מפלצת המִיידיוּת

 

 

כתבתי פוסט. קצר. רגשי.

כתבתי על רגעי ההתעוררות וההרדמות של הבת שלי.

כתבתי על איך אני מרגישה בהם. כתבתי עלי.

ובכל זאת, כשהגיע הרגע ללחוץ על: פרסם –

כפי שהתהליך דורש כאן ב'רשימות', נעצרתי.

לא יכולתי.

קראתי שוב וניסיתי להבין מה עוצר. מה מונע.

אני יודעת, מתוך אחריות והכרה ועמידה על המשמר

שאני מאד מקפידה לשמור על פרטיותה של הילדה שלי מצד אחד,

ומצד שני מרגישה שלהשאיר בידי את החירות והחופש לכתוב את עצמי

זו זכות בסיסית ונכונה.

אני חיה וחושבת ומרגישה וכותבת הרבה את ועל הורותי.

האמהות שלי היא דרך חשובה ומעניינת מבחינתי לבדוק דברים הקשורים 

לנשיות, חוזק, משפחתיות, יכולת הנתינה, יכולת הכלה, חרדות, צרכים,

ההתבגרות ומה לא.

אני מרגישה נוח לצטט את אמרות השפר החצופות שלה פה ושם, לפרסם

צילום שצילמה אם קשור לנושא, לספר על יום ההולדת שלה –

אם קוראים בתשומת לב, גם בפוסטים האלה, היא שמורה היטב.

רק מרומזת רימוזים –

אבל

אני מרגישה שאלה – גם – החיים שלי,

זו אני ויש לי זכות מלאה ופשוטה לכתוב, גם עליה כחלק מחיי, 

כל זמן כמובן, שאני נוהגת ביושרה, הגינות ושמירת הפרטי שלה,

למרות היותה ילדה קטנה.

והנה, הגיע הפוסט שלא מאפשר לי.

פוסט מאד חשוף אבל לא חושף אם אשתמש במילים של חברה טובה –

ואני יושבת, עכשיו אחת וקצת, מול מסך לבן מתלבטת ומנסה להבין.

מה מונע ממני פשוט לא לפרסם אותו.

אני יכולה למחוק אותו, להדפיס אותו ואז למחוק

או אם הוא 'שווה' בעיני להעביר אותו ל'וורד' ולשמור אותו שם כזכרון,

כחלק מסיפור עתידי, סתם שיהיה שם עש שיוכרע גורלו.

מה מדרבן אותי להוציא את המילים האלה עכשיו אליכם, החוצה?

מה לא מאפשר לי להחליט לחכות לבוקר?

מה מכרסם ודוחק ולוחש וצועק ומנסה להכריח,

ואני מבינה,

אני מבינה פתאום, כמו שלפעמים מבינים פתאום

שזו הסכנה האמיתית בכתיבת בלוג. גם אם שמחים איתו מאד.

זו הסכנה הערמומית שלא מתגלה מיד בהתחלה.

זו מפלצת המִיידיוּת.

שהתרגלה לכתוב, לפרסם, לקבל תגובות.

התרגלה ליותר ויותר.

זו מפלצת המיידיות שמכרסמת בנפשי ודורשת: ע כ ש י ו.

פרסמי עכשיו.

רוצה פידבק עכשיו.

היא רעבה. היא מפונקת. היא התרגלה.

כאילו אין מילים בעולם שצריכות התמהמהות,

זמן להתארגן וחיפוש מדד מדוייק, מקום סופי להתמקם בו,

מקום שלא מאפשר שינויים מתמידים ועריכה מחודשת –

היא תובענית ומפונקת, עקשנית ומעיזת פנים

אבל אני לא נכנעת

ומפרסמת הזהרה במקום:

הזהרו ממפלצת המִיידיוּת.

היא מסוכנת.

 

 

    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 29 ביולי 2007 at 01:59

    חושפת גם מולי שיניים, מגהקת ותובעת עוד ועוד. יש לי הרגשה שהיא לא תשבע לעולם.

    אהבתי

  • דרורית  On 29 ביולי 2007 at 07:55

    גם אני מנסה לחיות עם המפלצת בדו קיום אבל זה לא קל….

    אהבתי

  • תמי  On 29 ביולי 2007 at 08:40

    לכתוב פוסט ומיד אח"כ ללכת לישון או לצאת מהבית. כדי לא לשבת ולחכות לתגובות. מתעוררים/ חוזרים אחרי כמה שעות, ויש שפע תגובות מלבבות. וחוזר חלילה.

    אהבתי

  • אביבה  On 29 ביולי 2007 at 10:26

    נכון.

    אהבתי

  • Bercko21  On 29 ביולי 2007 at 12:57

    הכל תלוי באיך לוקחים את זה ואיך זה משפיע על החיים.
    כל מקרה לגופו… :)

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 29 ביולי 2007 at 21:34

    יש פוסטים וחומרים שיכלו להתרחב לסיפור לקטע פרוזה אמיתי ומהרצון לפרסם עכשיו והרגע מרוב רצון להרגיש איך מגיבים. לא כלכך בשביל המחמאות כמו בשביל להרגיש אם הוא טוב גם בעיני אחרים ואז אני מפספסת הזדמנות להשתמש בחומרים האלה למשהו שיהיה שמיש לאורך זמן אולי, כמו סיפור או תסריט ולא רק עוד פוסט בעוד בלוג.אני אנסה לצוד אותה ולכלוא אותה בכלוב לאיזשהו זמן.
    תודה על התזכורת :)

    אהבתי

  • רוני  On 10 באוגוסט 2010 at 09:59

    מדי פעם היא טורפת אותי.
    זו אבחנה מדויקת מאוד. ומצד שני, כשמתאפקים, כל כך הרבה פעמים מוותרים על זה לגמרי.
    ומצד שלישי, כל כך הרבה פעמים פוסטים מהירים מדי הפכו אחר כך לחומר משמעותי יותר במקום אחר. בספר, בסיפור קצר, במאמר. לא נורא, חומר הגלם הזה ממילא נזכר על ידי אנשים מעטים מאוד במשך זמן קצר מאוד (בדרך כלל).

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: