מתי זה קרה, מתי התהפך העולם? # בין קריירה לאמהות

.


זה פוסט א ר ו ך במיוחד.

.

מתי התהפך העולם?

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

שגם אם קשה, זה בסדר.

מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

.

.

לפני זמן פרסמתי את פוסט רשומון הסידורי יומולדת של הילדה שלי –
כשחזרתי לבלוג לראות מה קורה ומי ראיתי שנוצרה מהומה קטנה.
אחרי ברכות ומחמאות והזדהות אימהית התחיל דיון. קצת מהוסס. תוהה עם עצמו –
במרכזו עמדה הטענה/בדיקה העדינה והמהוססת שאולי אני מגזימה.
שרשימת ופירוט מה ואיך והיומולדת הייתה מוגזמת.
ניסיתי להבין. קראתי שוב ושוב –
האם מה שנראה להן כהגזמה פיננסית, הגזמה בכמה יומולדת אחדעשרה עלה לנו לדעתן? –
זה העניין של הכסף? כמובן שהעלות הייתה נמוכה בהרבה, אבל לא זו הנקודה –
ההגזמה ב'חגיגות'? –  או שהשפע הרגשי שלי הפריע?
האם השקעת האנרגיה, תשומת הלב והירידה לפרטים נראתה מוגזמת?
מה צרם? מה הפריע?
מצאתי עצמי כותבת ומוחקת, גם מילים שהיה בהן גוון מסויים של התנצלות –
ואז נעצרתי.

על מה אני מתנצלת?

וכאן מתחיל הפוסט הזה – בדיוק כאן:

איך התהפך העולם –

מתי 'זה' קרה –

– ממתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

– ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

– ממתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת  שהילד שלך

עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה ולא, אין לו מטפלת ?

– ממתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת לאנשים

מוזרה "אין לכם מועדונית בגן"

– ממתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר על דברים

רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא ראשון, מרגיש מופרך?

– מממתי כששאלו אותי מה אני עושה בשנים הראשונות, הייתי נשארת חסרת נשימה לרגע,

מהססת – מה להגיד? אני אמא, חדשה יחסית, בת זוג, אני גם שחקנית, כותבת ספרי ילדים, ועוד

אבל היי, עכשיו, וכנראה לתמיד, אני בעיקר אמא. קודם כח אמא. מגדלת את הבת שלי/שלנו.

– ממתי הריצות של אמא לסידורי יומולדת, תשומת לב לקטן שבפרטים, חיפוש נרחב אחרי

חצאית ורודה מעורר תחושת הגזמה ולא תחושת חיוך: וואו איזה כיף לילדה .

מתי זה קרה? מתי התהפך העולם?

כשעמדתי ב'אסותא' והאחות אמרה לי: התשובה חיובית, פסקתי לנשום.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי נוהגת באלפא שלי בפקקים של אבן גבירול, מדליקה סיגריה –

אחת מ 20-30 יומיות לאורך כמעט עשרים שנה ויודעת בוודאות שברגע שאני מחנה את האוטו

ונכנסת הבייתה, אני מפסיקה לעשן. כי ככה זה. ברגע ההוא הבנתי, עדיין בלי להבין, את המילה

א ח ר י ו ת –

ככה פשוט. ברגע משנה חיים, קבלתי אחריות על קבוצת תאים מתחלקת ומתפתחת שבעוד

שמונה וחצי חודשים תהפך להיות הילד/ה שלי -ואני, מרגע זה אחראית עליו.

ומבחינתי מאותו רגע, לעשן סיגריה היה להזיק במודע לעובר שלי בדיוק כמו לחייך אליו בעגלה

ולנשוף עשן ישר לתוך פניו. ככה דמיינתי את הסיגריה.

עשנתי עוד כמה לאורך ההריון, בודאי, אבל בודדות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3363657,00.html
מתי הופך העובר לאדם –

אהבתי אותה כבר אז? לא יודעת. היתה תחושה ערטילאית. הרבה רגש. הרבה שמחה.

התכוננות פנימית חסרת מילים. הייתה חתונה באמצע. טוב, סוג של חתונה – עברנו לבית חדש,

כינון כמובן,התגייסות פנימית ושמחה. מולה. אליה.

היא כבר הייתה היא ולא הוא – כבר היה לה את שמה וכבר הרגשתי את רגש ה'שמירה',

האחריות שלנו עליה. כשהיה רעש, כמו כולנו, ידיים גוננו על הבטן,

כשמישהו דחף אותי לא בכוונה, הידיים עטפו אותה. ככה הטבע רוצה. ככה הטבע עושה.

.

יש דברים שיודעים בלב. יש דברים שיודעים בתובנה. ויש דברים שפשוט יודעים.

אני ידעתי איזה אמא אני אהיה. תמיד ידעתי.

וברגע שראיתי אותה, מרימה אלי זוג עינים אפורות, עמוקות, יודעות הכל באותו הרף עין  –

רגע משנה חיים וגעגועי נצח לשניה ההיא.

כשנפגשנו. ברגע שהיא חיפשה אותי ומצאה, הכל היה ברור.

היא הילדה שלי. אני אמה.

ומחובתי ותפקידי ורצוני לשמור עליה. קודם כל.

ואחרכך להאכיל אותה, לגדל אותה, לחנך אותה ולעשות עבורה את הטוב ביותר.

את הטוב ביותר שאני מאמינה בו. את הטוב ביותר שאני יכולה. ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.

.

מילת המפתח שלי בהתייחסות שלי אל הבת שלי הפרטית ולילדים בכלל היא ילְדוּת.

התחושה הבסיסית שמכתיבה לי הרבה מהתנהגותי ומההחלטות שלי מולם היא –

שיש המון שנים להיות אדם מבוגר וכל כך מעט שנים להיות ילד קטן.

כל כך הרבה חובות, חשבונות, משימות, לוחות זמנים, אנשים להתחשב בהם, ויתורים, עבודות,

התפשרויות, התחשבויות, דאגות מחכות לכולנו כאנשים מבוגרים, שאת השנים הראשונות,

אפשר,ל ד ע ת י, ורצוי להעביר בשמחה, משחק, לימוד וחוסר דאגה.

אני אדם שמאמין ונשען בבטחון גדול על ברכי הפסיכולוגיה, מאמינה באמונה שלמה ואמיתית

שכל מה שקורה עשוי להשפיע על האדם הצעיר הזה שהבאתי לחיים

ואני מגדלת ומחנכת ומשפיעה על שארית חייו.

אני ואביה כמובן.

והעכשיו –  אי אפשר להגזים בחשיבותו. השנים האלה, שנות הינקות והילדות הן גורליות.

ואנחנו, א נ ח נ ו, אחראים עליהן. על השנים המעצבות את שארית חייו/ה. הוריו. הוריה.

וכך. מתוך ההרגשה הזו התחלתי את מסע ההורות שלי. האמהות שלי.

מתוך רגש אחריות חסר גבולות בעוצמתו וגודלו.

ויתורים? הפסדים? שינוי סדר עדיפויות? החלטות גורליות להחליט? רגעי אמת מפחידים בחדותם .

כן או לא? לקחת או לוותר?

מפחידים כי יש בהחלטות האלה לעיתים חשיבות עצומה של איכות חיים,

דברים שאפשר או אפשר שלא יהיו, העדרות או שלא לימים ארוכים מהבית.

הייתי בת ארבעים וקצת. אחרי הרבה שנים של עשיה, כזו או אחרת –

וכדי לקצר, הנה אני מציגה את עצמי כשנכנסתי ל'רשימות' –

ועכשיו, עם בן זוג אהוב ותינוקת יכולתי ורציתי להכנס הבייתה.

לא היה שם, בחוץ, כלום יותר מעניין, מרתק, משמח ומקסים מהמשפחה שלי.

והחוץ המשיך להיות ולחיות, ואפילו העמיד לא מעט פיתויים.

.

ערוץ 2 נפתח בשנים ההן. אבא שלה הגיע למרחב שלו, לי היה חלון הזדמנויות קטן –

הייתי  בת ארבעים וקצת, הייתי דוגמנית הרבה שנים – עובדה שלא תמיד עובדת לטובתך

כשאת רוצה להשתמש בעוד אפשרויות ביטוי או כשרון שאת מאמינה שיש בך,

ולשמחתך, יש כמה אנשים שחושבים כך.

שחקנית קולנע היא עדיין ההגדרה הראשונה שלי מול עצמי. אהבה גדולה, אולי הכי גדולה.

אבל סרט פה ושם לא מספק ולא מספיק. לא מבחינה כלכלית ובודאי שלא מבחינת הצורך והרצון לעשות.

והנה נפתח חלון חדש, ערוץ 2.

והחלון/ צוהר/אשנב הזדמנויות שנפתח לי היה אמיתי  והיה שם.

היה ברור שכדי להניח רגל במקום החדש הזה, בזמן ההוא, כשהכל היה חדש, מרגש וממציא את

עצמו, היה צריך, מי שרצה, להשקיע הרבה יותר מלהגיד שלום יפה וחייכני לדן שילון  במסיבות

של 'רשת', או להגיע עם תינוקת חייכנית על הידיים להקלטת תוכנית של אבא.

צריך לזוז. לפעול. לעשות. וצריכה ליפול החלטה איך תגדל הילדה שלנו.

עם מטפלת? הנקה? ומה עם הפרנסה?ואיך תרגיש אמא שרגילה באופן כללי, להרויח את לחמה מגיל מאד צעיר?

רק אבא יפרנס? אפשר לחיות רק מהמשכורת של אבא? אפשר לחיות כמו שרוצים?

איפה נצטרך להצטמצם? אנחנו רוצים, מוכנים לרדת ברמת החיים, עם כל הכבוד לערוץ 2?

כל שותף תורם לשותפות את מה שהכי טוב ל'מוצר' כרגע?

וה'מוצר' הצטרך, לדעתנו וטעמנו, אמא. אמא צמודה.

וצריך היה לקחת החלטה ע כ ש י ו.

אי אפשר אחר כך, אי אפשר להגיד נחזיר לה מאוחר יותר, נפצה אותה כשתגדל כי עכשיו

יש את החיים בחוץ. וצריך לעשות מה שצריך לעשות.

ואם יש מפיק שמחכה לתשובה, או רעיון שצריך להתחיל לבדוק ולפתח אי אפשר אחרכך.

A man has to do what a man has to do

וזה נכון שהחיים בחוץ הם עכשיו, אבל גם החיים בבית הם עכשיו.

וחשבתי, חשבנו, שכשהזמן הנכון יגיע, כשיגיע הזמן לצאת שוב לחיים, בטח נדע.

וכשאומרים לחזור שוב לחיים, מתכוונים ברוב המקרים, לאמא שתחזור לחייה.

כי אבאים מתוקף עבודתם, אחריותם וחוסר יכולתם להניק, בת'כלס,

ממשיכים לחיות גם את החיים ה'הם', החיים ב'חוץ'.

גם כשזה לא מאד p c להגיד בקול רם. והוחלט. בלי הרבה מילים ודיונים. אבל הוחלט.

הילדה שלנו תגדל כמה רחוק שיכולנו לדעת ולהבין מה זה ואיך זה לגדל תינוקת, כמו שהוריה חושבים שנכון.

בבית. עם אמא ואבא ואבא ואמא.

הכי קרוב שאפשר. וכשיגיע זמנה להכנס למסגרת של משפחתון/גן/גנון, כבר נדע.

.

לאן הן ממהרות רגע אחרי שנולד להן תינוק, לאן? ולמה?

למה צריך חודשיים שלושה אחרי לידה להכנס לג'ינס ההוא ולחזור לעבוד בימי צילום ארוכים,

שעות של מדידות בגדים,חזרות ומה לא. (לא שאני נגד הג'ינס ההוא חלילה).

ויש גם נשים/אמהות שלא עובדות ב'תעשיה' וגם משתעממות עם התינוק בבית וחוזרות לעבודה,

ויש את האמהות שלא רוצות לחזור לעבודה אחרי חודשיים, שרוצות להשאר בבית ולהיות עם

התינוק/ת שלהן שנה/ שנה וקצת – ורק אחרכך לחזור ל"חיים" –

וחוקי העבודה והמדינה שהגיע הזמן שאיזו/ה חבר/ת כנסת ת/יפעל ות/יזום להאריך, ובהרבה,

את חופשת הלידה שהמדינה מאפשרת למשפחה לקחת –

או אחד המצבים הכי שכיחים בחישובי איך לגדל את הילד שלנו, המצב הפיננסי בתא המשפחתי שלא מאפשר

חופשה מעוד משכורת – על אלה,ההורים שרוצים ולא יכולים להעניק לילד שלהם את השנים הראשונות כמו שהם

מאמינים ורוצים, על אלה הלב נכמר.

ועל מה טוב לתינוקות אין ספק וכמעט אין ויכוח –

הויכוח הוא על האם טובת ילדך קודמת לטובתך?

האם עובדה שהוא יהיה עם מטפלת מגיל ארבעה חודשים, עם בקבוק סימילק או מטרנה מזיקה לו?

ברור שהיא לא מזיקה לו.

האם זו האפשרות הטובה ביותר? ברור שזו לא האפשרות הכי טובה בשבילו.

ואין מילים יפות או p/c או עדינות יותר להגיד את האמת.

.

התחושה היא שההריון והלידה לא מופנמים ברמה האמיתית של השינוי.

של המחוייבות. של הבנה שהחיים שהיו הם לא החיים שיהיו. לעולם לא.

לא בגלל שצריך בייבי סיטר כיוצאים מהבית. לא בגלל שצריך להתעורר בלילה –

לא בגלל שעדיף שיהיו בבית מגבונים ובמבה במקום רדבול וסמים.

לא בגלל המאות/אלפי סידורים שצריך לסדר כל הזמן כדי שהחיים יהיו –

אלא בגלל שברגע שעשית ילד – אתה מחוייב לקחת עליו אחריות.

לא רק על האוכל. לא רק על החיסונים והמשקל. לא רק על הסוודר והצעצועים.

לא רק על כל הדברים הטכניים שגידול ילד דורש, אלא על החיים שהוא חי.

על מי מלטף אותו ומנחם אותו כשהוא נופל. ומי באמת מתבונן בו כדי לראות מה המצב רוח שלו.

על הבטחון בעולם שהוא רוכש לעצמו (או שלא) ו על זמן שהוא פשוט נמצא לידך ואתה לידו.

חיים קוראים לזה. והחיים…..? החיים הם עכשיו. חד פעמיים. אין אחר כך.

ואם אפשר, עדיף.

מה יש שם בחוץ? מה יש שם בחוץ שמעניין או מרתק או משמח יותר?

מה היה יותר מעניין מלראות איך היא מבינה שזו היא במראה?

מה היה יותר מענג מלראות אותה מוארת משמחה כשנכנסתי לחדרה בבוקר?

מה היה יותר משמח מלראות אותה, שנינו, צועדת את שני צעדיה הראשונים על השטיח?

או מגלה איזה טעם היא אוהבת ומה גורם לה לאיכססס ענק?

או מגרגרת לשמיים, מגלה איך הולכים או מציירים או מפחדת מגלי הים?

אני יודעת שהרבה אנשים מגיבים בעוצמה רגשית מאד גבוהה לדברים האלה, וכועסים. מאד.

אני מכירה (די מקרוב) את התיאוריה שאומרת : הורה מאושר שווה ילד מאושר.

הורה/אמא מתוסכל ומשועמם ועצבני שווה ילד שמושפע מהתחושות האלה וזה בטח נכון –

ויש אנשים שמשעמם להם להיות שנה בבית וזה לא עושה אותם הורים פחות מסורים.

אבל אנחנו שהולכים לפסיכולוגים, סדנאות, בתי ספר להורים, קונים וקוראים ספרי לימוד איך להתמודד ולהיות

הורים טובים יותר, מודעים יותר, שוכחים את הדבר הכי בסיסי ופשוט. פשוט להיות לידם. לגדל אותם. לחיות.

בוודאי בשנותיהם הראשונות.

טוב, לא כל הזמן. אין כאן דיבור על שיטת הרצף וכו' אבל הרבה זמן. הרבה שעות ערות.

.

הכל היה חדש. הייתה הבנה אינטואיטיבית שזה זמן חדש וצריך ללמוד ולהתרגל, וכן, כואב. עיף. גדוש. חדש.

כולם לומדים. לוקח שבועיים/שלושה/ארבעה. וללמוד לחתל, ואמבטיה (אבא!), ושינה, ומה זה ה'קוליק' הזה,

וכן מי ענבים ולא, ומי זוכר עכשיו מה היה אז….

והחיים ממשיכים וקשה וחדש ולומדים.

ומי שצריך להתרגל הכי הרבה זו דווקא התינוק/ת.

הם צריכים להתרגל ולהסתגל להכל. הכל חדש להם. כל אור, כל קול, כל טעם.

אפילו הגוף שלהם צריך להסתגל. אז השתדלתי להביא אליה את החיים החדשים בעדינות בימים ובשבועות

והחודשים הראשונים. בהדרגה. לא להתנפל על החושים שלה במסות גדולות. הכל כל כך חדש.

"את מפנקת אותה". "היא תתרגל". "החיים לא כל כך עדינים ומתחשבים". "היא עושה מניפולציות" .

איזה מניפולציות בדיוק יכולה לעשות תינוקת בת חודש רציתי לדעת.

הנקתי עד שהיא הייתה בת שנה וקצת. היה קשה בהתחלה? כן. so?

"למה את מניקה? לא תוכלי ללכת לשום מקום". "תהיי מרותקת אליה" –

לאן בדיוק רציתי ללכת עם תינוקת חדשה בבית?

"היא צריכה להתחשל. החיים יותר מסובכים" – "תרגילי אותה מעכשיו" –

וחשבתי אז ואני חושבת גם היום שיש זמן להתחשל. ללמוד. להתחזק. להתמודד.

אבל לא בגיל שנתיים ושלוש וארבע.

וכמה שבבסיס יותר רגוע ושקט ויציב ובטוח כוחותיה הרגשיים להכיל את החיים ה'בוגרים' יהיו חזקים יותר.

.

לְמָה היא תתרגל שאלתי אותם. את אלה שהעירו ש"היא תתרגל"?

לזה שכשאת קוראת לאמא/אבא שלך בבכי או בקול או במילים הם באים מיד? יופי מותק. תתרגלי.

איך בגיל חודשיים או חצי שנה או אפילו שנתיים תבני אמון רגשי בהורים שלך?

איך תדעי שהם כל הזמן, כל הזמן שם, שומרים עליך, אם לא תווכחי שזו אמת?

איך תגדלי להיות אדם ששמח באנשים, שמאמין שאנשים מבוגרים מגינים עליך אם הנסיון שלך מול המבוגרים

שאת מכירה לא כזה? יגיע הזמן להבין, להזהר ולהכיל גם מידע שונה על אנשים מבוגרים. בטח יגיע.

אבל קודם תגדלי קצת.

היא לעולם לא עשתה סימן שהיא צריכה אותנו ולא נענתה מהר ככל שנית,

בלי להפיל את הקפה מהיד או דברים מסוג זה אבל מהר ככל שניתן.

מפונקת? היא לא מפונקת.

היא ילדה שגדלה בתחושה שהוריה מקשיבים לה, קשובים לה, ומכבדים אותה.

קולה נחשב. דעתה נחשבת. טעמה נחשב. אבל לא קובע. בהחלט לא קובע.

אנחנו בהחלט מחליטים עליה  :-)  –

העובדה שהיא קטנה, מעולם לא היוותה סיבה לשכוח שזכותה להיות בעלת דעה, טעם, רצון, כשרונות ונטיות

משל עצמה – כל זמן שלא תהפך לגזענית, פאשיסטית וערלת לב :)

והיו רגעים קשים. וימים קשים. ואחרי צהרים בגני שעשועים שהרגשתי את תאי הi q האחרונים שלי מחליקים

עלהמגלשה ונעלמים לנצח ותהיתי אם אני מסוגלת לשבת בארוחת ערב עם אנשים מבוגרים ולנהל שיחה בלי

להגיד 'איה' , לא הצלחתי.

וראיתי איך הרצון שלי לכתוב ממשיך להתנמנם, והגוונים בשער יכלו לחכות עוד חודשיים שלא נדבר על אלה

ברגליים, והגעגוע לדבר הזה שנקרא לבד וחופש, ולזכור איך פעם כל האופציות היו פתוחות וכרגע, כשהילדה

שלי בת חודש, שנה, שנתיים וחמש …הרבה מהן סגורות, וכנראה לתמיד.

אבל – גם הגיל סוגר אופציות. גם הזוגיות. גם הורים מזדקנים. גם חובת ההשתכרות.

מגיע שלב שהחיים עצמם מתחילים לסגור אופציות באותו דיוק שפעם הם פתחו ופרשו אותן לפנינו.

צריך להבין. להכיל. לוותר. וזה מאד קשה.

.

איך אני אסביר שאני לא כותבת ושופטת, למרות שהמילים שלי עשויות להקרא כך?

שהדברים הרגישו ועדיין מרגישים לי כל כך ברורים שקשה לי – מודה – להבין איך אפשר אחרת.

רק על עצמי וכו…

.

ובכל זאת,

איך העולם מתהפך –

פנאי נפשי ורגשי הוא משאב חיוני וטבעי כשאתה אוהב מישהו.

ואיך התהפך העולם –

ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה ה"ישן" –

זה המוותר על דברים בחייו "תמורת" הורותו, בטח מוותר –

ומתגעגע,  בטח מתגעגע/ת אל עצמו ואל חייו הקודמים, החופשיים,הספונטניים, אלה עם הבילויים, הטיסות,

ארוחות הערב במסעדה, הקפיצה לשעה לאיזה דרינק, הצצה במוזיאון בלי להביט בשעון –

בטח מתגעגע. אבל לא ממורמר/ת ומתחשבנ/ת על ויתורי –

ויתור על דברים רגשיים לא פחות מחומריים הוא לא ויתור קל יותר ולעיתים קשה הרבה יותר.

אבל אם עשית ילד קח/י עליו אחריות.

אחריות מקיפה.

אני אמא אחראית. אחראית כמיטב יכולתי + מיטב יכולתו של אביה על בטחונה, שלוותה, חוסנה הרגשי

וילדותה של הבת שלי. ככה הייתי תמיד. מהרגע שהיא נולדה.ואני שלמה עם ההחלטה שלי.

החלטה שעלתה לי הרבה. גם בבחירות קריירה שעשיתי, בוודאי בתכלס של החיים,  במציאות הפיננסית,

בהחלטה לא להכניס לחייה גבר שאני לא יודעת בודאות שהוא כאן לאורך זמן, מה שמסבך לא מעט את מדיניות

הדייטינג שלי :), במקום שבו עומדת הקריירה שלי היום, באוטו בו אני נוהגת, ברמת החיים שלי, באנרגית כתיבה

והעשיה שלי ש'נגנבת' לעתים למחוזות אחרים, ולעתים מרימה ראש ודורשת את שלה :) –

אבל ככה בחרתי.

.

האם העובדה שהורים אחרים מגדלים את ילדיהם בדרכים אחרות, מחייבת אותי להתבונן שוב בהחלטות שלי? –

המשכתי לכתוב לאמא שתקפה אותי שאני מבטלת את עצמי ואת חיי בהורות שלי – שאת חושבת שאת מקנאה

בשפע שלדעתך יש לילדה שלי. בעיקר הרגשי. ואני שואלת למה לא – למה לא הרבה?

ואם נחזור ליומולדת שהתחילה את הדיון כאן:

למה לא סרט חדש?  למה לא קורנפלקס לחברה שלה שאני מכירה ויודעת שאת זה שיש לנו היא לא אוהבת?

בגלל ששכחתי והצטרכתי לקפוץ שוב לסופר?  שווה לי.

למה גם מסיבה וגם שתי חברות אחרכך יבואו אלינו לישון, למה לא?  למה מסיבת הפתעה? למה לא?

מה להגיד להן? שאני לא מסכימה? כי יהיה באלאגן ורעש שעתיים?

כי השטיח יראה כמו אנ'לא יודעת מה? קטן עלי. שווה לי.

וחצאית ורודה חדשה ליומולדת? בטח ובשמחה גם אם אני אעבור בשלוש חנויות עד שאמצא.

את חושבת שהסרט הכי חדש הוא עניין?

שאני לא יודעת שאם הייתי שמה בדיוידי 'מרי פופינס'  בפעם ה100  ופופקורן הן לא היו מתכרבלות  באושר,

זוללות ומצחקקות כמו שרק ילדות בנות אחת עשרה יודעות?  לא. זה לא בגלל שהוא הסרט הכי חדש,

זה בגלל שרציתי לשמח אותה. מה קורה? רציתי לשמח את הילדה שלי.

איזה משפט פשוט.

אז איך אני שוב עומדת כאן וסוג של מתנצלת?

.

האם אני זוכרת שיש אנשים/נשים שבוחרים אחרת? בוודאי.

האם אני זוכרת שיש אנשים שהיו רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם?  כן!!

אם אני מכבדת את דרכם ודעתם? בטח.

האם אני מצפה מהם לכבד את דרכי? כן.

האם אני מרגישה שאני ובתי ואביה ברי מזל שהתאפשר לנו ככה?  כן. כל הזמן.

א ב ל

אני לא מוכנה לעמוד ולו לשניה בעמדת התגוננות על השפע הרגשי שיש לי עבור הילדה שלי.

והסבלנות. והיכולת להקשיב לה ברצינות.

היא מעניינת אותי.

לראות אותה גדלה ומבינה ומפתחת חוש הומור וציניות ומנסה לבדוק אם אפשר לקרוא תגר על אמא

(אפשר. בעדינות) ולומדת ואוהבת. היא מעניינת אותי הבת שלי. באמת מעניינת אותי.

ואני מכילה אותה ואת האהבה העצומה שלי אליה. והיכולת לאהוב זה מה שיש לי,  ושפע, הרבה שפע –

הלוואי שיהיה לי תמיד לכל אהובי.

האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.

האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.

ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה ואני מקווה להתייצב

מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה:)

ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי ואני חיה את חיי הטובים.

והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים, והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים,

והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים

וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –

והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –

אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –

קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.

וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.

האחריות הכי גדולה.

אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.

ילדותה החד פעמית.

אין take 2 – אין הזדמנות שניה.

החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.

ובעיקר –

האהבה הכי גדולה.

אפילו יותר ממני.

אז מתי זה קרה? מתי העולם התהפך?

.

פתח סוגריים –  כל זה, כל המילים והלבטים וההחלטות –
ואני מכירה הורים ואמהות והורים ומשפחות שחיים ומגדלים את הילדים שלהם
באופן הפוך ומנוגד לחלוטין אלי והכל טוב –
ואני מכירה ורואה הורים, אחרים מהורותי ככל שניתן, שדעותיהם, אמונתם, כורח
חייהם מובילים אותם עם לא פחות לבטים והתחבטויות להורות וגידול ילדים הפוך
משלי, והם וילדיהם לא פחות אהובים, מאושרים ושמחים בחייהם –
שזה הכי חשוב לא? –
אז לכי דעי. –  סגור סוגריים

.

ולאן כולן ממהרות – פוסט נוסף באותו עניין

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 במרץ 2007 at 22:12

    אין לי מילים. אולי אחר כך. רק אהבה וכבוד.

  • נינה  On 8 במרץ 2007 at 22:51

    תודה, תודה ששמת במילים – ועוד כה מדויקות – את מה שאני חשה ואת הבחירה שאני עושה יום יום שעה שעה.

  • יולי  On 8 במרץ 2007 at 23:04

    הייתי רוצה שמישהו ירים את הכפפה ויכתוב את הפן שלו, מנקודת מבט של להיות אב, לאותו הנושא. כי את שלי, כאם, כתבת פה.
    לעיתים נדמה שהמנעד שבין הדעות ותחושות הבטן המשתנות תדיר (צריך לעבוד מול רוצה לשבת בבית עם הילדה) הוא זה שמגדיר את ההורות, האמהות הזו.
    ולזכור שיש בבית בת שצופה וחווה אותך ואולי תנהג כמוך בעתיד. כבר הרווחת.

  • אורית עריף  On 8 במרץ 2007 at 23:06

    נונה שלי רק בת שנה וחודש ועשיתי, כאמא, בחירות מאוד שונות משלך…
    אני קוראת אותך ועוברת בי הצמרמורת הזו שמתרגשת עלי כל פעם שאני פוגשת משהו אמיתי. את כל כך לא הפלסטיק שחשבתי שאת כשראיתי, לפני שנים, את "הלהקה".
    לילה טוב וחלומות פז.

  • רוני  On 8 במרץ 2007 at 23:17

    חיבוקים ונשיקות אחותי, את צודקת. אין יותר מדי.

  • טלי  On 8 במרץ 2007 at 23:19

    חלי יקירה, כנראה התהפכנו בתפקידים…
    אמנם הזכרת את שמי כחצי מהטריגר שלך לפוסט הזה, אבל יצא שייחסת לי המון דברים ןמחשבות ודיעות שלא רק אינם שלי- הם ההיפך המוחלט והגמור מכל מה שאני מאמינה וחושבת, בהן צדק!
    אני מוכנה לחתום כמעט על כל מילה בפוסט הארוך והמרתק שכתבת, ואני נמצאת, מבחינת מה שאני חושבת על ילדים ועל ילדות ועל אחריות הורית ואחריות "מבוגרית" ועל תינוקות ועל הנקה ועל הרבה הרבה ממה שכתבת בדיוק בדיוק בצד שלך. את לא צריכה "להתנצל" על שום דבר בדרך בה את חיה את חייך, ואני מרגישה כרגע שאני צריכה להוכיח שאין לי אחות.
    אז קודם אין לי- יש לי כמה חברות ספורות שאימצתי לאחיות נפש בשלבים שונים של חיי אבל אין לי שום אחות של ממש ובאותה מידה עצמה אני גם ממש, אבל ממש, לא שייכת לקבוצה הזאת שייחסת לי. נגיד שמישהו יכתוב עכשיו טקסט מלומד שמוכיח באותות ובמופתים שאת יפנית ויסביר למה הוא מאוד חולק על אורחות החיים היפניים…עם כל הכבוד לאורחות החיים היפניים- את פשוט (למיטב ידיעתי, לפחות..) לא יפנית בכלל… זה המצב ההזוי והמשונה שאני מוצאת את עצמי בתוכו עכשיו, אז תאמיני לי, אני באמת באמת לא כזאת (ולא שיש לי משהו נגד יפנים, כמובן…)ולא נמצאת- אף פעם, מעולם, בשום דיון, בקצה הזה של הסקאלה בשאלות של ילדות ובגרות.
    כיוון שכך, ההסבר שלי בעצם לא ממש שייך לפה, כי אני חותמת כמעט על כל הטיעונים והדוגמאות שנתת, כמעט אחד לאחד.

    ובכל זאת- מה שצרם לי ונראה לי יותר מדי בתיאורים שלך, זה בכלל בכלל לא מה שכתבת כאן, אלא דברים אחרים לגמרי, שאנסה להסביר דרך סיפור הסנדויץ', גם כי את התגובה הזאת אני חייבת לך מאז שנמחקה ונמוגה.

    ולפני התגובה, אני מוכרחה שוב להזכיר שלמה-מי-אני שאשפוט את דרך חייך. אני עושה את זה כי הזמנת אותי להגיב על כך, אבל זה מוכרח להיקרא תחת ההסתייגות המאוד חשובה הזאת.

    זה שיש לך מתכון סודי של סנדוויץ' לילדתך זה מצויין וחיובי וחינני. אישית יש לי השגות תזונתיות וקולינריות על חלק ממרכיביו, אבל זה באמת באמת לא האישיו כאן. העניין הוא שזאת בדיוק דוגמא למשהו שנראה לי "יותר מדי".
    גם עצם הכנת הסנדוויץ' שמכיל שלוש שכבות פלוס סוכריות, ובטח ובטח מפעל המנויים.
    מפעל המנויים שהבת שלך יזמה הוא המצאה מקורית, מקסימה ומשובבת נפש. אבל זה שאת קמה כל בוקר כבר שנתיים ומכינה 16 משולשים שווי שוקיים (או לא) לחצי מהכיתה, לטעמי האישי, זה יותר מדי… אין לי ספק שאת נותנת לה מתוך אהבה ומעניקה לה ומגדלת אותה ומשמחת אותה מתוך רצון בטובתה, וזה נפלא וחיוני בעיניי (באמת באמת באמת- לא רק כדי לצאת ידי חובה). אבל כיוון שאני חושדת בך שאת בנאדם ולא מלאך, אני בטוחה גם שיש בקרים שבהם את עייפה יותר, או עצבנית יותר, או כואב לך הראש, או התעוררת מאוחר או סתם יש לך מצברוח או לא בא לך, או שאת ממהרת לאנשהו.
    לשלוח את הילדה בלי סנדוויץ' לבי"ס בבוקר כזה זו הזנחה , זה חוסר אחריות וזה מחוץ לרפרטואר של הלגיטימי בעיניי.
    א ב ל, להקפיד על כל השכבות והסוכריות והמשולשים לחבר'ה גם בבוקר כזה, יושב, בעיניי, בקצה ההפוך מדי של הסקאלה, בקצה הלא בריא…
    נתת הרבה דוגמאות משלב התינוקות, ואני באמת ובתמים מסכימה איתך לגביהן לגמרי.
    אני חושבת שלשמוע תינוק בוכה ולא לקחת אותו על הידיים מתוך פרינציפ, כדי לא "לפנק" אותו- זה זוועה. אבל אני גם חושבת שאם, למשל, תינוק בוכה ואמא במקלחת, או בדיוק מנגבת את הטוסיק לאחיו הגדול או באמצע משהו אחר שבאמת מונע ממנה- זאת לא טרגדיה. תינוק זקוק לסיפוק מיידי של הצרכים שלו, אין כאן ויכוח. אבל תינוק שרגיל ובטוח שהצרכים שלו מסופקים- לא יקרה לו כלום אם לפעמים-לא כל הזמן, לא כל יום, לפעמים, ומתוך אילוץ אמיתי ולא פרינציפ או בטלנות- יחכה קצת לפני שירימו אותו.
    ה"מערכת החיסונית הנפשית" של תינוק כזה לא תיפגע. ובגיל יותר מאוחר- נגיד 11- המערכת החיסונית הנפשית רק תרוויח, לטעמי, מלראות שגם אמא היא בנאדם עם חולשות וצרכים והיא לא מושלמת.
    לא אמרתי שאמא צריכה לצאת לכבוש את העולם בדיוק ודוקא כשיש לה תינוק פצפון בבית, אבל אני כן מאמינה שילד גדל בתוך ילדות יותר בריאה ויותר מאוזנת כשהוא מכיר גם בחולשות של ההורים שלו, גם במה שלא פרפקט.
    מה שצרם לי עוד בסיפור הסנדוויץ', וגם בסיפור היומולדת, זה איפה הילדה עצמה? לא הילדה בתור אובייקט- בתור הבנאדם שמשמחים אותו- , בתור זאת שבחרה את הסרט או החצאית או המילוי של הסנדוויץ'. אלא בתור ילדה גדולה שלוקחת אחריות על איזשהו פרט מארגון המסיבה שלה, או בתור ילדה גדולה שבתור הבנאדם השני בעולם שיודע מה המרכיב הסודי בסנדוויץ' ורוצה לחלק אותו לחברים שלה- לוקחת אחריות (לא אחריות הורית, אחריות של ילדה) ומכינה את המשולשים לחברים כל בוקר או כל ערב בעצמה.
    ברור שגם לה יכולים להיות ימים של אין זמן-אין חשק- אין מצברוח, וברור שבתור אמא שלה, תפקידך להיות רשת בטחון ולעזור לה ולהכין במקומה או איתה ו"לעגל פינות" לפעמים, כי את אמא שלה, וזה התפקיד שלך לעשות עבורה ולא התפקיד שלה לעשות עבורך. אין ספק בכלל.
    אבל אם הסנדוויץ' יהפוך להיות "הסנדוויץ' של איה" במקום "הסנדוויץ' של אמא של איה", הגאווה והסיפוק והשותפות ותחושת ההישג שלה יהיו הרבה יותר גדולים.

    אני באה ממשפחה שבה גידלו אותי בסטנדרטים של השקעה, מחוייבות והקשבה הרבה מעבר למה שהיה מקובל מסביב.אני מדגדגת את השלושים מלמטה, מה שאומר שהילדות שלך היתה כמה ימים לפני הילדות שלי, כנראה, ובהרבה מאוד מההיבטים שהזכרת אני מסכימה שיש דברים שהיו הרבה יותר "נכונים", "בריאים" ו"נורמאליים" בילדות שרווחה "פעם". זה נכון לגבי הנקה, ולגבי לגדל את הילדים ולא להאמין בשטות של "זמן איכות" על חשבון כמות.
    אבל ב"גם וגם וגם" הזה שתיארת יש דוקא מימד של ילדות חדשה, ולא של הילדות ה"קלאסית". כשאני הייתי קטנה עשו לי יום הולדת בבית עם ממתקים ומשחקים ומתנות-אבל זהו. מסיבה אחת. אחת כל שנה. ובגן קבלתי מתנה מהחברים לגן טושים או צעצוע סימלי, ולא כמו שרווח היום ביותר מדי בתים לטעמי- שכל חדר של ילד נראה כמו סניף של חנות צעצועים מינימום (וילדים בקושי משחקים בחלק גדול מהצעצועים, ובקושי לובשים חלק גדול מהבגדים וכו').
    ואני לא מדברת על ההיבט הכלכלי, אני מדברת על ההיבט של צריך וחשוב לשמח ולחגוג ומותר לפעמים להשתולל אבל לא צריך לדחוף את כמות הגרויים עד בלי גבול. הגודש הוא מאפיין גדול של החיים היום- של הפוסטמודרניזם, של הרב-ערוציות, של השפע על מדפי הסופר, של האינטרנט בו אנחנו מנהלות את הדיון הזה.
    הורים שלא משקיעים בילדים, שנמצאים עמוק במירוץ ומתייחסים לילדים כאל איזה "תחביב" מהצד, הם, בד"כ, שבויים בתפיסה המאוד מוטעית ששפע חומרי יכפר על ההיעדר, וזאת כמובן שטות מוחלטת. כיוון שאת מצטיירת לי כהכי ההיפך המהטיפוס הזה, קשה לי להבין למה צריך לקחת חלק בגרסא האיכותית והאנינה של אותו מירוץ בדיוק.
    אין לי ספק שהלב שלך נמצא במקום הנכון, מקוה שהצלחתי להבהיר את עצמי טוב יותר…

  • אביבה  On 8 במרץ 2007 at 23:32

    כל החשבונות שכותבים לך כאן, הכל רציונליזציה של קנאה. "גם לי גם לך לא יהיה". רצון לשלוט על הכאבים הישנים שלנו, שגם אחרים יחוו אותם. שיראו קצת מה זה.
    זו ש, שהיא אשה כנה ומודעת, כתבה את זה כבר בשורות הראשונות של התגובה הראשונה שלה, ומשם הכל סתם מילים מילים.

    חיבוק על פוסט מצמרר (האמת, התמונה קרעה אותי לגמרי).

  • ח ל י  On 8 במרץ 2007 at 23:48

    הדיון ביננו בגלל אורכו יכול להמשך במייל אם תרצי –
    הילדה שלי וקולה, לא נמצאים כאן בגלל החלטה שלקחתי כשפתחתי אותו, בגלל ההבדל בין הפרטי לאישי – את האישי אני אתן ועל הפרטי אני שומרת. והיא מבחינתי בפרטי. פה ציטוט שם שיחה – אבל בעיקרון הדיון שלי עם ההורות שלי הוא שלי.
    הערה בעניין המקום שאת חושבת שיש לקולה – אני לא אחזור לפוסט לצטט לך כמה קולה ודעתה נשמים מהרגע שעמדה על דעתה ואולי אפילו קודם –
    הילדה שבגיל שנה הושיטה לה אמה שתי ידים – אחת עם אורז ואחת עם פתיתים ושאלה – מה את מעדיפה לארוחת צהרים ? – כי מה אכפת לי מה לשים במים? ואחד המשפטים הראשונים שהיא אמרה בחייה היה: דיפה תיתים –
    אני מעדיפה.
    נראה לך הsay שלה לא נשמע ונלקח בחשבון
    – בין אם מה בכריך ובין אם בצבע החצאית. ), .

    ודבר נוסף שרציתי להאיר עיניך איתו הוא שבכתיבה כמו בכתיבה, דברים מקבלים חידוד, טיהור, העצמה וטיפול בזכוכית מגדלת. לבלוג שלי קוראים 'תקריב'- ככה אני רואה, ככה אני כותבת.
    בטח שיש בקרים צפודים ובטח שהיו בקרים שאמרתי טוב חאלאס, אין לי סבנות היום so? מה הנקודה
    והאמת, לא בעיה לעשות אותם, ערמה ותיק תק משולשים : שתי דקות.
    נ.ב. נגמר הם גדלו וזה נראה להם ילדותי :))

  • טלי  On 9 במרץ 2007 at 00:40

    אביבה- מה חטאי, מה פשעי, מה עשיתי לך רע?
    גם אני בחורה כנה ומודעת ומה לעשות? אני ממש לא מדברת מקנאה.לפעמים אני מקנאה, יש הרבה תחומים שבהם אני מקנאה וזה חלק טבעי מהחיים.

    .חילוקי דיעות זה דבר לגיטימי. מותר לך להסכים עם חלי ומותר גם לי להסכים איתה (כפישאגב, אני מסכימה וציינתי שאני מסכימה כמעט עם כל אחת מהמילים הרבות מאוד שכתבה כאן למעלה.אבל מותר לי גם לא להסכים עם נקודות מסויימות. אפשר להסכים או לא להסכים גם איתי אבל לגופו של עניין. לא לעשות ניתוחים פסיכולוגיים ברבע גרוש לאנשים שאת לא מכירה…

  • נעמה  On 9 במרץ 2007 at 00:50

    ומעל הצמרמורת תלויה בצורה מרושלת (עם נקודת אחיזה טובה בגרון) הבכורה שעושה מאמא נדנדה.
    קצת אחרי שגמרנו לתפור מתנה לאביר שלה (יש לו מחר יומלדת) קצת לפני שנלך למטבח להכין דבר מאכל לאותה היומולדת, עוד קצת לפני שנקום כדי לנסוע ל…
    בעונג ובאהבה.
    שרק יהיה לנו תמיד הכח והרצון והיכולת לתת את כל אלה לילדים שלנו כי אחרת… באמת אין סיבה שהם כאן.

    ומתחת לכל ה"אנחנו בשבילם" מסתתר "הם בשבילנו" כי אין מה לעשות, זאת אני שלא יכולה לישון בלי להיות מכורבלת בתוך ילדה.

    אהבה זה כמו בומרנג.

    (אין פואנטה כי הבצק מחכה להתבצק)

    ותודה על מה שכתבת.

  • A  On 9 במרץ 2007 at 00:51

    את לא אומרת כלום חוץ מזה שנדמה לך שבחדר של הבת שלה יש המון צעצועים והיא מקבלת הרבה מתנות. ושלך נתנו טושים.
    ואת גם עושה את הטריק הכי מלוכלך את כאילו כותבת שאת מסכימה ואת לא מבקרת ואת זה וזה וכותבת הרבה מילים מחמיצות במסווה.את בכלל אמא?

  • עידן אלתרמן  On 9 במרץ 2007 at 00:57

    איזה פוסט נפלא ויפייפה
    והנה, גם אני כתבתי על פלא ההורות לילדונת קטנה
    http://www.notes.co.il/alterman/29660.asp

  • טלי  On 9 במרץ 2007 at 01:06

    א. לא כתבתי שנדמה לי שבחדר של הבת של חלי יש הרבה צעצועים.כתבתי שתופעות מסויימות שהיא ציינה בשני פוסטים אחרים מתקשרות אצלי לתופעה מסויימת, לגודש מסויים שאופייני להרבה ילדויות וילדים היום.
    ב.אני לא עושה שום טריק מלוכלך! חלי ייחסה לי בטעות דברים שאני לא חושבת ולא חשבתי, אמרתי או כתבתי מעולם. חלי גם מנהלת איתי דיאלוג תרבותי ומנומס ועושה רושם שבאמת מעניין אותה מה שיש לי להגיד כמו שאותי מעניין מה שלה יש להגיד. היה לי קשה עם זה שתוייגתי בתוך משהו שכל מי שמכיר אותי יודע שהוא ההיפך הגמור ממני. אין לי ספק שזה לא נעשה בכוונה, ולכן הסברתי עם מה אני מסכימה ומה צורם לי.
    ג. לא, אני עדיין לא אמא, לצערי. כתבתי את זה ומעולם לא התיימרתי להיות מה שאני לא. כן הייתי ואני עדיין שותפה בגידולם הצמוד של ילדים ואני יודעת דבר או שניים על ילדים ויחסים עם ילדים. אם עדיין לא זכיתי ללדת ילדים אין לי זכות קיום בעולם? אסור לי לומר את דעתי? דמי מותר?
    חלאס…

  • A  On 9 במרץ 2007 at 01:31

    "שאני מסכימה כמעט עם כל אחת מהמילים הרבות מאוד שכתבה כאן למעלה" אבל כשקוראים את כל התגובות שלך התחושה ממש הפוכה.
    ואין צורך להתנפל עלי בענייני שאלת האמהות כי גם לא התכוונתי לכלום רע וגם השאלה לגיטימית מעט כי יתכן ואנשים שלא, ואין בי רצון להתנשא, יתכן שמי שלא חווה אהבה של הורה לא יכול להבין את הפוסט הזה במלואו.
    ואל תתרגזי כי אני באמת חושב שאי אפשר, כמו שעוור לא יודע אור וחרש קול, כך אהבת הורה היא מסתורין למי שלא חווה אותה כמו וסת ראשונה, יחסי מין, הריון ו…הורות.

  • מישל  On 9 במרץ 2007 at 02:05

    אני לא מתנסחת טוב בעברית אז סליחה
    הורות היא הדבר היחיד שאינו הפיך ושלא מקבלים אליו הזדמנות שניה
    זה הדבר שהרבה הורים אינם מבינים
    לחיות ולחוות את הרגה כי הוא לא יחזור
    אני בדיוק כמוך הכל השתנה שהפכתי אמא ואיזה אושר זה
    וכשמישהו שאל אותי מה הכי חשוב לי באמהות התשובה שלי זה לעשות את הילדים שלי שמחים כי
    everything in life comes with a price
    but watching your kids smile is priceless
    זה פסוק מפרסומת לכרטיס אשראי
    תודה על המאמר הנפלא
    מישך

  • אמ'של  On 9 במרץ 2007 at 07:19

    ותודה לך חלי על האומץ לומר את הדברים הלא כל כך פופולריים בימינו. ניסחת כמעט מילה במילה את תחושותי, מחשבותי ואמהותי.

  • רון  On 9 במרץ 2007 at 07:24

    שגם גברים קוראים ת'פוסטים שלך ונהנים
    (חוץ מאלתרמן)

  • דרורית  On 9 במרץ 2007 at 08:52

    באמת פוסט יפיפיה, ומאוד מאוד מרגש.
    מרוב דברים שיש לי להגיד, קשה לי לתמצת את הכל, אז משהו אחד שנזכרתי בו.
    אני רואה כפייתיתי של "סטודיו למשחק" ותמיד בהתחלה, המראיין, ג'ימס ליפטון שואל את האורחים על הילדות שלהם.
    ג'ון טרבולטה, שהיה מקסים ומשעשע בעיני, סיפר שאת הביטחון העצמי העצום שלו, ואת תחושת הביטחון התמידית שלו העניקו לו הוריו.
    הוא סיפר שהם פינקו אותו, ועטפו אותו בצורה כזו, שגם כשנתקל בקשיים רציניים בהמשך החיים, זה מה שהלך איתו לכל אורך הדרך וחיזק אותו תמיד.
    אחת האנקדוטות שלו הייתה שכשהיה בערך בן שמונה, אמא שלו בדיוק אמרה לו לזרוק את הזבל (או מטלה פשוטה אחרת(
    וכשהוא חזר אמרה לאבא שלו
    "תראה אותו, אפילו לזרוק את הזבל הוא עושה בסטייל"
    או משהו דומה. הוא סיפר את זה כמובן מאוד מצחיק, אבל עם המון אהבה להוריו, ושוב, מה שעבר היה האהבה הענקית והתמיכה שזכה להם בילדותו.
    אני מאחלת לבת שלך שהאהבה הזאת שאת נותנת לה תמשיך איתה לכל אורך חייה. בורכתן זו בזו.

  • אביבה  On 9 במרץ 2007 at 09:04

    את הניתוח – אני כמובן לא מכירה אותך ולא יודעת עלייך דבר. דבריי התייחסו לרוח הביקורת (לא רק מצדך) על העשייה לכבוד היומולדת.

    עלתה לי מחשבה אחרת, שקשורה למודרניזם והטיפול הבלתי פוסק ב"עצמי" (מה שעומד בקונפליקט עם הנתינה לילד), אבל היא לא מגובשת ותיגנז לרגע זה. אולי אעשה ממנה פוסט פעם. פעם.

  • תומר  On 9 במרץ 2007 at 11:09

    ואמיתי. תודה רבה. מוזר, הזדהתי איתך למרות שאני אפילו לא קרוב להיות אבא. שוב תודה.

  • ברוך והמגפיים  On 9 במרץ 2007 at 11:25

    יו, נשברתי באמצע. אבל מה שיש לי להגיד על הממולדת של הבת שלך הוא שעכשיו החברה שלה תבוא לאמא שלה ותספר לה שהיא רוצה דוכן נקניקיות וסדנת שפת הגוף ושוקולדים מבלגיה

    כי ככה זה דרכו של העולם- אם הבן של חתוקה התחתן באולמי בונטון גם הבן של הקבלן השני יעשה חגיגה מפוארת כזאת ואחרת

    ואם לא עולה אפילו לרגע בדעתך לקבל מילות ביקורת על מה שנראה לאנשים כחגיגה מוגזמת ליום הולדת 11 ומה שאת עושה בחזרה זה לכתוב עשרות מילים כדי לבלבל את האויב אז חבל מאוד…

    נשיקות
    ברוך

  • me&co  On 9 במרץ 2007 at 11:26

    חלי. כתבת מדהים. מסכימה עם כל מילה.

    ויולי. ביקשת את הצד הגברי. בן זוגי לא יקרא פוסט כזה ארוך גם אם תכווני אקדח לרקתו, אבל אני חותמת לך שהוא מסכים עם כל מילה. וגם מיישם.

  • טלי  On 9 במרץ 2007 at 13:20

    A- כתבתי שאני מסכימה עם מה שכתוב בפוסט הזה מפני שאני אכן מסכימה עם זה! זה בדיוק מה שהקפיץ אותי והיה לי כל כך קשה ומעליב- שייחסו לי, בטעות, דיעות שאני ממש ממש לא מחזיקה בהן!

    התגובה היתה המשך של דיון מהפוסט על היומולדת. חלי היטיבה לתאר את הביקורת שלי שהיתה מהוססת ומסוייגת אבל משהו-שם, בנושא היומולדת ובנושא הסנדוויץ', צרם לי ונראה לי כגדוש. חלי יצרה קשר ישיר בין איך שהיא תופסת את ענייני היומולדת והסנדוויץ' לבין כל השאר- ומובן שזו זכותה ושאצלה בתודעה הם כנראה באמת יושבים על אותו מקום ונובעים מאותו מקום .מהנקודה שבה חלי מצהירה שהפוסט הנוכחי מתחיל- אני אכן מסכימה כמעט עם כל מילה.בעניינים אחרים יש לי דיעות קצת אחרות, זה הכל.נפגעתי מזה שיוחסו לי דיעות שאין לי. אני, לדוגמא, שמאלנית ביותר מבחינה פוליטית. אם מישהו היה כותב טקסט בו הוא משייך לי תמיכה בהקמת התנחלויות,למשל, הייתי נעלבת. פשוט כי אני לא תומכת בזה. הבנת?
    ואביבה- אני שמחה שאת לוקחת בחזרה.
    אמנם זה אינטרנט ואנשים לא חייבים אחד לשני כלום וכל זה, אבל אני, לפחות, מתייחסת בשיא הרצינות למה שאני כותבת וחושבת כאן, ואני בנאדם. כשמעליבים אותי אני נעלבת….
    ואגב- היום בעיתון מתוארת אישה שהיתה צריכה להיבחן על דוקטורט וקבלה צירים, ובקשה מהפרופסורים לבוא לבחון אותה בחדר לידה. למען הסר כל ספק, ובתור מישהי שכן נמצאת קצת בעולם האקדמי בעצמי-זה מחריד ומגעיל בעיניי, שבזמן הלידה שלה היא מתרכזת בדוקטורט ולא בלידה ובתינוק שעומד להיוולד לה. זו דוגמא ממש ממש קיצונית לתופעה שחלי מתארת כאן בפוסט ועם זה, כאמור אני מסכימה לגמרי- שנהיתה אצל חלק מהאנשים תחושה מוטעית ש"פמיניזם" פרושו לשים את הילדים במקום האחרון. זו כמובן שטות גדולה וחלי- בלי לפתוח פה את דיון שפוגע בפרטיותה של ביתך- לשנייה אחת לא פקפקתי בכך שיש לה say.|
    זה עולה באופן ברור וצלול מדברייך ואני מאוד מעריכה ואוהבת את זה וכאמור, ברוח זו בדיוק בדיוק גדלתי בעצמי. לא התכוונתי לאמירה שלה, אלא לפעולה שלה, לשותפות האקטיבית שלה באחריות ובעשייה כילדה גדולה, שותפות שמהטקסטים שקראתי נדמה שלא מספיק קיימת. בהחלט יכול להיות שזה לא שם כי זה לא בטקסט, וזה כן נוכח במציאות, אבל אני יכולה, כמובן, להתייחס רק למה שאת בוחרת לכתוב ולא למה שאני לא יודעת….

  • חגית  On 9 במרץ 2007 at 14:18

    כתבתי לך גם מייל קצר, רק כדי לנסות להגיד כמה אני מעריכה את ההשקעה הזאת שלך, ואיזה כיף לראות שיש אימהות כמוך.

  • אורזת  On 9 במרץ 2007 at 15:14

    מעמדת ההתגוננות שאותה אני מכירה היטב בשנה האחרונה, שאותה אני מבלה – כן, מבלה – עם בתי הקטנה בבית (מה שלא יכולתי לעצמי לעשות עם שני הקודמים) אני מהנהנת כמעט אחרי כל מילה.
    מה מריץ אותנו? מה גורם לנו להתנצל?
    המסרים שאנחנו מקבלות מסביב – שאם "נוותר" (איזה מין ויתור זה?) על חיינו הקודמים או נעצור לרגע ונריח את הפרחים או הריח של הילדים שלנו כל עוד הם מרשים לנו להסניף אותם, לא נוכל לחזור הלאה, למירוץ. לא יהיה לנו מקום. ישכחו אותנו כמו שהיינו.

    ואני רוצה לצעוק ולומר – לא רוצה להיות כמו שהייתי. רוצה להיות מה שהפכתי כשנולדו לי הילדים. רוצה לדעת שהחיים, הקריירה, המסלול ה-מה-שזה-לא-יהיה לא ידרסו אותם בדרך. והיום זה כמעט בלתי אפשרי.

    תודה על שכתבת.

  • אסי  On 9 במרץ 2007 at 17:46

    המשיכי לאהוב, ולחשוב ולהתלבט. המסע הזה של ההורות בא אצלי עם עליות ומורדות, ואהבה, ובריחה, וחזרה, ואשמה, אבל בעיקר אושר גדול.
    לעשות את ההורות ברצינות – כי קל כל כך לעשות את זה כלאחר יד, זו הגדולה. וטעויות כולנו עושים. כל הזמן.
    וגם הם יעשו.
    אני מניח שאשתדל לכתוב פוסט תגובה.
    זה בינתיים
    http://www.notes.co.il/assi/archive.asp?cat=1396

  • א  On 9 במרץ 2007 at 19:49

    כתבת מאוד יפה ומרגש.
    בחלק מהדברים אני בקלות מוצאת את עצמי, חלק אחר מעורר בי קנאה ועם החלק השלישי לא הייתי יכולה לחיות :)
    יש כל מיני הורים, כל מיני סיטואציות, כל מיני דרכי חינוך. שנים אני עובדת על עצמי בעניין השיפוטיות, במיוחד באופן שבו אני רואה כיצד ראוי לגדל ולחנך ילדים. לפעמים מצליחה, לפעמים פחות.
    לעולם לא תאמרי לעולם לא (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) אומץ מיד כשנולדו הילדים והמשפט מוצא לעצמו הוכחות מדי יום.
    איזה כיף לך ולבתך שאת כזאת, שהיא כזאת. הלוואי על כל הילדים לצמוח ולגדול בכאלה אהבה, ביטחון ונתינה.
    רציתי לכתוב הרבה יותר אבל המדיום בעוכריי.

  • ימימה  On 9 במרץ 2007 at 21:11

    וכל כך נהניתי. וזה אחרי שכמעט כל שעות הבוקר והצהריים הייתי מחובקת עם ילדה אחת קודחת מחום וחשבתי שבאמת, עכשיו, אין שום דבר טוב יותר שאני יכולה לעשות.

    אבל וידוי – לא קראתי את הפוסט על היומולדת. זאת אומרת, ראיתי את ההזמנה המקסימה, והתחלתי עם רשימת המצאי, אבל מפה לשם, לא היה זמן וגם מכיוון שהנושא קשה לי, החלטתי להפסיק.

    למה קשה? לא בגלל ההשקעה הרגשית. גם אני הייתי מנסה ללכת עד הסוף עם הניסיון למצוא מתנה. אבל אני תוהה, כשאני מסתכלת סביבי, למה ההשקעות הכספיות הגבוהות האלה בימי הולדת. ומחזירה אלייך את השאלה – מתי התהפך העולם? ממתי יומולדת עם חברים וכמה במבות (אצלנו אבא אוסר על במבה, כך שנצטרך להסתפק בדברים אחרים) נהיה משהו של "קמצנים"? אולי אני לא מבינה כי גדלתי בקיבוץ ואולי אני לא מבינה כי הבת שלי רק בת שנה וחמישה חודשים, אבל אני שומעת מחברים על ימי הולדת בגיל הגן שעלו 2000 שקל וזה נראה לי קצת מופרך.

    וזה לא רק זה. בשבוע שעבר כשהגענו להגן ביום שישי בבוקר, חיכתה שם צלמת שעובדת איתם (ומצלמת תמונות נפלאות) וצילמה איזו ילדה שלא נראתה מרוצה כל כך מהעסק. אז אני יודעת, אני גרה ליד אחת השכונות הכי יוקרתיות בגבעתיים, ושם גם נמצא הגן. אבל נראה לי מיותר להעמיד ילדים בני שנה וחצי לצילומים, כשכל מה שבא להם זה לחזור לשחק בפנים עם כולם. וזה חלק מהמחיר שאני משלמת. אז מה אני אגיד לך – הייתי מעדיפה לשלם אפילו עוד 200 שקל בחודש ולדעת שיש עוד סייעת בגן, או שפעם בשבוע אוכלים בשר בקר, במקום לקבל צ'ופרים כאלה. (אגב, בסוף אחת הסייעות אמרה לי שאבישג נורא נהנתה מהצילומים. היא כזו גנדרנית :-) איזה כיף זה בנות, לא?)

    בקיצור, אני מסכימה עם כל מילה שכתבת על האחריות ועל השינוי בחיים, וגם כמעט בכיתי כשקראתי חלק מהדברים, ואני יודעת שאצלך אין דבר כזה שהשקעה כספית באה כפיצוי על חוסר השקעה רגשית, אבל בעניין התהפכות העולם, אני חושבת שהעולם התהפך בעוד כמה מובנים.

    ובעניין ילדים צריכים אמא ואמא ואמא – מסכימה מאוד. עם הסתייגויות. אולי בפעם הבאה. :-)

    והתמונה שלכן? נפלאה ביותר. (בת כמה היא שם?)

  • ח ל י  On 9 במרץ 2007 at 22:14

    אני הולכת לענות לך על היומולדת ביומולדת –
    כי הנושא כאן, לדעתי רחב יותר מיומולדת –

    שם העולם התהפך.
    בלשים אותנו לפניהם –
    בלהעדיף את הרצון הצורך וה'אני' שלנו לפני טובת הילדים שלנו –
    וזה כל כך לא פוליטיקלי קורקט להגיד, את בטח מבינה שאני מבינה –
    אבל אין ברירה לדעתי. זו האמת.

  • יונת  On 10 במרץ 2007 at 06:54

    כמה פשוט, כמה קשה.
    כמה יפה כתבת.
    תודה.

  • שי רה3  On 10 במרץ 2007 at 09:50

    נכנסת פעם ראשונה לכאן, ומרגישה שזה המקום שמדבר כאילו ממני.

    איך השתנה העולם מיום שהם באו לעולם

    נשארתי עד שגדלו
    עבדתי כך שהייתי להם ועבורם כשהיו בבית
    ויצאתי ללימודים אקדמיים כשגדלו

    איך החיבור הזה עוד התחיל בבטן
    איך החיבור הזה הפך להרמוניה מנגנת מיום הלידה.

    תודה חלי, על רשומה מרגשת.

  • ריקי כהן  On 10 במרץ 2007 at 10:06

    יפה ונוגע ללב, אבל הוא גם מניפסט נגד הבאת ילדים, לפחות עבור חלק מהאנשים.
    אני אסביר בפוסט תגובה משלי יותר מאוחר.

  • א. אחרת  On 10 במרץ 2007 at 11:28

    מדבר נגד הבאת ילדים אלא מנסה להסביר ולהבין למה חלי מרגישה צורך להסביר את הבחירה שלה בגידול הילדה שלה בדרך שהיא בחרה. את האמונות שלה.
    את זה שהיא הניחה בצד את הקריירה שלה כדי להיות עם הילדה בשנים הראשונות. ואת האמונות שלה, שלה ושל בעלה באיך הם רוצים לגדל את הילדים שלהם. לא שלך. לא שלי. שלהם. זכותם.
    גם לכתוב ולהגיד וגם אם זה אולי קשה לקריאה לחלק מהאמהות. זה כתוב בעדינות ובגוף ראשון בלבד. זכותם.

  • הג'ינג'ית  On 10 במרץ 2007 at 17:53

    גם אני מחבבת אותך, מאוד מאוד, חלי, ובעיקר נהניתי לקרוא אותך לאחור. רציתי לשאול אותך- האם תוכלי לפרסם פה את שמו של הפסיכולוג שלך, זה שמתמחה בהפרעות קשב למבוגרים? קראתי את עצמי שם בפוסט ההוא, והילדות שלי פתאום נפלה לי, שכבות שכבות, למקום.

  • ח ל י  On 10 במרץ 2007 at 22:23

    המודעות לאבחון ADD אצל אנשים מבוגרים או ההבנה ש"זה" לא עובר כשמסיימים את בחינות הבגרות (אם…( מאד התרחבה בשנים האחרונות. אני מאמינה שכל מכון אבחון רציני מתייחס גם למבוגרים וגם באוניברסיטאות יש הכוונה ותמיכה גדולה. בהצלחה:))
    ואני שמחה שעזרתי. באמת.
    בגלל תגובות כמו שלך…כתבתי אותו :)
    http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp
    הפרעת קשב ורכוז – איך זה מרגיש מבפנים

  • A  On 11 במרץ 2007 at 16:17

    לפני שאת מחליטה שזה נגד הבאת ילדים ריקי.
    זה ממש ממש לא. חלי מביעה את דעתה האישית ואת הספור שלה, בלי לשפוט אף אחד ומתוך הבעת דעה לא מאד מקובלת בימים האלה שכולם רצים להצליח ולהתקדם כל הזמן ושהילדים יגדולו לבד.
    היא בפרוש מדברת על הורים שבוחרים ככה , לא על כאלה שחייבים. אני יש לי כבוד לאנשים שמביעים את דעתם גם אם היא לא ממש מקובלת או נחשבת בסדר.

  • זו ש  On 12 במרץ 2007 at 01:07

    זה תמיד משמח לראות שיש מי שמוכנים לשוחח, להתעכב על בירור ועל הבנה, ולא להפוך כל דבר, כפי שהיו מי שניסו, לאיזה ריב שיש בו כעס. מבחינתי אין ולא היה, אני מאוד מעריכה ואוהבת לקרוא אותך, ומשמח אותי לקרוא שזה הדדי.

    ניסיתי להסביר את עצמי שוב, שם, בפוסט ההוא. מלכתחילה התלבטתי אם להגיב שם או לשמור את מחשבותי לעצמי, ועד הרגע אני לא כל כך בטוחה אם בחרתי נכון, מצד אחד, זה הביא אותך לעמדה של התגוננות, שהיא לא מה שרציתי, לחלוטין לא, ומצד שני, היא הוציאה ממך את הפוסט החשוב הזה.

    ובכנות, אני לא יודעת אם זו רק קנאה, כפי שאביבה פירשה. זה שהיא קיימת, לא הכחשתי, כאמור, אבל אני מקנאה במובן של "גם אני הייתי רוצה אמא כזו בגלגול הבא", ולא במובן של "הבת שלך לא צריכה לקבל כל כך הרבה".
    אבל, לתחושתי, במה שהפריע לי היה משהו מעבר לזה.

    מה שאת מרעיפה על ילדתך הוא יפה ונפלא. ואת עושה את זה במסירות ובקשב מוחלטים, שזה נהדר, לשתיכן. התשובה שאת נותנת כאן, מעלה אספקט שלגמרי לא היה מה שכיוונתי עליו במה שהערתי.

    בתור מישהי שלא חושבת שהיא מספיק אחראית כדי להביא ילדים, תחום אחד שאני לא ממש נלהבת להביע דיעות לגביו הוא התחום של "איך נכון לגדל ילדים". לא יודעת איך נכון, אני מקסימום יכולה למנות כמה דרכים לא נכונות, מהיכרות אישית, לא יותר מזה.

    לא הנתינה עצמה, ולא העמדה שלך כאם, ועל מה ויתרת ובמה בחרת. אלה דברים שעליהם אני לא חושבת שאישה כלשהיא צריכה להתנצל.
    בחרת להיות קודם כל אמא, ואין כל רע בכך. להיפך, חבל שאין יותר ילדים שיכולים לקבל את השפע הזה, והלואי שכל האמהות יכלו לתת כמוך.

    כאמור, לא הנתינה עצמה, אלא משהו בדין וחשבון עליה שהבאת כאן. כשקראתי אותו, חשבתי שהפוסט ההוא יכול להיות די מכאיב, לא רק למבוגרים שפעם היו ילדים שלא זכו להורים כאלה, אלא גם לאמהות, ויש כאלה, שנמצאות בעמדה שמקשה עליהן להשתוות לך, ובילדים, ויש גם כאלה שמסתובבים פה, שמבוגרים מספיק כדי לקרוא, וצעירים מספיק כדי לזכור כמו אתמול את יום ההולדת ה11 שלהם, שרוב הסיכויים שלא היה כזה מושקע ומספק. אז נכון, לרוב האנשים שאני חושבת עליהם כנראה שאין גישה לאינטרנט ממילא, ואולי מיותר ולא נכון להביא מודעות חברתית לבלוג אישי, והמודעות החברתית שלי היא ממילא לא מספקת, בלשון המעטה, אבל אם אני מנסה להצביע על הנקודה שהפריעה לי, אני חושבת ששם היא היתה.

    ואני דווקא חושבת שהעולם התהפך בכיוון השני, להיפך, אני חושבת שרק כיום מתאפשר לנשים להיות בבית כאמהות מתוך בחירה ורצון, ולא מתוך שזה מה שמצפים מהן, ולכן אמהות (או אבות) שבוחרות בכך יכולות לבלות עם ילדיהן בשקט נפשי גדול יותר, מתוך בחירה ואהבה שלמות, ולפיכך, ילדים כיום יכולים לקבל מהוריהם הרבה יותר.

  • ח ל י  On 12 במרץ 2007 at 08:25

    מעתיקה אותך –
    אני חושבת שרק כיום מתאפשר לנשים להיות בבית
    כאמהות מתוך בחירה ורצון, ולא מתוך שזה מה שמצפים מהן, ולכן אמהות (או אבות) שבוחרות בכך יכולות לבלות עם ילדיהן בשקט נפשי גדול יותר, מתוך בחירה ואהבה שלמות –

    אז איך הבחירה של אלה שיכולים/ות היא לא הבחירה הטובה ביותר לתינוק שלהם/ן –

    פעם זו לא הייתה בחירה. רב הנשים לא עבדו – אם ננשום עמוק לרגע ונסכים, רק לצורך הדיון, שהעבודה של 24/7 גידול ילדים, חינוכם וכו היא לא עבודה כי אין תמורתה שכר –
    נגיד. לרגע.
    מתי זה היה? 40/50 שנה?

    אז נכון. היום זו בחירה אמיתית. עשינו בעשרות שנים בודדות, סבוב של 360 מעלות – פוסט פמניזם -ומי שחייו אינם תלויים במשכורת השניה של משק ביתו יכול לבחור לגדל את ילדיו לפי ראות עיניו, הרגשתו ודעותיו.

    נראה לך שילדים מקבלים יותר זמן אמא/אבא, יותר התרפקות, סיפורים, משחקים, דגדוגים וסתם חיים ליד הוריהם בזמן הזה, זמן הבחירה –
    או שאנחנו, הדור שמודע לעצמו, לצרכיו. דור אגוצנטרי שיודע לשים את עצמו במרכז, שזה מצויין וחיוני בגיל 20 ו30 ואני חיכיתי mind you עד ארבעים להתערבל ולדאוג לעצמך –
    אבל
    נהיית הורה. קח אחריות. נגמר אתה ראשון. אתה במרכז. אני לא מדברת כ מ ו ב ן על בטול האני, העצמי, הממוש, התוכניות הקידום ומה לא –
    אבל אי אפשר לשים את עצמך לפני הילדים שלך כשהם קטנטנים. זה לא 'פיר' –
    או כמו שאומרים בגן: "זה לא חוכמה על חלשים"

  • זו ש  On 12 במרץ 2007 at 10:11

    בפני רוב ה(א)נשים לא עומדת הבחירה הזו. הם לא יכולים לקחת פוס מהחיים ולהתמסר אך ורק לגידול ילדיהם. גם אלה שרוצים בכך, וגם אלה שהמחשבה על כך מפחידה אותם. כמה ילדים חיים מתחת לקו העוני? וכמה חיים מעליו, אבל לא מספיק מעליו? לכמה זוגות יש בכלל האופציה לוותר על משכורת שניה? ומה קורה לאשה שעשתה את ההפסקה הזו, ומנסה לחזור למעגל העבודה אחרי 14, 16, 18 שנים?

    ואיך זה משפיע על יחסי הכוחות הזוגיים, כשאחד הצדדים הוא זה שמשתכר ומביא את הלחם הביתה? כי לדברים האלה יש נטיה לחלחל גם מעבר להחלטה של מי יגדל ילדים ומי ייצא לעבוד. יש לזה השפעה עמוקה מאוד על היחסים הזוגיים ועל ההעצמה הנשית (כי עם כל השוויוניזם, אני לא יודעת מה אחוז הזוגות בהם הגבר הוא זה שנשאר בבית. ואני בטוחה שגם שם נוצרים חיכוכים סביב העניין הזה)

    זה אידיאל מצוין לשאוף אליו, אם יש מי מבני הזוג שחפץ בהפסקה הזו מהחיים, אבל הוא לא אופציה לזוג בני המעמד הבינוני-בינוני ומטה, לפי מיטב הבנתי.

    אני לא יודעת לגבי לשים את עצמך לפני הילדים, נדמה לי שאם לילדים יהיו הורים שהנתינה שלהם היא לא מתוך בחירה מלאה, הם יסבלו.

    המרחק, כפי שהוא נראה מבחוץ, בכל אופן, בין לשים את הילדים לפניך ובין ביטול האני, הוא קצת אמורפי, עם נטיות התקצרות, וזה כמובן תלוי באדם, אבל זה קיים וזה לא מאוד נדיר.

    כשאני מקשיבה לאמהות, כאלה שמנסות לשרוד את מירוץ העכברים וגם לגדל ילדים, אני שומעת שם הרבה כאב וצורך לשחזר לעצמן כמה רגעים שאינם תחת הטוטאליות הזו של הקשב המוחלט לילד (ולצרכים של אחרים, בעבודה)

    אני פשוט תוהה, האם על מי שלא יכולה לגדל ילדים בתנאים המיטביים שתיארת, לוותר על הרעיון?

  • ח ל י  On 12 במרץ 2007 at 12:52

    זה לא הוגן מצידך –
    את כל הזמן חוזרת ומזכירה (גם ביומולדת) את הילדים או האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם
    ומתעלמת מהמילים המדוייקות שלי שאומרות בדיוק את אותו הדבר. –
    הפוסט שלי או בעצם התהיה שלי היא לגבי אנשים שכן יכולים, לא בקלות, לא בלי לשלם 'מחיר' מסויים אבל יכולים – על אלה אני תוהה –
    על אלה שהחוזרים לעבודה מטעמי חוסר יכולת להיות בבית עם התינוק וחוזרות לעבודה כדי לשלם למטפלת או למעון בגיל חצי שנה – ועם הכסף שנותר אחרי המטפלת אפשר אולי לצאת לארוחת ערה שווה אחת – לא כולל הבייבי סיטר.

    אי צדק וחוסר שיוויון הם דינו של העולם – והרצון לשיוויון מושלם לא הצליח במדינות שהגדירו עצמן כקומוניסטיות, מי אנחנו שנלין :( –
    אבל איפה הגבול?
    בין האמפטיה והמעשים הטובים לבים שמחה שלך בחייך?
    בפסנתר שקנו לך הוריך כדי לנגן, במצלמה הדיגיטאלית המופלאה שמצלמת צילומים קסומים באיכות כמעט בלתי מוגבלת, בציפוי שוקולד לעוגה, בילדה בדווית שקיבלה בובה מיוחדת לעצמה לראשונה בחייה בשבוע שעבר, בשעות התנדבות ליטוף וטיפול וקריאה לילדים שזה מה שהם צריכים? בילדים שחיים בעזובה רגשית לא פחות מעזובה סביבתית –
    איפה הגבול יקירתי וכמה את מוכנה לשלם עבור השיוויון הזה? כמה את באופן אישי מוכנה להוריד מרמת החיים שלך לטובת אנשים אחרים?
    .
    אי אפשר לעשות צעד כזה, החלטה כזו של גידול ילדים אם ההחלטה לא באה לחלוטין כהחלטה של שני בני זוג אחרת המשקעים והצרות באמת יגיעו –
    וגם אין צורך לצאת ממעגל העבודה ל14 שנים כפי שכתבת – אבל כן. צריך לעשות ויתורים גדולים כשנולד ילד. גדולים מאד.

    והדבר הנוסף שצר לי כל כך לכתוב ואני באמת באמת
    לא מוצאת דרך אחרת להגיד אותו – אבל –
    אין דרך אחרת להגיד שאי אפשר לדבר על הורות באופן תיאורטי, זה כמו לדבר על סקס באופן תיאורטי, כלומר לפני שהבנת מי מה ואיך.

  • ח ל י  On 12 במרץ 2007 at 13:01

    והדבר הכי חשוב שמשום מה נעלם בשטף המילים שאני מצליחה ליצר :) היא ההתפנות הרגשית.
    היכולת להתבונן ב א מ ת באדם הקטן הזה, לראות אותו ולזהות את צרכיו האמיתיים –
    לא לגדל אותם כלאחר יד, במקרה, במה שיצא, יצא,
    בחלטוריזם הרגיל והיהיה בסדר.
    בשימת לב ותשומת לב סבלנות אין קץ ויכולת לסגור טלוויזיה ועיתון אחר הצהרים ובאמת להיות עם הילדים שלך והכבוד והלימוד והנימוסים והחינוך והדוגמא האישית שהיא קשה כל כך לישום וכל אותם עשרות רבות של דברים שלא עולים כסף…ועדיין..

  • זו ש  On 13 במרץ 2007 at 17:24

    זה לא הוגן מצדי, בעיקר היות שאני לא עושה מספיק כדי לעשות משהו בנידון.
    אבל שאלה לי אליך, חלי.
    את יכולה להבין, עולה מתגובתך, שיש אנשים שאין להם הפנאי הכלכלי. או שזה מצבם הפיזי, והם לא יכולים.
    ואם ככה,
    למה לא להבין גם אנשים שזה מצבם הנפשי? שאין להם את הצורך או את היכולת להתמסר במאת האחוזים לילדם? שחשוב להם לטפל לפעמים גם בצרכים שלהם עצמם?

    ומה ההתפלגות ההורית באוכלוסיה?
    כמה מתמסרים לגמרי?
    כמה מתמסרים חלקית?
    כמה מתמסרים בקושי?
    כמה מזניחים?
    כמה מתעללים?

    האם יש איזושהיא פעילות אנושית (ועוד מדובר כאן באחת מורכבת ותובענית ולא נגמרת) שכלל האנשים יכולים לבצע באותה מידה של תשומת לב?
    נדמה לי שלא. וכאן אני חושבת שאני מתחברת למה שריקי כתבה לך.

    איפה לשים את הגבול? על מי כדאי לאסור, ונניח תיאורטית שאפשר, לגדל ילדים?

    רק על המתעללים? גם על המזניחים?
    מה עם המתמסרים בקושי? הרי הילדים שלהם אולי יסבלו, אבל הם ישרדו את זה, רובם, בבריאות נפשית סבירה.

    נדמה לי שאם רק המתמסרים לגמרי יעשו ילדים, יהיו מעט מאוד ילדים בעולם. כן, הם יהיו מאושרים יותר, מן הסתם.

    העניין הוא בהנחה שלך שזה ניתן לשינוי.
    בעיני, זו אקסיומה. לא כל בני האדם בנויים לתת את המקסימום לילדיהם. בין אם זה מתוך אמונה, מסורת, דיעות או מצב נפשי. הנה, הנחתי לרגע את הכלכלי לגמרי בצד.

    . ועכשיו, בהנחה שהאנשים האלה בכל אופן מגדלים ילדים, האם הדבר הנכון הוא לנופף מולם באופציה השניה, להגיד שלא ברור איך בכלל אפשר אחרת, ולגרום להם לחיות כל הזמן בתחושת אשמה לגבי הדרך בה בחרו לגדל את ילדיהם? (ותחושת האשמה הזו מחלחלת הלאה, ולאו דווקא לטובת הילדים)
    האם זה יעשה אותם הורים טובים יותר?

  • ח ל י  On 13 במרץ 2007 at 17:41

    זוכרת איך התחיל הפוסט הזה?
    בהרגשה שלי שאני מוצאת עצמי מתנצלת ומרגישה נבוכה, מוזרה ו'עצלנית' משהו כי ככה אני בחרתי –
    כי העולם התהפך. כי מי שבוחר לגדל את ילדיו good old way מוצא עצמו, כמוני, מנסה להסביר
    שככה הוא חושב שטוב, שכך הוא מאמין שנכון –
    יש שחושבים שהורה מתוסכל הוא בחירה לא טובה ויש שמאמין שילד מתוסכל הוא בחירה לא טובה

    הנה, אני מעתיקה את המילים הראשונות של הפוסט הזה, כי שתינו, בדיאלוג ביננו התרחקנו ממנו והגענו למרחקים רחוקים מאד ואולי מדי מיומולדת 11 אחד שאמא אחת טרחה שיהיה שמח ומשם ניסתה להסביר את אמהותה שלה.לא של העולם כלו, למרות סגנון הכתיבה הדעתני משהו שלה :))

    מתי התהפך העולם?

    ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

    זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

    זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

    מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

    טוב?

  • בשמת  On 14 במרץ 2007 at 23:17

    וכל הכבוד על מה שכתבת.
    מקסים ומרגש, וטוב לשמוע גם את הקול הזה.

  • רונית  On 15 במרץ 2007 at 22:19

    אחרי כמה ימים קשים בהם אני מרגישה קצת חנוקה מהאמהות….המילים שלך באו לי בדיוק בזמן. חיזקו, נתנו כוח והשראה, הזכירו לי כמה דברים ששכחתי. תודה מעומק הלב

  • אלון פרג  On 18 במרץ 2007 at 01:23

    יצא לי להיות הורה לתינוקת בת יומה כשהייתי בן 24 וגם (בן היתר) כשהייתי בן 45.
    צריך לחוות את שני המקומות האלו כדי להבין אולי יותר טוב מה רחלי כותבת כאן.
    אני מרגיש שכאן כתוב על היכולת שלנו להפוך את העולם, כך שהתינוקת הזעטוטית (ואחר כך הילדה, נערה, אישה קטנה) תהיה במרכזו של העולם.
    זה אומר שכשאני יושב ליד מיטתה וממתין שתירדם, בטלוויזיה יש איזו תוכנית שרציתי לראות, אני לא "מפסיד", אני אפילו לא מוותר או מתפשר, אני פשוט נמצא איתה. זה לא היה כך כשהייתי אב צעיר. זו אולי דוגמה שולית, אבל אני חושב שהיא מדגימה את העניין.
    לעניי הטוטאליות (ע"ע 50 סנדוויצ'ים) אז זה כבר ממש מאד אישי; כמה, איך אנחנו נותנים, והעיקר כשזה מתוכנו… אני לא ממש מבין את הוויכוח.
    וגם מהצד השני – יש לכולנו את הרגע ש"נשבר לנו" מהכל, כולל החמודה הנהדרת הזו, ולכל אחד את הדרך שלו לבטא את זה.
    רחלי תודה על השיתוף הנהדר.

  • דנה  On 20 במרץ 2007 at 09:35

    גם אני הפכתי לאמא בגיל מאוחר יחסית, ומגדלת היום 2 בנות. איני עובדת מרצון, ואני מוצאת את עצמי לא פעם מתגוננת על כך שאני בבית.
    זה קשה להיות בבית תקופה ארוכה, אך אני מברכת על כך שיש לי את האפשרות להעניק לבנותי כמה שיותר זמן ותשומת לב בשלב זה של חייהם.

    הגיע הזמן שיפסיקו להתייחס לנשים אלו כ" סתומות " שאין להם מה להציע לעולם , או .
    . כנשים פירמטיביות

  • ל  On 27 במרץ 2007 at 21:20

    אני מגדלת 4 ועובדת במשרה מלאה פלוס. התארגנתי כך שאוכל לעבוד מהבית. אני אוהבת אותם אהבת נפש אבל מהר מאד הבנתי שיש כאן תובענות ריגשית אינסופית מצידם ואין שום סיכוי שבעולם שאצליח להיות אמא מושלמת ולשמור על שפיות דעתי. הם יודעים שהעובדה שאני נמצאת לידם, פיזית אין משמעותה שניתן לבלוע כל דקה פנויה שיש לי. אני מנסה להקדיש להם זמן, לפעמים אפילו תוך כדי עבודה. הם גדלו להיות עצמאים, לא מפונקים, וחברים טובים בינם לבינם. קראתי את חילופי הדברים בינך לבין זו ש, ואת יודעת מה – גם אילו יכולתילהפסיק לעבוד, אני חושבת שלא הייתי באופן דרסטי את חלוקת הזמן שלי. אני פשוט צריכה את הלבד שלי, והרבה ממנו. בבית מלא ילדים וכל כך אינטנסיבי נורא קשה למצוא את הלבד.

  • ח ל י  On 27 במרץ 2007 at 21:27

    ראשית, אני מקנאה בך על הארבעה.
    ההחמצה הכי גדולה בחיי. שהתחלתי מאוחר.
    כי. כי בעיקר מעניין אותי להיות אמא. מהרגע שהיא נולדה. זה באמת מעניין – מעבר לאהבה ולצרכים ולדאגות ולמחוייבות וכמובן לסידורים, –
    אני לא יכולה להסביר לך כמה עניין הלד שאת מעלה קריטי בעיני ותנאי כמעט הכרחי לקיומי כאדם. באמת. אז אולי היומיים האלה בשבוע, את יודעת..מסייעים לי וגם הלילות – היא עדיין קטנה, הולכת לישון די מוקדם יחסית וכשאני צריכה לבד או שקט – אני אומרת ולוקחת.

    ואת עובדת מהבית. ואם מישהו צריך אותך באמת, אפילו בשביל מצב רוח ממש רע או משבר או נפילה רצינית או סתם צורך גדול גדול באמא לכמה דקות – אז הרי יש לו נכון? –
    וזהו. זה מה צריך הילד נכון? אמא כשצריכים. ואפילו לרגע :)

    ארבעה?!! yyy

  • ל  On 27 במרץ 2007 at 21:56

    המממ
    ואם אגיד לך שהפרש השנים בין הגדול לקטן עומד על חמש ורבע שנים?
    זה באמת מעניין (לפעמים) להיות אמא
    אבל בלהט החרב המתהפכת של היומיום עסוקים בעיקר בפרוצדורות.
    יש לי בת אחת ושלושה בנים. את הבת אני מגדלת קצת אחרת, כלומר עם כולם זה חיבוקים ונישוקים וסיפורי בית ספר ומורות וחברים – אבל איתה, איך להסביר- זה אחרת. היא הרבה יותר וורבלית מהם, והחשיבה שלה יותר מופשטת, כך שגם בתוך המהומה הכללית יצרתי אי של אימהות רק של שתינו. שוב: לא בכל רגע, לא בכל יום, אבל יש לנו את הרגעים שלנו כששתינו רוצות בזה. איתה זה ללכת למוזיאונים ולראות סרטים מורכבים שאת הקשוחים לא מעניינים כל כך. עם בני הבכור אני כותבת במשותף ספר הרפתקאות בקצב צב של פרק לחודש, ועם שני הקטנים מדובר בעיקר באוזן קשבת לתלונות, בשבתי כשופטת-צדק. ועדיין – הם למדו שאני זקוקה נואשות ללבד שלי, וזה לא היה לימוד קל, והיו גם טינות וכעסים ורגשות אשם – מותר לי להגיד שאני לא רוצה לשבת שעתיים ולראות אותם משחקים כדורסל, אני לא מבטלת את הרצונות שלי בפני הרצונות שלהם.

  • ח ל י  On 27 במרץ 2007 at 22:03

    וכך צריך להיות, לא? אף אחד, אני חושבת, לא חושב שמחיקת וביטול עצמך ברגע שהפכת הורה תועיל למישהו. לא לך ולא לילדיך -אבל גם האופציה הפופולרית, כך נדמה לי לפעמים, של הולדת ילד והמשך החיים כמעט כאילו כלום, להוציא סידורים וארגונים גם לא נשמעת לי מלבבת, לפחות מכיוון הילדיפ, לפחות בשנים הראשונות.
    תמיד אמרתי שצריך בת בשביל השיקוף ובן בשביל הנסיון להבין, לפענח. איזה כיף לך, כך נשמע, שיש לך משניהם.
    ושעתיים כדורסל זו משימה בלתי אפשרית, מסכימה איתך לחלוטין :)

  • אלה  On 27 במרץ 2007 at 22:38

    משהו במילים שלך כל כך חזק כי הוא פתאום מאיר את אחד מהחבלים השקופים הכמעט לא נראים, הקושרים את האישה אל הבית והדומסטי. בניגוד לגבר, מה לעשות בניגוד לגבר. התשוקה הזו, כמו בית גדול רב חדרים שרק ממתין לדיירים. רק לאישה יש את הכוח הזה. ואולי זה הכוח הגדול ביותר כי עליו קמה האנושות בסופו של דבר ולא על עמודי החשמל מטוסי הסילון ומסופי האינטרנט שהביא הגבר, מתוך תשוקתו שלו לכוח ולזהות שאינה נשית, מתוך רצון להתבדל ולהתחרות אבל בסופו של דבר גם גלגלי הפלדה וגם תחנות החלל לא יוכלו להתחרות עם הכוח הגדול מכול, שזו האמהות.

  • מ  On 30 במרץ 2007 at 18:52

    כל כך התרגשתי,כמעט עד דמעות
    גם לי בת אחת ואני מזדהה מאוד עם דברים רבים שכתבת כאן,
    מרוב התרגשות אין לי יכולת לכתוב עוד,אולי בהמשך…

  • אמא לבן 4 חוד'  On 29 באפריל 2007 at 15:14

    שלום לך
    ראיתי אותך עם הבת שלך לפני כחודש בקופת חולים, קרה לה משהו ביד
    זיהיתי אותך ואת אברי…אבל זה לא עניין כ"כ
    כי באותו הרגע לא היית ההיא המפורסמת, והוא לא היה ההוא המפורסם
    הייתם ההורים שלה
    וזה היה מקסים יותר מכל דבר אחר

    יפה כתבת.

  • ג'וליה  On 6 ביוני 2007 at 00:03

    כשהיית באמצע שנות השלושים שלך וכולם מסביבך בטח רחשו ובחשו שהנה או-טו-טו את לא תוכלי להיכנס להריון וצו-צו-צו מהר מהר לפני שתאחרי את הרכבת, איך הרגשת? היתה לך תחושה פנימית טובה שכשתהיי מוכנה זה יגיע, או שחשבת שאת באמת עושה טעות שאת עדיין מחכה?

  • ח ל י  On 6 ביוני 2007 at 00:15

    תמיד ידעתי שיהיו לי ילדים וגם איזה 'סוג' אמא אני אהיה. ידיעה פנימית אמיתית.
    לא הייתי 'לחוצה' . באווילותי יש לאמר.
    לא הבנתי מה שאני יודעת היום שיש גבול לדבר הזה שנקרא פוריות של אשה.
    היא השמחה של חיי, הילדה שלי, והייתי נותנת יותר מהרבה לתת לה, ולי, או אולי לי, ולה עוד אח/ות -אבל לא הסתייע מטעמי פרקטיקה משפחתית נקרא לזה :)
    אם הייתי מבינה אז, הייתי מתחילה ק צ ת יותר מוקדם – אין מוכנה אני חושבת. כשפגשתי את אבא שלה ידעתי שהוא המשפחה שלי – מצד שני, את יכולה להגיד שכנראה הייתי מוכנה ולכן בחרתי בו ולא בזה שלפניו :) לכי דעי –

    אני במקומך, אם את מבקשת סוג של עצה…קובעת לי דד ליין אמיתי, ולא רחוק מדי וגם אם את לא מרגישה מוכנה – בטוי מוזר וקצת תלאביבי – קופצת ראש. הבריכה, מלאה מים במידה ובחום המדוייק, אפילו אם היא ניראת ריקה, נשבעת לך :)

  • מ.  On 12 ביוני 2007 at 12:49

    במשרה כמעט מלאה וכשהרגשתי שעולמי מתחיל להתכווץ באופן מדאיג והמוח דרש גירוי אינטלקטואלי חזרתי לעבודתי שקשורה בכתיבה יצירתית ונעשית מהבית. הבחירה שלי היא להיות עם הילדים יום יום, כשהם חוזרים מהגן\בית ספר, בצהריים ובערב. לפעמים זה נהדר ולפעמים זה נורא ואני משתגעת אבל אין לי ספק שבשבילי זו הבחירה הנכונה. אני רוצה לגדל את הילדים שלי בעצמי (אולי תיקון לילדות בקיבוץ).

    וחלי – יופי של רשימה, לכי עם הלב שלך והבחירה שלך ותמשיכי לעשות את חיי הילדה שלך מוארים ואהובים כל כך.

  • יפעת  On 12 ביולי 2007 at 07:21

    אני לא יודעת אם תצליחי להגיע לתגובה הזו תחת כל שאר התגובות המפרגנות…רק רציתי לומר שריגשת אותי מאוד!!
    פשוט קמתי לחבק ולנשק את הבן שלי עם דמעות בעיניים.
    מאחלת לך הרבה אושר ורק טוב!

  • דנה'ס  On 21 באוקטובר 2007 at 04:39

    את פשוט כותבת מקסים!
    ותודה על הדברים שכתבת.
    (קוראת אותך וכותבת ביד אחת תוך כדי הנקה…)

  • נטלי  On 3 בדצמבר 2007 at 13:21

    אם איה רשאית להשקפה עצמאית, אז למנוע ממנה להיות ימנית יהיה מעשה ימני כשלעצמו.
    כל הדברים שהיא עושה, חושבת, ושואפת לעשות הם בסדר כל עוד הם עולים בקנה אחד עם דעותייך.

  • nashimahut  On 7 ביוני 2010 at 12:26

    הי חלי
    קראתי אותך והתרגשתי
    מזמינה אותך לבקר בבלוג שלי "נשימהות"
    נראה לי שתמצאי שם נשמות תאומות…
    אורית

  • מפ  On 27 ביולי 2010 at 21:13

    אני חושבת שהיום בו נשים החלו להצטרך להתנצל הוא היום בו האמהות מן המעמד הבינוני הצליחו להפוך את טענתן שלשים את הילד במרכז שווה ל"טובת הילד". אנא קראי שוב את הפוסט הזה וראי עד כמה תחושתך שאת מכבדת צורות אחרות של גידול ילדים היא ציפוי דק מעל אמונה עמוקה שהדרך שלך היא הנכונה ביותר, ומי שיכול (ובעיקר יכולה) ללכת בה ובוחרת שלא לעשות זאת, חוטאת לילדיה.  אני מצטטת ממך : "ממתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?"
    אין ספק? למי אין ספק? לנשות לה לצ'ה (מעמד בינוני אמריקאי לבן) שהצליחו לשכנע את המחוקקים (בעיקר בתקופות של שילטון שמרני ששמח, לעיתים, להחזיר נשים מן המעמד הבינוני הביתה). לי יש ספק, גדול. אין לי בעיה עם הנקה, אבל יש לי בעיה עם כפיית הנקה, ועם איסור על בתי חולים לתת כדורים להפסקת הנקה לנשים שבוחרות בכך. ויש היום הרבה ספק בשאלה האם בעולם המערבי ובתנאים בהם מתאפשרת סטריליזציה, הנקה היא באמת גליק כל כך גדול, או שבהזדמנות חגיגית זו האם מעבירה לילדיה את כל הרעלים שנצברו בגופה לאורך השנים. 
    ואת כותבת, בלי למצמץ: "אם אפשר, עדיף. עדיף לתת לו/ה את השנה/ים ראשונה/ות בבית. עם אמא".
    עדיף למי? ומי את שתחליטי ותקבעי מה עדיף? אולי לכל הורה עדיף משהו שונה, ואולי יש ילדים שעדיף להם משהו אחר!
    אז אני יודעת ממתי אמהות הליקופטר נדרשות להתנצל. הנקודה המדוייקת בהיסטוריה, שאת דרך אגב משבשת נורא מבחינה עובדתית, היא ביום שבו אותן אמהות הצליחו לכפות את הסטנדרטים שלהן כנורמה, ולתת להורים שאינם מקבלים את נקודת המבט הזו לחוש כנחותים.
    אין לי כל ביקורת על הורים שמחליטים לפנות את כל כולם לטיפול בילדיהם, אני רק לא חושבת שהם הורים טובים יותר (בהכרח), ושהם מגדלים ילדים מאושרים יותר. אני גם לא חושבת שאנשים שמתעניינים בעולם שמעבר לילדיהם, גם כשהילדים קטנים ותלויים בהם כל כולם, הם אגואיסטים או נכנעים לדרישות החברה. הם פשוט שונים ממך.
    ואולי, רק אולי, תוכלי להפסיק לחוש שאת צריכה להתנצל, ביום בו תפסיקי לגרום לאחרים לחוש שהם צריכים להתנצל על בחירותיהם שלהם (ושוב, בעיקר שלהן).

    ויש גם פן מסוכן בקריאה להתמסרות של אמהות מוחלטת לילדיהן. אני חוזרת על רעיונות שהושמעו כאן כבר ומקווה שאני מחדדת אותן מעט. הקריאה להתמסרות מוחלטת, שאת כמובן אינה נשאיתה היחידה, גורמת לנשים "שיכולות להרשות לעצמן," לבחור למקד את עניינן בילדיהן למשך שנים ארוכות (בהנחה שיש להן יותר מאחד). לא כולן מגיעות לאמהות לאחר קריירה מצליחה, כשבכיסיהן חסכונות שנצברו, מוניטין שניתן למימוש בעיתות צרה ובטחון עצמי בכך, שבמידת הצורך, יוכלו לפרנס את עצמן. כשהן יותאות משוק העבודה, הן מניחות שהאהבה והשותפות שמאפיינות את ירח הדבש של ראשית הנישואין וגידול הילדים, ישארו שם לתמיד. הן גם מאמינות, על בסיס צפיה בהרבה סרטים הולוודיים, שאם "חלילה" יתגרשו, בן הזוג, שצובר בינתיים ניסיון ועמדה, יהיה מחוייב לשמור על רמת חייהן הקיימת. ולא היא. בישראל אין מזונות אישה, ונשים מן המעמד הבינוני, ש"יכלו להרשות לעצמן," מוצאות את עצמן מתפרנסות בקושי אחרי גרושים, או לחילופים, נשארות בנישואים בעייתיים מאוד על מנת שלא להיזרק אל מחוץ למעגל החברתי אליו השתייכו. האם את בטוחה לגמרי שלידיהן של אותן אמהות טוב יותר באופן מוחלט מלילדיהן של האמהות ששמרו על מקומן בשוק העבודה ועל האוטונומיה הכלכלית-חברתית שלהן?
    נקודות למחשבה.
     

  • nashimahut  On 9 באוגוסט 2010 at 09:06

    הי
    רק עכשיו ראיתי את התגובה, נכנסת בטעות לדואר זבל.
    בכל אופן – את מתפרצת לדלת פתוחה.
    ממש כך.
    מדובר בחוסר הבנה.
    לרגע לא חשבתי (או הרגשתי או כתבתי) שיש לי את האמת האולטימטיבית.
    אני לא ממש הבנתי מאיפה ציטטת אותי. אולי מדובר באיזה פסקה צינית.
    וגם – נשים רבות כותבות ב"נשימהות". (אני עומדת מאחורי כל אחת..)
    בכל אופן – מדובר בפיספוס.
    תודה על כל פנים שנכנסת וקראת.

  • טל  On 3 בפברואר 2012 at 23:42

    חלי, הייתי חייבת לשתף בפייסבוק. עם כל מילה הזדהיתי. כאילו כתבת אותי.
    ממש תודה על המילים המדוייקות. על הפוסט הארוך.
    על השקעת המחשבה שהולידה את הדיוק הזה.
    תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23 במאי 2012 at 14:59

    הי חלי,התמונה שצרפת אומרת הכל-החיבוק שלך עם הבת שממש משתלבת בתוכך-איזה יופי של דבר וכמובן המילים שנכתבו ברגישות-פשוט מקסים.תודה לך.

  • מאיה מ  On 12 בנובמבר 2012 at 23:41

    אני תוהה…. היום, אחרי 5 שנים פלוס, את עדיין חושבת ככה?

    קצת (המון) באיחור.
    הערה אחת שלי, אחרי שלאחרונה במשרד שמעתי דיון מעצבן ביותר של אמהות שקשקשו על כמה שפעם היה יותר טוב, פעם הילדים היו באים הביתה ואוכלים צהריים עם ההורים, פעם ההורים הקדישו זמן לילדים שלהם, פעם העבודה לא הייתה מרכז חיינו, פעם ופעם ופעם. אני מאמינה באמונה שלמה שכל אחד צריך לבחור את מה שהכי טוב לו, מתאפשר לו, חיוני לו ומתאים לחייו.
    אין ספק שהלוואי ויכולתי להישאר בבית חצי שנה לפחות אחרי הלידה. הילד שלי רחוק מלשעמם אותי (אבל זו מדינת ישראל נכון לעכשיו).
    הלוואי ולא הייתי צריכה לעבוד 40 ק"מ מהבית שלי, אבל בחרנו לגור במקום ירוק ומדהים שיהיה טוב לקטן שלי ואחיו שבדרך. מצד שני גם בחרתי בעבודה שקיימת רק במרכז (מדינת ישראל ופקקים בה לרוב, מה לעשות), אז לפי החישוב של בעלי אני מבלה 28 ימים בשנה בממוצע על הכביש (מטורף).
    הלוואי והייתי מספיקה לקחת את הילד ב 4 מהגן, אבל מי ששכיר בחצי משרה יודע כמה קשה לעבוד 8 שעות ולקחת את הילד לגן/להוציא את הילד מהגן/אפילו לחזור עד שעה 17:00 כדי להספיק כמה דקות משחק (בחושך הטיפשי הזה, מדינת ישראל שוב).
    אבל כן זו בחירה. כן בחרתי. בחרתי לעבוד קשה ולא להיות במינוס. בחרתי בבעל עצמאי שאני צריכה לשמור את העבודה שלי יציבה כדי שתהיה משכורת אחת נורמלית בבית. בחרתי להצטרף למעגל העבודה המטורף של המדינה הזאת ולהישאב לתוכו. בחרתי גם להישאר במדינה הזאת… אז? אז בחרתי… לא בטוחה שהילד שלי יגדל פחות טוב מילד אחר. ואם כן, אני מראש כותבת לו מכתבי התנצלות בגיל שנה שהוא חוגג היום (ואכתוב כנראה עד סוף ימי חיי).
    "סליחה ילדי, על כל העוולות שאעשה לך במשך חייך, הלוואי שהייתי יודעת תמיד איך לבחור נכון. לצערי, זה כנראה העניין בהורות, ללמוד לכל אורך הדרך."
    אבל שוב… אני לא מבקרת את מי שבחר אחרת. אני רק מעריצה ומכבדת. כל אחד ובחירתו, וויתוריו, החלטותיו, תנאיו ועוד 1000000 דברים שנכנסו למשוואה.
    דבר נוסף בקטנה… שני הורי עצמאיים, גידלו שתי בנות לתפארת, חזרו לצהריים כמה שיכלו (טוב נו, פעם הנסיעה מפתח תקווה לרעננה באמצע היום לקחה 20 דקות), הקדישו לי מה שיכלו… ועדיין יצאתי דפוקה. כל הדור שלנו יצא דפוק, אז על מה אתם מדברים על זה שפעם היה יותר טוב? דור שלם של בני 30-40 הלכו לאיבוד בהודו עם כמויות של סמי הזיה שאני רק יכולה לקוות שבני לא יראה (שלא נדבר על ייקח בחייו). חוץ מזה, מרוב שפעם היה טוב, היום אנחנו עובדים פי שלוש ממה שפעם עבדו, כדי ללמוד שליש ממה שפעם הצליחו לקנות באותו כסף. העולם הזה הזוי, וכנראה לא כי פעם היה יותר טוב… פשוט פעם היה יותר פשוט. מרוב שהיה פשוט פעם, העולם הסתבך לו והשתנה. רק אנחנו נשארנו עם תסביכי ההורות שלנו וגם היו ותמיד יהיו, כל מיני קשקשניות למיניהן שיושבות ורושמות כמה בחירות של אחרות הן שגויות (או אומרות לי במשרד שאני בוחרת להזניח את בני… נו באמת. צודקות, הוא ממש מסכן. אז בחרתי… תתקשרו לשירותי רווחה!).
    חלי אני מעריכה אותך ומעריצה על בחירותייך. כל אחד ועולמו הוא. מקווה שאת לא מקשיבה יותר מדי (כמוני) לכל מיני קשקשניות שמעירות לך על תזונת בתך ותכולת הסנדוויצ'ים המדהימים שלך.

Trackbacks

  • By כותבים on 14 במרץ 2007 at 01:44

    אני מאמין בבני אדם. אני מאמין שבני האדם טובים מיסודם, אני מאמין שבני אדם תמיד מנסים לפעול נכון, אני מאמין שבני אדם לא משקרים לי בלי סיבה. אז א…

  • […]   זוג הורים שרק טובת הילדים קובעת את סדר יומם האקסזוגי (מעידה עלינו שככה אנחנו) היא כמובן     דבר נפלא, א ב ל שתיזוז ילדים ברמת […]

  • […] הפוסט שאני הכי שמחה שכתבתי: מתי התהפך העולם […]

  • By זו הקנאה | תקריב on 27 בפברואר 2014 at 14:14

    […] ואין דומה לדבר הזה בעולם מבחינת האושר והמליאות והעניין וכל מה שכבר נכתב, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: