זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • efyska  On 25 בינואר 2008 at 07:41

    כשכתבת שהאוסף הזה מיועד לנכדות שלך.
    בינתיים, אצלנו יש למהמממת אוסף של פיות ושל כדורי שלג, שהולך ונשבר לאיטו.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 25 בינואר 2008 at 09:56

    אלבומים על פי נושאים. החלפות עם חברים ושמחת איסוף שבאמת אין כמוה. כתבת מקסים.

    אהבתי

  • נטאשה  On 25 בינואר 2008 at 12:15

    לי היה אוסף של בובות עמים. את רובן באמת ארזתי יפה יפה במזוודות לפני כמה שנים (חלק השארתי אצלי על המדף. ברור. לא את ההולנדית והחייל הסקוטי בחצאית – הם מאופסנים ומחכים)- יש דברים שאסור אסור לזרוק.

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 25 בינואר 2008 at 13:09

    בינתיים יש לי שלוש פיות. אחת מהן היא פיית השדה.
    אני לכבוד גיל העשרה של בתך, הייתי אוספת לה את רשימותייך. בפנקס מצהיב עם מחיקות וריח של פעם. גם בשביל הנכדות.
    והחנות ההיא בדיזנגוף סנטר באמת מקסימה. נותנת תחושה של טיול ביער עבות בערבות אירלנד הקסומה.

    אהבתי

  • אחת  On 25 בינואר 2008 at 18:09

    גם לי יש זכרונות מקסימים מאוסף הבולים.
    רק רציתי להעיר שלא ניראה לי שכשהפיה הפרטית שלך היתה בת שנה היה בכלל למישהו פה ג'י מייל ואאוט לוק.
    סתם משהו בשבילך לבדיקה.
    שבת שלום.

    אהבתי

  • קוראת  On 25 בינואר 2008 at 19:15

    גם לפני עשר שנים היה אי מייל גם אם לא קראו לו ג'ימייל והוא לא היה פופולרי כמו היום. הנקודה של חוסר הרלוונטיות של איסוף בולים, או לפחות בדיקת הרלוונטיות ברורה והקטנוניות שלך, פחות

    אהבתי

  • צבי  On 25 בינואר 2008 at 19:47

    האוסף דגמי מכוניות מיניאטוריות שלי עומד עד היום על מדפים מאורגנים על פי שנת יצור, עם תכתובות ענפות לכל העולם וחברים נפלאים שהכרתי דרך האובססיה שלי.

    אוספים זה תענוג. צודקת ותודה.

    אהבתי

  • נתן  On 26 בינואר 2008 at 02:03

    יש משהו ילדותי באיסוף, בהתמסרות הטוטלית לדבר אחד. בהתלהבות הכנה והתמימה. אבל מי אמר שילדותי זה רק לילדים? ההתלהבות של ימי הילדות עברה לי, לצערי, אבל יש אוספים שלעולם לא אזרוק- זכר לימי התום.

    נ.ב. אני טועה או שדיבבו אותך בפרסומת של עוגת עלית?

    אהבתי

  • מיני  On 26 בינואר 2008 at 02:55

    האחד זה האופן שבו את (וכל אחד מאיתנו, אלא שרוב האנשים לא עושים זאת באופן פומבי) מייצרת ביוגרפיה ומיתולוגיה וממש מדגימה כאן איך הדבר הזה נעשה. יש בזה חן עצוב.
    השני שקשור כמובן קשר הדוק לראשון זה האופן שבו אנחנו מנסים לייצר היסטוריה לילדים שלנו. כלומר שאם אנחנו אספנו בולים ובמבט לאחור מתעורר בנו געגוע, אנחנו מנסים לייצר בעבור הילדים שלנו את אותם דפוסים כדי שבמבט לאחור יוכלו להתגעגע, אפילו אם הם בני שנה ועדיין לא יודעים להגיד "אוסף". כמעט מנסים לכפות עליהם את המיתולוגיה שלנו. את ההנאות שלנו. את הרומנטיקה שלנו. יש גם בזה קסם עצוב, של הדברים שבסופו של דבר לא ייתכנו, של הבעיטה שבסופו של דבר יבעטו בנו – ככה או אחרת – שמסמנת גבולות בין החיים שאנחנו בחרנו לחיים שלהם יש זכות לבחור.
    למתיקות, בכל אופן, אין מקום בגיל ההתבגרות, ובמובן הזה, הכי בריא לבעוט באוסף פיות כשאת נכנסת לגיל הזה. יותר מתאים בו סיכות בטחון ופאנק.
    הבעיה שלנו כהורים, של חלקנו בכל אופן, היא שהכל מהדהד לנו את עצמנו. כל הזמן הכל נראה לנו כמו השתקפויות שלנו, הד שלנו, זכרונות שלנו, אפילו כשאנחנו כותבים אליהם ועליהם, אנחנו כל הזמן חוזרים אל עצמנו, זה הנרקסיזם של התקופה אולי ופער הדורות שאנחנו מסרבים לקבל אותו, מתיילדים עד המוות, רוצים להיות שותפים בכוח. ואולי זה פשוט טבעי שכך. עוד לא החלטתי.

    אהבתי

  • ח ל י  On 26 בינואר 2008 at 10:38

    אני מאד מסכימה עם מה שכתבת ובכל זאת … יצור ביוגרפיה הוא דבר מרפא, כך אני מרגישה.
    לא המצאתה ה"טכנית" שיקרית כמובן אלא השיקוף שלה אצלי, במילים שלי, באיך אני בוחרת, במודע או לא, מולכם או מול עצמי לזכור, או לכתוב אותי ואת חיי הרחוקים, ההם.

    הצורך ליצר לילדים נובע מאיך אתה.כהורה, כמה אתה רוצה/ יכול לתת, להציע סימני דרך.
    באנטרופוסופיה אומרת הגישה לא ללמד במובן הדידקטי שאותו אנחנו מכירים בכלל, הם ילמדן מהחיים עצמם, הכל. גם קריאה וכתיבה – מריה מנטוסורי המחנכת המדהימה האמינה ודחקה לתת לילדים כמה שיותר ידע וכלים להבנה ואינפורמציה בגיל ממש צעיר כי אז היכולת הבנה ולימוד שלהם בשיאה –
    הבת שלי אמנם לומדת בבית ספר אנטרופוסופי,
    אבל אני מאמינה, פראדוקס גדול, בכל כח אמונתי בדרכה של הגב' מונטוסורי .

    ללמד ילד לאסוף, ובאמת לא משנה מה, זו לא "הכתבה", זו הצעה, פתיחת דלת.
    ירצה, נפלא. לא ירצה, הכל בסדר.
    החלק המתעצב על סוף תקופת המתיקןת – ולא באמת מתעצב אגב, ככה נפרד בהבנה וחיוך נוגה מ'שו – לא שייך אליה. במקרה שלי אגב, אני לא חושבת שהיא יודעת בכלל שזה בכלל עניין – ואם לא הייתי כותבת, ראה המצאת ביוגרפיה, האוסף היה נארז ומחכה לבנותיה. זה כן.היא יודעת ואפילו שמחה, שהוא יארז עוד מעט ויתאפסן, אבל אלה כבר החיים עצמם, לא השיקוף שלהם במילים כתובות, בפומבי או במגירות במחשב.

    ונכון, ומדוייקת המילה מהדהד:) –
    מצד אחד הכל מהדהד בנו ,
    ומצד שני,ילדכם אינם ילדכם…..וכו
    ועכשיו, לך/י ומצא/י את המינון המדוייק.

    אהבתי

  • מיני  On 26 בינואר 2008 at 13:55

    עד כמה אני כופה על ילדי את מה שאני. בכל עיצה, בכל מחווה, בכל זכרון. עד כמה אני בעצם מכתיבה להם ביוגרפיה. עד כמה אנחנו, כהורים משקרים לעצמנו, כשאנחנו חושבים שאנחנו "נותנים להם כלים", ובעצם אנחנו כופים עליהם כלים. מצד שני לפעמים נדמה שאי אפשר אחרת. כמה מעטה היא האפשרות לתת חופש אמיתי. הרי אנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה. הרי חלמנו אותם לפני שהם היו ובחלומנו ראינו דברים כפי שאנחנו רואים, ולשם אנחנו מכוונים. ואני יודעת בוודאות שיבוא היום וילדי יבואו איתי חשבון על כל עצה שנתתי, ועל כל דרך שאליה כיוונתי, בדיוק כפי שאני באתי אל הורי בשעתו. במובנים מסויימים מדובר בטרגדיה אנושית.

    אהבתי

  • ח ל י  On 26 בינואר 2008 at 15:27

    נכון.

    אהבתי

  • נעה גולדנברג  On 18 בפברואר 2012 at 14:16

    גם לי יש חיבה גדולה לאוספים. כנראה זה משהו בדם הגולדנברגי. ואולי אצלי זה דווקא הגיע מסבתא פאולה… בניסיון להזכר מה היה האוסף הראשון שלי, יכול להיות שכמו התקווה שלך להמשך אוסף הפיות, כך החל אוסף הבולים שלי – שהחל שנים קודם לכן, בידיו של יולצ'יק, וסבתא העבירה אותו ליידי הקטנות והסקרניות.
    עברו חלפו להן שנים רבות, ועד היום אני גאה לספר שיש לי אוסף של אוספים.
    בולים, מצתים, מדבקות, בובות, בשמים מיניאטורים (וגם גדולים) ומה לא…
    רק אחרי 22 שנים הסכמתי לוותר על חלקם… בטענת החבר שאני "אוגרת יותר מידיי". ולא שאין אמת בדבריו… אבל רק בזכות מעבר הדירה לפני שנה הצלחתי להפרד מחלקם, וכנראה שאני עדיין מתגעגעת אליהם במקום נוסטלגי בלב.

    היה מענג לקרוא את הבלוג, וכולי תקווה שאיה תחזור להתגעגע לפיות, ושהנכדות יהיו לך אסירות תודה =)

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: