תהליכים וחדרי חושך

.

.

 

אני אוהבת צילומים.

הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.

לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים, אֶלֶה

מודבקים באלבומים, מותכים לפסי דבק צהבהבים. שאריות נעורי הפוטוגניים מצתהבים

לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק. נערה צהובה בעתיד צוחקת אל מצלמה

ממגנטת: "מה ז א ת סבתא?" – הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.

פעם, לא כל כך מזמן, או שזה רק נדמה לי שלא מזמן, דרך זכרונות וסיפורים להכנס

לפנתיאון האישי הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – ואין קליק.

פעם הזכרונות המצולמים שלנו, קמו לחיים וזכו לחיי נצח מאובקים רק כשהנגטיב פותח,

והתמונה הודפסה.

.

2010

רגעים יפים, קרובים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו. בריבוע הבטון שבנה לעצמו

בין פינת הכביסה שלה, לפינת הנגרות, שלו. חדר משלו. כאילו קרא סופרות אנגליות.

חדר חושך. ממלכה.

שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית. אסור. פשוט אסור לגעת בה, צלוחיות פלסטיק

מלבניות, שחורות וגדולות, רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות:

כאן קול ישראל מירושלים. מנורת קטנה מעל הדלת מאירה באור כתום חלש, קלוש, את

החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות, מציל ומפרנס את

משפחתו בעבודה צדדית, סיזיפית. הופך אהבה ותחביב לחבל הצלה ומאבד בדיעבד, כמה

עצובה הייתי כשהבנתי, את אהבתו לצילום, אחרי קריסה כלכלית ע"ע מלחמת התשה

ארוכה בששים ושבע ומיתון אכזרי וממוטט.

תמונה ועוד אחת, ואחת נוספת,  מלכות אסתר אחרי שוטרים עבריים מתממשים ובאים תחת

ידיו הטובות של אבי.

הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו. תכף תזרק

עליו להרף עין מדויק אלומת אור דקה, שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות

שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט.

האלומה נדלקת, הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה, המְּפַתֵח,

וזה מתחיל כמו מעשה קסמים של ממש.

אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.

האור הכתום מאפשר ראיה.

אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.

בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.

מתגלה עולם של רגע. שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.

ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה ברורה ואסור לה להמשיך להיות בחומר אפילו שניה

נוספת, כי כמו בכל דבר יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.

וברגע האחד המסויים, אני מושיטה יד כשהוא מסמן או אומר, כבר גדלתי והוא סומך עלי,

אני אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית,

כי מי שלא נתקל במבטו המוכיח והשקט של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם,

אני מחזיקה את התמונה שמגלה לנו סוף סוף מה היה, שולפת אותה מקערת ה'מפתח',

נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה לקערה השניה  עם החומץ.

העולם שנגלה קופא. פריז-פריים.

דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח,

ואבא מהנהן.

שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות,

אבא מציץ, מאשר, ממשיך בשלו, ולקערה השלישית והאחרונה.

תמונה אחר תמונה גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע.

שטיפה ארוכה במים. יבוש. מיון לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.

ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.

אבא ואני בקו יצור פרטי.

זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

ועכשיו,

מי סופר כמה שנים אחרי,

חדר החושך של אבא, המצלמות שלי, המילים שלי, ואני, בונים לי סוף סוף, כנראה,

חירות.

2018 רלוונטי מתמיד

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: