.
.
היום נכנסתי לקניון. זו הייתה הרגשה אמביוולנטית ברמה קיצונית.
מצד אחד, חייבת לקנות לאמא שלי גופיות ופיג׳מת חורף, ולעצמי גרביים, מצד שני לפני חודש הייתי מסתדרת
ללא ספק עם מה שיש. נכנסתי, הופתעתי לראות לא מעט אנשים ואם זאת לא הייתה תחושה של סבבה,
שופינג ( גם ככה, אני והפרעת הקשב שלי מחזיקות מעמד גג שבגג חצי שעה שם ), פשוט אנשים מסתובבים
בשקט, בכבדות מה, גם אם אוחזים בידיהם שקיות קרטון קשיח עם שמות יוקרתיים.
שוחחתי עם עצמי לא מעט שם, ובהמשך היום. ניסיתי להבין למה תחושת הלא בסדר עמוקה ומורגשת כל כך.
מלחמה, חטופים, מפונים. עקורים מבתיהם אכולי אבל ודאגה ויסורים ואני מכינה גרנולה לראשונה בחיי,
מתעסקת עם זה קצת, שמחה שהצליח, מגגלת לבדוק אם אפשר להוסיף סומסום שחור, בודקת צבע פיג׳מה
כאילו זה משנה משהו צבע הפיג'מה כשחיילים נהרגים בעזה, בצפון. כשמאתיים וארבעים ישראלים שאני
אוהבת בלי להכיר שבויים במנהרות אימה מצולקים לנצח, ואני מטלטלת, בטח כמו רובכם.ן בין כוח החיים
שמוביל לדברים הפשוטים של החיים שאיכשהו חוזרים לאט לחיים, למה להכין לארוחת שישי, לצריך היה
לשלם מע״מ לפני כמה ימים, למעניין אם הסנדלר תיקן את החגורה שלי, כבר עבר חודש וחצי,
ואני לא מאמינה שאני בכלל חושבת על החגורה המחורבנת הזו. ובמקביל הרבה התעסקות מחשבתית עם
עניינים מהותיים וחשבונות נפש אישיים על החיים, משמעותם, המדינה, היהדות, הזהות ושאר עניינים )
לבין הצד השני, המפחיד, מצמית, חשוב ומשמעותי פי אין ספור, מלחמה, חטופים, עקורים, מפונים, אבלים.
פוקוס ואאוט אוף פוקוס, מקרו ומיקרו, אנחנו ואני, סכסוך פנימי ביני לביני.
אני מבינה שבהכי בנאלי ואין משהו שאני שונאת יותר מבנאלי, החיים הם החיים, הכאן ועכשיו, וזה בסדר,
ומחר אקטוף עגבניות אצל חקלאי שנטשו אותו כל פועליו וארגיש טוב עם עצמי לעומת הגרביים המטופשות
האלה, ושהנדנדה הפנימית הזו טבעית ומוכרת לכולנו עכשיו,
ובכל זאת, סכסוכון בין יסורי אשמה להבנה שכן, זה גם זה וגם זה.
נ.ב. מוכנה לא לקנות גרביים עד סוף הימים, רק שיחזרו מעזה, חטופים כחיילים.
.
.
תקריב 