ארבע נשים וחתונה אחת

.

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו ואני  לא מצליחה – גם לא רוצה כמובן – להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים. יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב

שאיפשר לי  להפסיק לחייך אל עצמי מול הצילום –  מבחינתי, מונומנטלי, בחיי –

ולנסות לספר אותו, לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל. הנה אנחנו. במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את עצמם. הם נקנו ביום האחרון של הלימודים

בכיתה ח', ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח. שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע

בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו. התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה

אצל אזרחי המדינה. אח שלי היה חייל, אבא במילואים הרבה, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול. ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם צפרדעים, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא נולדה בתחילת

האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה קלה בשערה וליפסטיק – בטח

ליפסטיק אלא מה? שפתון? אודם? לא ולא. ליפטיק אדום בשפתיה. אני תוהה האם השרוולים השקופים

המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות, בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת

פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת

כשנתיים לפני הצילום יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: היפה. תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה. רולים. ניפוח

קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא אוהבת בגדים. מאהבתה

לבגדים למדה לתפור. אני מנסה להזכר באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק – ברחוב אשתורי הפרחי

בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר. עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם

בשישי הבא ואת העדי על צווארה אני מכירה גם. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה. הנעלים שלה

תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה לעשות כדי שיהיה שלי היום,

והיא לא מאופרת. כמו תמיד. ליפסטיק – כן, שוב – ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את הכינוי שקיבלה

בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה עשור שהעובדה שאחותה

הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא

פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-אבל-נתת-לי -לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ.

לקח לה הרבה שנים ללמוד להשתלט על החלק הכי מרדני  בה.. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה

ממנו, אולי נצליח להשתלט עליו. היא משום מה לובשת שמלה שאין בה מהטורכיז שכבש כל חלקה טובה

במשפחה ביום ההוא, וגם את השמלה שלה אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת,

ננעלה בנעלים וגרביים-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות ,ועדיין לא עונדת את

השרשרת שסבתא נותנת לבת מצווה שלכולנו יש, והבת שלי קבלה כזו מסבתא שלה גם.

ואני: שאין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי. אני  מזהה

את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת גילה של השרך הגדל

בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את סימני האני  ונשארת מרוחקת ובו בזמן

מרותקת אל תווי הפנים שלה. השמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה – קצר. קצר מדי.

ככה הולכים. מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא – הסנדלים שכל כך שמחתי איתם  וגרמו לי כל כך הרבה

עוגמת נפש, השער שלא נראה כאן בהיר כפי שהיה מי יודע למה ואמא שלא מבינה למה אני מכסה את

העינים מה-זה-השער-הזה-על-הצד-ככה-אי-אפשר -לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה והתיק

הלבן של אמאשיתאים לסנדלים למרות שלילדות בנות ארבע עשרה אין תיקים לערב. והברך הימנית שלי,

והיד,  מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל. ואולי בעצם גם המבט,

לכי דעי. . .

.

אני מביטה בצילום וחושבת שרואים שאנחנו משפחה. שיש ביננו דמיון.

דמיון ברבדים שונים, שאפשר לראות גם בימים שהשמלות שלנו לא –  ברובן הגדול –  באותו צבע.

ואהבה. כמה אהבה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל ז.  On 24 ביולי 2010 at 17:21

    תמונה נפלאה, בהחלט שווה הגדלה.
    וזרקו אותך בגלל הסנדלים? למה? עניין של "סלונים" וכאלה?

    אהבתי

  • שרון  On 24 ביולי 2010 at 17:29

    טוב, כל ניתוח פרטי האופנה והלבוש, זה פוסט מאוד של בנות, לבנות…

    ובכן… לא. מסתבר כי הצלחת להעביר הרבה תחושות ורגש כאן, ולכן זה פוסט לכולם. כתוב יפהפה, שישימו גם לב למה שאת כותבת על התיק למשל, אני מניח שאין כבר דברים כאלה, ואז הם היו הכי איכותיים.

    יופי של צילום, כבוד לאביך, ואין ספק שקל מאוד להתאהב בנערה שמשמאל

    אהבתי

  • אורון  On 24 ביולי 2010 at 21:41

    שוב אני אשעמם בתגובה שלי ואגיד כמה כייף לקרוא אותך! כמה יפה את כותבת! כמה מוכשרת! טוב, אז אני מוכן לשעמם במקרה הזה.

    מעבר לכך, ניתוח פרטי הלבוש והפרשנות לאופנה של אותה תקופה – פשוט מבריק…

    והתמונה – אויי, כמה תמונות כאלה יש לי מסוגים שונים, אופנות משתנות…אין כמו תמונות תקופתיות שכאלה…געגועים.

    אהבתי

  • א.  On 24 ביולי 2010 at 21:51

    איזה פוסט מדליק

    אהבתי

  • רותי  On 24 ביולי 2010 at 22:40

    נהדרת!
    איזה כיף לקרוא…

    אהבתי

  • ימימה  On 25 ביולי 2010 at 00:12

    איזו תמונה מקסימה. וההבעה שלך כולה אומרת טינאייג'ריות. מה הכניסו אותי לתמונה הזאת בכלל, או משהו כזה.

    אהבתי

  • אורי  On 25 ביולי 2010 at 13:35

    מקסים יפה ומרגש
    בעיקר האהבה שלך לאמא ולסבתא

    אהבתי

  • מרינה גולדשטיין  On 25 ביולי 2010 at 21:02

    איזה פוסט מגניב! אהבתי מאוד!

    אהבתי

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 26 ביולי 2010 at 05:43

    אני אוהבת ללבוש משהו דומה למה שהבנות שלי לובשות. אותו צבע, לפעמים. הן כולן לובשות שמלה ומכריחות אותי גם כן ללבוש שמלה או חצאית… וזה מה שהופך אתכן למשפחה. הצבע, והעמידה האינטימית הזו. והגזרה.
    חבל על הזמן השמלה של אימא שלך. הייתי מתה לכזו בדיוק. הצבעים הבהירים, הפשוטים, וסבתא שלך פרח צעיר ורענן.

    אהבתי

  • רוני  On 27 ביולי 2010 at 16:51

    את כל כך גמלונית בצילום הזה, רגע לפני שהתברברת לכדי ברבור. יש לך פרצוף שלרחם-על-אמא-שלך כמה ויכוחים בטח היו לכן.
    אני נתקעתי עם המתוקה הזו הקטנה מאחור, עם השמלה הנהדרת והחיוך הנהדר, והכל כי גם לי משכו את הגרביים ככה, גבוה גבוה. סבתא, כמובן. זו שנפטרה השבוע, ועד יומה האחרון עמדתי אצלה למסדר בכל מפגש.
    חלי, העין שלך, והלב, כל כך עדינים ורגישים שזה נוגע מיד גם במי שעומד מולך, שולח את כולנו פנימה, לנעורים שלנו, למשפחה, למה שהיינו. זה מקסים.

    אהבתי

  • תגל  On 1 באוגוסט 2010 at 22:21

    עוד עוד עוד פוסטים כאלה עם תמונות ישנות
    זה גם מתחבר לפוסט על החדר ההוא

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: