ארכיון תג: ספרים

ארבע המלצות,פעם בשבוע #33

.

יש לי שתי אפשרויות, תמיד,

האחת לכעוס על עצמי כשאני לא מצליחה לעמוד בהחלטות שלי,

והשניה להבין שאם צלחתי חצי משנותי ושרדתי,

אז הפרעת הקשב הזו, על הדחיינות הבנויה בה, המרדנות שאינה מרפה,

וכל מה שמונע ממני לפעמים לעמוד בדד ליינים, החלטות וכו'

הם חלק ממני,

חלק שלא הייתי מוותרת עליו כנראה,

ואם אני נעלמת מהבלוג, ההמלצות, ענייני גיל ובגדים לשבוע פתאום, זה

1. לא סוף העולם, למרות שאני כל כך שמחה כשאני כן מצליחה

2. אני תמיד חוזרת, זה כבר ברור לגמרי

3. מזל שזו לא עבודה עם בוסים כי בטח הייתי מפוטרת מזמן

4. ההודעות שאתן ( ובודדי האתם ) שולחות לי משמחות אותי כל כך

5. הקיצר, היו עניינים, חלק אמיתיים, חלק מומצאים, סיימתי עוד סיפור קצר,

ניסיתי לבדוק איך זה להיות עם שיער שיבה ( עוד אין לי דעה בעניין )

וזהו, חזרתי. הנה #ארבעפעםבשבוע משמאל למעלה, בכיוון השעון, כמו תמיד,

והנה מוסיקה מסרט נהדר, לשעת בלוגינג : ) .

.

1. לחם עוגתי או ההפך – נתקלתי בו במקרה בסופר שכונתי בשטח החדש לפני שדה

דב ואני מבטיחה שאם תצליחו למצוא חנויות שמצליחות להשיג אותו מהיבואן, הבקרים

שלכם, הילדים שלכם, השמחה בלב שלכם תהיה גדולה. זה טעים באופן מטורף. אם

תצליחו להשיג את מספר הטלפון של היבואן או מקום נוסף שמחזיק את העונג הזה,

אנא ספרו לי.

 

2. שני ענייני רוכסנים – האחד ישלח אתכם לקנות מתקן רוכסנים, שזה מה זה משמח

שאפשר לתקן ריצרץ על המקום במקום להחליף אחד או ברוב המקרים פשוט לזרוק,

והשני מיועד למי שהיקף המותניים שלהן/ם גדול פרופורציונלית מהיקף הירכיים או שאר

מקומות. זה פטנט שפעם רק הריוניות השתמשו בו משום מה, והיום, אם עלית שלושה

קילו, אל לך לשכב על המיטה כדי להצליח לסגור את המכנסיים או לקנות מכנסיים

במידה אחת גדולה יותר, אין צורך, הנה מגדיל מידת מותניים וזהו.

 

3. שפתון, ליפסטיק, אודם, תלוי בת כמה את – נכון? שאיך שאת קוראת לו מעיד מעט

על הגיל שלך? אני בליפסטיק. זה אודם, שפתון, ליפסטיק של בובי בראון, שמגיע בשלוש

אופציות, ומה שמדליק בו זו העובדה שאין בו באמת צבע, אלא שהוא מגיב לפיגמנט

האמיתי שלך ומגיב אליו. כלומר, אם נניח אותו על חמש נשים שונות, הוא יראה אחרת

על כל אחת, התוצאה רכה, טבעית ושווה בהחלט. נ.ב. על הדרך הוא גם מרכך, מזין,

וכל הדברים הטובים האלה שאנחנו נותנות פחות לשפתיים, מאה ששים וחמישה ש"ח

( לחברי שח"ם הנחה, זוכרים? )

 

4. פוקנר ואו.הנרי  – סיפורים קצרים הם אהבה גדולה שלי, מאז ומתמיד. לא חושבת

שזה קשור רק להפרעת קשב שלי, כי אני קוראת רומנים ארוכי טווח בהנאה לא פחותה,

אבל ישמשהו בפורמט המהודק ובסיפור שאינו יכול להתפזר יותר מדי שאני מגיבה אליו.

מריימונד קארבר, ג'ון צ'יבר, אליס מונרו כמובן, יהודית קציר שספרה הראשון הוא

נקודת אל חזור בחיי, וכמובן אוספי "הסיפורים האמריקאים הקצרים הטובים של השנה"

שיוצא בכל שנה בארה"ב בוורסיות שונות, על ידי עורכים שונים, ואני ממש מציעה לכם

לבדוק ולהזמין ולנסות אותם. בימים האחרונים אני בדרום ארה"ב, שבלי קשר יש לי

נטיה רומנטית גדולה אליו מאז ומתמיד, ואני קוראת את הסיפורים הקצרים של פוקנר

שאיךשהו נעלמו מהרדאר שלי למרות שהקובץ יצא לאור לפני כשנה, ושוב תוהה איך

בעשרה, חמישה עשר עמודים מצליח מישהו לשאוב ולהניע ככה, בכח המילים, נפש,

והבא אחריו יהיה "כיכרות הלחם של מכשפות" של או. הנרי מהסידרה הקטנה בכתר,

גם הוא תשעה סיפורים קצרים, can not wait

 

ועכשיו צריך להחליט מה לעשות עם החודשים שלפנינו,

שיכולים להפוך למרעילים ממש, אלימים, מלאי טינופת וכעס ואלימות,

או לעשות החלטה פנימית, אבל אמיתית,

לא להסחף למסע הבחירות הזה.

למרות המעורבות, והאיכפתיות והרצון לשנות סופסופ את פני המקום הזה ואופיו,

לחזור להיות מה שהיינו ויכולים להיות,

למרות הבעירה, הכעס, המעורבות, אני שוקלת לא לעשות כלום ברשתות,

רוצה לעזור? צאי מהבית

רוצה לתמוך, לשות, להזיז דברים? צאי לרחובות, לצמתים,

ברשתות החברתיות, ת ת א פ ק י, תבליגי,

זה בכל מקרה לעולם לא עוזר,

איש לא שינה דעתו בגלל תגובה ברשת, אז מה הטעם?

עדיף להתרכז ברשימת אסכפיזם של חורף ישראלי:

שפע נוריות, כלניות, הנרקיסים הגיעו השבוע,

ריזוטו, בשבוע הבא אביא מתכון אלופות,

לראות את העונה החדשה של "גרייס ופרנקי",-זה לינק לראיון שלהן אצל אלן,

אל תפספסו, ובסידרה, חכו שלושה ארבעה פרקים, אל תוותרו,  אחרכך משתפר.

לבקש מהגניקולוגית פפס שנתי, ולהתעקש על ולטרסאונד, אותי האולטראסאונד

הציל, אצל דורין התחילה המכירה גם באתר, תמצאו חתיכת טבע, חורשה, חוף ים,

שדה קטן וצאו לחצי שעה, תהיו טובים כמו שאלן מבקשת,

וצלצלו להורים שלכם, חברה בודדה, מישהו שישמח.

אביב בינואר, זה כל כך כיף, לא?

 

#ארבעפעםבשבוע #גילובגדים יחזור השבוע, אתן מקסימות

 

הוא שלנו, הים של פרישמן

 

matkot ema1 19-09-2006 17-04-30

.

ארמונות תל-אביביים

"הים של פרישמן הוא שלנו," אמא אומרת תמיד לפני שאנחנו יוצאים. הוא היה של סבא עזריאל ועכשיו הוא של דוד יהושע, וזהו.

אנחנו באוטובוס. אני לובשת את בגד הים שלי מתחת למכנסיים הקצרים כמו שאמא לימדה אותי, כי ככה אפשר להיכנס מהר למים כשמגיעים. קופסאות הפלסטיק של אמא, שכמו מתנות ארוזות, אני אגלה מה יש בהן רק כשאהיה רעבה אחרי השחייה, והמגבות המיוחדות לים, אלה שכבר לא משתמשים בהן בבית כי הן בדרך להיות סמרטוטים וגם כובע הקייטנה שלי משנה שעברה הלו-אגד-זוז-הצדה-הננננה-דן-בא שאמא מכריחה אותי לקחת ולחבוש בשעות שהשמש מטגנת את העולם כמו ביצת עין, וגם בקבוק מים גדול שאמא מכניסה לפריזר בלילה ובבוקר הוא מלא בקרח שמפשיר לאט-לאט בים והכי כיף לשתות ממנו – כולם ארוזים בתיק ענקי שמונח מתחת לרגליים שלה ושל הקטנה שיושבת שם, לצִדה.

אני יושבת במושב מאחוריהן, כי אני יותר גדולה ואסור שלושה בספסל. בקו מספר עשרים, אני כבר יודעת, כי מדדתי המון פעמים, לוקח ארבעים וחמש דקות להגיע מרמת החי"ל לדיזנגוף. פיתולים ברחובות של השכונה ואחר כך רחוב אבא הלל הארוך ודרך פתח תקווה וארלוזורוב שיש בו המון תחנות עד שסוף-סוף מגיעים לדיזינגוף, וגם אז יש עוד כמה תחנות עד שמגיעים.

לפעמים זה נעים לנסוע באוטובוס, אפילו שכל כך חם. לתת לגוף להרגיש את תנועות הנסיעה, להתנועע, להתנדנד בלי להרגיש, קדימה ואחורה קדימה ואחורה לפי קצב הגלגלים,  טק טקטק, טק טקטק. לשמוע אנשים ממלמלים, את הרדיו מספר דברים מקול ישראל בירושלים ואחר כך מוזיקה ואני בוהה וחולמת על דברים.

אמא מתרוממת. הגענו. דלת האוטובוס נפתחת בקול צרוד, והלב שלי מתחיל להתרגש.

עוברות ליד קפה "רוול", שיושבים בו אנשים מגונדרים ואלגנטיים ושותים קפה עם גלידה, הולכות עוד כמה צעדים ומגיעות לפינת פרישמן. כאן ממש מתחילים להרגיש את הרוח ואת הריח של הים – אני לא מבינה איך אני מריחה כאן את הים, כי בבית כשאני מנסה להריח מלח אני כל פעם מתאכזבת. אין לו ריח בכלל, גם לא אם ממיסים אותו במים כמו שהוא בים. יורדות את פרישמן, אני מחזיקה את היד של הקטנה שמחזיקה את היד של אמא, אנחנו חוצות את רחוב הירקון ואז בבת אחת אני חולצת את נעלי האצבע הצהובות שלי ורצה הכי מהר שאפשר, כי אפילו שעוד לא צהריים, ולשמש לא היה מספיק זמן להרתיח את העולם, החול כבר כל כך לוהט שאי אפשר לעמוד עליו אפילו לרגע, והכי אני כבר רוצה לראות ולהגיד שלום לדוד יהושע.

דוד יהושע הוא איש שקט. יש לו שפם, עיניים שמבינות הכול ולב שמכיל רק טוב. יש לו גם כובע קש רחב שוליים, אף אדום ומתקלף תמיד בקיץ. בחורף האף שלו רגיל נרתיק עם כיסים קשור למותניו שיש בו כסף וקבלות מלבניות וירקרקות, דומות לאלה שיש לאבא באוטובוס, ויש לו גם המון כיסאות נוח.

כשאני מגיעה אליו הוא עסוק בלשחרר עוד כיסא נוח משרשרת הברזל העבה שהכיסאות היו אזוקים אליה בלילה, לסחוב אותו ביד אחת לאישה בבגד ים אדום שמחכה, לפתוח עבורה את הכיסא, להעביר יד מחוספסת ולהעיף כמה גרגירי חול ים מהמושב למרות שזה לא יעזור להרבה זמן. הוא פותח מולה כף יד שזופה, מקבל כסף, מחזיר עודף, נותן קבלה וקורץ לי.

אנחנו בים.

אמא שחיינית מצוינת ממש. היא גדלה במעונות עובדים ח', על הים. ממש על הים היא אומרת תמיד בדיוק באותו טון. ופעם, בהיסטוריה, כשהיא היתה ילדה, הרבה לפני שמלונות גבוהים, כמו מלון דן למשל, חסמו את האוויר ואת הרוח, הם גרו בצריף ברחוב הירקון פינת גורדון, בצד של הים; לא היה כלום, ממש כלום בין הבית שלהם לים, ובבוקר, סבתא סיפרה לי, אמא, דודה אתי ודוד אלכס היו, אפילו לפני ארוחת בוקר או בית הספר, פותחים את הדלת ופשוט רצים אליו, אל הים של תל-אביב.

הים הוא חלק ממנה, אומר כל מי שמכיר אותה, אפילו אבא, שלא אוהב ים ומעדיף להיות יבש.

אמא תמיד נכנסת אתי למים ורק אחר כך, כשאני עטופה במגבת ועושה דברים אחרים של ים, היא יוצאת לשחות בעמוקים. היא שחיינית נפלאה, אפילו טופסי אומר, וטופסי מבין בים. היא שוחה, חותרת, בתנועות חזקות ומהירות, הראש שלה מציץ מהמים בזמנים קבועים כמו שעון, טיק-טיק-טיק- טיק, ורואים שהיא יודעת מה היא עושה. אמא מלמדת אותי לא להפנות גב לגל שמגיע מולנו, לא לפחד, לא לברוח ממנו, והכי חשוב לא לנסות לנצח אותו במי משיג את מי ובמי יותר מהיר, אלא להצטרף אליו. לקפוץ לתוכו, לעומקו, להיות אתו כשהוא חזק, בשיא תנופתו וגובהו. לא להיבהל.

לא להיבהל, אמא חוזרת ואומרת שוב ושוב, הכי חשוב לא להיבהל. צריך לחכות. לחכות למטה, עמוק בתוכו עד שהוא מתנפץ. להיות בשקט בעומק, בתוך כוחו ועוצמתו, להקשיב ולהרגיש (לא להיבהל), ולצאת ממנו בבת אחת, להתפרץ למעלה, רק אחרי שהוא נשבר, מתנפץ וממשיך אל החוף חסר תנועה וכוח.

ככה עשיתי תמיד, עד הפעם ההיא שהגיע הגל ההוא.

ראיתי אותו פתאום מולי. גבוה-גבוה, השוליים העליונים שלו התחילו להעלות קצף לבן, הקיפול העליון כמעט-כמעט התחיל והיה ברור שהוא תכף נשבר ומתנפץ עלי. לקחתי אוויר וזינקתי כמו שאמא לימדה אותי,

עמוק,

עוד יותר עמוק,

אל תוך המים,

אל תוך הגל עצמו,

אל הכחול הלא נגמר – וצללתי.

היה שקט, המיה נמוכה ומסתורית הקיפה אותי מחוץ ומפנים, וליטפה, ופתאום, פתאום השקט התחלף ברעש גדול. נהמה נמוכה, גרגור – והמים התהפכו והשתנו והתחלפו, מעורבלים ומפחידים משכו אותי לתוכם.

היה רגע צלול שהייתי צריכה להחליט אם לתת למים – לסחרור, לתנועה, לכוח שלהם – לקחת אותי לאן שהם רוצים, להכריח אותי לרדת עוד יותר עמוק בלי כוח ואוויר, או לזכור את אמא מסבירה לי לא להיבהל, לא להיבהל לעולם, ולנסות לצלול עמוק יותר אל מתחת לפחד ולכוח שיש למים, ובחרתי באמא שלי וצללתי עוד יותר עמוק, עד שנגעתי בחול.

אמא יודעת לבנות את ארמונות החול הכי יפים ומסובכים.

היא מראה לי איך לחפור לעומק מדויק, ככה שהמים והחול של הים יהפכו למין בוץ כזה, לא סמיך מדי ולא דליל מדי, ומסבירה שהבור צריך להיות במרחק כזה משולי המים והאדוות, כזה שהגלים שנשברו רחוק בתוך הים ומגיעים לחוף ממש בסוף הכוח שלהם, לא יישטפו לבור ויציפו לנו את הטירות ואת הקסם.

והאצבעות שלה, שגם תופרות בגדים יפה כל כך, ביחד עם שלנו, בונות המון דברים. קירות לארמונות ומערות ושבילים.

אני חופנת חול ים רטוב ומרימה את היד שלי, מקרבת את האצבעות אחת לשנייה, לשלישית, ויוצרת קונוס הפוך מעל קירות וחומות חול שבניתי ורואה איך החול נוטף. טיפה כבדה אחרי טיפה ועוד רבות נושרות זו על זו בקצב הולך ומאט, יוצר טירות קסומות, נטיפים גבוהים, צריחים, חדרים ומערות נסתרים, ששולי הגלים מצליחים בכוחם האחרון, בנשמת גלגולם האחרונה, להזרים מעט מי ים לתוכם.

אני נסיכת הטירה שלי, ממתינה, מתגעגעת למה שעוד לא קרה, כשאמא קוראת לנו לאכול. סנדוויץ' עם גבינה צהובה ומלפפון או פלפל, ואבטיח חתוך, עדיין עם שרידי קור מהפריג'ידר בבית למרות החום והשמש והשעות שעברו. ואנחנו על כיסא נוח של דוד יהושע, המלבן העליון כפוף, מסתיר את השמש המסנוורת כי אנחנו עם הפנים אל הים והשמש כבר עם פניה לחצי השני של העולם,  שעוד מעט יתעורר.

אני אוכלת ומסתכלת על אמא שלי משחקת מטקות.

טופסי מסביר לי שאמא שחקנית מטקות מזן נדיר. "אין הרבה בחורות שמשחקות ככה," הוא אומר וצובט לי בלחי כשאני עולה לסוכה שלו. "אני זוכר אותה עוד כשהיתה נערונת וכבר אז לא היתה לה מתחרה," הוא אומר ושורק לאיזה איש ששחה רחוק מדי מסוכת המציל שלו. ואילי, שהוא בכלל שחקן בתיאטרון, מחייך אלי מהחסקה שאני חושבת שהיא הבית שלו כי הוא תמיד עומד או יושב עליה ואומר לי שכשקצת אגדל ואמא תרשה כבר, הוא ייקח אותי לסיבוב. ואמא עומדת בבגד הים שלה, שלם וירוק, ורואים שהיא שמחה ומרוכזת, אלופת חוף פרישמן.

טק-טק. טק-טק. טק. אמא, אפשר כסף לארטיק? "יש בארנק", היא ממלמלת, וממשיכה להכות.

איש הארטיקים עובר. כתף אחת נמוכה מהשנייה, הארגז המלבני שלו אוצר בתוכו אוצרות מוכרים, ואולי גם חדשים, אי אפשר לדעת, וכובע קש מוזר על ראשו: שוקולד-בננה הוא צועק. ארטיק, קרטיב, שוקולד-בננה. הקטנה ואני רצות אליו, למי יש סבלנות לחכות שיגיע אלינו.

אני משלמת, אני הגדולה! לוקחת עודף וקורעת בחוסר סבלנות את הנייר. הכי אני אוהבת קרטיב מנטה ובמיוחד את הביס הראשון. אין כמו ביס ראשון. הקרירות בפה שמפתיעה תמיד אפילו שאני מתכוננת, החום והחול והזיעה שנשכחים בשנייה שהטעם מגיע, ולשון ירוקה שאני חורצת לקטנה והיא צוחקת.

הים מתחיל להתרוקן, אמא אומרת שאפשר להישאר היום עד אחרי השקיעה, ואני שמחה כי את הזמן הזה אני אוהבת במיוחד. אני אוהבת לשכב במים הממש רדודים, במקום שלא דורש כמעט תשומת לב ולא מפחיד כמו בעמוקים. אני אוהבת לשכב על הבטן, עם הפנים לחוף, ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם; חמימים, מלטפים, מגיעים כמעט עד לאמצע הגב שלי ונסוגים בחזרה.

אני שוב מחליטה לקרוא לילדה הראשונה שתהיה לי אדווה, בגלל הקצף הלבן והיפה בקצוות של הגלים.

והשמש זהובה וכתומה ובוערת, נעלמת לתוך הים כמו שאני כמעט נעלמתי אז, והאור מתחיל להיות אפרפר וכהה, כאילו מישהו מחק את הצבעים הכתומים והצהובים מהעולם, ומשב רוח צונן על הכתפיים מפתיע אותי ואני רועדת. אמא רואה, מבקשת שזהו, כבר ממש מחשיך ועוד פעם אנחנו סוגרות את הים כמו שיודית אומרת, וצריך להגיע לאוטובוס ובבקשה להיכנס, להישטף ולהתלבש.

אני מבקשת מדוד יהושע את המפתח למחסן, הוא נותן לי ואומר בקול חצי רציני: אבל אל תשכחי להחזיר לי, כי אחרת… ואני צוחקת ובורחת ממנו כמו תמיד.

המנעול קצת חלוד ונפתח רק אם מושכים את הידית ומסובבים את המפתח בדרך מסוימת, אבל אני כבר רגילה ומצליחה בקלי קלות. במחסן של דוד יהושע צפוף. כיסאות נוח שבורים, צינורות, מגבות, כלי עבודה ובפינה צינור גומי וברז. אני תולה את הבגדים על וו בצד הפנימי של הדלת, נשארת בבגד ים, כי בכל זאת, ופותחת את המים. המים חמים מאוד, רותחים ממש כי השמש חיממה אותם בתוך הצינורות כל היום ולוקח רגע עד שמגלים שהצינורות כנראה ממש קצרים וזה בכלל לא נכון, המים חמים רק בדקה הראשונה ואחר כך הם קרים, כמעט קפואים. אני נשטפת במהירות. קר, נורא קר, ואני מנסה לשטוף בעיקר את העורף ואת הטוסיק, שני המקומות שהכי מעצבן כשהם עם חול, מתנגבת במגבת שגרגירי חול הצליחו להגיע אליה, אפילו שלא הוצאתי אותה מהתיק. ואני מגלגלת בתוכה את בגד הים שלי, שסחטתי אחרי המקלחת, ומתלבשת.

אמא שוטפת את הקטנה ואת עצמה, מקפלת, אורזת, מסדרת, ואנחנו נפרדות מדוד יהושע עד מחר או מחרתיים כמו שאמא אומרת לו ומחבקת אותו.

ואנחנו הולכות לאט. הגוף שוקע, העייפות מכבידה את הכול, אפילו אני כבדה לעצמי ואין לי כוח בכלל.

תכף נגיע לגלידה בטיילת, מתחת לשגרירות של אמריקה, ושם, בלי קשר אם אמא תסכים או לא תסכים לקנות היום גלידה, צריך לטפס את העלייה הגדולה לרחוב טרומפלדור, כי שם עומדת תחנת אוטובוס מספר עשרים הביתה, ובכלל אין שם כביש בעלייה הזאת, רק חול פשוט ומעצבן, ואני כבר עייפה ממש, ויש לי גרגירים בין האצבעות ובנעלי אצבע וכבר חושך לגמרי.

אני מתיישבת. הבגדים שלי נדבקים לגוף ולמושב. נוגעת בפנים, העור שלי חם.

האוטובוס מתחיל לנסוע ואני עוצמת עיניים.

מלמולים, הרדיו מנגן, אני מניחה ראש על הברכיים של אמא ונרדמת.

 

עמוד 52, שורה 5 # מם

.

.

בשבוע השלישי של ספטמבר, שזה ממש כרגע, מתקיים בעולם "שבוע הספר העולמי",

שבניגוד למצופה לא כולל דוכני מכירות ובלוני הליום אלא מנסה להביא לתודעה דרך שימוש משעשע

המדבר אל ליבם של הבלוגרים, הפייסבוקים, הטוויטרים ושאר גולשי העולם ספרים.

ו ל כ ן,

אתם מתבקשים, גם כאן, גם בפייסבוק ובכלל במם

לקחת – אבל באמת, בלי לבלף – את הספר הקרוב אליכם ביותר כרגע.

פתחו בעמוד 52

רדו לשורה החמישית והעתיקו אותה לסטטוס שלכם מבלי, זה חשוב, לציין את שם הספר.

מתחת לציטוט, העתיקו את ההוראות.

זהו.

שלי: "וְהִסְתַּתַּרְתִּי מֵאַחֲרֵי עֵץ, וּמבין הָעֲנָפִים הִתְבּוֹנַנְתִּי אַל הַנַּעֲשֶׂה"

אם אתם רוצים לחזור לכאן כדי להעתיק גם כאן את השורה החמישית, זה ישמח מאד.

http://en.wikipedia.org/wiki/International_Book_Week

/.

קניוק ופשיטת הרגל המשפחתית שלי

.

.

אתמול הלכתי לפתיחת התערוכה של יורם קניוק שאני מכירה ואוהבת שנים רבות,

ושל איריס נשר, שגם אותה אני מכירה ואוהבת שנים רבות אפילו יותר, היה נפלא. זו תערוכה נפלאה,

השילוב בין הטכסט שלו והצילומים שלה מרתק ומעורר מחשבה ורגש,

אבל אני תמיד, תמיד מרגישה בחללים כאן את הזמן והריח של פעם.

בשבילי החלל הזה הוא פרטי, הוא שלי.

בכל פעם שאני מגיעה, לפעמים רק נוהגת, ליד מוזיאון רמת גן זכרון החושים שלי מתעורר, מוכיח לי

שסטניסלבסקי שוב צדק והלב שלי מתעורר, הזכרונות מנסים גם, אבל איתם, כמו שקורה עם זכרונות,

זה קצת יותר מורכב. רובם טובים ומנחמים וחלקם, בעיקר אלה הקשורים לזמן ההוא, מטושטשים

ואטומים מדי, עדיין, בלי יכולת שליפה וריפוי.

פעם, מזמן, הבניין הזה, ממש זה, ממש במקום שאני מחבקת את יורם היושב על כסאו נבוך וגם שמח

משפע תשומת הלב ואהבה שהורעפו עליו אתמול, ובצדק, היה בית החרושת של אבא שלי.

שם, ממש שם, על ריצפת בטון אחרת (אני חושבת)

עמדו הנולים בבית החרושת של אבא שלי.

נכנסת דרך הדלת שנפתחה בדיוק במקום שדלת המוזיאון נפתחה אתמול לבקר את אבא בעבודה.

עומדת ילדה קטנה וצהובה, חסרת נשימה, מול מה שנראה והרגיש כח טבע גדול פי כמה.

רעש נולים מונוטוני וחזק כל כך, בקושי שומעים, צריך לצעוק חזק כדי שאבא ישמע אותך,

אבק הבדים הניטווים ללא הפסקה כמעט. משמרת בוקר, משמרת אחר הצהרים, משמרת לילה.

זמן סזיפי ולא נפסק, ידים עובדות, מחליפות קונוסים עליהם מגולגלים חוטי כותנה ומשי הניטווים לגלילי

בד כבדים ומרתקים בצבעוניותם, בדוגמאות ההולכות וניראות לעין לאט לאט ואבא אחד שמח.

.

אחרכך הגיעה המלחמה המפוארת והמקוללת ההיא וחמסה והרסה ביד כיבוש מפואר וחודשי מילואים

ארוכים ומיתון ממושך אף יותר – כי ככה זה במלחמות, חיי אדם נהרסים לא רק כשמישהו נהרג –

את הבטחון והשקט של המשפחה שלי,  ובדיעבד הביאה גם את עתיד המדינה שלי לפשיטת רגל.

אבא שלי, ואמא שלי, הורים, גיבורים, בני דור שיודע השרדות מהי התעשתו והצילו את משפחתם,

המדינה, לא ממש הצליחה,

ואיך הגעתי מתערוכת צילומים וטכסט מופלאה לקללת הכיבוש, אין לי מושג.

.

ככה היא צילמה אותו, כמו החיים וכמו הקסם, והעצב.בץ

תלכו, מוזיאון רמת גן, עכשיו שַקט שם.

.

פגישה ראשונה

.

.

.

עם האורד רורק. שש עשרה וחצי, אין גיל מדוייק מזה.

.

הספרים שכבר קראתם

.

הספרים שכבר קראתם,

אלה הצוברים אבק על המדפים,

אלה שאתם יודעים שמחכים לקורא הבא שלהם,

אלה שכבר מקומם לא בין הספרים שאתם רוצים לשמור מהסיבות הנפלאות ששומרים ספרים

מסויימים, כי ככה, כי אקרא שוב, כי אני אקרא פעם, כי אני לא יכול – את אלה תשמרו לכם,

אבל היתר, את היתר אתם יכולים להעביר הלאה למטרה נפלאה,

היתר יכולים להפוך לפרנסה ותעסוקה והצלת חיים אמיתית של אנשים אחרים.

.
"סיפור חוזר" הוא פרוייקט ייחודי ונפלא המופעל כולו באמצעות אנשים המתמודדים עם קשיים

נפשיים, ומאפשר להם הזדמנות תעסוקתית בסביבה נורמטיבית.
.

ל"סיפור חוזר" יש כ-160 בתי קפה ברחבי הארץ, המשמשים כנקודות מכירה לספרים משומשים.

את נקודות המכירה מנהלים סוכנים המתמודדים עם קשיים נפשיים.

הספרים נמכרים ב-20 ש"ח האחד, ולסוכנים תעסוקה, פרנסה וכבוד עצמי # הצלת חיים ממשית.

.

אז אם יש לכם ספרים למסור להם, אלה נקודות האיסוף

http://rebooks.org.il/donate_books.php

או – התקשרו לטלפון 050-9020367והם יתאמו את איסוף הספרים.
.

אלה נשארים בבית :)

נ.ב. מנסיון, הספרים במצב מצויין, ביניהם גם ספרי ילדים נוער, בסט סלרים אחרונים,

      ספרי טיסה חביבים ולפעמים קלאסיקות אוצרות אמיתיים # וגם ההרגשה לקנות אותם נעימה.

     winwin

.

הומאג' לדוקטור סוס

.

אם מביטים למטה מגלים דברים

.

.

.

.

 

הנקודות של פיתי והשמחה הגדולה שלי

.

.

.

אחרי עשר שנים, כמה מהדורות, כמה הצגות – לא חוקיות, לא ברשותי – שמוצגות והרבה הרבה

פידבקים משמחים, הייתי משוכנעת שפיתי מזדקנת בשלווה על המדפים. עותק פה, עותק שם,

מחכה אולי להמשך הרפתקאותיה בספר המשך ,

עד שלפני שבועיים שלושה צלצל אייל מההוצאה,

עד שלפני שבוע פיתי שלי, החיפושית שכמו שיאיר, לפיד אמר לי פעם: באמת לא הבנת שכתבת על

עצמך? החיפושית הכי יפה וצבעונית ועוד מעיזה להתלונן. רוצה נקודות שחורות, רוצה להיות כמו כולם,

במקום לשמוח בחלקה ולחגוג? לא, לא הבנתי, באמת שלא.

בכל מקרה, לפני שבוע פיתי חזרה לחיים, ובגדול, וזה משמח אותי עד מאד.

/

מי שמחפש פרוייקט משפחתי /או תחפושת פורים מקסימה יכול להציץ כ א ן

ומי שלא מנוי על ידעות אחרונות, היא כרגיל על המדפים – כרגע רק בסטימצקי נדמה לי – באות גימל :).

בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

הקרונות הריקים מספרים של רכבת הבשלות

.

.

היא קוראת הבת שלי ואני כ מ ו ב ן מאד שמחה שזה ככה. עבדתי בזה לא מעט .

.

אחרי ארבע עשרה שנים של ספרי תינוקות, ילדות קטנה, מעבר לקריאה, לספרים של ילדים,

לקלאסיקות תואמות גיל – עם נפילות ענק בגלל אמא או אבא המתבלבלים בין יכולת הבנה ליכולת הכלה

ומקריאים או ממליצים על ספרים הרבה לפני הגיל הנכון ולא, זה לא עניין של אינטליגנציה או אופי –

ברוב המקרים – פשוט של הבנה בסיסית בהתפתחות הילד ונפשו, או משהו.

"אבא ארך רגליים" הוקרא הרבה לפני זמנו ופסול אצלה לנצח, גם "היידי" ו"פוליאנה" הפסידו בגללי

מעריצה. לעומתם, אפרים סידון הוא דמות נערצת, דוקטור דוליטל גם, ואי הילדים /  איבוד –

נשים קטנות, אן שרלי על כל כרכיה עדיין מצוטטת כאן לפעמים, וגרסאות שקספיר לילדים פה ושם,

וטיל אויילנשפיגל הצחיק אותנו לאורך שבועות, והנרי מוכר הספרים, ואמיל כן, וחסמבה לא הצליחה

כאן בכלל אבל "אלבי-סיפור אבירים" של יאיר לפיד הוא ללא ספק ספר הרפתקאות הננסנס המנצח.

מאות לא-אני-לא-מגזימה-מאות פעמים הקראתי אותו.

אבל עכשיו הגיע שלב נוסף והוא לא פשוט משום מה.

מוכרות ספרים בחנויות ספרים, רשתות וחנויות יחיד כבר נהלו איתי או בעצם ניהלתי איתן שיחה על הגיל

הזה, על הקושי למצוא ספרים לגיל ארבע עשרה חמש עשרה שיהיו "שווים" – סליחה על המילה.

כן, בטח שהיא וחבריה קוראים וגומעים את כל – טוב, רוב – מה שיוצא לאור במחלקת ספרי הנוער של

היום – דמדומים על ארבעת כרכיו, ויומנו של, ושלומצי כמובן, ויומני הנסיכה כ מ ו ב ן –

וגבעת ווטרשיפ מחכה לה ליד המיטה שתתחיל אותו כבר.

ובכל זאת ואבל

.

שבוע הספר מתקרב, והחופש הגדול

ומי-בכלל-צריך-תרוצים ואני מחפשת לילדה שלי ספרים למדרגת הקריאה הבאה שלה.

אני רוצה, מאד רוצה, למצוא סיפורת שתדבר אליה.

לאו דווקא כזו המיועדת לנוער ועולמו מנקודת מבט קולית, צחוקית, עכשווית.

ככה ספרים ממש.

הגיע הזמן אני מרגישה לנסות, בעדינות, לעלות מדרגה.

חשבתי שאולי "סוגרים את הים" של יודית קציר שנו-כבר כמה אני אוהבת איך היא כותבת,

ומיד אני משום מה נסוגה בסוג של זהירות לא להקדים, שוב, את רכבת הבשלות והנפש.

התפסן מוקדם מדי כמובן, מאה ילדים שלי והילדים מכיכר הסיגריות היא פשוט מסרבת וזה

כמובן בסדר גמור, מרג'ורי מורנינגסטאר לא הלהיב חברה טובה שלה, אני נתתי את התרגום של

עירית לינור לגאווה ודעות ולא סומן וי. זה עוד לא זמן בכלל לרומנים וסיפורי אהבה ענקיים, גם

סאגות היסטוריות וחלף עם הרוח  יחכו, ואיין ראנד וכל ספרי הרהורי ההתבגרות ותהיות האני

עדיין-ככל שגדול הרצון להכיר לה- אפילו מעט מסוכנים לנפש צעירה מדי….וככה, אני עושה

לי רשימות בראש, וככל שאני משוכנעת שהיא תאהב את מאיר שלו, אני מ ת א פ ק ת.

.

זה שלב, קפיצת מדרגה מסובכת – בעיקר בגלל הבלבול הזה שאנחנו, הגדולים, מתבלבלים בו.

הבלבול בין ההבנה השפתית להכלה וההבנה הרגשית. מצד שני, רק לחשוב מה לפניה, כמה

אושר, התפעמות, הבנה ושמחה מחכים לה בין הדפים האלה בשנים הקרובות, ובכלל,

ממלא אותי התרגשות.

.

רכבת הבשלות עומדת תמיד על הרציף, מחכה לרגע הנכון לצאת לדרך. צריך לחכות לפעמון?

.

קניוק, אבישג השונמית והבלונים על הגג שלי

.

.נכתב פעם, לפני שלש שנים שלמות, וקצת.

.

הרבה שנים אני מכירה אותו.

היה הקיץ ההוא ואדם ברוך וקניוק

וכתבה ל7 ימים שהוא כתב עלי, ועל תל אביב, בעצם ההיפך.

וכתבתי פעם על אחד הספרים הכי כנים וחזקים שלו בעיני  –

על החיים ועל המוות

והוא הנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה שהשתתפתי בה,

ובכלל,

אני אוהבת אותו.

.

אבל הדבר הכי אישי ומרגש שקשור בי ובו קרה מזמן, לפני שנים, והרבה.

אהבה גדולה של חיי, המיתולוגי שלי, קראו לו, קוראים לו רוני.

שש שנים מקסימות. גרנו ברח' אלכסנדר ינאי, מעל המכולת של דויד, והחיים היו חיוך.

יום הולדת אחד חזר הרוני הבייתה ורצה שנעלה לגג.

לא רציתי, התעקש. לא רציתי. כן רציתי, התווכחתי, התפנקתי ובסוף כמובן עלינו אל הגג.

סוף מאי, דודי שמש, חוטי כביסה, רמז לשקיעה, ים, ורוני ואני עם יין על הגג.

אני מסתכלת עליו, מה הוא זומם יקיר לבי?

כלום, הוא מביט בי במבט זך, כלום.

מה? אני שואלת, בכל זאת הפרעת קשב ופתיל קצר,

רגע

סבלנות

הוא מחייך, ואז מסתכל עלי ואומר, תראי.

ו פ  ת  א  ם,

באמת פתאם, התמלאו השמיים שלי מעל הגג בלונים.

מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד, למי הייתה נשימה כדי לספור,

המון בלונים עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

את רוני הם מילאו באסירות תודה לנצח לחבריו מהחוג לקולנע בבית צבי שחיכו

למטה ברחוב, אוחזים בלונים אפופי הליום לסימן ממנו,

ומלאו אותי בשמחה, אהבה וזכרון מופלא לתמיד.

...

זה קרה בחודש מאי ההוא,

בדיוק בשבועות שיורם "הסתובב" בחיים שלי ובבית ההוא באופן אינטנסיבי למדי,

בגלל כתבת השער לשבעה ימים, שמיכל צילמה והוא כתב.

