.
עד 73 הוא היה יום שמנסים לצום בו, ושקט, וסבתא ואמא ודודה אתי צמות, ואבא ודוד
יוחנן לוקחים לעצמם אוכל, ואנחנו קוראים, משחקים בשקט, משתעממים באופן נעים.
ביום כיפור 73, די מוקדם בבוקר טרנר צלצל שיש הרקולס לבסיס בעוד שעתיים ובבקשה
תעלי עליו, את רשומה, אני לא זוכרת אם מישהו עבר לקחת אותי או שאבא שלי הקפיץ
אותי. והתחילה המלחמה של הדור שלנו, הקללה שלו, מצב ההשרדות שגם חיילות
נכנסות אליו.
גם חיילות חוות מלחמה, גם חיילות הן בני אדם צעירים שחוות אובדן חברים, אהובים,
קשת רגשות חדשים ומבהילים ומרגשים ומציפים מצבעים וסוגים שלא הכרת או התכוננת
להם מעולם, חודשים ארוכים במצב הרגשי הזה, בלי יציאות הבייתה כמעט, כוננות שיא
בטייסות, ואיש אינו מדבר עם איש על מה קורה בנפש, מצב השרדות אמרנו.
ואז המלחמה הסתיימה וההלם גדל אפילו יותר, כי ההבנה מי לא יחזרו להדריך, לא יחזרו
לבסיס, וכמה, מ ה ז ה ה מ ס פ ר ה ז ה?
הרשימה הזו של חברים שלך, ידידים, מחזרים, מדריכי טיסה, כאלה של היי וכאלה של
חיבוקים וכאלה של טיולים וסרטים וטיסות ושיחות ארוכות ארוכות בלילות, אלה שאת
רואה על בסיס יומיומי מאז שהגעת לבסיס, למשרד, איפה הם? מה זאת אומרת,
כל אלה לא יחזרו, הדעת לא מבינה.
אז ב 73 הוא הפסיק להיות יום כיפור של בית והפך להיות יום זכרון. של מי שנפגעו
בעצמם, והמשפחות, וחברים, ומעגלי חיים רבים כאדוות ממטאור כאב והלם, ושלנו,
המחזור של המלחמה הזו.לא כל דור זוכה ומקולל במלחמה משל עצמו, שבה חייליו /
ילדיו הם בסיס הלוחמים שלו.
היום אני מרגישה שנוסף ליום הזה רובד נוסף של זכרון צרוב לתמיד,
השנה הוא הופך להיות סמן לשמירה מסוג אחר על הבית הזה, על המדינה הזו, הפעם
לא במטוסים וטנקים ומודיעין, הפעם בדגלים שחורים, עמידה בבלפור, על הגשרים,
בסטטוסים ברשתות החברתיות, בעמידה בגו זקוף מול אדם אחד, ראש ממשלת ישראל
ככל שזה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה סוג של מלחמה אמיתית, למרות שאין מולנו אויב,
ואין חלילה רצון שיקרה לו משהו ברמה האישית,
וכלי הנשק הם מילים ודגלים וויכוחים והפגנות וכל מה שעומד לנו לידע ויכולת חוקית,
אבל ברמה העקרונית יש מולנו מי שלדעתנו,
ועל פי כל הסימנים מנסה להחריב את הערך העליון, הבסיסי של המקום האהוב הזה,
המבוסס על צדק, שיוויון ודמוקרטיה,
ועל זה אנחנו מגינים,
באותה אהבה וידיעה שאין ברירה,
זה הבית שלנו,
ואנחנו נשמור עליו,
בדיוק כמו ששמרנו עד היום.
תקריב 