1 – אם מסתכלים לאט, רואים את זה קורה

 

 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.
דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.
דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.
ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –
אסור, אסור שהיא תקרא את זה –
עדיין ילדה קטנה, היא?…
הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.
געגועים לחברות שלי אמא, לחברות.
דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –
אימי…בואי כבר.
אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.
חכי בסבלנות.
סבלנות? היא?
פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.
שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,
בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.
מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,
מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.
איפה המצלמה?
אנחנו יוצאות מהבית.
הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.
שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.
הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.
– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

אבא מצלם את ורד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

אני אוהבת צילומים.
הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.
לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות
מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. נערה צהובה צוחקת צחוק פוטוגני אל תוך עדשת מצלמה ממגנטת –
"מה ז א ת סבתא?" –  הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.
שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק.
פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס לפנתיאון הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק. הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

רגעים יפים, קרובים ומחברים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו, ברבוע הבטון שבנה לו
הכביסה לפינת הנגרות שלו. חדר חושך ש ל ו. ממלכה. שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית –
אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות, שחורות וגדולות,
רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל מירושלים.
מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות. מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית,
אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון אכזרי וממוטט.
צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות של אבי.
חיים של אנשים אחרים נגלים לעיננו.
הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.
מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות
שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.
הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.
כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.
האור הכתום מאפשר ראיה.
אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.
בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.
מתגלה עולם של רגע.
שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.
ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,
יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.
יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,
אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –
מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –
לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה,
שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה אל הקערה השניה
המלאה בחומץ.
העולם שהתגלה קופא.
פריז-פריים.
דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –
אבא מהנהן. אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר טממשיך בשלו.
תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע. שטיפה ארוכה במים.
יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.
ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.
אבא ואני בקו יצור פרטי. זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

יומולדת ואקורדאון

…………………..

.

והיא נעמדת ליד הדלת  הכחולה, הבת שלי –
ילדיה יחשבו שגדלה ביוון – אני חושבת לעצמי ומחייכת – או בכפר דרוזי בגליל, על פי צילומי
ילדותה. הראשון בספטמבר, אותה דלת כחולה ועציץ גרניום פרחוני.
מי אנחנו?
ילקוטה בידה, צפיה ודריכות בפניה.
נו א מ א…
ילדות היא זמן חד פעמי, אני שוב חושבת, וקצר כל כך.
אני מקליקה במצלמה שקטה מדי, משוכללת מדי, חסרת קליק והיא עומדת שם, מולי, בפנים
שרק מתיקות ותום יש בהן כרגע: נו….בואי נגמור עם זה אמא…
ואז היא מתחילה ללכת את השביל לכיוון השער.
אני, כמו בכל שנה, בעקבותיה, צוחקת ומנציחה את צעדיה.
היא רוטנת –
אחת אחרונה ליד השער וזהו אני אומרת ומחייכת.
כל שנה. כל שנה ליד הדלת. בשביל. על הקלאס המצוייר. ליד השער.
היא, החגיגיות והילקוט. קליק.
פם זו תהיה הביוגרפיה שלה. ברצץ ויזואלי.
היא תוכל להביט בצילומים האלה מהיום הראשון בגן מונטוסורי, ספטמבר הרע ב1999,
ועוד ימים ראשונים ונרגשים של שנות לימודים. היא תוכל לעקוב אחרי בתיה –
בינתיים רק אחד – גדילתה, גובהה, החיות שסביבה, חיוכיה וחייה אז, כשאמה תיעדה
עבורה את חייה, את חייהן.
וכך, עם כל הצילומים שצברתי בימי חיי –
ועם אלה החדשים שאני צוברת בשנים האלה עבור הבת שלי,
יצאתי ונעלתי את השער.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לייה  On 24 במרץ 2008 at 23:19

    את הפוסט/טור הזה, וחיפשתי ולא מצאתי, שמחה שפירסמת שוב ועם תמונות מקסימות – בדיוק בזמן בשבילי, היום התחלתי ללמוד בבית ספר צילום – נכנסנו למעבדה, חדר חושך, עם כמו קערה גדולה באמצע שמחולקת לשלוש – כאן טובלים את הנייר בפעם הראשונה, במשך דקה, ואז מעבירים למים, לעוד דקה – כדי שלא יתערבב עם הכימיקל הבא, וכאן, בכימיקל האחרון משאירים את הדף תמונה במשך 2 וחצי דקות, כדי שהתמונה תתקבע. לא משנה גם אם תישאר כאן כמה שעות..
    היה אור אדום ומכשיר שעדיין לא הבנתי כל-כך מה עושים איתו…..

    כמו תמיד, בדיוק בזמן,
    בקרוב גם אני אראה את זה קורה.

    תודה.

  • קורא  On 24 במרץ 2008 at 23:52

    לאיזה יום עבר הטור שלך?

  • עירא  On 25 במרץ 2008 at 03:24

    גם אצלי במשפחה יש קשר דורות דרך צילומים שכאלו. אני מסתכל על נגטיבים ושקופיות שסבי צילם החל משנות העשרים, על סרטי 8ממ של אבי בעריסה, ואח"כ קום המדינה, נגטיבים של אבי מצלם את חבריו לבית הספר ב"מינוקס" פצפונת, ושנים אח"כ אני ואחותי כבר נולדים ישר משומרים בים של סרטי סופר-8 צבעוניים ושקופיות לרב.

    סבא ואבא שלי לא התעסקו אבל בפיתוחים והדפסות, את זה אני עושה היום לבד מאוסף הנגטיבים האדיר שנשאר לי, בין הפילמים שאני עוד מצלם, אני מדפיס גם מדי פעם נגטיבים של סבא. תמיד עושה לי טוב. הנוסטלגיה שלי אמורה להתחיל באמצע שנות השבעים, אבל דרך כל צילומי המשפחה והסרטים, אני מתגעגע גם לסבתא וסבא כמו שהיו שנים לפני שאני נולדתי, מעין נוסטלגיה שאולה?

    על כל פנים, לצלם הרבה ולשמר היטב (דיגיטלי יותר בעייתי מפילם בנושאים האלו). זה מאוד ישתלם יום אחד.

  • א.  On 25 במרץ 2008 at 08:04

    זה באמת מקסים אבל הצילום של שני הילדים רצים על המיטה פשוט נכנס לנשמה

  • a  On 25 במרץ 2008 at 09:13

    לאן נעלם פוסט בת-מצווה? ולמה אין לו המשך?

  • אביבה יובל  On 25 במרץ 2008 at 14:03

    שמצליחות לחבר אותי לילדות שלי.
    יש רגעים בכתיבה שלך שמרחיבים את החלל הפנימי וקושרים רגעים מן העבר למשהו מיידי.
    רשומה מקסימה.

  • גל קטן  On 25 במרץ 2008 at 22:08

    אני אשה אנטי נוסטלגית, אנטי סנטימנטלית, ואנטי אגרנית ;-). את מלמדת אותי כמה חשוב לתעד… (אפ'עם אין לי סבלנות לצלם); כמה חשוב לשמור (אני אוהבת לזרוק); כמה חשוב ההוה (שמיד נהיה העבר שלנו) לילדים שלנו ולחוית הילדות. אני מודה לך על כך. אני חושבת שאני אמא טובה יותר בזכות זה. בזכותך!

  • לולה  On 11 באפריל 2008 at 09:51

    התמונה הראשונה בגן שושני נ כון?
    אני אוהבת תמונות בשחור לבן אני תמיד מסתכלת על תמונות ישנות של אמא

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: