תקריב

נכון שעל פניו העובדה שכוכי מרדכי, דווקא היא – אישה שרחשתי לה הרבה כבוד ואמפטיה אז,

בפרשת בעלה דאז. כשהבינה במה חטא בעלה, הבינה שגבר כזה לא ראוי בעיניה, ועם כל

הלבטים, עקרונות, ילד קטן, חיילת צעירה שנישאה לאלוף סמכותי, עשתה מה שהיה נכון

בעיניה עקרונית, מה שראוי, ועם כל הקושי והמחיר עזבה אותו –  

נכון שבחירתה להגן על גואל רצון מעלה תמיהה?

האשה שעזבה את בעלה כשהורשע במעשה מגונה בכפייה בקצינה ששרתה בלשכתו כשהיה אלוף

פיקוד צפון, ומעשה מגונה בפעילה פוליטית כשהיה שר הבטחון, בוחרת כעורכת דין פלילית

להגן על גבר שכל ההאשמות נגדו משיקות וחמורות הרבה יותר כמובן, אבל באופיין הבסיסי דומות.

יחס של גבר דומיננטי לנשים שפוטות, כפופות, משרתות איך שלא נקרא לזה.

גואל רצון, חשוד – אני זוכרת שחף מפשע עד ש – אבל חשוד בהאשמות רבות כגון:

ניצול נשותיו וילדיו ובעבירות על חוק העבדות ובשורה של עבירות מין, תקיפה וניצול.

עו'ד כוכי מרדכי, שתפעל תחת הסנגורית הבכירה שלומציון גבאי מהסנגוריה הציבורית אמרה:

"זה בהחלט לא תיק פשוט, אבל אני מאמינה שבמשפט הרבה מהאישומים שבו יירדו לכדי כלום",

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/041/652.html

אני לא באמת יכולה להביע את הרגשתי במילים מדוייקות, אבל זה מוזר בעיני.

שאלה שמעולם לא שאלתי או נשאלתי עד אתמול בשעת לילה מאוחרת.

היא טריקית. יותר רצינית ומעמידה אותך מול עצמך וחייך ורצונותיך מכפי שזה מרגיש ברגע הראשון.

נסו והווכחו :)

בעקבות שיחה ארוכה וסוערת,

בטחון שרבים היו מצביעים אחרת אם היו חוזים את התוצאות,

והתערבות קטנה גם:

אם הייתם יכולים להצביע שוב, הייתם משנים את הצבעתכם?

אם כן, ממי למי?

הבוקר קבלתי הודעה על עדכון בבלוג שלו –  אביבה כבר סיפרה עליו פעם.

גולש/ת יקר/ה! התפרסמה רשומה חדשה בבלוג: "החיים שלי עם ענת".
כותרת הרשומה: "צוואה בחיים"-

 מתוך הפוסט:

   לפני שנים ענת חתמה על "צוואה בחיים".
המסמך הזה מגדיר כך וכך תנאים, שאם יתממשו,
היא קובעת שהיא לא מעוניינת בהארכה מלאכותית
של חייה. המסמך הזה מוזכר בימים האחרונים אצלנו,
ולא בכדי. נראה שאי אפשר יהיה לקבל מענת את
רצונה העדכני, או לפחות שזה יהיה מאד קשה.

   בכל זאת אני מזכיר לכל מי ששואל, שענת אמרה לי
לפני שבועיים שלושה, ערב אחד, "אני לא רוצה למות".
זה מבחינתי רצונה העכשווי. 

זוהי הצוואה בחיים שלי.
חתמתי עליה לפני כמעט עשר שנים – באגודת לילך –
זמן קצר אחרי שאשה אהובה עלי, מבוגרת מאד ואמיצת לב מתה.
הלכה מאיתנו בצלילות דעת, גוף חולה ושלוות נפש.
היא הייתה חברה ב"לילך" – כשהתחילו התהיות שלה עם עצמה ומולי,
על מה יהיה וכמה, היא לא רוצה ליפול ולההפך לנטל בזקנתה –
בלי קשר למחלות ספציפיות, אלא מתוך הבנה שבזקנה מאוחרת מאד
יש סיכוי למצבים רפואיים קיצוניים –
היא לא רוצה להפוך לנטל.
איזה נטל? מי נטל? – רק אהבה הייתה לה מכולם.
רק לאהוב, לעזור ולשמוח איתה, לשמח אותה בזקנתה כמה שאפשר –
אבל היא. הדור שרצה לבד. שלא יכול היה להשען על איש. שחייב היה להחליט
ולבצע לבדו רצתה להחליט לבד. אז מצאתי לה את "לילך" והיא חתמה.
בשמחה גדולה באמת. זה היה יום שמח מאד בשבילה כשחתמנו על הטפסים.
היא רצתה לדעת, בוודאות, בלי להסתמך על הבטחות של אנשים האוהבים
אותה ומסכימים איתה ואז, ברגעים הקריטיים, הרצון ש ל ה ם  להאחז בחייה,
והאהבה, והאינסטינקט והפחד יובילו אותם לשכוח לרגע ולהגיד לרופאים שכן,
תשמרו עליה בחיים. בטח תנשימו, תחיו, תשמרו עליה בחיים –
היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא לא תהיה מסוגלת להביע את רצונה באופן
הברור והאחראי שהייתה רגילה בו כל חייה. היא לא הייתה מוכנה שרצונה
ואחריותה היא לא יהיו הגורם היחיד שיקבע איך ועד מתי.
לכן חתמה על צוואתה בחיים.
מסמך עליו חתמה מתוך הכרה מלאה ורצון צלול.
לא להאריך את חייה כשהפרמטריים הרפואיים מראים בברור שהיא לעולם כבר
לא תחיה את חייה כרצונה, כראות עיניה, וכאן היא נותנת הוראה ברורה.
לא להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים.
לאפשר לה למות – זה מה שזה אומר.

קובעת בקול צלול וחתימת יד החלטית שהיא המחליטה ה ב ל ע ד י ת על חייה.
וכן, גם על מותה.

זוהי כמובן גם צוואתי ורצוני הברור והמוצהר, נכדתה.
ואני קוראת את המילים של היתקליף, הגבר שאוהב את ענת, היתקליף :)  –
אני קוראת אותו כבר הרבה מאד זמן, לעתים רחוקות כותבת לו והרבה יותר
פעמים חושבת על המילים שלו. של ענת. על החיים שלו. וכמובן על חייה.
תוהה מהיכן הוא שואב את הכח.
הוא כותב שממנה, מענת –
ומהסיפורים והתיאורים שלו וגם ממה שרואים בקישורים ובעבר היא אכן אשה
מדהימה. עם כוחות נפש שאני לא מכירה ואחיזה מופלאה בחיים –

אני חושבת פתאם, תוך כדי כתיבה איך חשבתי ותכננתי לכתוב פוסט ירוק
אחרי פוסט יום השואה. מתוך אינסטינקט השרדות זה מה שבער בעצמותי –
אקולוגיה – בחירה ואחריות על החיים שלנו –
והנה, הפתעתי את עצמי ומה שאני כותבת עליו הוא אכן בחירה בחיים שלנו,
אבל מזוית אחרת, הפוכה. ממקום כל כך אחר – או אולי לא?

כי בחירה היא בחירה.
כי האחריות שלי על חיי היא באמת רק שלי.
וכך גם האחריות שלי על איכותם, על שווים. בעיני. רק בעיני.

אני אדם שוחר חיים –
אבל
ההבנה שיש להם סוף היא לא מחשבה מפחידה ובלתי אפשרית בעיני.

ומה חושבת עכשיו ענת של היתקליף?
מתוך השקט שהיא מכירה מגיל 13 מאז שאיבדה את שמיעתה,
מחושך הכמעט מוחלט בעיניה, גופה המשותק והנשימות שהמכונה מאפשרת
לה לנשום –
מה חושבת ענת שכבר כנראה לא יכולה להגיד מה היא רוצה?
לא מסוגלת להביע בצלילות ואחריות את רצונה?
מה רוצה ענת?

האם האחיזה שהגבר שלה, היתקליף אוחז עבורה בחייה מדוייקת?
האם הצוואה בחיים שחתמה עליה בצלילות הדעת לא מחייבת אותו היום?
האם מה שאמרה לו לפני שלושה שבועות, בדרך בה הם מתקשרים,
כשהיא חרשת, כמעט עיוורת  ולמעשה, על פי עדותו, ממש מנותקת –
שהיא לא רוצה למות – מבטלת את מה שהיה רצונה הצלול והאחראי?

ציטוט מהבלוג:

אנשים שואלים אותי מה יהיה אם היא תאבד את
הכרתה, ולא תתעורר. מבחינת המסמך שחתמה עליו
לפני שלוש שנים, זוהי הצדקה לחסל אותה. מבחינתי,
שום דבר לא יכול להצדיק את זה. אני למדתי מענת
לכבד את החיים מעל הכל, יהיה תוכנם אשר יהיה.
את זה למדתי אחרי שהמסמך ההוא נחתם.
למדתי שלא משנה מה מצבך הגופני, לא משנה מה
את עושה בשעות החיים שלך, לא משנה מה את משיגה,
מה את מייצרת, איך את מבלה.
גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.
זו בשבילי צוואתה בחיים של ענת.

ואני מנסה להבין איך הוא למד, הגבר של ענת שזוהי צוואתה החדשה –
המדוייקת יותר לדעתו מזו שענת חתמה עליה בצלילות דעת –
מהשלוש שנים האחרונות בהן נאחזה בחיים?
ותיקשרה, וחייכה לילד שלה כשבא לבקר, ותיקשרה בדרכה עם חברה
שתיים, והביעה את רצונה, ובחרה מה ללבוש כל בוקר – הוא כותב כל
כך נודע ללב, איך היא בחרה מה ללבוש כל בוקר – וחיה את חייה
ונאחזה. ואני חושבת שמהאחזותה בחיים מאמין היתקליף שצוואתה
השתנתה –
ואני…בלב רועד ופחד גדול והרבה יראת כבוד…
לא יודעת אם הוא צודק –
ואני בודאי לא מאמינה במילים האומרות:
לא משנה מה את עושה בשעות החיים שלך. מה את מייצרת.
איך את מבלה.גם אם כל אלה הם אפס מאופס – את חייבת לחיות.

מה רוצה אמא של ענת?
ואיך הרשומה הזו מתכתבת עם השואה –
אתמול, עשרות ומאות אלפים מעידים שנאחזו בחיים בכל מחיר –
אין לי מושג.

אני מסיימת את הרשומה הזו בדחילו ורחימו –
בהיסוסים גדולים, חמלה רבה, בעיקר על היתקליף  – והילד של
ענת ואמה שאין לי כלים לנסות להבין מה עובר עליה בשנים האלה –
אני מסיימת אותו בהכרה שאין בי שום יכולת להבין ולתאר ולנסות
להבין את החיים ומהלכם בדירה ההיא, אצל הגבר הזה בשנים
האחרונות – ואני מביעה את דעתי ההפוכה לו מתוך אהבה חיים
גדולה אבל לא בכל מחיר. עד המחיר שכל אחד קובע עבור עצמו.

אני מאחלת לך, היתקליף יקר הרבה אהבה בחייך –
אני מאחלת לך שמחה. אני מאחלת לך שהשנים עם ענת וההכרות
איתה ימשיכו להעשיר אותך תמיד ולשמח אותך :) –
אני שולחת לענת הרבה הרבה אהבה ואני מקווה שמעט יעבור אליה.
אני חושבת עליה הרבה –

אני שולחת לכם ואתכם לסרט. סרט של ענת –

מ ק ס י מ ה.   י פ י פ י ה.    ג י ב ו ר ה.

 
היתקליף מעדכן – 23 יוני 2007 –