בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 3 באוגוסט 2010 at 01:04

    :)

    אהבתי

  • אורון  On 3 באוגוסט 2010 at 01:41

    כרגיל, מעבירה את הדברים בכתיבה כייפית…
    :-))

    צילומי האופנה היחידים שלי, היו מעשה ידיו – שנת 1970…שבוע האופנה הישראלי…ובנוסף – בן לם גם מצטלם איתי בתמונה של בגדים תואמים – משהו בסגנון "אב ובנו" שלבושים אותו דבר…איש מקסים!

    בהצלחה עם התערוכה!

    אהבתי

  • איריס  On 3 באוגוסט 2010 at 08:51

    גם אני זוכרת את בן ואסתי מאז, שהיו כל כך עוטפים בנינוחות, ונתנו לי הרגשה, בעת צילומים, שאני חשובה להם אישית ולא רק כמצטלמת.

    אהבתי

  • whisper  On 3 באוגוסט 2010 at 13:08

    התמונה הראשונה שלך פשוט מדהימה. אוף איך שהמצלמה אוהבת אותך – משהו!

    אהבתי

  • נטע  On 3 באוגוסט 2010 at 14:03

    חלי, פשוט כייף לקרוא את הכתיבה שלך. נהנית מהפוסטים ומהנוסטלגיה ששזורה בהם – כמה קסם.

    אהבתי

  • דותן אלטמןנשר  On 5 באוגוסט 2010 at 18:27

    אומן בחסד איש נפלא ורעיתו אסתי רק בריאות והצלחה

    אהבתי

  • יניב דרוקר  On 27 באוגוסט 2010 at 11:56

    בן לם צלם נפלא ואדם נפלא
    תערוכה מצויינת

    אהבתי

  • נעה זני  On 18 בנובמבר 2010 at 23:40

    בן לם הוא אדם מקסים
    כשלימד קורס בבצלאל תפסתי איתו ועם ביתו הג'ינג'ית טרמפ חזרה לתל אביב .
    כשעצרו לי בפתח הבניין ברחוב שמעון התרס"י שאל איפה אני גרה והסתבר שזה היה הסטודיו שלו …

    אהבתי

  • הנסיכות והעדשה  On 3 ביוני 2011 at 23:01

    איך עוברים מדוגמנות לצילום?

    http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3083573,00.html

    הצלם שעשה אותי

    השהייה הארוכה של דוגמנית במחיצת טובי הצלמים בעולם, היא השיעור הטוב ביותר שצלם מתחיל יכול רק לייחל לו. לא במפתיע מציינות הדוברות בכתבה את ימי הצילום הארוכים כ"בית ספר לחיים", וגם לצילום, כמובן. "אני זוכרת שכנערה צעירה בסטודיו של בן לם הייתי מביטה בו עובד: כיצד הוא מעמיד את התאורה, בודק את החשיפה לאור, מרכך את התמונות בחדר החושך. למדתי ממנו המון", מספרת הדוגמנית, הצלמת, הכותבת והשחקנית חלי גולדנברג, שמעידה על עצמה כמישהי שלא מפסיקה לצלם כבר עשרות שנים. "לפעמים אני מזהה בשפה הוויזואלית שלי את בן. בעיקר את הרווח של מילימטר בין הראש לסוף התמונה שהוא הקפיד עליו", היא אומרת.

    גולדנברג מספרת כי באמתחתה אלפי תצלומים מאחורי הקלעים של תצוגות שבהן השתתפה בעבר, שממתינים לתערוכה שהיא חפצה לפרסם. "אני בחיפושים אחרי אוצר או אוצרת לתערוכה של עבודותיי, וכרגע אני מוכרת אותן באופן פרטי". בינתיים, עבודותיה זוכות למקום של כבוד בבלוג המצליח שלה. למרות שתצלומיה אבסטרקטיים, להוציא את סדרת הטבעות החביבה שהיא מפרסמת, היא משתעשעת במחשבה כיצד היתה מצלמת אופנה. "הייתי מאוד שמחה לעשות את זה", היא אומרת. "אבל אין ספק שזה לא יהיה צילום אופנה גרנדיוזי. אלא צילום שהוא על גבול הסנאפ-שוט, אינטימי על גבול המקרי".

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: