בעניין יורם קניוק, אדם ברוך, קיץ 86 ואני

.

קניתי, כמובן, את הספר החדש של יורם קניוק.

גם קראתי את הכתבה שהייתה איתו בסוף השבוע שעבר.

ונראה שיורם החליט.

על החיים ועל המוות נקרא הספר החדש שלו:

ציטוט מהספר: שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה,

כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא

חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.

ואני, שיש לאיש הזה מקום סודי וחשוב בחיי,

ואני אפילו לא בטוחה שהוא יודע עד כמה,

רוצה להגיד לו תודה עכשיו.

*         *         *          *           *

קיץ…איזה קיץ זה היה?

עוד מעט אני אקום ואמצא את הראיון הזה ואדע בדיוק מתי זה היה.

אדם ברוך צלצל והציע לי להתראיין ל 7 ימים.

למה? לא יודעת, לא זוכרת.

פעם, מזמן, בעיתונות, לא היו חייבים סיבה מיוחצנת כדי לראיין אנשים.

עורך, עיתונאי, מערכת, היו חושבים על אדם שלדעתם כדאי לשמוע מה העניינים איתו,

היו מצלצלים, שואלים אותו – כן כן ככה פשוט. לא סוכן. לא עניינים. לא קובעים מראש

על מה לא מדברים וזהו. פגישה שתיים שלוש, צילום בלי המון מלבישים, מאפרים,

החלטות מה יראו ומה לא, מצלמים ונגמר. קל ופשוט.

אז אדם צלצל והציע ראיון + שער 7 ימים ושיורם קניוק יכתוב ומיכלי תצלם.

מה?

יורם קניוק

הוא הסכים?

כן גולדנברג, הוא הסכים ורוצה

למה?

תשאלי אותו כשתפגשו. רוצה?

רוצה. בטח רוצה.

תחילת קיץ 1986 – השבועיים שלושה הבאים, היו כולם קניוק.

רוני האהוב שלי, החבר שלי, וויני, הכלב שלי, הדירה שלנו באלכסנדר ינאי 24, יורם ואני.

ככה זה היה.

נפגשנו הרבה. דיברנו המון, שנינו, הוא גם דברן לא קטן, מר קניוק :).

הוא דבר איתי ואני איתו כמובן על מה לעשות ועל אהבה וקשיים. הוא דבר עם רוני עלי. אני

דברתי עלי ועל חיי ועל איך אני מרגישה ואיך עצוב ואיך מבלבל הפער ועל רוני ועל אהבה ועל

מה לא….והוא קרא דברים שכתבתי וראה סרטים ששחקתי וצילומים ופרסומות וצילומי ילדות.

הוא אמר שאני חייבת לכתוב על דברים קרובים לי. הוא אמר לי שאני כותבת יפה, שאני

מוכשרת  ושאני צריכה לכתוב, זה ברור ואין ברירה. שהכי יפה וטוב ואמיתי אני כותבת בקרוב.

שאני צריכה לכתוב את סבתא שלי וחייה. הוא סיפר עליו ועל ניו יורק ועל ברנדו הצעיר והיפה

והפרוע ושכח לספר לי כמה הוא עצמו היה יפה תואר, אולי אפילו יותר מברנדו –

ועל פריז ועל כל מיני אנשים שעשו והיו והכירו וחיו חיים סוערים ומלאי עניין –

הוא היה מבוגר, וסופר מפורסם, וגבר רך ועדין ואבא של איה  – מי ידע שפעם גם לי תהיה

איה קסומה משלי – שהוא דבר עליה מעט אבל עם הרבה הרבה רגש, ומה אני בכלל הבנתי

בילדים ורגש ומילים עצורות אז –

ואני שמחתי שפגשתי אותו. אדם שמורכב מצבעים מוכרים לי. איש צבעי מים, כמוני, לא איש

שמרגיש וחושב בצבעי גואש חזקים וברורים. אדם שמבין ומקשיב ומדבר איתי בשפתי, במילים

שאני גם מבינה וגם מרגישה מובנת. להרגיש מובנת, שם מסתיימת הבדידות שלי ואולי, אולי

מתחילה השמחה, מתחיל השקט. והוא הרגיש קצת כמו מראה דרך, 'טוטר' כתיבתי.

הימים עברו והוא הלך לדרכו לכתוב. דד ליין. רוני ואני המשכנו את הקיץ.

עברו הימים וצלצלתי לאדם, לראשונה בחיי בקשתי לראות משהו לפני שהגיע לדוכנים –

אבל הרגשתי שהפעם קורה כאן משהו אחר. היה משהו באוויר. ואדם 'הסכים'.

כשבאתי למערכת ביום רביעי אחר הצהרים, אני חושבת רביעי, אולי שלישי?

הדבר הראשון שראיתי היה המוסף עם הצילום היפה שמיכל, היימן היפה, המרגיעה

צילמה אותי בבית שלה ושל ראובן עם בגד של דורין, שאת הבגדים שלה אני הכי, אבל הכי

אוהבת ללבוש, עד היום, כי הם, ברובם, מכירים אותי ואת הגוף שלי, ויודעים איך הוא רוצה

להרגיש ולזוז, לפעמים,יותר ממני.

אבל הצילום והשער עניינו אותי פחות הפעם.

וישבתי במשרד של אדם, ברוך, עם המוסף של יום שישי וקראתי מהר ופרצתי בבכי.

ככה. שום פאסון. בחורה בת שלושים ושתיים, שחקניה, דוגמניה, מפורסמה לא קטנה בארץ

הקטנה הזו כבר לא מעט שנים. אחרי הרבה סרטים, לימודים בניו יורק, תהילה מקומית –

מה לא, פורצת בבכי כבד ושקט, אמיתי, עינים אדומות ואף נמשך מול עינים חכמות של

עורך המוסף הכי בארץ – ואדם שאל למה ואמרתי לו, אני זוכרת את מה שאמרתי.

יש רגעים ומילים שנחתמים אצלך לתמיד.

ואמרתי את האמת, אמרתי שיורם ראה באמת וזה עצוב. נורא עצוב.

וזה היה נכון אז. וזה נכון היום. ככה אני מרגישה. הוא ראה אותי באמת, אולי הראשון בחיי.

התבונן וראה. והתוצאה, נכון לאז, לפני כל כך הרבה שנים הייתה לי עצובה.

בודדה ומאד עצובה.

ההשתקפות שלי, האמיתית כפי שקניוק בתבונתו ורגישותו ראה וכמובן הדרך בה כתב אותה

הייתה מבחינתי כל כך אכזרית בדיוקה, למרות שלא היה בה כלום מהרע, מהאכזר, מהמעביר

בקורת, בודאי שלא מהשלילי. להיפך הייתה במילים שלו הרבה חמלה. הרבה טוב ומחמיא.

אבל הוא, הזר, הבין וזיהה את המלכוד הגדול שלי, הכפילות הבלתי אפשרית בין אני הפרטית

לבין החלי ההיא. הוא שמע את המילים שלי לפני שאני הבנתי את משמעותן והדרך שבה

כתב את שראה והבין, שברה לי את הלב.

ואז התחלתי לבנות אותו מחדש. את הלב :)

*         *         *          *          *

סוף הקיץ – הנה הכתבה. יורם קניוק. שבעה ימים. 1986 –

מודפסת מחדש. אני מקווה שבאינטרנט המילים לא מצהיבות כמו באלבומים

*        *           *           *          *

ואז, כמו אחרי טירונות או צילומי סרט נמוגנו זה מחיי זו וההיפך.

לא לגמרי, ככה בהבהובים. היינו נפגשים, באקראי ולפעמים שלא, לקפה קצר ברחובות של

השכונה התל אביבית שלי, בשכונה של דובנוב ואבן גבירול, ותמיד בין שלום ליהודית הנדל,

שכנה מקסימה ללקחת עיתונים אצל מישל בקפה, חייכנו אחד לשניה, וההיפך.

ובחיים כמו בחיים, עברו עוד שנים.

נפגשנו בסדנת כתיבה בבית אריאלה, סוף שנות השמונים, בערך.

ניצה בן ארי הייתה המנחה הראשונה, הוא השני. היה מעניין. הוא היה מנחה שרמנטי,

פטפטן, שדבורו האסוציאטיבי הוליך אותנו למקומות הזויים ומקסימים. הוא ביקש שנלך

למקומות אישיים, שנספר באמת, לא במילים שנראות לנו מילים של כתיבה.

הוא, תבורך נפשו, אהב עדיין את מה שכתבתי ובאמת הצליח לצבוע את הספקות שלי

בבטחון, את האינטואיציה שלי בתחושת האפשרי ובאופן כללי, אפשר לי להקשיב לתאבון

הפנימי שלי למילים כתובות שהרשה לעצמו, סוף סוף להתעורר ולקרוא לעצמו בשם.

וזהו. תמה השנה. התפזרה הקבוצה. אפילו הפגישות קפה אחרי הפגישות השבועיות

התמסמסו וחזרנו איש איש למחשבו האיטי והמלא רמזי ונסיונות לספר סיפורים.

*        *         *          *           *

ובשנת 1990 יצא עוד ספר שלו "אהבת דוד" וקניתי מיד, כמו את כל ספריו מאז ומתמיד,

בלי קשר להכרות שלי איתו, ואני זוכרת את הדירה שלי. הדירה האחרונה שלי בתל אביב

לפני שנהפכו חיי, לפני נקודת המפנה, המפץ הגדול וההורי שלי, אני זוכרת את החדר

שינה ברחוב קצנלסון בתל אביב, את המיטה שלי ועיתוני השישי, אני זוכרת את האור

מהחלון הגדול שנפל והגיע מאחור, בדיוק במידה הנכונה, על הדפים ואני זוכרת שקראתי

בספר הזה החדש, את המילים:

"איש מעולם לא הפריח לה מאות בלונים על הגג ליום הולדתה" –

וכמו במכונת זמן, כמו בסרטים ובחלומות, ששם הכל אפשרי חזרתי לאותו קיץ, 86'.

החיים היו חיוך בקיץ ההוא. באביב. ביום ההולדת שלי, בסוף חודש מאי, חזר הרוני שלי

הבייתה ורצה שנעלה לגג. לא רציתי, מה פתאם לגג. התעקש. לא רציתי. התעקש וניצח.

עלינו לגג. גגות תל אביב, בשקיעה אביבית ואני מסתכלת עליו – מה הוא זומם יקיר לבי?

מה?….כלום. הוא מביט בי במבטו הזך. כלום.

פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים, אולי עשרות רבות מאד.

אפילו אדומים :) עלו מהרחוב ומלאו לי את השמים, את החיים ובעיקר את הלב.

יורם שמע את הסיפור המקסים הזה, תודו שמקסים, ממני במסגרת פטפוטי האין סופיים לקראת

הכתבה ההיא, ועשה מה שעושה סופר. מקשיב וזוכר ואוסף ואורג סיפורי אנשים לחומר שלו.

כמה יפה. ארבע שנים מאוחר יותר צץ הזכרון האישי הזה שלי, מדוייק ומתומצת למשפט בספר.

משפט שמעביר כל כך הרבה בכל כך מעט מילים. החמצה. אבישג, שלא זכתה למחוות אהבה

מתוקה כל כך בחייה.

*         *          *          *          *
זהו. אני כותבת עכשיו את סופו של מעשה, כבר ימים ארוכים שאני מדפיסה ומעתיקה את

הכתבה ההיא – הנה שוב הקישור – שהרטיטה כל כך את העיר הזאת אז, שלאורך ימים

ארוכים תססה, בדיוק כמו שאדם ברוך רצה אני משערת.

הרבה רעש, כל כך הרבה רעש –

ותוך כדי כתיבה, נזכרתי בפעם נוספת שהצטלבנו והפעם לא פנים מול פנים – אלא דרך

המילים שלו ושפול שרדר אמר עליו מילים יפות תוך כדי פגישה ודיבורים על אדם בן כלב.

ואני קוראת אותה עכשיו, את הכתבה ההיא, תוך כדי הדפסת אלפי המילים, ואני מרגישה

בה שקט. כמעט מדיטצית הדפסה. מונוטוניות. אצבע על מקש, עין נודדת מדף עיתון

מצהיב על שורות דבק בתוך אלבום, אל מסך לבן המהבהב בקוצר רוח לעוד מילה

מהמילים האלה שקניוק יודע לכתוב כל כל יפה. בעיקר כל כך מדוייק.

פחד אלוהים כמה מדוייק.

והזמן והמילים שלו מרגישות קרובות גם עכשיו. עשרים שנה אחרי.

הן עלי, הן אני ולא אני.

הן אינטימיות, כאילו הסופר כתב לי אותן והן רחוקות, מנוכרות לי. הן שלו.

הן יצירה וריחוק מסופר שאני תמיד כל כך אוהבת את הכתיבה שלו, את הסיפורים שהוא

מספר, המילים והשפה המצטיירת, המציירת לי, זו שמספרת ומתארת ומתגמשת ומצליחה

להעביר לי, תמיד, כל כך הרבה תחושות שאני מבינה כל כך טוב –

ואני חושבת פתאם, שגם עכשיו שלהי קיץ, בדיוק כמו אז, בזמן ההוא, וכבר אפשר

להרגיש משבי סתיו מתגנבים לעורף מצטמרר, ואני חושבת איזה סתיו וחורף מחכים לנו

ומאחלת ליורם, קניוק –

שבנקודות ההשקה הבודדות שלי איתו בחיי חיזק בי דברים כל כך חשובים,

אולי הכי חשובים בעיני. הבטחון שלי, ביכולת שלי, בכשרון שלי לכתוב.

ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת, באיחור גדול אומנם, אבל ככה אני, תמיד באיחור,

שנים אחרי שראית, והבנת וניסית להגיד ואפילו לכתוב במילים כל כך ברורות בעיתון

ההוא של המדינה שהגיע הזמן שאדע, ואגיד, שאני באה, לא שאני באה או לא,

אני מביטה לך ובעיקר לעצמי בעינים ואומרת שאני באה.

אני מאחלת לך, יורם יקר, סתיו רך ואיטי וחורף ארוך ושקט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.  On 17 באוגוסט 2007 at 12:24

    הכל!
    הטירחה שווה. תודה!

    אהבתי

  • אביבה  On 17 באוגוסט 2007 at 12:26

    את ממוססת הגנות. פשוט ככה.

    שיהיו כל העונות בשלות ובדיוק בזמן.

    אהבתי

  • אחת מהצפון  On 17 באוגוסט 2007 at 12:37

    לא רק את הבגדים קילפת. גם את העור. ואת הגולגולת פתחת שנראה איך המחשבות והתחושות קורות בעצם התרחשותן.
    מה אני אגיד לך?
    אחרי הטקסט הזה- כל האחרים נשמעים כמו קרקור תרנגולות…
    אז אני חוזרת בי- אל תכתבי ספר. כי השימוש שלך באינטרנט הוא השימוש האולטימטיבי.
    השארת אותי פעורת פה והמומה.

    אגב, הרושם שלי לגבי המאמר של קניוק הוא שהאדם הנ"ל לא ממש התייחס לחלי אלא ל"חלי" ובעיקר לכך שכולם יתרשמו כמה יפה ומחוכם הוא כותב.

    אהבתי

  • איילת  On 17 באוגוסט 2007 at 13:10

    איזו כתבה,איזו כתיבה של יורם קניוק, כבר לא כותבים כאלה כתבות
    כל כך פיוטי ,מהורהר,
    כמו יצירה ספרותית שמלמדת אותנו הקוראים ,גם משהו על עצמנו.
    ואת חלי,מצליחה להיות השראה
    גם היום.

    אהבתי

  • איתמר לוי  On 17 באוגוסט 2007 at 13:18

    חלי,
    יורם צדק ותודה לו על כך. את כותבת נ ו ר א יפה .
    אם את לא תשלחי לו… אני אשלח לו.

    איתמר

    אהבתי

  • עירית  On 17 באוגוסט 2007 at 14:24

    סיפור מרגש מכל כך הרבה בחינות. אין דבר מטלטל יותר מללמוד איך את משתקפת בעיניים של מישהו אחר.
    למבט של הזולת יש השפעה.
    הסיפור הזה גרם לי לחשוב על עצמי. לחשוב על הדרך שאני עשיתי בחיים מול השיקופים שקיבלתי מהסובבים אותי. תמיד חשבתי שזו היא, בעצם, מלאכת החיים. החקירה. החיפוש על מה החיים שלי. מי אני. למה באתי לכאן.

    נהוג לחשוב שהחיפוש הזה שייך לגיל מסויים. זו מחשבה טיפשית בעיני. לי אין שום כוונה לוותר על החקירה של עצמי ושל חיי. כאשר אני מגלה עוד מישהו שנמצא במקום הזה, על חוד התער של החיים, זה מרגש אותי.
    תודה ליורם קניוק,
    ותודה גם לך, חלי גולדנברג.

    עירית

    אהבתי

  • כרמל  On 17 באוגוסט 2007 at 16:02

    של ממש, לראות מישהו/משהו באמת ולהעביר את התחושה לקוראים. עכשיו אני יודעת למה רציתי להיות עיתונאית. והיום, אפילו אמנות כבר בקושי מתיימרת לרגישות הזו.

    אהבתי

  • אורית  On 17 באוגוסט 2007 at 16:05

    תכף אני אלחץ על הלינק ואקרא את קניוק כותב עלייך, אבל שניה קודם, דחוף לי לומר פה שאם הכתיבה שלך היום חייבת את קיומה לפירוק הלב שביצע קניוק, אז אני מרגישה שאני גם כן חייבת לו תודה.

    אהבתי

  • מנטה  On 17 באוגוסט 2007 at 18:42

    כתבת באומץ וכנות. איפשרת להביט פנימה ולראות את מה שקניוק כתב עליך. "חלי יפה יותר משהיא נראית" ואני יודעת שלא לזה החיצוני הוא כוון. כתבה שהיא יצירה. פיוטית, נהדרת, עונג לקרוא. אני לא מנסה, אפילו, להשוות עם הכתבות הנכתבות היום. זה בלתי אפשרי. ואת, במחווה הזו, כתבת בכשרון רב והצלחת לרגש ולגעת.

    אהבתי

  • רוני  On 17 באוגוסט 2007 at 19:39

    משהו קבוע. שנדע שנקבל ממך מילים כל שבוע ולא נצטרך לחפש אותך כאן כל הזמן. נו, תהיי כבר, תהיי כבר בחוץ. בעולם. כמה יפה את כותבת. כמעט כמוך.

    אהבתי

  • יעלה  On 18 באוגוסט 2007 at 00:00

    הר זהב

    אהבתי

  • תראזי  On 18 באוגוסט 2007 at 07:27

    גם הסיפורים והזכרונות שלך, גם הכתבה שלו, הסגנון המיוחד והעשיר.
    (אני לא בטוח שצריך להיות פרופסור כדי לאבחן מישהו על דקויותיו, כולנו קצת בודדים ומפוחדים מכפי שאנו מראים כלפי חוץ.)

    אהבתי

  • קלרה הקדושה  On 18 באוגוסט 2007 at 10:34

    פעם לפני שנים סופרים היו עיתונאים ולהפך
    הדור ההוא כולל גם את קניוק המפורסתם.
    ובכדי לקדם את הספרים שלהם הם כתבו על דוגמניות בעיתונות, התחנפו היטב, וזכו לתהילת
    עולם. זה לכשעצמו חמור מאוד, שסופר מתחנף
    בכדי לבנות לעצמו קהל קוראים , עד היום הקהל הזה הזוי כמו קניוק וכמו הבת שלו.
    את חלי אפשר להבין, זה היה בשעתו סופר מחומיא
    מנקודת מבטה כדוגמנית יפה.
    אבל אם נסתכל טוב בטקסט של קניוק עליך נוכל ללמוד רק דבר אחד – שוביניזם מתוק ואבירי
    מזל גדול שהיום אף אחד לא קורא עיתון ואין יותר מדיי עיתונאים שמתחזים לסופרים.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 באוגוסט 2007 at 15:44

    קניוק סופר ענק
    והמחווה שלך כלפיו נודעת ללב
    גם בכוונה וגם בדרך שבחרת לכתוב אותה.

    אהבתי

  • אסי סיקורל  On 18 באוגוסט 2007 at 23:39

    כמה את נהדרת בכתיבה שלך?
    נשיקות מהמילואים

    אהבתי

  • כרמית גליק  On 19 באוגוסט 2007 at 00:08

    התרגשתי, קראתי בצימאון .. וזה היה כל כך מתאים ונכון לי לקורא את המילים הנפלאות שלך/שלו, ממש עכשיו בימים האלו ..
    והולכת לישון על זה בלילה טוב

    אהבתי

  • dvorit  On 19 באוגוסט 2007 at 11:11

    שאת כותבת :)

    אהבתי

  • נעמה שפירא  On 19 באוגוסט 2007 at 12:46

    בהתחלה שנאתי את המלה הזאת: "נשמה", כאילו את כל הצ'חצ'חיות בעולם מזגו לתוכה. סירבתי לקחת חלק בטרנד הפרחי. אח"כ היכרתי מישהי, שלא יכולתי לקרוא לה אלא בשם הזה, "נשמה", במשמעות האמיתית והמלאה של המילה- כי זה מה שהיא היתה. וזה מה אני רוצה להגיד לך. שאת נשמה. נשמה חשופה, יפיפיה, ערומה ושופעת טוב. תודה שאת משתפת אותי.

    אהבתי

  • ורד מוסנזון  On 20 באוגוסט 2007 at 09:08

    את כותבת מעולה ואספת הרבה מה להגיד
    נראה לי שהגיע הזמן

    הרגישות בה ציירת את יורם, את חייך, את התקופה
    הרווחים בין המילים שאומרים אפילו יותר
    תודה

    אהבתי

  • בועז כהן  On 21 באוגוסט 2007 at 12:49

    "פ ת א ם…באמת פתאם, התמלאו לי השמיים בלונים. מאות בלונים…" – איזה יופי.

    כמה יופי

    אהבתי

  • א  On 21 באוגוסט 2007 at 13:49

    את מעט שעות המנוחה שיש לי כשהיונקת נמה את שנת הכוח שלה, אני משקיעה בלהכיר אותך דרך הכתיבה הקסומה שלך, המהפנטת, השואבת לעוד ועוד
    הקישורים, ההקשרים, השלת העור, עד שרואים את הצבע הוורוד של בשר חי ופגיע
    אולי זו התיראפיה שלך,
    ואולי גם שלנו הקוראים אותך

    אהבתי

  • אורזת  On 21 באוגוסט 2007 at 14:15

    הצלחת להכניס אותנו לעולם ההוא, של לפני 20 ומשהו שנה, וכמה יפה הצלחת לשלב אותו היום.
    ריגשת אותי מאד.והוא – הוא צדק. יש בך את זה.

    אהבתי

  • אפרת  On 22 באוגוסט 2007 at 17:14

    מקסים ומרגש.הכתיבה שלו מדהימה, מרתקת ובאמת בעיתונות כבר קשה למצוא כזו היום, לא פחות מרתק, נוגע ללב, אמיתי ושלם כל כך מה שאת כותבת. את באמת נורא מוכשרת, זה נפלא בעיני, חבל שבעיקר אנשי הבלוגים מכירים את היכולת המופלאה הזו שלך, בתור מי שלא נמנית בינהם, אני מבינה שאני מפסידה וכך גם רבים אחרים

    אהבתי

  • עידית  On 4 במאי 2010 at 08:43

    ותגובתי, בלי לזכור שכבר הגבתי אז, ב-2007, הייתה זהה. איך הוא כותב. איך הוא רואה דברים. איך הוא מחבר דברים, התחביר המשוגע והאסוסיאציות המיוחדות לו.
    אבל הפעם התרשמתי גם מאיך שאת כותבת; זה לא חדש לי, כי אני קוראת ותיקה, אבל שמתי לב למה שאולי קלטת מיורם קניוק, את התחביר הזורם הזה. נוגע ללב. וגם אני מצטרפת לכל הברכות ליורם קניוק.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: