בכל משפחה טמון גרעין לספר?

.

.

אני מחפשת סיפור. ממיינת לעצמי את סיפורי משפחתי ומשפחות אחרות.

אנחנו מכירים כל כך הרבה סיפורים אישיים. שלנו, של המשפחתה. של המשפחה של אבא,

ושל אמא, וקצת היסטוריה של הדורות הקודמים. משפחה מרוחקת. חברים. מכרים.

מפגשים אקראיים- את אלה אני הכי אוהבת,

לשבת ליד מישהו במטוס ובעשר שעות לדעת עליו ועל משפחתו יותר משתדעי אי פעם על אהובך.

סרטים, סרטים דקומנטריים, רסיסי מדע מחברים, ילדים, שכנים, רכילויות, הורים מהכיתה,

כתבות בעתונים, בלוגים ובספרים כמובן. כל כך הרבה  סיפורי משפחה מתגלים בין דפי ספרים.

בין סאגות רומנטיות ל"קול צעדינו" של רונית מטלון, בין "סוגרים את הים" ל"הלב"

"מיי פירסט סוני" של בני ברבש ל"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה? – ולא התחלנו להזכר

.

איפה עובר הגבול בין סיפור הנובע מזכרון אישי ברור או כזה הבנוי מרסיסי תודעה מעורפלים

לבין דמיון וסיפור מומצא לחלוטין? איך יזהה הכותב, אם ירצה, את יסודות המילים שלו?

האם חותם הביוגרפיה המשפחתית המדוייק נמצא שם תמיד?

זה ברור שגם כשהסיפורים נשענים על ביוגרפיה אישית, הם לא סיפור שורשים מדוייק וכרונולוגי

אבל זה גם ברור שלכל משפחה יש סיפור, שניים, עשרה, מורכבים לא פחות מהרבה ספרים שנכתבו,

אז?

האם כל משפחה, כל סיפור משפחתי, בין אם של הדור הנוכחי, בין אם נלך דור שניים אחורנית,

כל אדם, חייו וסיפורו ותחושותיו ואשיותו מורכבים דיים כדי לספר סיפור ממשי, רומן?

.

.

סבתא רחל גולדנברג לבית גלרטר. מה אנחנו יודעים עליה?

שנולדה בצ'כסלובקיה. שהייתה יתומה. שהגיעה אין-לנו-מושג-איך-ולמה לרומניה בגיל צעיר מאד.

שבן דוד לקח אותה לביתו וגידל אותה. שנישאה לסבא יוסף והייתה אשתו השניה. שאשתו

הראשונה עמליה ושני בניו נסעו לאמריקה ונעלמו עקבותיהם. שאין לנו מושג על שאר וקרוב

מהצד שלה. מעולם לא היה. כאילו הגיעה לעולם לבדה.

שהוא היה איש קשה לב סבא יוסף, ושאיש מילדיו וביתו לא קרא למי מבניהם על שמו.

אנחנו יודעים / חצי יודעים שהוא מת מוות לא טבעי שכפי הנראה הגיע לו,

פעם אולי יסופר הסוד הכנראה נורא, הנלחש בחדרי חדרים על מותו כשצעיר בניו, אבא שלי,

היה בן שש ושאלמנתו שהשתחררה במותו כמו שאנחנו משערים, ילדיהם לא  מהזן המדבר,

מחיים קשים ומרים, עלתה לארץ עם שני ילדיה הקטנים, הצטרפה לשלושה הגדולים שכבר חיו

כאן ובנתה חיים פשוטים, לא קלים, אבל שלווים במידה מסויימת,

מוקפת באהבת אין קץ על ידי חמשת ילדיה עד יום מותה המיוסר ועד בכלל.

בת שבעים וארבע הייתה, בדיוק חודש לפני שנולדתי. רחלי, חלי, אני, בתו של צעיר בניה.

.

אז איך הוא מת הגבר ההוא? סבי שלא הוזכר מעולם, בח לא באהבה ושמחה על ידי הוריו?

זכרון? רכילות משפחתית?מיתולוגיה משפחתית שנלחשה? טרגדיה? סיפור אמיתי? ספר?

.

לכל משפחה יש מאגר זכרונות, סודות, רכילויות, השערות, צילומים,

השאלה האם כל סיפור משפחתי יכול להחזיק ספר, רומן?

האם זה תלוי בסיפור עצמו? ביכולת/ בכשרון של המספר?

.

 

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בים  On 5 ביוני 2010 at 18:19

    נראה שהתמונה ממחישה יותר מכלאת המרחק ביניהם
    היא נראית כעכבר נבעת הלכוד במלכודת

    אהבתי

  • רובן  On 5 ביוני 2010 at 18:28

    בכל משפחה מתחבא סיפור גדול אבל לא בהכרח כותב גדול, זה מה שעושה את ההבדל אני חושב :-)

    קבלת ממנה את העינים

    אהבתי

  • אנא  On 5 ביוני 2010 at 19:59

    נראה לי שכן. עברתי על כמה אנשים שאני מכירה וכולם באמת שווים ספר. לא חשבתי על זה אף פעם.

    אהבתי

  • shlomiyosef  On 5 ביוני 2010 at 20:32

    אני אומר לאשתי
    כל אחד ואחת זה סיפור
    על כל אחד אפשר לעשות סרט דוקומנטרי / או לכתוב ספר
    והיא לא מסכימה איתי!

    ראיתי ביס דוקו סרט דוקומנטרי מקסים
    המספר, בחור אנימטור שיצר סרט מיוחד
    הוא לקח תמונות של משפחתו
    אייר אותן ונתן בהם נשמה באנימציה

    הסיפור הוא סיפור די בנאלי
    למרות שכל סיפור יכול להיות מיוחד ומעניין
    תלוי איך מספרים אותו.

    התסריט הוא כזה
    שיחה בין אב לבנו לאחר מות אביו
    הוא שואל והאב עונה דרך עיני הילד השואל

    לא זוכר מה שם הסרט
    יכול רק לומר שראיתי אותו ביום שישי
    בשעה עשר ועשרה בבוקר על מסלול הריצה
    במכון הכושר

    שווה לחפש
    שווה לראות

    אהבתי

  • גלית  On 5 ביוני 2010 at 20:38

    כן לכל משפחה יש סיפור אבל לא לכל משפחה יש סופר/ת אן חוקר/ת או זה שמוסיף את הפרטים הלא ידועים או ממציא אותם. בהרבה משפחות יש מספרים אבל אין מקשיבים עד שמאוחר(דניאל מנדלסון "אבודים").

    אהבתי

  • כרמלה כהן שלומי  On 5 ביוני 2010 at 20:52

    בכל משפחה יש סיפור.צריך רק להתכופף ולאסוף.אני עושה את זה מאז התבגרו הורי.פתאום הבנתי שהסיפורים שלהם שווים מכדי שאתן להם להעלם.עכשיו אני אוספת אותם וגם נהנית תוך כדי משעות של הנאת-ההקשבה להם.במיוחד לאבא שלי שהוא מספר סיפורים טבעי.
    כל אחד יכול,תאמיני לי

    אהבתי

  • ימימה  On 6 ביוני 2010 at 00:16

    כן. גם במקומות מפתיעים. אבא שלי לא דברן גדול*, ועל המשפחה שלו אני לא יודעת הרבה. אבל לא מזמן הוא שכב בבית חולים ואני באתי לבקר וגם בן דוד שלי שבמקרה היה בבית החולים ופתאום יצאו ממנו שלושה סיפורים יפהפיים על אמא שלו – שעליה בכלל לא שמעתי הרבה כי היא נפטרה כשהוא היה ילד – וזה היה רגע ייחודי ומיוחד.

    * לא מספר הרבה סיפורים שהיו באמת, אבל סיפורי מז'אנר הפיקציה יש לו ללא גבול.

    אהבתי

  • דפנה לוי  On 6 ביוני 2010 at 07:53

    הסיפור נמצא לא בעובדות ובמהלך החיים כפי שהתרחש, אלא במה שאת מצליחה לחלץ מתוכו, שהוא אולי טרנסנדנטי – ולכן שווה יצירה אומנותית כלשהי.

    אהבתי

  • אלון  On 13 ביוני 2010 at 13:21

    יש סיפורים שנמצאים בבוידעם המשפחתי ומנסים לצאת. אנחנו בדרך כלל מתעלמים מהדפיקות שנשמעות מתוך ארון הסיפורים, עד שהם מתים.
    נראה לי שהסיפור הזה מתחיל לצאת, זהירות!

    אהבתי

  • סיפור חיים  On 6 בנובמבר 2010 at 19:38

    ריגשת אותי!
    ככה התחיל אצלי, אחרי שנים שראיינתי עשרות אנשים
    אחה"צ אחד ישבתי עם סבתא שלי והתחלתי לשאול שאלות
    בור סוד נפתח…..ואני רק חשבתי אלוהים איזה מזל שעצרתי להקשיב!!!
    אחרי זה שיניתי כיוון בחיים
    והחלטתי מעכשיו רק לכתוב סיפורים :)

    כל סיפור שווה ספר!!!!!!
    http://www.facebook.com/pages/hyym-bsypwr/172689599407888?v=app_4949752878

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: