תקריב

.

אני יושבת במכונית ליד רחבת המוזיאון. קניתי קפה וחזרתי לאוטו לקחת מטריה ולשבת

שניה בשקט. מדמיינת אותי כבולה או סגורה בחדר קטן, צפוף, מאויימת ולא יכולה

לעשות כלום. ניסיתי לדמיין יום, שבוע. וניסיתי מאה ימים. כ ל הימים שעברו מאז

השבעה באוקטובר. ניסיתי להתמקד דווקא בדברים הקטנים, היומיומיים. כמה כוסות

קפה שתיתי במאה ימים, כמה פעמים פתחתי את הדלת של בית שלי, של המקרר,

כמה פעמים שטפתי ידיים כי נגעתי במשהו דביק, חטפתי חשק ולקחתי חטיף חלווה

או תות או פיצחתי גרעינים. כמה פעמים נתקפתי צמא פתאומי בלי סיבה ופשוט שפכתי

לתוכי שתי כוסות מים קפואים ונשמתי. קפץ לי רעיון וחיפשתי דף או טלפון לכתוב מהר

לפני שיעלם, צילמתי. כמה פעמים לא עשיתי כלום חוץ מלהרגיש את השמש על הפנים

השלי, חיבקתי את אמא שלי או אנשים שאני אוהבת, כמה פעמים ישבתי על הספה

בבית, בוהה ורגועה (כי אני בבית). החלפתי נייר טואלט בשירותים, מרחתי קרם פנים,

שלחתי ווטסאפ. כמה פעמים החלטתי על עצמי. אלפים קטנים ביום שעושים בלי להרגיש

בכלל. לקום, לשבת, להתקלח, לאכול, לנסוע, לדבר עם חבר, לעבוד, להחליף גרביים,

לקרוא אימייל, חדשות, לקלף קלמנטינה, למכור ניירות בבנק, מה ללבוש. לא לפחד.

האם פחדתי על עצמי במאה הימים האחרונים? אולי בשבוע הראשון של אוקטובר,

לא מאז. אני חיה ללא פחד על עצמי, גופי, חיי. ברור לי פחות או יותר מה יקרה בהמשך

היום, מחר, מחרתיים. הנסיון לדמיין מה עובר עליהם הוא בלתי נמנע ובלתי אפשרי.

אני יושבת במכונית המחוממת שלי, וחושבת איך מאה ימים ולילות בפחד ואימה ובעתה

וחרדה ולחץ דם מאתיים ונשימה שטוחה של התקף חרדה מתמשך ומחשבות שרצות או

אולי שיתוק כי איך אפשר לשרוד ככה בלחץ כזה, בתנאים לא תנאים, ברעב, צמא, קור,

ועל כל זה פחד מוות אמיתי. בכל רגע נתון איזה בן xxxx מהחמאס יכול להחליט שבא לו.

להרוג אותך או להתעלל בך או לאנוס אותך או להשתעשע איתך ואת, או אתה, חייבים,

חייבים לשתף פעולה. זה לא מתקבל על הדעת. זה מות הנשמה הדבר הזה.

איך תרגיש אני אם לוקחים לך את הזכות הבסיסית הזו של אני מחליט על עצמי.

אני זה אני, אלה חיי.

בני השטן חייבים מוות, בני החייים שלנו חייבים לחזור הבייתה, עכשיו.

לקבל שליטה על חייהם, לחזור להיות בני אדם חסרי כלובים. לא גוף ולא נפש.

מאה ימים ולילות, לחתוך סלט, לצלם משהו, לרצות משהו, לקנות משהו, לחייך,

לבשל, לרקוד, להיות בשקט בבית שלך, לחיות את חייך.

ככל שרשימת הדברים הקטנים היומיומיים מתארכת, דווקא בגלל הפשטות, לכאורה

התעסקות בשטויות, ממחישה את הטירוף שבחטיפת והחזקת בני אדם בשבי,

הפיכתם בעיני שוביהם ללא בני אדם, לרכוש בר החלפה, שווה ערך למשהו וזהו.

זה לא נתפס.