כתבה על תל אביב ועלי, או על ההיפך.

.

אחר כך עברו שנים של זמן.

הכתבה ההיא פורסמה ומוזכרת באוזני עדיין למרבית הפליאה פה ושם,

הרוני ואני כבר נפרדנו, אבל עדיין האחד בשביל השניה וההפך לתמיד.

תל אביב המשיכה להיות כמו שהיא יודעת,

סדנת הכתיבה בבית אריאלה הייתה מצויינת,

והחיים.

ואז הוא כתב עוד ספר ו"אהבת דוד" יצא לאור.

קבלתי ממנו, קראתי מיד כמו תמיד,

הלכתי בשבילי העברית הכל כך כל כך מופלאה שלו,

ואז, כמו מתנה ארוזה בשכבות נייר משי מתפורר,

בתוך משפטיו המפותלים שאני אוהבת כלכך נתקלתי במשפט הזה:

"איש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה".

אבישג שלא ידעה בחייה אהבה ופלאות,

שאיש מעולם לא הפריח לה על הגג מאות בלונים ליום הולדתה.

.

סופר מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו. כמה יפה.

כמה החמצה מועברת במשפט אחד על אבישג, שלא זכתה.

כמה שמחתי, ועדיין, במשפט ההחמצה של אבישג שהנציח והסביר לי קניוק במה זכיתי אני.

לתמיד.

ואיזה עונג לראות אדם אוסף פיסות וסיפורים ומילים,

חתיכות חיים ואורג למסכ אמיתית אחרת.

שמחה ועונג.

.

יומולדת שמח יורם יקר הרבה בריאות, אהבה ושיגיע אליך השקט. מגיע לך.

..

מילים רודפות ונרדפות

.

.

1999

– אמא

– מה מותק

– מה זה מילים נרדפות?

– מילים נרדפות…..אלה מילים שכל כל דומות למילים אחרות שהן רודפות אחריהן וצועקות:

  היי…רגע…גם אני כזאת…גם אני כזאת…

– אה……כמו מה לדוגמא?…..

היינו במיטה.

רגעי שקט וחיבוק לפני שינה.

אני מקריאה. ושוב. ועוד פעם. ואחרונה ודי. ורק עוד פעם זזה או סיסי וזהו.

בלי להסביר, בלי לפרשן.

הירח נודניק אמרה לולו. נכון אמר אבא: הסהר נודניק. גם הלבנה :)

.

מילים נרדפות לספרים: אושר. שמחה. עצב. עולם. בדידות. אומץ. אהבה. עניין. כיף. ה כ ל.

"מנוריקו סאן" – עד "המלך מתיא הראשון" – הצלחתי. ילדה קוראת.

אוצרות פרטיים בהחלט

דףדף – אתר נפלא.

.

די יודית, תחזרי לכתוב כבר

.

.

"סיפורי תל אביב", קובץ נובלות של יהודית קציר,

רואה אור בסדרת "הספרייה הקטנה" של הספרייה החדשה.

בספר שלוש נובלות המתרחשות בתל אביב ועוסקות בדמויות זרות המגיעות לעיר ומתמודדות

עם התנפצות חלומות וויתור על שאיפות גדולות.

שלוש הנובלות כבר פורסמו בעבר: "סוגרים את הים" ו"הנעליים של פליני" ו"מגדלורים של יבשה".

היא, באחריות, הסופרת הישראלית שאני הכי מתחברת אליה. מאז ומתמיד. ואוהבת.

כמה אוהבת.

בזכותה אני כותבת.

בפעם הראשונה שקראתי את "סוגרים את הים" הנשימה שלי ב א מ ת השתנתה.

לא האמנתי שאפשר ככה. שמותר ככה.

נקודת מפנה א מ י ת י ת.

כמה אנשים יכולים לדעת בוודאות שהם גרמו למפנה אמיתי בחיי אדם?

היא יכולה.


הרגשתי שהילדה
שהיא הייתה, היא הילדה שאני הייתי ואיך היא בכלל יודעת

איך הייתי. ואולי, עברה בי מחשבה מבעיתה, אולי אם היא יודעת לכתוב את

הילדה שאני, בדיוק כזה, אולי כולנו דומות כל כך, זהות. רגישות ומרגישות,

וזה יותר העציב משימח.

אני אוהבת סיפורים קצרים. אני אוהבת עד מאד מאד את אלה שלה.

אני נשטפת ברגש גדול, אני מתמלאה מבוכה ושמחה ועצב וגעגועים ופחד כשאני קוראת אותה.

לפעמים קוראת דרך אצבעות ממש, כי קשה לי לקרוא ככה, ישר מולי את המילים.

אני מוצפת.

ואני מחייכת הרבה. מאד.

מהאינטימיות והמוכר והמרגיש והמילים ששוטפות אותי ממש.

המילים שלי נכתבות באהבה ענקית.

די יודית.

מספיק להוציא קובץ סיפורי חיפה או תל אביב עם דברים שכבר פורסמו.

תחזרי לכתוב,

ב ב ק ש ה.

אני יודעת שזו חוכמה קטנה עד מאד לבקש. בטח כאן ובצורה כזו.

ואני משוכנעת ויודעת שאם היית מסוגלת, היית עושה.

ואני מאחלת לך שהדבר שעוצר וחוסם יעלם ותמצאי את הדרך שוב.

וחוץ מזה, "בועות על הרוח" הוא אחד מספרי הילדים העדינים והמקסימים ביותר שקראתי :)

*                        *                             *

עדכון: 27 מרץ

פרסמתי את הפוסט הזה לפני שלושה שבועות.

תהיתי אם הוא יגיע אליה. האם היא גיגלה את עצמה והגיעה אליו במקרה, אם מישהו שמכיר אותה קרא

וסיפר לה, אם היא משוטטת ב"רשימות" וקראה בעצמה, אם היא מסתקרנת איך זה מרגיש לכתוב בלוג.

תשאלי, אני אענה בשמחה :)

מחבר: יהודית קציר תאריך 3/27/2008 12:09:59 PM

הרבה תודה לחלי, קבלתי הפניה לפוסט והתרגשתי לקרוא. תודה גם למגיבים האחרים.

אל תדאגו, ברגעים אלה ממש אני כותבת רומן חדש, מקוה שיראה אור בתחילת 2009.

התגובות שלכם מעודדות אותי להמשיך בקצב מזורז

.

עדכון: מאי 2010 – ראתי צילום יפייפה שלך עם ביתך בתערוכה, היפה, של איריס נשר,

וחוץ מזה,………נו………..?!

.

.

אוצרות פרטיים / ספרי פעוטות אהובים ושמורים

/

הבית שלנו עמוס בספרים.

את שלי אני שומרת, אוגרת, אוספת, מאבקת, נצמדת ומה לא.

ועכשיו הגיע הזמן להחליט מה לעשות עם שלה.

גם לה יש הרבה, המון, ספרים.

מתמיד. מלפני שנולדה.

היא ילדה קוראת ועכשיו הגיע הזמן לקחת החלטה רצינית ובוגרת איך להתייחס

לכמויות הספרים ההולכים ומצטברים בחדרה. יש לא מעט ילדים וילדות צעירים

ממנה שהתמלאו אסמיהם ספרים בבקוריהם כאן במשך השנים, אבל יש כאלה

שלא הצלחתי לתת, גם לא לבנות משפחה קרובות במיוחד.

אגרנית אני, כבר סיפרתי?

לכן החלטתי לכבוד יומולדתה השנים עשר הקרב ובא בדילוגי ששון וקריאות

שמחה ועונג, לסמן שנים עשר + אחד מספרי ילדותה המוקדמת …

בערך כתה א'. לארוז אותם ולהניח למשמרת לעתידים לבוא.

אני בוודאי שומרת עוד המוני –

מנסה לסנן, למיין. מצליחה להעביר חלק לא מבוטל מאלה שנקראו,

אפילו הרבה מאד פעמים, וכאלה שלא השאירו חותם במיוחד ולא מצליחה,

בדיוק כמו בספרים שלי, להפרד ולהוציא מהבית עשרות, טוב מאות, רבים אחרים.

ואני ממשיכה לנסות.

אבל אלה, שנים עשר + אחד מסומנים במיוחד. כהכי הכי אישיים של הבית הזה.

עם הבטחה אישית שלי לעצמי,

שמה שלא יהיה,

לאן שיטלטלו אותי חיי העתידיים,

את אלה אני שומרת לילדיה.

שנים עשר אוצרות ליבה שישמרו ויוגשו לילדיה.

בטח יתווספו אליהם אלה שנקראו לבד בגיל בית הספר המוקדם, וספרי העכשיו,

ספרי נוער הנקראים שוב ושוב ושוב. נדוניית ספרי אמא. גם לי יש.

יצרנית זכרונות עתידיים אני. פועלת עתיד חרוצה.

לא בחרתי ברשימה הזו את הקלאסיים, אלה שאפשר למצוא כמעט בכל בית,

כולל שלנו כמובן: מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, מיץ פטל,

פיט פט וטו וכו'. אפילו את סיפורי נפתלי לא הכנסתי. אלה יהיו כאן תמיד כנראה,

כמה טוב.

בחרתי בחירות אישיות לגמרי.

קנה המידה העיקרי לבחירתם הוא כמה פעמים הם נבחרו על ידה כשנשאלה

איזה ספר את רוצה לשמוע עכשיו וכמה היא אהבה, חייכה, התרגשה, דיקלמה,

קראה בעל פה ומחייכת עדיין כשהיא ניתקלת בהם –

טוב, רק לפעמים….זה לא מאד קולי ובוגר לאהוב ספרים של תינוקות….

אפילו אם התינוקת הייתה את….

אלה ספרי ילדות אהובים על ילדה אחת,

ומתוקף אהבתה, גם על הוריה. 

ספרים שהוקראו מאות, אם לא אלפי פעמים.

לפעמים ברצפים של ארבע וחמש פעמים,

שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש,

וכאלה שחרכו את גרוני במשך שנים.

לא על פי סדר מחייב.

תפזורת ספרים שש שנתית, מענגת, חופנת בתוכה מאות רגעים ספוגים בכל

קשת רגשות אפשריים של ילדה אחת קטנה, הוריה ושש שנים ראשונות.

    

      

 

/

/

כמה טוב לחשוב על ימין ועל שמאל על כלום. על הכל.

על מה אתהיכול.

ישר,

הפוך,

גבוה,

נמוך,

ואפילו עגול.

זה הכל.

 

/

/

/

.

.

.

.

דר' סוס. כמה טוב לחשוב.

.

גגלתי את עצמי ומצאתי אוצר

.

.

האמת שגגלתי עצמי למוות….

עד עמודים נידחים ממש, שבהם הוזכר שמי כבוגרת בית ספר תמונת מחזור.

זה לא הרגל יומיומי שלי, you know, אפילו לא תלת שבועי,

אבל קורה,ואפילו נעים לפעמים לגגל את עצמך.

היו הרבה דברים שאני מכירה. הלהקה, אקס או שניים, בלוג, חשופים, עד החתונה

מעט מאד רכילות לשמחתי כי רבה, וכמה הפתעות.

לא מעט איזכורים שלא הכרתי, צילומים שלא זכרתי, ובכלל…

אבל בעמוד שמונה הופיע השם שלי עם הפניה ולינק לאתר אמהות.

באתרי אימהות אני כבר לא משוטטת כמעט בכלל.

אז הסקרנות החתולית .שלחה אותי מיד ללינק

והלינק הובילאותי להפתעה מקסימה ממש.

הספר שלי, ספר הילדים השני שלי, הוצאת "ידיעות אחרונות".

מהדורה שלישית תכף יוצאת מיינד יו,

ספר הנמכר בשלווה ויציבות כבר באמת הרבה זמן,

שהפך להצגה, ומככב בשעות סיפור רבות מספור קפץ מולי,

הגיע בהפתעה. ככה פתאום.

כסרט קטן, הפקה בייתית, פרטית ושובת לב. 

אמא אחת מקסימה.

שלוש משפחות, אני חושבת, אם ספרתי נכון, והרבה מאד שמחה, יצירתיות,

משפחתיות, ילדים קטנים, מתיקות, פרוייקט קיץ, הפקת סרט על פי הספר,

ואהבה. כמה אהבה.

תראו מה הם עשו מהמילים שלי :)


והמקור:

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

הפתעה מ ק ס י מ ה. תודה רבה.

.

חוכמת הגיל. אבא שלי ועץ המנגו

.

.

בבית ברמת החייל יש שער שאבא שלי צבע בירוק, רנו לבנה וישנה, שביל מרוצף, דשא,

פרחים ועציצים מטופלים בקפידה, כלבה שחורה ועץ מנגו ענק, בא בימים וחולה.

אי אפשר לא לראות שהוא חולה. כמוש. אבדה תפארתו.

אבא שלי עקשן כמו פרד –

ואני מקווה שאשתו מזה שישים שנה, אבל מי סופר, מראה לו את המילים כאן.

יש מינוי משפחתי על הבלוג הזה, האשה שולטת במחשב שזה אי אפשר להאמין –

אבא שלי מסרב לקרוא לרופא של עצים – כמו שאחת מנכדותיו, ואולי נינותיו, קוראת לאגרונום –

הוא מסרב להתייעץ או אפילו להרשות לאחת מבנותיו, אפילו לא לאמצעית, המקופחת,

ילדת השוקולד ההיא להתייעץ מה אפשר לעשות, אם בכלל אפשר לעזור לו, לירוק.

איזה טיפול, תרופה, ויטמינים שניתן אולי, וכדאי, להחדיר לשורשיו של המפואר הזה כדי להחיות

אותו ולהחזיר לו ככלח האפשר את תפארתו, גם אם לא את נעוריו.

יש לגבר הזה, השקט, עוגן חיי, הרבה מאד תרוצים כדי להסביר למה אין מה לעשות.

– הגזע פצוע מאז שנכרת הענף הגדול,

– פנים הגזע מהדהד סימן לריק גדול,

– לא, גם אם הוא ישקה אותו שלוש פעמים בשבוע ולא פעם אחת, זה לא ישנה כלום,

ובעיקר: רחלי די לנדנד וזהו.

.

אני חושבת שאבא שלי מרגיש ומבין ומכיל את מה שאני עדיין מסרבת, כנראה מסרבת, לקבל.

מי שמזדקן, אולי כדאי להניח לו להזדקן בשקט, בדרך הטבע, ולא לאלץ אותו לחפש פתרונות

לחידוש או שימור נעוריו. לפעמים אני דופקת את הראש בקיר התיאורטי שקיים ביני לבין אבי

ומבינה שלמרות המיתולוגיה המשפחתית המשייכת את העיקשות שלי להוד סבתאותה שלי,

האמת היא שזה ממנו, ישירות, ממש כמו העיניים הכחולות. פרד.

ואני מנסה לחשוב, עכשיו, "בעודי כותבת" –

אם המלחמה שלי, הנסיון העיקש שלי, קשור באמת רק לעץ ההוא.

העץ שאני לא יכולה לוותר עליו. באמת שלא.

לא בלב, כמו שאומרת זאתי שלי, הנכדה הכי קטנה שלו, ולא בממשות, בחצר ברמת החייל.

נלחמת ומנדנדת כמו שרק אני יודעת ומעזה מול האיש הזה וממשיכה לחפש טקטיקות שכנוע,

מגייסת נכדים שליבו רך מולם, ומודה בכשלוני.

עקשן, כבר אמרתי.

והעץ הזה, הירוק, הענק, הסוכך. הירוק כל השנה, זה שהניב מאות מנגו בעונה, שאת טעמם

אני מנסה למצוא בכל הזנים הקיימים בחנויות ולא מוצאת טעים כמותו. זה שמניב הרבה הרבה

פחות עונגים כתומים, נוטפי טעם שאין דומה לו ואבא לא מסכים לגלות לי במה הוא מערבב את

המים שהעץ מקבל, חוץ מאהבה כמובן.

זה העץ שהשולחן הגדול והנדנדה המחלידה והכסאות הלבנים מתחתיו.

הוא כבר הציל והאכיל והשקה ושמע והכיל ומכיל עדיין סודות ושמחות ועצבונות וריבים

משפחתיים והתפייסויות. זה ששומע אותנו, את כולנו כבר ארבעים שנה מתכנסים תחתיו וגדלים

להיות עוד ועוד משפחה. וילדים מטפסים עליו, ומנורות נתלות על ענפיו והוא ראה ושמע הכל.

הכל מכל.

אהבות ואכזבות וציונים וגיוסים ומלחמות. ונישואין והריונות וגירושים, והוא שמר עלינו יושבים

שבעה, ומארחים משפחה מרחוק משפחה מקרוב, וחוגגים לידות ובת מצוות וימי הולדת ונישואין.

ועבודות חדשות ושמחות גדולות, הוא ראה הכל.

גם עצים צעירים, פיטנגו, ותות, ולימון מניבים פרי לידו בעודו יושב שם, שליט הגינה, מלך האחוזה,

אוחז בממלכתו בכוח גדולתו ותפארתו.

והוא באמת נקודת אחיזה חשובה שלי, ע"ע הזכרון הקטוע והמוזר שלי, בילדותי.

הרבה זכרונות של ילדות ארוכה, טובה ובודדה מחוברים אליו, אל הצומת הזו למעלה, בחיבור

בין שלושה ענפים, שעליהם מונחת כרית שאמא לא מרשה להוציא מהבית ועוד אחת שמותר,

שיהיה נוח להשען שם למעלה ולקרואו. ימים של קריאה וחלומות בין ענפיו הגבוהים.

ואני מנסה להבין על מה אני מנסה לא לוותר, על האחיזה שלי בְּמָה.

באבא שלי, בבית שלי, בעץ שלי או בַּזכרונות, בחיים שהיו שלי.

הפוסט הזה התחיל בכלל כפוסט שרציתי לכתוב על הספרנית שלי, קרולינה, שנתנה לי יד מובילה

וחזקה, המון המון ספרים ושלחה אותי לקרוא על העץ בחצר שלנו,

אבל הנה, לכי דעי לאן יקחו אותך המילים.

שלך או של אחרים.

.

יולי 2013

הנה עברו שש שנים מכתיבת הפוסט והיום לפנות ערב נסע לסבא וסבתא,

אם לא יהיה חם מדי, נערוך את השולחן מתחת לעץ המנגו, ויהיה בית. הגברים האלה.

.

בלוגינג וכתיבה. דווקא בשבוע הספר.

.

.

אני תוהה אם יש למילים שאנחנו קוראים ערך "אובייקטיבי", "נקי" מהמסגרת שבה הן מתפרסמות.

האם אנחנו מצליחים לקרוא כתיבה של אנשים בלי להתייחס ולתת משקל נסתר, בלתי מורגש,

למיקום שבו התפרסמו המילים?

אם לתגובה לבלוג יש את אותו משקל אצל הקורא כמו לפוסט עצמו?

האם התוכן והמילים בבלוג "מוערכות" פחות מאלה המופיעות כמאמר באינטרנט?

האם מאמר באינטרנט "שווה" פחות ממאמר בעיתון מודפס?

ובעיתון פחות מבמגזין ובמגזין פחות מבכתב עת חודשי.

ובמגזין האינטרנטי של מייברג – עדכום 2010 – פחות מבמגזין ניירתי?

.

וסיפור באסופת סיפורים פחות מאסופת סיפורים של סופר אחד?

או שיש קנה מידה אחר שקוראים לו יכולת כתיבה?

אני יודעת ומבינה ומסכימה כמובן,

שבאופן 'נקי' ואידיאלי התשובה תהיה שמילים הן מילים,

וכשרון כתיבה הוא מה שהוא,

ואם הצלחת לכתוב מילים שנגעו באנשים אחרים,והעבירו תחושה, וסיפרו סיפור,

והעניקו רגע חי למי שקרא אותן, זה מה שחשוב –

לא המסגרת, המקום, התארים.

אבל בת'כלס, מה אתם באמת חושבים…..

.

נכתב אחרי כמה וכמה שיחות / פגישות עם אנשי בלוגים, לא אלה החיים את האינטרנט כעיסוק מרכזי

ועניינם הוא בו עצמו, אלא אנשים שחיים וכותבים הרבה כתיבה יצירתית, סיפורית, עם כשרון כתיבה

ברור, צורך גדול לכתוב, ורעב גדול להכרה וכל זה נעשה, והרבה, בתחומי האינטרנט.

בלוגים, במה חדשה, פורומים, רשתות חברתיות, איפה שאפשר.

וגם, הרבה דיונים עם עצמי ועם המילים שלי שמנסות לחבור לעצמן ולספר סיפורים.

וכולם, טוב, רובם, כך נדמה לי מרגישים שהבלוג הוא בלוג ויש בו הרבה מהטוב והמאיר פנים

והאינטימי והבטוח, אבל, מה שבאמת צריך –

מה שבאמת נחשב הן מילים מודפסות על נייר.

והשאלה כמובן, למה?

.

והאם התחושה שלי שזה דבר שהולך ומשתנה ממש בזמן הזה, נכונה.

.

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. ולא, זה לא מקרי שדווקא בשיאו של שבוע הספר אני

שואלת שוב את אותן שאלות בדיוק. כי למרות שמדברים וכותבים לא מעט על השינוי, ולמרות שאמנון

אברמוביץ מדבר שטויות, לא בטוח שמשהו השתנה, נכון?

.

על החיים ועל המוות של יורם קניוק

.

אוגוסט 2007 תל אביב, כשיצא הספר.

.

כבר קניתי, כמובן את הספר החדש של קניוק

והרבה לפני כבר כתבתי עליו ועלי ועל אדם ברוך ומוסף 7 ימים ועל קיץ 86'

מה שלא כתבתי אז, לפני ארבעה ימים ולפני הרבה הרבה תגובות מרגשות –

בעיקר במייל – הרבה מאד תגובות, הרבה מאד תגובות מרגשות ומפתיעות במייל –

ותודה לכל מי שקרא וטרח והגיב, באמת.

על סופה של תקופה, על הקיץ ובעיקר על הכתיבה שלו. של קניוק.

.

סיימתי עכשיו לקרוא את "על החיים ועל המוות" –

ואני לא באמת מסוגלת לנשום.

כלומר, אני נושמת אבל עם ערך מוסף, המילים שלו עדיין עוטפות אותי.

אני הולכת ונושמת וכותבת והמילים שלו לא מרפות.

תחושות מלוות אותי היום. נראה מה יהיה מחר.

זה לא ספר. בוודאי שלא במובן הרגיל של סיפור מסופר.

זה מסמך שכתוב בגוף ראשון, ברצף אחד, בנשימה אחת.

וכך הוא גם נקרא. בבת אחת. בנשימה. בעצירת נשימה.

מבולבל, סוער, מתעד, משלים, מצטער, שמח, בוחן, אוהב, מתנצל,

מתבייש, מושפל, מכירבערך עצמו, מתגעגע ליפי נעוריו, אסיר תודה לאשתו

היפה מירנדה, על נעוריה ואהבתה אותו ולנעמי בתו, וגם את איה שלהם.

והוא רדוף עברו, פוגש את נעוריו, זכרונותיו, הוריו, הים שלו, תל אביב שלו ואת

ילדותו בתל אביב, עוד פעם תל אביב, כל הזמן תל אביב – ואת וכל הפעלים

ושמות התואר שאוכל למצוא במוחי ובנפשי הסעורה מהמילים האלה שלו –

יורם קניוק עושה סדר בחייו, במחלתו ובמותו.

הוא עושה את כל זה בדרכו –

עם המון מילים יפות, סוערות, מתחברות, אורגות וצובעות תחושות ומראות ורגשות

וסיפורים וזכרונות והרגשות ואת חייו למסמך שאי אפשר לנשום בין מילותיו.

הוא נשאר הוא. מרוכז בעצמו, מעט ילדותי, עשיר כל כך בשפתו, מילותיו, תחושותיו,

תאוריו שמצליחים להעביר את המקום, התחושה, הריח, הרגש כאילו הייתי שם, כאילו

הרחתי את הריחות,שמעתי את הגניחות, כאילו הייתי הוא, שם שרוע –

אני איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני –

כתב אלכסנדר פן –

ואני קוראת את קניוק גם ברגעים שהרגיש איננו או הרגיש ש'הם' חשבו שהוא איננו

ובעצם הוא היה מאד ישנו – והוא מפוקח בהתבוננות שלו על העולם הקרוב לו,

על העולם השני, הרחוק, אסיר תודה לרופאיו, מפרט בחדות ובכל זאת בעדינות את

הסרטן, הניתוחים, הנחיתות וההשפלות, התקוות, האכזבות, הטלטלות, הפחדים,

ההשלמות ומה לא, שעברו הוא וגופו ונפשו –

והוא בעיקר, מטלטל את נשמתך בהתבוננות הישירה שלו על עצמו, על חייו, ועל מותו.

הוא כותב על אשתו, אהבתו, אהבתה, על גופו המתפרק, האנשים בבית חולים,

הכאב, האין, הריק, מה שנדמה לו שהיה לא היה מהעבר השני, הזכרון שלו שכנראה

זוכר, ואולי מדמיין, לך דע –

והמילים שלו, כמו תמיד, עושות בנפשך, בנפשי, כרצונן. כרצונו.

לכו קנו וקראו מיד.

מסמך חד פעמי. שווה כל רגע,

והחיים, אתם יודעים, קצרים, מלאי הפתעות,

ואם לא עכשיו,

מי יודע….

.

יוני 2013 עכשיו הודיעו שיורם איננו. כמה עצוב, כמה כמה עצוב. יורם.

.

בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

נראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח

בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה,

ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח,

אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי, ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אמצא את הראיון ההוא ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת, לא הייתה סיבה ברורה, אדם רצה.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים, ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים.

לא קובעים מראש על מה לא מדברים לא כלום.

פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים, החלטות מה יראו ומה לא,

מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 הייתה קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי.

אני דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל

אהבה ועל מה לא. הוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר לי שאני כותבת טוב ויפה, שאני מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין

ברירה ושהכי יפה וטוב אני כותבת בקרוב, שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה.

הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו

היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו. ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו

וחיו חיים סוערים ומלאי עניין.

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי

תהיה איה אחת משלי, שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני

בכללהבנתי אז בילדים ורגש ומילים עצורות. שמחתי שפגשתי אותו.

אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני,

אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת.

להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי מתחיל השקט.

ואז הימים עברו והוא הלך לכתוב את הכתבה הזאת סופסופ, אדם הציק, דד ליין.

רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים,

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם אמר לי לבוא.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם,

וישבתי במשרד של אדם ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון.

בחורה בת שלושים ושתיים, שחקנית קולנוע, דוגמניה, מוכרת למדי בארץ הקטנה הזו

כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית ומה לא,

ופורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של עורך

המוסף הכי נקרא בארץ, ואדם שאל מה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז, וזה נכון היום. אני עדיין מרגישה שהוא ראה אותי באמת, אולי הראשון.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכתב הייתה מבחינתי כל כך

אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהשיפוטי, בטח לא מהצהוב,

להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני

הפרטית לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך

שבה כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

מ"נוריקו-סאן הילדה מיפן" עד "המלך מתיא הראשון" – רשימת ספרים

.

היא יושבת ליד השולחן ופתאם מתפרצת בצחוק

"מה?"

"האם תרצי להיות לי חברת נפש לעד" היא שואלת ו צ ו ח ק ת

"בטח" – אני עונה – "מה קורה?"

והיא מספרת שאן  (שרלי, אן שרלי) שאלה את דיאנה את השאלה הזו כשהן נפגשו בפעם הראשונה.

"האם תרצי להיות לי לחברת נפש לעד?"

"איזה מין דבר" – היא אומרת – "קודם מכירים, רואים אם היא נחמדה וגם אם רוצים בכלל להתקרב, להיות חברות טובות.

לא שואלים ככה, בישירות"

ומתפתחת שיחה קטנטנה על איך נוצרת חיבה וחברות ובסופה היא אומרת שהמילה חברת נפש מצחיקה ושלעד זו בכלל מילה לא משתומשת יותר-

"אולי פעם, ממש מזמן, כשאת היית ילדה, אמא, השתמשו בה".

.

(אני נזכרת איך כשהיא הייתה קטנה הסברתי לה מהי מילה נרדפת:" "זו מילה שהמשמעות שלה כל כך דומה למילה הראשונה,

שהיא רודפת אחרי המילה הראשונה כדי להגיד: " היי, גם אני כזאת")

.

אבל כשאני שואלת על "האסופית", אם השפה, התרגום המעט מיושן מפריע לה, היא מהססת.

אני חושבת שקשה לה, בגיל ה-cool להודות בקסם השפה או בקסם הסיפור ש'מנצח' את יושן השפה.

היא אדם ישר הילדה שלי ואן שרלי סוף סוף שבתה את לבה והיא לא יכולה לעשות שקר ולהגיד שהסיפור, הספר, והגיבורה האדמונית שלו – בסדר,

הג'ינג'ית שלו – לא שבתה אותה לגמרי. לחלוטין. עד הסוף. וזה עוד לפני שגילברט, אליל הנעורים המיתולוגי, עוד לפני ג'ון גאלט, הגיע לסיפור.

..*  *  *

כמה זמן היא קוראת לבד? כמה זמן עבר מאז שהפסקתי להתכרבל איתה במיטה ערב ערב,

לפעמים גם בצהרים,  ראשה על עצם הכתף שלי ואני מקריאה ומקריאה ומקריאה.

נוריקו

כמעט שלוש שנים. בבתי ספר אנטרופוסופיים הקריאה העצמית מתאחרת בשנה/שנתיים.

אחרכך הם מיישרים קו. כמעט שלוש שנים שאני מנסה ביושר וגם במניפולציות אין סופיות לעשות לה הכרויות עם הספרים של הילדה שהייתי.

הספרים שלי, אלה שכל כך אהבתי. הספרים שאני כל כך רוצה שהיא תקרא. לא בכולם אני מצליחה. אבל בחלק כן :-)

איך חונכים את הילד/ה שלך בקריאה? איך מיידדים אותו עם ספרים?

בשבוע שעבר, אחר כמעט שנתיים שכל נסיונות הפתוי לקריאת ה'אסופית' כשלו,מצאתי את עצמי ערב אחד, כבר אחרי מקלחת, שיניים וסיפור,

ממש במילים האחרונות לפני כבוי האור עושה פיצ'ינג לאן שרלי. באמת. את כל כישורי המשחק, מכירה, בימוי, הגזמה וקסם גייסתי כדי למכור

את הג'ינג'ית המצחיקה הזו, adhd ללא ספק, לילדה שלי.

היא הילדה הכי קולית, מפוזרת, מצחיקה, חכמה, פטפטנית ומסתבכת בצרות סיפרתי. יש לה חברה חנונית ומקסימה שקוראים לה דיאנה, היא מאוהבת,

בלי שהיא מבינה, בנער – ילד זו כבר מילה אסורה בגיל 11 – הכי חכם, קול ויפה, כל הבנות בכתה שלו חושבות ככה ורק אן חושבת שהיא שונאת אותו, אבל

אנחנו הקוראים יודעים שהם מ א ו ה ב י ם!

והפיצ'ינג הצליח!

היא לא עוזבת את הספר. אולי בגללי, קרוב לודאי כי הרגע נכון והגיל נכון גם.

"אמא…..לאן יש יומולדת בחודש שלי. היא ב ד י ו ק בגילי" –

כמה שמחה בעיניים שלה, כמה אני שמחה וכבר אני מתקדמת וחושבת על  הרשימה.

רשימת הספרים שלי שאני בונה לעצמי מתוך רצון להכיר לה בשנים הקרובות.

ולמה בעצם?

מה ומי החליט שהספרים שאני/אנחנו קראנו טובים יותר, מרתקים יותר, מעניינים יותר,

"שווים" יותר מאלה הנכתבים היום?

תעלומת הביצה הענקית – נתי והדוד ביזלי

כבר ספרתי איך חפשתי את "תעלומת הביצה הענקית" כמעט שנתיים, ולא עלה בידי, עד שבועז כהן, שכן יקר ב'רשימות' חיבר אותי למישהו

שמצא לי אותו. ספר מקסים. בכזו שמחה באתי אליה איתו. היא לא רצתה. כתב קטן במיוחד, שפה ש"לא מדברים ככה היום אמא" – ואני התעקשתי.

זה לא קורה הרבה. בקשתי שתכבד את טעמי ואת בקשתי. אמרתי שתקרא שני פרקים ואם לא ימצא חן בעיניה שתפסיק – שקשה לי להאמין שספר

שכל כך אהבתי יהיה בעיניה משעמם וסתמי וש'תעשה כבוד' . התחילה ולא עזבה עד המילה האחרונה.

גם שמחתי שמצא חן בעיניה וגם, שוב עלתה השאלה – האם אני עושה נכון.

העובדה שאני גרתי על עץ המנגו בחצר בית הורי, עם כרית מתחת לטוסיק ואחת מאחורי הגב, קוראת ספרים. עוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד.

מי שזוכר אותי זוכר גבעול בלונדיני שרוע על הבטן, בחדר קוראת וקוראת וקוראת.

הילדה שהייתי, שעדיין, לא מחייבת את הילדה שלי. לא צריכה לחייב אותה –

א ב ל  מי שלא ראה את עיניה ועומק נשמתה כשהיא שומעת ספור, כמעט מיום הולדתה, לא יודע עונג מהו.

אין יום בימי חייה שלא קראו לה ספור. סיפורים.

אין אפשרות שהאדם הזה, הבת שלי לא תאהב לקרוא ספרים. לא בגללי, באמת שלא. בגללה.

בגלל מה שהיא. הילדה שאני מכירה כשה cool נח לרגע.

האם אני צריכה לתת לתרבות הטלוויזיה, ה "זה לא cool לקרוא ספרים" וה"יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגרר אליהם" להשפיע עליה יותר

מהדברים שאני חושבת ש'שווים'. עזבו שווים. עזבו חינוכי – זה בעיקר כ י ף.

אז החלטתי לא לוותר – לא לתת לדברים להיות או לא להיות מעצמם.

אלא לעזור להם להיות. אני קונה ספרים שאני מאמינה שיעניינו אותה ומניחה אותם ב מ ק ר ה על השולחן בסלון.

לא מצליח? היא מציצה ולא קוראת? אני מחליפה ספר. זכותה.

לא כל ספר שאני מרימה בחנות ומציצה על התקציר מאחור, מוצא חן בעיני, לא כל פונט מושך אותי להמשיך לקרוא – זכותה.

אבל אני ממשיכה. נזכרת באמצע ארוחת הערב בספר מ ד ל י ק שקראתי כשהייתי ילדה ומספרת אותו בכל אמצעי דרמטי אפשרי.

אני נכנסת איתה לחנויות ספרים יד שניה ומלמדת אותה לחטט. http://www.itamar-books.co.il/ – איתמר מוצא ספרים.

לא מכריחה. לא מחייבת. לא עושה עניין. בתקופות או ימים שאין חשק/כח לקרוא ממש, להתרכז, יש קומיקס מדליקים.

ואני רואה ברכה בעמלי. היא ילדה קוראת.

ועכשיו כשאני יודעת שהקריאה היא חלק פשוט ורגיל והכרחי בחייה, אני כמובן רוצה קצת יותר. רוצה להטוות קצת מהדרך. רק קצת.

http://knafaim.cet.ac.il/pages/main.asp

אתר 'כנפיים' הוא באמת וברצינות מקום מצויין –

החלק הזה של חייה הוא בידיה לחלוטין – אני רק מנסה, כמו בהרבה תחומים אחרים להשפיע, להראות, לחנוך.

אני רוצה לתת לה מתנה. מתנות. אני רוצה לתת לה מילים שיעשו לה מה שמילים יכולות לעשות. מה שסיפורים עושים.

שתתרגש, תתאהב, תפחד, תבין מה כן, תבין מה בשום אופן לא, תחכים, תצחק, תשתעשע, תתיאש, תלמד, תפנים, תתרגז, תתפלא, תחשוב,

תתפעם, תרגיש כמו, תרגיש לעולם לא, תבין, לא תבין, תלך לאיבוד, תמצא את מה שחיפשה, תרגיש

וכל אותם דברים מופלאים שמילים וסיפורים עושים לנו – את כל זה אני רוצה לתת לה.

ואני מנסה להכין לעצמי רשימה אהובה ורחוקה, סוג של סימני דרך של ה'עשרה' המוקדם.

היא בת אחת עשרה, עד נגיד…..שלוש עשרה/ארבע עשרה/חמש עשרה.

תכנית חומש אימהית קטנת מימדים.

וגם אם חלק קטן מהם יעבור בליבה ובנשמתה, יחרוץ זכרון, אני את שלי, כך אני מרגישה, עשיתי.

.

והיא? איה ממליצה על הספר הכי אהוב עליה בכל הזמנים –

"אלבי – ספור אבירים" –  מאת: יאיר לפיד

http://www.dafdaf.co.il/sipurimHamlatsotAtem.htm#go38

ואני?

לא על פי סדר חשיבות, השפעה או זמן קריאה. ככה אקלקטי, מהשרוול, אני מחפשת ומוצאת את ספרים של הילדה בת  האחת עשרה שהייתי:

אי הילדים

בת מונטסומה

נשים קטנות

הצבעוני השחור

אבא ארך רגליים

מחלקיים של כסף

מוכרי הסיגריות מככר שלשת הצלבים

מאה ילדים שלי

הילדה שנשארה לבד

המלך מתיא הראשון

אליס בארץ הפלאות

אי המטמון

הדיירים מאחורי השעון

לורד פונטלרוי הקטן

בן המלך והעני

נערות בחברה

האיש שגדל צפורים בתא הכלא שלו?

פוליאנה

ואין סוף וצריך לעצור וצריך לתת לה לגלות לבד.

אבל יש עוד כל כך הרבה וכל כך הרבה רצון לתת.

.