תהליכים וחדרי חושך

.

.

2011  אתמול הייתה כאן צלמת אינטליגנטית לצלם אותי וכל מה שרציתי זה לצלם. לא להצטלם.

כל מה שמענין אותי עכשיו – חוץ מהשפעת בנות עשרה על מצב הרוח של אימן כמובן – הם צילומים.

ומילים. וההיפך גם. וסופי קאל גם. וכל מיני.

לפעמים אני מאד מאד איטית בחיבורים.

לרוב לא.

טכסט שכתבתי פעם מזכיר לי חיבורים, ואיך פתאום אני רק רוצה לצלם. כל הזמן לצלם.

כמו תמיד אבל בקול רם. אני מעלה את חלקו שוב לצרכים אישיים, רגשיים, משחררים.

.

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות

מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח

באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה צוחקת אל עדשת מצלמה ממגנטת:

"מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק.

פעם הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. ברבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה, שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא ספרי סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות,

שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל

מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד

עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות.

מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית, אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון

אכזרי וממוטט. צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות

של אבי. הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.

מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.

הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.

כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,

יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –

מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –

לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת

לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –

אבא מהנהן.

אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר, וממשיך בשלו.

תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה, חירות.

2012 רלוונטי מתמיד

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: