תקריב

.

.

אתמול, פב' 2008, הייתי בתצוגת אופנה של חברה שלי.

הרבה שנים הייתי מה שקוראים היום הפרזנטטורית – איזו מילה – שלה.

האשה, הדוגמנית שהיא בחרה שתייצג אותה בצילומי הקולקציה בעונה חדשה, במודעות.

כבוד ה דורין פרנקפורט.

מעצבת. יוצרת או בקיצור התופרת, ככה אני קוראת לה.

הבגדים שלה יושבים עלי כאילו היא תכננה אותם באופן אישי בשבילי.

בשבילי כאדם, לנפשי ורוחי, לא רק עבור המידות והפרופורציות של גופי.

לא ה 1.73 סמ וה  56/7/8 קג' שלי.

המרחב שאני לוקחת מהעולם סביבי, הדרך שבה אני מרגישה את החלל,

שאני חיה, זזה, מתקשרת.

הבגדים שלי, אלה שאני קונה / בוחרת / לובשת עוזרים לי לזוז/ לחיות בנוחות, או באי נוחות,

שלא נגיד נוחיות. גם במלאכותיות שלפעמים דווקא מועילה ומגוננת.

איך שאני בוחרת באותו יום, ארוע, זמן.

כשאני לומדת דמות חדשה אני עוזרת לעצמי ולבמאי, להכיר אותה דרך המימד הפיזי שלה.

דרך היציבה. הנוחות שלה עם גופה. בהרבה מקרים אני מקשה עליה, עלי. בוחרת בכוונה

בגדים שאני מרגישה בהם כלואה. צפודה ממש. מלאכותית. והיא, הדמות, דווקא מרגישה

בהם ממש ממש עצמה. מדוייקת.

דורין עושה בגדים שאני מרגישה בהם אני. ככה פשוט. מדוייקת.

הייתי אתמול בתצוגת אופנה. אביב / קיץ 2008.

ישבתי בשורה השלישית, בצד.

ראיתי אותן על המסלול, לובשות את הפנים ההן.

ראיתי אותן מאחורי הקלעים גם בזמן התצוגה עצמה, כי ישבתי בצד והצצתי.

מתכוננות ללבוש את הפנים ההן.

ראיתי את הפער בין הזקיפות קומה,השקט והקצב על המסלול וההפוך ממנו מאחוריו.

הכי קשה היה לזכור שפעם זה היה המקצוע שלי.

חלק מהמקצוע שלי.

דוגמנות מסלול לא היה חלק משמעותי בשנות העבודה ההן שלי.

צילום כן. בטח. להצטלם היה המקצוע שלי.

המקצוע האהוב שלי כנראה. פעם אולי נברר מה היה שם כל כך מרגיע.

בכל מקרה, בשנים האחרונות שלי בתוך המקצוע ההוא, הברכה והקללה של חיי,

נגעתי מעט גם בתצוגות אופנה.

לא אהבתי.

בדיוק כמו שאני לא יכולה לראות את עצמי על במה, משחקת בהצגה מול אנשים,

ומרגישה טוב ונוח וחזק מול מצלמות.

ככה זה היה תמיד כנראה.

מצלמות מחזקות אותי.

במה, אנשים, כאלה שרואים אותי מתחפשת מביכים אותי, מחלישים.

כמו ההבדל בין long shot ל close up

אתמול כשישבתי שם וראיתי בגדים מופלאים ודוגמניות בפנים חתומים,

זכרון החושים שלי נדלק מעצמו.

זכרתי איך זה מרגיש, ממש כאילו אני שם. על המסלול. זוקפת גו, מקפיאה פנים.

עינים מחפשות משהו להתמקד עליו. סנטר זקוף ומחשבות שמהלכות פרא כרצונן,

בלי קשר וחיבור למקום שעכשיו.

כשהייתי שם, בעולם העמלני של תצוגות אופנה קטנות, מחלטרות, עלובות משהו הייתי חייבת

להרגיש שיש להן צידוק נוסף מעבר לפרנסה. הניקון המצויינת שלי – מי מי חשב שפעם יהיה

אפשר לצלם שמונה מאות ואלף תמונות בלי להפסיק – הוכנסה לתיק הגדול עם עוד סרט

שניים 36 תמונות, נעליים, חגורות, כובעים, תיק איפור ואני מצאתי דרך לשרוד שם,

להסביר לעצמי שלשעות האלה, המקומות העלובים, החלטוריזם, השעות הריקות ובעיקר

לריק שבִּפְנים יש סיבה ומטרה. תילום. תיעוד. בדיקה עצמית. וזה עבד.

שנתיים של תיעוד אובססיבי ממש. למעלה מאלפיים צילומים מחכים, עדיין, למוציא לאור או

תערוכה עם סיבה. ה 80' מאחורי הקלעים –

רק תגידו.

ככה זה נראה אז, מהצד שלי, מאחורי הקלעים, בעבודה –

וככה זה נראה אתמול, מהצד של הקהל –