.
.
פעם. 1973.
להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,
לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.
למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,
כלכך מרוצה.
שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,
שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,
לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה
(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )
ולפתוח את 'הלישכה'.
בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,
אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.
טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב
והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.
חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך
בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,
את קצין החינוך והתרבות שלנו.
ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת
עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול
פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,
ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.
והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.
ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.
אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.
והוא.
היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.
טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.
גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?
ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?
אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.
בעיקר העינים האלה.
וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).
סודי סודות.
עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.
רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.
והוא?
אה…
הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.
בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית, ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.
כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.
מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה
ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.
הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'
בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.
וככה עברו חודשים רבים.
מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני
מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים
ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא ב א מ ת שינו את עובדת
היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה
הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,
שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,
ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.
מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .
רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.
איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,
שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.
אהוד נהרג במלחמה.
שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס, בית ספר לטיסה פוזר.
פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,
וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות
ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק
מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב, ראו משחק כדורסל,
ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.
שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם
הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.
מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.
כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.
חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.
.
את המלחמה הוא צלח בשלום.
הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם
תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר
לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.
הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.
היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג
בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם
קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים
בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.
והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.
.
19 אפריל 1974
טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.
הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.
בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.
אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?
אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?
כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,
הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.
ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.
ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,
ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.
יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.
האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.
נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.
מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.
לבד הייתי פעם אחת.
.
יגאל סתוי – האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.
.
כל אחד והאוקטובר שלו
.
אהוד חנקין – ישראל רוזנבלום – גולדי – אסטרייכר – גליקמן גלבוע חגי – איתן ארז –
בוסתן יורם – גורי – דובנוב – יניב ליטני:) – דורון שלו :) – יוסי אליאל :) – איילי :)
.
.
תקריב 