ארכיון תג: אינטרנט

שלום ותודה #לב

.

זו הודעה שקיבלתי השבוע,

כל כותבי ומחזיקי הבלוגים ב"רשימות" קיבלו אותה.

"רשימות" נסגר, כלומר יסגר באמצע ינואר.

כלומר,

מי שרגיל להגיע לבלוג שלי דרך העמוד של "רשימות"

צריך, צריכה למצוא דרך אחרת להתעדכן,

הדרך הנוחה ביותר לדעתי, כך אני עוקבת אחרי בלוגים שאני קוראת,

היא להרשם לקבלת עדכונים במייל, כ א ן, בצד ימין למעלה 

.

למרות שטכנית זה לא משנה כלום,

כי הבלוגים שלנו כבר מזנן לא יושבים על הפלטפורמה של רשימות,

זה עדיין צובט בלב. רשימות היה בית נהדר,

וברמה האישית, מהרגע שפתחתי את הבלוג שלי, בפלטפורמה הזו,

החיים שלי השתנו, וזו לא מליצה.

הבלוג שלי משתנה בשנים האחרונות, כמו הרשת כולה, כמו העולם עצמו,

כל הפוסטים החברתיים, פוליטים, זועמים, זועקים, הפכו לפוסטים מיידים

בפייסבוק, בטוויטר,

והבלוג הופך ומשתנה לבלוג אישי,

מתעסק בי, בהורות שלי לפעמים, בהורים שלי לפעמים, בלייף סטייל, בגיל, בגדים,

הורות, הרצאות, קשב וריכוז, אופנה, פוסט שבועי של ארבע המלצות, ספרים וסרטים

תערוכות לפעמים, בקיצור באישי שלי, בחיים עצמם.

.

הודעה על סגירה סופית של האתר
למשתתפות.ים שלום,
עד אמצע ינואר ייסגר האתר באופן סופי. 
מאחר וכל האתרים האישיים שמשתתפים ברשימות כאגרגטור מאוכסנים בכתובות אחרות,
כמובן שלא תהיה השפעה על פעילותם.
ההשפעה היחידה הצפויה היא שמאותו רגע לא יופנו אל האתרים האישיים כניסות מאתר
רשימות עצמו (notes.co.il).
אנחנו ממליצים להודיע על כך לקוראים.ות כדי להציע למי שרגילים.ות להגיע דרך אתר
רשימות להירשם לרשימת התפוצה של האתר האישי או אמצעי עדכון אחרים
(פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, סנפ'צט, טיקטוק…).
להערכתנו רב הקוראים.ות כיום מגיעים.ות לאתרים האישיים דרך ערוצים אחרים,
בין אם רשימת התפוצה של האתר, או הפעילות של הכותב.ת בערוצי מדיה חברתית. ל
כן, אנחנו לא צופים פגיעה מהותית במספר הכניסות לאתרים,
מה גם שרבים מהם נוטים לדירוג נאה בגוגל.
אנו מקווים שמצאתם עניין בהשתתפות בפרויקט.
בשם צוות האתר (ירדן, דביר, אילן…),
אורי

.

אז הנה ת ו ד ה אחרונה וגדולה ומלאת נצנצים וחיבוקים לשלושת אלה ממני

על שעזרו לי להתחיל, ולנסות להשאיר עקבות בחול הנעים  של הבלוגספירה,

אמשיך לי בודדה, ואשא אתכם בליבי ת מ י ד #לב

 

חיים מפולטרים

.

זו פעם ראשונה שאני מעלה משהו לבלוג אחרי שהועלה לאינסטגראם שלי או לפייסבוק,

אבל אני מרגישה שזה נושא חשוב מכדי לתת לו להעלם במהירות שבה פוסטים וצילומים

נעלמים בזרם הפיד והפוסטים המציפים את כולנו במקומות בהם אנחנו מעלים את החיים

שלנו, בפיד בפייסבוק, בדף האינסטגראם, ואת הנושא הזה, את הפוסט הזה אני רוצה

להציף ולשמר לאורך זמן, הוא חשוב, לדעתי.

הנה אני, משמאל למעלה זו אני לפני שעתיים, שיא החום, עייפה, מותשת,

מחכה לבת שלי  ואומרת לעצמי שיש אור יפה כאן ועושה סלפי, סתם, כמו כולנו לפעמים.

אחכ, נאלצתי להמשיך לחכות אז השתעשעתי עם איזו תוכנת עיצוב קלילה בטלפון,

אפילו לא פוטושופ,

סתם אור וצל וריכוך ופילטרים, ואופס, הנה אני

 

אם הייתי מעלה רק תמונה אחת כזו, שאני ניראת בה כל כך זוהרת ורגועה, עם עינים

בוהקות ושפתיים ורדרדות ועור זוהר כמו בשלושת הפורטרטים המפולטרים כאן,

חלק מכם, מכן, בטח מהילדות שלכם היו חושבות/ים שוואוו,

,אפילו לשניה, כי מי מתעכב לחשוב על עוד תמונה באינסטגראם,

שככה באמת נראות נשים, בנות ששים או לא משנה בנות כמה,

והן לא, אני ואתם יודעים.

גם הבוטוקס ( עושה לפעמים, בטח עושה )

ושאר הזריקות לא מגיעים לתוצאות הלא מציאותיות שהפילטרים תוכנות העיצוב

והפוטושופ מוסיפים לצילומים ומציפים אותנו, אם נרצה או לא,

אבל כן,

ככה מתנהל העולם היום,

כמו שהוא משתקף על המסכים הקטנים.

חיים מפולטרים,

מנסים להראות את הטוב, שווה, ראוי, יפה, בטח יפה,

סטייליסטי,

גם אני כמובן, שלא יהיה כאן רגע של ספק או הרהור,

שזה אנושי וטבעי כמובן,

כי כל מפגש שלנו עם המציאות מורכב גם משער עשוי וקצת איפור ולבוש שמראה

ומסתיר מה שבחרנו, וכולנו ממוגנים מול העולם במובן הזה, אבל החיים הם החיים,

והמציאות כפי שהיא משתקפת במסכים הקטנים שאנחנו מחזיקים ביד אינה המציאות

ובתכלס, זה עצוב,

כי אין סיכוי שמישהי, יפייפיה, צעירה ועוצרת נשימה ככל שתהיה ניראת ככה במציאות,

גם מישהו אגב,

כי במציאות, ההבדל בין החיים לפילטרים הוא כמו ההבדל בין פורנו לסקס,

אז מה יצא לנו מזה?

להם?

לילדים, לילדות שלנו שנולדו לעולם מפולטר, רק אכזבות?

.

פעם חשבתי לעשות תערוכה של כל הצילומי דוגמנות שלי עם עיבודי פוטושופ מהיום,

מול המקור שהיה עדיין שיקוף משופר של הדוגמנית שעמדה שם, אבל יחסית להיום

אפשר לראות בצורה כל כך ברורה את הפער בין מציאות לפנטזיה, כזכור, בזמנים

ההם, א ז מ ז מ ן בשנות השבעים, שמונים ל א ה י ה פוטושופ,

היו צלם, תאורה, איפור, וחדר חושך, והיה לא רע, באמת.

.

מפלצת הַמִיידִיוּת

.

.

את כותבת נהדר אומרת לי חברה בשיחת טלפון ממשית,

זה קצת נדיר שיחות אמיתיות בזמנים האלה, הווטסאפ חמד חלק גדול מהתקשורת בין כולנו,

אני קוראת אותך בפייסבוק וממש אוהבת איך שאת כותבת,

תודה, כיף לשמוע ( מה שנכון ) זו לא כתיבה אני עונה בלי לחשוב, זה בפייסבוק.

.

אני כל כך אוהבת את האינסטגראם שלך כותבת לי חברה אחרת ( בווטסאפ),

תענוג איך את מצלמת

ואני עונה בלי לחשוב, וואוו איזה כיף לשמוע, תודה,

אבל זה לא נחשב, זה באינסטגראם ובפייסבוק.

.

ואני יושבת מול מסך ומנסה להבין למה אני לא מרוצה

מה מונע ממני רק לשמוח מהמחמאות שקיבלתי על הכתיבה והצילום שלי,

ואני מבינה שעברה שנה וחצי מתערוכת היחיד שלי,

שלא סיימתי שני ספרי ילדים שכתובים וצריכים ליטוש וסיום,

שהסיפור הקצר שנשבעתי לסיים עד סוף החודש מתייבש בספרית "קצרים",

שלא כתבתי כמעט כלום שלא במסגרת הפייסבוק, טוויטר, טיפטיפה בבלוג,

כמה תרגילי כתיבה שקבלתי וברכת יומולדת לאמא שלי וזהו.

שלא נגעתי באחת מהמצלמות ( האהובות, החזקות, המחזקות ) שלי כמעט חודש,

אבל עם הטלפון צילמתי למעלה משבע מאות תמונות והעלתי לאינסטגראם שלי

כמו תמיד אחת, שתיים ליום.

ואני תוהה מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות? לשמור מה שכתבתי לאחרכך,

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח להראות לכם הכל עכשיו,

ע כ ש י ו

ואני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות,

בפייסבוק, טוויטר, אינסטגראם,

אפילו בבלוג, שיחסית ליתר כבר נחשב איטי ודורש השקעה מסויימת,

גם אם שמחים איתו מאד.

זו ההיא הערמומית שלא מתגלה מיד.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב ולפרסם, לצלם ולהעלות מיד,

לקבל תגובות, מחמאות, הערות, תשומת לב.

התרגלה ליותר ויותר.

ככל שהתרבו אפשרויות הרשת, התרבו הפידבקים,

המפלצת הואכלה והואכלה

ולמרבית הפלא לא שבעה, רק הפכה רעבה וחמדנית יותר.

מפלצת המיידיות שמכרסמת ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת.

מקום לשעמום, חיפוש, נסיונות, כשלונות, עריכה, עבודה, השקעה,

זמן שבונה רעב ועומק ותוצאה שיש מאחוריה יותר מאימפולסיביות.

מפלצת המיידיות היא מפלצת אמיתית ומזיקה,

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים,

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

סליחה

.

היא מסוכנת.

.

אתגר דלי קרח the ice bucket challenge

/

יש דעות לכאן ולכאן בעניין התועלת האמיתית בקמפיינים ברשתות החברתיות,

האם זה באז חברתי שאין בו כלום חוץ מרצון של אנשים לפאר ולקדם את עצמם, או שהבאז אכן

מייצר תוצאות אמת. אני מאמינה בהם.

הם מייצרים מודעות, וייב, הצעות עזרה ולפעמים הפתעות משנות חיים,

לעולם אין לדעת מאיפה יצוץ ויגיע פתרון, נס, עזרה מפתיעה או פשוט משהו פשוט נפלא.

ALS  הידועה גם כמחלת לו גרייג על שם שחקן הבייסבול שחלה בה בשנות השלושים,

גם סטיבן הוקינס ודב לאוטמן ז"ל הם חולים "מפורסמים".

AlS היא מחלה שלא חולים בה מליוני אנשים, רק אלפים קטנים ממש,

ולכן לחברות התרופות ולקונצרנים הגדולים אין אינטרס להשקיע מליונים כדי להבריא מעט אנשים,

עדיף להן להשקיע בתרופות שיעזרו למאות מליונים ויכניסו להן אלפי מליונים בחזרה.

הקמפיין הזה מזרים לעמותות ולמחקר המון כסף, וזו מטרה נעלה, למצוא תרופה למחלה ארורה שפשוט אין לה מרפא

ציטוט מהפייסבוק של אפרת כרמי מנכ"לית ישראלס, עמותה ישראלית לחקר הALS ודודה של זאתי:

"אני רוצה לפתוח את הבוקר בכמה מילים רציניות על קמפיין הקרח.
אני עוקבת בהשתאות בשבועות האחרונים אחרי הנפלאות שהקמפיין הזה עושה אך אוזני גם קשובות לביקורת שמועברת עליו.
אז גם אם לחלק מכם הוא נראה טיפשי או לא לגמרי ברור מה הקשר בין קרח ל-ALS או הסלבים חשודים שהם מחפשים 5 דקות של תהילה ברשת- זה לא משנה!!
הקמפיין הזה הצליח להביא מודעות וכספים שאנו בכל העולם, העוסקים יום יום בנושא הזה, עובדים מאד קשה חודשים ושנים להגיע לתוצאות דומות.
יש כאן אנשים מאד מפורסמים שבוחרים לרתום את שמם וכוחם למען מטרה מצוינת וזה נפלא.
לכל קמפיין ויראלי יש חיי מדף קצרים ותאריך התפוגה של הקמפיין הזה מן הסתם מתקרב-
אז בואו ננצל את הימים הבאים להמשיך ולאתגר, לשפוך קרח ולתרום. כל מי שאותגר ועוד לא נענה- זה הזמן!!
אתן לכם דוגמא קטנה- בני הבכור היה אתמול בריאיון צבאי ונשאל במה הוריו עוסקים.
כשאמר שאמא שלו עובדת בעמותת ישראלס, הורמה גבה. הוא שאל את המראיין- אתה מכיר את מחלת ה-ALS?
אחרי שנייה החייל הצעיר אמר- אה, זו המחלה עם דליי הקרח?
אז כנראה שאלפי אנשים וצעירים נוספו למעגלי המודעות ולכך בדיוק מכוון הקמפיין.
בנימה אישית זאת, אני רוצה לאתגר שלושה צעירים היקרים לליבי ועומדים לפני גיוס-
שהרי זה הדור שחי ברשתות החברתיות, מכיר אותן היטב ויודע לנצל את כוחן:
עידו כרמי, איה גלעד ודר שושני- יש לכם 24 שעות לשפוך על עצמכם דלי קרח או לתרום לעמותת ישראלס 100 שח! בהצלחה חמודים.

.

והיא צודקת. זה הבקט אופ אייס שלי לטובת מי שכבר אינם מסוגלים להרים דלי, או כל דבר אחר:

 

.

אל תחכו שיאתגרו אתכם, פשוט צלמו והעלו לרשת

.

עשר המלצות וחולצה אחת

.

לשלי גרוס יש בלוג מקסים, אבל באמת,

ובתוכו היה עד לפני שבועיים מדור קבוע הנקרא"חולצת הפסים שלי"

ואני, בתור זקנת השבט, לפחות זה של האופנה נדמה לי,

התבקשתי על ידי שלי להיות אורחת אחרונה במדור המילוגי שלה.

התבקשתי לבחור חולצת פסים, להצטלם איתה, למלא את הסעיפים הרגילים

ולהמליץ על חמישה דברים, טוב זו אני, שלחתי לה עשרה. היא פירסמה ששה.

עברו מאז שבועיים אז אני גם י שולחת אתכם לשם לראות צילומים ומדור ובלוג,

וגם מעתיקה לכאן את כל עשר ההמלצות שלי, בלי חיתוכים וצמצומים

יש לי כמובן עוד עשרות, רק תבקשו:

.

1. אוסף –כל אחד צריך לאסוף משהו, בכלל לא משנה מה איך זה התחיל, מתוך

החלטה או בצורה מיקרית וספונטנית,  אוי יש לי כבר שמונה קופסאות גפרורים

שונות אז החלטתי להמשיך וכו'. זו גם מתנה נפלאה לתת לילדים קטנים, ללמד

אותם לאסוף. זה יכול להיות הכל, מאבנים שחורות (כמו דיאן קיטון בסרט ההוא

עם ג'ק ניקולסון) שאין כמעט בישראל, וכן אני יודעת שמחלקת ארט פיזרה אותן

על החוף עבור קיטון, אבל בכל זאת רציתי אוסף כזה. ושברי זכוכיות ירוקות חלקות

מחודשי התחככות במים ורוח שאני מוצאת על שפת הים, ופיות או פילים, או סידרת

ספרים ישנים במלואה, נניח סידרת "מרגנית", וכל מה שקשור לנסיך הקטן (נניח)

או אבנים בצורת לב (שאני מוצאת על אותו חוף ים בדיוק) וכבר ספרתי עשרים וחמש

כאלה בקערה הקטנה כאן. מה שתחליטו.

.

2. תמונות – פעם ב אני מעלה את מיטב צילומי החיים שנאגרים בלי סוף במצלמות,

בטלפונים ובשאר כל מה שמתעד אותנו בלי סוף ומתאמצת וניגשת לחנות צילום

ומפתחת אותם למשהו ממשי. פעם מצאתי תיבה ישנה ומאז מניחה אותן בה (זו יכולה

להיות קופסת איקאה כמובן), מונחת באיזו פינה ובתוכה בלי סדר ושיטה מונחות

דוגמיות מתמונות חיינו. אלבומים הם באמת מציאות עתיקה, אבל לגשת לפעמים

לתיבה כזאת, להושיט יד ולמצוא רגעי חיים בפורמט ממשי, אין דומה לזה.

נ.ב. וגם, אם "האינטרנט יתקלקל" כמו שאמרה דודה שלי, מה יהיה על ה כ ל.

.

3. שיטת האחד והאחר – בבגדים. זה עובד גם בבישול, עיצוב, ריהוט ובכלל: הכל חדש ואחד

וינטאג', שמלת משי ונעלי צנחנים, הכל כהה וגרביים מפוספסות, הכל מסודר והשער קצת מוזר,

הכל בהיר ואורירי והשפתון אדום,  הכל רוקאנרול והעגילים פנינה. הרמוניה וטוויסט (קטנטן),

הכי מעניין, ומשעשע, (את עצמך. הכי חשוב).

.

4. סיפורים קצרים – מאליס מילר עד אתגר קרת, מקארבר וג'ון צ'יבר עד נורית

זרחי האחרון וסטפן צוויג, שלא נזכיר את "סוגרים את הים"  של יהודית קציר שהוא

ספר החניכה האישי שלי.  לקרוא סיפורים קצרים זה עונג שאני לא רק ממליצה,

אפילו דוחקת, במי שלא מכיר, לנסות.

.

5. לנסות לתקן משהו – בעולם, גדול, קטן, לא משנה. בגדים לילדים שאין להם,

ילקוטים, התנדבות במעון לנשים מוכות, ניצולי שואה, חווה טיפולית, הקראה בגן

ילדים, מה שתבחרו, מה שמתאים ללב. ובלי קשר כדאי לכם להרשם לגרין פיס,

אמנסטי, בצלם. לקבל תזכורות, שהמצפון ישאר עירני. תחתמו על עצומות, תעבירו

הלאה. אל תתנו לעולם להרדם על ענני הבורגנות הנוחה.

 

6. למחזר.

 

7. לגלוש ברשת – למוזיאונים עם גוגל ארט, להרשם ולקבל מיילים מחנויות כלבו

מופלאות בניו יורק, פריז, מילנו. גם מגלריות הכי הכי מופלאות בעולם (ובארץ),

ממעצבי אופנה שאין סיכוי שתצליחו לקנות מוצרים שלהם, ממעצבי מוצר גרנדיוזיים,

נגרים ואורגי צמר לפלנדי. תנו לעצמכם להשטף בכשרון ויצירתיות של אחרים.

 

8. להיות סבלנים – אפילו עוד יותר ממה שנדמה שאתם יכולים, עם ומול ילדים,

חברים, בני/ בנות זוג, מעבידים, עובדים ועם עצמכם (בעיקר) אם הפרעת קשב היא חלק

(החלק הוויטלי, היצירתי, המקסים, המוכשר, המנדנד, הילדי, המעייף, הסוחט, זה

שמקסים ומסחרר בעת ובעונה אחת) מחייכם.

 

9. ללמוד להגיד כן, לראות סרטים ישנים בשחור לבן, לדעת להכין שלושה מאכלים

בשלמות, שלי: מרק עוףבולונז וסלט ירקות. למרוח קרם הגנה מהרגע שאפשר על

כפות הידיים והמחשוף, לזכור להחמיא, לפרגן, לשלוח מילה טובה למי שמגיע,

(וכן, להתעלם ממי שלא מגיע לו כמובן, אף אחד לא דורש ממך, או ממני להיות

קדוש/ה). לקרוא בלוגים, לפתוח בלוג, לרקוד לבד ושאנל 5 כמובן (לפעמים).

 

10. תחליטו לבד.

.

.

.

.

.

אני מחבבת רשימות יש לי כמה חביבות במיוחד כאן :)

עשרה כללים "לעבור את זה"

עשרה דברים שמכריחים אותך להבין שאת מ ב ו ג ר ת

עשר מסקנות מהליכת בוקר

עוד עשרה דברים שמכריחים אותי להבין

.

חמישה פוסטים+2 וחמישה בלוגים+2 # קיץ בבלוגספירה

.

כבר זמן שהרגשת הלבלוב והעניין המחודש בבלוגים נמצאת באויר.

דברנו לפני כמה ימים, ערבובית בלוגרים שהזדמנה על כך שכשהגיעו הרשתות החברתיות למיניהן,

על הסטטוסים המאפשרים לתמצת כל עניין ודבר לכמה משפטים, והטוויטר שבכלל הכריח להגיע

למיצוי מינימליסטי ממש, הבלוגים, המאפשרים הרחבה, העמקה (למי שרוצה ומתאים), פרסום של

חומרים מכל סוג, זן וגודל הפכו לסוג של הרבה-מדי-מילים ודרשו ריכוז ותשומת לב ולפעמים

רצון בכתיבת תגובה או אפילו כניסה לדיון שלא מעט קוראים מצאו מכבידים יחסית לקלות התנועה

והקריאה והקלדת ה"לייק" במקומות "ההם".

אבל הזמן עבר, והחידוש וקלות הקריאה והזפזוף הפכו לחלק מובן מאליו ויומיומי של כולם,

בודאי של אנשים שאוהבים לשוט ברשת ולקרוא ולמצוא בה דברים מרתקים ומעניינים,

והבלוגים, לשמחתי ולשמחת כל מי שאני מדברת איתו ומתחזק באהבה ועניין בלוג, הבלוגים

חזרו לעניין את הקוראים. אנחנו רואים את זה במספרי הכניסות, וזה משמח עד מאד, את כולנו.

.

אז לכבוד הקיץ, לכבוד אביב הבלוגים, לכבוד העובדה שהפייסבוק והטוויטר עוזרים לנו (בעצם)

להרחיב את מעגל הקוראים שלנו דרך נתינת לינקים בכל מקום אפשרי (אם מתחשק) החלטתי

להחיות לרגע את מה שפעם היה כל כך מקובל בממלכת הבלוגים והלינקים, משימת העברות.

אני כותבת פוסט ובו – על פי פירוט קטגורי שמיד יגיע – לינקים לחמישה פוסטים שלי כמו גם,

וזו המטרה העיקרית – מעבירה את ה"משימה" לחמישה בלוגרים שיתבקשו לעשות את אותו

הדבר: לכתוב פוסט, לתת לינקים לחמישה פוסטים שלהם, והעברת המשימה (עם לינקים

כמובן) לחמישה בלוגרים שלדעתם מדליקים, מעניינים, לא ידועים מספיק, חשובים אחרים.

.

ואז, כןכן,  נצליח כולנו כמו גם קוראים חדשים להחשף לתכנים חדשים, מעניינים, מסקרנים,

מדליקים, חשובים, משעשעים, אופנתיים, טעימים, אישיים, אינטימיים, עכשוויים ומה לא,

שהבלוגוספירה יכולה להכיר לנו, איזה כיף.

.

הבלוג שלי:

הפוסט הכי נקרא וממשיך להקרא והתפתח להרצאה: הפרעת קשב, עדות אישית

הפוסט שאני הכי שמחה שכתבתי: מתי התהפך העולם

וחמישה פוסטים שאשמח שתקראו אם לא קראתם:

הלילות האלה,

מותכות,

תל אביב ואני והמילים של יורם

יש לי בלוג ואפס אסרטיביות

והרכות, מתי תחזור הרכות

.

אני מעבירה את מקל מרוצי הפוסטים ל: (אין חשיבות לסדר כמו שאומרים לפעמים)

1. אסי סיקורל – הדוקטור עם הכי הרבה לב ומעורבות בנגב ובכלל

2. שלי גרוס  וכנרת ב"פריזאית"- כי טוב הטעם וחן הכתיבה

3. רוני גלבפיש, אביבית משמרי – חונכות (שלי), סופרות, בלוגריות על, אמהות ובכלל

4. עמליה ארגמן – בבלוג חדש ואישי ואינטימי עד קצות הלב ב"סלונה"

5. מיכאל זילברמן – שכל מה שצריך זה לנבור ולנבור באוצרות הבלוג שלו ולדרוש עוד

.

.ואלכסון – שנכנס/לא נכנס לקטגוריה אבל מי שלא מכיר שיזנק ראש מיד.

 ויעל אנגלהארט שפשוט חייבים כי היא כולה כשרון וטעם ובכלל…

.

נ.ב. ניסיתי לבחור בלוגים מפלטפורמות שונות, כדי להרחיב את שדה הבלוגים ולא להשאר

במסגרת האוטומטית אם-כי-המצויינת-ואהובה של "רשימות" הפלטפורמה שהיא בית,

אז הבחירה הצטמצמה עד כדי כאב ועם חברי/ותי הסליחה, אבל באמת :)

אנטר

נ.ב.ב.  לכבוד הקיץ…

            .

סירי ותיק הזהב

.

הבת שלי התידדה עם סירי באייפון 5 החדש שהגיע לכאן השבוע מפאת הזדקנות הרבוע השחור.

צריך להחליט, געגועי לבלקברי לא עוברים ושמעתי שתכף מגיע אחד חדש ושווה.

בכל מקרה, זאתי מפטפטת עם סירי על הא וכל מיני, כולל שאלות פוליטיות הזויות ואז שואלת:

Can you serch Chelli Goldenberg for me Siri

והיא הוגה את הch שתמיד עושים לאמריקאים חיים קשים כמו צ'. צ'לי.

והנה תשובתה החד פעמית, תזכר כאן לנצח בבית הזה, של סירי, העוזרת האישית המופלאה של אפל:

תמונה (1)

קלי תיק-זהב. לא פחות.

.

מרילין מונרו, לייק?

.

נתקלתי היום בצילום הזה של מרילין מונרו.

1954, מבקרת, מבליטה ומעודדת את חיילי המארינס בקוריאה.

צילום נפלא, הורד מכאן.

Annex - Monroe, Marilyn_124

היא עומדת מולם, יש צילומים אחרים מהביקור הזה שהיא עומדת זקופה מולם, ידיה פרושות לצדדים

וכולה זוהרת מהאנרגיה שנמצאת שם, מול מאות, אלפי גברים במדים.

בצילום הזה היא שקועה מעט בעצמה, בדף שהיא מחזיקה, שכתבה ונקריאה להם, לגיבורי אמריקה.

עקביה דקים וגבוהים, שמלתה – הו, הוינטאג' המופלא הזה – חושפת זרועות, מפתח צוואר, חזה

(כמובן). שערה הבלונדיני עד מכסימום עשוי בתסרוקת דורשת הספריי וניפוח שלה, עגיליה מודגשים,

הליפסטיק – שום שפתון בשנות החמישים, ליפסטיק – שלה אדום דם זוהר והיא כולה מרילין מונרו.

מאות ואלפי גברים מביטים בה,

כמה עיתונאים שנילוו לסיור מצלמים,

חשבתי איך התמונה הייתה ניראת היום.

במקום גברים מרימים עינים מעריצות היינו רואים אלפי ידים גבריות מונפות באוויר בהתרגשות,

אוחזות סמארטפונים מסוגים שונים, ומצלמות דיגיטליות קטנות – כאלה שאפשר לקחת למילואים –

והצילומים שלה היו מופצים כאן, בבלוגספירה, בתוך שניות.

אלפי, עשרות אלפי תיעודים של הבלונדה המופלאה מכולן היו נשלחים לחלל הוירטואלי בנו טיים,

והגברים ההם, אלה שרואים אותם עומדים נרגשים ועיניהן כלות מערגה וערצה וכיסופים היו חווים

חוויה שונה לחלוטין.

חוויה שנחוותה בחוץ, דרך פילטר.

המצלמות, סמארטפונים, אינסטגרם ושאר פלטפורמות היו מרוויחות את מלחמת התיעוד ומי צילם

מקרוב, ומי הצליח לראות משהו שאיש לא הצליח לצלם, והלייקים, שרים ושאר לחיצות היו שם ללא

ספק,

והלב שלהם,

הלב שלהם היה מרגיש פחות, או בודאי שאחרת.

ידיים

.

כי ככה זה היום, פחות, או לפחות אחרת..

עמוד 52, שורה 5 # מם

.

.

בשבוע השלישי של ספטמבר, שזה ממש כרגע, מתקיים בעולם "שבוע הספר העולמי",

שבניגוד למצופה לא כולל דוכני מכירות ובלוני הליום אלא מנסה להביא לתודעה דרך שימוש משעשע

המדבר אל ליבם של הבלוגרים, הפייסבוקים, הטוויטרים ושאר גולשי העולם ספרים.

ו ל כ ן,

אתם מתבקשים, גם כאן, גם בפייסבוק ובכלל במם

לקחת – אבל באמת, בלי לבלף – את הספר הקרוב אליכם ביותר כרגע.

פתחו בעמוד 52

רדו לשורה החמישית והעתיקו אותה לסטטוס שלכם מבלי, זה חשוב, לציין את שם הספר.

מתחת לציטוט, העתיקו את ההוראות.

זהו.

שלי: "וְהִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי עֵץ, וּמבין הָעֲנָפִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אַל הַנַּעֲשֶׂה"

אם אתם רוצים לחזור לכאן כדי להעתיק גם כאן את השורה החמישית, זה ישמח מאד.

http://en.wikipedia.org/wiki/International_Book_Week

/.

איך הצלחתי להתנתק מהאינטרנט ולהשאר שפויה

.

האם אני מכורה לרשת? לפייסבוק? לבלוג שלי? לגוגל? למייל? טוויטר (קצת פחות) פינטרס

(בקטנה), ושאר אתרים, רשתות ועניינים? כן, לגמרי.

האם אני מבינה שהצורך להיות אונליין כל הזמן, לדעת ב ד י ו ק ברגע שדברים קורים גם אם הם

חסרי חשיבות אמיתית ושוליים עולה לי במחיר אמיתי גם אם לא רק כלכלי? כן.

האם אני כותבת פחות? מצלמת פחות? קוראת פחות? רואה פחות סרטים?

מייצרת פחות משימות, פגישות, ראיונות, אודישנים, סרטים דוקומנטרים, תערוכות, רעיונות,

קידום אני, אסרטיביות בונה ובכלל, כי מה רע כאן, מולכם, מול המסך? בטח.

אז זהו שהגיע הרגע שהבנתי שדי, שצריך מינון הגיוני לדבר הנפלא הזה שקוראים לו הרשת

ובדיוק, כמו שזה קורה תמיד, נפל לחיקי הוירטואלי לינק לכאן –

Freedom – Internet Blocking Productivity Software

/

/

/

/

/

/

.

אתמול בבוקר החלטתי לנסות את הראשון מבין חמשת הנסיונות שהם נותנים לבדיקה.

יום ראשון תוכנן להיות יום אפקטיבי בבית.

כתיבה, עבודה על התערוכה – זה כל כך יותר קשה ממה שחשבתי – טלפונים, ניירת בכמויות

שאתם לא באמת רוצים לדעת, צעדים אסרטיביים ולא קלים מול כמה אנשים וכמובן הכנת

צהרים, החלפת בגדים מחורף לקיץ והרשימה יכולה להמשיך. מנסיון עבר, אם אני בבית

והמחשב פתוח, אם אני מצליחה לעשות וי על רבע ממה שתכננתי, שחקתי אותה.

זו לא אני, זה אתם, מפתים.

המייל מצפצף, הפייסבוק מתריע, הטוויטר קופץ, אתרי התערוכות, עיתונים, מגזינים,

חדשות, רכילות, פינטרס, נוטיפיקיישנס, הודעות ומה לא מקפיצים אותי ושואבים אותי בחזרה

לבאר התוססת ולא נגמרת לעולם הזו, וכלום לא באמת עזר. הלקאות עצמיות, החלטות, נדרים,

שבועות, פתקים, תזכורות, וכלום.

עד אתמול.

אתמול ברבע לתשע בבוקר הפעלתי את "פרידם" ל180 דקות,

האמת שהיה בי סוגשל מתח. אני לא רגילה לא להיות מחוברת לרשת אם אני בבית,

בחוץ אני מתורגלת לא להציץ, לבדוק את הבלקברי הרבה,

רק אסאמסים, ווטסאפ בדרך כלל,

אבל בבית, כל הזמן, בין עניין לדבר, בין משימה למטלה, בין פרק בספר לפרק בטלוויזיה,

בין בישול לקיפול כביסה, ביו טלפון למקלחת, הרבה. הרבה יותר מדי.

ואתמול, ברבע לתשע בבוקר,

אם אני אנסה להסביר את השקט, המיידי, שנפל עלי ברגע שהתוכנה עצרה, חסמה, העלימה

לי את האינטרנט מהמחשב לא בטוח שאצליח.

ידעתי שאין חיבור לרשת, ידעתי שהכל בסדר, שזה  תלוי בי, שזה בשליטה.

שאם אעשה ריסטארט הוא יחזור,

וידעתי שבעוד שלוש שעות המחשב יחזור להיות "שלי". רגיל, מחובר ועם העכבר על הדופק,

והידיעה הזו הרגיעה אותי באמת והביאה לשלוש שעות פוריות ויעילות באמת.

היום שוב התנתקתי,

בחרתי רק לשעתיים. אחר הצהרים. זאתי התכוננה למבחן ואני….הנה התוצאות: בית מסודר

יותר, תיקיה אחת ממויינת, פלפלים ממולאים על האש ואפילו סיפור מספר ארבע  ב"חיי

נערות ונשים" נקרא עד סופו.

עכשיו סוף היום,

זה כבר היום השני שאני מסיימת בלי יסורי מצפון על זמן שנמתח ואודה ונעלם מול מסכים

סתמיים. אני אוהבת את הרשת עד מאד, היא חלק חשוב בחיי. יש בה שפע טוב, מעניין,

מרתק, מועיל, מבדר ומה לא, ואת החלק הממכר, פורט חיים לשעות של כלום אני חושבת

שהצלחתי להכניע היום.

המטרה: להתנתק באופן מודע וממשי יום יום, אפילו לשעה.

שלא יהיה יום שלא אזכור שהשליטה אם כן או לא היא בידי,

ועם התוכנה המופלאה הזאת – עשרה דולר אגב – אני יכולה.

גם אתם אם אתם מרגישים ככה,

.

ורוצים.

.

תל אביב ורומא, מנפלאות הרשת

.

כשמשוטטים,

באינטרנט, בפייסבוק במקרה שעליו אני מספרת,

מגלים דברים שהסיכוי להתקל בהם בדרך "הרגילה" הוא כמעט אפסי.

דף של כותב בלוג נפלא שמישהו מחבריך מכיר ועשה לייק, או נתן לינק, ועולם נגלה בפניך,

היכולת הכמעט מדע בדיונית לטייל בתערוכות עם הArt Project של גוגל,

גילוי חברים שנעלמו, קרובי משפחה מדרגה רביעית או מה שקרה לי אתמול.

הגעתי במקרה, אפילו לא זוכרת איך ודרך מי לדף של Permanent Artgallery

וראיתי את זה:

הציור נראה לי כל כך, אבל כל כך מוכר וזה לקח לי רגע  להזכר. מה שצילמתי לפני כמה חודשים…

.

ציור, צילום, רומא, תלאביב. קטן אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים.

.

.

למה הוחלפה תגובת משרד התרבות והספורט ?

.

בלילה, כשהרשת סערה מההחלטה הכה מטומטמת של הועד האולימפי,

אני הייתי בעיקר בהלם מה"אין תגובה" של משרד התרבות והספורט,

להלן צילום המסך של ווינט שצילמתי והעלתי לפייסבוק שלי בתשע וחצי בערב:

.הבוקר, עם הקפה והסיבוב כותרות, מיילים, רשת, בלוגים, פייסבוק הרגיל הופתעתי מהשקט

בעניין האין תגובה של המשרד האחראי על התרבות, נניח, והספורט, נניח אף יותר, במקום לא-

חשוב-כרגע הזה שקוראים לו הבית, ואכן מצאתי את המאמר מאתמול בערב אך הפלא ופלא,

תגובת משרד התרבות והספורט מאתמול נעלמה כלא הייתה ובמקומה מסרו "מקורבי השרה"

תגובה פושרת אך מכווונת היטב לעיני הקוראים הבקורתיים ע'ע עם ישראל.

במקום להוציא הודעה עם תגובה נוספת של "מקורבי" השרה, בחר מי שבחר ל מ ח ו ק, לבטל,

להעלים את מה שאכן נראה כפשלה של מי מאנשי המשרד ופשוט להעלות תגובה חדשה.

דיליט, מין פטנט מעלים פשלות שכזה.

הנה התגובה מהבוקר:

אח, איפה הימים של העיתונות המודפסת,

המקום שבו אין אפשרות לשכתב את העבר בכזאת קלות?!

.

א

.

.

התפנתה לי שעה, אז בקרתי בMoMA

.

.

פתאום התפנו שלש שעות בבוקר.

אז ניסיתי לכתוב ולא עלה בידי, אני אתעקש אחר הצהרים. את מאות הצילומים שאני מחכה להם עדיין לא

קבלתי ולסדר את הבית ממש לא התחשק לי, אז נכנסתי לMoMA לחצי שעה וכל היום המוזר הזה התהפך.

הולך להיות יום נפלא ותודה גדולה לגוגל על הדרך החדשה והמופלאה הזו –  Google Art Project

כנסו כנסו, זה כמו נס, בלי צחוק.

 

GThNZH5Q1yY

.

.

.

.

..

והסיבות להתנתקות שלי מהפייסבוק הן…..

.

.

.

היד שלי מובילה את העכבר לאייקון השמיני מימין, ונעצרת.

אתמול בחצות, בחיי שבחצות, הסימנים והסמנים שלי ילדותיים ופטאטיים מאז ומתמיד,

סתם בעשר ועשרים זה לא יקרה. כשזה מסומן בחדות – כמו למשל הבלוג הזה שנפתח ב1 בספטמבר –

זה פחות קשה או אולי אפילו יותר קל, אז אתמול בחצות מחקתי את האייקון ופרשתי זמנית מהפייסבוק.

אני זוכרת איך זה בלי מסכים.

אני זוכרת איך דברים קורים בריק,

הופכים יש מאין.

רגעים שטוחים, ריקים מהמולה מעוררים את החדש.

מילים, צילום, שליחת יד, בנית רהיט, הליכה לראות גלים או אפילו ריקוד טפשי עם עצמך.

וכשהפייסבוק הוא אופציה, והוא אופציה.

אופציה ערמומית ונפלאה. ויש בו כל כך הרבה טוב ומהנה ומועיל, שלהצביע על הפסיביות האמיתית

שהוא מכניס, וכזו העטופה במעטה כל כך מלא חיוניות וויטליות זה לא פשוט, וגם לא כל כך נעים האמת,

כי כל כך מצויין בתוכו.

אבל ככה אני מרגישה עכשיו.

שהוא אשליה.

וכיוון שאני אדם שלא אוהב לא לקרוא לדבר בשמו לא-משנה-מה-זה-בכלל,

ובגלל שאני מרגישה שבזמן הפייסבוק, הריק שלי שלא משתנה במהותו, אבל דרך ובגלל ההמולה

המקיפה אותו הוא מתרכך ומתנמנם ולא מורגש במלואו ובעוצמתו כמו בימים ריקים ממסכים,

והיש מאין נחלש, ובגלל שאני מרגישה שמה שחשוב לי כמעט יותר מהכל הוא המקום האישי,

המסתורי שממנו נובעים הדברים, וכיוון אני אוהבת יש מאין ורוצה לנסות למצוא אותו שוב,

העלמתי לעצמי את אייקון הפייסבוק.

לחודש. נראה אם אצליח, נראה מה יהיה אחר כך.

בינתיים, הבוקר הזה האוטומט הוליך את העכבר לאייקון החסר יותר מדי, מביך כמה, פעמים.

מצד שני, אני לא מעשנת כבר שש שנים…

וחוץ מזה,

איזה מזל שבפברואר יש השנה רק עשרים ושמונה ימים :)

המתנה שקבלתי מGoogle

.

.

.

אפילו לא עשיתי גוגל על עצמי.

יש לי התרעה ששולחת לי מייל כשיש גוגלון כלשהו ברשת.

ככה זה נוח ואני לא צריכה לתהות מה העניינים ומה שולים הדייגים בלי ידיעתי. ככה אני יודעת הכל :)

בכל מקרה היום הגיעה הידיעה המרעישה הזו.

זו שהעיפה את הבת שלי – שדווקא כן שומעת אותי באמבטיה או סתם בהתקפי מצב רוח פתאטיים,

טוב אחי, מנסה לשיר כמו ברוס או מה שיותר נורא,כמו ארת'ה או מי שלא יהיה, ומתחננת על חייה:

א מ א. די! אל תשירי!

ואני בשלי, ממשיכה במלוא הרגש והיא על הרצפה בהתקפת צחוק כה חריפה עד שאיימתי  בנישול

מזכויות המבצעים שלי ו/או המצאת אומבוצמן להורים של בני נוער, שעל זה, תודו, איש עדיין לא

חשב למרות שזה תפקיד חיוני ומתבקש.

בכל מקרה גוגל הביא ידיעה מרעננת ומפילה, יש לי אלבומים.

כן כן, כתוב בגוגל.

זה באינטרנט הזאתי. י ש ל י א ל ב ו מ י ם

ונראה אתכם אומרים אחרת. הנה ה ה ו כ ח ה:

אינטרנט 1 תוצאה חדשה של חלי גולדנברג
חלי גולדנברג
האזנה לאלבומים של חלי גולדנברגורכישה מקוונת של מוזיקה, דיסקים, סרטי DVD ומולטימדיהבהשתתפות חלי גולדנברג. he.israel-music.com/chelli_goldenberg/ 

.

.

.

.

.

העובדה שאני שרה כשהמצלמה עובדת לא מוליכה שולל איש נכון?

זה ברור שהייתי שם כשצילמו ושרתי במלוא הרגש למרות גלי האומללה – יומולדת שמח מותק,

אני אוהבת אותך המון, וגידי שהשמיעה המוזיקאלית שלהם פשוט חטפה שיתוק כשפתחתי את הפה.

זה ברור שבזמן שהם התענו בחזרות והקלטות במשך חודשים ארוכים,

אני הבטתי במבטים מסתוריים ישר אל תוך עדשת ההאסלבלט של איזה צלם אופנה בכיר,

ואחכ יצאתי לבלות, נכון?

כאן לא יועילו…………כלום חוץ מכשרון, או גוגל :)

.

.

.

מנפלאות העולם העכשווי

.

.

בת דודה צעירה ואמריקאית נמצאת כאן בביקור,

מתחילה קולג' חדש בעוד שלושה שבועות.

סטטוס שכתבה בפייסבוק אתמול מאוחר בלילה זמן ישראל:

ATTENTION COLLEGE STUDENTS: I need a really really really big favor. PLEASE, if you could check your school's online book database for "The Impossible Will Take a Little While: A Citizen’s Guide to Hope in a Time of Fear" by Paul Rogat Loeb and if you have it, figure out a way to get it to me or let me log in with your…

אביה – שהיה באמצע יומו במערב ארה'ב – ענה לה אחרי עשר דקות:

Kindle edition + Kindle app on your phone….;)

היא המשיכה לשאול בתגובה:

OH MY GOSH.
It's available. This is amazing.
Have you used the app? Questions I have:
1. Can the book be accessed offline?
…2. Can the book be accessed via a computer instead of the phone?

THIS IS THE GREATEST THING EVER
You seriously just saved my life. I completely did not think of that AT ALL.

אביה ענה לה מהנייד כי כבר יצא מהבית:

Yes….and Yes . Email Reply

·

.

ואז הגיעה הכרת התודה הכי הגיונית בימים אלה בסטטוס כלל עולמי:

MY FATHER IS A GENIUS.

הגאון לומד ללכת, ובעניין הסרט והתסרוקת של הילדה בצד….

.

צודקת

– תמחקי

– ……

– א מ א

– לא!

– ת מ ח ק י. אני שונאת את התמונה הזאת

– א י ה

– ת מ ח ק י

– זה הפייסבוק שלי

– וזו אני בתמונה. אמא תמחקי

– אבל אני כל כך אוהבת את התמונה הזאת…

וזה נגמר בטריקת דלת. טוב, דלתות. הדדית.

ושקט א ר ו ך בבית.

מערבולת. מחשבות. רגשות. סערת רגשות. בלבול. שליטה. הבנה. חרטה.

אני מתחברת בפייסבוק רק עם אנשים שאני מכירה ממש, מהחיים האמיתיים ועם אנשי "רשימות",

הנחשבים כאן, בבית הזה, לאנשים לא וירטואליים כלל וכלל. לכן, בגלל הסביבה המוגנת ופרטית

יחסית אני מרשה לעצמי להעלות גם צילומים, דבר שאני לא נוהגת לעשות במקומות פומביים יותר

ברשת. קצת צילומי עבודה, קצת צילומים מפעם ואפילו כמה צילומי ילדה לטובת משפחה וחברים

בחו"ל ושוויץ אימהי אובייקטיבי וטהור. הילדה מקסימה, מה לעשות.

וגם מסתבר, הילדה כבר לא ילדה. שלש עשרה.

יש לה פייסבוק. אנחנו מחוברות גם בו.

כמה חברות שלה בקשו ממני חברות. שמחתי על הבעת האמון שלהן.

וכמה בחרו שלא, גם את זה הבנתי כמובן.

זה לא היה ויכוח על פרטיות. לא לא. שומר הפרטיות בבית חי וקיים ובועט ושומר. קוראים לו אני.

גם כשאני כותבת כאן, בבלוג הזה,

אני כותבת עלי, על אמא של זאתי, ומשתדלת עד מאד לא לכתוב עליה, לא לחשוף אותה,

את אישיותה, פרטיותה מעבר למה שמשתקף בי, בהורות שלי, באמה.

הויכוח לא היה האם תמונות או לא בכרטיס שלי.

אלא על זכותה להחליט איזה תמונות כן וליתר דיוק, איזה תמונות לא.

wow

היא בקשה שאוריד את התמונות שלה שאני ה כ י אוהבת,

שהאדם המשתקף בהן ממלא את ליבי בשמחה אין סופית וגאווה ואושר ומה לא.

ולמרות שזכותה, בטח זכותה לאהוב / לא לאהוב, להרשות / לא להרשות התבאסתי ה ר ב ה.

ה מ ו ן.

והיא התבאסה מזה שאני, ואני מזה שהיא, ועוד ועוד ושוב ושוב היינו בתסכול וכעס וחוסר אונים.

גדולה כקטנה וההיפך. והיו דמעות ועניינים ודלת נטרקת. טוב, שתיים.

ושכבתי במיטה שלי. סוערת כל כך. חושבת חושבת חושבת.

כועסת. עליה. עלי. עליה. עלי. עלי עלי עלי.

ובסוף, בשקט והשפלת עינים שנבעה מבושה עצמית לא פשוטה מה-את-מתחפרת-במקום-כל-כך-

מוטעה-מלא-אגו-שליטה-הורית-בלי-לעצור-רגע-זה-לא-חוכמה-על-קטנים זוכרת?

ניגשתי לחדר שלה.

דופקת בדלת וניכנסת.

היא מכורבלת במיטה, עינים פעורות וסוערות מביטות בי.

אל-תביטי-בי-ככה-אהובה-שלי-ליבת-חיי-ואושרי-אל-תביטי-בי-ככה- זה-לא-יכול-להיות-שיש-לי

-ולמצב-הרוח-שלי-כל-כך-הרבה-השפעה-עליך.

כל פעם מחדש הלב מתכווץ מההשפעה העצומה הזאת עליה. עליהם.

כל פעם מחדש.

ואמרתי לה בשקט ובברור שהיא צודקת. בטח שהיא צודקת.

שהתבלבלתי לרגע בין הרצון שלי, וההרגל שלי להחליט לבין האמת.

שזו זכותה המלאה-אין-בכלל-מה-לדבר ושהייתי סגורה ומתחפרת ונתתי לעצמי להרגיש מתוסכלת

סתם, בלי סיבה אמיתית, ושהיא צודקת צודקת צודקת ואני מצטערת מצטערת ומצטערת.

– מבט ארוך.

– אמא שמה יד על הלב. בחיי

– מבט.

– נשבעת.

אוףףףףף. חיוך. היא מחייכת אלי.

העינים שלה מזדככות. הפנים שלה מוארים. בטח גם שלי.

הילדה שלי מחייכת אלי.

כמה הקלה. כמה אשמה. כמה כח מסוכן. כל פעם מחדש.

ודברנו עוד והכנתי תה וניגשנו למחשב ומחקנו את כל הששה צילומים שגרמו להוריקן הראשון

לפרוץ בבית הזה – כן, את כל השישה – ואמרתי שאני לא אעלה צילומים שלה בלי אישור,

והכי חשוב, הוחלט שאין לה שום זכות ומילה על איזה צילומים שלה אני שמה ליד המיטה שלי.

יש גבול :)