תקריב

.

.

היום גיליתי שאני כבר ממש, אבל ממש מבוגרת.

דורין פרנקפורט הנפלאה והאהובה מגישה מחר בצהרים צוגת אופנה – כן, לי מותר להגיד צוגתאופנה –

במסגרת שבוע האופנה המתחדש של תל אביב – ואפילו אני כבר מבינה שיהיו שם צלם שניים, ואולי

כדאי להחליט מה ללבוש לא ממש לפני שאני יוצאת מהבית. לפני שתי אפשרויות

1. כבוד למעצבת החביבה עלי, לבחור בגד שלה מהארון הפרטי שלי, וכאלה יש בשפע או לצלצל אליה

ולקחת בגד מיוחד למחר 2. עליתי לארון העליון לבדוק מה קורה במחלקת האני-לא-מסוגלת-לזרוק-או

-אפילו-לתת-את-זה-נקודה-אני- אשמור-את-זה-מי-יודע-אולי-יום-אחד…. ושם, בין שמלת הערב

הורודה שדנו בה בפייסבוק לפני חודש ובין פליינג ג'אקט מרופט, מתרפקת על קולב רחב ונוח, ז א ת:

.וברגע שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא שניסה

להסביר לי למה בחורה בחליפת מכנסיים זה הכי, אבל ממש הכי. לא הייתי צריכה הסבר – זה הרי תמיד היה

הרגל שלי, ללבוש את החולצות של הגבר שלי – ומיד נכנסנו לחנות של ה"מעצב האיטלקי שרק מתחיל

להיות מוכר באמריקה"

.

אמא שלי סיפרה לי פעם כשהייתי קטנה וזה מאד הרשים אותי, שבגדים "טובים" – כן, יש כזה ביטוי –

הכיסים נתפרים בתפר ידני והבגד נמכר בכיסים "סגורים", אז בדקתי  שהכיסים תפורים, כן, הם היו

תפורים, שהבד מרגיש נעים, כן הוא הרגיש נעים, ושגם העינים של הגבר ההוא חייכו כשהוא ראה

אותי מודדת אותה, לא רק שלי…

.

ואז חזרתי לכאן ועכשיו והיום, באחה צהרים חורפי ותל אביב, מי סופר כמה שנים אחר כך,

כשהוינטאג' מנצנץ בראש חוצות הסטייל, כשג'ורג'יו ארמני מתקרב לשנתו השמונים אני קוראת,

והבגדים שריצ'ארד ואני – כבר ספרתי על הפעם ההיא שריצארד ברחובות לוס אנג'לס עשה סימני

התעניינות ממשיים ועקביים באמתכם שבורשאיות בלתי ניתנת לסליחה, או חרטה, אמרה לעצמה

בדיאלוג פנימי מפגר ממש מי-אתה-חושב-שאתה והלכה משם בגב זקוף – לבשנו אז….

בשנה ההיא נחשבים היום וינטאג' איכותי,

זה סימן שאנחנו ממש, אבל ממש מבוגרים,

ושחוץ מזה, אם להיות פרקטית, לא רק נוסטלגית, אולי כדאי לאוורר אותה קצת, ולהחליט מחר…

.

וחוץ מזה, אני אוהבת לכתוב חיפושי מה ללבוש כאלה, בעיקר לצלם אותם, הנה דוגמא….

.

.