ארכיון תג: מלחמה

יום כיפור, ורסיה שלישית

.

עד 73 הוא היה יום שמנסים לצום בו, ושקט, וסבתא ואמא ודודה אתי צמות, ואבא ודוד

יוחנן לוקחים לעצמם אוכל, ואנחנו קוראים, משחקים בשקט, משתעממים באופן נעים.

ביום כיפור 73, די מוקדם בבוקר טרנר צלצל שיש הרקולס לבסיס בעוד שעתיים ובבקשה

תעלי עליו, את רשומה, אני לא זוכרת אם מישהו עבר לקחת אותי או שאבא שלי הקפיץ

אותי. והתחילה המלחמה של הדור שלנו, הקללה שלו, מצב ההשרדות שגם חיילות

נכנסות אליו.

גם חיילות חוות מלחמה, גם חיילות הן בני אדם צעירים שחוות אובדן חברים, אהובים,

קשת רגשות חדשים ומבהילים ומרגשים ומציפים מצבעים וסוגים שלא הכרת או התכוננת

להם מעולם, חודשים ארוכים במצב הרגשי הזה, בלי יציאות הבייתה כמעט, כוננות שיא

בטייסות, ואיש אינו מדבר עם איש על מה קורה בנפש, מצב השרדות אמרנו.

ואז המלחמה הסתיימה וההלם גדל אפילו יותר, כי ההבנה מי לא יחזרו להדריך, לא יחזרו

לבסיס, וכמה, מ ה ז ה ה מ ס פ ר ה ז ה?

הרשימה הזו של חברים שלך, ידידים, מחזרים, מדריכי טיסה, כאלה של היי וכאלה של

חיבוקים וכאלה של טיולים וסרטים וטיסות ושיחות ארוכות ארוכות בלילות, אלה שאת

רואה על בסיס יומיומי מאז שהגעת לבסיס, למשרד, איפה הם? מה זאת אומרת,

כל אלה לא יחזרו, הדעת לא מבינה.

אז ב 73 הוא הפסיק להיות יום כיפור של בית והפך להיות יום זכרון. של מי שנפגעו

בעצמם, והמשפחות, וחברים, ומעגלי חיים רבים כאדוות ממטאור כאב והלם, ושלנו,

המחזור של המלחמה הזו.לא כל דור זוכה ומקולל במלחמה משל עצמו, שבה חייליו /

ילדיו  הם בסיס הלוחמים שלו.

היום אני מרגישה שנוסף ליום הזה רובד נוסף של זכרון צרוב לתמיד,

השנה הוא הופך להיות סמן לשמירה מסוג אחר על הבית הזה, על המדינה הזו, הפעם

לא במטוסים וטנקים ומודיעין, הפעם בדגלים שחורים, עמידה בבלפור, על הגשרים,

בסטטוסים ברשתות החברתיות, בעמידה בגו זקוף מול אדם אחד, ראש ממשלת ישראל

ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה סוג של מלחמה אמיתית, למרות שאין מולנו אויב,

ואין חלילה רצון שיקרה לו משהו ברמה האישית,

וכלי הנשק הם מילים ודגלים וויכוחים והפגנות וכל מה שעומד לנו לידע  ויכולת חוקית,

אבל ברמה העקרונית יש מולנו מי שלדעתנו,

ועל פי כל הסימנים מנסה להחריב את הערך העליון, הבסיסי של המקום האהוב הזה,

המבוסס על צדק, שיוויון ודמוקרטיה,

ועל זה אנחנו מגינים,

באותה אהבה וידיעה שאין ברירה,

זה הבית שלנו,

ואנחנו נשמור עליו,

בדיוק כמו ששמרנו עד היום.

חמישים

.

היום, חמישים שנות כיבוש.

אני הדור שהוריו הקימו את המדינה ולחמו את מלחמותיה, בעיקר את המלחמה ההיא.

אנחנו הדור שהתהלך זקוף קומה מכמה אנחנו גיבורים ( והיינו גיבורים אין ספק

ובלי ציניות ), שנסע לטיולים עם ההורים והצטלם מול נופים זרים, קנה מזכרות ותמרים

.

( כמה זול אמא אמרה )

אנחנו הדור שידע שהוא הישראלי היפה, המוסרי, החזק, יפה הבלורית והטוהר.

חמישים שנות כיבוש.

גדלנו, התבגרנו, עברנו מלחמות ( כן, גם אנחנו, הבנות ), שלמנו מחיר, איבדנו חברים,

קראנו, ראינו, התפכחנו והבנו כמה זה נורא לשלוט על עם אחר,

איזה פרדוקס שאנחנו, דווקא אנחנו מתכחשים לעניין השייכות והזהות של האחר

ובנרטיב אכזרי ומתוחכם במיוחד רבין נרצח על מזבח הכיבוש או השלום, תלוי מי המספר,

בהפגנה ההיא שרבים מאיתנו היו שם והבינו שהרע רק מתחיל להראות את עומקו.

חמישים שנות כיבוש והעתיד מפחיד

אם

לא יגיע

סוף

לדבר הארור הזה,

למה שהורס אותנו מפנים ומחוץ.

.

תראו לעצמכם, שלום,

חיים פשוטים, שקטים, רק שלנו, לא של אחרים.

.

 

גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

במקום הלוהט ההוא

.

אני מנסה להזכר אם הייתי בעזה.
.
אם בשנות האופריה הבלתי מתקבלת על הדעת ,לא נתפסת היום, בטיולים בשבתות עם חוג המשוטטים
.
של "דן", עם חברים של ההורים וילדיהם, ואוטובוסים מלאים בנו, בציידניות שלנו, עוף קר, מלפפונים
.
קלופים, תירס שימורים, בין הטיול לשארם בו נער אחד נישק אותי במערה, בין מדורה שההורים הקימו,
.
צילומים קבוצתיים מול נוף מרתק וטיול לירושלים איפה-שהבייגלה. בין טיול ליריחו שאני זוכרת כמקום
.
היפה ביותר בעולם על דקליו והלובן מסביב, וכל טיולי המשפחות המופלאים האחרים,
.
האם היה טיול לעזה, אני לא מצליחה לזכור.
.
האם פסעתי שם, בחופש הגדול בין ילדות לנערות, בין הצעות הגמלים שקיבל אבי יקירי (וסירב בנימוס),
.
מביטה בהשתאות באקזוטיות המרתקת, קונה שרשרת, תיק כתמתם, מאושרת מהטיול שבת שלנו.
.
האם הייתי במקום האומלל והלוהט ביותר על פני האדמה כרגע ולא ידעתי שגם אני אחראית על עתידו,
.
בדיעבד, כמו כולנו.
מטיילי
 .
וכן, לא נתניהו ולא הליכוד ולא "הימין" התחילו אותו, ויודעים מי התחיל אותו והמשיך אותו הרבה מדי,
.
וגם זוכרים מצד שני מי ניסה כמעט שלושים שנה מאוחר יותר לשנות גורלות ושילם בחייו.
.
אבל זה לא דיבור שמאלני אוטומטי, זו עובדה, כיבוש הוא דבר משחית מוסרית,
.
לאט לאט אבל עושה עבודת עומק יסודית,
.
כמה עצוב, כמה חבל, יכול היה להיות כלכך אחרת.

 

.

נ.ב. כמה עצוב שזה לא זמן שאפשר להשאיר את אופציית תגובות פתוחה.

.

כל מילה אמת

.

להלך בין הדעות האמיתיות שלך, בין בליצים של תקשורת, תמונות מהעולם, כמעט שטיפת מוח,

כל אחד אומר ומושך לכיוון אחר, דחפים ראשוניים של בהלה, גנטיקה יהודית של רדיפה, זכרונות

שכול פרטיים מתערבבים בשכול טרי על המסכים, אינסטינקט להגן, אינסטינקט להאמין, לסרב

להאמין, לא לוותר, כן לוותר, לרצות שיהיה טוב, הלב מדמם על הנעורים שאבדו הלילה, על הוריהם,

זכרונות מציפים. הנפש צתכווצת על הילדים העזתים שמתו בימים האלה ולא, לא-אכפת-לי-באשמת-מי,

להגיד מספיק, להגיד להמשיך, לרצות להפגין, לרצות להשתבלל, לרצות לבכות, לשמוח שאין לי בן,

לפחד על בנים אחרים, להתחיל לפקפק במי שאת, במה שאת מאמינה, להתרגז על עצמך, להבין שיש

מצב של פניקת המונים, היסטריה, לנסות להשאר מדוייקת מול עצמך, אמונותיך. לרצות לכעוס,

לרצות לנוח, להתפלל ואני-בכלל-חילונית, לבכות, הכי הרבה אני רוצה לבכות ולהרגיש בטוחה

במשהו ואני כבר לא בטוחה בכלום, בעיקר אני חושבת, בגלל אלה שרוצים לשלוח אותי למות

בתאי הגזים כי אלוהים ישמור אני חושבת אחרת מהם, אני שמאלנית, רואה באחר, גם אם הוא

מוסלמי, בעיקר אם הוא ילד או אזרח פשוט, בן אדם בר חיים אף הוא, ובצעקות שלהם, בעינים

הפעורות בלהט משיחי שאין לי מושג מהו ובקללות, יריקות, איחולי שטנה ורעל אנושי שלא

דמיינתי שקיים, בטח לא כאן, הצליחו לסדוק במעט, עד מחר בבוקר לכל המאוחר אני מקציבה

לעצמי דד ליין למשברון הזה, את הבטחון הפנימי שלי שאם אנחנו נשאר אנחנו, הכל יהיה בסדר.

והנה כנראה שאין יותר אנחנו אחד ברור, אולדסקול אנחנו הישראלי ההוא, מכאן שאם אנחנו התרסק

לאנחנו רבים ומפורדים ושונים כלכך, אז יש סיכוי שלא הכל יהיה בסדר, ואני רוצה להתכרבל,

להשתבלל, לשתוק ופשוט לא להיות לאיזה זמן.

.

משננת

.

.

.עכשיו, כשהחימה, והכעס, וחוסר האונים מול קיצוניות וטרור,

מול שבוע שכאן, בתל אביב הרגשנו נגיעה מהפחד ושיבוש החיים וילדים מבועתים שמרגישים תושבי

הדרום ( כולל חברים קרובים ואהובים ומשפחה ) ומול הפיגוע שמחזיר את כולנו לעבר טראומתי של

אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים,

עכשיו,

בדיוק עכשיו,

המבחן האמיתי שלי מול דעותי ואמונותי מתנהל כמבצע צבאי לכל דבר, במלוא כוחותיו,

ואני נסערת, מלאת חימה וזעם, רצון להרביץ וקצת אימת אתמול.

.

בין התסריט הדמיוני והמסוייט של אתמול שמרסק לב ודמיון – כי זאתי הייתה במקום הזה, בדיוק

הזאת שם, טפו – בין הזעם מהפגוע הנורא הזה והטילים והאזעקות שממשיכים למרר ולהחריב חיים

של אנשים ובין האחזות קשה מאד כרגע, משימה כמעט בלתי אפשרית ובאותה מידה הכרחית,

הנאחזת במה שאני מאמינה שצריך לעשות, המבחן נורא.

שלום עושים עם אוייבים אני חוזרת ומשננת, אוייבים.

.

בחירה

.

.

אימת מלחמה

.

סכנה

 

.

.

הגעת ליעדך, החני את רכבך וחפשי את המקלט

.

.

רציתי לשתף אתכם בשיחה מעניינת שהייתה לי עם מוקד עירית תלאביב:

– שלום, רציתי בבקשה לדעת איפה המקלט הקרוב לבית שלי

– רגע גברת

– פשוט, אני גרה בבית קטן וישן ואין כאן לא ממ'ד ולא מקלט, מצד שני יש כאן אמא ובת

– רגע גברת… אוי

– מה אוי?!

– אוי אין לכם גברת

– מה זאת אומרת?

– יש רק ברחוב לויטן 7

– לויטן? זה באפקה?

– אני לא יודעת, זה 800 מטר ממך, בבית ספר "ארזים"

– ארזים זה בנווה אביבים

– אני רק רואה על המפה גברת

– אבל זה בצד השני של קרן קיימת

– גברת, תרדי לחדר מדרגות

– אין לי חדר מדרגות

– אני לא יודעת מה להגיד לך

.

סגרתי, נגשתי לראות איזה מסלול מציעים לי חולדאי, ברק וביבי הטוב לעשות כשתהיה אזעקה,

אז ככה,

מהבית שלי לבית ספר ארזים ע'ע מקלט לאזרחית מדינת ישראל, תושבת תל אביב, שרתה בצבא

שרות מלא, משלמת מיסים, דוחות חניה,  עליות אוכל ודלק, מוחה כנהוג במקומותינו ובכלל:

סעי ישר

פני שמאלה לאחר כ300 מט פני ימינה לקקל

לאחר כ250 מטר פני שמאלה לחיים לבנון

לאחר כ250 מטר פני ימינה לטאגור

לאחר 200 מטר סובבי את הככר והמשיכי ישר

לאחר כ400 מטר, ברמזור השני פני שמאלה

הגעת לבית הספר "ארזים", מצאי חניה, חפשי את המקלט,

ב ה צ ל ח ה

.

אז בפעם הבאה שאתם מבקשים/דורשים/לוקחים/חומסים ממני משהו, תזכרו את היום,

כי אני חברים אזכור אף אזכור, במיוחד אגב, בינואר, בחירות אתן יודעים.

.

מאז הוא אחר

.

.

מאז הוא אחר,

מאז הוא יום כיפור אחר, מאז הוא אוקטובר אחר.

לא קשור לטוהר, לובן בוהק בבגדים ושקט חגיגי וסתו, מה פתאום?

מאז הוא סוער ורגשי. מזכיר ומעציב נעורים. גם שלי. בעיקר שלהם.

כל אחד ויום כיפור שלו. כל אחד ואוקטובר.   גם כל אחת, ככה זה.

שלי אוקטובר הוא הוא מלחמה, וחברים,

ואובדן של משהו שהיה ונעלם..

גם חיילות נושאות מלחמות בליבן, בנפשן, בחייהן.

.

אוקטובר 73' אני בבית. בטח בבית. בוקר מוקדם והטלפון צלצל.

עוד שעה בשדה דב אומר לי טרנר בטלפון, תזדרזי.

יורדת לבסיס בטיסה ותוך יום חיי כולנו משתנים.

חברי לשרות, בסיס, לבית ספר לטיסה, לשקם קצינים, למגורים, קומזיצים, גיטרות,

להתפלחויות לבארשבע, לנעורי כולנו.

הם היו, חלקם כמובן, מחזרים נלהבים שלי. ביישנים, חצופים, מקסימים.

באוקטובר ההוא הם פשוט לא היו בבסיס, במשרד, מול הפנים שלי כל הזמן.

לא קפצו להגיד בוקר טוב, להכין לי או לעצמם קפה, נס עם סוכר והרבה סיבובי כפית

שיהיה קצף, לפלרטט, לספר, להתייעץ בענייני  בנות. הם היו בבסיס שלהם.

חזרו לטייסות האם.

ומילה מופיעה במברקים, בחדשות, בעינים פעורות,

מלחמה,

מ ל ח מ ה?

מילה שייכת לספרי אזרחות וזכרון ילדות מעומעם מאד של אבא חוזר מהמילואים, לא?

מלחמה ואנחנו? א נ ח נ ו?

אנחנו ילדים/ות שנסעו לטיול שנתי לכותל בלי להבין ושרו ג'ון לנון תנו צ'אנס לשלום.

מלחמה? מה פתאום מלחמה?

בית ספר לטיסה של חיל האוויר, המקום האהוב עלי בעולם בזמן ההוא נסגר,

מדריכיו, טייסים במשימת הדרכה, פוזרו לעשות את מלאכתם העיקרית, לטוס ולהלחם,

וחניכיו, פרחי טייס פוזרו למשימות ועזרה.

בזמן מלחמה לא מלמדים, אומר לי י. רוזנבלום המתוק בטלפון, במלחמה, נלחמים.

השיחה האחרונה שלי איתו, גבוה, שקט ורציני כל כך תמיד.

דברתי איתם מעט מאד בימים הבאים. מילה כאן, טלפון שם. אני צלצלתי, הם גם:

– תשמור על עצמך.

– אל תדאגי.

– תמסור דש לאסטרייכר.

– כן המפקדת.

ירדתי הרבה לטייסת אחת מסויימת שהייתי מחוברת אליה מטעמים גבוהים וחייכנים.

יעל ואני שחקנו בלהיות גדולות עם שני ד' שהיו קרובים לנו בדרך זו או אחרת,

והם הצליחו והגיעו מפעם לפעם לשיכון המשפחות הנטוש, לביתו של ד' המבוגר כדי

להצליח להתקלח בלי הקפצה לאוויר, כמה רגעים של שקט, מרק, שיחה סתמית.

ד' הגדול מצלצל לנילי ולילדים שפונו למרכז וד. השני לאמו.

שעות שינה טרופה וימים שחלפו בסערה גדולה. מטוסים ממריאים בצרחות מוכרות

מתרגולים בנתיבים חדשים בשמי הבסיס, לילות ארוכים בטייסת, בבסיס, בלשכה,

איפה שאפשר.

תחושת חיים עזה ומרגשת באופן מוזר ומפחיד מתנגשת במילים ומציאות שמגיעות

מלשכת מח"א, נטישה. שבי. מוות. מי בכלל יכול להבין את המילים האלה,

אנחנו בנות תשע עשרה.

עֶשְרֵה. עוד היה בגיל שלנו עֶשְרֵה. שמונה עֶשְרֵה, תשע עֶשְרֵה. אלוהים.

התחושה העיקרית אמרתי ליפתח אחרי המלחמה, שלעולם לא תהיה בנו, הנשים,

יכולת להבין מה אתם חווים, סאדד על הלידה. זה היה אחרי המלחמה כשאמרתי.

הנה משהו רק שלכם. לנו החיים, הלידה ולכם המלחמה ותוצאותיה.

יפתח כבר היה מפקד בכיר, אב לילדים ואיש חכם: וטוב שכך גולדנברג.

בשבעה באוקטובר אני מתחילה להוריד מלוח מצבת כוח האדם של בית ספר לטיסה

ושל חיי כרטיסים. מדריך אחר מדריך, אחד ועוד אחד ועוד…

לא כולם חברים קרובים ואישיים, אבל את כולם, בלי יוצא מהכלל אני מכירה כאילו

היו איתי בכתה נניח, או באותו חוג בתנועה, בשמם, בפניהם, בפרטים רבים ואישיים.

לכולם חייכתי בבוקר, או קנטרתי.

לפעמים אכלנו יחד ארוחת בוקר בחדר אוכל צוות אוויר,

עם כולם צחקתי, ריכלתי, ביליתי בשקם, בבריכה או באיזו הרפתקאה בבסיס או בחוץ.

לחלקם הלשנתי מה כתוב בתיק האישי שלהם, עבור אחרים התחננתי אצל טרנר,

וכמה מהם היו חברים טובים שלי, ממש טובים וקרובים ואהובים ודאגתי להם נורא.

אין לי מילה אחרת. נורא נורא דאגתי.

עשרות, באמת, בלי הגזמה, עשרות כרטיסיות ערמתי בלשכת מפקד בית ספר לטיסה.

חלקם חזר, חלקם נישבה וחזר אחרי הרבה זמן וחלקם לא חזר.

נערה דקה וחיוורת מנסה לשמור על סדר בכרטיסיות לבנות על קיר מצבת כוח אדם,

ולא באמת מבינה, איך אפשר, את המשמעות האמיתית של הורדת הכרטיס עם הצילום

שחור לבן, כנפי טיסה מבד כחול-לבן מהודקות על כותונת תכלת צבאית וכובע כחול

עם מצחיה מכסה לעיתים עינים ונעורים, כמה נעורים.

נעוריהם, נעורינו. כולנו מסומנים באוקטובר ההוא,

ודורות אחרים חתומים בחותם מלחמות אחרות.

ואנחנו רק גל ההדף,

לא הלוחמים, אלה שחזרו מהמלחמה הזו, ואחרות, מסומנים וחרוצים בנפשם,

לא מעגל ראשון של שכול ואבל.

אנחנו האפטרשוק של הצונאמי הענק הזה. מלחמה.

אסתי כתבה על האוקטובר שלה,

ויש חבר שלי עוד מאז, אליעזר יערי, שכותב כאן בעצמו,

וגם נעם שכבר כותב יותר על הזמן ההוא שלו, ויגאל סרנה גם.

וכל אחד והמלחמה שלו במקום הזה, בדורות האלה,

ונכון שהאוקטובר ההוא הוא של כולנו,

ובכל זאת, כל אחד והאוקטובר שלו, יום הכיפורים שלו,

כל אחד, כל אחת והסליחות שאנחנו מבקשים, והסליחות שרוצים לשמוע.

.

סוף דבר, או תחילתו:

בדצמבר באותה שנה, 73' הצבענו אנחנו, בני דור מלחמת יום כיפור בפעם הראשונה,

הצבעתי בעד השלום, הצבעתי ד"ש.

באפריל, חצי שנה מפרוץ מלחמת יום כיפור עוד היו מהומות בשמיים, וגיחות ותקיפות,

והמטוס הזה נפל, והבנתי קצת יותר את משמעות הכרטיסיות, או שלא הבנתי בכלל.

ומאז גם אוקטובר וגם אפריל מסומנים, כמו לוח מטרה בסימולטרים של פנטום.

.

.

ובערב יום כיפור אלפיים ושש עשרה כתבתי את זה

במלחמת ששת הימים אבא הביא הבייתה את המילואים שלו

.

.

במלחמת ששת הימים הרחוב שלנו הפך למשפחה.

6 יוני לפני ארבעים וחמש שנים בדיוק, על היום.

רמת החייל, ארבע עשרה בתים דו משפחתיים, עשרים ושמונה משפחות, שני ילדים בממוצע.

כמעט חמישים ילדים, רובינו ביחד בבית ספר ובגנים, ותינוקות, ואמהות. האבאים בצבא.

אני לא זוכרת אם הלכנו לבית ספר או לא בימים שלפני ובזמן.

אבל אני זוכרת ימים שמחים. ימים של חופש,

עם הרבה ילדים, אמהות, תחושת אחדות, משחקים ו"אקשן" –

איך לא הרגשנו את הדאגה והמתח של האמהות שלנו שדאגו כמו שדואגים רק במלחמות אני לא

מבינה, כנראה שבמלחמה כמו במלחמה, גם כשאתה ילד, האדרנלין שופע ומשפיע.

הגדולים חפרו שוחות בחצר שלנו – אני לא מאמינה שאני רושמת את המשפט הזה –

חפרו שוחות בחצר שלנו, במקום שהיום עץ הפומלות של אבא שלי מניב פרי נפלא, והפיטנגו גם –

ואנחנו עם האמהות ממלאים שקי יוטה שאין-לי-מושג-מי-הביא-ואיך-הגיעו בחול שאין-לי-מושג איך

הגיע גם, והגדולים מערימים שק על שק לצידי הבורות הארוכים שאם יש אזעקה צריך לשכב בהם.

אני זוכרת במעומעם חלונות צבועים בצבע כחול כהה ואת אמא אומרת האפלה ומכבה את האור.

שכנים באים אלינו – כדי שהקטנים יוכלו לישון – בלילה כי רק לנו יש מרתף מבטון מתחת לבית

עכשיו-קוראים-לו מקלט.

זוכרת שחושך, אמצע הלילה, ממש מאוחר, ואנחנו עומדים עם פיג'מות מחוץ למקלט,

כל הרחוב, דודה אתי, וכרמלה, ומרגלית, ובת שבע חברה של אחותי, וזאביק שאחרכך היה בשבי,

וחנה וכל התינוקות על הידיים והאמהות וגבר או שניים שלא הלכו לצבא, והיה כיף.

ישנו אצלנו במרתף ד. שפעם אני אספר על הבית הנורא שבו גדלה – ודורון בן דוד שלי, ודרורית,

וזאביק ובכלל החברים והחברות הכי טובים שלי מהרחוב – ועמדנו באמצע הלילה ומרחוק ראינו זיקוקים

שאמא ודודה אתי ושכן אחד שלא היה במילואים אמרו שזה בכלל פצצות אבל זה היה ממש רחוק ולא

פחדתי בכלל, רק התרגשתי ממה שקורה, והיום אני יודעת שראינו מה שעדיין, ביום צלול אפשר לראות

מהבית של אמאבא, את הגדה. שהייתה כפרים בודדים והיום כולה מאחזים, שכונות ומחסומים.

אבל

הכי הכי אני זוכרת שאבא הגיע מהמלחמה עם טנק.

אבא שלי הוביל טנקים בצבא ופעם אחת במהלך הזמן הארון שבו לא היה בבית הוא קפץ הבייתה.

הוא לא נכנס עם ה…אין לתאר את הגודל והרושם שה…דבר ה ע צ ו ם הזה שעליו עמד טנק, לרחוב

שלנו, הרחוב היה צר מדי (עדיין) אז עם הפיג'מות – הוא הגיע בהפתעה בבוקר מוקדם – רצנו לסוף

הרחוב ושם חנו, על כל גודלם ועליהם, המילואים של אבא. ט נ ק.

טיפסנו, נגענו, ת'רגשנו, אבא הראה לי את הקבינה הגדולה בתא הנהג ואיך כשאחד נוהג, השני ישן

והרשה לי אפילו להציץ בתוך טנק. אחרכך חזרנו הבייתה ואבא רצה להכנס להתקלח כי היו לו בדיוק

שעתיים להיות בבית לפני שהיה צריך לחזור למלחמה,

אבל אני, שהרחתי את אבא ואת המדים שלו פשוט לא הסכמתי שיתקלח.

הריח של המדים, הדלק, הזיעה.

אבא שלי היה חייל גיבור והריח כמו כזה ואני, לא הסכמתי לוותר עליו,

בסוף נאלצתי ואבא נקי ומגולח, ישב לאכול איתנו ארוחת בוקר וחזר למלחמה.

אבא מצלם תמיד. סיני 1967

.

את סיפורי המלחמה האמיתיים, את מה שראה בסיני ונוצר בליבו עד היום, את המחיר שגברים משלמים

על מלחמות, את המחיר שמדינה, את הכיבוש הנורא, את תוצאותיו, את כל אלה הבנתי אחרכך,

במלחמה של הדור שלי.

.

.

הסבר לכמה מחברי הטובים

.

.

יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,

ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:

"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,

התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".

ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו

שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .

אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים

ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים

האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על

ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,

ולא כלום, שום דמיון.

ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,

תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,

ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –

בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של

המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:

פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה

ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.

השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.

שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,

הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.

זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים

בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה

בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד

מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם

וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.

מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס

שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על

הדרתה ממנו.

ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה

איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה

שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,

שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה

בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה

מדאיג ומקומם, נכון,

אבל בעיקר מדאיג.

מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.

.

.

.

.

.

.

כי אני לא מצליחה…..

וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד

.

.

ג'וליאנו, מי יתן

.

.

.

ג'ול היפה. המוכשר. הסוער.

הסמל לטרגדיה המשותפת של כולנו. שלנו ושלהם.

קרוע בין עמים, בין זהויות, בין שפות.

יפה שאין דומה לו. מהלך על הסף תמיד.

מי לא יכול היה לשאת את רצונו, את כעסו, את חייו ורצח אותו?

פלסטיני שראה בו יהודי?

יהודי שראה בו פלסטיני?

מי שראה לא ראה את האמת,

ג'וליאנו הוא אנחנו, הוא הם.

הוא הבלתי אפשרי שחייב למצוא דרך.

מי יתן ומותו המיותר, הטרגי, העצוב כל כך יהפך לנקודת מפנה טובה.

.

.

ברור וצלול

.

.

"לעולם לא אשלול את זכות העם היהודי על ארץ ישראל", כך אמר  ביום רביעי יו"ר הרשות הפלסטינית

מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בפגישה בוושינגטון עם כ-30 מנהיגי הקהילה היהודית, חוקרים ואנשי הממשל

הקודם במרכז דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון.

ברור וצלול מזה אי אפשר לבקש.

.

כל כל הרבה שנים הוא על השמשה האחורית….

מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,

לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.

למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,

כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,

לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה

(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,

אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב

והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.

חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך

 בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,

את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת

עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול

פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,

ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.

טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?

ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות.

עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.

והוא?

אה…

הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית,  ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.

כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני

מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים

ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינו את עובדת

היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה

הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,

שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,

שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.

אהוד נהרג במלחמה.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,

וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות

ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק

מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב,  ראו משחק כדורסל,

ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.

שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם

הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.

מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.

כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

 את המלחמה הוא צלח בשלום.

הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם

תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר

לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.

הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.

היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג

בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם

קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים

בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.

והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.

הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.

בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.

יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.

האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

לבד בצפירה

.

.

כתבתי את הפוסט הזה בגרסתו הקודמת, לפני שנתיים.

הרבה זמן ויש ימים, רגעים, טכסים – גם פרטיים – שלא משתנים.

שנתיים, ולא מעט דברים השתנו והתקדמו והתבגרו שלא נאמר….,

אבל מסתבר שלא מעט נשארו דומים לעצמם עד מאד,

לפחות כאן, בבית הזה, בחיים שלי.

הבוקר, בדרך הבייתה אחרי הסעה לבית הספר – בהצלחה בהקראת המכתב של אנה פרנק בטכס –

שוב היא מקריאה  – מצאתי חבילה מאיתמר שמוצא ספרים.

לפני כמה ימים ניהלנו שיחה ארוכה על ספרים שאפשר להתחיל איתם לילדים/ות רגישים במיוחד

מול עצב ופחד, דבר המדיר שינה מעיניהם. אני רציתי את המיתולוגיים שלי:

"מאה ילדים שלי".

אלה שקראתי באמת מאות פעמים יחד עם אחרים בשנים שהשואה הפכה בלהט נעורים למשהו

מושך ומפחיד ומבעית ומרתק ומחייב עוד ועוד מילים וסיפורים ואנשים.

ובכל פעם דימיינתי איך אני לבד בעולם וקר לי ואיך זה להרגיש רעבה ואיך זה לפחד כל כך ואיך

אין אל מי לבוא כדי להרגיש בטוחה מעט, אפילו לא אמא ואבא ואיך הספרים האלה הצליחו

להרגיש בי את כל הרגשות האלה וגם להצליח לטעת בי בטחון שתמיד תמצא מי שיחבק אותך

וירגיע את בדידותך, אפילו לרגע קטן. אפילו מישהו זר.

איתמר מציע  את "התחנה טהרן" של דבורה עומר ואת "הילדה משם" של שרון רכטר .

בחרנו ובחרנו והמיועדת לא רוצה לקרוא ספרי שואה עדיין חוץ מיומנה של.

זכותה. הן מחכים לזמנם, לזמנה, שיגיע אין לי ספק.

עברו שנתיים. עדיין בודקת מיילים, גולשת לאתרים שמספרים לי דברים מעניינים, שומעת את

ספרינגסטין כי הוא תמיד עוזר לי להתחזק ולאסוף אנרגיה ושמחה על בוקר שקט ופנוי

שבורכתי בו היום, ואז מתחילה הצפירה.

אני לבד בבית.

מסיטה את הכסא, מחברת כפות רגליים, מיישרת ידיים מאוגרפות, כי ככה לימדו אותי, ונעמדת.

הבוקר, בדיוק כמו לפני שנתיים – הריטואליים האישיים כמעט לא משתנים מתברר -תפסתי את

עצמי מנסה לחשוב על מה אני חושבת בשישים שניות האלה המסויימות –

שוב חשבתי על הבת שלי, נכדה לדב קווסטלר ששרד כנער צעיר ומיוסר את השנים ההן וחי את

חייו בצילן, נכדתו שעמדה בחולצה לבנה והקריאה בהרבה השתדלות וחולצה לבנה מילים חופנות

כאב שאין ביכולתה וביכולת חבריה להבין. חשבתי שאם ניסע סוף סוף הקיץ לאמסטרדם כבר

תהיה משמעות לביקור בבית ההוא, עכשיו אחרי הקריאה של אנה פרנק.

חשבתי שזה גם מגוחך, וגם לא, שאני נעמדת בזמן הצפירה גם כשאני לבד בבית.

אני יכולה להסיט מבט מהמחשב או הספר שאני קוראת ולפנות מקום במחשבתי, בלבי, כדי לציין

לעצמי את הצפירה.

איך בכל פעם המבט הזה על מליוני אנשים הקופאים על מקומם מתמיה בעוצמתו, ביחודו.

הסמל הרגיל והמובן מאליו שלנו, חלק רגיל ומוכר ופשוט מחיינו, הרגע הזה, שבו אתה מנסה

ללכוד ולסמן ולהזכר באני הפרטי ובאנחנו הקולקטיבי. בנו העצום ההוא שנכחד, ואולי בדרך

סמלית להאחז באנחנו הקולקטיבי המופרד ומפוצל ומסוכסך שהפכנו להיות.

וגם כמובן, ככה הוא הטבע האנושי, להזכר ולהאחז באנשי וסיפורי השואה האישיים שלי.

בצילום של סבא שלי ליד נחלת הקבר הקטנה שבנה לו ולהוריו בנחלת יצחק וביניהם בצורה

גרפית וסימטרית חבוקות שתי מצבות קולקטיביות, חסרות גופות של ממש, המסמלות את אחיו

ואחיותיו ודודיו ושאר משפחתו שלא זכתה לחיות.

ונזכרתי איך התגנבתי למחוז הולדתם ברוסיה פעם, בלי אישור מעבר – פעם אני אספר – והגעתי

לעיר מולדתם סטניסלבוב שהיום בכלל נקראת בשם אחר –  ובשולי העיר, אפילו אחרי אחרי פאתיה,

הגעתי לבית קברות מוזנח מלא בשלדי מקררים וסימני פיקניקים משפחתיים, ובתוך העזובה,

מצבות עתיקות, מכוסות אזוב ואותיות קודש.

סטניסלבוב 1990

נזכרתי בשעות שניסיתי לגרד זוהמה מהקברים ולנסות לזהות שם מוכר: ברי"ל, וייספיש, בוך,

לאוטמן…ולא מצאתי.

נזכרתי במייקל, שודריך, בן דוד – שני, אבל אצלנו בן דוד הוא בן דוד – ששייך לקלרה,

אחותה הגדולה והאהובה של סבתא שלי, שנסע עם עוד שתיים מאחיותיה לאמריקה ולא כמו שני

אחיה ואחותה הקטנה לחלוציות בארץ ישראל. מייקל שגדל בוושינגטון, שעובד בשמונה השנים

האחרונות בלהיות הרב של יהדות פולין, שבועיים בורשה ובדרכים, שבוע במנהטן בבית ושבוע

בארץ. משמר את הקהילה הקטנה בפולין, מנסה לשמר בעיקר את מה שניתן מההיסטוריה

האיומה של יהדות פולין, מגלה קברי אחים, מביא לקבורה מה שניתן, ובעיקר מזכיר להם אותנו.

מייקל שהיה השבוע לרגע סוג של נס.

.
ועמדתי הבוקר. אפריל 2010 .
הכלבה שהפכה עיוורת שלי נובחת,
פועלי הבניין הפלסטינים בטירה הנובורישית הצומחת לצידי כבר הגיעו לטיח החיצוני .
ממול הפסיקו את הרעש לרגע. הוא יחזור.
גדלתי בשנה, גם הבת שלי. גם הורי.
אני חושבת לעצמי שיש כל כך הרבה שלא זכו פעם לגדול בשנה, מחשבה פשוטה, קטנה, בנאלית.

.

אני מול עצמי. לבד בבית. הצפירה החלה.

נעמדתי, הצמדתי רגליים, ידיים לצידי הגוף,

חייכתי לעצמי ולקחתי החלטה בלי הרבה מחשבה,

או היסוס, והייתי לרגע אנחנו.

ואז חזרתי להיות אני, עד הצפירה הבאה.

.

.