עוד לאחוז בסכין או במחט ואינה מגיעה אפילו לידי שלי האוחזת בה" (עמ' 26-27).

    אהבתי

  • Sימה  On 24 בדצמבר 2009 at 22:49

    חלי ,

    עם המון הערכה לאמא ועל כל פעלה והאמנות שמוציאה מתחת ידה .

    תודה לך ששיתפת אותנו .

    בידידות
    Sימה

    אהבתי

  • אסתי  On 24 בדצמבר 2009 at 23:42

    כמה שאני אוהבת את הפצ'ים האלו והקווילטינג לסוגיהם. איזה יופי של עבודות. כמה סבלנות. כמה יופי. פשוט מקסים

    היתה תקופה ולא קצרה בחיי שגם אני יצרתי כאלו, אבל תמיד היו אצלי פינות לא מדוייקות ומאחור זה היה מלא קשרים וחוטים וסמטוחה. ולראות את העבודה המדוייקת של אמא שלך… נפלא ממש.

    אהבתי

  • גלית קרן  On 25 בדצמבר 2009 at 15:28

    חלי, תיהני, תאהבי, תגידי לה את זה…הרבה…הרבה מאד.
    :,( אני אמרתי התענגתי נהניתי מאימא כמעט מושלמת היא גם תפרה, אימי.
    כמה אני מתגעגעת…לא ניתן לתאר.
    בעיקר ביומיים האחרונים הגעגועים מכלים את נפשי
    ברחה לנו כמו שאבא שלי אומר.
    תוך שלושה שבועות עם סרטן שכילה את גופה והותיר אותנו המומים ובודדים.

    אהבתי

  • מיכל  On 24 בפברואר 2013 at 16:06

    מקסים חלי , תודה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 באוגוסט 2015 at 11:55

    חלי

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: