גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורנה ישר-פישמן  On 16 באוקטובר 2007 at 21:36

    אני שמחה שאהבת את ההפתעה.
    אני שמחה שהתגלגלת לפורום שלנו.
    חיבוק לך ולאיה.

  • A  On 16 באוקטובר 2007 at 22:23

    ספר מצויין. חודשים ארוכים הוביל את שעת סיפור ללילה טוב וההפקה שלהם באמת רבת חן.
    את בטח שמחה.

  • ענב  On 16 באוקטובר 2007 at 23:40

    שכתבת ספרי ילדים :)

  • נמי  On 17 באוקטובר 2007 at 04:54

    עניינית ולא פוגעת, אני מקווה, על הספר.
    בתור חוקרת ספרות, העוסקת גם בספרות ילדים, יש לי כמה הערות לחובתו.
    אם תרצי אשמח לשלוח לך באופן פרטי כלשהו.

  • ח ל י  On 17 באוקטובר 2007 at 08:40

    המייל שלי, מימין מתחת לצילום.

  • ח ל י  On 17 באוקטובר 2007 at 08:56

    ורק להוסיף שכן, ה'כניעה' לרצון להיות כמו כולם בגיל שלוש וחצי הייתה גם מרגיזה מצד אחד וגם מובנת מצד שני – הייתה לי ילדה בגיל הזה אז – וגם הקבעון ש"חבר צריך להיות כמוני" ממש לא עומד בקנה אחד עם אמונותי – אבל הדידקטיות וההטפה עצרו בעדי.

    מבחינתי הדבר ש"שובר" מעט את כל
    הסטריאוטיפים שגם פיתי שלי בת השלוש וחצי סוחבת איתה ומנסה באופן רק ופשוט ולא דידקטי לשנות, הייתה האסרטיביות היחסית, יחסית לגילה, העצב שלה ובדידותה הלא מוצדקת בעיננו, שבה היא החליטה לפתור לעצמה את הבעיה. היא תמצא לעצמה חבר "כמוה" והיא מבצעת. עושה מעשה. היא יצאה למסע מסובך יחסית ומצאה לעצמה חבר. וגם עובדה זו אין בה מההחלטה המקובעת. יכלה להיות חברה. שאלתי את איה אז אם פיתי פוגשת בן או בת, והיא החליוטה שפיתי פוגשת חבר. וכך נהייה.

    אני מקווה שבמסעה הבא, הבוגר יותר, היא תבין וכבר תפנים שאין שום סיבה לחפש את הצבע, והצורה כשמחפשים חבר ואולי תגדל להיות אשה צעירה כל כל מצויינת שאפילו האמונה., הדת והלאום לא ישנו לה. לכי דעי …

    :)

  • איילת  On 17 באוקטובר 2007 at 09:28

    אצלנו, בזמן המציאות האמריקאית נוכחנו לראות שדווקא ילדים בחברה הטרוגנית לא מבחינים או מתעלמים מההבדלים החיצוניים. מתוך 27 ילדים בגן, 5 היו אמריקאים, כל השאר בינלאומיים וכל אחד מ-27 הילדים היה שונה – בצבע, בצורת העיניים, בשיער, בשפת הדיבור עם אמא. הבעיה שהתעוררה היתה דווקא עם ההורים – שכמו מבוגרים נורמלים, נרתעים מהשונה והלא מוכר. מה שעזר לכל ההורים לפתוח את הנושא היתה שעת סיפור עם "קטכחול וקטצהוב" שהתערבבו מרוב אהבה.

  • ח ל י  On 17 באוקטובר 2007 at 09:38

    הספר קבל, באמת, בקורות מצויינות, מה שהיה נעים באופן יוצא דופן אני חייבת להודות –
    אבל הייתה טענה חוזרת נגדו, ובצדק, אם בודקים מסרים של ספרי ילדים באופן עמוק ומדוקדק –

    לפיתי יש נקודות צבעוניות בניגוד לכל משפחתה, חבריה ובכלל והיא ממש לא מרוצה מהמצב. מנסה לשנות עצמה, להשתוות אליהם ונכשלת כמובן, כי אתה מי שאתה בלתי ניתן לשינוי הצבע שלך -היא מתוך תחושת בדידותה ושונותה רוצה חבר שגם לו יש – הנקודה המעניינת שהועלתה בזמנו הייתה שגם אם את/ה הכי יפה והכי צבעוני/ת , האינסטינקט בגיל קטן הוא לא להיות ממש ממש יוצא דופן ושונה. זה לא רק החלש או הנכה או החריג בצבעו…וכמו כתבתי למעלה, אסרטיבית משהו היא הפכה לקראת סוף הספר, אני מקווה שאינדבידואליסטית עם השקפת עולם שיוויונית ומופנמת כהלכה, היא תגדל להיות …

  • moon  On 17 באוקטובר 2007 at 10:22

    מלבד הסיפור הבאמת מתוק, שאותו לא הכרתי כשביתי היתה קטנה, התפעלתי והתמוגגתי מהסרטון, הכי אולי מן האמא ההרה שקראה את הסיפור – הכי אמא ואשה בעיני! :)
    הילדות היו כולן מתוקות בעיני ומשהו בסטינג כולו הזכיר לי תום וימים של פעם.

    תודה!

  • יולי  On 17 באוקטובר 2007 at 16:57

    המשפט "זה לא יכול להיות" היה שגור בביתנו במשך כמה שנים טובות. עד היום פיתי היא חלק מהספריה, ליד 35 במאי ואן שרלי. מחכה לדור הבא, אם יהיה.

  • ימימה  On 5 באוגוסט 2010 at 08:09

    איזה יופי של סרטון! וגם של סיפור!

Trackbacks

  • By מתנתו של Google « תקריב on 31 בדצמבר 2010 at 17:42

    […] לי התרעה ששולחת לי מייל כשיש גוגלון כלשהו […]

  • By עקבות | תקריב on 2 ביולי 2013 at 19:47

    […] הספר הזה סופסופ. שני עמודים אחרונים, קלוז'ר. כמה קשה זה כבר יכול להיות? ספר המשך לפיתי, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: