ארכיון קטגוריה: בלוגים ורשתות

פעם ביום – הצעה לימי בית וקורונה

19 במרץ 2020 – 08:48

.

אנחנו בתחילת תקופה של ימי בית רבים וארוכים,

אחד הדברים שתקופה ארוכה וקבועה מאפשרת היא תיעוד,

זמן ותיעוד מאפשרים יצירתיות מצד אחד ורפיטטיביות מצד שני,

שזה שילוב מושלם.

הצעתי:

החליטו על יומן בידוד,

עקרונית, משהו שתכתבו, תצלמו, תאספו, תגזרו, במשך הזמן הזה.

זה יהיה תיעוד מעניין, זה יתן ינקודת מירכוז ליום שלכם,

ופעם זו תהיה תערוכה און לין או בחיים עצמם מרתקת של כולנו.

זה יכול להיות אישי,

זה יכול להיות משפחתי

אבל נסו שזווית הצילום, והפריים יהיו זהים ככל האפשר.

מאיסוף קליפות הביצים בכלי שקוף בכל התקופה ( או קליפות השום )

עד רישום או צילום אכלנו לארוחת בוקר,

מצילום איך החלון במטבח  נראה הבוקר ( העונה מתחלפת )

סלפי במקום קבוע, איך המיטה ניראת בבוקר,

אולי צילום מה אני מתכוננת ללבוש היום

או מה קורה לתפוח אדמה במשך שבועיים ( ואז נחליף ירק או פרי )

אפשר לשחק שבץ נא עם מהלך ביום ולצלם את הלוח,

לצבוע ציפורניים כל יום ולצלם,

סלפי משפחתי במקום קבוע בבית

לצלם משפט מקרי מספר ולכתוב עליו כמה מילים

לצלם את הצעצוע הכי אהוב בכל פעם במקום אחר בבית

לרקום ולצלם התקדמות

איך השמיים ניראים

איך שולחן העבודה או פינת המחשב

את הכיור בסוף היום לפני שמפנים אותו

את הספה בסלון בשעה קבועה

אין סוף אפשרויות

וזה יהיה בסוף משהו עם ערך בסופם של הימים האלה,

כמו כל מסע שיש בו גם יצירה ומבע אישי וטביעת נוכחות אישית.

.

שוקלת לפתוח קבוצה לפרוייקט כזה לכל מי שירצה להשתתף או לראות מסע כזה,

תבואו אליה? תשתתפו? תשתפו משלכם או רק תציצו?

אז בואו, הקבוצה נפתחה ולא פעילה עדיין,

אני מנסה להבין איך זה יעבוד ברמה הויזואלית כדי לא להיות מוצפים,

אבל בואו,

שמה: פעם ביום , כ א ן בפייסבוק

.

מאת chellig | תגובות (9)

שלום ותודה #לב

19 בדצמבר 2019 – 12:40

.

זו הודעה שקיבלתי השבוע,

כל כותבי ומחזיקי הבלוגים ב"רשימות" קיבלו אותה.

"רשימות" נסגר, כלומר יסגר באמצע ינואר.

כלומר,

מי שרגיל להגיע לבלוג שלי דרך העמוד של "רשימות"

צריך, צריכה למצוא דרך אחרת להתעדכן,

הדרך הנוחה ביותר לדעתי, כך אני עוקבת אחרי בלוגים שאני קוראת,

היא להרשם לקבלת עדכונים במייל, כ א ן, בצד ימין למעלה 

.

למרות שטכנית זה לא משנה כלום,

כי הבלוגים שלנו כבר מזנן לא יושבים על הפלטפורמה של רשימות,

זה עדיין צובט בלב. רשימות היה בית נהדר,

וברמה האישית, מהרגע שפתחתי את הבלוג שלי, בפלטפורמה הזו,

החיים שלי השתנו, וזו לא מליצה.

הבלוג שלי משתנה בשנים האחרונות, כמו הרשת כולה, כמו העולם עצמו,

כל הפוסטים החברתיים, פוליטים, זועמים, זועקים, הפכו לפוסטים מיידים

בפייסבוק, בטוויטר,

והבלוג הופך ומשתנה לבלוג אישי,

מתעסק בי, בהורות שלי לפעמים, בהורים שלי לפעמים, בלייף סטייל, בגיל, בגדים,

הורות, הרצאות, קשב וריכוז, אופנה, פוסט שבועי של ארבע המלצות, ספרים וסרטים

תערוכות לפעמים, בקיצור באישי שלי, בחיים עצמם.

.

הודעה על סגירה סופית של האתר
למשתתפות.ים שלום,
עד אמצע ינואר ייסגר האתר באופן סופי. 
מאחר וכל האתרים האישיים שמשתתפים ברשימות כאגרגטור מאוכסנים בכתובות אחרות,
כמובן שלא תהיה השפעה על פעילותם.
ההשפעה היחידה הצפויה היא שמאותו רגע לא יופנו אל האתרים האישיים כניסות מאתר
רשימות עצמו (notes.co.il).
אנחנו ממליצים להודיע על כך לקוראים.ות כדי להציע למי שרגילים.ות להגיע דרך אתר
רשימות להירשם לרשימת התפוצה של האתר האישי או אמצעי עדכון אחרים
(פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, סנפ'צט, טיקטוק…).
להערכתנו רב הקוראים.ות כיום מגיעים.ות לאתרים האישיים דרך ערוצים אחרים,
בין אם רשימת התפוצה של האתר, או הפעילות של הכותב.ת בערוצי מדיה חברתית. ל
כן, אנחנו לא צופים פגיעה מהותית במספר הכניסות לאתרים,
מה גם שרבים מהם נוטים לדירוג נאה בגוגל.
אנו מקווים שמצאתם עניין בהשתתפות בפרויקט.
בשם צוות האתר (ירדן, דביר, אילן…),
אורי

.

אז הנה ת ו ד ה אחרונה וגדולה ומלאת נצנצים וחיבוקים לשלושת אלה ממני

על שעזרו לי להתחיל, ולנסות להשאיר עקבות בחול הנעים  של הבלוגספירה,

אמשיך לי בודדה, ואשא אתכם בליבי ת מ י ד #לב

 

מאת chellig | פורסם גם בבינתיים | תגים , | תגובות (1)

כמה מילים על בלוגים

16 בדצמבר 2018 – 18:40

.

כמה מילים על בלוגים:

בלוגרים הם עם אחר, יש כל מיני מהם, אבל בגדול יש להם גאוות יחידה.

יש את הוותיקים, אני בינהם, שהגיעו אל הבלוגספירה מיד כשהתחילה.

הבלוג שלי נפתח בראשון בספטמבר, 2006, אחרי חצי שנה לבטים,

ברגע שחזרתי הבייתה מהסעות בית הספר,

ומאז הוא פחות או יותר המקום הבטוח והאהוב עלי בעולם.

היו שנים של בעירה, היו שנים שקטות,

ובזמן הזה ממש, בחודשים האחרונים הוא משנה פניו מעט, ומסיבות הגיוניות.

על עניינים חברתים, פוליטים, סוערים, כבר אין טעם לכתוב בו,

הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגראם, מהירים ומידיים ממנו פי אלפים בעניינים האלה.

על זאתי שלי, אהובת ליבי כתבתי תמיד ועדיין כותבת עליה אבל רק בהקשר שלי,

כי כמו שאני חוזרת וכותבת,

לי יש זכות לכתוב על ההורות שלי, שהיא חד שמעית המקום והדבר החשוב לי בעולם,

אבל על איה ע"ע זאתי, כאיה, אין לי זכות לכתוב,

והמשחק הדק בין זכותי לכתוב וחובתי להגן עליה הוא החבל הדק שעליו אני צועדת

בנחישות כבר שנים, מקווה שבהצלחה.

*
הבלוג שלי משנה פניו בימים האלה,

גיליתי מחדש את חדוות הסגנון, הבגדים, האופנה,

וכל זה בתוספת תבונת וחוכמת ( אני מקווה ) הגיל שלי, התובנות והנסיון שמאחורי,

מביא לבלוג הרבה דברים ונושאים ותכנים שאני אוהבת

והמון שנים הרגשתי לא נוח להגיד,

כאילו העיסוק באסתטי והנעים והמסוגנן והפשוט והנעים בחיים מעיד על העוסקת בו.

הנה, הגיל מוכיח ועושה את שלו, אני נהנית, מתרגשת מזה.

מזה שאני מרגישה טוב להתעסק גם עם עינוגי החיים, ותפנוקיהם,

לא רק,

אבל גם גדול ושמח בחלקו.

בגדים הם שמחה גדולה, גם אוכל וטיפוח וספרים ותרבות,

גופית שכמותי, מוכנה להתעסק בחיים האלה בלי רגשי אשם סופ סופ, איזה כיף.

*
ועוד בעניין הבלוגים,

אחוות בלוגים מבחינתי היא אבן יסוד הכרחית לעולם הזה,

אני יודעת וזוכרת שב"רשימות" היכל התהילה של הבלוגספירה הישראלית הייתה

גם הייתה כזו. היו משחקי חברה, העברת משימות, דירוגים, לינקים סולידריות רבה

שנשמרה גם אם היענייני אגו, ותמיד יש, אבל הייתה הבנה אמיתית שאין האחד

בא על חשבון האחר לעולם.

הגעתי לטור שלי ב"ידיעות אחרונות" דרך הבלוג ( תודה רענן ), נדמה לי שגם כנרת ,.

פרגנו, מסרנו, העברנו, לינקקנו מהאחת לכולם, מכולם לאחד, בלי חשש וחשבונאות.

מי שכותב היטב,

שתוכן הבלוג שלו/שלה מעניינים,

קוראיו וקוראותיו יבואו וחזרו ויבואו אליו, אליה, בלי קשר כמה בלוגים יש ברחבי הרשת.

אני חושבת שככה זה גם עם חשבונות אינסטגראם או כל אתר ותוכן אחרים,

זה אף פעם לא על חשבונך,

תמיד יגיעו עוד אנשים עם עולמות חדשים, מרתקים, עם יכולות אחרות, שונות מכם,

כשרונות נהדרים, דומים או שונים מכם, כתיבה אחרת, צילומים בעינים אחרות,

ומה שנשאר זה להתעשר מהם,

ולשמוח.

מאת chellig | תגים | תגובות (4)

חיים מפולטרים

24 ביולי 2018 – 19:13

.

זו פעם ראשונה שאני מעלה משהו לבלוג אחרי שהועלה לאינסטגראם שלי או לפייסבוק,

אבל אני מרגישה שזה נושא חשוב מכדי לתת לו להעלם במהירות שבה פוסטים וצילומים

נעלמים בזרם הפיד והפוסטים המציפים את כולנו במקומות בהם אנחנו מעלים את החיים

שלנו, בפיד בפייסבוק, בדף האינסטגראם, ואת הנושא הזה, את הפוסט הזה אני רוצה

להציף ולשמר לאורך זמן, הוא חשוב, לדעתי.

הנה אני, משמאל למעלה זו אני לפני שעתיים, שיא החום, עייפה, מותשת,

מחכה לבת שלי  ואומרת לעצמי שיש אור יפה כאן ועושה סלפי, סתם, כמו כולנו לפעמים.

אחכ, נאלצתי להמשיך לחכות אז השתעשעתי עם איזו תוכנת עיצוב קלילה בטלפון,

אפילו לא פוטושופ,

סתם אור וצל וריכוך ופילטרים, ואופס, הנה אני

 

אם הייתי מעלה רק תמונה אחת כזו, שאני ניראת בה כל כך זוהרת ורגועה, עם עינים

בוהקות ושפתיים ורדרדות ועור זוהר כמו בשלושת הפורטרטים המפולטרים כאן,

חלק מכם, מכן, בטח מהילדות שלכם היו חושבות/ים שוואוו,

,אפילו לשניה, כי מי מתעכב לחשוב על עוד תמונה באינסטגראם,

שככה באמת נראות נשים, בנות ששים או לא משנה בנות כמה,

והן לא, אני ואתם יודעים.

גם הבוטוקס ( עושה לפעמים, בטח עושה )

ושאר הזריקות לא מגיעים לתוצאות הלא מציאותיות שהפילטרים תוכנות העיצוב

והפוטושופ מוסיפים לצילומים ומציפים אותנו, אם נרצה או לא,

אבל כן,

ככה מתנהל העולם היום,

כמו שהוא משתקף על המסכים הקטנים.

חיים מפולטרים,

מנסים להראות את הטוב, שווה, ראוי, יפה, בטח יפה,

סטייליסטי,

גם אני כמובן, שלא יהיה כאן רגע של ספק או הרהור,

שזה אנושי וטבעי כמובן,

כי כל מפגש שלנו עם המציאות מורכב גם משער עשוי וקצת איפור ולבוש שמראה

ומסתיר מה שבחרנו, וכולנו ממוגנים מול העולם במובן הזה, אבל החיים הם החיים,

והמציאות כפי שהיא משתקפת במסכים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד אינה המציאות

ובתכלס, זה עצוב,

כי אין סיכוי שמישהי, יפייפיה, צעירה ועוצרת נשימה ככל שתהיה ניראת ככה במציאות,

גם מישהו אגב,

כי במציאות, ההבדל בין החיים לפילטרים הוא כמו ההבדל בין פורנו לסקס,

אז מה יצא לנו מזה?

להם?

לילדים, לילדות שלנו שנולדו לעולם מפולטר, רק אכזבות?

.

פעם חשבתי לעשות תערוכה של כל הצילומי דוגמנות שלי עם עיבודי פוטושופ מהיום,

מול המקור שהיה עדיין שיקוף משופר של הדוגמנית שעמדה שם, אבל יחסית להיום

אפשר לראות בצורה כל כך ברורה את הפער בין מציאות לפנטזיה, כזכור, בזמנים

ההם, א ז מ ז מ ן בשנות השבעים, שמונים ל א ה י ה פוטושופ,

היו צלם, תאורה, איפור, וחדר חושך, והיה לא רע, באמת.

.

מאת chellig | פורסם גם באני | תגים , | תגובות (7)

מפלצת הַמִיידִיוּת

22 בדצמבר 2015 – 11:12

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

מאת chellig | פורסם גם באני | תגים , , | תגובות (8)

אתגר דלי קרח the ice bucket challenge

19 באוגוסט 2014 – 15:08

/

יש דעות לכאן ולכאן בעניין התועלת האמיתית בקמפיינים ברשתות החברתיות,

האם זה באז חברתי שאין בו כלום חוץ מרצון של אנשים לפאר ולקדם את עצמם, או שהבאז אכן

מייצר תוצאות אמת. אני מאמינה בהם.

הם מייצרים מודעות, וייב, הצעות עזרה ולפעמים הפתעות משנות חיים,

לעולם אין לדעת מאיפה יצוץ ויגיע פתרון, נס, עזרה מפתיעה או פשוט משהו פשוט נפלא.

ALS  הידועה גם כמחלת לו גרייג על שם שחקן הבייסבול שחלה בה בשנות השלושים,

גם סטיבן הוקינס ודב לאוטמן ז"ל הם חולים "מפורסמים".

AlS היא מחלה שלא חולים בה מליוני אנשים, רק אלפים קטנים ממש,

ולכן לחברות התרופות ולקונצרנים הגדולים אין אינטרס להשקיע מליונים כדי להבריא מעט אנשים,

עדיף להן להשקיע בתרופות שיעזרו למאות מליונים ויכניסו להן אלפי מליונים בחזרה.

הקמפיין הזה מזרים לעמותות ולמחקר המון כסף, וזו מטרה נעלה, למצוא תרופה למחלה ארורה שפשוט אין לה מרפא

ציטוט מהפייסבוק של אפרת כרמי מנכ"לית ישראלס, עמותה ישראלית לחקר הALS ודודה של זאתי:

"אני רוצה לפתוח את הבוקר בכמה מילים רציניות על קמפיין הקרח.
אני עוקבת בהשתאות בשבועות האחרונים אחרי הנפלאות שהקמפיין הזה עושה אך אוזני גם קשובות לביקורת שמועברת עליו.
אז גם אם לחלק מכם הוא נראה טיפשי או לא לגמרי ברור מה הקשר בין קרח ל-ALS או הסלבים חשודים שהם מחפשים 5 דקות של תהילה ברשת- זה לא משנה!!
הקמפיין הזה הצליח להביא מודעות וכספים שאנו בכל העולם, העוסקים יום יום בנושא הזה, עובדים מאד קשה חודשים ושנים להגיע לתוצאות דומות.
יש כאן אנשים מאד מפורסמים שבוחרים לרתום את שמם וכוחם למען מטרה מצוינת וזה נפלא.
לכל קמפיין ויראלי יש חיי מדף קצרים ותאריך התפוגה של הקמפיין הזה מן הסתם מתקרב-
אז בואו ננצל את הימים הבאים להמשיך ולאתגר, לשפוך קרח ולתרום. כל מי שאותגר ועוד לא נענה- זה הזמן!!
אתן לכם דוגמא קטנה- בני הבכור היה אתמול בריאיון צבאי ונשאל במה הוריו עוסקים.
כשאמר שאמא שלו עובדת בעמותת ישראלס, הורמה גבה. הוא שאל את המראיין- אתה מכיר את מחלת ה-ALS?
אחרי שנייה החייל הצעיר אמר- אה, זו המחלה עם דליי הקרח?
אז כנראה שאלפי אנשים וצעירים נוספו למעגלי המודעות ולכך בדיוק מכוון הקמפיין.
בנימה אישית זאת, אני רוצה לאתגר שלושה צעירים היקרים לליבי ועומדים לפני גיוס-
שהרי זה הדור שחי ברשתות החברתיות, מכיר אותן היטב ויודע לנצל את כוחן:
עידו כרמי, איה גלעד ודר שושני- יש לכם 24 שעות לשפוך על עצמכם דלי קרח או לתרום לעמותת ישראלס 100 שח! בהצלחה חמודים.

.

והיא צודקת. זה הבקט אופ אייס שלי לטובת מי שכבר אינם מסוגלים להרים דלי, או כל דבר אחר:

 

.

אל תחכו שיאתגרו אתכם, פשוט צלמו והעלו לרשת

.

מאת chellig | תגים , , | תגובות (3)

עוד פעם ודי

14 ביולי 2014 – 10:14

.

/

זה לינק למאמר שכתב עמרי בן אדם ב"הארץ" היום

אני יושבת עם קפה ראשון מול המחשב וקוראת כמי שהשתתף בהפגנה האלימה ב"הבימה" לפני יומיים,

האינסטינקט שלי הוא: רוצה לשתף. מיד. בפייסבוק, טוויטר, גוגל + ואיפה שאני יכולה.

אני רוצה ולבקש מכם לקרוא.

לקרוא כל מילה,  יודעת שלבכם מתכווץ כמו שלי ואז קורה לי משהו שלא קרה לי מעולם,

אני חושבת שמה הטעם ועוצרת.

את רובכם כאן, במעגל הפייסבוק הקטן שלי אני מכירה.

מבית הספר, השנתיים בצבא, החיים, סטים של סרטים, סטודיו צילום, בגדים, ספרים, תל אביב, בתי

קפה, גנים ובתי ספר של זאתי, אהבות, וחיים, ובכלל. קרוב לודאי שאתם קוראים – או כבר קראתם –

את הטכסט הזה (בעיקר את הציטוט של ליבוביץ בתחילתו) בעצמכם בעיתון הבוקר או בסיבוב רשת

הקבוע שלכם, אז מה השיתוף שלי יתרום?

הרצון בשיתוף הוא סוגשל נחמה בעצם ההרגשה שיש מי שמרגיש כמוך, יש שותפים לתחושת העצב,

כעס, או מה שלא יהיה, אבל בעיקר נובע מרצון להשפיע על הדעה האחרת, זו שאנחנו מזדעזעים ממנה,

מישהו-על-צילום-של-ילד-פצוע-בן-שש-שכל-משפחתו-נהרגה-חבל-שהוא-לא-מת-גם-פחות-מחבל,

בעצם השיתוף,

כתיבת הסטטוס,

הטוויט אני מנסה לשכנע את האחר שהוא טועה, כמה הוא טועה,

ומקווה שאם ישמע עוד מילה, יקרא עוד הוכחה אחת על המסך מולו, יראה עוד צילום, ציטוט, הוא לא

יוכל להתכחש לאמת יותר, לכמה רע גורמת הדרך שבה הוא מאמין, שבה הוא פועל או מאפשר לאחרים

לפעול, ואז אולי יגיע רגע שמשהו יתחיל לחדור את תודעתו – אני נעצרת וחושבת (אללי) שגם מחזירים

בתשובה כנראה מרגישים אותו הדבר, מחפשים את הרגע שנוצרת אפשרות לפתיחות, להקשבה

אמיתית, להבנה –

ואולי, אולי אם אמשיך להפיץ ולכתוב עוד מילה ולהפציר שתקשיבו. תקראו ב א מ ת, אולי א/נצליח לגרום

למי שלדעתנו כלכך שוגה ומזיק, להבין את מה שלנו אין בכלל ספק  – ולא על אוטומט, לא מתוך יצרים

מתלהטים וזעם עיוור, אלא באמת מתוך בחירה עקרונית, מוסרית) שהוא נכון וצודק ואין בכלל דרך אחרת.

.

והמחשבה שאם א/נצליח לגרום לאדם אחד לשנות את עמדת המוצא שלו, לראות, להבין את מה שלנו

נראה כאמת המוחלטת, הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן כמי שאנחנו ולא כמפלצת האלימה ומכוערת

שמראה סימני חיים מחודשים בככרות ובודאי בתגובות ובטוקבקים,

אם א/נצליח לגרום לאחד/אחת לפקוח את עיניו, לשנות את דעתו מתוך הבנה והכרה אמיתיות,

שזה דרך קשה מאין כמוה,

אין קשה ומייסר מלשנות דעה, מלהבין שמה שחשבת, שהאמנת שהוא האמיתי והצודק הוא לא,

תשאלו חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, אלה יסורים קשים שבסופם אני מאמינה, שקט נפשי אמיתי.

אם נצליח עם הראשון, השני, נצליח עם רבים,

ואם נצליח עם רבים,

אולי באמת נצליח לגרום לשינוי, לתיקון ולהרוויח סופסופ חיים טובים, צודקים, שקטים.

הברווזון

.

ואז אני נזכרת שאנשי האגרוף הקמוץ, העינים הבוערות, היריקות והמוות לשמאלנים לא מגיעים לפייסבוק

שלי לעולם, גם לא לבלוג כנראה, ואני חושבת לעצמי שאין טעם, ואז אני אומרת שאני אכתוב לעצמי

ואשמור כמסמך, ואז אני כותבת ואומרת שטוב, אולי הפעם המילים שלי יצליחו,

בעצם המילים של עמרי בן אדם יצליחו, בלינק בתחילת הפוסט,

שם הכל התחיל הרי,

ברצון שלי שתקראו את העדות שלו, ברצון שלי לשתף עם הדומים לי, אבל בעיקר עם השונים.

 

.

.

מאת chellig | פורסם גם באני | תגים , , | תגובות (4)

חמישה פוסטים+2 וחמישה בלוגים+2 # קיץ בבלוגספירה

28 ביוני 2013 – 23:19

.

כבר זמן שהרגשת הלבלוב והעניין המחודש בבלוגים נמצאת באויר.

דברנו לפני כמה ימים, ערבובית בלוגרים שהזדמנה על כך שכשהגיעו הרשתות החברתיות למיניהן,

על הסטטוסים המאפשרים לתמצת כל עניין ודבר לכמה משפטים, והטוויטר שבכלל הכריח להגיע

למיצוי מינימליסטי ממש, הבלוגים, המאפשרים הרחבה, העמקה (למי שרוצה ומתאים), פרסום של

חומרים מכל סוג, זן וגודל הפכו לסוג של הרבה-מדי-מילים ודרשו ריכוז ותשומת לב ולפעמים

רצון בכתיבת תגובה או אפילו כניסה לדיון שלא מעט קוראים מצאו מכבידים יחסית לקלות התנועה

והקריאה והקלדת ה"לייק" במקומות "ההם".

אבל הזמן עבר, והחידוש וקלות הקריאה והזפזוף הפכו לחלק מובן מאליו ויומיומי של כולם,

בודאי של אנשים שאוהבים לשוט ברשת ולקרוא ולמצוא בה דברים מרתקים ומעניינים,

והבלוגים, לשמחתי ולשמחת כל מי שאני מדברת איתו ומתחזק באהבה ועניין בלוג, הבלוגים

חזרו לעניין את הקוראים. אנחנו רואים את זה במספרי הכניסות, וזה משמח עד מאד, את כולנו.

.

אז לכבוד הקיץ, לכבוד אביב הבלוגים, לכבוד העובדה שהפייסבוק והטוויטר עוזרים לנו (בעצם)

להרחיב את מעגל הקוראים שלנו דרך נתינת לינקים בכל מקום אפשרי (אם מתחשק) החלטתי

להחיות לרגע את מה שפעם היה כל כך מקובל בממלכת הבלוגים והלינקים, משימת העברות.

אני כותבת פוסט ובו – על פי פירוט קטגורי שמיד יגיע – לינקים לחמישה פוסטים שלי כמו גם,

וזו המטרה העיקרית – מעבירה את ה"משימה" לחמישה בלוגרים שיתבקשו לעשות את אותו

הדבר: לכתוב פוסט, לתת לינקים לחמישה פוסטים שלהם, והעברת המשימה (עם לינקים

כמובן) לחמישה בלוגרים שלדעתם מדליקים, מעניינים, לא ידועים מספיק, חשובים אחרים.

.

ואז, כןכן,  נצליח כולנו כמו גם קוראים חדשים להחשף לתכנים חדשים, מעניינים, מסקרנים,

מדליקים, חשובים, משעשעים, אופנתיים, טעימים, אישיים, אינטימיים, עכשוויים ומה לא,

שהבלוגוספירה יכולה להכיר לנו, איזה כיף.

.

הבלוג שלי:

הפוסט הכי נקרא וממשיך להקרא והתפתח להרצאה: הפרעת קשב, עדות אישית

הפוסט שאני הכי שמחה שכתבתי: מתי התהפך העולם

וחמישה פוסטים שאשמח שתקראו אם לא קראתם:

הלילות האלה,

מותכות,

תל אביב ואני והמילים של יורם

יש לי בלוג ואפס אסרטיביות

והרכות, מתי תחזור הרכות

.

אני מעבירה את מקל מרוצי הפוסטים ל: (אין חשיבות לסדר כמו שאומרים לפעמים)

1. אסי סיקורל – הדוקטור עם הכי הרבה לב ומעורבות בנגב ובכלל

2. שלי גרוס  וכנרת ב"פריזאית"- כי טוב הטעם וחן הכתיבה

3. רוני גלבפיש, אביבית משמרי – חונכות (שלי), סופרות, בלוגריות על, אמהות ובכלל

4. עמליה ארגמן – בבלוג חדש ואישי ואינטימי עד קצות הלב ב"סלונה"

5. מיכאל זילברמן – שכל מה שצריך זה לנבור ולנבור באוצרות הבלוג שלו ולדרוש עוד

.

.ואלכסון – שנכנס/לא נכנס לקטגוריה אבל מי שלא מכיר שיזנק ראש מיד.

 ויעל אנגלהארט שפשוט חייבים כי היא כולה כשרון וטעם ובכלל…

.

נ.ב. ניסיתי לבחור בלוגים מפלטפורמות שונות, כדי להרחיב את שדה הבלוגים ולא להשאר

במסגרת האוטומטית אם-כי-המצויינת-ואהובה של "רשימות" הפלטפורמה שהיא בית,

אז הבחירה הצטמצמה עד כדי כאב ועם חברי/ותי הסליחה, אבל באמת :)

אנטר

נ.ב.ב.  לכבוד הקיץ…

            .

מאת chellig | תגים , , | תגובות (12)

משימה צהובה, רבע שעה, ואייפון

18 באפריל 2013 – 19:12

.

מספר 2.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 5×4.

הצבע הראשון היה אדום. הנה השני:

צהובה גלריה

תהיה שלישית, בטח שתהיה,

מחר.

הצעות לצבע?

.

מוזמנים גם. קליק אחד, עשרים ברצף על המסך, ולמען האמת,כמעט חצי שעה. ספרו לי.

.

 

מאת chellig | פורסם גם במתחיל במצלמה | תגים , | תגובות (1)

משימה אדומה ואייפון

17 באפריל 2013 – 21:12

.

המשימה: תוך רבע שעה יש לצלם גלריה שתמלא את מסך האייפון 6×4.

הצבע הראשון לפניכם.

אדומה

יהיה המשך, בטח יהיה.

תנסו גם,

זה FUN

.

מאת chellig | פורסם גם במתחיל במצלמה | תגים , , , | תגובות (3)

י. קניוק פתח היום בלוג

15 בפברואר 2013 – 12:57

.

הגבר הזה, נפשו צעירה מתמיד נכנס היום להרפתקאה חדשה ופתח בלוג,

זו חדשה משמחת ל1. עצמו 2. קוראיו 3. אנחנו, הבלוגרים 4 לי. אני אוהבת אותו, את כתיבתו

ולא יכולה לשכוח את הבלונים שהפריחו לי על הגג והתגנבו לספר שלו.

אוצו רוצו לברכו

http://kaniuk.blogspot.co.il/2013/02/blog-post.html

ואם תמצאו דרך להרשם לעדכוני מייל, ככה אני אוהבת, ספרו לי איך.

לצילום הזה קוראים עכשיו, מתקרב.

הברווזון

מאת chellig | תגים , , , | תגובות (1)

סירי ותיק הזהב

13 בינואר 2013 – 20:13

.

הבת שלי התידדה עם סירי באייפון 5 החדש שהגיע לכאן השבוע מפאת הזדקנות הרבוע השחור.

צריך להחליט, געגועי לבלקברי לא עוברים ושמעתי שתכף מגיע אחד חדש ושווה.

בכל מקרה, זאתי מפטפטת עם סירי על הא וכל מיני, כולל שאלות פוליטיות הזויות ואז שואלת:

Can you serch Chelli Goldenberg for me Siri

והיא הוגה את הch שתמיד עושים לאמריקאים חיים קשים כמו צ'. צ'לי.

והנה תשובתה החד פעמית, תזכר כאן לנצח בבית הזה, של סירי, העוזרת האישית המופלאה של אפל:

תמונה (1)

קלי תיק-זהב. לא פחות.

.

מאת chellig | תגים | תגובות (1)

מרילין מונרו, לייק?

23 בדצמבר 2012 – 19:18

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

מאת chellig | תגים , , | תגובות (6)

יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר ואֶפֶס אסרטיביות. ותכף דצמבר

27 בספטמבר 2012 – 11:57

.

.

טוב,

יש לי בלוג שנקרא על ידי המון אנשים כבר שש שנים,

יש לי פייסבוק פעיל הנקרא בחלקו על ידי כולם ובחלקו על ידי כמה מאות אנשים שאני מכירה ממש.

יש לי טוויטר סתמי, פינטרס סטטי, ג'י פלוס וכל היתר רק כדי לתת לינקים לפוסטים בבלוג.

יש לי סוכן מצויין, והרבה מאד

מכרים,

חברים,

קולגות,

קשרים ובכלל.

ויש את הרגע הזה שבו אני מבינה שככה זה שהחיים מפנקים אותך מאז שאת זוכרת, מתמיד.

מפנקים בהצעות, עבודה, הצלחה – לא שלא עבדת קשה וברצינות – יחס מיוחד, אגו מלוטף מגיל מאד

צעיר, כסף, פיתויים ומה לא, ואז את מגיעה לחיים האמיתיים ומגלה שיש כלים החסרים לך.

לי חסרה אסרטיביות, חוץ מזה הכל בסדר,

אסרטיביות וקצת פינוק עוצרים אותי מלהזיז דברים שאני רוצה שיקרו.

נ.ב. זה פוסט מאד גלוי לב, אתם שמים לב, נכון?

.

הרשימה א ר ו כ ה יעידו המסמכים, כתבי יד, תיקיות הצילומים ושאר הרשימות ביד ובמחשב,

אבל אותי מעניינת כרגע משימה אחת בלבד.

לא הרומן בכתובים, לא ספר הילדים, לא האיורים של ליאור, לא הסרט הדוקומנטרי. כרגע לא.

עכשיו זה זה: יש לי תערוכת צילומים מוכנה (כמעט) שאין לי מושג מה ואיך לעשות שהיא תקרה.

קטנה, אינטימית, מחברת צילומים ומילים, ויז'ואל וטכסט, ולא דומה לכלום.

קוראים לה דצמבר, והיא חייבת חייבת חייבת להיות מוצגת בדצמבר, גג ינואר, אין ברירה.

אני,

דחיינית, מפונקת משהו על ידי החיים, כבר אמרתי, לא באמת יודעת איך לגרום לה להיות.

אני מבינה שזה עשוי להראות, להשמע מוזר, ה ל ו…..

חלי, גולדנברג, השם שלך בכל זאת יפתח לך איזה דלת של איזו גלריה לפגישה, לא?

אז התשובה היא שבטח כן,

אבל,

והנה המלכודת, האבל הגדול, גילוי הלב הזה שבטח אמחק עוד מעט,

א נ י  ל א.

אני לא יודעת לצלצל,

מכירה בעלי גלריות, מכירה אספני אמנות, מכירה אוצרות, ואוצרים, טוב אחד, מכירה ומכירה.

לא יודעת לפנות, כלומר יודעת מצויין אם תבקשו ממני לעזור לכם, לארגן לכם,

כשזה מגיע לכאן,

כשזה צריך להתחיל מפעולה שלי – לא כמו נניח תפקיד, אודישן או הרצאה שהיוזמה לרוב לא

שלך או אצלך – אני הרי יודעת מה כדאי ועדיף ואיך צריך לפנות ולהציג,

אבל העובדה שזה לא קורה. לא יוזמת פניה, טלפון, מייל, חיוך, משהו, כלום,

חוץ מרמזים דקים ושקופים שאין איש מלבדי שיבין,

ויעידו אלה המנסים לדרבן, להזיז, להניע את הטורבו העקשן שבי,

לא מצליחה: שלום, זו אני, יש לי תערוכת צילומים עדינה ומיוחדת ואני מחפשת חלל ומקום,

רוצים לראות?

.

אבל עכשיו אני כאן משתמשת בהפוך, בכח שלי, במה שאני חזקה וטובה בו,

במילים, בכנות, בבלוג שלי וברשת.

שלום, אני  מצלמת וכותבת, כבר המון זמן, ומאד מאד רוצה שהתערוכה הזו תקרה, ובמועדה,

ומאד, מאד אשמח אם תושיטו יד/מייל/טלפון ותגידו: תַרְאִי.

.

אז אני כאן. סוגרת את הפוסט לתגובות.

אתם יותר ממוזמנים, למעשה אני מבקשת מכם לחשוב למי כדאי, עדיף, נכון, להעביר, ולשלוח,

את הפוסט הזה – בלי קשר לפייסבוק, למרות שגם כמובן – כדי שיסתקרן.

אני משאירה מייל, ומחכה לראות אם או איך משהו יקרה,

ואני אתחיל לזוז,

כי תכף דצמבר.

.

chelli.goldenberg@gmail.com

.

מאת chellig | פורסם גם באני | תגים , , | תגובות (2)

עמוד 52, שורה 5 # מם

22 בספטמבר 2012 – 10:22

.

.

בשבוע השלישי של ספטמבר, שזה ממש כרגע, מתקיים בעולם "שבוע הספר העולמי",

שבניגוד למצופה לא כולל דוכני מכירות ובלוני הליום אלא מנסה להביא לתודעה דרך שימוש משעשע

המדבר אל ליבם של הבלוגרים, הפייסבוקים, הטוויטרים ושאר גולשי העולם ספרים.

ו ל כ ן,

אתם מתבקשים, גם כאן, גם בפייסבוק ובכלל במם

לקחת – אבל באמת, בלי לבלף – את הספר הקרוב אליכם ביותר כרגע.

פתחו בעמוד 52

רדו לשורה החמישית והעתיקו אותה לסטטוס שלכם מבלי, זה חשוב, לציין את שם הספר.

מתחת לציטוט, העתיקו את ההוראות.

זהו.

שלי: "וְהִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי עֵץ, וּמבין הָעֲנָפִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אַל הַנַּעֲשֶׂה"

אם אתם רוצים לחזור לכאן כדי להעתיק גם כאן את השורה החמישית, זה ישמח מאד.

http://en.wikipedia.org/wiki/International_Book_Week

/.

מאת chellig | תגים , , | תגובות (23)

כמו בצילום

16 בספטמבר 2012 – 09:46

.

.

מאת chellig | לכתוב תגובה

גם השנה, אַל.

15 בספטמבר 2012 – 10:37

.

.
אט אט גווע/ Martha Medeiris (ולא נרודה כפי שמקובל לחשוב)

אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו

אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת

אט אט גווע
זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום על אותם מסלולים
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר

אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העינים
והמשקמות את הלב ההרוס
אט אט גווע זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו, ממעשיו, מאהבתו

אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי או הלא וודאי
בכדי ללכת אחר חלום

אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.

חייה היום! סכן היום!
עשה היום! עשה מיד!
אל תסכים לגווע לאט!

נצל את החיים בקצב שלך!
הסר את המכשולים – אל תסרב לאושר.

.

.

מאת chellig | תגים , | תגובות (7)

"בלוגים בלבד" – השם לא משהו, הרעיון כן

13 במאי 2012 – 13:06

.

אני אוהבת לקרוא בלוגים.

על בסיס יומיומי. קצת פחות מפעם, זה נכון, הפייסבוק נגס קצת, גם הטוויטר.

פוסטים רבים הסתפקו בסטטוס ארוך משתי שורות, שלא נדבר על מאה ארבעים תווים,

אבל בכל זאת, בלוג זה בלוג והעולמות הרבים והשונים המתגלים בבלוגים,

בעיני, כלום לא יכול עליהם.

כשוובסטר של חנן נסגר הרגשתי אבודה לרגע, גם גרייפס עזר לי ללקט עדכונים מבלוגים באופן

פשוט ומרוכז במקום אחד וגם נחשפתי דרכם לבלוגים שלא הכרתי – שזה תמיד משמח ממש –

ואז גם גרייפס נסגר ונשארתי עם  האראסאס, גוגלרידר או עדכוני מייל ושוטטויות ברשת,

זה לא אותו דבר,

אז אתמול התחלנו נסיון רכוזי נוסף.

"בלוגים בלבד" – קוראים לפרופיל בפייסבוק.

מקום שינסה לרכז /פוסטים של בלוגרים ישראלים.

"בלוגים בלבד" יקבל כחברים רק מי שמחזיקים ומתפעלים בלוג.

קוראי הבלוגים שלנו מוזמנים ברוב שמחה להרשם כמנויים כמו לכל פרופיל פייסבוק המאפשר

מנויים ולראות אותנו בפיד באופן רגיל ושוטף, ויוכלו כמובן להגיב ולכתוב,

אם כי, המטרה הראשונית שלנו היא ל א לצבור "לייקים" אלא ראשית, לחשוף את הבלוגים

שלנו לקהל חדש, שנית, להגדיל את תפוצתם כמובן ובעיקר, לנסות להחזיר את הדיאלוג

למקום הטבעי שלו, אל הבלוג עצמו.

מה שקורה היום הוא מוזר: מהלינק בפייסבוק מגיעים לפוסט בבלוג, קוראים, וחוזרים – ככל

שזה מוזר – לפייסבוק להגיב ולעשות לייק.

.

אם אתם כותבים ומתחזקים בלוג, אתם מוזמנים להציע ל"בלוגים בלבד" חברות,

אם אתם מכירים בלוגרים כאלה, אנא ספרו להם עלינו והזמינו אותם להצטרף,

ואם אתם חסרי בלוג עדיין או פשוט אוהבים רק לקרוא אותם, אתם מוזמנים להגיע ולהחשף –

לאט לאט, רק התחלנו ואנחנו עדיין מועטים – לעולם גדול, מעניין – לפעמים – ורבגוני.

תבואו, יהיה מעניין.

.

מאת chellig | תגים | תגובות (8)

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

17 באפריל 2012 – 22:27

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

מאת chellig | פורסם גם באני | תגים , , | תגובות (2)

סרבתי לענות, גם לעצמי

25 במרץ 2012 – 19:50

/

המקום הכי אישי בבית בעכשיו הגלובלי, הוא זה, אני חושבת


.

היום מישהו שרק הכרתי שאל אותי, כמה שעות ביום את ליד המחשב? כולל ה כ ל שאלתי, צילומים,

כתיבה, מיילים, בלוג, רשת, פייסבוק, שיטוט, גלישה, סקרנות, סיבובי גלריות אוןליין וכל היתר….?

כן הוא אמר.

סרבתי לענות.  גם לעצמי…

.

.

מאת chellig | פורסם גם בבית | תגים , , | תגובות (3)

10 דברים שקצת חבל לי שאני לא. לפעמים.

22 בינואר 2012 – 09:20

.

.

1. אמא לארבעה ילדים

2. ילדה אמריקאית/נוצריה בבוקר חג המולד, על הגרביים, העץ המואר והאמונה הפשוטה.

3. חובבת מדע בדיוני

4. ג'סיקה לאנג, לא רק בגלל סם שפארד, אבל בעיקר

5. אדם מאמין. דתי.

6. גבר

7. אינטרסנטית ומנהלת את חיי והתנהלותי מול אנשים והחיים ככה, לפחות קצת.

8. סלחנית יותר. אני לא סולחת על חטאים גדולים. הלב שלי לא סולח גם. על קטנים כן.

9. נערת גבעות, בגלל הלהט והאקשן והאמונה או לחילופין קלולסית טוטאלית, בגדים וזה…

10.לפעמים, רק לפעמים, הייתי רוצה לחיות בלי ההפרעת קשב הזו, לטובת השכלה מסודרת

ומאורגנת יותר מהרסיסים והפיסות והאקלקטיות של מה שהצליח לחדור את המסך ולהשאר…

.

/נ.ב. כשחולים ונשארים בבית יותר מדי ימים מגיעים הפוסטים מהסוג הזה…:)

מאת chellig | תגובות (14)

אני כבר ראיתי, ממש מקרוב, פעמיים, אנשים שופכים לֶבֶּן, מים זה שטויות

9 בינואר 2012 – 14:35

.

ואנסטסיה מיכאלי חייבת לבוא על עונשה, המעשי או הציבורי על המעשה הוולגרי, ירוד ודוחה שעשתה.

.

.

.

והרעיון והסטטוס המקורי, של מיכל יפה :)

.

מאת chellig | תגים | תגובות (4)

כל שנה

17 בנובמבר 2011 – 11:06

.

.

פעם, לכי תזכרי מתי אני ממלמלת לעצמי, קראתי באיזה עיתון, זה שזה היה עיתון ולא

אתר, את זה אני זוכרת, על תערוכת צילום אי שם בעולם שעניינה היה צלם, הולנדי

נדמה לי, שצלם ילדה קטנה, שכנה, בכל שנה ביום הולדתה ליד דלת הכניסה של ביתה,

גם אחרי שהוא עבר שכונה.

אחרי שנים רבות רבות כמו שנהוג לכתוב הוא גילה באיזה ארגז את הצילומים, תהה איפה

היא, מה קרה בחייה והאם היא המשיכה להצטלם ליד דלת הכניסה גם אחרי שדרכיהם,

הוא לא זכר למה נותק הקשר, נפרדו, ויצא למסע חיפושים במטרה להוסיף צילום שלה

עומדת על יד דלת הכניסה לביתה הנוכחי, בבגרותה.

את הצילום המבוקש הוא לא הצליח לצלם, הוא לא הצליח לאתר אותה, יתכן שהיום כבר

כן, אינטרנט, פייסבוק וכו, אבל נכון לאז, התערוכה הייתה צילומיה ומסעו אחרי סימני חייה

המעטים היה מרתק.

בגללו, בזכותו למען האמת, התחלתי לצלם את זאתי  בכל ראשון בספטמבר.

מהיום הראשון, של הגן הראשון, ספטמבר 1999.

עם התיק, עם ההתרגשות הגדולה. ליד דלת הכניסה, על השביל עם הגב והילקוט, ליד

השער. ובפורים כשאני לוקחת אותה לבית הספר אני מאלתרת על הבוקר, זה התנאי,

אסור לי לתכנן מראש, תחפושת קלילה אבל שברור שתחפושת, ע'ע שפם ובנדנה

ועגול בריסטול לעין – ואנחנו מבקשות ממישהו שיעשה חמישה קליקים, לא יותר.

.

.

היו שנים שלא התחשק לה, אבל לא ויתרתי. ת'חננתי כמו שאומר סנדרסון כי ידעתי שזה יעבור ובמבחן התוצאה והזכרונות, יהיה שווה.

.

האפשרויות הן אין סופיות שתדעו, ונפלאות, רק צריך לקחת החלטה מה מתעדים.

את עצמך. את הילדים. את עצמכם כזוג. את הכלב.

את הבית, את הסלון, אתכם ליד המכונית, את מטבח, שזה הכי כיף.

עומדים ועושים קרניים בשורה. מוציאים לשון. לובשים חולצה אדומה. רוחצים כלים,

ליד הפסל המגוחך של סבתא. ישר, בפנים רציניים לתוך העדשה. אחד אחד, כולם ביחד.

מה שתרצו, איך שתבחרו. אבל תעשו, אל תגידו רעיון נפלא והזמו יעבור וכלום.

.

זה לא באמת משנה מה, רק משהו שהוא בחיים שלכם, אינטימי וקרוב וקבוע,

ובתיעוד שלו אתם מרוויחים פרוייקט משותף, אינטימיות, המשכיות וזכרונות.

אז מה צריך?

צריכות להתקיים שתיים, לא, שלוש, לא ארבע פעולות וזהו:

החלטה שרוצים.

החלטה על נושא, פעולה.

הצילום הראשון. קליק.

והכי חשוב, התמדה.

מה שתחליטו. רק תזכרו שזה קשה לפעמים לראות בפעולה הראשונה את רוחב הדבר

וגודלו. כמו נניח כשמתחילים אוסף, הוא לא מרגיש כמו א ו ס ף, איזו מילה חגיגית,

בחמישה בולים, מטבעות, פיות הראשונים, זה לוקח זמן.

גם כאן, ההעמדה הראשונה מרגשת אבל רק בשניה, בשלישית תחושת ההמשכיות

מתעוררת. וכשעוברות השנים, והן עוברות you know, למסורת החזקה הזו, ולתוצאות

שלה יש הרבה כח, ושימור ושמחה.

יאללה. חורף, זה זמן מצויין לעניינים משפחתיים. או אישיים.

.

החליטו, ועשו:

פרוייקט האחיות בראון – בשנת 1975 ניקולס ניקסון החל לצלם אשתו ביבי ואת שלוש

אחיותיה מדי שנה, פעם בשנה. תמיד באותו סדר, הת'ר, מימי, ביבי, לורי.

חץ הזמן – בשבעה עשר ביולי , כל שנה נעמדים בני המשפחה לטכס פרטי.

ויש את הפרוייקט הכי מדליק, וקצת שונה באיזה אתר שתכף מישהו מכם ישלח לי לינק

אליו, זה האתר שבו גולשים בוחרים תמונת ילדות שלהם, לבד או משפחתית ומשחזרים

אותה אחד לאחד היום.

התוצאות hilarious  אין-מילה-בעברית ונוגעות ללב ומרתקות. שווה ביותר ולגמרי.

ומיכאל שלח לי את זה.

.

ולא, אין סיבה להגזים ולהגיע לזה :)

.

ותהיו נחמדים, בעוד כמה שנים כשתשבו יום אחד ותסתכלו בצילומים שלכם, במחשב,

באלבום, יש עוד כאלה, זה דוקא כיף, או אולי בבלוג או באתר שתפתחו, תהיו נחמדים,

תזכרו מי נתן לכם ככה במקרה, בחורף 2011 דחיפה קטנה להתחיל, ותשלחו לינק…

.

מאת chellig | פורסם גם במתחיל במצלמה | תגים , , , | תגובות (7)

ש..

28 בספטמבר 2011 – 11:51

.

.

.

שנחזור להיות מי שאנחנו,

מחוספסים עם לב רך ומלא, ולא ההיפך.

.

שנה טובה.

.

.

 

 

מאת chellig | תגים , | תגובות (7)

הסטטוס הכי….. אני-לא-מצליחה-להחליט-מה

29 במאי 2011 – 22:01

.

.

.

ליאן מעלה סטטוס:
נעולה בתוך זארה קניון רמת אביב #הסיוט מתגשם
18 minutes ago via Mobile Web · ·
  • מה זאת אומרת נעולה בתוך זארה? תסבירי מיד :)

    10 minutes ago ·
  • סגרו את הדלתות בזמן שהייתי בתא מדידה ועכשיו תוקפים אותי
    כתומים וכחולים עזים.     עכשיו הכל בסדר, באו לפתוח לי

    7 minutes ago via Facebook Mobile ·

/

/

סוף דבר: היא בדרך הביתה עם שמלה אדומה הורסת,

ועכשיו נותר רק לברר אם זה גן עדן או גהינום שם בתוך זארה?…..

/

/

מאת chellig | תגים | תגובות (4)

התפנתה לי שעה, אז בקרתי בMoMA

3 בפברואר 2011 – 10:29

.

.

פתאום התפנו שלש שעות בבוקר.

אז ניסיתי לכתוב ולא עלה בידי, אני אתעקש אחר הצהרים. את מאות הצילומים שאני מחכה להם עדיין לא

קבלתי ולסדר את הבית ממש לא התחשק לי, אז נכנסתי לMoMA לחצי שעה וכל היום המוזר הזה התהפך.

הולך להיות יום נפלא ותודה גדולה לגוגל על הדרך החדשה והמופלאה הזו –  Google Art Project

כנסו כנסו, זה כמו נס, בלי צחוק.

 

GThNZH5Q1yY

.

.

.

.

..

מאת chellig | תגים | תגובות (4)

והסיבות להתנתקות שלי מהפייסבוק הן…..

1 בפברואר 2011 – 11:12

.

.

.

היד שלי מובילה את העכבר לאייקון השמיני מימין, ונעצרת.

אתמול בחצות, בחיי שבחצות, הסימנים והסמנים שלי ילדותיים ופטאטיים מאז ומתמיד,

סתם בעשר ועשרים זה לא יקרה. כשזה מסומן בחדות – כמו למשל הבלוג הזה שנפתח ב1 בספטמבר –

זה פחות קשה או אולי אפילו יותר קל, אז אתמול בחצות מחקתי את האייקון ופרשתי זמנית מהפייסבוק.

אני זוכרת איך זה בלי מסכים.

אני זוכרת איך דברים קורים בריק,

הופכים יש מאין.

רגעים שטוחים, ריקים מהמולה מעוררים את החדש.

מילים, צילום, שליחת יד, בנית רהיט, הליכה לראות גלים או אפילו ריקוד טפשי עם עצמך.

וכשהפייסבוק הוא אופציה, והוא אופציה.

אופציה ערמומית ונפלאה. ויש בו כל כך הרבה טוב ומהנה ומועיל, שלהצביע על הפסיביות האמיתית

שהוא מכניס, וכזו העטופה במעטה כל כך מלא חיוניות וויטליות זה לא פשוט, וגם לא כל כך נעים האמת,

כי כל כך מצויין בתוכו.

אבל ככה אני מרגישה עכשיו.

שהוא אשליה.

וכיוון שאני אדם שלא אוהב לא לקרוא לדבר בשמו לא-משנה-מה-זה-בכלל,

ובגלל שאני מרגישה שבזמן הפייסבוק, הריק שלי שלא משתנה במהותו, אבל דרך ובגלל ההמולה

המקיפה אותו הוא מתרכך ומתנמנם ולא מורגש במלואו ובעוצמתו כמו בימים ריקים ממסכים,

והיש מאין נחלש, ובגלל שאני מרגישה שמה שחשוב לי כמעט יותר מהכל הוא המקום האישי,

המסתורי שממנו נובעים הדברים, וכיוון אני אוהבת יש מאין ורוצה לנסות למצוא אותו שוב,

העלמתי לעצמי את אייקון הפייסבוק.

לחודש. נראה אם אצליח, נראה מה יהיה אחר כך.

בינתיים, הבוקר הזה האוטומט הוליך את העכבר לאייקון החסר יותר מדי, מביך כמה, פעמים.

מצד שני, אני לא מעשנת כבר שש שנים…

וחוץ מזה,

איזה מזל שבפברואר יש השנה רק עשרים ושמונה ימים :)

מאת chellig | תגים , | תגובות (16)

המתנה שקבלתי מGoogle

31 בדצמבר 2010 – 17:37

.

.

.

אפילו לא עשיתי גוגל על עצמי.

יש לי התרעה ששולחת לי מייל כשיש גוגלון כלשהו ברשת.

ככה זה נוח ואני לא צריכה לתהות מה העניינים ומה שולים הדייגים בלי ידיעתי. ככה אני יודעת הכל :)

בכל מקרה היום הגיעה הידיעה המרעישה הזו.

זו שהעיפה את הבת שלי – שדווקא כן שומעת אותי באמבטיה או סתם בהתקפי מצב רוח פתאטיים,

טוב אחי, מנסה לשיר כמו ברוס או מה שיותר נורא,כמו ארת'ה או מי שלא יהיה, ומתחננת על חייה:

א מ א. די! אל תשירי!

ואני בשלי, ממשיכה במלוא הרגש והיא על הרצפה בהתקפת צחוק כה חריפה עד שאיימתי  בנישול

מזכויות המבצעים שלי ו/או המצאת אומבוצמן להורים של בני נוער, שעל זה, תודו, איש עדיין לא

חשב למרות שזה תפקיד חיוני ומתבקש.

בכל מקרה גוגל הביא ידיעה מרעננת ומפילה, יש לי אלבומים.

כן כן, כתוב בגוגל.

זה באינטרנט הזאתי. י ש ל י א ל ב ו מ י ם

ונראה אתכם אומרים אחרת. הנה ה ה ו כ ח ה:

אינטרנט 1 תוצאה חדשה של חלי גולדנברג
חלי גולדנברג
האזנה לאלבומים של חלי גולדנברגורכישה מקוונת של מוזיקה, דיסקים, סרטי DVD ומולטימדיהבהשתתפות חלי גולדנברג. he.israel-music.com/chelli_goldenberg/ 

.

.

.

.

.

העובדה שאני שרה כשהמצלמה עובדת לא מוליכה שולל איש נכון?

זה ברור שהייתי שם כשצילמו ושרתי במלוא הרגש למרות גלי האומללה – יומולדת שמח מותק,

אני אוהבת אותך המון, וגידי שהשמיעה המוזיקאלית שלהם פשוט חטפה שיתוק כשפתחתי את הפה.

זה ברור שבזמן שהם התענו בחזרות והקלטות במשך חודשים ארוכים,

אני הבטתי במבטים מסתוריים ישר אל תוך עדשת ההאסלבלט של איזה צלם אופנה בכיר,

ואחכ יצאתי לבלות, נכון?

כאן לא יועילו…………כלום חוץ מכשרון, או גוגל :)

.

.

.
מאת chellig | פורסם גם בקולנוע | תגים , | תגובות (5)

האסקיפיזם של אפרת

15 בנובמבר 2010 – 09:54

.

.

.

סטטוס שלי בפייסבוק: מה כבר בקשתי, למצוא את מספר הטלפון של שרות הלקוחות

של זארה, אפשר לחשוב שבקשתי תמספר טלפון של לימור ללבנת כדי להגיד לה מה

אני חושבת עליה. חלי שמצליחה למצוא חיבור למה שמוציא אותה מדעתה גם

כשהיא מתעסקת במשהו חביב כמו קנית בגדים לבת שלה


    •  

      אפרת עונה : לזארה אין שירות לקוחות. את עובדת אצלם אם לא שמת לב.
      אוספת את הבגדים? לבד. צריכה עזרה? אין. מחפשת מידה אחרת?
      את מוזמנת לחפש. רוצה לבדוק אם נשאר במידה שלך בסניף אחר?
      תתקשרי חנות חנות. בקיצור בייבי,
      תזכירי לי למה את צריכה את שירות הלקוחות של ז…ארה?
    • אני עונה:כמה פעמים אני אסביר לך שהעולם הוא, גם, מקום יותר טוב ממה
      שאת חושבת? 1599510510 – שרות לקוחות. מספר דגם. מצטערת גבירתי,
      אין מספר 38 במלאי. את יכולה לנסות בשבוע הבא ואם לא,  להחליף את המגפיים.
      רואה?
    • אפרת מתחפרת: לא שוכנעתי. צטערת.
    • אני עוד יותר: ניג'ס. זה מה שקרה לפני חצי שעה. מילה במילה.
      העולם מקום טוב, כל זמן שאת לא מתקרבת לעורכי דין המגינים על בני  שמונה
    • עשרה שאנסו ילדה בת שתים עשרה, מתרחקת ממש מאזורי אסון כמו אמנים עם
      דעה פוליטית שונה מזו של שרת התרבות המעיזים להביע את דעתם…,
      לא מנסה אפילו לנהל דיאלוג הגיוני עם שוש ממחלקת הגביה של רשות השידור
      או סתם מעלה בדעתך לנהוג בשלווה לאיזה מקום. חוץ מכל אלה, הממשלה
      המטורפת הזו המוליכה אותנו לאזורי כאוס שירשמו בהיסטוריה של המקום
      המטורף הזה, צחי הנגבי שחבריו יודעים שיחזור לפוליטיקה, הבצורת, ש'ס,
      ליברמן והטעם של הירקות, הכל בסדר, אני אומרת לך.
    • אפרת מוצאת פתרון: ברור שבסדר. כל עוד יש פטריות כמהין בעולם,
      מבחינתי הכל נסבל. אסקיפיזם. הפתרון היחיד למה שכתבת הרגע. 


מאת chellig | תגים | תגובות (3)

הרהורי בלוגינג

6 בנובמבר 2010 – 10:02

.

.

כשאתבקש, על ידי אחרים, או על ידי עצמי לציין נקודות מפנה, נקודות אל חזור, נקודות חשובות בחיי,

אין לי ספק שלא רחוק מזאתי נולדה, הקליק הראשון אל תוך עדשת ההאסלבלט, סבתא שלי עם הקטנה

החדשה על הידיים יוצאת מהמכונית השחורה של אבא יהיה הרגע שבו הבנתי, אחרי קריאה רצופה

במשך כמה שבועות של כל מילה שנכתבה על ידי מישהו ב"רשימות" שגם אני רוצה. בעצם חייבת.

והרגע שהוא תאומו הסיאמי של הקודם, הרגע שבו, אחרי כמעט חצי שנה של היסוסים גדולים –

הראשונה ה"סלבית" יו נואו -בעיקר מול אורי תבורך נפשו וסבלנותו האין סופית, לחצתי על "פרסם"

בפלטפורמת רשימות ההיא. השני בספטמבר 2006.

רציתי בראשון בספטמבר. סוגשל סימון, תחילת שנה, אבל אורי היה בוויקאנד, אז זה קרה בשני.

.

.

.

.

.

.

.

.

//

לא היה לי מושג מה יהיה, ממש לא,

הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי, במקומות ש בהם הקול הפנימי מנצח בגדול כל דבר אחר,

שאני חייבת ל"השתמש" בדרך הזו. שברגע הדק והחד הזה שבו נופלת החלטה,

כמו השניה על המקפצה, הידים כבר מתוחות כלפי מעלה, הנשימה העמוקה ננשמה,

ויש עוד הרף רגע, שבריר שבו אפשר שלא. אחרכך אי אפשר שלא,

ואני ידעתי שאי אפשר שלא.

E N T E R

ארבע שנים אני כותבת, מצלמת, חיה את הבלוג שלי.

הוא עשה והביא לחיי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תועלת פנים וחוץ שאין בי כמעט יכולת לבטא

את אסירות התודה שלי לאלוהי האינטרנט, באמת.

בעיקר, אני חושבת שבעיקר, הוא אפשר לי, ואני, תרשו לי רגע, מעניקה לעצמי מדלית אומץ קטנה,

כי בכל זאת מלכודת האגו והמה יגידו היא מלכודת לא פשוטה,

וזה מה שחסר לי שיהיו חצאי ציטוטים מכאן באיזה טור רכילות או משהו,

ואיך אני כותבת עלי ועל חיי בלי לחצות גבולות שסימנתי לעצמי.

לכתוב עלי בלי ולשמור על הבת שלי או של אביה,

לכתוב כפי שאני מאמינה שזכותי, עלי, על הורותי ולא עליה ועל חייה, ואביה הנוכח בחיינו בדרך

מסויימת, יומיומית כל כך ואינטימית, כמו שרק משפחה שנשארה בברית חיים לנצח יכולה להיות,

גם נכנס לצד שמעבר לחבל האדום. שם זה לא. שם זה פרטי.

על האישי שלי אכתוב, אשתמש בחומרי חיי האישיים ביותר כדי לכתוב אבל הפרטי הוא פרטי.

לא בכתיבה, לא בראיונות, לא בבלוג. מסומן בחבל אדום או אפילו בסרט משטרה צהוב.

אין כניסה אני מסמנת לעצמי.

הוא אפשר לי לקלף מעלי שנות תסכולי בלונד ודיסאוננס מתסכל ומענה בין מי שחשבתי שחושבים

ובין מי שידעתי שיודעים האחרים, הוא שייף את המילים שלי, חשף בפני אנשים ועולמות אחרים

ומרתקים, הוא הכניס לחיי וירטואלית וגם קצת לא אנשים שיתכן ולא הייתי פוגשת לעולם, הוא

טלטל את שגרת עולמי הקודם באופן שקשה להסביר, הוא החזיר לי משהו שדהה לכמה שנים,

הוא הבהיר לי מעל לכל ספק, לאט לאט בניגוד לדרכה של הרשת, הממהרת תמיד, מאיצה כל

הזמן להמשיך לשוטט, לקרוא, לגלוש, הבלוג שלי האט אותי מעט, הרגיע לרגעים רעב מכרסם,

ונתן לי יכולת לבדוק את עצמי מול הצורך לאט לאט, עד שהדברים התחילו להצתרף מעצמם.

.

.

.

.

.

.

.

.

ועכשיו שוב קורה משהו. גם בכללי, גם בפרטי.

הפייסבוק הגיע, הטוויטר והמילים מיידיות אפילו יותר.

כל מה שתרצה להגיד, אתה יכול להגיד עכשיו, במיידי ולקבל פידבק.

אם פעם העיתון היומי היה מיידי לעומת הירחון, הבלוג לעומת המאמר או הספר,

היום הפייסבוק מצליח להשביע הרבה מהצורך להביע במילים ולקבל תגובות.

הכתיבה בבלוגים, ורק על אלה שאני קוראת אני יכולה להעיד כמובן, והם לא מעטים :) –

אבל בהם, הכתיבה התמעטה ממש. אנ'לא טובה בסטטיסטיקות אבל בתחושתי , כמעט בחצי,

אם לא יותר.

סטטוס בפייסבוק יביע במילים ספורות מה שתסכל או הכעיס או ריגש,

ובתןך שעה יצטברו עשרה/עשרים לייקים או תגובות, עוד כמה מאות יקראו מה שכתבת,

ומפלצת האני-רוצה-שאנשים-יקראו-מה-כתבתי-מה-אני-חושבת תרגע עד הפעם הבאה.

כתבתי פעם על מפלצת המיידיות,

כתבתי שהיא פוגעת בכתיבה "האמיתית", מנתבת את המילים לבלוג.

פעם הבלוג היה המיידי. עברו שנתיים והיום הוא האיטי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל אז קורה, כמו תמיד בתסריטים טובים, או פשוט כמו בחיים, טוויסט,

מפנה בעלילה.

הבלוג שלי קבל הצעה מפתה ברמות חסרות תקדים,

ובעיקר, לפני שבוע, שוב נעמדתי על המקפצה, רגע שצריך ללחוץ אנטר, ולחצתי.

נאנו הוא פרוייקט כתיבה אינטנסיבי, כלל עולמי.

סדנת כתיבה פרטית, אישית עם מסגרת אינטרנטית מדרבנת.

בלי חשבון לאיש, רק מול עצמך.

מפלצת המיידיות יושבת על צווארי ודורשת את שלה,

הסיפור הזה לא מאפשר לי, להפתעתי, לחשוב על כלום חוץ מעליו,

ועל הנשים שבו והפחדים וכל המילים שמחפשות אותו.

אני חווה תהליך שקשה לי לאמוד את עוצמתו בימים האלה,

והנה, שבת בבוקר, כל שבת שניה שם,

והבלוג שלי שחי בשקט יחסי כבר לא מעט שבועות עם עצמו והכל מה שחבוי בארכיון שלו רוצה

עוד פתאום. נעשה רעב. מרגיש איום על מעמדו, קיומו, מפתה אותי במיידיות שלו,

מיידיות יחסית כמובן,

אבל מול חמישים אלף מילים, המשימה שלי לחודש, טוב שלושת השבועות הבאים,

הוא שוב נראה מהיר, מיידי ומפתה עד חוסר נשימה.

עכשיו לכי תגידי לו,

לזה שעשה לך כל כך הרבה טוב,

עשה טובה, שתוק רגע, מנסים לכתוב כאן לאט הפעם, לאחרכך, לאו דווקא לעכשיו.

.

מאת chellig | תגים , | תגובות (16)

הסבר, לא שלי, על למה הסטטוסים הרמזניים של הנשים בפייסבוק הם טעות

23 באוקטובר 2010 – 18:19

.

.

ולא הפגנת כוח נשית כפי שאפשר לטעות ולחשוב בקריאה ראשונה ושטחית.

הסבר מדוייק וענייני אצל ראומה בלוג עם תודעה.

שאפו לך על הפסט הבהיר והחד הזה. הנה, כאן –

http://reuma0.wordpress.com/2010/10/23/i-dont-like-it-at-all/

.

מצד שני, אם המהומה על כלום הזו תזכיר לעוד כמה מכן ללכת להבדק, אז הרווחנו.

ממוגרפיה יכולה להציל את חייך, ככה פשוט.

.

נ.ב. יש ממצא לא ברור בבמוגרפיה שלך אמר לי הרופא שלי בטלפון

.

.

מאת chellig | תגים , | תגובות (2)

מנפלאות העולם העכשווי

18 באוגוסט 2010 – 08:47

.

.

בת דודה צעירה ואמריקאית נמצאת כאן בביקור,

מתחילה קולג' חדש בעוד שלושה שבועות.

סטטוס שכתבה בפייסבוק אתמול מאוחר בלילה זמן ישראל:

ATTENTION COLLEGE STUDENTS: I need a really really really big favor. PLEASE, if you could check your school's online book database for "The Impossible Will Take a Little While: A Citizen’s Guide to Hope in a Time of Fear" by Paul Rogat Loeb and if you have it, figure out a way to get it to me or let me log in with your…

אביה – שהיה באמצע יומו במערב ארה'ב – ענה לה אחרי עשר דקות:

Kindle edition + Kindle app on your phone….;)

היא המשיכה לשאול בתגובה:

OH MY GOSH.
It's available. This is amazing.
Have you used the app? Questions I have:
1. Can the book be accessed offline?
…2. Can the book be accessed via a computer instead of the phone?

THIS IS THE GREATEST THING EVER
You seriously just saved my life. I completely did not think of that AT ALL.

אביה ענה לה מהנייד כי כבר יצא מהבית:

Yes….and Yes . Email Reply

·

.

ואז הגיעה הכרת התודה הכי הגיונית בימים אלה בסטטוס כלל עולמי:

MY FATHER IS A GENIUS.

הגאון לומד ללכת, ובעניין הסרט והתסרוקת של הילדה בצד….

.

מאת chellig | תגים , , | תגובות (6)

פוסט שהתחמק מהראדאר

13 ביוני 2010 – 10:26

.

אז מה הפוסט שאתם אוהבים,

מרגישים שמבטא את מה שאתם מנסים לכתוב.

הפוסט שאם היו מחייבים אתכם לשלוח אחד מייצג, הייתם שולחים אותו,

ובכל זאת, לתחושתכם נעלם מתחת לראדאר הקוראים שלכם איךשהו.

.

זה שלי :  חסרת מנוחה

מאת chellig | תגים , | תגובות (4)

אדוות הפייסבוק

21 במאי 2010 – 02:36

.

.

יעלי התחתנה היום אז התלבשנו יפה, עטפנו את כל ספרי הבשול שקנינו לה – בכל זאת, מתחתנת –

ונסענו לעין הוד, לרחבת יער מקסימה ומוארת לחתונה מלאת אהבה ושמחה ומשפחה וחברים.

תגידו,

כמה אנשים לא צפויים כבר תפגשי בחתונה של יעלי אחת אהובה שאת מכירה עשרים וכמה שנים?

היא הילדה הראשונה של חבר הילדות הכי הכי שלך, זה שהתחתן תכף, ראשון, אז בטח תפגשי את

המשפחה שאת מכירה כמובן, כמה חברי ילדות ועוד חברים של יעלי שפגשת עם השנים, לא ככה?

אז זהו שלא.

מסתבר שהבלוג הזה, והפייסבוק ההוא, הם אבן מייצרת אדוות במרחב האמיתי של החיים, לא רק

במרחב הוירטואלי כמו שחשבת, אם בכלל חשבת. מעגלים מתעגלים וסובבים.

.

פגישות מוזרות, מפתיעות אך הגיוניות יש תמיד, בטח במקרה שלי, מוכרות, יו קנואו:

ניגשה אלי האחות של החתן ואמרה: זוכרת שבבר ההוא ברחוב הארבעה, כשאת ואברי הייתם יושבים

בו הרבה כשרק הכרתם? אני הייתי הברמנית. מפתיע, אבל חמוד. חייכנו והתחבקנו.

ואז אתי ניגשה אלי ואמרה: הפוסט של אתמול על התגובות? אתי שכתבה שתמיד תמיד היא קוראת

ולעולם לא מגיבה חוץ מהפעם הזו? זו אני. תמיד ידעתי שניפגש ותודה על הבלוג שלך.חייכתי ממש,

והתחבקנו גם. זה  קורה לי דווקא לא מעט שניגשים אלי אנשים , כאלה הקוראים באופן די קבוע את

הבלוג שלי ומדברים או מציגים את עצמם, וזה ת מ י ד משמח אותי + טיפ טיפה מבוכה – מה שאין לי

בכלל כשנגשים אלי בעניני טלוויזיה ומשחק וצילומים- אבל כנראה שבכתיבה – למרות שתגובות בחיים,

רמזורים ובתי קפה כשהטור ההוא שלי היה ב"ידיעות" שמחו אותי עד מאד – ההשתבללות שלי אחרת.

.

אחכ פגשתי את רון שאני מכירה שנים שאמר אחרי הנשיקה: אני עוקב אותך באדיקות בפייסבוק,

טוב, כאן כבר הרגשתי אי נוחות קלה – לא בגללו, מה פתאום, הוא מקסים לגמרי – בגלל שאני שוכחת

שיש שם יותר, הרבה יותר, אנשים מאלה הבודדים שאיתם אני מנהלת סוג של פינגפונג בפייסבוק,

בסטטוסים, בתגובוטת על הסטטוסים. מצד שני, אני מכירה את רובם הגדול של חברי בפייסבוק באופן

אישי, מהחיים עצמם.להוציא אנשי "רשימות" שנחשבים מהחיים בלי קשר לכלום. בודדים ממש,

ממש, אני לא מכירה באמת, וגם אז ת מ י ד יש לי סיבה מוצקה ממש.

אז אני לא באמת מודעת לכמה זה הרבה שבע מאות אנשים . תיכון, שכונה, חיים, עבודה וככה….

אבל כשאני פוגשת אותם בחיים, אני מרגישה כאילו הם יודעים עלי ….ואני במבוכה גדולה ממש.

ואז x. שבלי קשר לנחמדותו וכוונותיו-הטובות-ביותר-אין-לי-ספק, שלא היה לי מושג שהוא קשור

לחתונה הזו מאיזה כיוון ושאם הייתי יכולה הייתי שולחת אותו לעבודה מחר בבוקר עם דיסליק גדול

על החולצה ניגש לבת הארבע עשרה שלי שלא מכירה אותו כלל וכלל,  אדם זר לחלוטין מבחינתה

ואומר בחיוך ופמילייריות: אה, את איה? אני יודע עליך המון!!!

ואני עושה לו פרצוף קצת בצחוק וקצת לא שישתוק, וזאתי דווקא, או בגלל שלא הבינה, מגיבה לו

בקוליות מרשימה, אבל אני? אני מבינה באותה שניה ממש – ובגלל זה אני חושבת שהגבתי ככה

בתקיפות חייכנית משהו – אני הבנתי שמבחינתי, נסגר לי משהו בפייסבוק באותו רגע ממש.

כי אם הוא לא מבין שלא עליה אני כותבת, אלא עלי…שאין שם ב א מ ת פרטים ודברים עליה –

אין צילומים שלה אצלי בפייסבוק להוציא כמה בודדים ממש מוחבאים באיזה אלבום –

אלבום המשפחה מוגדר בפרטיות רק לקבוצת "המשפחה".

והסטטוסים? עד היום חשבתי שהם בסדר, לא פרטיים/ מסגירים מדי.

אני באמת כל הזמן מחפשת ועומדת על המשמר -כמו שכתבתי ואמרתי כל כך הרבה – לבדוק כל הזמן

את הגבול הדק הזה, בין האישי לפרטי.

את האישי חייבים לחשוף לצורכי כתיבה והתבטאות , ועל הפרטי חייבים לשמור. בלי פשרות.

.

סטטוס: כמה חודשים עד גיל חמש עשרה…..מתי "זה" עובר הנעורים האלה……

אני לא נוגעת בחדר שלה…נראה כמה זמן זה יקח….

גם השנה אני רוצה קפה כרצוני לאורך כל השנה כמתנת יומולדת ממנה….

מילים שהן שיקוף שלי ושל הורותי מבחינתי, לא סיפורים על הבת שלי, מה-פתאום.

אבל אולי הדברים לא מובנים ככאלה, ואם זה המצב, נסגר לי הערוץ ההוא.

.

בדיוק על זה מדברים כשמדברים על מה אנחנו ל א מבינים על האינטרנט או הפייסבוק.

.

אדוות, תלויות בגודל האבן שזורקים? לא בטוח.

מאת chellig | תגים , , , | תגובות (15)

בלוגרים, קוראים, מגיבים ובכלל

19 במאי 2010 – 11:18

.

הנה סטטוס ותגובות בנושא שמעניין אותי. מועתק מהפייסבוק שלי:

מחקתי את מי שהגיבו מטעמי פרטיות כמובן.

אין דין בלוג כדין פייסבוק כשמתעסקים בתגובות ופרטיות.

מה יותר נעים – בבלוגים עסקינן – הרבה קוראים או הרבה תגובות?

.

1.  תגובות. אין על פידבק מיידי
.
2.  מה שהוא אמר. מביך אבל נכון. מצד שני, יש לו יש איזה 600 מנויים, כך שהוא בעצם אומר
גם וגם.
.

3.  צריך להודות, לפחות אני מודה, שתגובות עושות לי משהו לאגו. ככה זה.
.
4.  תגובות…גם בגלל הפידבק שכייף לקבל…ועל כל תגובה יש פי כמה וכמה קוראים שלא הגיבו
.

5.  גם אני בעד התגובות
.
6.  הרבה תגובות יותר מספק את הצרכים שלנו בקשר. זה לא מספיק שרואים אותך,
אנחנו צריכים לדעת שגם אוהבים אותנו
.
7.  כולם רוצים גם וגם. יש כאלה שמקבלים, אחרים מסתפקים במה שיש
. . . . . . . .  . . . . . . . . . . . . . . . .  ……………. ………..

ואני לא מצליחה להחליט באופן חד משמעי מה עושה לי את זה יותר.

כניסות רבות מאד מאד או תגובות במספר ממוצע – יחסית למה שאני מכירה.

אני חושבת שאני מבינה חלק מהסיבות.

כמו שאני התרגלתי לבלוגים שעצרו את נשימתי בחודשים הראשונים שקראתי בהם

והייתי ח י י ב ת להגיב לכותב/ת  כמה זה נכון/לא נכון/אני מזדהה/לא מזדהה/ מתרגשת וכו' ,

והיום אני מגיבה כשיש פוסט מרגש / מעניין/יוצא דופן/ מתבקשת ברכה ולאו דווקא על כל

פוסט שפעם ליבי היה מזנק ממקומו –

התרגלתי, הרף עלה, המפלצת דורשת יותר.

אז מה אתם קוראים, כותבים, מגיבים, לא מגיבים, חושבים?

הרבה כניסות ומעט תגובות,  או פחות כניסות שמניבות הרבה תגובות יחסית?

.

ממה ניזון האגו? ממה ניזון הצורך בפידבק? בהדדיות? בצורך לאהבה ?

ממה ניזון האגו ? –

מ"רק אני י ו ד ע / ת כמה הרבה אנשים קוראים אותי" = מספר כניסות

או

מ"כולם, כולל אני, ר ו א י ם כמה אנשים מגיבים אלי" = ע'פ ירדן, אוהבים אותי = תגובות.

אז מה יותר נעים / נחשב – בעיני עצמנו, כניסות או תגובות?

.

שנה

.

כשלא הצלחתי לכתוב

.

תודה בלב, זה נחשב?

מאת chellig | תגים | תגובות (27)

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

16 במאי 2010 – 18:00

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

מאת chellig | פורסם גם במ כ ת ב י ם | תגים , , | תגובות (22)

ה ל ו ?

8 באפריל 2010 – 08:34

.

.

.

אם

צועקים

בבית

חדש,

ריק,

חסר רהיטים,

אז יש אקוווווווווו

?Hallo is it me you're looking for

נ.ב.  מימין חלון וכתוב "הרשמה"? זה שם.  ממש ממש פשוט.

מאת chellig | תגובות (8)

קופרמינץ. מסיבת החלפות.

3 באפריל 2010 – 09:16

.

.

.

זוכרים את יורם קופרמינץ ואת פרוייקט ההחלפות המופלא שלו?

הנה תזכורת, כ א ן

זה התחיל לפני חודשיים בערך ומסתיים היום במסיבת החלפות ראשונה מסוגה.

“גם אם נלך למקום אחר, זה תמיד יחזור על עצמו”

16.4.10 / יום שישי / 12:00
גלריה חנינא מארחת את יורם קופרמינץ לתצוגת מיוחדת של הציורים מן הפרוייקט למספר שעות.

במסגרת התערוכה יוחלפו הציורים, שנוצרו בין 1991-1977

באותם הפריטים שהוצעו על ידי 25 אנשים שונים.

לפני כחודש וחצי פירסם  יורם קופרמינץ בפייסבוק:

“נארזו 30 חבילות של ציורים ישנים שלי בגדלים שונים, 25 ציורים בחבילה, ונטמנו באדמה, בעטיפות פלסטיק, באיזורים שוניםברצועת החוף.  מפת המקומות הוכנסה למכתב ונשלחה לכתובת אקראית בגרמניה“. לאחר חודש חזר המכתב והמפה בתוכו.

בעקבות תגובות שהתקבלו הוצאה חבילה אחת והוצעה להחלפה תמורת דבר מה, מלבד כסף.

25 הציורים הוחלפו בפייסבוק תוך 20 שעות תמורת:

סוף שבוע בפריז,
חתימות של סופרים על ספריהם,
וכתבי יד שנכתבו במיוחד,
מפה של פלשתינה מראשית המאה,
מגש גבינות משובחות כיד המלך,
אי פוד,
תיקלוט באירוע פרטי,
פסל קרמיקה,
אירוח בגליל,
פסקול טראנס,
ציורים ופסלים של אמנים
ועוד.

האירוע ילווה במסיבה בגלריה חנינא – כתובת: י.ל פרץ 31 תל אביב

בתחילת האירוע תיערך שיחה קצרה עם יורם קופרמינץ אודות הפרוייקט והתערוכה.

מה, לא תבואו?

נ.ב : ש ל י :)

מאת chellig | תגובות (5)

יורם קופרמינץ. החלפות .

2 במרץ 2010 – 19:41

 

קופרמינץ, מי שלא מכיר שיכיר –  צייר, צלם, אמן, כותב ובכלל,

מחזיק בלוג ב"רשימות", מעלה סטטוסים פואטים ומדווחי חלומות לעיתים בפייסבוק,

וכל הזמן נוסע, נעלם, חוזר והצילומים שלו קורעי לב. פשוט ככה.

 

ב20 לינואר, בפייסבוק שלו זה התחיל.

בעצם, כל המהלך המרתק ומקסים הזה, קרה וקורה בתוככי הפייסבוק וזולג לחיים בחוץ.

ככה זה התחיל:

יורם קופרמינץ אתמול בלילה נארזו 30 חבילות של ציורים ישנים שלי בגדלים שונים,
25 ציורים בחבילה, ונטמנו באדמה, בעטיפות פלסטיק, באיזורים שונים ברצועת החוף.
מפת המקומות הוכנסה למכתב ונשלחה לכתובת אקראית בגרמניה

wow – מה קורה? למה? מה הוא רוצה? קפסולת זמן? אקט יחצני? הוא בטח יתחרט.

אחרי חצי שעה נוסף פרט הזוי עוד יותר:

שכחתי פרט. לי אין מושג היכן העבודות נטמנו, אחר עשה את זה בשבילי.
האפשרות היחידה שאדע היכן העבודות, אולי, היא במכתב שהכתובת שלי רשומה כשולח.

מה? מה זאת אומרת הוא לא יודע איפה הן נטמנו?  הוא השתגע? זה אקט סופני? מרדני?

מה הוא רוצה להשיג בזה? אולי זה באמת פשוט מה שזה? מעניין. מסקרן. צריך לעקוב.

והחיים, כמו החיים המשיכו. מפעם לפעם הצצתי לראות מה קורה, מי כתב, מה כתב.

אחרי כמעט חודש  February 18 at 10:25am  זה הופיע אצלו:

יורם קופרמינץ לא ייאמן. המכתב מברלין חזר. צורפו אליו כמה מילים בגרמנית. 
בתוכו, המפה המפורטת עם מקומות ההטמנה של הציורים. חזרתי לנקודת ההתחלה.

     

   והתגובות סערו אצלו. אנשים שאלו, התפלאו, הסתקרנו והוא ענה בקצרה, בלי הרבה פילוסופיה:
   עברתי גלריה, אני מציג באתר שלי כבר שנים. זה שעולם האמנות לא רואה ברשת מקום
    תצוגה זה בעיה שלו, לא שלי. אני יוצר הרבה יותר ממרבית אמני ישראל. ….
   זה לא ג'ננה, צעד מאוד  מחושב.
   וגם הוא מוסיף מאוחר יותר: הציורים נארזו בפלסטיק ירוק עמיד מאוד, ידידותי לסביבה.
   הלילה אני מתכוון להוציא חבילת ציורים אחת שהוטמנה ליד ג'סר א-זרקא.
   מחר אפרסם מה בכוונתי לעשות עם הציורים ועם יתר חבילות הציורים.
  
   ואחרי יומיים ב 12:52  February 20 at הוא כותב:
   מברלין הוצאה חבילה אחת המכילה 25 ציורים שצוירו בתקופות שונות.
   אנשים בתגובות וחלקן במיילים הביעו עניין לרכוש או לקבל את הציורים. ההצעה שלי היא
   להחליף ציור תמורת דבר מה, שווה ערך מלבד כסף, מאותם מעוניינים. יתר חבילות הציורים
    יוטמנו מחדש וישלח מכתב נוסף לכתובת בלתי ידועה בשלב הזה.
   
 
   להחליף ציור תמורת דבר מה, שווה ערך, לא כסף.
   ה ח ל פ ו ת. אלוהים, איזה כיף. האיש גאון. האיש מקסים.
   אבל אני מהססת, מה אני יכולה להציע בתמורה שיהיה שווה ערך בעיני הנותן ובעיני המקבל.
   אני מרגישה שהמציע נמצא ב"צרה" גדולה יותר ואני כותבת לו מייל והוא עונה לי שיהיה בסדר,
   קודם תבחרי ציור.
   אני בהיכון על המחשב,
   מקווה מקווה כל כך שיהיו שם ציורים מסידרת ה"אני אוהב אותך" וחושבת שבטח לא יהיו,
   כי הם מדליקים מדי ומה פתאום, הוא בחיים לא היה שולח אותם להטמן במקום לא ידוע לו,
   זה כמעט, לא כמעט, זה להיות מוכן ב א מ ת להפרד מהם ל ת מ י ד
   ומי ירצה להפרד מאיזה מה"אני אוהב אותך" ההורסים שלו.
 
   יורם קופרמינץ בשעות הערב יעלה אלבום 25 התמונות שהוטמנו. הם יוצאו להחלפה תמורת
   דבר מה. כמה מהתמונות כבר הוחלפו. כל מה שעליכן/ם לעשות זה לשים תגובה מתחת
   לתמונה והיא תישמר לראשון/נה שיכתבו. המידות יצויינו בס'מ. ההחלפה תתקיים בתחילת
   אפריל שאשוב מברלין. גם שם יוטמנו עבודות. פרטים יבואו ….
 
   טוב, חשבתי לעצמי, הוא בטח יעלה את האלבום לפני הערב כדי לראות שהכל עובד. 
   עברי לכוננות. צדקתי.
 
    בערב עלתה השורה הזו:
    יורם קופרמינץ האלבום פורסם. ניתן למצוא אותו כאן. 
    וגם: מי שבוחר עבודה מתבקש לכתוב שנבחרה העבודה להחלפה. תודה.
 
    ואז התחילו שעות מקסימות של לעקוב אחרי אלבום היצירות, לראות מי בחר מה, מי "הספיק"
    ומה הוצע בתמורה. באמצע שלחתי לו מייל:      
    איך זה מרגיש, תגיד, השלש שעות האחרונות?
    והוא ענה לי: ככה, ממש ככה ושלח לי לינק:     

     

 ככה זה הרגיש. alive

     ועכשיו להחלפות עצמן – לא כל ה25 אלה שאני אהבתי במיוחד:     

הוחלף תמורת תיקלוט מוזיקה עם אקורדיונים באירוע שייערך מתישהוא בעתיד

 

הוחלפה התמונה תמורת מגש גבינות כיד המלך.

 

 
 

הוחלף בתמורה לפסל של אחרון הביטניקים, איזי בן יעקב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

חשבי על משהו. קחי את הזמן

     

 
 
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוחלפה התמונה תמורת דבר מה לא ידוע.

  

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוחלפה עם י. תמורת סיפור בכתב ידו, וספר בחתימתו

 
 
 
     ואחרונה, אבל הראשונה שהוחלפה וזו שתשמח את חיי הרבה הרבה זמן, אני יודעת.     

שמונים ושלש על שלושים ותשע ס'מ

 
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
     כל העבודות הוחלפו. 
     באמצע אפריל כנראה ויוצגו העבודות לערב אחד בגלריה בתל אביב וההחלפה תתקיים במקום. 
     יבואו פרטים. ומכיוון שנשארו עוד אנשים שלא הצליחו להחליף עבודה, ייתכן ותוצא עוד חבילה
     שהוטמנה בחוף הים שקרוב לזיקים. יורם קופרמינץ 
 
 
 
     משהו התחיל באינטרנט הזה, וירטואלי וזר, ובסופו של תהליך, יהיה ממשי בחיי שנים רבות.
     ציור ממשי ומוחשי יהיה תלוי בבית שלי, בחיי האמיתיים. עונג ושמחה. זה מה שזה.
     תודה רבה יורם יקר, על חוויה מרגשת ומענגת ממש.
 

 

מאת chellig | תגובות (7)

oops ו whoops

21 בינואר 2010 – 17:57

 

 

זו ההודעה בפייסבוק ביומיים האחרונים פחות או יותר:

Oops Something went wrong.

We're working on getting this fixed as soon as we can.
You may be able to try again.
 
 
 

 
  זו ההודעה בטוויטר מהיום בבוקר:
 
 Whoops! Something went wrong. Please try again!
 
 
 
 
 
 
     ואנחנו כאן. דויד, לא גוליית, מעלים פוסט אחר פוסט :)
 
    
 
    צריך סטיקר: "רשימות" זה הבית שלי.
 
 
מאת chellig | תגובות (6)

מייסדי "רשימות" מסבירים

24 בנובמבר 2009 – 08:33

 

 

 

אורי כותב ומסביר כאן – http://www.notes.co.il/extra/62747.asp

 

 

 

 

 

מאת chellig | סגור לתגובות על מייסדי "רשימות" מסבירים

אפשר היה לחשוב ש"רשימות" …..

23 בנובמבר 2009 – 00:28

 

 

אפשר היה לחשוב ש"רשימות" מרגישה מה קורה בימים האחרונים.

מבינה, מתעשתת, מתגייסת ומתחזקת לרגע.

אומרים שאנשים לפני סופם – כפי שאנחנו מזהים אותו – מרגישים ונראים נפלא ממש….

תראו אותה.

מערכת ההפעלה והעלאת הפוסטים עובדת בקלות ומהירות.

הפוסטים עולים לעמוד הכניסה זה בעקבות זה.

ונראה שמצב הרוח התייצב אחרי הסערה הראשונית.

אחרי הבהלה, הטלטלות והגלים העכורים נראה שעכשיו כולם נושמים ומתכוננים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני כאן. לא על קצה העולם, כאן ב"רשימות". רגועה.

 

מאת chellig | תגובות (12)

חמישים בלוגים ובלוגרית אחת משותקת

2 בנובמבר 2009 – 07:21

 

…

חלי גולדנברג שלום

ברצוננו לברך אותך לרגל כניסת הבלוג שלך "תקריב" לרשימת  50  הבלוגים הישראלים המומלצים 

ברשת הישראלית. אחרי המון מחשבה, דיונים ובדיקות החלטנו במערכת MAKO שאתם נמנים על

רשימה מצומצמת ואיכותית של הבלוגים הטובים בשפה העברית.

 

 

 

פרוייקט חמישים הבלוגים http://www.mako.co.il/digital-blogs 

 

 

 

 

ותודה, אמיתית, לאנשים/נשים יקרים/ות שאת רובם אני לא מכירה – ואת חלקם האחר כן –

שכותבים ומתעניינים מה זה השקט הזה במקום ובאדם הפטפטניים שאני.  אז ראשית, ובאמת,

תודה בעבור ההתעניינות ותחושת הסיפוק הקטנה המדקרת בלב – כמה קטנוני, כמה אנושי –

שהמילים שלי מהנות דיין כשהן כאן, שמרגישים בחסרונן…..זה ככה עכשיו, גם אני מחכה :)

 

 

10 סיבות שאני שמחה שפתחתי בלוג

 

 

 

 הקולקטיב, ריקי, בועז, אסתי, כרמל, דודו כהן, אלי אשד  ואני = 16%מהרשימה.

        

מאת chellig | תגובות (17)

הפייסבוק הזה, אין לדעת איפה תשלם את החשבון…

25 ביולי 2009 – 00:12

 

 

– איפה אתן?

– היי אמאלה

– איפה אתן?

– אני בבית ואיה אצל חברה, למה?

– האוכל מוכן….

– סיכמנו שנגיע?

– לא…..אבל ביקשת עוף בגריל רחלינקה….

– אני?

– כן.

– לא בקשתי

– כן.

– לא בקשתי כזה דבר אמא

– כן בקשת. בפייסבוק – עונה לי אימי בת-לא-חשוב-כמה, רק אספר שבכורה נולד עם המדינה,

  עשו חשבון, המחזיקה כרטיס פייסבוק, חברות בשלושה פורומים בתפוז והתמכרות לאינטרנט.

– לא בקשתי אמא, הצעתי. יש הבדל…

– ………

– וחוץ מזה אמא, פייסבוק זה לא נחשב!

 

 

Aliza Goldenberg Aliza Goldenberg Wed at 6:22pm
 
יש למישהו הצעה מה לבשל לשבת??…
 
Chelli GoldenbergChelli Goldenberg Wed at 8:21pm
 
סומכים עליך. עוף בגריל הכי קל לך בחום הזה, לא?
 
 
 
 

פייסבוק נחשב?  :)
 

מאת chellig | תגובות (8)

לבחור שלושה רגעים. אחד מכל סוג

13 ביוני 2009 – 15:03

/

/

/

שלושה רגעים.

לבחור שלושה רגעים מרגשים ביקש אורי והמשיכה וביקשה רוני במסגרת משימות רשת שאני כה

מחבבת. האמת שזו משימה הרבה יותר קשה מכפי שזה מרגיש ברגע הראשון.

בלתי אפשרית תהיה מילה מדוייקת יותר.

אז בחרתי בדרך היחידה מבחינתי.

כמו בתרגילי הרפיה, משחק, אימפרוביזציה.

עצמתי עינים, לקחתי נייר ועט ביד וניסיתי לזמן זכרונות רגשיים, חושיים.

הדבר היחיד שהחלטתי מראש היה שיהיה אחד מכל סוג.

ספר, סרט, ציור, מוסיקה או החיים עצמם.

זה לא לקח הרבה זמן.

*

כבר הייתי גדולה. ממש גדולה. אחרי שלושים, ככה גדולה.

הוא היה אהבה גדולה שלי. קצרה וגדולה. חכם אש. מבריק שאי אפשר לתאר.

מדבר וכותב וסוחף ומצחיק. משכיל ומלא סקסאפיל, נו, מה עוד אני צריכה…

ולמרות, למרות האדמה החרבה שהשארנו אחרינו קבלתי ממנו, לא לא ממנו, דרכו, את אחד

הספרים החשובים, המשמעותיים לי ביותר, ליל קריאה קסום וסוחף ויוצא דופן, ומילים שנפלו

בדיוק, אבל בדיוק במקום.

– קראת את "מכתבים ל…?

– את מה?

– את מכתבים למשורר צעיר?

– ל…א….

– לא?

– ל…א….

– רגע אמר. ניגש לקיר האפור, חזר עם ספר דקיק במיוחד, הושיט לי אותו, נישק והלך לבשל.

המילים שכתב רילקה למשורר הצעיר שחיפש אצל המשורר המפורסם והמצליח והמוערך חיזוקים

נגעו בי במקומות כל כך עמוקים, הרעידו חששות ואמיתויות כל כך רעידים שכל מה שיכולתי לעשות

אז, בפעם הראשונה שקראתי אותן היה לנשום ולקרוא ולבכות. לא בטוח שבסדר הזה.

"אתה שואלני אם שיריך טובים. אתה שואל אותי, שאלת קודם לכן את פיהם של אנשים אחרים.

שלחת אותם לכתבי עת. אתה משווה אותם לשירים אחרים, והינך נרגז בשעה שמערכות דוחות

את נסיונותיך. והנה, ( כיוון שהירשת לי להשיאך עצה ) בקשתי אליך לחדול מכל זה. אתה צופה

כלפי חוץ, ואת זאת קודם לכל אינך צריך לעשות עכשיו. אין איש שיכול ליעצך ולהושיעך,

אין איש. יש רק אמצעי אחד ויחיד. התכנס לתוכך, חקור ליסוד המצווה עליך לכתוב: בחן וראה,

אם הוא שולח את שרשיו למקום העמוק ביותר בלבבך, בדוק לעצמך, האם חייב אתה למות,

אילו נאסרה עליך הכתיבה. זה קודם לכל: שאל את עצמך בשעה החשאית ביותר של לילך:

האם מוכרח אני לכתוב? כרה בתוכך ובקש תשובה עמוקה. ואם זו תהיה חיובית, אם אתה מקבל

ב"אני מוכרח" חזק ופשוט את פני השאלה הרצינית הזו כי אז תבנה את חייך לפי הכרח זה.

* *

ואז צף השיר הזה שליווה את הסרט ההוא.

השיר שמדַייק צורך והסרט שריגש והעציב, ועדיין, כל מי שיודע וזוכר איך זה להיות ילד מול החיים.

לא הצלחתי להפריד את השיר מהסרט,

מבחינתי הם רגע אחד.

* * *

ואז הגיע זמן לזַמֵן את הרגע השלישי ונשמתי נשימה עמוקה והוצפתי רגעים.

לקח לי רגע להבין איזה רגעים מציפים אותי ואת חושי כמעט עד חוסר נשימה, פעמים ראשונות.

פעם ראשונה שירדתי במדרגות לארץ אחרת, הבטתי בשמים והבנתי, קצת בהשתאות וקצת

במוכרות שאכן השמים כאן הם אותם שמים. והפעם הראשונה שלבשתי חולצת תכלת עם הסמל

של עירוני ד', והפעם הראשונה שפגשתי שפתיים אחרות, ואח'כ you know גוף אחר, בפעם

הראשונה שההרגשה המופלאה ההיא הציפה אותי, והפעם הראשונה ששמעתי את שופן, את

סטינג, ג'אז. שראיתי את ג'סיקה לאנג ב"פראנסיס" ובכיתי כל הלילה, והפעם הראשונה שהבטתי

בכוונה בעינים ואמרתי שאני אוהבת אותך, והפעם הראשונה שהלב שלי נשבר ממש לרסיסים,

והפעם הראשונה שראיתי את המבט העמוק הזה, שגם היום מציץ לעיתים בעינים של הילדה

שמחזיקה את הלב שלי ואפילו לא יודעת, והפעם הראשונה שמישהו שאהבתי מת.

ועוד אין סוף רגעים קטנים וגדולים של החיים שלי שמה שמייחד אותם,

מעבר לעובדה שהם שלי כמובן :) היא העובדה שהם ראשונים.

אז הרגע ה * * * בבחירה שלי הוא הרגע של הפעם הראשונה.

ואני רוצה לקרוא על הרגעים של: מוסקטרי רשימות: אורי שכנראה יסכים, ירדן שאולי יסכים ואילן

שאני אפילו לא מנסה…  וגם את אליעזר יערי שאני אנסה לשכנע, ובלוגרית אחת שאני לא מכירה

אבל קוראת,mibo ואת אביבה, ודבורית, וכנרת :) ואורית שאמשוך בשערות ולא אכנע לה.

בקיצור בחרתי שמונה כי רובם סרבנים. משימה לא פשוטה….נקווה שאצליח…

מאת chellig | תגים | תגובות (5)

נותנים לכם מתנה, לא תקחו?

1 ביוני 2009 – 09:48

 

  חינם SMS שליחת

 

תוכנה חינמית לחלוטין המאפשרת שליחת הודעות SMS חינם, ללא רישום וללא הגבלה!

להורדה מיידית של התוכנה:

 

גירסת תוכנה אחרונה : 2.6.0.0 (17.05.09)

 

שאלות נפוצות:

האם זה באמת חינם ?! אסמסים חינם ?! איך זה יכול להיות ?!
כן, השימוש בתוכנה ושליחת ההודעות הם בחינם לחלוטין, אין שום חיוב על ההודעות ששולחים,לא לצד השולח,ולא לצד המקבל.

האם אני מוגבל בכמות שליחת ההודעות?
אין הגבלה במשלוח ההודעות, אך ייתכנו עומסי שרת ומגבלות תעבורה שייאלצו הגבלת זמנית במשלוח הודעות.
אך גם במקרים אלו, מדובר במשלוח של עשרות הודעות בשעה.

האם אני יכול לקבל תשובות מהאנשים שאני שולח להם הודעות?
כן,תגובות של אנשים להודעות שנשלחו דרך התוכנה מגיעות ישירות בחזרה לתוכנה.
שימו לב ! ניתן לקבל תגובות להודעות רק כל עוד התוכנה מופעלת.

נכון לתאריך השקת התוכנה, מחיר החזרת הודעת SMS חזרה לתוכנה הוא מחיר SMS רגיל בכפוף לתעריף של המפעיל הסלולרי, התעריף נתון לשינויים מצד חברות הסלולר ובכל מקרה הוא תמיד זהה למחיר החזרת הודעה לתוכנת ICQ.

האם אתם שומרים מידע לגבי ההודעות שאני שולח ? האנשים שאני שולח אליהם?
לא מתבצע שום רישום בצד השרת של ההודעות ששלחתם,אנשי הקשר שלכם או כל מידע אחר!

אני לא מצליח לשלוח הודעות למספרי 057 (לקוחות מירס) מה הבעיה?
חברת מירס בחרה שלא להכנס להסכמי התקשורת עם שרת ה SMS Gateway שבו אנחנו משתמשים,הדבר לא תלוי בנו.

אני בעל עסק,יחצן,פרסומאי ורוצה לשלוח הודעות לרשימות תפוצה גדולות,האם אני יכול?
לא,התוכנה מיועדת לשימוש פרטי בלבד, משתמשים שינסו לנצל את התוכנה לשליחת הודעות בכמות מסחרית או שליחת ספאם יחסמו.

אני מפעיל את התוכנה, מופיע לשניה חלון קטן של "בודק לגירסה חדשה" ואז לא קורה כלום,מה עושים ?
מדובר בבעיית הרשאה של התוכנה לבצע הורדה של קבצים הנחוצים לעדכון גירסה,אנחנו עובדים על פתרון קבוע. בינתיים יש לבצע הסרה של התוכנה דרך לוח הבקרה,ולהתקין את הגירסה המפורסמת באתר(שהיא תמיד העדכנית ביותר).

משתמשים עם Windows Vista:נסו להפעיל את התוכנה "As Administrator" (קליק ימני על אייקון התוכנה –> Run As Administrator)

האם צריך לפתוח פורטים בפיירוול,בראוטר כדי שהתוכנה תפעל ?
יש אפשר תעבורה בפורט 5190 TCP כדי שהתוכנה תפעל כראוי.

קיבלת הודעת "שגיאה פנימית" או שגיאה מוזרה אחרת,מה עושים?
בכל מקרה של שגיאה או תקלה, נסו לסגור את התוכנה ולהפעיל מחדש,תתפלאו,אבל לרוב זה עוזר !

 

 

כל היום ליד המחשב, כל היום sms – שווה :)

מאת chellig | תגובות (11)

פרופורציות

15 במאי 2009 – 22:06

 

 

    

 

     var amRecomMax = '15';     
var amRecomMode = 'display'; 
liveExperience('pr_section'); 

img{ cursor:pointer; }

.cssProduct{ text-align:center; }

var listPrice=1631.0000; var dispPrice=1.01; if (dispPrice=='1.01') { document.getElementById("amPrice0").innerHTML="החל מ- "+listPrice+" ₪"; } else if (dispPrice=='2.02') { document.getElementById("amPrice0").innerHTML="המחיר כעת: "+listPrice+" ₪"; } else { if(listPrice>dispPrice) { document.getElementById("amPrice0").innerHTML="רק "+listPrice+" ₪ "+"(כולל משלוח)"; } else { document.getElementById("amPrice0").innerHTML="רק "+dispPrice+" ₪"; } } if (0>3) document.getElementById("divProduct0").style.display="none"; if ('מיקסר מקצועי עם קערת נירוסטה KitchenAid + מתנה'.length>39) document.getElementById("amTitle0").innerHTML='מיקסר מקצועי עם קערת נירוסטה KitchenAid + מתנה'.substr(0,36)+'…';

.cssProduct{ text-align:center; }

var listPrice=4999.0000; var dispPrice=4999.0000; if (dispPrice=='1.01') { document.getElementById("amPrice1").innerHTML="החל מ- "+listPrice+" ₪"; } else if (dispPrice=='2.02') { document.getElementById("amPrice1").innerHTML="המחיר כעת: "+listPrice+" ₪"; } else { if(listPrice>dispPrice) { document.getElementById("amPrice1").innerHTML="רק "+listPrice+" ₪ "+"(כולל משלוח)"; } else { document.getElementById("amPrice1").innerHTML="רק "+dispPrice+" ₪"; } } if (1>3) document.getElementById("divProduct1").style.display="none"; if ('מיקסר מקצועי מנירוסטה KitchenAid + מתנה'.length>39) document.getElementById("amTitle1").innerHTML='מיקסר מקצועי מנירוסטה KitchenAid + מתנה'.substr(0,36)+'…';

.cssProduct{ text-align:center; }

var listPrice=3558.0000; var dispPrice=3499.0000; if (dispPrice=='1.01') { document.getElementById("amPrice2").innerHTML="החל מ- "+listPrice+" ₪"; } else if (dispPrice=='2.02') { document.getElementById("amPrice2").innerHTML="המחיר כעת: "+listPrice+" ₪"; } else { if(listPrice>dispPrice) { document.getElementById("amPrice2").innerHTML="רק "+listPrice+" ₪ "+"(כולל משלוח)"; } else { document.getElementById("amPrice2").innerHTML="רק "+dispPrice+" ₪"; } } if (2>3) document.getElementById("divProduct2").style.display="none"; if ('מיקסר מקצועי עם קערה בנפח 5 ליטר KitchenAid'.length>39) document.getElementById("amTitle2").innerHTML='מיקסר מקצועי עם קערה בנפח 5 ליטר KitchenAid'.substr(0,36)+'…';

.cssProduct{ text-align:center; }

 
מיקסר מקצועי מנירוסטה KitchenAid + מתנה
רק 4999 ₪
מיקסר מקצועי עם קערה בנפח 5 ליטר Kit…
רק 3558 ₪ (כולל משלוח)
מחשב נייד TOSHIBA L300-1EF T3400 250…
החל מ- 2621 ₪

 

 

 

 

 

     var amRecomMax = '15';     
var amRecomMode = 'display'; 
liveExperience('pr_section'); 

img{ cursor:pointer; }
מאת chellig | תגובות (5)

גולשים יקרים, עזרתכם דרושה לפרוייקט קטן ומסקרן.

24 באפריל 2009 – 09:46

 

   הרי זה הכל קשור בסקרנות אין סופית, צורך לידע, שוטטות, מציצנות, בדידות, חוסר שקט,

   לפעמים הפרעת קשב המודה למי שהמציא את האינטרנט הזה,

   ורצון לדעת כמה שיותר על כמה שיותר –

   אתמול נתקלתי במשפט ויסלח לי מי שכתב אותו, בעברית או שלא – 

   לדעתי בטוויטר שלי איך לא בימים האלה, או אולי בstumbleupon שהוא הכי חביב עלי –

   אבל אין בי יכולת לזכור מי הוא

   ומצד שני אני לא מפסיקה משום מה לחשוב על מה שנכתב –

   מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, לחצת במחשב לא שלך על ה"הדבק" – PASTE?

   מתי בפעם האחרונה לחצת paste במחשב שלך.

   מתי בפעם האחרונה נסית להזכר סתם מסקרנות מה זה היה?

   אני קצת מצטערת שלא חשבתי על זה לבד.

   מעולם לא עשיתי ועכשיו אני נורא רוצה. באמת.

   האם תשתפו איתי פעולה, גם בעילום שם ותלחצו על מקש הימני בעכבר שלכם ברגע זה, 

   בתגובות כאן ופשוט תלחצו PASTE…..?

 

  אני ראשונה.

 

  נ.ב. זכרתם מה זה היה לפני שראיתם..? 

מאת chellig | תגובות (86)

ניחא שאני טוויטינג, אבל לארי קינג?!

22 באפריל 2009 – 20:53

 

 

 זה מה שכתב לארי קינג היום אחר הצהרים – זמן ישראל בטוויטר החדש דנדש שלו:

 גם אותו שכנע אשטון קוצ'ר להתחבר, גם אותי ועוד חצי עולם, או לפחות רבע מליון.

כך הוא כותב:

Larry Kingkingsthingsim having lunch with Tony Blair today. life is good!

או בעברית: אני אוכל צהרים עם טוני בלייר. החיים מה זה טובים.

זה הצחיק אותי.

לארי קינג? בן 75 – מעמדו כמנחה תוכנית האירוח המרכזית של רשת הטלוויזיה מהיותר

חשובות, פופולריות ומשפיעות בעולם איתן, יציב וההשפעה שלו עצומה, והנה, לארי קינג

נרגש משהו, משוויץ משהו בטוויטר שלו באדם החשוב שאיתו הוא יאכל צהרים היום.

עכשיו,

עם כל הכבוד למשרתו הלפני אחרונה של טוני בלייר, הג'נטלמם האנגלי הזה רק בן 55,

הוא נכנס לחיים הפוליטיים רק בשנת 1984, שנה בלבד לפני שלארי קינג קבל, אחרי שנות

קריירה ארוכה ומוצלחת את תוכניתו בCNN. הוא בודאי התרגש עד מאד כשהגיע להתראיין

אצל קינג בפעם הראשונה….

כולם כנראה מתרגשים – טוב מתרגשים זו אולי מילה גדולה מדי –

אבל מרגישים סוג של התרגשות, מתח, שמחה –

מי יותר מי פחות מאנשים מפורסמים אחרים.

זה גם מוזר וגם משעשע.

מילא אני,

ויש לי הוכחות די מרשימות ממחלקת הניים דרופינג/מַחלֶקֶת חו"ל לחלק כאן, אם הייתי רוצה.

אבל לארי קינג??!!

 

נ.ב. גם מרתה סטיוארט משוויצה בנוןשלאנטיות –

dinner at the resnick's was unbelievable-great guests

:arianna huffington,dustin hoffman,joel silver and many others

10:03 PM Apr 20th from web

 

:)

מאת chellig | תגובות (6)

צודקת

17 באפריל 2009 – 00:15

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

– אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)

מאת chellig | פורסם גם בבעיקר אמא | תגים , , | תגובות (15)

תענוג דורבני

15 בנובמבר 2008 – 01:55

 

 

 

לכו תראו לבד.  

 

כ א ן – http://www.dorbanot.com/?page_id=5

 

 

 

מאת chellig | תגובות (4)

מה שפייסבוק מנסה לרמוז לי

4 באוקטובר 2008 – 00:10

 

אמא'לה!

האם העובדה שאלו הפרסומות שמופיעות בעמוד פייסבוק שלי צריכה להדאיג אותי?!

גוגל, פייסבוק, מישהו, מנסים לרמוז לי משהו…..?

חשבתי ש to photoshop or not to photoshop  – את השאלה הזו כבר שאלתי….

 

הנה העמוד שלי אתמול:

From your album:
"Profile Pictures"
"eitan tal"

var photo_tags=[];

Added September 15