תודה בלב, זה נחשב?

 

 

ריקי צלצלה אחר הצהרים.

היא הייתה עם הילדים ברקע, אני הייתי ביום כזה שאבא…..

היא שאלה, אני עניתי,

אחרכך אמרתי לה כמה באמת אהבתי את שני השירים האחרונים שהיא פירסמה

בבלוג שלה, בעיקר את זה עם האיש והעינים השחורות ושלא הגבתי בפוסט עצמו,

כי אני מתאפקת, מנסה להתאפק מלהגיב אוטומטית על כל פוסט.

האוטומטיות לא לרוחי. לעולם.

ואחרכך,

בגלל שאני לפעמים אימפולסיבית כמו ילדה בכיתה שחייבת, ממש חייבת להביע

את דעתה, גם אם לא קבלה רשות לענות רציתי להגיד לה משהו שאני חושבת עליו,

בהקשר שלה בעיקר, ושל עוד כמה כותבים -בעיקר כותבות – כבר איזה זמן.

למזלי, התבגרתי מעט ולמדתי לנקוט אמצעי זהירות טקטיים –

אני יכולה להגיד לך משהו?

כן

בטוח?…

כן….

זה בקשר לבלוג שלך ולזה שאת כותבת תודה לכל אחד.

אמרתי.

והיא אמרה –

והתפתחה שיחה קצרה, קטעי מילים, הילדים…

 

 

אני אוהבת ושמחה ומאושרה, באמת, שיש אנשים ונשים שגם קוראים את המילים שלי,

וגם חושבים עליהן, לרוב, טפוטפוטפו, דברים טובים,

מה שאומר על הכתיבה שלי –

מה שמשמח אותי הרבה הרבה יותר מכל המחמאות על איך את ניראת נפלא 

וכמה הסרט פרסומת שגם נעימים מאד ומשמחים :)

אבל בכל זאת…

אני בעיקר אוהבת, ממש, כשמתפתח בפוסט מסויים דיון או ויכוח בקשר למה שכתוב,

לנושא שעליו כתבתי. לפעמים הנושא קשור בבלוג עצמו. שמחה גדולה.

חגגתי שנה לבלוג לפני חמישה ימים –

אני "מעתיקה" את הפיסקה האחרונה בו:

 

ועל הדרך הפרטית והמרתקת שעברתי בשנה הזו,

אני רוצה להודות גם לכם – ולכן כמובן –

לכולכם,

שותפי הוירטואלים, רשימת התפוצה שלי,

אתם הלא מוכרים, הזרים אך עם זאת.

כל אותם שטורחים לא רק לקרוא,

אלא גם להקשיב, ולראות אותי באמת.

 

תודה רבה :)

 

והתכוונתי לכל מילה. מכל הלב. ברצינות.

 

 

א ב ל

בלוג, לדעתי, הוא מקום שנוצר, מעבר לצורך הפרטי של בעליו לכתוב ולהביע

את דעתו, להראות ברבים, לפרסם, את יצירתו, את דעתו –  נוצר כדי ליצור דיאלוג.

לשמוע את דעתם של 'האחרים', הנסתרים מהעין,

אלה היכולים לרומם את רוחי ולחזק את בטחוני עד אין סוף

לחזק אותי, להגיד לי שאני צודקת בתחושה שלי לגבי לאן אני צריכה ללכת עם הכתיבה,

או להוריד אותי, למרות המלחמה הרגשית שלי בהם –

למעמקי הספק וההיסוס –

למילים הטובות קל לך להאמין ולרעות יש אינטרס?

נא להתבגר וללמוד לקבל בקורת, גם לא טובה.

קשה. קשה. קשה.

כי הנטיה הטבעית היא להאמין למילים המנמיכות, המרצצות נפשה של עלמה-

אותן זוכרים.

הטובות הן סם חזק, ממריץ שהשפעתו קצרת, אוף, כמה קצרת מועד.

אבל אנחנו, כך אני חושבת, כאן בעיקר כדי ליצור דיאלוג.

ודיאלוג לא מחייב נימוסים מדוקדקים כלכך.

כתיבת תודה לכל מגיב/ה "מסרסת" מעט ומכבידה, לד ע ת י,

על הפשטות שבהתנהלות הבלוג ובעליו –

אני קצת עובדת בלא להזניח אף מגיב/ה, כותבת ריקי –

חשבונאות כותבת ריקי.

אני לא רוצה כאן חשבונאות כותבת אני.

אני רוצה להרגיש בבית.

להיות חופשיה לנפשי, לרצונותי, לדרכי, לקצב שלי.

להיות אני בחלל הפרטי שבעמל רב ושמחה כה גדולה יצרתי לי,

במו מילותי.

 

תגובת התודה, לפעמים אחרי כל תגובה, עוצרת את רצף הדיון המתפתח,

אם מתפתח, ומרגישה כמשהו מעט מלאכותי. מנומס מדי.

אני לא מרגישה שקוראי צריכים אישור ששמעתי או שמחתי לקרוא,

אחרי כל פעם שהם 'מדברים' איתי דרך הבלוג –

אני לא עובדת בזה.

לא עובדת בבלוג שלי. אני חיה בו ומארחת בו בשמחה גדולה מאד.

כל מיני אנשים. המוני אנשים.

הרבה שקבועים. שאני מכירה וירטואלית ומזהה,

הרבה חדשים שפתאם מצטרפים,

וגם את אנשי רשימת התפוצה שלי ,

אנשים רבים ומצויינים :) שטרחו ורשמו עצמם –

חוץ מאמא שלי ודודה אתי, אותן רשמתי במו ידי – 

ואין מחמאה גדולה מזו –

ואני מאמינה שהם יודעים כמה אני שמחה איתם.

מודה להם על קריאתם?

מודה זו לא המילה הנכונה.

שמחה. הרבה הרבה שמחה.

 

אני מקווה שקוראי "רשימות" שמחים שרשימות כאן –

לפחות באותה המידה שאנשי "רשימות" שמחים שהם כאן.

 

 

אני מרגישה שקוראי יודעים שאני אומרת תודה גדולה.

בפוסטים מסויימים, לפעמים בתגובות, במיילים שאני מחזירה,

ובעיקר, בעיקר בלב.

 

בלב זה נחשב?

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On 7 בספטמבר 2007 at 08:41

    אם כל תגובה שנייה הייתה מחמאה על הבלוג, אז זה באמת היה מכביד לענות לכל אחד. אבל אם זה קורה לעיתים נדירות יותר צריך לחשוב אם את היית רוצה לקבל תגובה לו כתבת מחמאה.

    לא כל הבלוגים נוצרו בשביל דיאלוג. יש הרבה בלוגים, כולל באתר הזה, שלא נותנים אפשרות לתגובה. אני כשלעצמי מעוניין בתגובות אבל במידה. בסופו של דבר אני כותב ושולח את לחמי לחלל הקיברנטי כי אני רוצה שהדברים שלי ישמעו לטוב ולרע. אם מישהו אוהב אותם או לא, זה יכול להיות נחמד במידה או קצת מבאס, אבל לא אמור לשנות משהו במהות.

    אהבתי

  • אילנה שקולניק  On 7 בספטמבר 2007 at 09:05

    הפכתי במוחי עד שגיבשתי דעה:
    יש לי שני בלוגים. אחד ותיק, בישרא-בלוג והשני ב"קפה". הראשון מקבל ממני את מלוא תשומת הלב. אני משקיעה בו. הוא הבייבי שלי ואני שומרת לו אמונים.
    השני מאפשר לי להתעדכן בדרך שונה, להכיר אנשים שמעניינים אותי, על פי תחומי עיסוק ועניין וכד'. (את מכירה אותו, גם את שם…)
    התגובות אצלי מעטות. וזה בסדר מבחינתי. לא שאינני טיפוס חברותי, אלא, מפני שהתכנים שלי אינם מדברים אל כל אחד, אנשים קוראים (על פי הסטטיסטיקות בכלל לא מעטים..) ועוברים הלאה. חלקם מגיבים אישית, במייל או בטלפון או פנים אל פנים. רובם ממשיכים הלאה.
    אז אם יוצא לי לכתוב לעצמי….נו, גם לא מזיק. הבלוג משמש אותי לשיתוף וגם כפורקן, ככלי לביטוי יצירתי / טכני, וגם…סתם. בשבילי.
    כיף לקבל תגובות, אבל מבחינתי זה לא נורא אם אין. אולי לתגובות יש אפקט של קבלת "תשומת-לב", כל אחד ורחשי הלב שלו…
    אני שמחה, בשבילך חלי, שהבלוג שלך כל כך מבוקש, כל כך קריא וכל כך מחבק אותך. אני..מנויה אצלך ונהנית. מאחלת לך שנה טובה ויצירתית.

    אהבתי

  • מנויה ותיקה  On 7 בספטמבר 2007 at 09:08

    אוהבת לקרוא אותך ולא מרגישה שאת חייבת לי משהו. תמשיכי לכתוב זה הכי חשוב.

    אהבתי

  • ריקי  On 7 בספטמבר 2007 at 10:33

    רשמת א ת אמא שלך לבלוג? את אקסטרא אורדינרית, לגמרי
    ואני חושבת שהבהרת את עמדתך בצורה אידיאלית

    אהבתי

  • ח ל י  On 7 בספטמבר 2007 at 10:46

    נו, ואם לא הייתי רושמת אותה זה היה עוזר?

    היא על המחשב כל היום, דוהרת מפורום לפורום, על הבלוג היא ידעה, כתוב בעיתונים, you know,
    אז במקום לשמוע כל פעם – איפה הבלוג שלך או שהיא תכנס כל הזמן לחפש, עשיתי לה מינוי,
    חוב א'בריירה? –
    ככה זה נשמע ביידיש, אלוהים יודע איך כותבים את זה..

    אהבתי

  • אסי סיקורל  On 7 בספטמבר 2007 at 14:11

    אבא שלי עשה מנוי לבלוג שלי ומעביר לחברה מהעבודה ולחברים שלו. במסיבה פתאום הם כולם יודעים מה אני כותב, על מה, וכדומה – תחושה מוזרה כזו – אבל זה האינטרנט

    אהבתי

  • אורח מבית  On 7 בספטמבר 2007 at 16:32

    את כותבת ואני קורא.
    את עושה מה שטוב לך וגם אני.
    את אוהבת לכתוב ואני אוהב לקרוא מה שאת כותבת
    סוף פסוק וטוב שכך.

    תמשיכי.

    אהבתי

  • babis  On 8 בספטמבר 2007 at 00:03

    רק אל תפסיקי
    אני מנויה עליך די מההתחלה
    לא זוכרת כבר איך הגעתי בפעם הראשונה
    את כותבת כל כך מדוייק
    כל כך נקי
    פשוט
    וחכם
    ורגיש
    והנה ההזדמנות שלי לומר לך תודה
    לא רק בלב
    ב.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: