.
את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף
הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.
הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת
שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך
אמונה ואהבת אין סוף.
בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,
מתה. הנה הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.
.
מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:
לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם |להחליט על גורלם, על מותם.
צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף – ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –
ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.
על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.
בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.
אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.
ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.
והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.
הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.
ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.
אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,
הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.
.
לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.
זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.
גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.
היא נאלצה לבלות שלושה ימים בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא
איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר
לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.
היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים
לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.
היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.
אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה
ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.
כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.
.
מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.
מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה
של אשה, בת אדם, שזוהי בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,
שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,
ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.
בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,
ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.
מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?
יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,
אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר
על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..
אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.
מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?
מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי
שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק
ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.
מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?
אני חיה את חייה?
מי אנחנו, לעומתם,
אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם בוחרים,
בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?
על עצמינו? על געגועינו שיבואו?
על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?
איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?
את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?
ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה? כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?
נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?
לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?
אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,
האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.
.
דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.
הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.
בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.
חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,
כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.
החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,
מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.
אני כמובן חברה באגודת לילך .
אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,
שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.
זה עשוי להיות חשוב.
ולהבדיל אלפי וכו', אדי – ככה זה קל להצטרף – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.
וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:
מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..
ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.
.
.
בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.
.