ארכיון קטגוריה: פעם הייתי

טוב, אי אפשר לצלם עליה בגדי ים אמרה גברת גוטליב

.

אי אפשר עליה בגדי ים היא פסקה במבטא ההונגרי שלה,  כלום לא מתמלא אצלה,

אולי בגדי חוף, היא פסקה.

כי אם מי שהייתה חברתי בטירונות, טור' בן עמי הפכה לסמל של גוטקס,

זה הגיוני שאני לא אהיה ממובילות הדגל שלהם.

ובכל זאת הייתה פעם היא החליטה לצלם אותי לקטלוג המיתולגי שלהם,

בן לם, תמי, שתי דוגמניות מארה'ב נדמה לי ירדנו לאילת.

תוכנן כמעט שבוע צילומים, שרדתי יומ וחצי. צלמו אותי שני צילומים ( שלא נכנסן לקטלוג)

ובפעם היחידה בחיי נשלחתי הבייתה מעבודה, תמי וההן שחקו אותה בגדול,

הבת של השכן חזרה הבייתה.

אז לא הייתי מהנמלים העובדות של"גוטקס", ממש לא בקליקה הזאת – והייתה כזאת, אוהו…

וגם כשהגיעה בלונדינית לראש הפירמידה שם, היא הייתה מהסוג השופע ע'ע ספיר קאופמן המקסימה.

אבל כשהגיע הנסיון של גוטקס ליצור בגדים רגילים, והיא בחרה בי שמחתי,

כי גוטקס באמת היה גוטקס, בזכותה.

צלם: בן לם דוגמנית שניה: אניטה

.

גברת לאה גוטליב, מייסדת את גוטקס, מפעל מדהים בגודלו וחשיבותו בישראל של אז הלכה לעולמה

בגיל 94, היא הייתה אשה קטנה, עדינה ורבת עוצמה וכשרון. יהיה זכרה ברוך.

.

דוגמנית, מצלמה והמון נעלים

.

.

הכי קשה זה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנותי הרבות – עשרים שנה בדיוק -בעבודה ההיא שלי.

דוגמנית צילום כן, בטח. להצטלם היה המקצוע שלי ומה שאהבתי, מאד.

פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע בשיקוף העצמי, במה שמתקבע לתמיד.

אבל כשצלצלו ובקשו שאשתתף בתערוכה עם הצילומים שצילמתי אז – כי אני מספרת עליהם,

וכשפתחתי את קופסאות הקרטון השחורות והתחלתי להסתכל בקונטקטים זה חזר והיה שלי.

זכרון חושים זו לא המצאה …שלושה ארבעה דפים עמוסי זכרונות, שמות, פנים,

והכל היה כאן, על השולחן הרגשי שלי, כאילו אתמול.

מתמיד הייתה לי התנגדות גדולה להשתתף בתצוגות אופנה –

למרות שנשלחתי לא פעם לסיבובי תצוגות של אופנה ישראלית בחו'ל אין-לי-מושג-למה –

למרות שהיה בעבודה הרבה מאד כסף.

זה היה הלחם, החמאה הייתה הפרסומות, הקולקציות, המודעות או בקיצור הצילומים.

אז כולן נסעו והתאפרו וסחבו תיקים עמוסי אביזרים וכובעים ונעלים וחזרו בלילה מאוחר מאד

הבייתה ואני התעוררתי בארבע בבוקר לצילומים על שפת הים או אי שם בנגב

הייתי בבית בשש.

בכל מקרה, בשנתים שלוש האחרונות שלי במקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

מטעמי התבגרות, התרככות ופרנסה, התחלתי להשתתף גם בתצוגות אופנה.

הייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו

וגם בעולם המנוגד לו, של תצוגות אופנה

יוקרתיות, מעצבי אופנה נפלאים, חזרות

ארוכות ואלגנטיות ושפע לרוב.

אבל הייתי חייבת להרגיש שיש בזה צידוק

נוסף מעבר לדבר עצמו. הייתי חייבת, אפילו

בלי לדעת, משהו שיאפשר לי לנשום,

שיאפשר לי להאחז ולמצוא הצדקה – אישית,

פנימית – ללמה אני עדיין שם והפרוייקט הזה –

כיוונתי אז לתערוכה וספר – אפשר לי את הכל. לעבוד, להרגיש שיש שם מטרה, ועניין ויצירה,

ובעיקר, כך אני מרגישה היום איפשר לי פרידה רכה וארוכה.

לא צלמתי את נמובן מאליו, מה שהכרתי מצויין,

את מאחורי הקלעים בצילומים. לא בסטודיו, לא בלוקיישנים, בצילומי אופנה, פרסומות או סרטים,

רק בתצוגות אופנה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

במקום שהיה לי, גם, זר, והייתי שם. רצוף, הרבה, כל הזמן.

הניקון המצויינת שלי – דיגיטלי? מה זה דיגיטלי? – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט שניים 36 תמונות,

נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ומצאתי דרך לשרוד. להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות

המוזרים – מי שלא התלבשה במקרר של חדר האוכל בקיבוץ, או במחסן הקטנטן שבחורשה כי שם מתקיים

"יום האשה" לא תבין –  הנסיעות האין סופיות, ההמולה הנשית, ובעיקר לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה.

עבדתי קשה. נסעתי שעות, חיכיתי בפזנון להסעה, חיכיתי לפני תחילת התצוגה, חיכיתי בחזרות,

בין יציאות למסלול. התאפרתי, רכלתי, דברתי, עשיתי שתיים שלוש חברות טובות ממש, השוותי רגלים,

איפור ובחורים בלי סוף, נסעתי בחזרה לפזנון ובעיקר, בעיקר צלמתי..

אני חושבת שהן כל כך התרגלו אלי ולמצלמה שלי שזה כבר ממש לא שינה להן אם שלפתי מהתיק מצלמה,

מסקרה או גרב ניילון כי הקודמת נקרעה. הייתי חלק בפאזל ההוא, היינו, אני והניקון.

וכמו תמיד, כמו שאני, גם הייתי וגם ראיתי מהצד, כאילו אני שם, על המסלול.

כי בעוד שלוש דקות אני אהיה בדיוק שם, בדיוק כמו זו שאני מצלמת ברגע זה ממש,

זוקפת גו, מקפיאה פנים. העינים שלי מחפשות משהו להתמקד עליו.

סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן, בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו,

ובגדים יפים כמובן.

.

התערוכה "צילומי אופנה" . הצגתי בה עשרה צילומים, לא אלו שכאן, אחרים.

.

סוֹפוֹ שֶל

.

.

הייתי בפתיחת תערוכה של מולה עשת. הוא צילם אותי לא מעט בשנים ההן,

ובקש ממני להגיד כמה מילים, טוב במקרה שלי כמה מילים זה…אתם יודעים.

ככה אמרתי:

מאז שמולה צלצל ובקש שאגיד כאן משהו היום, אני חושבת מה לספר לכם…

אם לספר קוריוזים נחמדים על ימי הצילום המפרכים, על הצעקות שלא הפחידו אף אחת למרות שהוא חשב

שכן, על זה שהבאתי לכאן היום את אבא  ואמא שלי… כי כמו שהבאתי אותו אליהם לפני שהצטלמתי אצלו

בפעם ראשונה, כדי שידעו לאן הילדה נעלמת, ככה נראה לי נאות וחגיגי שהם יהיו כאן היום, סגירת מעגל

שכזו….או איך הוא היה מגיע בשעות לא הגיוניות כמו שלוש וחצי בבוקר עם המכונית האמריקאית הענקית

שלו כדי להיות בראש הנקרה, אוגוסט מיינד יו, כדי שנגיע באור ראשון ואני אלבש מעילי צמר החסידה או

ויטלגו או אלוהים יודע מי…ואחייך כאילו….דצמבר…ודליה תציע לי שרשרת אדומה ואני אגיד לה שזה לא

מתאים והיא תגיד שכן ובסוף נתפשר….או איך הייתה לו חולשה  לחולות ראשון, לפני שהרסו את הדיונות

כמובן ובנו אלפי אספניולים  קטנים…ובכל פעם שהוא היה נתקע בלי לוקשיין הוא היה אומר, חולות ראשון,

יהיה בסדר, תקפצי קצת, תצחקי וזהו…וזה כידוע, עבד  לא רע….

אבל החלטתי לקרוא לכם משהו שכתבתי וכבר פרסמתי…זה סוג של מכתב תשובה לבת שלי, לבת שלכן

חברות-שלי-מפעם ולכל בת ארבע עשרה חמש עשרה שבאה אלי ושואלת אם כדאי להיות דוגמנית כי זה

נראה מה'זה כיף…..

וזה הולך ככה:

את שואלת מה אני אומרת אם תגידי  לי שאת רוצה להיות דוגמנית…

אם…אם זה יקרה..אני חושבת שאני אגיד לך ש….כן.

כי אם אני אגיד לך לא, בטח תתנגדי ותעשי דווקא….נכון?

אז כן. בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

זה עולם שיתעתע, ולא בטוח שאת כבר יכולה לזהות איך בדיוק…

אז יש לי רק בקשה אחת,

תזכרי. זה הכל, תזכרי.

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, עדשות, תאורה, פילטרים, המולה,

ואת במרכז… תזכרי שזה נכון להיום.

היום את במרכז. ה י ו ם. ביום הצילומים הזה. מחר תהיה כנראה מישהי אחרת.

ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף, כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה.

דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את באמת, מי הנערה, האדם שמאחורי כל זה, לא בטוח שהם זוכרים.

במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום, זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות

המביטות אל מרכז העדשה במבט הזה שאנחנו יודעות אפילו בלי שנדע איך אנחנו יודעות אותו,

זה המבטיח כל כך הרבה…. ומרגיש גם רחוק ומסתורי. הנערה ששפתיה מסמנות פיתויים או צחוק

מביע אושר אינסופי, נעורי קריסטל מאושרים והבטחות, הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה.

נעורי נצח. הרף עין של אנרגיה, שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב

וצלם מוכשר, הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים

וגם אני רוצה.

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה, המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין.

תעשי טובה קטנה ואהובה שכמוך, תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים. הם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי להם לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו, חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר…..בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

דוגמנית צילום, יומן עבודה #3 רִוְיוֹן

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון שלח לי תמונה של מודעה עם צילום שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה

הפתיעה אותי באמת, בכל זאת רק מודעת פרינט ופוסטר מדיה.

בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה מסחרית, בטח בלי רשתות חברתיות וחשיפה בכולן

ובכל זאת חרוטה בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם,

כמו זו למשל, של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרהכל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

רוויון 2

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז

ואני זוכרת  במדוייק, בקלוזאפ –  את השעתיים ההן,

שטופות האור ששוני רצה, הפריים שיקי בחר, והמבט לתוך העדשה שלו, אליכם,

וגם אל עצמי.

.

..

נֶשֶל היופי

.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי, אהבת הלב שלי, תחליט שהיא רוצה להיות דוגמנית?

היא בת 14 וחצי. גבוהה, דקיקה, מקסימה ויחודית כמו שרק הבת שלי ושלו יכולה להיות.

כמו כל הילדות המתגבהות ומתגבשות בגיל הזה, כך היא נפרדת מילדותה, במהירות,

כאילו מישהו מקרין סרט חיים בהילוך מהיר, ומתחילות דרכים חדשות.

סימני הדרך הולכים ונעשים ברורים מחודש לחודש, ואני עוצרת נשימה,

אורבת לנקודות מפנה שיגיעו. החלטות שאי אפשר יהיה להחזירן לאחור ברגע שייעשו.

מבחירת מגמה בתיכון, עד למה אני רוצה לעשות כשאגדל, או תכף, בשנה הבאה.

והזמן מתקדם מהר כמו שרק הוא יודע, ועוד רגע היא עשויה/עלולה לבוא ולהגיד שהיא

חושבת שהיא רוצה לנסות. עם צילומי פוזות בפייסבוק ומעריב לנוער ומיילי סיירוס וקייטי

פרי, הן רוצות, כמעט כולן, בגיל הזה להיות דוגמניות,

אבל במקרה שלי  זה בכל זאת קצת שונה.

.

איך אני ארגיש אם הבת שלי תבחר לעסוק בתמצית חייה של אמה?

במגרש הביתי שהשפיע על מהלך חיי באופן ברור כל כך?

זה שעליו אני משליכה, כמעט, את כל מה שלא הצליח. העבודה שהייתה שלי כל כך

הרבה זמן, שהגדירה אותי לא רק לעולם אלא גם מול עצמי לפעמים.

הברכה והקללה, בלי מרכאות, בנאליות, הטוב והרע, הבונה וההורס, המצליח והמכשיל,

המתסכל והמשתק. האני החיצוני שלי שהגדיר הרבה מזה הפנימי, ומתקשה להרפות אחיזה,

עדיין.

.

מה אעשה באמת, בתכלס, אם הבת הפרטית שלי תחליט שזו דרכה, זו שאלה נפרדת.

בכל זאת, יש כאן נוער עם דעה ואבא עם דעתן לא פחות משתי הצלעות הנשיות במשולש

המשפחתי הזה, אבל עכשיו אני מנסה לעצום עיניים, ולדמיין אותה בעתיד דומה לעבר שלי,

לפחות במהותו.

אשה, פנים, גוף, איפור, סקס אפיל, הצלחה, כסף, פרסום, מחיאות כפיים, מחמאות וכל מה

שארוז במילה הזו, בחיים שלי: דוגמנית.

איך אני ארגיש?

ואיך מסבירים לילדות הכי יפות של הכיתות, שאסור לתת ליופי הזה להכתיב את חייהן

בלי להישמע פטרונית? איך אני יכולה לספר לנערות יפהפיות, המתנהלות בתוך חייהן

עם מטען שכזה, שעדיף לנסות לא ליחס לו חשיבות גדולה מדי, כי כשהוא יאבד מכוחו,

הן יישארו כמעט בלי כלום, אם לא ייזהרו?

שגם אם העבודה שלהן נובעת כמעט רק ממנו, מיופין, וגם אם ההצלחה שלהן והחיים

שלהן אפופים בו, אסור להן לאפשר לו להפוך לרודן. רודן פנימי – שיש סיכוי גדול שהן

לא מודעות לקיומו וטפיליותו, הוא השולט בהן ובחייהן. רודן ערמומי, מכתיב דברים,

הופך אותן לנשים הרגילות לקבל כל כך כמובן מאליו הכל. פשוט הכל.

.

לא משנה אם קוראים לך רחלי או בר או שירלי. לא משנה אם יש לך אחים או את בת

יחידה, אם להורייך יש כסף, השכלה. אם אתם גרים בעיר גדולה או בעיירה רחוקה,

או בקיבוץ. זה אפילו לא משנה אם את תלמידה טובה או לא,

כי את,

את כבר יודעת שמה שישפיע על חייך יותר מהכל

היא העובדה שאת הילדה הכי יפה בכיתה.

נכון שאת יודעת?

פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה,

ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת,

כי אף פעם לא הייתי לא יפה.

כי איך תדעי?

מהפעם הראשונה שהגננת העדיפה אותך כמלכת אסתר, מהליטוף היותר משמעותי

שקיבלת כשנפלת. מחקרים אומרים שאנשים מחייכים יותר לתינוקות יפים, ידעת?

וזה המשיך בבית הספר, כשוויתרו לך קצת יותר מלאחרים על שיעורי בית, או

כשצרחת כשאיזה בן הביע חיבתו ומשך לך  בקוקו עד כלות. מהמחמאות שאמך

קיבלה על מתיקותך, על הקוקיות, העיניים היפות, החיוך הכובש.

מאז, גדל ומתפתח בתוכך בקצב מטורף, רודן, בעצם רודנית,

אני משוכנעת שהיא אשה ולא גבר.

שליטה אכזרית. מלכת הכיתה הפנימית שלך. רודנית היופי.

אני חושבת שיש כזו בנפשה של כל "הילדה הכי יפה בכיתה".

היא מנסה לא להסגיר את קיומה לעולם החיצון, אבל היא חיה ובועטת.

היא ניזונה מהביטחון שיופייך מעניק לך, ילדה, בלי שאת אפילו יודעת,

ואת גדלה איתה. וגם כשתגדלי, יופייך, נעורייך, רגלייך הארוכות וגופך ימשיכו

להזין אותה והיא תתחיל להרגיש נוח ולתבוע לעצמה דברים:

המורה, אני יכולה בבקשה להגיע מחר מאוחר יותר?

שכחתי, לא הכנתי, אביא מחר.

סליחה, את אומרת בכל פעם שפישלת, ואין בלבך ספק שהסליחה תגיע.

זו לא אני, זה הם, עונה לי הרודנית המפונקת הגרה, עדיין, בתוכי,

כשאני באה אליה בטענות על יהירותה, פינוקה, הקלות הבלתי נסבלת שבה

היא מקבלת יחס מועדף. הטבעיות שבה היא חוצה כביש באור אדום, למרות גילנו,

ויודעת שהמכוניות יאטו ויתנו לה לעבור, והשוטר יוותר על הקנס.

זו לא אני, היא אומרת, זה העולם, ככה הוא מתנהל, מה את רוצה ממני?

להפנות עורף למה שיש לו לתת לי?

ואני עדיין, בגילי, עם ניסיון חיי, קריירה לא רעה כדוגמנית צילום,

שהתבססה כמו כל אלה המצליחות ביחסיהן עם העדשה בזכות המרחק בין העיניים,

בין השפה העליונה לאף, העיניים, ובסדר, אני מוכנה, כבר, סופסופ,

להודות שיש כנראה עוד איזו תכונה, יכולת, כישרון, איך שלא יקראו לזה,

ההופכת עוד דוגמנית לדוגמנית מצויינת, או מצליחה ובולטת מהיתר,

ולא קשור רק בנתוניה הפיזיים,

אני עדיין לא מצליחה במשחק שאני משחקת כבר שנים רבות ושמו:

"מה הייתי אם לא הייתי"……

מה הייתי אם לא הייתי הופכת לדוגמנית צילום בגיל 16?

לאן החיים היו לוקחים אותי או את בר או או את איריס דווידסקו ז"ל,

אם החיים לא היו מובילים אותנו, בהכוונה או במקרה, מבחירה או כבדרך אגב,

ואת הפנים, הגוף שלנו, האנרגיה, ליקום המגן והשקרי הזה,

הניזון מנשים יפות ומאנשים יפים עד שהוא שבע ומחזיר אותם, את רובם,

לעולם האמיתי, לחיים הרגילים חסרי התאורה והזנת האגו והרודנית?

מה הייתי אז?

.

מה אני יכולה לייעץ, ממרחק הניסיון והזמן הרב שחייתי שם, במקום שאליו שואפות

להגיע כל כך הרבה נערות, חלקן הילדות הכי יפות בכיתה? במקום שארוג ותפור

ומוחזק בסיכות ביטחון רופפות של מתנות, מחמאות, פוסטרים ברחובות, כסף,

וטורי הרכילות? עולם האודישנים, הדחיות, העלבונות, גסות רוח, פיתויים מסוכנים,

גברים שרמנטיים חזקים על נשים צעירות, נשים אחרות עם גבולות פרוצים יותר,

ואת, ילדה יפה,

מאמינה שהבחורה המציצה אליך מהפוסטר בפינת הרחוב זו מי שאת באמת?

אני זוכרת אותי עומדת מול אני מוגדלת פי מאות,

מנסה להביט בעיניה הכחולות ומבטה האלכסוני/מתגרה/מסתורי של זאת בפוסטר

ולמצוא שם סימנים לעצמי.

איפה רחלי בתוך החלי גולדנברג ההיא לא הצלחתי לגלות.

האשה הבטוחה בעצמה, הנראית מאושרת וחסרת דאגות או סקסית ומוקפת גברים

זו לא הייתי אני,

וכן, אני יודעת שהגוף, הפנים, נקודת החן מתחת לשפה התחתונה היו זהים לשלי,

אחד לאחד.

.

אז מה לענות לך כשתשאלי?

שכן, בטח, אבל תיזהרי מותק, טוב?

או אולי יהיה לי אומץ להגיד לך שלא? שלא כדאי? שאל תעזי?

זה עולם שיגנוב את נעורייך, יעכב את תהליך הגדילה הפנימית שלך, ומה שתקבלי לא יהיה,

כנראה, שווה את הדרך.

או הכי נכון להגיד לך ש…תיזהרי, טוב?

תזכרי שכל הצילומים, מחמאות, זוהר, בגדים, ספרים, מאפרים, ואת במרכז,

תזכרי שזה נכון להיום. היום את במרכז. היום. ביום הצילומים הזה.

מחר תהיה כנראה מישהי אחרת. ביום הזה, בעבודה הזו המתבססת על אינטרסים וכסף,

כל מה שבדרך הוא רק דלק המניע את המכונה. דלק סילוני, זוהר, אבל חומר גלם בלבד.

ואת, אפילו שאת זוכרת מי את, במגרש הזה את רק חלק ממרכיבי הדלק הזה.

תזכירי לעצמך כל הזמן, טוב?

שהבחורה הזו, שהצליחו להקפיא הרף עין קטן ממנה בצילום,

זו, על עורה המבהיק, עיניה הצלולות מביטות אל תוך העדשה במבט המבטיח כל כך הרבה

ומרגיש רחוק ומסתורי, ששפתיה האדומות מסמנות פיתויים או צחוק המביע אושר אינסופי,

נעורי קריסטל מאושרים והבטחות או פשוט עבודת פוטושופ מצויינת,

הבחורה הזו היא לא באמת את.

היא משהו, מישהו, שהמצלמה לכדה בעדשתה והקפיאה. נעורי נצח.

הרף עין של אנרגיה,

שעם תאורה מופלאה, בגדים שאיש אינו יכול לקנות, סטייליסט טוב וצלם מוכשר,

הוקפא לצילום המצליח להקנות למי שרואה אותו תחושה שככה זה באמת בחיים,

וגם אני רוצה!

זו לא באמת את בצילומים הזוהרים האלה,

המשדרים הרבה סקס, כוח, מסתורין. זו ההיא מתוכך,

רודנית היופי, מציצה ולוקחת פיקוד. היא זו שמאמינה שאלה החיים האמיתיים.

אבל את, תהיי חכמה יותר. תעשי טובה.

תזכרי שזה לא באמת,

שאלה לא החיים האמיתיים, שהם זמניים, קשורים לשנות נעורייך הקצרות.

אל תאפשרי לה לשלוט בך ובחייך. אל תהפכי ליהירה.

אל תסמכי רק על קסמך, גופך, חיוכך, שיעמדו לך תמיד בשעת צרה,

ותתפללי, שהאמונה של האינדיאנים, שבכל פעם שמצלמים מישהו,

חלק מנפשו נלקח ממנו לנצח,

היא שקר,

בדיוק כמו הצילום האחרון של הדוגמנית הכי הכי נחשבת היום.

.

אני בת 15

.

פורסם בגליון "את" האחרון. ספטמבר 2010

בנלם :)

.

.

שנות השבעים המוקדמות.

אני נכנסת לסטודיו במרתף בית ברחוב שמעון התרסי, צפון תל אביב.

את הדלת פותח גבר גבוה, רזה, עדין וקצת נבוך, קצת מסורבל קצת ביישן.

בן לם, צלם אופנה צעיר ומצליח, ואסתי אסיסטנטית / אשתו / בהריון.

אנחנו לוחצים ידיים, מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות הוא מוביל אותי לחדר עם קירות כהים ונייר גדול

מגולגל על הקיר המרוחק. אני נעמדת בלי שיש לי מושג מה לעשות, הוא מרים מצלמה מרובעת,

מביט עלי דרכה, ואני יודעת. אני יודעת בדיוק מה לעשות.

פעם אני אנסה להסביר. או להבין.

אני יכולה להגיד בודאות ששם, ברגע ההוא התחיל סיפור אהבה גדול – מקצועי, בטח מקצועי – בין

הצלם למי או מה שראתה העין שלו, שראתה המצלמה שלו באותם רגעים,

ועוד סיפור התחיל שם, גדול אפילו יותר, ביני  לבינה.

המצלמה שלו, והמצלמה בכלל.

קליק ועוד אחד ועוד, צליל מלווה אותי לאורך חיי,

אם זה לא היה כל כל בנאלי, הייתי כותבת פסקול חיי ללא הסוס.

צליל שמפעיל אותי מיד. הגב מזדקף, דריכות, אהבה.

הוא מגלגל את סרט צילום לאחור, נכנס לחדר החושך שאני מכירה כמוהו מאבא שלי, מפתח אותו ואחרי

איזה זמן יוצא עם דף קונטקטים. הוא לוקח זכוכית מגדלת עגולה, רוכן על תמונות, מזיז אותה כמו על לוח

סיאנס, מחפש משהו. מבט, אנרגיה, קסם שיהיה.

באותו יום הוא הרים, לאט, את ראשו וחייך חיוך גדול.

הנה, הצילום הראשון שלי. הראשון שהוא צלם אותי.

ככה,  בפשטות כזו – אם לא נקח בחשבון את

הדרמטיות שבה אמא שלי קבלה את החדשות.

זה התחיל ב:על גופתי תהיי דוגמנית ולא נגמר

עד היום: זה בגלל אבא, שנכנע לך, כמו תמיד…

אם רק היית שומעת  בקולי….

אבל ביום ההוא התחילו החיים האלה שלי. אלה שאני

מכירה. שם הייתה נקודת האל חזור.

האיש הזה שהבאתי אל הורי שיראו מי מצלם אותי,

שהילדה לא מסתובבת עם לך תדע עם מי.

זה שהצליח אלוהים-יודע-איך לשמוע את שטף החיים

והמילים שלי בגיל שש עשרה שבע עשרה ושמונה עשרה –

מגיעה לסטודיו כדרך קבע אחרי  בית ספר, במקום בית ספר, ששמע על האהבות שלי, אכזבות, עניינים יותר

מהחברה הכי טובה שלי. שהטעם שלי, האסטטיקה, הפריימים שאני רואה ומזהה לפעמים במצלמה שלי,

מושפעים ממנו יותר מכל אדם אחר בחיי, כולל אמאבא.

האיש הזה,

הבן לם הזה.

צלם מופלא, איש עדין ומקסים וצנוע ומתוק מציג עוד תערוכה.

בעוד יומיים היא נפתחת. בתחנה.

תבואו. אין עליו.

.

דוגמנית צילום, יומן עבודה #2 פולגת, חוברת סריגה

.

ציטוט: לאישה בעלת הכרה אופנתית וטעם מקורי / אופנת "פולגת" / סריגת יד / 1973

.

צלמנו בקיץ שלפני  הגיוס – הייתי עדיין בבית ספר

לקראת סתוו / חורף 73.

קטלוג "פולגת" אחד מיני רבים מאד מאד:

בנאליות וקיטורי דוגמניות המבוססים על מציאות: ביולי אוגוסט מצלמים קולקצית חורף.

את חוברות הסריגה צילמו משום מה בחוץ. למה? אין לי מושג. מה רע  בלצלם צילומי סטודיו?

עדיין אין לי מושג, אבל זה כמעט לא קרה. מעמיסים בארבע  בבוקר שתים שלש דוגמניות, דוגמן

או שניים, צלם, עוזר צלם ו/או אשתו, במכונית אחרת מעמיסים ערמות בגדים, נעלים, כובעים

וכל מה שרק אספו כולם מהבית –

מי שמע חנויות, השאלות, השכרות, סטייליסטים, ויאללה, נסיעות ברחבי המדינה. כמה שיותר

רחוק, כמה שיותר חם. שנה אחר שנה אחר שנה.

צלם: מולה עשת

איפור ושער: נו מי? אני עם קצת עזרה של דליה אשתו

אביזרים: דליה, אני ואנשי פולגת בראשם רבקה שתכננה, עיצבה, סרגה וכל היתר.

הפקה: לא שקראו לזה ככה אבל בכל זאת.

לוקיישן: החוברת של "פולגת" 73 צולמה בראש הניקרה. גם בראש הנקרה. גם בנמל עכו.

גם בדרך, אם פתאום היה איזה נוף. חם מאד מאד. בגדי חורף, גרבי ניילון, מגפיים ועל הכל

הדגמים המצולמים. ח ם.

אני זוכרת את מולה צעקן עם לב חמאה צועק עלי שאני מטורפת, מי  מצלם דגמי חורף במים ואני

משכנעת אותו אחרי כמה קליקים יבשים שמה-אכפת-לך-מכסימום-לא-ישתמשו-בצילום-הזה.

נהיה שער :)

אני מדפדפת ורואה צילומים שלי עם איריס. איריס היפה. דווידסקו. איריס שכבר הייתה חברה של אורי, גלר, היפה והמבוגר שהיה מגיע לבקר אותה בצילומים או שהייתי פוגשת כשהיה מגיע אליה ואני הייתי שם במקום בבית הספר. איריס שניסתה לשדך לי את אחיה. איריס שהייתה בת גילי אבל התנהגה והתנהלה בבטחון ונונשלאנטיות שידעתי שלא יהיו לי לעולם. איריס שתכף תשחק בסרט, ותוציא ספר שירים, ותצייר ותהיה מוכשרת ויפה ועצובה ותמיד מעט מסתורית, תתרחק מתל אביב ותצליח להבריא ממלכודת לבנה ואכזרית ולחיות חיים פשוטים ובכל זאת תמות כל כך צעירה, מוות כל כך מיותר. אבל אז בימי הקיץ הלוהטים הצלחתי להצחיק אותה הרבה, את איריס היפה.

וכמה חודשים אחרי, הולכת ברחוב, בסופר, באוטובוס ורואה נשים, גברים וטף לבושים בדגמים שלבשתי  בצהרי יום קיץ, נוטפת זעה, מחייכת בשרידי אנרגיה אחרונים. האיפור נוזל, הצמר מגרד. חם. כמה חם, אבל החיוך הזה מוצא את מקומו עם כל קליק וקליק. ככה זה. כוחו של הקליק.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ולקוראי הבלוג המתמידים מוגשת מתנה בצורת הוראות הסריגה לדגם שבשער.

.

דוגמנית צילום, יומן עבודה #1 קסטרו

.

.

או במילים אחרות: בת שש עשרה הייתי

או במילים אחרות: העיסוק שלי במה שיכול להיות ארכיון אם הייתה לי סבלנות למיין את הכל  – שזה

בערך מה שאני עושה בימים האחרונים, יעידו חברי לפייסבוק  – לצורך איזה פרוייקט ורעיון שעלה,

הדפדוף באלפי צילומים, אופנות, הלכי רוח, מגמות, נשים שהכרתי, חלק בנו חיים, חלק נעלמו מחיי

אין לי מושג לאן, סיפורים טרגיים – איריס דווידסקו. סיפורים טובים. חברויות, אכזבות, סיפורים,

בגדים מאז נראים בדיוק, אבל בדיוק כמו שחלונות הראוה נראים היום, כל זה מביא אותי לחשוב על

פתיחת בית צדדי / בלוג צדדי שעניינו האופנה, הפרסום, הצילום כל הנושקים לנושא בארץ ישראל

בשנות השבעים והשמונים מנקודת מבטה הצר של דוגמנית צילום עסוקה במיוחד. מאד עסוקה.

מאד במיוחד. נסיון חתשתייםשלש.

.

צלם: אין לי מושג

שנה: כנראה, לפי התסרוקת ההורסת שלי 1971

איפור: מה זאת אומרת? אנחנו את עצמנו כשאני מודה לאלוהים שקיטי יותר מבוגרת ומנוסה ויכולה

ללמד אותי. שער: לעבור אצל בתיה ועליזה לפני שמגיעים לסטודיו.

הגברת לצידי: קיטי ממן האנגליה שהגיעה בעקבות אהבת לישראל, עבדה כדוגמנית צילום ומסלול,

ילדה את מיקי ממן ההורסת ובן צעיר ומקסים ועכשיו מציירת.

האופנה: חנות קטנה באלנבי של משפחת קאסטרו – "קאסטרו מודל" – אין לי מושג מתי נפלה ה – א'

וקסטרו הפכה לקסטרו עם שלטי חוצות ונערות הכמהות להיות "נערת קסטרו"

 

נ.ב. שווה בלוג נפרד? שווה טור קבוע באיזה עתון?

תצוגה. אופנה. צילומים.

.

.

אתמול, פב' 2008, הייתי בתצוגת אופנה של חברה שלי.

הרבה שנים הייתי מה שקוראים היום הפרזנטטורית – איזו מילה – שלה.

האשה, הדוגמנית שהיא בחרה שתייצג אותה בצילומי הקולקציה בעונה חדשה, במודעות.

כבוד ה דורין פרנקפורט.

מעצבת. יוצרת או בקיצור התופרת, ככה אני קוראת לה.

הבגדים שלה יושבים עלי כאילו היא תכננה אותם באופן אישי בשבילי.

בשבילי כאדם, לנפשי ורוחי, לא רק עבור המידות והפרופורציות של גופי.

לא ה 1.73 סמ וה  56/7/8 קג' שלי.

המרחב שאני לוקחת מהעולם סביבי, הדרך שבה אני מרגישה את החלל,

שאני חיה, זזה, מתקשרת.

הבגדים שלי, אלה שאני קונה / בוחרת / לובשת עוזרים לי לזוז/ לחיות בנוחות, או באי נוחות,

שלא נגיד נוחיות. גם במלאכותיות שלפעמים דווקא מועילה ומגוננת.

איך שאני בוחרת באותו יום, ארוע, זמן.

כשאני לומדת דמות חדשה אני עוזרת לעצמי ולבמאי, להכיר אותה דרך המימד הפיזי שלה.

דרך היציבה. הנוחות שלה עם גופה. בהרבה מקרים אני מקשה עליה, עלי. בוחרת בכוונה

בגדים שאני מרגישה בהם כלואה. צפודה ממש. מלאכותית. והיא, הדמות, דווקא מרגישה

בהם ממש ממש עצמה. מדוייקת.

דורין עושה בגדים שאני מרגישה בהם אני. ככה פשוט. מדוייקת.

הייתי אתמול בתצוגת אופנה. אביב / קיץ 2008.

ישבתי בשורה השלישית, בצד.

ראיתי אותן על המסלול, לובשות את הפנים ההן.

ראיתי אותן מאחורי הקלעים גם בזמן התצוגה עצמה, כי ישבתי בצד והצצתי.

מתכוננות ללבוש את הפנים ההן.

ראיתי את הפער בין הזקיפות קומה,השקט והקצב על המסלול וההפוך ממנו מאחוריו.

הכי קשה היה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנות העבודה ההן שלי.

צילום כן. בטח. להצטלם היה המקצוע שלי.

המקצוע האהוב שלי כנראה. פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע.

בכל מקרה, בשנים האחרונות שלי בתוך המקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

נגעתי מעט גם בתצוגות אופנה.

לא אהבתי.

בדיוק כמו שאני לא יכולה לראות את עצמי על במה, משחקת בהצגה מול אנשים,

ומרגישה טוב ונוח וחזק מול מצלמות.

ככה זה היה תמיד כנראה.

מצלמות מחזקות אותי.

במה, אנשים, כאלה שרואים אותי מתחפשת מביכים אותי, מחלישים.

כמו ההבדל בין long shot ל close up

אתמול כשישבתי שם וראיתי בגדים מופלאים ודוגמניות בפנים חתומים,

זכרון החושים שלי נדלק מעצמו.

זכרתי איך זה מרגיש, ממש כאילו אני שם. על המסלול. זוקפת גו, מקפיאה פנים.

עינים מחפשות משהו להתמקד עליו. סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן,

בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו.

כשהייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו הייתי חייבת

להרגיש שיש להן צידוק נוסף מעבר לפרנסה. הניקון המצויינת שלי – מי מי חשב שפעם יהיה

אפשר לצלם שמונה מאות ואלף תמונות בלי להפסיק – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט

שניים 36 תמונות, נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ואני מצאתי דרך לשרוד שם,

להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות העלובים, החלטוריזם, השעות הריקות ובעיקר

לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה. תילום. תיעוד. בדיקה עצמית. וזה עבד.

שנתיים של תיעוד אובססיבי ממש. למעלה מאלפיים צילומים מחכים, עדיין, למוציא לאור או

תערוכה עם סיבה. ה 80' מאחורי הקלעים –

רק תגידו.

ככה זה נראה אז, מהצד שלי, מאחורי הקלעים, בעבודה –

וככה זה נראה אתמול, מהצד של הקהל –

בנק הפועלים, אני הייתי שם קודם # יאיר לפיד

אולי 73'
.
.
.
כשמחטטים באלבומים ישנים….
ץ
ץ
%d בלוגרים אהבו את זה: