גַּם הַחַיָּלוֹת

.

זאתי שלי משתחררת בעוד חודש פחות יום.

כשהתגייסה חשבתי לעצמי רק שלא תהיה מלחמה בזמן שירותה הצבאי,

לא בגלל שחששתי לחייה ( חששתי לחיי ילדים אחרים ), אלא בגלל חששתי לנפשה.

לפעמים, אני חושבת לעצמי, ההורות דוחקת את סדרי העדיפויות שלנו במורד

( לכיוון אחור ) מול עדיפויות הילדים שלנו, אמיתיות או מומצאות על ידנו,

כשהם גדלים, הפרופורציות מתארגנות מחדש. מה חשוב באמת ומה תופח

בילדות למיימדים דרמטיים (מדי).

.

כשחיפשתי היום את פוסט יום כיפור שלי,

זה שאני מעלה בכל ערב יום כיפור כתזכורת ליום כיפור ארור שהיה חלק מחיי,

שירותי הצבאי ונפשי, דמיינתי באימה ממשית ,והבנתי בהקלה ממשית אפילו יותר,

שהנסיון הזה, של שירות צבאי בזמן מלחמה כחיילת ( ולא שלא היו במלחמה ההיא רגעים

אינטנסיבים ונהדרים, היו ), ואובדן כל כך הרבה חברים וידידים ומכרים ( המספרים

שאני סופרת אחד אחד בלב כל שנה הם מטורפים באמת, אולי בגלל המקום היחודי

בו שרתתי ) הוא נסיון שנחסך ממנה ומחברותיה.

גם חיילות מצטלקות במלחמות.

גם חיילות נושאות מלחמות ואובדנים כל חייהן.

הדור שלי, דור מלחמת יום כיפור יודע,

הבנות של 1973 יודעות,

גם בלי טנקים ומטוסים, אבק ומסטינגים הן יודעות וזוכרות.

והנה זאתי, אני מתבוננת בה וחושבת כמה היא צעירה, כמה הן צעירות,

ואיך חשבתי, חשבנו, שאנחנו גדולות כל כך אז.

אני מכירה אותה, אותן היטב,

אני לא יודעת אם מישהו ראה אותנו כמו שאני יודעת שרואים אותן היום.

לחשוב איך היא וחברותיה שישנות כאן, ומתלבטות בתבונה והתרגשות ובלבול מה יעשו

אחרי השחרור זה-ממש-תכף, היו יכולות לעבור אם חלילה הייתה פורצת מלחמה, או מבצע

כמו שהם מעדיפים לקרוא למלחמות בשנים האחרונות, מ ב צ ע, כאילו זה מוריד ומחליש

את עוצמת הטלטלה שעוברים הילדים האלה.

ועברתי בראשי על שמות חבריה מהגן, בית הספר, השכונה, החיים וחשבתי באימה שאם חלילה,

חלילה פורצת היום מלחמה, הפעם אלה חבריה, הפעם אלה הילדים שלנו, לא אנחנו.

ואני לא מצליחה להחליט מה נורא יותר,

(ברור שאני מצליחה)

ואני מודה בליבי, בדרך התפילה החילונית שלי על שמנע ממנה, מהן כולן, את הנסיון,

מודה אני.

.

פוסט יום כיפור שלי

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Zvika Agmon  On 11 באוקטובר 2016 at 09:57

    אתך אני, בכל מילה.
    תודה רבה, ובהצלחה לזאתי שלך.
    שנה טובה וברוכה לך ולשלך.

    אהבתי

  • galithatan  On 13 באוקטובר 2016 at 13:59

    גמר חתימה טובה

    אהבתי

  • Niki A.  On 14 באוקטובר 2016 at 17:40

    אז שלי תשתחרר במרץ, אחרי 3 שנים כלוחמת. וכן, לצערי הרב היא "זכתה" לחוש על בשרה ונפשה את ה "מבצע" האחרון. התיסכול הרב שלי כאמא (שעברה על בשרה את מלחמת של"ג הראשונה ואיבדה חברים רבים) הוא שכמעט דבר לא השתנה. נכון, היום מאפשרים לבנות לשרת שרות "משמעותי", כלומר קרבי (על פי שפתם) אבל הצבא לא השכיל גם להכשיר את המפקדים והקצינים איך להתנהל עם נשים לוחמות בתנאי שטח מלאים. קצין טוב, הוא קצין מקצועי טוב מבחינת הצבא, אין לצבא נכון להיום שום מסננת פסיכולוגית שבודקת ומכשירה את הקצין באיטלגנציה ריגשית כלשהיא. וכתוצאה מכך, גם אם לא היתה מלחמה, הצלקות שהבנות הללו עוברות הן צלקות לעד. עצוב לי שעברו 35 שנה מאז ששירתתי ודבר לא השתנה. בהצלחה לשלך ובתקווה לימים אחרים וטובים יותר!

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: