במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 6 ביוני 2012 at 08:52

    אהבתי את הצילום, את "אבא מצלם תמיד" ואת כל הפסקה האחרונה במיוחד.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 6 ביוני 2012 at 09:00

    התמונה העלתה לי דמעות בעיניים, ואני לא בדיוק יודעת למה.
    אולי הרגישות והיופי שבה שכל כך משקפים את אבא שלך.
    לא יודעת ……

  • מומו  On 6 ביוני 2012 at 09:07

    :) את החול הביאה העירייה…

    צבענו גם את הפנסים של המכוניות בכחול…..

  • Niki A.  On 6 ביוני 2012 at 09:08

    האזעקה ברקע…. אמא חוטפת ביד אחת את אחי בן ה – 11 חודשים על הידיים וביד השניה סל שעמד מוכן ליד הדלת במקרה ש… כן, כזה מפלסטיק, של השוק, היחיד שהיה אז, ואני רק בת שנתיים וחצי, תופסת לאמא את החצאית חזק חזק, ויורדים למקלט של הבניין… יחד עם כל האמהות וילדי הבניין, אני מבוהלת עד אימה, ואמא מבקשת שאשכב על המחצלת, לא יכולה להרדם כי אחת הילדות יושבת על חבית ובועטת בעצבנות עם רגליה…והרעש נשמע כמו תופי מלחמה… התאומים שגדולים ממני רק בכמה חודשים מבטיחים לשמור עליי וכולנו מכורבלים יחד על מחצלת רעועה במקלט ברמת השרון… בזכרון, למרות שהוא כל כך צעיר, תמונת החצאית, הסל מגובה 80 ס"מ וקולות הרקיעה בחבית זכורים לי כאילו היה זה אתמול… אבא חזר בריא ושלם מהמלחמה אבל בן דוד שלו לא חזר … ועד היום, כבר מעל 80 , כל שנה הוא דואג להגיע לבית הקברות ולהיות איתו…

  • galithatan  On 6 ביוני 2012 at 13:04

    שלום לתמימות
    (כתבת מאוד יפה, כרגיל)

  • מיכל ב .ש  On 6 ביוני 2012 at 16:13

    כמו תמיד כתבת מקסים והעברת את התחושות התמימות שלך כשהיית ילדה :)
    ביום העצמאות האחרון אבא לקח את אמא אותי ואת שחף ל"יד לשריון" בלטרון והסביר לה על מלחמת ששת הימים שבה לחם טיפס איתה על הטנקים..והיה מאוד מרגש..

  • עוזי  On 6 ביוני 2012 at 23:42

    וואו איזו תמונה

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: