ארכיון קטגוריה: ש א ל ו ת

מי אנחנו שלא נרשה להם # המתת חסד

 

.

את הפוסט הזה כתבתי מזמן ואני חוזרת אליו בכל פעם שמתגלה סיפור אנושי וקשה נוסף

הקשור במות חסד או בעצם בהעדרו.

הטריגר הראשון היה דר' קבורקיאן, המתת חסד ובלוג אחד קורע לב על בחורה ושמה ענת

שהייתה חולה, עיוורת, חרשת, מנותקת לאורך הרבה הרבה זמן אוהביה החזיקו בחיים מתוך

אמונה ואהבת אין סוף.

בארבעה ביוני 2011 הגיע מייל שענת סוףסוף נחה, פרשה מהמרוץ כותב מי שאהב אותה,

מתה. הנה  הבלוג של ועל ענת . יהיה זכרה ברוך. יהיה זכר הדוקטור ברוך, ובכלל.

.

מה שכתבתי כשדוקטור קבורקיאן שוחרר מהכלא:

לפני כחודשיים פרסמתי פוסט שעניינו אנשים, חולים סופניים וזכותם  |להחליט על גורלם, על מותם.

צוואה בחיים. כתבתי על היתקליף –  ככה הוא קורא לעצמו בבלוג שפתח והוא אוהב את ענת כל כך –

ענת החולה, החרשת, האילמת ועכשיו כנראה גם לא רואה.

על פי המעט שכתב מאז, מצבה של ענת הולך ורע.

בפעם האחרונה שכתב הוא סיפר שענת "נעלמה". שאף אחד לא מצליח לתקשר איתה, אפילו לא הוא.

אפילו לא את המעט שנתנה מעצמה עד עכשיו. הסימנים הקטנים שהוא ידע לפרש, אפילו הם נעלמו.

ענת "נעלמה" והוא לא יודע לאן.

והוא מספר שענת חתמה על צוואה בחיים לפני כשלוש שנים, ואיך הוא מפרש את רצונה היום.

הוא מנסה להסביר את המושג "חיים" מול ענת ומצבה.

ואני חושבת עליה ועליו ועליהם הרבה בכל הימים שעברו.

אמר דר' קבורקיאן: "זו צריכה להיות הזכות האנושית הבסיסית ביותר בין החולה,

הרופא, המשפחה ואלוהים" ואני כל כך מסכימה איתו.

.

לפני הרבה שנים, כבר עברו מאז הרבה שנים, חייתה אישה אחת. מבוגרת, תכף נוגעת בתשעים.

זקופה, צלולה, חריפה, יפה, חזקה, עקשנית, דעתנית, אהובה מאד ומקסימה מאין כמוה.

גופה לעומתה כשל. הוא היה חולה מאד, חלש ועייף עד מאד.

היא נאלצה לבלות שלושה ימים  בשבוע בבית חולים, כל שבוע. וביתר הימים, חולשת גופה לא

איפשרה לה חיים פשוטים וטובים כפי שרצתה ואהבה. טיול קטן בגינה היווה מאמץ, קריאת ספר

לזמן ממושך יחסית עייף אותה מאד, וגם לדבר היה מעייף. והיא בחרה.

היא הפסיקה, על דעת עצמה, בלי לספר לאיש, לקחת את התרופות והטיפולים שהיו חיוניים

לתפקודה, החזיקה מעמד יום וחצי, הלכה לישון במקום רחוק, ולא התעוררה.

היא הייתה אשת סודי , הכוח של חיי ואהבתי אותה אהבה גדולה באמת.

אני שמחה שעלה בידיה לסיים את חייה כפי שבחרה

ומודה לה מקרב לב שלא ביקשה ממני לעזור לה.

כי האמת? אין לי מושג מה הייתי עונה לה אם הייתה מבקשת.

.

מתוך אמונותי ועקרונותי – התיאורטיים יש לזכור – אני חושבת ואפילו מאמינה שהייתי מסכימה.

מתוך אהבה, הבנה וידיעה עמוקה שלא מדובר בגחמה, דכאון, טרוף מערכות זמני, אלא דעה צלולה

של אשה, בת אדם, שזוהי  בחירתה האמיתית. שהיא מבינה שמצבו של גופה אינו יכול להשתפר,

שמצבה הרפואי רק ילך וידרדר, מבינה שבגידת גופה היא סופית,

ומבחינתה, והחיים שהיא חיה בלתי נסבלים.

בגלל צלילותה המוחלטת ורצונה מאז ומתמיד לשמור על כבודה ועל עצמאותה הייתי אני מאמינה,

ועודי, מכבדת את רצונה. בלי קשר לאהבה. בלי קשר לעצב.

מי אני ומה זכותי לכפות את דעתי ו/או רצוני עליה?

יכולתי לו הייתי מגיעה לסיטואציה הקשה והתיאורטית ההיא, בקשתה לעזרה במימוש, לדבר איתה,

אליה, אל ליבה. הייתי מנסה, אני חושבת, לנסות לשכנע, לפרוט על מיתרי הרחמים והאהבה, לספר

על געגועים גדולים שיבואו – והם אכן באים – על האהבה גדולה שאוהבים אותה, ועל מה לא…..

אבל שם היו מגיעים טיעוני לסופם.

מי אני, מי אנחנו לעומתה כשמדובר בחייה?

מי אני שאספר לה על הרגעים הקטנים שהיא יכולה לחוות, על נכדים שגדלים, נינים שנולדים, ערבי

שבת וחגיגות משפחתיות, כשחייה נעים מבית החולים לחדרה וחזרה? מי אני שאחליט שזה מספיק

ומספק לחיות את חייך למען רגעים בודדים של מסיבות משפחתיות בתוך מרוץ החיים של כולנו.

מי אני שאנסה להסביר לה שחייה נעימים, נוחים וטובים כשהיא מרגישה אחרת? אני היא?

אני חיה את חייה?

מי אנחנו, לעומתם,

אלה הבוחרים בלב שקט, ראש צלול וגוף מיוסר וחסר אונים לסיים את חייהם כפי ש ה ם  בוחרים,

בדרך הניראת להם נכונה? על מי נבקש רחמים?

על עצמינו? על געגועינו שיבואו?

על החסך והחסרון שנרגיש כשהם, יגיעו לשקט ולשלווה ולגוף הרגוע מכאבים?

איזו זכות יש לנו לבקש מהם להמשיך לסבול עבורינו?

את המתנה הגדולה מכולן עלינו להיות מסוגלים לתת לאהובים עלינו אם יבקשו, לא?

ועדיין, אם הייתה מבקשת…מה הייתי עושה? מאכזבת אותה?  כועסת עליה שהיא מעזה לבקש?

נותנת לה את המתנה הכי גדולה שיכלה לבקש, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת?

לוותר עליה ממקום שמציב אותה לפני? שמכבד את רצונה, אותה?

אני מודה לה, הרבה פעמים בחיי היומיום שלי, על שלא ביקשה. שמנעה ממני את המלחמה הפנימית,

האידיאולוגית הקשה הזו. את רגע האמת. עקרונות מול מציאות. תיאוריה מול מעשה.

.

דר' קבורקיאן לא הרג " במו ידיו" את חוליו הסופניים כשבקשו את עזרתו למות.

הוא תכנן ובנה מתקן שלאחר שלחץ החולה על כפתור במו ידיו, הוזרקה לגופו תרופה שהביאה למותו.

בעיני זוהי פעולה הכרוכה באצילות נפש ואהבת אדם.

חוק "החולה הנוטה למות" נכנס אשתקד לתוקף בישראל. החוק מאפשר לחולים שהוגדרו סופניים,

כאלה שנשארו להם שישה חודשים לחיות או פחות לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים.

החוק אוסר להפסיק טיפול רפואי רצוף, אך מאפשר לרופאים להימנע מלתת טיפול או לחדשו,

מבלי שיואשמו בהריגה. עם זאת, החוק עדיין אינו מיושם.

אני כמובן חברה באגודת לילך .

אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש בשרותיה האנושיים והטובים,

שמחה שהיא קיימת ודוחקת בכם לחתום על צוואה בחיים דרכה או בדרך אחרת.

זה עשוי להיות חשוב.

ולהבדיל אלפי וכו',  אדי – ככה זה קל להצטרף  – כי גם צד כזה יש למוות, כבר הרבה מאד שנים.

וכמו במקרה, או שלא, גם זה קורה היום:

מספיד אורי אבנרי את אשתו רחל אחרי שכיבד את רצונה ובקש מרופאיה…..

ועדכון באוגוסט 2011 עדי טלמור, איש גלי צהל  בחר לסיים את חייו בעזרת ארגון המתת חסד.

.Aya's hands 2000 1

.

בריאות. אריכות ימים. חמסה. טפוטפוטפו. אהבה. אושר. בריאות.

.

 

הרהור פוסט צונאמי

.

.

יש מקום לעוד אדם אחד בלבד בצוללת שתמלט אתכם למקום מפלט,

שני אנשים שאת/ה מכיר/ה היטב עומדים שם בחוץ, והכוח בידך להחליט.

בן זוגך או אבא של הבת שלך? בת זוגך או אמא של ילדיך?

בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

לולו לא רואה

.

.

לולו לא רואה.

אני חושדת כבר יומיים שלושה ועכשיו אני יודעת.

בעין אחת היא היא לא רואה כבר כמעט שנתיים מאיזו תאונת קפיצה שעשתה,

זה לקח זמן להתרגל, כי אסטטית העין העיוורת לבנה ומכוערת,

אבל התרגלנו.

ואתמול השניה. אני חושבת שמאתמול.

.

פתאום ראיתי שהיא מביטה במשהו על הרצפה באופן מוזר…והיום כבר נפנפתי מולה פילים

והיא לא הגיבה. מיד צלצלתי לעינת גם בת דודה וגם וווטרינרית מופלאה וקשובה ורגועה והיא לא ענתה,

אז מיד צלצלתי למיכל ואיתי – שכנים. גם נחמדים וגם וטרינרים מה צריך יותר מזה בבית עם חיות…..

בואי. איתי פנוי. אז באתי, בטח באתי.

איתי אמר שהוא כמעט בטוח שזו לא העין, אלא משהו ניאורולוגי –

בשתיים נהיה אצל הוטרינרית עינים המומחית בנווה מונוסון.

ובינתיים, השאלות. השאלה.

הסיוט הגדול שלי, הפחד הקמאי, השחור, המסוייט שלי הוא להיות עיוורת.

הכל קחו ממני ומגופי רק לא את הראיה. ככה אני מרגישה מאז ומעולם.

יש לי מכתב בבית המבקש ממי שאוהב אותי שאם אתעוור אז אנא…

ואני מתכוונת, עדיין, ברצינות וכוונה לכל מילה שם. ככה אני מרגישה.

ועכשיו לולו.

ונניח, נניח שהיא באמת עיוורת. חד וחלק לא רואה, בלי אפשרות לניתוח וראיה, אפילו חלקית,

נניח שהיא עיוורת ממש, מה אז? אז מה אני עושה?

אני חתומה ב"לילך" כמובן, ולגמרי בעד המתת חסד.

תומכת בזכותו של אדם למות בכבוד.

ומקווה שבסוף ימי יהיו לי ימים טובים וכבוד עצמי,

ואם ימנע ממני, שיהיו סביבי אנשים אוהבים ואמיצים שיקשיבו לי בכבוד ואהבה.

ועכשיו לולו.

איתי הוטרינר אומר שמבחינתו, לכלבים יש חיים טובים גם כשהם עיוורים:

אוכל, שתיה, אהבה, זה מה שהם צריכים הוא אמר לי הבוקר.

בית שהיא מכירה, אוכל, ריחות ואהבה.

ומה עם אחות/חתולה ומשחקי מחבואים, מה עם חגבים ודשא ברוח?

מה עם ריצה חופשית בדשא עם שער מתנפנף ונחיריים מתרחבים?

מה אם ל ר א ו ת?

אין איש שישכנע אותי שלי יכולים להיות חיים טובים בלי לראות.

אני לא ניתנת לשכנוע בנושא הזה כשזה נוגע אלי.

אבל לולו היא לא אני.  לולו היא כלבונת. לא אדם שאפשר לשאול ולברר את רצונו.

והשאלה שאני שואלת את עצמי קשורה ללולו הכלבה האהובה, המעצבנת – אין נביחה צורמת

יותר מזו שלה – ניג'סית מקסימה ומנחמת ולא אלי. זה לא עלי, זה עליה.

מה טוב לה?

איך אני יכולה לדעת מה לולו רוצה?

איך אני יכולה להחליט עבורה על חייה עכשיו?

לא כואב לה.

היא מבולבלת, חוששת, דרוכה מאד הבלונדה הזקנה שלי.

יקח לה כמה ימים והיא בטח תסתגל …איך יודעים מה זה להסתגל?

אז היא לא תתקל ברהיטים, אז מה?

עדיין כל רחש, רעש, צלצול יקפיץ אותה, דרוכה להגן ו…עיוורת.

זה לא עלי. עלינו. מה פתאום, זה על לולו שלי. שלנו.

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

חזרנו ממומחית העינים. בינתיים היא עיוורת לגמרי.

בעוד שבוע נדע אם אפשר להחזיר לה ראיה, אפילו חלקית, בעין הבריאה.

חדשות יותר טובות מלא חדשות בכלל.

בינתיים השאלה היפוטטית, מוסרית, תיאורטית

אבל לרגע לא פחות ממפחידה.

הסנגורית וגואל רצון

 

 

נכון שעל פניו העובדה שכוכי מרדכי, דווקא היא – אישה שרחשתי לה הרבה כבוד ואמפטיה אז,

בפרשת בעלה דאז. כשהבינה במה חטא בעלה, הבינה שגבר כזה לא ראוי בעיניה, ועם כל

הלבטים, עקרונות, ילד קטן, חיילת צעירה שנישאה לאלוף סמכותי, עשתה מה שהיה נכון

בעיניה עקרונית, מה שראוי, ועם כל הקושי והמחיר עזבה אותו –  

נכון שבחירתה להגן על גואל רצון מעלה תמיהה?

האשה שעזבה את בעלה כשהורשע במעשה מגונה בכפייה בקצינה ששרתה בלשכתו כשהיה אלוף

פיקוד צפון, ומעשה מגונה בפעילה פוליטית כשהיה שר הבטחון, בוחרת כעורכת דין פלילית

להגן על גבר שכל ההאשמות נגדו משיקות וחמורות הרבה יותר כמובן, אבל באופיין הבסיסי דומות.

יחס של גבר דומיננטי לנשים שפוטות, כפופות, משרתות איך שלא נקרא לזה.

גואל רצון, חשוד – אני זוכרת שחף מפשע עד ש – אבל חשוד בהאשמות רבות כגון:

ניצול נשותיו וילדיו ובעבירות על חוק העבדות ובשורה של עבירות מין, תקיפה וניצול.

עו'ד כוכי מרדכי, שתפעל תחת הסנגורית הבכירה שלומציון גבאי מהסנגוריה הציבורית אמרה:

"זה בהחלט לא תיק פשוט, אבל אני מאמינה שבמשפט הרבה מהאישומים שבו יירדו לכדי כלום",

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/041/652.html

 

 

אני לא באמת יכולה להביע את הרגשתי במילים מדוייקות, אבל זה מוזר בעיני.

 

מי עושה לי את זה ולמה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שאלה שמעולם לא שאלתי

 

 

שאלה שמעולם לא שאלתי או נשאלתי עד אתמול בשעת לילה מאוחרת.

 

היא טריקית. יותר רצינית ומעמידה אותך מול עצמך וחייך ורצונותיך מכפי שזה מרגיש ברגע הראשון.

 

נסו והווכחו :)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תעלומה

.

.

– אני לא מוכנה שתגידי לי מילה …

– על מה מותק?

– על העובדה שאני יחפה..

– למה? את יחפה?

– כן ולא באשמתי

– כלומר?

– כלומר שתמו גרבי

– כלומר…?

– כלומר אמא יקרה שאין לי גרביים!

– בארגז כביסה?

– לא.

– במייבש? בסל התכלת שליד המייבש?

– לא.

– במגירות שלי?

– לא.

– אצל אבא?

– לא. אמא אין לי גרביים יותר.

– גם לי לא.

– א מ א

– מה?

– מה יהיה? לאן הן נעלמות כל הזמן?

– בואי, הגיע זמן תחקיר

אספנו את כל הבודדות בבית. ממגירות עלומות, שקיות ניילון שכוחות, פינות אפלות, מדפי ספרים,

מתחת למזרונים ובתוך ערסל מקופל, כל הבודדות כונסו בשבת סגרירית – אם כי פחות סוערת מציפיות

הבית הזה שהתכונן לסערה כמעט כמו לסוף העולם – לכביסה, מסדר זיהוי, מיון ומסקנות:

ארבעים ושמונה גרביים בודדות. אין לי מושג. באמת שלא אין-הגענו-למספר-הזה  נזרקו על השטיח

בעלת עניין נדרשה למיון ראשוני,

והתוצאה הסופית:

נ.ב. אלה ממשיכות להוות תעלומה

כמה זה יקח? חודש? חודשיים?….

אם הייתם יכולים להצביע שוב….

 

 

 

בעקבות שיחה ארוכה וסוערת,

בטחון שרבים היו מצביעים אחרת אם היו חוזים את התוצאות,

והתערבות קטנה גם:

 

אם הייתם יכולים להצביע שוב, הייתם משנים את הצבעתכם?

 

אם כן, ממי למי?

מעשה נבון, יצחק?

 

 

      "צ ר י ך להעניק חנינה לנעמי בלומנטל, ששכלה את בעלה לפני כשבועיים,
       ו ל א לשלוח אותה לכלא" – כך קורא נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון,
       במכתב ששלח לממלאת מקום הנשיא, דליה איציק.
       התערבותי – הוא כותב – קריאה להפעלת מידת חסד ורחמים כלפי נעמי,
       ו ל א  ה ת ע ר ב ו ת בהחלטת בית המשפט.

       "איני בא לערער על פסיקת בית המשפט"

      במכתב ששלח נבון ללשכתה של איציק כתב: "כמי שכיהן כנשיא המדינה
      ודן במתן חנינות והקלות בעונש, אני סבור כי הגברת בלומנטל ראויה 
      ל ה ק ל ה בעונשה, תוך ביטול המאסר בפועל שנגזר עליה, ולאפשר לה
      לרצותו בעבודות שירות, רצוי לתקופה קצרה יותר. 

      חסד זה אף יתקבל בברכה על ידי רוב הציבור". 

     בנוסף כתב הנשיא לשעבר: "אינני בא ל ע ר ע ר על פסיקת בתי המשפט
     בעניינה של גברת בלומנטל, שיש לראותה כמשקפת הדין וגם לא על
     החיוניות של המאבק בשחיתות, בוודאי לא כעת. אלא שהסמכות של נשיא
     המדינה לחון מי שנקבעו על  ידי בתי המשפט כעבריינים או להקל בעונשם
     מופעלת, כידוע, משיקולים אנושיים  של חסד.
     בלומנטל ראויה לחסד שיפטור אותה מישיבה בכלא".

    כזכור, בלומנטל הורשעה בעבירות של שוחד בפרשת "סיטי טאוור"
    ונידונה ל-8  חודשי מאסר בפועל. בלומנטל ערערה לבית המשפט
    המחוזי בתל-אביב על הרשעתה. השופטים בבית המשפט המחוזי
    דחו את הערעור.

 

   ואני, לא מצליחה להחליט –

   כבוד נשיא המדינה לשעבר, מר יצחק נבון אומר דברים והיפוכם –
   ומשתמש בדרך מרומזת בנסיונו כנשיא מול חוסר נסיונה של הממלאת
   מקום – אני הייתי שם, אני מבין, אני במקומך…מקל בעונשה.
   הוא לא בא להקל ראש במלחמה החשובה בשחיתות, א ב ל…..
   הוא לא מתערב בהחלטת בית המשפט א ב ל…..
   הוא, שהיה נשיא, משתמש בכל כובד משקלו מעמדו בעבר כדי לרמוז
   ולהגיד שלשיקולו, נשיא לשעבר היא ראויה להקלה בעונשה. ובנוסף,
   לא רק שהוא מבקש להחליף מאסר בעבודות שרות,הוא גם מבקש
   לקצר את זמן עבודות השרות.

   הגברת בלומנטל התאלמנה בשבוע האחרון לאחר מה שמצטייר
   כשנים ארוכות וטובות של נישואים טובים ושותפות גורל. יצחק נבון מאמין
   שלצערה העכשווי ואובדנה האישי הכבד יש משקל בהחלטת ממלאת
   מקום הנשיא אם להקל בעונשה.

   אין בי רצון גדול לראות את נעמי בלומנטל פטורה מבצוע גזר דינה. 
   וגם לא שמחה לאיד ורצון חסר פשרות לראות את אותה בכלא,
   היותה חברת כנסת בזמן בצוע העבירה ואשת ציבור מגביר את התובנה
   שדווקא היא חייבת לשלם את מחיר פשעה כפי שקבע בית המשפט ואסור
   להקל בעונשה
   א ב ל 
   אני גם חושבת שעבירת השחיתות שלה הייתה כל כך עלובה בקטנותה, 
   אני בטוחה שאפשר במחי גוגל אחד וחיטוט קטן בזכרון הקולקטיבי שלנו
   למצוא עשרות ומאות מקרי שחיתות גדולים ומזעזעים פי אלפי מונים מזה
   שלה, חלקם פורסמו וחלקם לא, שקשורים בהם אנשים, חלקם מקושרים /
   חברים למפלגתה, למנהיגיה ולמקורבי מנהיגיה והם לא יגיעו אפילו לכדי
   חקירה במשטרה שלא נדבר על העמדה לדין.
   לא חלילה שחומרת מעשיהם מקטינה מחומרת מעשיה של ח'כ בלומנטל.
   ובנוסף, כפי שהעיר ערן בילינסקי בתגובה, עיקר אשמתה הוא על שיבוש
   הליכי משפט, עבירה חמורה. רק יהירות, שחיתות מושרשת ותחושת
   ההכל מותר לי יכולה להוביל אדם לנסות לשבש הליכי משפט.

   ועדיין אני לא שמחה לאידה.

   האם האמפטיה הנשית? האלמנות הטריה?

   ההבנה שהיא הייתה דגיג קטן ומושחת באוקיינוס של כרישים מושחתים?

   האם מסע הרחמים הנערך לה בימים אלה, מצליח?

   האם אני פתי?

   סאקרית רגשית שנופלת למלכודת מניפולטיבית ברורה?

   למסע מתוכנן ומנוהל כיאות בתקשורת?

   אני מאמינה שאני לא נופלת במלכודות וספינים רגשיים ברורים כל כך.

   אני באמת מנסה להחליט מה אני חושבת צריך לעשות עם נעמי בלומנטל.

  

   ואני גם, ובעיקר חושבת על כל אותם אנשים שהסתבכו במעשי פשע / 

   שחיתות / עבירות קטנות שאין להם חברים כבדי מעמד ועבר שיצאו

   להגנתם באופן כל כך פומבי וגורף, כאלה שלא ויקבלו כותרות ראשיות

   בעיתונים, ואני מוצאת עצמי כועסת. 

   א ב ל , אם יש לה חברים טובים שיכולים לנסות לעזור ולהשפיע,

   ובוחרים לעזור לה ולא בדרכים נסתרות ומאחורי דלתות השלטון, אלא באופן

   פתוח וגלוי, אנחנו צריכים להחזיק את החברות הזו נגדה?

   היא 'אשמה' בחבריה?

   ואם אני הייתי יכולה לעזור לחבר/ה בצרה, לא הייתי עוזרת?

   הייתי.

   א ב ל אני מעולם לא הייתי כבוד נשיא/ת המדינה, ואם לשפוט על פי זה

   האחרון, לא הייתי רוצה להתקרב ללשכתו, חוץ מאולי להרים את הברך שלי 

   בכל הכח, ממש בכל הכח. אבל זה כבר סיפור נשיאותי אחר.

 

   נעמי בלומנטל – צריכה ללכת לכלא כי בית המשפט דחה את עירעורה

   וגזר את דינה בגין נתינת שוחד ושבוש הליכי משפט, בתור חברת כנסת

   היא ביזתה את מעמדה ומעלה באמון בוחריה, האם היא צריכה להכנס

   לכלא ולרצות את עונשה או שאפשר להתחשב בגילה, מצבה, הנורמות

   במדינת ישראל וההשפלה הפומבית שעברה בשנתיים האחרונות? –

   קשה לי להחליט. 

 

צוואה בחיים – קישור לבלוג, אשה וגבר

תיאור הבלוג
ענת, אשה צעירה החולה במחלה קשה ונדירה, משותקת ברוב גופה, חרשת ואילמת, היא הגיבורה של הסיפור הזה. אני (גבר בריא לגמרי), בן זוגה, חברה לחיים, אספר אותו מנקודת מבטי: עבר, הווה ועתיד. זה סיפור על הדרדרות גופנית איומה – ועל התפתחות נפשית מופלאה; על מאבק בגורל – ועל ההשלמה עימו; על כמיהה למוות – ועל האחיזה הבלתי מתפשרת בחיים. זה סיפור על אהבה אחת ששורדת למרות – ואולי בזכות – כל הקשיים. זה הסיפור של החיים שלנו. 

*              *              *

הבוקר קבלתי הודעה על עדכון בבלוג שלו –  אביבה כבר סיפרה עליו פעם.

גולש/ת יקר/ה! התפרסמה רשומה חדשה בבלוג: "החיים שלי עם ענת".
כותרת הרשומה: "צוואה בחיים"-

 מתוך הפוסט:

 

   לפני שנים ענת חתמה על "צוואה בחיים".
המסמך הזה מגדיר כך וכך תנאים, שאם יתממשו,
היא קובעת שהיא לא מעוניינת בהארכה מלאכותית
של חייה. המסמך הזה מוזכר בימים האחרונים אצלנו,
ולא בכדי. נראה שאי אפשר יהיה לקבל מענת את
רצונה העדכני, או לפחות שזה יהיה מאד קשה.

   בכל זאת אני מזכיר לכל מי ששואל, שענת אמרה לי
לפני שבועיים שלושה, ערב אחד, "אני לא רוצה למות".
זה מבחינתי רצונה העכשווי. 

זוהי הצוואה בחיים שלי.
חתמתי עליה לפני כמעט עשר שנים – באגודת לילך –
זמן קצר אחרי שאשה אהובה עלי, מבוגרת מאד ואמיצת לב מתה.
הלכה מאיתנו בצלילות דעת, גוף חולה ושלוות נפש.
היא הייתה חברה ב"לילך" – כשהתחילו התהיות שלה עם עצמה ומולי,
על מה יהיה וכמה, היא לא רוצה ליפול ולההפך לנטל בזקנתה –
בלי קשר למחלות ספציפיות, אלא מתוך הבנה שבזקנה מאוחרת מאד
יש סיכוי למצבים רפואיים קיצוניים –
היא לא רוצה להפוך לנטל.
איזה נטל? מי נטל? – רק אהבה הייתה לה מכולם.
רק לאהוב, לעזור ולשמוח איתה, לשמח אותה בזקנתה כמה שאפשר –
אבל היא. הדור שרצה לבד. שלא יכול היה להשען על איש. שחייב היה להחליט
ולבצע לבדו רצתה להחליט לבד. אז מצאתי לה את "לילך" והיא חתמה.
בשמחה גדולה באמת. זה היה יום שמח מאד בשבילה כשחתמנו על הטפסים.
היא רצתה לדעת, בוודאות, בלי להסתמך על הבטחות של אנשים האוהבים
אותה ומסכימים איתה ואז, ברגעים הקריטיים, הרצון ש ל ה ם  להאחז בחייה,
והאהבה, והאינסטינקט והפחד יובילו אותם לשכוח לרגע ולהגיד לרופאים שכן,
תשמרו עליה בחיים. בטח תנשימו, תחיו, תשמרו עליה בחיים –
היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא לא תהיה מסוגלת להביע את רצונה באופן
הברור והאחראי שהייתה רגילה בו כל חייה. היא לא הייתה מוכנה שרצונה
ואחריותה היא לא יהיו הגורם היחיד שיקבע איך ועד מתי.
לכן חתמה על צוואתה בחיים.
מסמך עליו חתמה מתוך הכרה מלאה ורצון צלול.
לא להאריך את חייה כשהפרמטריים הרפואיים מראים בברור שהיא לעולם כבר
לא תחיה את חייה כרצונה, כראות עיניה, וכאן היא נותנת הוראה ברורה.
לא להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים.
לאפשר לה למות – זה מה שזה אומר.

קובעת בקול צלול וחתימת יד החלטית שהיא המחליטה ה ב ל ע ד י ת על חייה.
וכן, גם על מותה.

זוהי כמובן גם צוואתי ורצוני הברור והמוצהר, נכדתה.
ואני קוראת את המילים של היתקליף, הגבר שאוהב את ענת, היתקליף :)  –
אני קוראת אותו כבר הרבה מאד זמן, לעתים רחוקות כותבת לו והרבה יותר
פעמים חושבת על המילים שלו. של ענת. על החיים שלו. וכמובן על חייה.
תוהה מהיכן הוא שואב את הכח.
הוא כותב שממנה, מענת –
ומהסיפורים והתיאורים שלו וגם ממה שרואים בקישורים ובעבר היא אכן אשה
מדהימה. עם כוחות נפש שאני לא מכירה ואחיזה מופלאה בחיים –

אני חושבת פתאם, תוך כדי כתיבה איך חשבתי ותכננתי לכתוב פוסט ירוק
אחרי פוסט יום השואה. מתוך אינסטינקט השרדות זה מה שבער בעצמותי –
אקולוגיה – בחירה ואחריות על החיים שלנו –
והנה, הפתעתי את עצמי ומה שאני כותבת עליו הוא אכן בחירה בחיים שלנו,
אבל מזוית אחרת, הפוכה. ממקום כל כך אחר – או אולי לא?

כי בחירה היא בחירה.
כי האחריות שלי על חיי היא באמת רק שלי.
וכך גם האחריות שלי על איכותם, על שווים. בעיני. רק בעיני.

אני אדם שוחר חיים –
אבל
ההבנה שיש להם סוף היא לא מחשבה מפחידה ובלתי אפשרית בעיני.

ומה חושבת עכשיו ענת של היתקליף?
מתוך השקט שהיא מכירה מגיל 13 מאז שאיבדה את שמיעתה,
מחושך הכמעט מוחלט בעיניה, גופה המשותק והנשימות שהמכונה מאפשרת
לה לנשום –
מה חושבת ענת שכבר כנראה לא יכולה להגיד מה היא רוצה?
לא מסוגלת להביע בצלילות ואחריות את רצונה?
מה רוצה ענת?

האם האחיזה שהגבר שלה, היתקליף אוחז עבורה בחייה מדוייקת?
האם הצוואה בחיים שחתמה עליה בצלילות הדעת לא מחייבת אותו היום?
האם מה שאמרה לו לפני שלושה שבועות, בדרך בה הם מתקשרים,
כשהיא חרשת, כמעט עיוורת  ולמעשה, על פי עדותו, ממש מנותקת –
שהיא לא רוצה למות – מבטלת את מה שהיה רצונה הצלול והאחראי?

ציטוט מהבלוג:

אנשים שואלים אותי מה יהיה אם היא תאבד את
הכרתה, ולא תתעורר. מבחינת המסמך שחתמה עליו
לפני שלוש שנים, זוהי הצדקה לחסל אותה. מבחינתי,
שום דבר לא יכול להצדיק את זה. אני למדתי מענת
לכבד את החיים מעל הכל, יהיה תוכנם אשר יהיה.
את זה למדתי אחרי שהמסמך ההוא נחתם.
למדתי שלא משנה מה מצבך הגופני, לא משנה מה
את עושה בשעות החיים שלך, לא משנה מה את משיגה,
מה את מייצרת, איך את מבלה.
גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.
זו בשבילי צוואתה בחיים של ענת.

 

ואני מנסה להבין איך הוא למד, הגבר של ענת שזוהי צוואתה החדשה –
המדוייקת יותר לדעתו מזו שענת חתמה עליה בצלילות דעת –
מהשלוש שנים האחרונות בהן נאחזה בחיים?
ותיקשרה, וחייכה לילד שלה כשבא לבקר, ותיקשרה בדרכה עם חברה
שתיים, והביעה את רצונה, ובחרה מה ללבוש כל בוקר – הוא כותב כל
כך נודע ללב, איך היא בחרה מה ללבוש כל בוקר – וחיה את חייה
ונאחזה. ואני חושבת שמהאחזותה בחיים מאמין היתקליף שצוואתה
השתנתה –
ואני…בלב רועד ופחד גדול והרבה יראת כבוד…
לא יודעת אם הוא צודק –
ואני בודאי לא מאמינה במילים האומרות:
לא משנה מה את עושה בשעות החיים שלך. מה את מייצרת.
איך את מבלה.גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.

מה רוצה אמא של ענת?
ואיך הרשומה הזו מתכתבת עם השואה –
אתמול, עשרות ומאות אלפים מעידים שנאחזו בחיים בכל מחיר –
אין לי מושג.

אני מסיימת את הרשומה הזו בדחילו ורחימו –
בהיסוסים גדולים, חמלה רבה, בעיקר על היתקליף  – והילד של
ענת ואמה שאין לי כלים לנסות להבין מה עובר עליה בשנים האלה –
אני מסיימת אותו בהכרה שאין בי שום יכולת להבין ולתאר ולנסות
להבין את החיים ומהלכם בדירה ההיא, אצל הגבר הזה בשנים
האחרונות – ואני מביעה את דעתי ההפוכה לו מתוך אהבה חיים
גדולה אבל לא בכל מחיר. עד המחיר שכל אחד קובע עבור עצמו.

אני מאחלת לך, היתקליף יקר הרבה אהבה בחייך –
אני מאחלת לך שמחה. אני מאחלת לך שהשנים עם ענת וההכרות
איתה ימשיכו להעשיר אותך תמיד ולשמח אותך :) –
אני שולחת לענת הרבה הרבה אהבה ואני מקווה שמעט יעבור אליה.
אני חושבת עליה הרבה –

אני שולחת לכם ואתכם לסרט. סרט של ענת –

מ ק ס י מ ה.   י פ י פ י ה.    ג י ב ו ר ה.

 

 

 

 

 
היתקליף מעדכן – 23 יוני 2007 –

ש א ל ה. גם מ ו ס ר י ת, גם מ ש פ ט י ת.

 

 

 

האם פורץ שחודר לבית זקנה ערירית, כופת אותה ושודד את חסכונותיה

האחרונים עונשו שווה לעונשו של פורץ שחודר לבית מפואר בשכונה עשירה,

כופת לכסא את בעל הבית הצעיר ולוקח את תכולת הכספת?

 

 האם למי שאונס באכזריות ואלימות מגיע עונש כבד

יותר מלאדם האונס באיומים, כפיה ושמוש ביתרונו / כוחו הפיזי?

 

האם למי שמענה את קורבנו לפני שהוא הורג אותו

מגיע עונש כבד יותר מלרוצח שרצח את קורבנו במהירות?