.
השבוע אכלתי ארוחת צהרים עם מבין קולנוע אחד,
השיחה התגלגלה למקומות רבים, לסרטים רבים,
סיפרתי על השינוי שהבלוג שלי עובר, על השמחה שאני מוצאת בו מחדש,
על בגדים ואופנה והאם סרטים מכתיבים אופנה או עוקבים אחריה,
מה עושה סרט עכשווי, מה עוזר לו להשאר לא מיושן,
חשבנו על "הלהקה" למשל,
סליחה על הדוגמא מהמגרש הבייתי,
ועל "תהילה",
"תהילה" ו"הלהקה" יצאו בערך באותה תקופת זמן,
Fame בשנת שמונים, "הלהקה" בסוף שבעים ושמונה נדמה,
אני זוכרת את שנת היציאה של שניהם בדייקנות, כי הלהקה זה מובן,
והשני, כי בערב הראשון שלי בניו יורק, לקחו אותי שני יוצרי הלהקה
לראות את הסרט הכי ניו יורקי וזה היה Fame, ולאכול את ההמבורגר הכי
ניו יורקי וזה היה ג'קסון הול, והלהקה היה כבר בן שנתיים.
ובכל זאת, את הלהקה אפשר לראות והוא לא מרגיש סרט בן ארבעים,
ותהילה, עדיין אחלה סרט נעורים נהדר, נראה מיושן משו,
וההבדל? המדים מול האופנה העכשווית של השנה בה צולם הסרט.
למדים אין גיל,
אופנה, בטח הכי צעירה וטרנדית, מתיישנת לפני שתקיפו את מגרש המסדרים.
ומשם התגלגלה השיחה לבגדים/אופנה/תלבושת בסרטים,
כאלה שכשתראו צילום אחד של השחקנית, פריים אחד של הדמות, ותזהו מיד את הסרט,
ויותר מזה,
אם תראו מישהי/הו לבושים בסגנון, תגידו, אוי היא לבושה כמו סקרלט בחלף עם הרוח,
רק דוגמא, או קלולס או ארוחת בוקר בטיפניס או סוזן סוזן תלוי-בנות-בני-כמה-אתן ואיזה
סרטים מהתקופה שהייתם צעירים נחרטו בסגנונכן לתמיד.
יש אין סוף דוגמאות, אבל הנה שלוש דוגמאות רלוונטיות לי, לבנות הגיל שלי,
שסרטי שנות השבעים, שמונים, הנעורים שלנו חרטו את עצמם על הסגנון שלנו,
שלי לפחות.
1 אנני אנני אנני הול
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אנני הול הנצחית, הסגנון האהוב עלי עוד לפני, אבל אחרי הסרט בכלל,
רק להוסיף שדיאן קיטון הביאה לאנני הול את סגנון הלבוש הפרטי שלה.
שהיא רק הולכת ומשכללת ומרחיבה את גבולותיו בטוב טעם ושעשוע,
ואני מ ת ה על איך היא מתלבשת. זה מראה נפלא לטעמי ששותפות לו
משני צידי השנים, קט'רין הפבורן ומג ראיין.
.
2. השחור הצמוד הזה יהיה כאן לנצח – אין לי בכלל ספק
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
הו סנדי, cannt you see
השחור דיסקו הזה היה כל כך מהמם,
היו לי מכנסיים כאלה, חולצה, חגורה, עקבים,
סנדי הילדה הטובה ששיחקה בנדמה לי לרגע,
וגם כאן לא נכנס למסר הנורא של יחסי נשים גברים,
כי ביחסי נשים גברים מה שהיה, לא יהיה,
בניגוד לענייני אופנה, כאן, מה שהיה, תמיד יהיה,
בסיבובים, ילך, יחזור, יעלם, יחזור,
וגם סנדי בשחור או סנדי בשמלה הלבנה, יחזרו.
.
3. ג'ינס קרוע, סווטשירט חתוך, חותלות – תוםבוי
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
זה מוזר ומביך לבדוק את סרטי שנות השמונים האלה ולהווכח שכולם,
אבל כולם היו עם מסרים שלא עוברים היום את סף המיטו או כל דבר
דומה. פלאש דאנס היה סרט שהביא בשורת לבוש זרוק וסקסי, ג'ינס
קרועים, סווטשירט חתוך בכתפיים וכתפית חזיה גלויה, חותלות וישבן.
נערת טום בוי בסרבל עבודה ומעיל גברי גדול עובדת גם כרקדנית
במופעי ריקוד על סף החשפנות עד שמגיע הגואל הגברי שלה, והכשרון
ומחלץ אותה מגורל קשה ( יש את החברה שלא נחלצת כמובן, בדיוק
כמו באשה יפה ), אבל זה פוסט על בגדים, והבגדים בסרט הזה הפכו
לאופנת רחוב לוהטת שהיום כבר נחשבת חלק מהחיים בלי קשר לאופנה
כמעט.
.
ואתן?
למטה שתי תמונות שלי: מימין, אני בחצאית ג'ינג'ית, חולצת כפתורים לבנה, חגורה חומה, מגפים חומות, גרביים לבנים,
.
תקריב 