תקריב

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.