ארכיון קטגוריה: הטור שהיה

1 – אם מסתכלים לאט, רואים את זה קורה

 

 

היא כבר הייתה מוכנה. לגמרי מוכנה.
דרוכה ונירגשת. קצרת נשימה, מתרוצצת בבית כאיילה שלוחה.
דקה, נערית, צחקנית. עכשיו הוא זמן קצר בחייה.
ימים של תחילת נעוריה מתערבבים בסערה ומתיקות עם הילדה הקטנה שהיא עדיין –
אסור, אסור שהיא תקרא את זה –
עדיין ילדה קטנה, היא?…
הראשון בספטמבר והיא רוצה להגיע מוקדם. ראשונה. נבוכה להודות בגעגועים לבית הספר.
געגועים לחברות שלי אמא, לחברות.
דוחקת בי. מנסה שיטות שונות לזרוז. מלטפת, מתחנפת, מתעצבנת, בעיקר מתחנפת –
אימי…בואי כבר.
אבל אני? אני אדם, בעיקר אמא, של טכסים. טכסים ומסורת. ועכשיו אני מחפשת את המצלמה.
חכי בסבלנות.
סבלנות? היא?
פעם, מזמן, מצלמה הייתה מצלמה. חפץ שאי אפשר לא למצוא.
שחורה, גדולה, כבדה. מונחת בולטת בנרתיק העור שלה, זרבובית בולטת במעמקי המגירה,
בין קופסאות הפילם הגליליות, ממתינה לתעד שלושים ושישה פריימים של היסטוריה.
מה שלא מתועד מיטשטש עם הימים והשנים,
מה שנצרב בדרך זו או אחרת על נגטיב או דיסק נפתחת לו אפשרות תיאורטית לחיי נצח.
איפה המצלמה?
אנחנו יוצאות מהבית.
הכלבה נובחת בתקווה, החתולה מנסה להרוויח חיכוך אחרון ברגל מזדמנת.
שלי, שלה, לבלונדה החתולית זה ממש לא משנה.
הילדה שלי מתקדמת בשביל לכיוון השער.
– היי
– א מ א…..
– שום אמא, לדלת!
– א מ א
– רוצה להגיע מוקדם?
– טוב נו…..אבל רק תזכרי שזו השנה האחרונה שאני מסכימה…..
– ………
– נראה…..היא ממלמלת לעצמה….אני כבר אהיה אז אחרי הבת מצווה, בחטיבה…..

אבא מצלם את ורד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

אני אוהבת צילומים.
הרבה מזכרונותי הם תלויי צילומים.
לא רק בגלל הזכרון המוזר שלי והפרעת הקשב. לא רק צילומים מחיי המקצועיים – אֶלֶה לפחות
מודבקים באלבומים. מותכים לפסי דבק צהבהבים. נערה צהובה צוחקת צחוק פוטוגני אל תוך עדשת מצלמה ממגנטת –
"מה ז א ת סבתא?" –  הם נקרעים מצחוק, נכדי העתידיים.
שאריות נעורי הפוטוגניים נדונו להצתהב לנצח באלבומים עבים ובויידמים מעלי אבק.
פעם, לא כל כך מזמן – או שזה רק נדמה לי שלא מזמן – הדרך של הזכרונות והסיפורים להכנס לפנתיאון הייתה ארוכה יותר מקליק דיגיטלי ודאון לואוד למחשב – אפילו שאין קליק. הם קמו לחיים וזכו לחיי נצח מצתהבים רק כשהנגטיב פותח והתמונה הודפסה.

רגעים יפים, קרובים ומחברים עברו עלי עם אבי במרתף הבית שלנו, ברבוע הבטון שבנה לו
הכביסה לפינת הנגרות שלו. חדר חושך ש ל ו. ממלכה. שולחן ועליו מכונת ההגדלה הענקית –
אסור. פשוט אסור לגעת בה –  צלוחיות פלסטיק מלבניות, שחורות וגדולות,
רדיו, אופססס, טרנסיסטור מנגן בשקט עם הפסקות לחדשות: כאן קול ישראל מירושלים.
מנורת קטנה מעל הדלת מאירה מעט באור כתום חלש, קלוש, את החלל ואבא אחד עומד שעות ארוכות, לילות אין סופיים ומפתח תמונות. מציל ומפרנס את משפחתו בעבודה צדדית, נוספת. סיזיפית,
אחרי מלחמת התשה ארוכה ומיתון אכזרי וממוטט.
צילום אחר צילום, מלכת אסתר אחרי שוטר עברי מתממשים ובאים תחת ידיו הטובות של אבי.
חיים של אנשים אחרים נגלים לעיננו.
הנגטיב מונח בתוך מכונת הפיתוח, ה'פריים' נבחר, נייר הצילום מונח במקומו.
מיד תזרק עליו להרף עין מדויק אלומת אור – שניה יותר מדי או שניה פחות מדי של אור והמציאות
שצולמה תעלם ללובן יתר או שחור מוחלט. האור מאיר.
הנייר מוכנס בתנועה מדוייקת לתוך צלחת ראשונה – המְּפַתֵח.
כמו מעשה קסמים של ממש, אם מביטים אל תוך הקערה – אפשר לראות.
האור הכתום מאפשר ראיה.
אם לא מורידים מבט רואים את  ז ה קורה.
בקווים איטיים של אַפוֹר הולך ומתחזק, מתהוַוה בתוך הקערה, על הנייר מציאות.
מתגלה עולם של רגע.
שניה קפואה שמספרת הכל, אם רק יודעים או רוצים להתבונן.
ואז, ברגע מדוייק, כשהתמונה קיימת ואסור לה להמשיך להתפתח, כי כמו בכל דבר,
יגיד אבא, אסור להגזים, צריך לדעת את הגבול.
יש את הרגע האחד המסויים. מושיטה יד על פי סימן או מילה שלו, כבר גדלתי והוא סומך עלי,
אוחזת במלקחיים גדולים ובמהירות ובזהירות אין סופית –
מי שלא נתקל במבטו המוכיח של אבא שלי, לא יודע יסורי מצפון מהם –
לופתת את התמונה החדשה שמגלה לנו סוף סוף מה היה,
שולפת אותה מקערת ה'מפתח', נותנת לחומר לנטוף ומעבירה באיבחה אל הקערה השניה
המלאה בחומץ.
העולם שהתגלה קופא.
פריז-פריים.
דקה בחומץ ומַשְהו מתקבע לנצח –
אבא מהנהן. אני שולפת מהחומץ, מנענעת בזהירות – אבא מציץ, מאשר טממשיך בשלו.
תמונה אחר תמונה הן גולשות למפתח, לחומץ ולפִיקְסֶר – החומר המקבֵּע. שטיפה ארוכה במים.
יבוש. מיון הצילומים לפי הזמנות. הכנסה למעטפות עם שמות.
ארבע מלכות אסתר במעטפה אחת, שני שוטרים בשניה, שלום כיתה אלף.
אבא ואני בקו יצור פרטי. זמנים מודרנים של ממש במרתף בית ברמת החייל.

יומולדת ואקורדאון

…………………..

.

והיא נעמדת ליד הדלת  הכחולה, הבת שלי –
ילדיה יחשבו שגדלה ביוון – אני חושבת לעצמי ומחייכת – או בכפר דרוזי בגליל, על פי צילומי
ילדותה. הראשון בספטמבר, אותה דלת כחולה ועציץ גרניום פרחוני.
מי אנחנו?
ילקוטה בידה, צפיה ודריכות בפניה.
נו א מ א…
ילדות היא זמן חד פעמי, אני שוב חושבת, וקצר כל כך.
אני מקליקה במצלמה שקטה מדי, משוכללת מדי, חסרת קליק והיא עומדת שם, מולי, בפנים
שרק מתיקות ותום יש בהן כרגע: נו….בואי נגמור עם זה אמא…
ואז היא מתחילה ללכת את השביל לכיוון השער.
אני, כמו בכל שנה, בעקבותיה, צוחקת ומנציחה את צעדיה.
היא רוטנת –
אחת אחרונה ליד השער וזהו אני אומרת ומחייכת.
כל שנה. כל שנה ליד הדלת. בשביל. על הקלאס המצוייר. ליד השער.
היא, החגיגיות והילקוט. קליק.
פם זו תהיה הביוגרפיה שלה. ברצץ ויזואלי.
היא תוכל להביט בצילומים האלה מהיום הראשון בגן מונטוסורי, ספטמבר הרע ב1999,
ועוד ימים ראשונים ונרגשים של שנות לימודים. היא תוכל לעקוב אחרי בתיה –
בינתיים רק אחד – גדילתה, גובהה, החיות שסביבה, חיוכיה וחייה אז, כשאמה תיעדה
עבורה את חייה, את חייהן.
וכך, עם כל הצילומים שצברתי בימי חיי –
ועם אלה החדשים שאני צוברת בשנים האלה עבור הבת שלי,
יצאתי ונעלתי את השער.

 

4 – מה ללמד אותה להיות, צודקת או זהירה

/

//

הבוקר, לפני שהערתי אותה, עצרתי את הזמן.

זה לא קורה הרבה,

הבוקר הוא זמן מהיר, גדוש בארגונים. אבל הבוקר, עצרתי את הזמן.

פתחתי את דלת חדרה ונשמתי.

מצעים עם פרפרים שמצאתי פעם ועכשיו היא אומרת שהם ממש, אבל ממש ילדותיים אמא,

והיא רוצה בג'. זה הצבע החדש, הבוגר, בג'.

היא שרועה ומפוזרת בכל דקותה ואורכה החדש, הילדה שלי.

יד אחת מתחת לחיה, השניה מחבקת את היצור השעיר שעדיין ישן לצידה, הלחיים שלה סמוקות כמו

שרק לחיי שינה יכולות, אדמדמוּת מחזקת לב. יש בה מהמרגיע באדמדמות הזו, בטחון שהילדה הזו,

עכשיו, שנתה טובה עליה, חלומותיה מחזקים והיא בטוחה מכל רע.

עיניה עצומות, ריסיה לחים, נשימתה פשוטה. הילדה שלי ישנה.

בעוד רגע אגש, אלטף יד ואגיד מה שאני אומרת בכל בוקר, ברוב בוקרי השבוע –

חוץ מהבקרים הבודדים בהם היא מתעוררת בבטחון ושלווה בבית אחר –

והיא תסתובב בתנועה חטופה של התעוררות ותגיד בטון החדש שאני שומעת כבר זמן:

אוףףף עוד חמש דקות, ואני אגיד בטון שזוכר ברוב הימים, לא לקחת את הרטינה הזו באופן אישי:

בסדר מתוקה, אבל את ערה, נכון?

כןןן היא תגיד,

ואני אצא לבוקר שלי שיגמר בעוד שעה ועשרים עם קפה שני, מחשב וחתולה על הברכיים.

אבל היום, כשפדופילים מככבים במהדורות חדשות מפורטות, נשיא לשעבר מחכה לעתידו

ואיך ואיפה שלא אפתח עיתון או אינטרנט אמצא אלימות לא מתקבלת על הדעת של בני נוער

המבוגרים ממנה בשלוש או ארבע או חמש שנים, הטרדות מיניות, אונס, ניצול לרעה, הפרעות

נפשיות באחוזים גבוהים אצל בנות בעיקר, אנורקסיה, כישלום מערכת החינוך, סמים ומה לא…

היום אני נעמדת בפתח חדרה של הבת שלי ונושמת.

פרקט, שטיח טורקיזי משהו, כריות פרווה שעירות, ורודות וטפשיות.

פוסטרים ראשונים על הקיר. הייסקול מיוסיקל, הארי פוטר. אוסף פיות ענק על מדפים צרים, גומיות

שער צבעוניות מפוזרות, פתק מאבישג, המדריכה בצופי ים, ספרים, המון ספרים, וחוברות קומיקס

ו"עינים" ומה לא. מנורת קריאה, וחותכני נייר בצורות, וטושים, צבעים, מדבקות וקצת נצנצים.

"נשים קטנות" והארי פוטר.

צריך לנגב אבק ממערכת התופים, נעלי בובה פרחוניות הפוכות על השטיח – היא הייתה עייפה אתמול

אחרי חוג דרמה ושכחה לשים במקום – פיג'מה עם ציורי כבשים ועננים, הפוך מכורבל עליה, קלסר

עם עבודה על חניבעל על הרצפה ומחברת מקושטת לבבות.יש פתק גדול על הדלת:

אסור להכנס בלי אישור! או לפחות סיסמא!

הבוקר, כמו בכל בוקר, אני עוברת על הפקודה הברורה הזו ונכנסת לחדר.

כיף להפר חוקים לפעמים, ככה אני מגדלת אותה, לפעמים, במידה, אבל כיף.

על לוח שנה המודבק ליד המיטה מסומן בסוף פברואר, במארקר צבעוני במיוחד, היום הכי חשוב,

כנראה, בתולדות הבית הזה, לפחות על פי דעת דיירת החדר, כתוב שם: בת מצווה לי!

בכמה שנים מבוגרות ממנה הילדות האלה מהצ'טים שראינו בתוכנית ההיא?

הנערות האלה שגברים מטורפי דעת ודחפים מעוותים וחולים מצליחים לחדור אל עולמן ולפתות אותן

להתיידד, להתקרב, מבלי שירגישו את המסוכן, האורב להן לטורפן? בשנה? שנתיים? קרוב לודאי שהן

כבר בחטיבה. וואו תגיד הילדה שלי, בוגרות, בחטיבה.

מה נראה לה שמחכה אחרי הסמן הגדול לבגרות, דלת הקסמים, בת המצווה?

כשהורדתי אותה היום בבית הספר התעכבתי להתבונן בהן, בחברותיה ובה.

להקת אפרוחיות, בחיי.

רעשניות, קולניות, מצחקקות, מתרגשות, מקפצות, מתחבקות, ילדות בכיתה וו'.

גבעולי נערות.

הן כבר לא ילדות קטנטת, זה ברור, אבל הן ממש, ממש לא ילדות גדולות.

כמו גבעולי חיטה זקופים ביום סערה שרבית. מתנדנדות מצד לצד. מיום ליום –

מה פתאום מיום ליום? מרגע לרגע –

בין זקיפות קומה וקריאת תגר על זכותן להיות בוגרות –

מחליטות על עצמן בעצמן –

לרצון להשען על הבטחון ואמא והפסיביות הילדית.

והן הופכות את עורן וטבען ומצב רוחן ואני, ואנחנו מאחור.

הן בוכות כשהן נופלות בריצה בהפסקה כמעט כמו כשהיו בגן,

הן נעלבות ופורצות בבכי למרות שזה לא "קול" וקוּל, מיינד יו, זו מילת המפתח לשער הנעורים הנכסף.

והיתר מתגודדות סביב כמו עדת דבורים סביב מלכה עם שריטה בברך. מביאות בלונים בבוקר יומולדת

אחת לשניה, מציירות ברכות עם לבבות ורודים, מתמרדות נגד כיבוי אורות – למה רק אני –

בעשר בלילה אבל נרדמות מיד.

ואני מתעכבת עוד לרגע בפתח חדרה ותוהה, מחפשת איך לאפשר לה לפרוש כנפיים,

ויחד עם זאת להזהיר במקומות הנכונים בלי לקצץ אותן, את כנפי ההתבגרות, החופש לגדול והשמחה

האין סופית להיות ילדה גדולה יותר,כזו שבודקת את עצמה גם מול העולם, לא רק מול סביבה מוכרת.

איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנסות בדברים חדשים, לחוות אנשים חדשים,

לצאת לעולם בלי להפחיד אותה, ובצדק, מהדברים הבאמת מסוכנים האורבים שם בחוץ.

איך מלמדים נשיות חדשה, בוגרת, שיוויונית, ומזהירים מסכנות, בעיקר גבריות הקיימות,

בטח קיימות, כאילו העולם נשאר בתקופת האבן, ממש בתוך המערות?

הגבול המתעתע כל כך בין המדוייק למוגזם.

בין החופש והזכות להיות מה שמותר וצריך ורוצים ומי שאת בוחרת להיות לבין הפכחון, התבונה

והמציאות הדורשת זהירות כה רבה. מה ללמד אותה להיות: צודקת או זהירה?

.

ציירה: איה

?

טור מספר 4 – דצמ' 2007 –

5 – מה שיתקבע בזמן הזה

 

 

–   אז יש לה חבר?
 –   א מ א
 –   מה א מ א? יש לה?
 –   לא מגלה לך
 –   מה זאת אומרת?
 –   סודות של חברות לא מגלים אפילו לאמהות.

 נתקפתי שקט ומבוכה, לא ידעתי מה להגיד.
 זה לא קורה לי הרבה שאני נשארת חסרת מענה.
 ידעתי שאני רוצה להגיד שלאמא מותק, אפשר לספר הכל, מה את לא יודעת?
 שאמא, אהובה שלי, לעולם, לעולם לא תסגיר סודותיך לאיש – 
 חוץ מלפעמים, כשזה ממש חשוב, לאבא  –
 ושאמא שלך רוצה שתחלקי איתה סודות בעיקר בשבילך.
 גם למען עצמה, מסקרנות, ממקום שרוצה לדעת עליך ועל שעובר עליך כמה שיותר,
 בלי להיות פולשנית חלילה,
 רק כדי להיות מסוגלת להקל אם צריך.
 ובעיקר, בעיקר, כדי שלא תסחבי את הסודות הכבדים מדי בתוכך –
 את הקלים, הפשוטים, השומרים על פרטיות האחר – כמו מי חבר של מי –
 שמרי וכבדי כמובן,
 אבל זכרי שסודות הם משא כבד, מתוקה.
 לפעמים כבד מדי.
 והיא מביטה בי בחוּם שבעיניה ומסרבת.

 אני מזהה זיק ותוהה אם היא מבקשת בַּלא הנחרץ הזה שאמשיך לנסות ואצליח,
 או שהיא נחושה באמת, כמו שהיא יודעת להיות.
 שלושים ושלושה ק'ג של משי ופלדה.
 עדינות אין סופית וכוחות נפש שאין לי מושג מאין הגיעו אליה.

משהו משתנה בדיאלוג שלי איתה. אני מרגישה שהשפה שתתקבע בזמן הזה,
בעתיד הקרוב – רחוק, שסוג הדיאלוג שיצליח לצלוח את סערת השנים הקרובות,
את הגיל הזה שטִבעו התלבטויות וסערות רגש ודרמות מוצדקות בחלקן,
וחלקן האחר מועתק מסדרות טלוויזיה רעות, וליחשושים וסודות –
מה שיתקבע, איך שיתקבע, ביננו, ישאר כאן שנים ארוכות. 
וזה לא קשור לאהבה.
זה קשור לדיאלוג, הקשבה, כבוד הדדי ונכונות להבין.
ואני יודעת שעלי המלאכה. אני זו שצריכה לסלול את הדרך,
והיא דרך קשה ומסובכת. מורכבת ומרגשת וחשובה. בעיקר חשובה.
ואני רוצה לדייק.
לא רק בטיעונים האולטימטיביים, המוסריים, "הנכונים",
אלה המגדירים לה מה נכון ומה לא באופן כוללני, אוניברסלי.
אלא בדברים ועצות שיהיו ממני אליה.
מההורה המסויים שאני, אל האדם המסויים שהיא.
להצליח לנתב את ההבנה התיאורטית שלי בה למשהו שיביא לה תועלת גם כאדם,
כאשה שתגדל להיות. 
להצליח למצוא את המילים הנכונות, הטון הנכון,
שיעבירו לה את מה שאני מנסה להסביר כמו שאני מתכוונת, כמו שאני מרגישה.
להנחיל וללמד ולהראות לה דברים בדרך שתהיה לה נכונה וטובה. ומועילה לנפשה וליבה.
זה הכי חשוב.

ומלאכת ההורות תובעת עכשיו את שלה.
לא זו של הסידורים, שיעורים, הסעות, אוכל, מטלות ואירגונים, לא, זו המלאכה הקלה.
הפשוטה. המכנית.
מלאכת ההורות האמיתית. התווית הדרך, הליכות בין אדם לחברו,
תני אמון בחבריך מתוקה ואיך, איך לעזור לה להתגבר כשבוגדים באמונה למרות מה שאמא אמרה,
ואיך להעביר חמלה והתחשבות וחוסר התנשאות ושמחה במה שיש,
ובטח שמותר להיות עצוב, והעיקר לזכור שכל האנשים בעולם שווים. כולם.
ושדמוקרטיה זה שהרוב קובע. ככה פשוט. ואסור לשלוט על אנשים אחרים.
ויש אנשים שמאמינים באלוהים ויש כאלה, כמו אמא שלך, שמאמינים בכח החיים.
ושהאדם, מטבעו טוב.

ואני כבר מבינה שגם כשההסברים שלי יהיו נכונים ואמיתיים הם ישמעו מטיפים ובוגרים כל כך. 
הם ישמעו פחדניים, מסרסי אומץ ונכונות לטעום את העולם על סיכוניו וההתרגשות
שהוא מחזיק ומציע ומפתה להעניק לאדם צעיר ורעב ומלא תשוקה למה שעוד לא….
וזה בסדר שהיא תחשוב, ותגיד:
את מבוגרת, את לא מבינה. 
ואני אעשה טעויות ואטעה ואכעס. עליה ועל עצמי וההיפך.
והכל צפוי והכל יפתיע, ובכל זאת….  

אני זוכרת את אבא שלי החכם מנסה להסביר לי ללמד מנסיונו.
מנסה לעמוד ראש מול ראש מול האש האמצעית, הסוערת משלושת ילדיו. 
כמה קל לתת עצות טוטאליות, חד משמעיות של מה נכון ומה אסור.
כמה האמת האבסולוטית קלה לדיבור וקשה לישום. 
עקשנית, קשת עורף, ורוצה לנסות הכל בעצמה.  
תלמדי ממני, הוא היה אומר בשקט אבא שלי, תני לי לקצר לך תהליכים,
תלמדי מהנסיון שלי.
בום הייתי מתפוצצת עליו – 
לא רוצה ללמוד מהנסיון שלך. רוצה משלי.
רוצה לטעות לבד. ללכת בדרך שלי.
ללמוד מטעויות שלי. 
אתה זה אתה ואני זו אני.
והוא היה מחייך ושותק. מה היה בעיניו? 
זכרון אישי חזק ועצוב. הסודות שלו חזקים ואפלים משלי,
ולקח לו שנים ארוכות מאד, מדי, לחשוף אותם בפנינו.
אני חושבת שגילויים הקל עליו.
כי גם לאנשים מבוגרים, סודות הם משא כבד. לפעמים מדי.
ואני, שסוף סוף הסכמתי ללמוד מנסיונו של אבא שלי מנסה עכשיו,
ימים לפני סימן הדרך הגילי הזה, בת מצווה, לקצר לבתי את הדרך,
ואני לומדת, בדרך המתעתעת והחייכנית של הטבע את מסלולו של הבומרנג.
מחייכת לעצמי ימים ספרים לפני טכס חניכתה הגרותי, בת המצווה שלה,
ומחכה לרגע שהיא תסתובב בחזרה.
לכיוון ממנו הגיעה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טור מספר 5 – 24 – "ידיעות אחרונות"  – ינואר 2008

 

12 – מאיפה החוכמה ואיך כל השנים. . .

.

.

כיוון שאני לא משתמשת במעלית, מטעמי חרדה לא הגיונית וכו', התפרצתי ללובי בקומת האולפן ב"רשת"

בשבוע שעבר סמוקה ומתנשפת מהטיפוס במדרגות –אבל עם פטור עצמי מספורט באותו יום –

ובעוד עוזרת ההפקה מקבלת את פני בחיוך ותימהון, ראיתי פתאום את דורין.

דורין היא א. מעצבת אופנה נפלאה ב. אשה מצויינת  ג. חברה שלי.

איזו הפתעה, אני מחבקת אותה אחרי שלא ראיתי אותה כמעט שנה, באמת, לא מטאפורית,חוץ מרגע קטן

בשבוע שעבר בתוך ההתרגשות וההמולה של תצוגת האופנה העונתית שלה ומה שהיא אומרת לי עכשיו,

במסדרון ב"רשת" אחרי כל הזמן הזה זה:  – רגע…יכול להיות שזה עדיין בתיק שלי…

– מה בתיק שלך? אני שואלת, בכל זאת,עברה שנה. אולי מה שלומך או משהו דומה….

– המתנה לאיה.

– מה פתאום מתנה?

– מה זאת אומרת  – היא מחייכת את החיוך האדום שלה – הייתי בפריז בשבוע שעבר, קראתי בטור על

את מתרגשת מהבת מצווה שלה ולא יכולתי שלא…..רגע, היא ניגשת לתיק שלה, מחטטת ומוציאה

בתרועת נצחון קופסא קטנה…

–  הנה, תני לה ותגידי  שזה ממני באהבה, והיא מנשקת אותי והולכת להתראיין ולהראות את הבגדים

היפים שלה בטלוויזיה. נכנסתי לחדר האיפור, התיישבתי על הכסא ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הצמיד

הקטן עם הלב שהחזקתי ביד, על דורין שלא ראיתי, באמת כמעט שנה ועל חברות נשית.

.
איך אפשר להסביר סיסטרהוד?

היא לא חברות, ואחיוּת היא מילה מוזרה. מעבירה אחווה נשית כרעיון ואידיאל יותר מאשר את התחושה

האמיתית, הפשוטה, המחויכת של המיוחד שבחברות בין נשים. הסיסטרהוד היא מילה המנסה להעביר

ולתאר קירבה אוניברסלית, כמעט גנטית, נשית ואינטימית אבל לא בהכרח אישית ככל שזה נשמע מוזר.

עדית פאנק כתבה באחד משיריה היותר יפים, הניחי לי שמו, שורה נצחית, בעיני:

"תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי" –

שורה היכולה "לשמש" כהצהרת אהבה של גבר לאשה כמובן,אבל בעיני היא שמישה ומדוייקת  לחיים שלי,

לחברות שלי. אני משתמשת בה לא מעט כשאני מדברת על גימל, החברה הכי הכי טובה שלי, וגם על המעגל

היותר רחב של הנשים שלי, נשים המקיפות אותי בחיי, בטוב וברע.

אלה המונחות בחיים שלי באותה פשטות ושמחה ואהבה שאני מונחת בחייהן.

לחלק ביום יום, לאחרות, רק בשמחות גדולות ורגעים מלאי עצב, כמעט בלי האמצע.

לפעמים לקפה קצר, יש כאלה שהכי טוב ואינטימי עובר ביננו דווקא במילים כתובות, המאפשרות גילוי לב,

פתיחות ויושר שרק מילים כתובות יכולות לעיתים להכיל. יש חדשות יחסית.

יש את ה. שמתיידדת איתי כמעט רק כשהגוף שלנו נקרע בהליכה על שפת הים עם סודות גדולים שנעלמים

אל הגלים, ככה אנחנו מקוות, ויש את א. אנחנו מצליחות להפגש פעם בהמון זמן ממש ותמיד, תוך רגע,

הכל על השולחן ברור וחד ובלי הסתרות בכלל, ואת לביאה שהיא סוג של אחות גדולה ומעצבנת.

ואת אלה שהיו.

גם מתוך הכעס והזרות והזמן שעבר, האינטימיות לא נעלמה והדיבור זהיר- אם בכלל –  אבל העינים מדברות,

תמיד מדברות. ואת זו שכועסת ולא אמרה, ועדיין לא אומרת למה, ואת זו שאני כועסת ופגועה ממנה ולדאבוני

לא מגייסת אומץ כדי להגיד, שתדע כמה פגעה. ואת אלה שנטשו בכאב הכי גדול שלי והכאיבו הכי הרבה

בנטישה שלהן ואת ל. שאחרי שילדתי לקחה על עצמה, כי ביקשתי בגלוי ובאומץ שתהיה לי למַנְחה, ועם תינוק

קטן וילדות גדולות פינתה לי מקום בלב ובחיים וכל כך עזרה לי בחודשים הראשונים. סיסטרהוד, כבר אמרנו.

ואת הנשים האלה, שבקריסות הגדולות ובכאבים הגדולים, את, אני, תמיד מוצאת עצמך מוקפת בנשים בחייך:

אמא, אחות, דודה וחברה טובה. אין כמו חברה טובה.

תמיד מונחת לידי, תמיד בזמן, מאיפה החוכמה ואיך כל השנים את איתי, אני חוזרת על שורה כל כך  יפה.

.

יש אנשים האומרים לי שלהתייחס לחברה הכי טובה שלך כאל משהו  "מונח" – את מונחת לידי –

זו התייחסות מבטלת, לא מכובדת. אני באמת מתייחסת אליה כמובן מאליו בחיי. זה נכון.

אני באמת רואה בה דבר מצויין, ומובן מאליו וחשוב בחיי שאני אוהבת ומכבדת בדיוק כפי שאני מקווה שהיא

מרגישה בקשר אלי והימצאותי בחייה. מבחינתי, אני שמיכת הטלוויזיה הרגשית שלה. שתתעטף בי.

שמחה, בטחון, עניין ופשטות. מה עוד צריך?

היכולת להיות אני. בלי אגו, בלי צורך להעמיד פנים, כמעט כמו לדבר  עם עצמי, ממש כמעט.

לא להיות חייבת לדבר, לפטפט כל יום, לשמוח בשמחותיה, לאהוב את  ילדיה ואהוביה ומשפחתה כשלוחה

של חיי ומשפחתי שלי,  לכאוב את כאביה, אכזבותיה, נצחונותיה וכשצריך,

ת מ י ד להיות שם.. בשמחה, בפשטות. באהבה.
.
אני רואה את הבת שלי בודקת חברויות בגילה. מתרגשת מקרבה חדשה,  מתאכזבת עד עצב עמוק וגדול מכדי

להכיל ואני יודעת שצפויות לה שמחות גדולות, רגעי קירבה מענגי נפש, צחוקים, החלפות בגדים, רכילויות

על בנים, סודות ראשונים על איפה ואיך זה מרגיש, חיזוקים גדולים לאורך חייה שאת יכולה וצריכה ומסוגלת,

תחושת שיתוף והבנה יוצאת דופן עם חברותיה והרבה, הרבה מאד רגעים טובים.

אני גם יודעת, ומכירה ומצרה שאין בכוחי למנוע ממנה את ההפוך. את האכזבות הצפויות לה, וכאבי לב שיגרמו

לה ושהיא תגרום לחברותיה במזיד או שלא.

אני מאחלת לה שתמצא ותמציא לה עם השנים מעגל.

מעגל בנות, נשים שיקיפו אותה ואת עצמן במעטפת בטחון ואהבה ונשיות וכח,

מעטפת שתעניק להן את מה שהן יכולות. …

ושלא תשכח שגם אמה, סבתה ויתר הנשים במשפחתה אוהבות אותה כל כך ומחכות לה, בידיים ולב פתוח.

כזה, כמו על הצמיד החדש.
.

יום האשה מצויין בשבת הקרובה. זכרו אותו בלבכן. הוא חשוב. עדיין.

טור מספר 12 –  24 – "ידיעות אחרונות"

10 – כבר שתים עשרה שנים אני אמא…..

 

 

כבר שתים עשרה שנים שאני אמא. כמעט שתים עשרה, רק בעוד כמה ימים, היא מקפידה
להזכיר בערך כל שעה בתוספת עדכונים של מה אני הכי רוצה לבת מצווה שזה היומולדת ממש,
אבל ממש הכי חשוב.

סוף פברואר 1996. כבר עברתי את התאריך האחרון, אחרון גם על פי ספרי הריון בורמזים
עתיקים. היי….תינוקת, שבועיים וחצי  אחרי התאריך האחרון? תגידי, לא קראת ספרים?…..
נו….יש כאן אנשים עם תוכניות. לאבא שלה הייתה מיועדת פגישה שאי אפשר לדחות עם קובי,
הרייטינג ואנשי השנה ביום שלישי בערב, שידור חי. לב רן הרופא שלנו תכנן להימלט ממני סוף
סוף לחופשת סקי קצרה בשני בבוקר, כי מי חשב שאני עדיין אראה כמו לוויתן לבנבן וחייכן, כי
כמה באמת אפשר… והיא בשלה: קרוב אצל אמא, הקול של אבא ותודה רבה, תפסיקו להציק.
הבנתי שאם אני אתן לה להחליט, שני הגברים החשובים ביותר בחיי, נכון לפב' 96 לא יהיו איתי
בחדר לידה. האחד יהיה בשידור חי והשני על מדרונות מושלגים אז החלטתי להיות כן כן, הורה
אסרטיבי, הורה עם גבולות כבר מההתחלה. עכשיו וזהו. כי אני אמרתי. זה למה.
נו, בואי כבר, יש אליך געגועים.
געגוע לעתיד.
זה היה יום ארור ושחור וקשה של פיגועי טרור. קו שמונה עשרה בירושלים, צומת אשקלון.
והיום המשמח והמשמעותי ביותר בחיי. המיילדות נכנסו לחדר הלידה פעם אחר פעם בפנים
קשים ונפולים, מנסות לא להעכיר את אווירת החיים שבחדר, מנסות לדווח בלי רגש על מה קורה,
שם בחוץ. אי אפשר לפגום או לקלקל את המציאות הבועתית שבחדר לידה. היקום נעלם בזמן
ההוא, ביום ההוא. את הופכת לדי אן איי של העולם, הגרעין החיוני של היקום. את וגופך והאבולוציה.
החיים מחוץ לך ולקצב הפועם בגופך הופכים למציאות חיוורת ורחוקה, הנמצאת במרחק רב,
ואין בכוחה, אכזר ומזעזע ככל שיהיה לגעת, להשפיע על הזמן והמקום והקצב שאת, הוא והגוף
שלך חווים. כל מילה שתבחר לתאר את החדר ההוא וזמן שעבר שם לא תהיה ראויה.
חיים.
אני זוכרת שהניחו אותה עלי והיא פתחה עינים אפורות וחיפשה את הקול הזה שהיא כבר
מכירה. הבטתי לתוך עיניה וראיתי, אני נשבעת שראיתי את גרעין, תמצית נשמתה והוויתה.
היא הייתה שם, חשופה, פתוחה, ברגע נדיר בחיים שהכל פשוט נמצא שם – לפני שהחיים
מתחילים בדרכם הטובה, יותר, או פחות, ללמד אותך אותם. אותך ואת הוריך.
יש דברים שיודעים. תמיד ידעתי איזו אמא אני אהיה. את הצבע הזה של האהבה היה בי
תמיד. לא הופתעתי כשהשטפון הגיע ושטף, וגרף את כולי ברגע שהיא הרימה אלי את העינים
האלה, המבט הזה שנמצא שם עדיין, לפעמים, מוקדם מוקדם בבוקר, או ברגעים של עייפות
ועצב גדול ונפגשנו. ברגע משנה חיים ההוא, ברגע שהיא מצאה אותי, הכל היה ברור.
היא הילדה שלי. אני אמה.
התפקיד שלי הוא לשמור עליה. לפני הכל לשמור. אחר כך יגיעו האוכל, הגידול, החינוך.
את הטוב ביותר שאני מאמינה בו ומסוגלת, אני מעבירה ונותנת לה. זה תפקידי וגורלי.
ועוד לא אמרנו כלום על אהבה.
אבל החיים משתנים אמרה לי ל. בבהלה מסויימת כשנפגשנו לקפה. רוצה אבל פוחדת ל.
כמו הרבה נשים אחרות.
בטח שהחיים משתנים אמרתי לה – לגמרי משתנים, ולתמיד בובה. אל תטעי. ל ת מ י ד.
אבל לא בגלל שלא ישנים את אותה שינה נקיה וטהורה לעולם, לא בגלל הבייבי סיטר וחוסר
הספונטניות, לא בגלל הבמבה והמגבונים ומה שלא יהיה, אלה החדשים, הממלאים את
הבית במקום אלכוהול, סמים וחבר'ה, אלא בגלל שמהרגע שעשית ילד, אתה מחוייב עליו.
אחריות. לא רק על האוכל, החיסונים, המשקל שעולה או לא, בגדים וצעצועים, לא רק כדי
לתת לו מוצץ או לשבת באספות הורים ולהשתעמם. מה פתאום? אלה הדברים הקלים.
האחריות המשנה אותך ואת חייך ואת נשמתך.
האהבה והאחריות.
אחריות על החיים שהילד שלך חי ויחיה במידה מסויימת תמיד. הדברים שיחרטו או יחרצו
קווים וצלקות בנפשו המתהווה, ואופיו. על מי מנחם אותו ומלטף אותו כשהוא נופל, מי
ב א מ ת מתבונן בו כדי להבין מה מצב הרוח שלו, ואם הוא נעלב, ואיך לנחם, ולחזק בלי
להשחית, ולפנק וללמד בלי להגזים, וללמד בין טוב ורע, ומוסרי ומשחית. ועל הביטחון שהוא
רוכש, או שלא, ועל החיים שלו שהוא חי לצידך, ליד בתוך החיים שלך. אין אחרכך. אין טייק 2.
אחר כך יהיה מאוחר מדי. החיים שלכם הם עכשיו.

כשילדתי אותה לא הפסקתי להיות אני. חיי התהפכו, בטח התהפכו, ולעולם לא יחזרו למה שהיו,
וסדרי העדיפויות, כל כך אני שונאת סדרי עדיפויות, השתנו גם הם, ואני מקווה כל כך שאצליח
סוף סוף לסיים את הספר הזה,
ומקווה להתייצב ולהתחזק במקומות חלשים בחיי,
ולפגוש אהבה טובה ומרגשת שתביא טוּב ושמחה ובטחון .
ואני חיה את חיי הטובים עם וליד הילדה שלי. והצרכים שלי, והדחפים והיצרים היצירתיים,
ההשגיים כאן איתי, מתגמשים ומחפשים מינונים מדוייקים לתקופות שצריך. והצורך לבעוט,
להרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים חי וקיים ובועט לפעמים.
וגם הגעגועים, בטח.
אבל סדר העדיפויות חד משמעי וברור.
קודם כל, לפני הכל, יש לי ילדה. אני אמא שלה, וזה באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח הדבר
החשוב.הכי חשוב. לדעתי כמובן. לדעתה, מה יהיה על שולחן המתנות בבוקר של יום שני הבא,
חשוב פי כמה וכמה….

                       

 

  טור מספר 10 וצילום אחר, 24 – "ידיעות אחרונות"

9 – כאן לא צריך תירוצים וחום גבוה

.

.

2008

בשבע ועשרה בבוקר השעון מצלצל.

קמה, מזדחלת לחדר ממול. בוקר טוב…ליטוף. נשיקה. דלת נפתחת לכלבה.

עיתון בוקר. כוס מים. מכונת קפה נדלקת, יד נשלחת לדלת המקרר.

צריך להכין ארוחת בוקר, שלא נדבר על כריך ופרי ארוזים יפה לארוחת עשר,

שלא נזכיר ארוחת צהרים חמה ושהיום כבר מתחיל, ממש בעוד רגע.

נעלי בית נגררות ואני מסתובבת מחייכת לפגוש את הפנים האלה ולהגיד בוקר טוב.

ילדה בפיג'מת פלנל מביטה בי במבט אומלל במיוחד. כואב לי הגרון היא אומרת ומשתעלת.

בבית הזה לא צריך תירוצים או להתחלות כדי לקבל יום חופש.

מותר לפעמים, לכולם, להזדקק, ממש להזדקק ליום חופש מהחיים, מבית הספר, מ ה כ ל,

ופשוט להיות בבית. סתם להיות בבית. לעשות כלום.

פשוט להיות ולאגור כוחות ושקט לפני הסערה הבאה שתגיע, בטח תגיע.

והיא עומדת מולי עם עיניים שלאמא שלי יש עבורן שם מיוחד ביידיש.

משהו על עיניים עם חום.

אני מושיטה יד בתנועה מיומנת ועתיקה שאין לי מושג איך ומתי האבולוציה הנשית העבירה

לי ואיך אני יודעת לבצע אותה בכזה שקט ובטחון שאף אחד, להפתעתי, לא מגלה שבעצם

אין – לי – מושג – מה – אני – עושה, ומניחה על מצחה.

המצח שלה חמים, לא יותר.

היא אומנם משתעלת שעול טורדני ומתלוננת על כאב גרון כבר כמה ימים, אבל אני בטוחה

שאם בחוץ היה יום שמשי וחמים היא הייתה מרגישה יותר טוב ואני בטח הייתי מדרבנת

אותה בקצת יותר נחישות לקום ולהתארגן לבית ספר.

אבל בשבוע שעבר? כשכל העיתונים, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט מלאים בעוצמת הסערה,

גובה השלג ונומך הטמפרטורות, מה פתאום?

–          מיטה ופינוקים.

–          אדום לי בגרון?

–          זה נראה לי יותר ורוד כהה…

–          יש לי חום?

–          מספיק בשביל להשאר בבית ביום כזה…

–          היית פעם חולה באמת באמת אמא?

*                                   *                                *

אי שם בשנות השישים:

בלילה האחרון בבית הישן, מחר אני מתחילה כיתה אלף, בין ארגזים, כלים עטופים בעתונים,

אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות לשכנע חתול להכנס לאוטו, דווקא אז,

באנדרלמוסיה של "המעבר" הייתי חולה באמת.

באוטו, בדרך לבית חולים אמא אפילו לא ישבה ליד אבא, היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי.

הפנים שלה היו מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי,

אפילו אני לפעמים, מבינים על מה הם מדברים – בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע

ומיידלע שזה הוא ואני.

אבא ביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, אפילו בכוח ובאמת ניסיתי, אבל הן היו כבדות,

כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה או יד כבדה. אחר כך כשהגענו אמא בכתה ואבא ניסה להתווכח

בשקט, כמו שהוא תמיד, להסביר שזה לא נשמע לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת

והוזה לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר,

והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, והם מבטיחים לא להפריע וישבו לידי, בשקט. ממש בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה

בתוך הראש שלי , קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות לכבות את האור אבל לא לגמרי, שלא יהיה

חושך מוחלט. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות כי

הם חייבים להוריד לי את החום, אם לא,עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי.

ואז היא הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית,

ובתנועה מהירה וחטופה, בלי מילה, הניחה אותו עלי.

קר. נורא קר. כך עבר הלילה. שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל

לעורי. עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מאור לבן המתעקש להכנס לי לעינים ולהציק, ממש

להציק בתוך הראש. אני מתחילה, אולי, להרדם ובדיוק אז, ברגע הנעים, כשהסדין חמים

והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חם גופי

וכבמטה קסם, שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג אמריקאיים בכריסמס

ומניחה אותו עלי ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

*                                  *                                  *

2008

אני מכניסה אותה למיטה. שלי כמובן.

הכי כיף במיטה של אמא. הבית מחומם באופן כמעט  מושחת בימים האלה, רשות לראות

טלוויזיה כמעט כמה שרוצים – טוב, כמה שרוצים זה באמת יותר מדי –

היא מזמינה ממני את האוכל שהכי מתחשק לה, ומקבלת, לפעמים אפילו על מגש למיטה.

היא מסיימת סוף סוף את נשים קטנות ואפילו קוראת ספרון באנגלית, אנחנו רואות ביחד "האי"

ומחליטות שגיורא חמיצר גם גאון וגם אכזר להשאיר אותנו בכזה מתח עד יום ראשון.

היא מנצחת אותי ואני אותה במרתונים של ספיד וטאקי ודמקה סינית ועיר ארץ.

היא מנמנמת, קוראת, משתעלת, רואה טלוויזיה, מסכימה לנסות כל מיני תרופות סבתא לשיעול

וכאב גרון, אבא שלה בא ומפנק אותה, ובעיקר, היא נחה ומתפנקת. כמה מתפנקת.

הילדה שלי חולה במינון מצויין.

מספיק חולה כדי לא ללכת לבית הספר ומספיק בריאה כדי להנות מהפינוקים כמה שאפשר.

ככה צריך.

יש כל כך מעט שנים להיות ילד בחיים שלנו, וכל כך, כל כך הרבה שנים מלאות באחריות

ומטלות וסידורים ועבודה ומצפון וחובות ומה לא, שאם לא עכשיו, ולא ליד אמא שלך,

איפה תתפנקי מותק, ומתי?

.

.

.

.

.

הכי קשה זה להגיד…

ואחרכך אני הפכתי אמא ועברתי לילה בבית חולים.

8 – אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, זו עבודה.

 

 

 

 לא היו הרבה ימים בחיי הילדה שלי שגם אמא וגם אבא עבדו כל היום,

  עד אחרי שעת ארוחת הערב, אל תוך הלילה. פעמים ספורות ממש.

  בשבוע שעבר היו כמה כאלה. נסיעה-אחרי-בית-ספר-לחברה-טובה וכיופיי

  אחר הצהרים ניחמו מעט, אבל בערך בחמש, היא ביקשה הורֶה מול העיניים.

  זכותה.

 סידורי וסיועי הפקה והיא מגיעה אלי לדירה קטנה וצפופה במרכז תל אביב.

  מצלמים. זאת העבודה של אמא שלה בימים אלה.

  סדרת טלוויזיה ישנה/חדשה – "עד החתונה" שמה. היא מגיעה בשעה לחוצה של היום.

  בסוף הימים תמיד, אבל תמיד, הלחץ גובר, צריך להספיק לצלם לא מעט, החושך

  מתקרב לחלונות ובנימין הצלם מסביר שאי אפשר לשקר למצלמה.

  אור יום נעלם בחלון ושולי, ע. במאי מסבירה בדרכה שכדאי מאד שכולם יזדרזו,

  ממש יזדרזו, תודה רבה, ועודד, הבמאי, נשאר רגוע. איך?

  אני מחבקת אותה כשהיא מגיעה,

  מלטפת ומסבירה בחיבוק המהיר שלי שהכל בסדר,

  עוד מעט נהיה בבית שלנו, יהיה חמים ונעים והחיים יחזרו לרגיל.

  אני מכירה לה אחת שתיים שלוש, מפיקה, מלבישה, ע. הפקה – 

  הם ידאגו לך מותק – ומזדרזת, מחליפה בגדים.

  בהרף בגד, שער לא עשוי ומשקפיים הופכת לדידי, אשה שאני אולי לא מעריכה,

  אבל מחבבת, הבת שלי לעומת זאת, ממש לא. אמא לובשת בגדים מיושנים 

  ומשננת בקול רם טכסטים מוזרים ולא נחמדים.

  לא תודה.

  אחר כך אנחנו עולות לדירה שבה מצלמים, היא מתיישבת בצד ומתכוננת

  להיות ממש בשקט. היא יודעת. מכירה כמעט מתַמיד. אני מציצה בה,

  היא מתבוננת בסקרנות. מעניין אותה המקצוע הזה, יותר מדי מעניין אותה.

  הגנטיקה, מסתבר, חזקה מרצונות אימהיים :)  –

  אני רואה עינים חומות מביטות ברצינות, מנסות להבין.

  חזרת טכסט. חזרת טכסט עם מצלמה.

  אנחנו מצלמים סצנה קשה בין בני זוג, המילה פרידה מוזכרת בה

  ואני לא מצליחה לשכוח שהיא שם.

  מתלבטת רגע ומחליטה.

  אני מסבירה לה, מה שנכון, שקשה לי להתרכז ובעיקר קשה לי להתנהג, אפילו שזה

  משחק, לא באמת, ולא החיים האמיתיים, באופן כל כך לא יפה כשהיא לידי –

  ואני לא אומרת לה שקשות לי במיוחד סצנות זוגיות רעות מולה –

  לא כי ככה זה היה, מה פתאם,

  אלא כדי שלא תחשוב, אפילו לרגע, שככה זה היה – 

  ובבקשה שתרד למטה רק לכמה דקות.

  היא מתוקה הילדה שלי.

  היא מבינה, באמת מבינה – אין לי מושג איך –

  מחייכת אלי ונעלמת.

  א ק ש ן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודה של אבא שלי הייתה ברורה יותר כשהייתי קטנה.
 דווקא כשגדלתי מעט ו
הוא כבר עבד במשרדים של הקואופרטיב הזה, היא הפכה

 לערטילאית משהו, לא ממש מובנת.מה הוא עושה ליד השולחן הזה?

 זה בכלל לא נראה כמו עבודה.

 מה הילדים שלנו מבינים מהמילה עבודה?

 כמה לא ממשית היא בימים האלה, במקצועות האלה.

 לא מורגשת בחייהם באופן ממשי ומדוייק. אין לה מיקום פיזי. בטח לא קבוע.

 כשאת מדמיינת את אמא/אבא בעבודה, מה את מדמיינת?

 יש לך מקום ויזואלי למקם אותם בו?

 או עשיה שאפשר לחקות?

 לשחק בנדמה לי שאת גם.

 לפעמים, לא תכופות, אני עובדת קשה, ימים ארוכים ורצופים,

 ולפעמים לא חשוב מתי את מתבוננת, אמא שלך בבית, זמינה לך, ופנויה.

 אני מסבירה שגם כשאני יושבת ליד המחשב וכותבת זו עבודה,

 ולפעמים, מי היה מאמין, אפילו קשה.

 כן מתוקה, נכון שאני לא קמה בשש ויוצאת מהבית לבושה ומאורגנת,

 ולפעמים כשאני לוקחת אותך לבית הספר אני נישארת בבגדי בית / מיטה שלי

 וחוזרת הבייתה, ישר למחשב ולקפה, ואני אומרת שבעוד הרבה זמן, ממש הרבה

 יהיה מזה, אולי, ספר או סרט או אלבום צילומים.

 ונכון, בעצם הכי נכון, שהאנשים שבונים כאן לידינו בית עובדים יותר קשה, הרבה

 יותר קשה ומרוויחים פחות כסף,

 וגם המורה שלך עובדת בלהיות מורה,

 ויש הרבה מקצועות שהם עבודה שלפעמים, וסליחה שאני אומרת,

 קצת קשה להבין מהי בדיוק כשילדים –

 אבל אלה ההורים שלך ואלה העבודות המוזרות שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אצל סבא שלה,

בשנים שהעבודה שלו הייתה אוטובוס, תיק חום ושעון מעורר, הדברים היו ברורים. 

את השעון הוא הניח בפינת החדר, רחוק מהמיטה כדי שלא יתעורר, יושיט יד,

יכה בשעון מתוך עייפות וימשיך לישון. ארבע בבוקר, חושך מוחלט בחוץ ואבא שלי

קם למשמרת והפועלים ויתר אנשי העמל והצוארון הכחול יכולים לסמוך עליו ועל

הקואופרטיב שיביאו אותם בשלום לעבודה.

הקומקום שורק,

הרעשים מוכרים גם בתוך החלומות,

והדלת נטרקת בשקט.

מהחלון רואים את אבא מתרחק.

סיגריה בידו השמאלית,

ובימנית תיק עור חום.

כשאני נוסעת באוטובוס, בעיקר של אבא, אני רואה ילדים, אפילו כאלה מהשכונה,

שאני מכירה, שאיזה כיף להם, הם משלמים ומקבלים כרטיס עם הגורל הפרטי שלהם

מודפס עליו. על הכרטיסים יש  מספרים שאם מחברים אותם אפשר לדעת איזה גורל

יהיה לך. אהבה, שנאה, קנאה או  ידידות.

לי יהיה גורל משומש כי אני לא משלמת באוטובוס,

ואבא לא מרשה ממש בשום פנים ואופן לקרוע כרטיס מהפנקס. כרטיס הוא קבלה,

בעצם כסף, וכסף זה לא משחק, וחוץ מזה, את הגורל שלך את יוצרת בעצמך,

לעצמך, בעבודה קשה ואחריות ולא בשום משחק כרטיסים.

העיניים שלי משוטטות על רצפת האוטובוס.

תמיד יש מישהו שזרק את גורלו וירד.

מתכופפת במהירות, שולחת בחטף יד ימין ומחשבת את גורלי.

אם התוצאה היא שנאה, הגורל הרע ביותר, צריך מיד לחבר שוב את הספרות.

יש אפשרות שהייתה שגיאה בחבור,

כמו שקורה כשמכינים שיעורי בית מהשרוול,

בלי להתרכז,

עם מצעד הפזמונים ברקע.

איך אפשר ללמוד, ככה, ברעש הזה,

אמא לא מבינה.

אני עוצמת עינים ומזכירה לאלוהים, שיש לו יכולת לשנות גורלות.

אני נודרת לו נדרים ומבטיחה לקיים אם הוא יוכיח לי,רק פעם אחת, שהוא באמת קיים,

ובבקשה, רק הפעם שישנה את הגורל שלי לטוב, ומחברת את הספרות על כרטיס

הנסיעה המשומש שמצאתי בעבודה של אבא שלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראפ צועקת שולי וכולם ממהרים אל בגדיהם האמיתיים ואישיותם המקורית,

כאילו עוד רגע נוסף בזו המומצאת, המתוסרטת והדרך חזרה תהיה קשה יותר,

גם אני. הילדה שלי כבר עייפה ממש. אנחנו מתכנסות אל המונית, היא מניחה

עלי ראש ומנמנמת. הגשם מרטיב את החלון בכזה דיוק ויופי, כאילו מַחלקת   

אַרְט זילגה עליו מים, נהג המונית שומע שופן – כן כן – ושואל אם איכפת לי.

אם

אלה

לא

היו

החיים 

האמיתיים

שלי

באותו

רגע,

הייתי

יכולה

לחשוב

שאנחנו

בסרט.

 

 

 

ותשובה לכל הכותבים ומתעניינים לאן נעלמתי: כן, הטור זה בעיתון שינה משהו בכתיבה שלי

בבלוג. אני מוצאת את עצמי "מתקמצנת"' משהו. כותבת פוסט ומבינה שהוא יכול להיות טכסט

טוב לעיתון ומיד עוצרת את הפרסום כאן, מצלמת צילום ומחכה לשבוע הבא.

פחדנית. מפחדת שיגמרו לי המילים כמו שכבר אמרתי פעם באיזו פרסומת, לך דע :)

אני משערת ומקווה שזה שלב ביניים. שאני מסתגלת לכורח לכתוב פעם בשבוע, ועוד מעט,

תכף, כי אני מתגעגעת, אני אפנים את העובדה שאפשר גם וגם –

והכל יחזור לקצב, ולמידות הנכונות.

 

בינתיים זה הטור של היום במהדורה מורחבת, מאד מורחבת + כל הצילומים.

 

זה כמעט תמיד מתחיל באחד. על אוספים

.

.

את יודעת מה אני מחפשת לך?
סווטשירט אפור כמו שאני רוצה?
לאאא
פוסטר חתום של זאק אפרון?
תזהרי ממני….
אז תגידי….
אני מחפשת לך פיית עשרֶה.
א מ א… אני לא אוספת יותר פַיוֹת.
– מה זאת אומרת?
זאת אומרת שפֵיוֹת זה לילדות בנות ארבע.

*                                                     *                                                         *

זה לילדות קטנות, זה ילדותי היא אומרת לי ואני נשארת בלי מילים.
כשהתקרב יום ההולדת הראשון שלה רציתי לתת לה –
אפילו שלא תבין  -מעבר לדובי או בובה או מה שזה לא היה.
מעבר ליומולדת הקטן, המשפחתי, עם סבאים וסבתות וסבתא רבא ואפילו עוגת יומולדת שוקולד שניסיתי לראשונה
בחיילאפות.הסרט ההוא?
גם יפה גם אופה? זה לא באמת,

זה לא באמת עזר בנסיון הראשון שלי. העוגה היתה טעימה אך עקומה, או להיפך.
וצעדים ראשונים של ממש היא צעדה בחיוך ישר לזרועותיו של אבא שלי הנרגש עד דמעות,
אבל מעבר לכל המהומה והשמחה של יומולדת, איה בת שנה, רציתי לתת לה מתנה משמעותית.
מתנה לתמיד והחלטתי להתחיל לה אוסף.
אני אוהבת אוספים.
יש במלאכת האיסוף הרבה רגעים טובים, תחושות מספקות, סיפורים לספר, זכרונות, ואפילו משהו "חינוכי" –
לא שזו הסיבה כמובן, אבל בדיעבד יש עוד רווח צדדי –
דחיית סיפוקים, התמדה, משא ומתן, חיפוש, נבירה ושמחה יוצאת דופן בעומקה כשמשיגים משהו נדיר.
קלף כדורגל, בול, מלחיה נדירה או היפופוטם מסינגפור – כן, הכרתי אספן היפופוטמים :)

.
חשבתי מה יכול להיות אוסף מקסים ומשעשע שיהיה מושך ומתאים

גם לקטנה שהייתה אז, גם לילדה שתגדל להיות וגם, אם נכתוב תסריט אופטימי

ממש, לאשה שתהיה.

פילים?

ג'ירפות, החיה האהובה על אביה?

צבים? מפיות? בולים? גפרורים? היפופוטמים?

בובות עמים?

יש עוד בכלל כאלה? בובות כאלה שהיו מביאים מטיולים בחו'ל?

חייל סקוטי בחצאית משובצת עומד בויטרינה ליד נערה הולנדית בצמות זקורות

וכפכפים ולידם מחייך שרוליק בכובע טמבל וגבר עם שפם שחור וסומבררו זעוף לידם?

בולים?

אולי בולים?

אוסף בולים הוא לא דבר שהולך ונעלם מהעולם?

חשבתי אז שעד שהיא תגיע לגיל שבו תוכל לקחת חלק ממשי באיסוף,

האאוט לוק, והג'ימייל יעלימו את איסוף הבולים מהעולם –

.

אני זוכרת את המכתבים שהגיעו מסבתא שנסעה לאמריקה כשהייתי בת ארבע וחזרה רק כשהייתי בת חמש עשרה.

מכתבים במעטפות כחולות, מלבניות, עם בולים לפעמים מודפסים ולפעמים אמיתיים, וגם דודים שלחו מעטפות

עם כתב יד מוזר ובולים מרגשים. העולם נגע בי כשהגיע דואר מרחוק.

אן שרלי התקרבה אלי. איפה זה קנדה אמא?

גלויות ומכתבים מביאים מסתורין וקסם אל הבית הקטן ברמת החייל, דודה שנסעה לפריז וזכרה לשלוח לי, כן,

לי במיוחד גלויה –

מה עברה הגלויה עד שהגיעה אלי?

מי החזיק אותה בידיו?

הילדה שנשארה לבד בפריז והתחילה לעבוד בשוק הציפורים –

יש מהדורה מחודשת בחנויות –

אולי היא אמיתית, אולי הגלויה התגלגלה בדרך מסתורית אליה.

הכתם בפינה הימנית של הגלויה ממלא אותי אפשרויות.

והאלבום היה בחדר של אח שלי. על אחד ממדפי הספריה. ממתין.

שורות שקופות וריקות, מחכות לסימני דרך מצולמים או מצויירים שיובילו דמיון וסיפורים של ילדה בלונדינית שמאמינה

במה שכתוב בספרים ומחכה, כל כך מחכה.

לי אין סבלנות,אבל אבא מחכה איתי בסבלנות עד שהמים בקומקום ירתחו.

הוא מרים את הפיה ומשגיח עלי שאחזיק את המעטפה מספיק קרוב כדי שהאדים החמים ימיסו את הדבק של הבול,

ורחוק כדי לא להכוות. אחרי זמן אני מחזיקה את המעטפה בידי ובין אגודל לאצבע המורה אני מנסה להזיז את הבול.

בתחושה חלקלקה ודביקה הבול מחליק מעבר לגבולות הגלויה ואני אוחזת בו.

הוא דביק ורטוב מאדים. אבא מראה לי איך לשטוף אותו מתחת לזרם מים ולהניח ליבוש על מגבת ורק בבוקר אפשר

להחליט לאיזו מדינה שייך הבול ואולי בכל זאת למיין אותם על פי נושאים.

יש חיות, אפילו קנגורו על בול מאוסטרליה, ופרחים, והרבה אנשים מצויירים בארשת חגיגית על הבולים שלהם.

הבול הגלי מעט מונח בזהירות במקומו החדש ולא סופי, נראה, תמיד אפשר לעשות סדר מחדש,

רצועת הצלופן מחזיקה אותו במקומו,

האלבום נסגר וספר, כבד, מונח עליו כדי לישר את הבול החדש.

שורות שורות, בולים חובקי עולם סגורים בתוך אלבום הבולים הירוק שלי –

אולי הגיע הזמן לגשת כבר לדיזנגוף סנטר שיציצו עליהם, אני אומרת לעצמי כל כמה חודשים, וחוץ מזה,

יש שם גם חנות פיות מקסימה.

.

התלבטתי בין שני רעיונות, אז התחלתי את שניהם מתוך מחשבה שהחיים יחליטו.

קניתי לה פיה וקניתי לה כדור שלג עם שני גמדים בתוכו…והחיים החליטו,

אוסף הפיות הפך האוסף שלה –

הוא הפך לאוסף גדול במיוחד עם הרבה פיות שהפכו לסימני דרך אישיים –

עם הרבה שיטוטים למצוא פיה שתתאים למה שרוצים או מרגישים באותו יום, היא למדה למיין על פי צורה,

ולפעמים על פי האופי ויש גם אפשרות לסדר על המדף לפי הגודל או הגובה.

היא יודעת עד היום, גם אם תכחיש מאין הגיעה כל אחת, מי נתן לה ולמה. לחלקן הקטן יש שמות,

יש כמה ישנות ממש, חלק הגיעו ארוזות בזהירות במטוסים מארצות רחוקות,

יש לה פיה אחת אישית שעדיין לא הגיע הזמן לספר את סיפרה, אני במסע שיכנועים לאפשר לי לכתוב את ספור

האהבה של הילדה שלי ופי, הפיה שלה, עדיין אין אישור.

על המדפים אני מזהה את פיית האומץ שהגיעה אל מי שהצליח/ה להפסיק למצוץ אגודל…

את פיית הבריאות שבמפתיע הגיעה לבית החולים לפני ניתוח…

ופיית החלומות הטובים בתקופות של חלומות כהים ולילות לבנים…

והייתה פייה שאהבה לאסוף דמעות בתקופה של דמעות…ופית יום רביעי הגיעה….סתם כי היה יום רביעי.

היום כמעט אחת עשרה שנים אחרי,

עם השתתפות בפסטיבל האוספים של מוזיאון הילדים בחולון –

יש לה אוסף מרשים של כמעט מאתיים פיות.

יפייפיות, מצחיקות, עתיקות, ממדינות שונות, רובן בהירות, נדירות, פושטיות ומה לא, שהעניקו לה, ולי,

הרבה רגעים ושעות.

ועכשיו, הרגע ההוא, שידעתי שיגיע, הגיע.

.

הפיות שלה הפכו לדבר ילדותי,

והמדפים הצרים בחדרה עומדים צפופי פיות ואבק –כי אבק היא המטלה הכי אכזרית במלאכת האיסוף, כל איסוף –

ואני צריכה להחליט מה לעשות איתן.

אוהבת טכסים וסמלים שכמותי, מתלבטת איך ומה לעשות.

אני חושבת שהתסריט שבו אני מוצאת בכל זאת את זו האחרונה לסיבוב הזה, את פיית ההתבגרות, פיית העשרֶה –

איפה, איפה אני אמצא אותה, את זו המדוייקת.

ואחר כך, בחיוך –

אמיתי וגדול וקצת מגחך על עצמי, אבל נהנה, אני אורזת אותן,

את כולן ומניחה בקופסאות איקאה כסופות או משהו ו מ א ח ס נ ת.

ממש מאחסנת. להמון זמן מאחסנת. ל….עשרים שנה, הוא תסריט שנוח לי איתו.

לב ומחשבה.

.

אני לא זורקת אותן. לא יעזור לה.

לא מעבירה. לא תורמת. לא כלום.

הן מיועדות רק, אך ורק, כן כן לנכדות שלי. וזהו.

אני אשמור אותן עשרות שנים אם צריך, עד שיגיע זמנן.

פיות וינטאג' הן יהיו. הכי וינטאג'.

אלא אם, בגיל שש עשרה, מתיקותן והזכרונות שרובן מכילות ינצחו והיא תרצה אותן לעצמה שוב.

ואם לא, לא.

.

ובעוד שנים, הרבה שנים, אני רואה את עצמי, מוציאה אותן, בזהירות, אחת אחת מאריזתן,

חושפת את הוד קיטשיותן, עומק הזכרונות שהן עשויות מהם,

לעינים פעורות לרווחה מההוד וההדר שיגיחו מקופסאות מאובקות

מחייכת ומסבירה שנכון, אוסף מתחילים מאחד.

בול אחד. צפרדע אחת. חייל בדיל אחד.

מתחילים באחד, בצעד הראשון.

אחר כך…כבר הולכים ואוספים, הולכים ומלקטים.

אבל במקרה הזה, את האוסף פיות הזה, האוסף של אמא מפעם,

מתחילים מ……מאתיים.

.

7 – ברגע שהייתי לגמרי אני הטלפון צלצל

.

.

ינואר 2008

כשהבנתי שאין ברירה.

היא יוצאת לטיול הזה עם צופי ים, גל קור או לא גל קור.

הוא תוכנן לפני כחודש, ואף אחד לא מתכוון לבטל אותו כי לאמא שלה קר תמיד –

גם באוגוסט –

מה פתאום טיול צופים באמצע החורף?

ה ל ו…אף אחד לא קורא עיתונים? אינטרנט? מקשיב לחזאי בטלוויזיה?

כשהבנתי שכנראה באמת אין ברירה התחלתי במשימת:

הכיני את בתך לטיול במדבר בחודש ינואר באמצע גל כפור, ולא, אני לא מגזימה,

אפילו החזאים אומרים.

תחקיר עומק הניב תוצאות ותובנות:

שק שינה. שמיכת פליז בתוך השק שינה. פנס. שקיות חימום. כאלה שמחממים בין כפות הידיים

ומחזיקות חום לעשר שעות, ארבעה זוגות גרביים, מכנסי פוטר, חולצה עם שרוול קצר, ארוך,

כפפות מהסקי של שנה שעברה, כובע צמר, עוד אחד ליתר בטחון, בחיי. מגבת ידיים, טשיו,

נייר טואלט, תרמיל גב לטיול עצמו –

מחממי אוזניים בצורת לב ורוד – צריך לראות כדי להבין כמה טיפשי אפשר להראות –

שלושה ליטר מים – איך היא תסחוב אותם – ספגטי בולונז לחמישה עשר ילדים ונוער,

ממתקים, עוד קצת, עוד קצת ליתר בטחון, מברשת שינים, משחה, מברשת שיער, גומיות,

מגן שמש – אמא לא צריך. גטקס וחולצה טרמית נמצאו ברגע האחרון בעמקי ארון.

מזרון יוגה הצטרף לשק שינה כדי לבודד אותו מהרצפה ורק עוד גופית פלנל אחת ליתר בטחון,

וצעיף היא לא מוכנה לקחת לא חשוב מה אני אומרת.

יום שישי, שלוש וחצי אחר הצהרים. סמוקת לחיים, בורקת עיניים,

אמא לכי היא אמרה לי לראשונה בחיי, בחייה. לכי כבר. הלכתי, נו מה.

במכונית בדרך הבייתה התחושה מוזרה.

אני רגילה לשבתות בלעדיה פה ושם, גם לשני וחמישי,

אבל הידיעה שהיא באוטובוס, בדרכה למדבר וללילה קפוא באמת ולא ספונה אצל אביה,

שינתה את המערך הפנימי שלי. הוא היה דרוך יותר מהרגיל.

חסר שקט ומלא אנרגיות.

אני פותחת את השער, קר. באמת קר. גוערת כרגיל בכלבה, כמה צריך לחכות לך תמיד.

הבלונדינית מיללת ודורשת את שלה. אני מביטה בחצר העייפה שלי. החורף לא מייטיב איתה.

סימנים ראשונים וירוקים לפקעות שזרקתי בה בשנה שעברה,

אולי רקפות, נוריות. גם נרקיסים מופיעים כאן לפעמים בחורפים, מי זוכר.

אני קופצת ח'ת שניים ח'ת על הקלאס שציירתי על השביל לפני הרבה שנים,

כשחידשתי את הבית ואת החיים, ונכנסת הבייתה.

הידיים שלי שוב מבצעות טכס עתיק מכל הנשים שאנחנו מאמינות שהפכנו להיות ואוספות

בלי משים חפצים מפוזרים בכל מקום. גם שלי. בטח גם שלי.

אני ניכנסת לחדרה, מביטה סביב ומזהה את הבת שלי.

את הערבוביה המסויימת שלה, את הריח ספוג באוויר –

אני נושמת, נפתחת לקראת הריח שלה,

מוכר וזר,

שלי וממש לא,

שיכנס עמוק ויספג בתוכי.

קראתי פעם על ניסוי שעשו עם אמהות שרק ילדו.

הן החזיקו/ חיבקו את התינוק שלהן עשר דקות ואז לקחו אותו לחדר תינוקות.

לאחר כמה שעות נתנו להן לזהות את תינוקן רק, רק על פי הריח, בעינים עצומות.

כמעט תשעים אחוזים זיהו נכון. עשר דקות.

אני נושמת רחב ומרימה מהשטיח את "נשים קטנות" חלק ב' – מתי היא כבר תסכים לקרוא את

"אבא ארך רגליים". זאק אפרון מביט בי במבט כחול מתוך הפוסטרים התלויים, הפתקאות,

גומיות שיער, מגירת סודות נעולה, סוויטשירט הלבבות האדומים, כריות ורודות, אוזניות אדומות

ותופים שחורים התופשים חצי חדר. כן מלמלתי לעצמי והתיישבתי בפישוק על הכסא הנמוך מדי.

חצי שעה מאוחר יותר, שטופת זיעה, אחרי שתופפתי את ברוס – לפחות בכוונות שלי – למוות

וגם סתם הרבצתי לתופים שלה הבנתי שזה לא באמת עוזר. רק כאילו.

חוסר שקט ובחלון חדרה, החושך מלשין לי כמה קר בערד.

אני מכבה את החימום הלא נחוץ הלילה בחדרה.

שריקת האס אם אס מריצה אותי למטבח. אולי דיווח מאנטארטיקה שבדרום המדינה.

יש גברים היודעים את המינון המדוייק בין להיות מקסים ומעוניין לבין להיות דביק ומעוניין.

עניתי למקסים ומדוייק שלמרות שאכן שישי שבת פנוי, אני לא פנויה, קר לי מדי.

כבר כמעט שמונה.

הבולונז שלי, מעשר מזה שהכנתי לכנופיה הקופאת ודאי מקור אכן טעים ומצדיק את המוניטין

שלו וגם היין. אני לוקחת ביד את ה –Canon 20 D המדהימה המתארחת אצלי כבר

חודשיים ובהזדמנות אני ארחיב את הדיבור עליה –

ומתחילה לצלם את מה שאני מתכננת ורוצה לצלם חודשים.

אי אפשר להסביר את העונג הזה.

ואז, טלפון, שניים, לא מהיעד הרצוי, מפסיקים רצף מטורף של צילומים.

ואני מצליחה לעמוד במשימה.

אני מצליחה להשאר האמא הקולית שאני מאמינה לפעמים שאני, ולא מצלצלת אליה.

וחוץ מזה, קורה דבר. אני מצלמת והזמן עובר מהר כל כך ובכזה עונג מרוכז של פריימים

שאני לא זוכרת שקר לי,

או לה.

ואז, כמו בתסריט מהודק ממש, אולי מהודק מדי,

ברגע שהייתי אני,

דווקא אז, צלצל הטלפון:

–          א י מ י

–          הֵיי מותק , מה שלומך?

–          נהדר…

–          קר  לך?

–          כן , אבל לא נורא ו א מ א?

–          כן אהובה שלי?

–          אל תדאגי, יותר כיף מקר.

–          לא דואגת, אוהבת.


.

כשהטור שלי התחיל את דרכו ב"24" – ידיעות אחרונות – רענן שקד ואני החלטנו לא להעלות אותו לכאן.

בלוג זה בלוג, ועיתון זה עיתון ואין מערבבים שמחה בשמחה וכו'.

אחרכך הבנתי, גם דרככם, שכמעט אף אחד באינטרנט הזה ו/או בבלוגים לא קורא עיתונים.

והבנתי גם שאני רוצה שתקראו את המילים המודפסות שלי ושאם אני לא אביא את ההר למוחמד….

.

.

%d בלוגרים אהבו את זה: