האור הלבן

.

זמן הזאתי

כמעט חצות. אמצע הלילה, היא כבר הצליחה להרדם הילדה שלי, אחרי שהתעוררה כלכך יפה מההרדמה,

ראתה את בובת הפרווה החדשה שביקשה שתהיה שם, דובי פרוותי עם אף ורדרד שקניתי כבר לפני

עשרה ימים והחבאתי, וחייכה, ילדה מתעוררת מנרקוזה בחיוך, אמרה האחות שתפקידה לשמור עליהם

כשהם מתעוררים חשופים, עירומים מכל שביב הכרה ומודעות ולהחזיר אותם לכאן בעדינות – ככה עוד

לא ראיתי – והרגשתי גאווה מטומטמת ממש – במה יש להתגאות  טמבלית – אז הילדה שלך התעוררה

מהרדמה בלי בכי ובחילה והקאות, ביג פ—קינג הישג…..

אפשר לחשוב…..

הילדה שהתעוררה לידה בכתה בעברית וערבית מתערבבות ובעיקר צעקה כל הזמן: זה לא פיר, זה לא

פיר…ואביה חסר אונים כמו שרק הורה יכול להיות מול ילד כואב ומילל חייך אלינו חיוך חצי מתנצל על

המהומה וחצי חסר אונים ואמר: וואלה, היא צודקת, זה באמת לא פיר.

אחר כך בלילה, כשהיא כבר הצליחה להרדם. על הגב, עם הדובי החדש אין-לי-כח-למצוא-לו-שם-

עכשיו-אמא-נחכה-שנהיה-בבית חבוק בידה השמאלית, עיניה עצומות, תום ילדותה, פגיעותה ומתיקותה

משורטטים על פניה בבהירות והיא נושמת ושלווה יחסית, רק אז הצלחתי גם אני, בודדה ככל שהרגשתי,

להמתח משהו על הכורסת הורים ההופכת למזרן ארוך משונה ונוקשה. שתי מגבות עטופות לכדי כרית

חסרת יכולת נחמה, כמה סודוקו קשים במיוחד ואיי טאצ' עם מוסיקה ובלי ווי פיי הצליחו להעביר זמן עד

שאי אפשר היה יותר. אפילו המחשבות לא הצליחו להשאיר אותי ערה, ועצמתי עינים.

היכולת להצליח להרדם בתנאי שדה דחוסים ותנאים רגשיים דחוסים אף יותרהיא אחת המתנות הטובות

והנדיבות שהטבע האנושי מעניק לברואיו.

הצלחתי לעצום עיניים ולא לחשוב על כלום חוץ מאוזן כרויה לילדה הזו ופשוט לנוח, לנסות לנוח,

ואז, אז בדיוק נפתחה פתאום הדלת. האור הלבן מהמסדרון חדר בחדות, כמעט באלימות אל החדר

הקטן, הקוסמוס הפרטי שנבנה בשעות בודדות בסוף המסדרון שקבלנו לעצמנו, אור שהבזיק אל תוך

עיני והקיום שלי, וברגע, בהרף עין, הייתי במקום אחר.

הזמן שהיה שלי

בלילה האחרון של החופש בגדול, בין הגן לכיתה אלף-סוף-סוף, בלילה האחרון בבית הישן, בין עשרות

ארגזים, כלים עטופים בנייר עתון, אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע

חתול גדול וידידותי, טרזן, להכנס לאוטו של אבא ולהשאר שם עד הבוקר כדי  שלא נשכח אותו

באנדרלמוסיה של "המעבר". אז, בדיוק אז, הגיעה טמפרטורת הגוף שלי לארבעים ואחת נקודה שבע.

מעלות. צלסיוס.

בית חולים ה"שרון" היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי לשמור עליהם ואולי להעביר את הבית

בבוקר, כי מי יודע איך יגמר הלילה, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. זה לא קורה כמעט אף פעם שרק

אני איתם. האוטו של אבא שחור. הדלתות שלו נפתחות הפוך ממכוניות רגילות, ההגה עשוי עץ ואמא

אמרה שהיא לא מבינה בשום פנים ואופן איך הוא מוכן לגעת במשהו שבא מהמדינה של הנאצים האלה,

ואם זה היה תלוי בה והיה לה כוח לויכוחים האלה.

בלילה ההוא אמא לא ישבה במושב ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור וחיבקה אותי. הפנים שלה היו

מודאגים והם דברו יידיש שזה סימן לדברים סודיים וחמורים, למרות שאחי, אפילו אני לפעמים, מבינים

על מה הם מדברים, בלי להבין ממש את המילים, חוץ מאינגלע ומיידלע שזה הוא ואני.

לא כל כך זוכרת את הדרך לבית חולים או מה היה שם בהתחלה. במעלית אבא כבר לקח אותי על הידיים

למרות שהוא אומר שאני ממש כבדה ומבוגרת מדי בשביל הפינוקים האלה, וביקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, אפילו בכוח, וללחוץ על הספרה שלוש בלוח הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה

כמעט, אז זה לא בעיה בכלל, וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את אבא שאם הוא מבקש ממני להשאיר את

העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, למרות שהן כבדות, כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה.

אחר כך אמא בכתה, ואבא ניסה להתווכח בקולו השקט, כרגיל, ולהסביר לאחות ולרופא שזה לא נשמע

לו הגיוני להשאיר ילדה בת שש וחצי, קודחת לבד בלילה בבית חולים. ומה אם אני אתעורר והם לא יהיו

שם, לידי, ובסדר, רק אחד מהם ישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, ויש שעות בקור מסודרות,

והם מבטיחים לא להפריע וגם אם יעשו לי דברים שיראו להם איומים ומפחידים הם ישבו בצד, בשקט.

רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להשאר עם הילדה.

האחות אמרה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם רשאים לחזור. שבע בבוקר בכתה אמי.

שש שעות. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות.

ולא הרשו להם. לאורך הפרוזדור הארוך, החשוך והאפור, אחרי שנישקו אותי חזק חזק, בקשו ממני להיות

ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת

להשבע שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי, שניהם.

ראיתי איך הם נעלמים.

היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור, הכאיב כמו היה בתוך הראש, קרוב לאישונים.

ביקשתי מהאחות שהתגלתה מאוחר יותר כאחות גאולה, לכבות את האור או בבקשה להעביר אותי

למקום עם חושך. קצת חושך. לא חשוך לגמרי. אני מפחדת מהחושך. לפעמים אני עושה עם אח שלי

ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה.

גאולה בבגדים הלבנים אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ושאני

חייבת להיות ילדה טובה ושהם ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על

הראש שלי.

אני שונאת, ממש שונאת, אפילו שזה לא יפה לשנוא, שאומרים לי להיות ילדה טובה. שונאת.

והיא הגיעה עם גיגית גדולה ואמרה לי להוריד את הפיג'מה וטבלה סדין גדול בגיגית. בתנועה מהירה

וחטופה, בלי מילה הניחה אותו עלי. קר. נורא קר. כואב מרוב שקר ואני רוצה את אמא. כל הלילה.

שוכבת מכורבלת, מצונפת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להזדחל לעורי. עוצמת עיניים, מנסה

להתעלם מהלבן הבוהק המתעקש להציק לי לא חשוב כמה אני עוצמת חזק חזק, חודר את החושך.

דוקרני ולא מרפה. משהו מתחיל להרגע מעט, ממש מעט, ממש לאט לאט….אבל אז, בדיוק אז,

כשמתחיל להיות קצת יותר נעים, כשהסדין חמים בדיוק כמוני, נקודת שיוויון בין הסדין והעור שלי,

כשהרטיבות מרגיעה מופיעה האחות גאולה, מורידה בחדות את הסדין שהספיק לספוג את להט החום

ממני וכבמטה קסם שולה מהגיגית הקפואה, סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ובחטף, פורשת אותו עלי.

ללא מילה. מכף רגל עד ראש. לא מוותרת על אינץ'.

איפה הם הגיבורים כשצריך לוותר על אינצ'ים חשובים מגוף ילדה קודח בסדין.

האחות שפתחה את הדלת בחדר הקטן בסוף המסדרון באמצע הלילה חייכה אלי ואמרה:

אני רק מודדת לה חום, באמת. בבוקר הכל יהיה בסדר. חייכתי אליה, אמרתי תודה רבה ונרדמתי.

בבוקר הכל באמת היה בסדר.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 באפריל 2009 at 23:06

    – סבא וסבתא לא נשארו איתך?
    – אסור היה
    – אבל היית ילדה..
    – נכון אבל היו חוקים אחרים
    – פפ…לי יותר שווה..
    – אני בטוחה..
    – גם טלוויזיה לידי וגם אמא שלי לידי…פפ…יותר שווה

    אהבתי

  • רוני  On 2 באפריל 2009 at 23:22

    זה סיפור כל כך עצוב. את זוכרת את זה עצוב? בודד? כי זה כתוב נקי נקי נקי.
    *
    דודה איה תמיד נשארה איתי בלילות. שמונה ניתוחים, ובכל פעם היא היתה שם, ואני הייתי חבושת עיניים ומבולבלת ועוד לפני שהגיתי אנחה היא כבר אחזה בידי.
    אויש כמה שאני אוהבת את האשה הזו.
    *
    את לא ענית לי למייל ונשמתי פרחה מדאגה.

    אהבתי

  • אורזת  On 2 באפריל 2009 at 23:38

    שמעת את הלב שלי מתכווצ'ץ' כשקראתי אותך? אאוץ'. כמה פרטי פרטים את זוכרת מאז, וכמה עמוק נחרתה החויה אם כך.

    אנחת צער על האז. אנחת רווחה על ה"הכל בסדר" של עכשיו.

    אהבתי

  • אורח מבית  On 2 באפריל 2009 at 23:53

    והזכרון שלך הורס בעיצבונו.

    אהבתי

  • מיכל  On 3 באפריל 2009 at 00:56

    עשית תיקון לחוויה ההיא, מבלי להתכוון, והוא בוודאי לא היחיד..
    ואם את כותבת אז הכל טוב נכון?

    אהבתי

  • ענת  On 3 באפריל 2009 at 07:42

    לבי עולה על גדותיו מלקרוא את שכתבת.

    אהבתי

  • רון  On 3 באפריל 2009 at 09:56

    כתבת כל כך יפה על החוסר וודאות, והדאגה, והחוסר אונים, והחרדה, וההשלמה, והקושי להיות הורה כשבעצם בפנים אנחנו עדיין מרגישים לפעמים ילדים. תודה

    אהבתי

  • כ.  On 3 באפריל 2009 at 11:34

    והעצבת אותי עם עצבונות משלי.
    אבל שמחה שהכל עבר בשלום.
    והפוסט מקסים והצילום מכמיר ונשיקות לילדה הזאת ולאמא שלה.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 3 באפריל 2009 at 17:49

    המילים שלך והעדינות מגיעות לרגש שלי. תרגישו טוב.

    אהבתי

  • שרון רז  On 4 באפריל 2009 at 10:38

    איזה צילום נהדר
    ואיזו כתיבה אישית מרגשת
    ילדים ובתי חולים זה שילוב קטלני, תמיד מלחיץ, כבד
    והאור הלבן הזה, הסינוור, קשה, חזק

    אהבתי

  • נועה אסטרייכר  On 4 באפריל 2009 at 10:45

    עצוב, נקי ומדויק. הילדה ההיא מתחת לסדין הקפוא ממש קורעת לב בחוסר האונים שלה, ביחס הלא-אישי שהיא מקבלת, שלכאורה הוא 'רק לטובתה'. הרגע הזה של ההתעוררות משנת-המחלה עם חיוך הזכיר לי סיטואציה מאוד דומה:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=17532

    הרבה בריאות ושמחה, לך ולאיה

    וחג שמח

    אהבתי

  • אלת הירח  On 18 באפריל 2009 at 09:21

    מקריאה של משהו, במיוחד בלוג.

    ממש לקחת אותי לשם.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: