לילות

.

.

הלילות האלה עם ילדה מכורבלת בתום השוכח בשנתו את מניין נעוריו,

עם שעון מעורר, וסנדוויצים ושיגרת בוקר ובעיקר עם מודעות לשעון הלילה, הם את כמובן,

אבל הלילות האחרים הם המאפשרים לך את ליבת עצמך, את מי שאת. מי שהיית תמיד.

ארבע מדרגות, שבע, ועוד ארבע, ואת בקומה שניה, מעל המכולת לבד.

ברווח בין שני סיפורי אהבה הגדולים של חייך, למשל.

אחרי האחד

ועוד לא ידעת שהשני תכף מגיע, זה שאחז בפניך כמו שתמיד ידעת שאפשר, שיהיה.

.

הלילות ההם שהיית את, לבד בביתך.

לא חושבת על הבוקר – אם אין יום צילומים כמובן –

אלה שאפשרו לך להיות את עצמך. יין לפעמים, מוסיקה שמחזקת אותך ושולחת רגש ועוד רגש,

וגעגוע וצער ושמחה מתפרצת על מה שיש, ועל מי שאת. פורשת לך כנפיים פנימיות ומזכירה לך

שאין סיבה או הסבר לאיך זה מרגיש, גם הטוב גם הרע,

ולציית לקולך הפנימי זו האפשרות היחידה שלך מתמיד.

לחפון חזק את מה שאת פוגשת ומרגישה שאפשר, חזק, ובלי להסס להכניס אל חייך,

וגם ההיפך אל תשכחי, להוציא.

לא לוותר לכלום שרים גברים ונשים שאת מכירה את קולותיהם,

לא לגילך, לא למה ומי אומרים, לא למה נחשב נכון או מותר או מקובל. זה הורג.

.

הלילות ההם מזדחלים בחזרה אל חייך עכשיו בלילות שהילדה הזאת, משוש נפשך וליבת חייך ישנה בבית

ההוא. לילות המשתרעים לפניך בכל אורכם וכהותם, בדיוק כמו שאת אוהבת.

בלי שעון מעורר, בלי נוכחות הבוקר כמשהו ממשי, מאפשרים לך להיות עצמך הלילה.

יין לפעמים, מוסיקה העושה בך כרצונה ממש כמו פעם, כמו תמיד, כמו שאת אוהבת.

חיבורי פריימים שרק משהו פנימי יודע איך ולמה, לפעמים משהו קורה ואת עוברת מימד ומצלמת משהו

מהר והרבה עד שאת מוצאת מה זה היה שרצית, ומצאת.

קולות  הלילה שאת מכירה עוטפים אותך. הכלבה הזקנה שלך גונחת ואת חושבת בעצב מה שיתבקש

עוד מעט, החתולה תובענית מתמיד, הבית הוולגרי לידך מרעיש כאילו הוא מסרב לחמם את קירותיהם.

את כאן, חוסר השקט מכייר את תנועותיך כאילו חימר ואת נכנעת לו כי מה אפשר.

חברותיך, אלה שבאמת, מסמסות לך סימני שאלה כי אורך רוח מעולם לא הייתה תכונת יסוד שלך מותק,

ואת מתגעגעת לסיגריות, ואת מתגעגעת למה שעוד לא, אם בכלל,

אבל מתאפקת וחושבת איך פעם ואיך עכשיו,

ועדיין אני.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מורן  On 4 בינואר 2012 at 23:06

    מקסים חלי. נשמה יפה יש לך.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 4 בינואר 2012 at 23:30

    עוד פעם את עושה את זה – כותבת ככה שממש אפשר להרגיש.
    לילה טוב חלי
    ויקיצה טבעית טוענת מצברים.

    אהבתי

  • אתי  On 4 בינואר 2012 at 23:59

    כל כך, כל כך יפה.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בינואר 2012 at 04:56

    נפלא.
    תודה :)

    אהבתי

  • מיכל פרנקל  On 5 בינואר 2012 at 08:07

    מזדהה, ומוגש כמו שאת מגישה.. עם הנגיעות האלה.. ובוקר טוב חלי

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בינואר 2012 at 10:10

    נפלא … "חוסר השקט מכייר את תנועותייך…" משפט מרגש , נוגע ,ממיס

    אהבתי

  • avivamishmari  On 5 בינואר 2012 at 11:38

    חלי, איזה יופי. ובלי פחד, ברור שבלי פחד.

    אהבתי

  • guyarazim  On 5 בינואר 2012 at 12:23

    אוי ואבוי, ניתקלתי לגמרי במקרה, ואני עכשיו בתקופת מה שיקרה. כשהמעלית של הלב שלי יותר יורדת מאשר עולה, וכאן במשמו פוסט היא נעצרה.
    אז תודה לך חלי על ההבהרות והבהירות וטוב שעם הפרעת קשב וריכוז יש גם הפרעת שקט וקבלה.
    ממני אסנת האוהבת כל מילה!

    אהבתי

  • או.  On 5 בינואר 2012 at 15:36

    כמה יפה את כותבת רחלי
    והצילומים שלך, למות.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו  On 5 בינואר 2012 at 17:31

    יפה, עדין, מחלחל. צילום מופלא

    אהבתי

  • עודד  On 6 בינואר 2012 at 10:06

    חלי תודה;

    אהבתי

  • ayalaraz  On 6 בינואר 2012 at 17:40

    אהבתי. תודה.

    אהבתי

  • הילה  On 7 בינואר 2012 at 19:45

    נגעת לי בנימים עמוקים
    מקסים

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: