זכרון חושים –

.

.

שש בבוקר. אבי, נשר אמר את ה cut האחרון בצילומי ה'פחדנים' –
שדרות רוטשילד, סוויסה הולך מולי עם אליזבט הארנבת בידיו,   אני לובשת שמלת כלה הזויה.
משאית זבל (אמיתית) נכנסת לפריים,  אבי צועק –  לא לעצור. להמשיך לצלם.
ידעתי שאני רוצה ללמוד משחק. וידעתי שאני רוצה אמריקה.

בשלוש שנים שקדמו לקחתי חלק ב – 'הלהקה', 'דיזנגוף99 ' וב'הפחדנים'.
המהומה סביב הסרטים וסביבנו – יוצרים כשחקנים, הייתה גדולה.  בקורות מופלאות. פרסי משחק.
פרסי חביבי נוער. פרסים והילולות. היה מצויין, אבל כמו תמיד, אצלי, משהו פנימי ידע אחרת.
ידע שלא יכול להיות ש'זה' כל כך קל. הדבר הזה שקוראים לו משחק.
היה לי מורה דרך ראשון מצויין. לטוב ולרע – מכל הדברים שאמרו ויאמרו על מר נשר,
הוא במאי שחקנים נפלא.
דרכו ללכת, להתלוות, להורות דרך לשחקן עד הפגישה המוגמרת בין השחקן, הדמות, הטכסט,
הסאב טכסט  וה'אקשן' היא דרך נכונה, נושאת פרות ומאד מרגשת.
אבל אני רציתי 'ללמוד' – לא ידעתי איך ומה לומדים משחק. אבל הרגשתי  שאני צריכה סוג של דרך.
שאני ארגיש נכון. הרגשתי שיש סוד, שכרגיל,  רק אני לא יודעת אותו.
שמי שב א מ ת יודע אותו יכול להיות שחקן.
ידעתי שאני לא רוצה לשחק בתיאטרון. שהקוד והחוזה הלא – מדובר בין  שחקני התיאטרון וצופיו
על הדרך והשפה שבה מספרים סיפור על הבמה,  היא לא דרכי.  אני רוצה 'כמו בחיים'.
משחק שרואים בו את העבודה.  את ההחלטות שעשה השחקן. את טון הדיבור ה'משחקי',
לא נכון לי.

http://www.stellaadler-la.com/AboutStella/StellaBio/StellaBio.html
מכל האפשרויות נבחר בית הספר של סטלה אדלר – ניו יורק.
יושב באמצע מנהטן. מוסד. נחשב. עובד על פי שיטת סטניסלבסקי עליה קראתי ובררתי מעט, והעיקר,
למרות שהגעתי באיחור של שבוע לפתיחת שנת הלימודים, ובעיקר לדעתי, בגלל מכתב ששלחתי לגב'
אדלר חודשים קודם, ועקב מוצאי האוקראיני/פולני/ ארץ ישראלי –
חולשה ל'סברס' ולאידישקייט –
זומנתי לפגישה עם סטלה. כבוד שמועטים התכבדו בו, ובודאי לא תלמידי שנה א'.
אשה בסוף שנות השבעים לפחות עם שני כלבים קטנטנים ווורדרדים כמוה ישובים בחיקה.
סטלה לבושה בגדים מפוארים, רעמת שער בלונד/אפור/ורוד מתגבהת מעל מצחה, שפתיה אדום
דובדבני החורג משרטוטי פיה, והיא ושני כלביה, מוציאים את לשונם הקטנטנה ומלקלקים את
שפתותיהם בסינק מדוייק להפליא. שיחה נעימה מהולה בזכרונות מבית אבא וזכרונות משרותי
בצבא הגנה לישראל, התקבלתי לבית הספר.

ימים ראשונים. הכרות עם מורים, תלמידים שיהפכו לחברים –
חלקם נהיו מ'שו בקולנע האמריקאי –
ומגיע שעור ראשון עם סטלה עצמה. אחד מהבודדים שקיבלנו. היא כבר הייתה ממש מבוגרת,
אגדה בחייה ורק האצילה מעצמה על בית הספר. היא נכנסת. במלוא תפארתה, שני כלבלביה בחיקה
ומתחילה לדבר. כל כמה מילים — ליק. שלושתם מלקלקים בתאום מדהים.
חלי די! לא על זה הפוסט.
והיא מסבירה את דרכה. תפיסתה, הבנתה את ה'טכניקה' שלה. הטכניקה של סטלה אדלר.
סיפרה שבתחילת המאה היא למדה משחק אצל המאסטרו. ס ט נ י ס ל ב ס ק י עצמו. בפריז.

סטניסלבסקי – http://www.bartelby.com/65/st/Stnslvsk.html
שהיה שחקן, במאי רוסי פיתח שיטת עבודה של ועם שחקנים שהתבססה על הרבה עבודה פיזית.
עם הגוף. עם הקול. כלים של שחקן. זכרון הגוף. זכרון אפקטיבי.
רצונו העיקרי היה להגיע למה שמתקבל היום כמובן מאליו במשחק. בתיאטרון לעיתים, בקולנע,
כמעט, כמעט תמיד. אפשר להשתמש במילה אמינות. כמו בחיים אני קוראת לזה.
האובר דרמטיות, המשחק הכל כך מוגזם, מוחצן, היה חייב להעלם.
השחקן היה חייב להתחיל 'להעתיק' את החיים. את גופו, קולו, תחושותיו, את החיים ממש.
החיים שלו או של הדמות שהוא מגלם.
אמרו סטניסלבסקי, סטלה אדלר והרבה מורים אחריהם. הגוף זוכר. הלב זוכר.
אתה, השחקן, זוכר דרך הגוף. אם 'תפעיל" את הגוף בדרך הנכונה לטכסט, לדמות, לסיטואציה,
ותעשה, פ י ז י ת את מה שצריך להעשות, הזכרון האחר – הרגשי,החושי, יתעורר, יציף אותך ואז
"זה" יהיה אמיתי. אתה תהיה בסיטואציה, במצב עצמו המשחק שלך יהיה אמיתי. כלומר –
אתה השחקן תהיה/תרגיש/תחווה ב א מ ת  את מה שהדמות שלך צריכה לחוות/להרגיש ב
סיטואציה המוכתבת.
בשתי מילים: מהחוץ – פנימה. מהפיזי – לרגשי.

דוגמא טיפשית – אם צריך להיות לך מאד קר. התבונן…זוכרים? מהשעורים הראשונים….
התבוננות וירידה לפרטים – התבונן איך גוף מתנהג כשמאד מאד קר. עשה מה שהגוף עושה במצב כזה.
שב כפוף. נסה לכווץ ןלהקטין את עצמך, את נפח גופך כמה שיותר. עוד קצת. נשוף לכפות ידיך.
התנועע הלוך חזור. נשום נשימות קצרות ורדודות.
אם תהיה דייקן ומיומן, תוך זמן קצר – קר לך. יהיה לך קר ב א מ ת. הבטחה.

חזרה סטלה אדלר מלימודיה ומיהרה אל לי סטרסברג – חבר לתיאטרון של ס.
http://en.wikipedia.org/wiki/Lee_Strasberg
סטרסברג גם הוא היה חבר בתאטרון שהקים סטניסלבסקי. אבל הדרך שהוא פרש ופיתח את 'הסיסטם'
של סטניסלבסקי הייתה שונה. הוא התרחק מהפרוש הפיזי והזכרון האפקטיבי ופיתח מתודה חדשה.
אדלר לעומתו הייתה ונשארה נאמנה למקור. היא חזרה ורצתה איחוד כוחות. אבל קיבלה כתף קרה.
סטרסברג סרב. סרוב אידיאולוגי, אבל סירוב.
שם התחילה מחלוקת גדולה שמחלקת עד היום בין אוהדי ה'טכניקה' של אדלר ובין אוהדיה המושבעים,
ואני בינהם, של 'השיטה' –  method –  ע"ע לי סטרסברג.

אמר סטרסברג  –  מי שזוכר הוא הזכרון החושי – sence memory –
כל דבר שחווית בחייך שמור אצלך. כל רגש. תחושה. הרגשה. וכולם אגורים במאגר החושי שלך.
הם לא שמורים ואצורים רק כזכרונות מודעים, כמו זכרונות ילדות או מסע,
הם אצורים גם כזכרונות חושיים. ריגשיים –
ועליך כשחקן ללמוד איך לזהות אותם, ובעיקר איך 'לשלוף' אותם ברגע הנכון. בסצנה הנכונה.
בדמות הנכונה.
אתה כשחקן לומד, דרך המקצרת את 'יכולת השליפה' של זכרון חושי.
היא פשוטה. דומה מעט למדיטציה. וכשאתה במצב ההוא, הנינוח – אתה יכול, כמעט פשוטו כמשמעו,
לאתר, למצוא ולהאחז בכמעט כל סוג רגש שחווית בחייך.
החכמה…לבחור טוב. לבחור נכון לדמות. למניעיה. למעשיה, גם הפיזיים.
אם תבחר נכון, תרגיש נכון. אם תרגיש נכון, תתנהג נכון – לדמות. לסיטואציה.
כלומר אם ב'טכניקה' של סטלה אדלר עליך ל'הנהיג' את גופך לפיזיות של הקור כדי להרגיש קור –
ב'שיטה', תמצא ותאתר 'זכרון קור' שלך, וכשתצליח להחיות אותו בזכרונך החושי, יהיה לך קר.
מאד קר. הבטחה.
מהפנים – החוצה. מהרגשי/חושי – לפיזי.

סיימתי את השנה אצל סטלה אדלר. משהו לא היה מספיק מדוייק.
הם היו מצויינים ומבינים ומתחשבים. הסברתי שאין לי עניין בתיאטרון והם הסכימו ש'יחפים בפארק'
יהיה ה'אנטיגונה' שלי – עשיתי חברים, היה טוב ומשהו לא הספיק.
שותפתי לדירה. אמריקאית סינית בשם איוו צ'ן , שבשנים מסויימות יכולתי לראות אותה מופיעה לרגע
בסרטי אימה אמריקאים — אחרי הכל אמזונה סינית, 184 סמ של עינים מלוכסנות, ניב מנדריני
ואנגלית מבית – הוא שילוב מצויין לסרטי קראטה, למדה אצל סטרסברג –

עברתי למנהטן תחתית. ה'שיטה' הרגישה נכון מהרגע הראשון.
מר סטרסברג העביר לנו כמה שיעורים בודדים – בעיקר התבונן, העיר ופה ושם החמיא (כן. כן ) –
ובשנת הלימודים השניה שלי נפטר. הלימודים בבית ספרו היו מעניינים –
וגם הלימודים בניו-יורק כמובן. את לומדת על החיים, לא פחות ממה שאת לומדת על עצמך,
על כוחותיך ועל חולשותיך כמובן –
אבל קרה דבר מוזר, ככל שלמדתי יותר, הבנתי שככה עשיתי לפני שידעתי שככה צריך לעשות –
מנגנון ה'משחק' הטבעי שלי ככה עושה בדרך כלל. קל לו ל'דמיין'.
קל לו לעשות נדמה לי ברגש. אני רק צריכה לנתב אותו. לבחור לו איפה לעצור ומה להוציא מארגז
התחושות, הזכרונות הרגשיים והחושיים, העלבונות, הפחדים, השמחות, הזכרונות הממשיים  –
כל אלה המרכיבים אותי ואת זכרון החושים שלי. ארגז הזכרון העצום והגדוש והמורכב שגר אצלי…
איפההוא גר? בלב? בראש? בכשרון? בדמיון? באגו?
לא יודעת איפה. יודעת שאצלי. וזה מספיק.

אז אם שואלים אותי אם למדתי משחק, אני כמובן עונה שכן –
ולפעמים מתענגת על השמות שאני יכולה לצרף לרזומה שלי :-) –
אבל אם תשאלו אותי באמת – אני כמעט בטוחה שמה שעשיתי לפני הלימודים דומה מ א ד למה שאני,
עדיין, עושה בין ה'אקשן' ל'קאט' –

.

אם תבקש ילד להיות עצוב ותשאל אותו איך הוא חושב שהוא יצליח להיות באמת עצוב לרגע,
רוב הילדים, יגידו שהם יחשבו על משהו עצוב. שקרה להם או שיכול לקרות להם.

והאמת? האמת האמת? זה דומה.ממש דומה.

c u t

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 5 בדצמבר 2006 at 08:27

    משהו בסרט הזה גורם לי להתגעגע לעולם שמעולם לא הייתי חלק ממנו – ארה"ב (ובעצם ניו יורק) של שנות השבעים.

    ואת אומרת שכל הלימודים וכל השנים נועדו בעצם רק לחזור אל האינטואיציה הילדית, שנמצאת אצל כולנו. מה גרם לה ללכת לאיבוד?

    אהבתי

  • ח ל י  On 5 בדצמבר 2006 at 13:28

    עשיתי כמה סצנות ממנו ודיאלוג מקסים של ג'סיקה לאנג מ'פרנסיס' – סרט שמאד אהבתי ובכלל בגלל שהודעתי שאין לי כוונה לעלות על במה, הםהיו פתוחים וקשובים מספיק כדי לאפשר לי ללמוד ולהתאמן על סצנות מסרטים. מה רע?
    העזתי אפילו לנ ס ו ת לעשות סצנה מקסימה של קט'רין הפבורן מ 'אשת השנה' – היה כיף.

    אני לא באמת יודעת איך האינסטינקט מתכהה…בטח כמו שאנחנו נהפכים, אם לא עומדים על המשמר, לאנשים מבוגרים, זהירים יותר ומפוכחים. אבל התהליך הראשוני במשחק, לדעתי , אצלי, ברגע הראשון שלו הוא באמת פשוט וראשוני כמו פעם -אחר כל מגיעה עבודה המעניינת – לעשות בחירות. להצדיק בחירות….

    הרבה דברים ב'מסביב' אבל בין האקשן לקאט זה הדבר האמיתי. כיף

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: