תקריב

 

 

–   אז יש לה חבר?
 –   א מ א
 –   מה א מ א? יש לה?
 –   לא מגלה לך
 –   מה זאת אומרת?
 –   סודות של חברות לא מגלים אפילו לאמהות.

 נתקפתי שקט ומבוכה, לא ידעתי מה להגיד.
 זה לא קורה לי הרבה שאני נשארת חסרת מענה.
 ידעתי שאני רוצה להגיד שלאמא מותק, אפשר לספר הכל, מה את לא יודעת?
 שאמא, אהובה שלי, לעולם, לעולם לא תסגיר סודותיך לאיש – 
 חוץ מלפעמים, כשזה ממש חשוב, לאבא  –
 ושאמא שלך רוצה שתחלקי איתה סודות בעיקר בשבילך.
 גם למען עצמה, מסקרנות, ממקום שרוצה לדעת עליך ועל שעובר עליך כמה שיותר,
 בלי להיות פולשנית חלילה,
 רק כדי להיות מסוגלת להקל אם צריך.
 ובעיקר, בעיקר, כדי שלא תסחבי את הסודות הכבדים מדי בתוכך –
 את הקלים, הפשוטים, השומרים על פרטיות האחר – כמו מי חבר של מי –
 שמרי וכבדי כמובן,
 אבל זכרי שסודות הם משא כבד, מתוקה.
 לפעמים כבד מדי.
 והיא מביטה בי בחוּם שבעיניה ומסרבת.

 אני מזהה זיק ותוהה אם היא מבקשת בַּלא הנחרץ הזה שאמשיך לנסות ואצליח,
 או שהיא נחושה באמת, כמו שהיא יודעת להיות.
 שלושים ושלושה ק'ג של משי ופלדה.
 עדינות אין סופית וכוחות נפש שאין לי מושג מאין הגיעו אליה.

משהו משתנה בדיאלוג שלי איתה. אני מרגישה שהשפה שתתקבע בזמן הזה,
בעתיד הקרוב – רחוק, שסוג הדיאלוג שיצליח לצלוח את סערת השנים הקרובות,
את הגיל הזה שטִבעו התלבטויות וסערות רגש ודרמות מוצדקות בחלקן,
וחלקן האחר מועתק מסדרות טלוויזיה רעות, וליחשושים וסודות –
מה שיתקבע, איך שיתקבע, ביננו, ישאר כאן שנים ארוכות. 
וזה לא קשור לאהבה.
זה קשור לדיאלוג, הקשבה, כבוד הדדי ונכונות להבין.
ואני יודעת שעלי המלאכה. אני זו שצריכה לסלול את הדרך,
והיא דרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת וחשובה. בעיקר חשובה.
ואני רוצה לדייק.
לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים, "הנכונים",
אלה המגדירים לה מה נכון ומה לא באופן כוללני, אוניברסלי.
אלא בדברים ועצות שיהיו ממני אליה.
מההורה המסויים שאני, אל האדם המסויים שהיא.
להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה למשהו שיביא לה תועלת גם כאדם,
כאשה שתגדל להיות. 
להצליח למצוא את המילים הנכונות, הטון הנכון,
שיעבירו לה את מה שאני מנסה להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.
להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה. ומועילה לנפשה וליבה.
זה הכי חשוב.

ומלאכת ההורות תובעת עכשיו את שלה.
לא זו של הסידורים, שיעורים, הסעות, אוכל, מטלות ואירגונים, לא, זו המלאכה הקלה.
הפשוטה. המכנית.
מלאכת ההורות האמיתית. התווית הדרך, הליכות בין אדם לחברו,
תני אמון בחבריך מתוקה ואיך, איך לעזור לה להתגבר כשבוגדים באמונה למרות מה שאמא אמרה,
ואיך להעביר חמלה והתחשבות וחוסר התנשאות ושמחה במה שיש,
ובטח שמותר להיות עצוב, והעיקר לזכור שכל האנשים בעולם שווים. כולם.
ושדמוקרטיה זה שהרוב קובע. ככה פשוט. ואסור לשלוט על אנשים אחרים.
ויש אנשים שמאמינים באלוהים ויש כאלה, כמו אמא שלך, שמאמינים בכח החיים.
ושהאדם, מטבעו טוב.

ואני כבר מבינה שגם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך. 
הם ישמעו פחדניים, מסרסי אומץ ונכונות לטעום את העולם על סיכוניו וההתרגשות
שהוא מחזיק ומציע ומפתה להעניק לאדם צעיר ורעב ומלא תשוקה למה שעוד לא….
וזה בסדר שהיא תחשוב, ותגיד:
את מבוגרת, את לא מבינה. 
ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.
והכל צפוי והכל יפתיע, ובכל זאת….  

אני זוכרת את אבא שלי החכם מנסה להסביר לי ללמד מנסיונו.
מנסה לעמוד ראש מול ראש מול האש האמצעית, הסוערת משלושת ילדיו. 
כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור.
כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 
עקשנית, קשת עורף, ורוצה לנסות הכל בעצמה.  
תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט אבא שלי, תני לי לקצר לך תהליכים,
תלמדי מהנסיון שלי.
בום הייתי מתפוצצת עליו – 
לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי.
רוצה לטעות לבד. ללכת בדרך שלי.
ללמוד מטעויות שלי. 
אתה זה אתה ואני זו אני.
והוא היה מחייך ושותק. מה היה בעיניו? 
זכרון אישי חזק ועצוב. הסודות שלו חזקים ואפלים משלי,
ולקח לו שנים ארוכות מאד, מדי, לחשוף אותם בפנינו.
אני חושבת שגילויים הקל עליו.
כי גם לאנשים מבוגרים, סודות הם משא כבד. לפעמים מדי.
ואני, שסוף סוף הסכמתי ללמוד מנסיונו של אבא שלי מנסה עכשיו,
ימים לפני סימן הדרך הגילי הזה, בת מצווה, לקצר לבתי את הדרך,
ואני לומדת, בדרך המתעתעת והחייכנית של הטבע את מסלולו של הבומרנג.
מחייכת לעצמי ימים ספרים לפני טכס חניכתה הגרותי, בת המצווה שלה,
ומחכה לרגע שהיא תסתובב בחזרה.
לכיוון ממנו הגיעה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טור מספר 5 – 24 – "ידיעות אחרונות"  – ינואר 2008

 

 

 

כבר שתים עשרה שנים שאני אמא. כמעט שתים עשרה, רק בעוד כמה ימים, היא מקפידה
להזכיר בערך כל שעה בתוספת עדכונים של מה אני הכי רוצה לבת מצווה שזה היומולדת ממש,
אבל ממש הכי חשוב.

סוף פברואר 1996. כבר עברתי את התאריך האחרון, אחרון גם על פי ספרי הריון בורמזים
עתיקים. היי….תינוקת, שבועיים וחצי  אחרי התאריך האחרון? תגידי, לא קראת ספרים?…..
נו….יש כאן אנשים עם תוכניות. לאבא שלה הייתה מיועדת פגישה שאי אפשר לדחות עם קובי,
הרייטינג ואנשי השנה ביום שלישי בערב, שידור חי. לב רן הרופא שלנו תכנן להימלט ממני סוף
סוף לחופשת סקי קצרה בשני בבוקר, כי מי חשב שאני עדיין אראה כמו לוויתן לבנבן וחייכן, כי
כמה באמת אפשר… והיא בשלה: קרוב אצל אמא, הקול של אבא ותודה רבה, תפסיקו להציק.
הבנתי שאם אני אתן לה להחליט, שני הגברים החשובים ביותר בחיי, נכון לפב' 96 לא יהיו איתי
בחדר לידה. האחד יהיה בשידור חי והשני על מדרונות מושלגים אז החלטתי להיות כן כן, הורה
אסרטיבי, הורה עם גבולות כבר מההתחלה. עכשיו וזהו. כי אני אמרתי. זה למה.
נו, בואי כבר, יש אליך געגועים.
געגוע לעתיד.
זה היה יום ארור ושחור וקשה של פיגועי טרור. קו שמונה עשרה בירושלים, צומת אשקלון.
והיום המשמח והמשמעותי ביותר בחיי. המיילדות נכנסו לחדר הלידה פעם אחר פעם בפנים
קשים ונפולים, מנסות לא להעכיר את אווירת החיים שבחדר, מנסות לדווח בלי רגש על מה קורה,
שם בחוץ. אי אפשר לפגום או לקלקל את המציאות הבועתית שבחדר לידה. היקום נעלם בזמן
ההוא, ביום ההוא. את הופכת לדי אן איי של העולם, הגרעין החיוני של היקום. את וגופך והאבולוציה.
החיים מחוץ לך ולקצב הפועם בגופך הופכים למציאות חיוורת ורחוקה, הנמצאת במרחק רב,
ואין בכוחה, אכזר ומזעזע ככל שיהיה לגעת, להשפיע על הזמן והמקום והקצב שאת, הוא והגוף
שלך חווים. כל מילה שתבחר לתאר את החדר ההוא וזמן שעבר שם לא תהיה ראויה.
חיים.
אני זוכרת שהניחו אותה עלי והיא פתחה עינים אפורות וחיפשה את הקול הזה שהיא כבר
מכירה. הבטתי לתוך עיניה וראיתי, אני נשבעת שראיתי את גרעין, תמצית נשמתה והוויתה.
היא הייתה שם, חשופה, פתוחה, ברגע נדיר בחיים שהכל פשוט נמצא שם – לפני שהחיים
מתחילים בדרכם הטובה, יותר, או פחות, ללמד אותך אותם. אותך ואת הוריך.
יש דברים שיודעים. תמיד ידעתי איזו אמא אני אהיה. את הצבע הזה של האהבה היה בי
תמיד. לא הופתעתי כשהשטפון הגיע ושטף, וגרף את כולי ברגע שהיא הרימה אלי את העינים
האלה, המבט הזה שנמצא שם עדיין, לפעמים, מוקדם מוקדם בבוקר, או ברגעים של עייפות
ועצב גדול ונפגשנו. ברגע משנה חיים ההוא, ברגע שהיא מצאה אותי, הכל היה ברור.
היא הילדה שלי. אני אמה.
התפקיד שלי הוא לשמור עליה. לפני הכל לשמור. אחר כך יגיעו האוכל, הגידול, החינוך.
את הטוב ביותר שאני מאמינה בו ומסוגלת, אני מעבירה ונותנת לה. זה תפקידי וגורלי.
ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.
אבל החיים משתנים אמרה לי ל. בבהלה מסויימת כשנפגשנו לקפה. רוצה אבל פוחדת ל.
כמו הרבה נשים אחרות.
בטח שהחיים משתנים אמרתי לה – לגמרי משתנים, ולתמיד בובה. אל תטעי. ל ת מ י ד.
אבל לא בגלל שלא ישנים את אותה שינה נקיה וטהורה לעולם, לא בגלל הבייבי סיטר וחוסר
הספונטניות, לא בגלל הבמבה והמגבונים ומה שלא יהיה, אלה החדשים, הממלאים את
הבית במקום אלכוהול, סמים וחבר'ה, אלא בגלל שמהרגע שעשית ילד, אתה מחוייב עליו.
אחריות. לא רק על האוכל, החיסונים, המשקל שעולה או לא, בגדים וצעצועים, לא רק כדי
לתת לו מוצץ או לשבת באספות הורים ולהשתעמם. מה פתאום? אלה הדברים הקלים.
האחריות המשנה אותך ואת חייך ואת נשמתך.
האהבה והאחריות.
אחריות על החיים שהילד שלך חי ויחיה במידה מסויימת תמיד. הדברים שיחרטו או יחרצו
קווים וצלקות בנפשו המתהווה, ואופיו. על מי מנחם אותו ומלטף אותו כשהוא נופל, מי
ב א מ ת מתבונן בו כדי להבין מה מצב הרוח שלו, ואם הוא נעלב, ואיך לנחם, ולחזק בלי
להשחית, ולפנק וללמד בלי להגזים, וללמד בין טוב ורע, ומוסרי ומשחית. ועל הביטחון שהוא
רוכש, או שלא, ועל החיים שלו שהוא חי לצידך, ליד בתוך החיים שלך. אין אחרכך. אין טייק 2.
אחר כך יהיה מאוחר מדי. החיים שלכם הם עכשיו.

כשילדתי אותה לא הפסקתי להיות אני. חיי התהפכו, בטח התהפכו, ולעולם לא יחזרו למה שהיו,
וסדרי העדיפויות, כל כך אני שונאת סדרי עדיפויות, השתנו גם הם, ואני מקווה כל כך שאצליח
סוף סוף לסיים את הספר הזה,
ומקווה להתייצב ולהתחזק במקומות חלשים בחיי,
ולפגוש אהבה טובה ומרגשת שתביא טוּב ושמחה ובטחון .
ואני חיה את חיי הטובים עם וליד הילדה שלי. והצרכים שלי, והדחפים והיצרים היצירתיים,
ההשגיים כאן איתי, מתגמשים ומחפשים מינונים מדוייקים לתקופות שצריך. והצורך לבעוט,
להרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים חי וקיים ובועט לפעמים.
וגם הגעגועים, בטח.
אבל סדר העדיפויות חד משמעי וברור.
קודם כל, לפני הכל, יש לי ילדה. אני אמא שלה, וזה באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח הדבר
החשוב.הכי חשוב. לדעתי כמובן. לדעתה, מה יהיה על שולחן המתנות בבוקר של יום שני הבא,
חשוב פי כמה וכמה….

                       

 

  טור מספר 10 וצילום אחר, 24 – "ידיעות אחרונות"

 

 

 

 לא היו הרבה ימים בחיי הילדה שלי שגם אמא וגם אבא עבדו כל היום,

  עד אחרי שעת ארוחת הערב, אל תוך הלילה. פעמים ספורות ממש.

  בשבוע שעבר היו כמה כאלה. נסיעה-אחרי-בית-ספר-לחברה-טובה וכיופיי

  אחר הצהרים ניחמו מעט, אבל בערך בחמש, היא ביקשה הורֶה מול העיניים.

  זכותה.

 סידורי וסיועי הפקה והיא מגיעה אלי לדירה קטנה וצפופה במרכז תל אביב.

  מצלמים. זאת העבודה של אמא שלה בימים אלה.

  סדרת טלוויזיה ישנה/חדשה – "עד החתונה" שמה. היא מגיעה בשעה לחוצה של היום.

  בסוף הימים תמיד, אבל תמיד, הלחץ גובר, צריך להספיק לצלם לא מעט, החושך

  מתקרב לחלונות ובנימין הצלם מסביר שאי אפשר לשקר למצלמה.

  אור יום נעלם בחלון ושולי, ע. במאי מסבירה בדרכה שכדאי מאד שכולם יזדרזו,

  ממש יזדרזו, תודה רבה, ועודד, הבמאי, נשאר רגוע. איך?

  אני מחבקת אותה כשהיא מגיעה,

  מלטפת ומסבירה בחיבוק המהיר שלי שהכל בסדר,

  עוד מעט נהיה בבית שלנו, יהיה חמים ונעים והחיים יחזרו לרגיל.

  אני מכירה לה אחת שתיים שלוש, מפיקה, מלבישה, ע. הפקה – 

  הם ידאגו לך מותק – ומזדרזת, מחליפה בגדים.

  בהרף בגד, שער לא עשוי ומשקפיים הופכת לדידי, אשה שאני אולי לא מעריכה,

  אבל מחבבת, הבת שלי לעומת זאת, ממש לא. אמא לובשת בגדים מיושנים 

  ומשננת בקול רם טכסטים מוזרים ולא נחמדים.

  לא תודה.

  אחר כך אנחנו עולות לדירה שבה מצלמים, היא מתיישבת בצד ומתכוננת

  להיות ממש בשקט. היא יודעת. מכירה כמעט מתַמיד. אני מציצה בה,

  היא מתבוננת בסקרנות. מעניין אותה המקצוע הזה, יותר מדי מעניין אותה.

  הגנטיקה, מסתבר, חזקה מרצונות אימהיים :)  –

  אני רואה עינים חומות מביטות ברצינות, מנסות להבין.

  חזרת טכסט. חזרת טכסט עם מצלמה.

  אנחנו מצלמים סצנה קשה בין בני זוג, המילה פרידה מוזכרת בה

  ואני לא מצליחה לשכוח שהיא שם.

  מתלבטת רגע ומחליטה.

  אני מסבירה לה, מה שנכון, שקשה לי להתרכז ובעיקר קשה לי להתנהג, אפילו שזה

  משחק, לא באמת, ולא החיים האמיתיים, באופן כל כך לא יפה כשהיא לידי –

  ואני לא אומרת לה שקשות לי במיוחד סצנות זוגיות רעות מולה –

  לא כי ככה זה היה, מה פתאם,

  אלא כדי שלא תחשוב, אפילו לרגע, שככה זה היה – 

  ובבקשה שתרד למטה רק לכמה דקות.

  היא מתוקה הילדה שלי.

  היא מבינה, באמת מבינה – אין לי מושג איך –

  מחייכת אלי ונעלמת.

  א ק ש ן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודה של אבא שלי הייתה ברורה יותר כשהייתי קטנה.
 דווקא כשגדלתי מעט והוא כבר עבד במשרדים של הקואופרטיב הזה, היא הפכה

 לערטילאית משהו, לא ממש מובנת.מה הוא עושה ליד השולחן הזה?

 זה בכלל לא נראה כמו עבודה.

 מה הילדים שלנו מבינים מהמילה עבודה?

 כמה לא ממשית היא בימים האלה, במקצועות האלה.

 לא מורגשת בחייהם באופן ממשי ומדוייק. אין לה מיקום פיזי. בטח לא קבוע.

 כשאת מדמיינת את אמא/אבא בעבודה, מה את מדמיינת?

 יש לך מקום ויזואלי למקם אותם בו?

 או עשיה שאפשר לחקות?

 לשחק בנדמה לי שאת גם.

 לפעמים, לא תכופות, אני עובדת קשה, ימים ארוכים ורצופים,

 ולפעמים לא חשוב מתי את מתבוננת, אמא שלך בבית, זמינה לך, ופנויה.

 אני מסבירה שגם כשאני יושבת ליד המחשב וכותבת זו עבודה,

 ולפעמים, מי היה מאמין, אפילו קשה.

 כן מתוקה, נכון שאני לא קמה בשש ויוצאת מהבית לבושה ומאורגנת,

 ולפעמים כשאני לוקחת אותך לבית הספר אני נישארת בבגדי בית / מיטה שלי

 וחוזרת הבייתה, ישר למחשב ולקפה, ואני אומרת שבעוד הרבה זמן, ממש הרבה

 יהיה מזה, אולי, ספר או סרט או אלבום צילומים.

 ונכון, בעצם הכי נכון, שהאנשים שבונים כאן לידינו בית עובדים יותר קשה, הרבה

 יותר קשה ומרוויחים פחות כסף,

 וגם המורה שלך עובדת בלהיות מורה,

 ויש הרבה מקצועות שהם עבודה שלפעמים, וסליחה שאני אומרת,

 קצת קשה להבין מהי בדיוק כשילדים –

 אבל אלה ההורים שלך ואלה העבודות המוזרות שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אצל סבא שלה,

בשנים שהעבודה שלו הייתה אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, הדברים היו ברורים. 

את השעון הוא הניח בפינת החדר, רחוק מהמיטה כדי שלא יתעורר, יושיט יד,

יכה בשעון מתוך עייפות וימשיך לישון. ארבע בבוקר, חושך מוחלט בחוץ ואבא שלי

קם למשמרת והפועלים ויתר אנשי העמל והצוארון הכחול יכולים לסמוך עליו ועל

הקואופרטיב שיביאו אותם בשלום לעבודה.

הקומקום שורק,

הרעשים מוכרים גם בתוך החלומות,

והדלת נטרקת בשקט.

מהחלון רואים את אבא מתרחק.

סיגריה בידו השמאלית,

ובימנית תיק עור חום.

כשאני נוסעת באוטובוס, בעיקר של אבא, אני רואה ילדים, אפילו כאלה מהשכונה,

שאני מכירה, שאיזה כיף להם, הם משלמים ומקבלים כרטיס עם הגורל הפרטי שלהם

מודפס עליו. על הכרטיסים יש  מספרים שאם מחברים אותם אפשר לדעת איזה גורל

יהיה לך. אהבה, שנאה, קנאה או  ידידות.

לי יהיה גורל משומש כי אני לא משלמת באוטובוס,

ואבא לא מרשה ממש בשום פנים ואופן לקרוע כרטיס מהפנקס. כרטיס הוא קבלה,

בעצם כסף, וכסף זה לא משחק, וחוץ מזה, את הגורל שלך את יוצרת בעצמך,

לעצמך, בעבודה קשה ואחריות ולא בשום משחק כרטיסים.

העיניים שלי משוטטות על רצפת האוטובוס.

תמיד יש מישהו שזרק את גורלו וירד.

מתכופפת במהירות, שולחת בחטף יד ימין ומחשבת את גורלי.

אם התוצאה היא שנאה, הגורל הרע ביותר, צריך מיד לחבר שוב את הספרות.

יש אפשרות שהייתה שגיאה בחבור,

כמו שקורה כשמכינים שיעורי בית מהשרוול,

בלי להתרכז,

עם מצעד הפזמונים ברקע.

איך אפשר ללמוד, ככה, ברעש הזה,

אמא לא מבינה.

אני עוצמת עינים ומזכירה לאלוהים, שיש לו יכולת לשנות גורלות.

אני נודרת לו נדרים ומבטיחה לקיים אם הוא יוכיח לי,רק פעם אחת, שהוא באמת קיים,

ובבקשה, רק הפעם שישנה את הגורל שלי לטוב, ומחברת את הספרות על כרטיס

הנסיעה המשומש שמצאתי בעבודה של אבא שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראפ צועקת שולי וכולם ממהרים אל בגדיהם האמיתיים ואישיותם המקורית,

כאילו עוד רגע נוסף בזו המומצאת, המתוסרטת והדרך חזרה תהיה קשה יותר,

גם אני. הילדה שלי כבר עייפה ממש. אנחנו מתכנסות אל המונית, היא מניחה

עלי ראש ומנמנמת. הגשם מרטיב את החלון בכזה דיוק ויופי, כאילו מַחלקת   

אַרְט זילגה עליו מים, נהג המונית שומע שופן – כן כן – ושואל אם איכפת לי.

אם

אלה

לא

היו

החיים 

האמיתיים

שלי

באותו

רגע,

הייתי

יכולה

לחשוב

שאנחנו

בסרט.

 

 

 

ותשובה לכל הכותבים ומתעניינים לאן נעלמתי: כן, הטור זה בעיתון שינה משהו בכתיבה שלי

בבלוג. אני מוצאת את עצמי "מתקמצנת"' משהו. כותבת פוסט ומבינה שהוא יכול להיות טכסט

טוב לעיתון ומיד עוצרת את הפרסום כאן, מצלמת צילום ומחכה לשבוע הבא.

פחדנית. מפחדת שיגמרו לי המילים כמו שכבר אמרתי פעם באיזו פרסומת, לך דע :)

אני משערת ומקווה שזה שלב ביניים. שאני מסתגלת לכורח לכתוב פעם בשבוע, ועוד מעט,

תכף, כי אני מתגעגעת, אני אפנים את העובדה שאפשר גם וגם –

והכל יחזור לקצב, ולמידות הנכונות.

 

בינתיים זה הטור של היום במהדורה מורחבת, מאד מורחבת + כל הצילומים.