.
.
ששה שבועות. סלפי מאתמול מוקדם בבוקר, ראשון אחרי ששה שבועות. .
אתמול בפעם הראשונה אחרי ששה שבועות שהתעוררתי לא ליום שהצלחתי למצוא בו עוגן ותכלית במעט
שאני מצליחה ליצר ולעזור איפה שאני יכולה ביכולות ומעגלים הקטנים שאני מייצרת.
התעוררתי לענן אפור ודחוס בנשמה, עם הקפה הרמתי יד וצלמתי את עצמי, לא תמיד המצלמה רואה את
הנפש, לפעמים כן, והייתי סקרנית. זה היה ענן אפור ודחוס, עוד לפני שהודיעו שהיום יתחיל החורף, שבאמת
העמיק את ההתכנסות, את תחושת הריק.
מה זה משנה אם אני אשמח עוד עשרה ילדים קטנים במלון ברמת הגולן או אקטוף שלש שורות של עגבניות
שרי, מה זה בעצם משנה כשהעולם כמו שהוא מצטייר עכשיו, מייאש ברמות שאני לא זוכרת כאלה. כובד וחוסר
תכלית ורפיון ובעיקר עצב עולם, עצב וחולשת נפש זמנית, כאילו מוד ההשרדות שכולנו נכנסנו אליו בשבעה
לאוקטובר, שהחזיק אותנו במתח, חדות, היפר, עשיה, כיוונון לשמירה על החיים נרגע מעט, ממש מעט,
יש מלחמה, אין יום שלא נהרגים חיילים, צעירים מבוגרים, בסדיר, במילואים, וכל אחד באמת עולם ומלואו,
אימת סיפורי הקיבוצים מתחדדת בכל זכרון, צילום, עדות, גם ניצולי המסיבה מעוררים הצפה רגשית.
כל כך הרבה בני אדם ומעגלי חייהם פגועים עכשיו, שלא נדבר על החטופים, בני הערובה, השבויים במנהרות
הארורות ההן והמשפחות שלהם, שאותן באמת אסור פשוט לעזוב למרות שלפעמים מרוב אימה את שואלת
איך אני בכלל יכולה לעזור חוץ מלנסות להשאיר את הלא נתפס הזה בתודעת האחראים והעולם,
מה כבר אני יכולה לשנות, אני אומרת לעצמי, ואיך אני יכולה בכלל, מצונפת כל כך,
ונזכרת שהגרף הרגשי הזה מוכר לכולם,
ושכמו תמיד, אחרי הגאות, מגיע השפל, ושוב ושוב, עד שיגמר ההוריקן האכזר הזה.
אז בינתיים לא יצאתי מהבית, הגשם עזר לי לוותר, הכנתי מרק קרופניק של סבתא שלי, קראתי קצת סופסופ,
צלמתי משהו יפה בבית, ואני יודעת שמחר, מכסימום מחרתיים, הגאות תחזור, וגם אני.
כי לי יש זכות אנושית בסיסית, להיות בבית שלי, מהם, קטנים וחפים מכל רע, היא נלקחה.
תקריב 