תקריב

.

.

אז זאתי שלי נסעה.

להמון זמן היא נסעה, אני כמעט לא מצליחה להגיד לעצמי לכמה זמן,

 במסגרת הכנות של לפני נסיעה חשבתי מה אני יכולה להכין לה לדרך,

גם שיעלה חיוך ויזכיר לה כמה הרוסים עליה כאן, וגם במובן הסמלי יותר.

חשבתי שאני רוצה לתת לה לדרך משהו שיסמן לה את הדרך הבייתה,

שלא תשכח אם במקרה, טפוטפוטפו היא תלך לאיבוד,

אופס,

ללכת לאיבוד!

זה מה שחשבו הנזל וגרטל, איך לא ללכת לאיבוד, איך למצוא את הדרך הבייתה.

     .

יפה, עכשיו אם נזכרים בסיפור המקורי, פירורי הלחם לא היו רעיון מבריק,

משימה: למצוא פרורי לחם עמידים

……למצוא פתרון במקום פירורי הלחם

 …..למצוא דרך לסמן לזאתי את הדרך חזרה הבייתה

משהו שתוכל לשאת איתה, לא גדול מדי, לא מביך מדי, לא רגשי מדי,

…..משהו שיתאים למסע דרכים מהחוף המערבי למזרחי,

…..משהו שלא יהיה מגוחך בעיניה, שהיא תבין את משמעותו,

שתדלק עליו,

שאולי תוכל להשתמש בו לתיעוד, לתזכורת, לזכרון או רעיון

ואז מצאתי!

כלומר מצאתי את הרעיון לא את המוצר.

לקח שלושה ימים של הסתובבויות, חיפושים, גוגלים ומה לא,

עד שברגע האחרון ממש,

ביום שישי אחהצ, כזאתי ממריאה בראשון בערב הבנתי שאני צריכה לייצר לי כאלה

אם זה מה שאני רוצה, אז הדפסתי מאה

מאה סטיקרים של חץ אדום בולט.

ומצאתי קופסא מלבנית בגודל מושלם, הדפסתי והדבקתי בקרקעיתה איור של הנזל

וגרטל, כתבתי מכתב לדרך, ארזתי יפה והכנסתי לתיק שהיו בו מכתבי הטיסה

של כל אוהבי הזאתי.

בערב התעקשתי לצלם את החץ הראשון ואת הכיוון הנכון שצריך להדביק אותו,

את הכיוון שממנו באת,

את הכיוון שיחזיר אותך הבייתה,

אם חלילה תלכי לרגע לאיבוד.

ואז היא נסעה, והחצים האדומים איתה, שיסמנו לה את הדרך הבייתה,

ואלי בתוכו, כשתצטרך.