אפורה ורכה

.

.

אתמול הבנתי שהזמן מתקרב, שכנראה אין ברירה.

עוד מעט היא תהיה יותר חורים מאריג והשקיפות שלה תהפך לכלום אמיתי.

היא תהפך לDNA של עצמה.

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות איתה כלום חוץ מהפעולה הפשוטה והיחידה שאני יודעת.

אני לובשת אותה, היא נענית, ואני ונרגעת.

קניתי אותה, טוב, אותן, קניתי שתיים, בסתוו אלף תשע מאות תשעים וחמש.

הריון, סוף קיץ, אהבה, מסיבה גדולה, בית חדש, קינון ורצון להתכרבל.

מהרגע הראשון שנגעתי בה ידעתי.

כזו אני, מאמינה באהבה ממבט, מגע ראשון.

היא מגיעה מבית טוב, 100 אחוז כותנה ופשוט, איך להגיד, פשוט מושלמת. באמת.

ארוכה, גדולה, חופשיה סביב הכתפיים, וכמובן אובר סייז כמו שאני אוהבת.

עם חברים, בלי חברים, כפיות, אהבה, לילות, הריון, תינוקת, הנקות, סבובים בשכונה,

שינה טובה, חיוכים של בוקר, נסיעות לחופש, מלונות, בית, בבוקר להליכות, לקפוץ להורים,

למכון, לסופר, לגן, להסיע לבית ספר בלי לצאת מהאוטו כמובן, ובבית, כל הזמן בבית.

היא עברה איתי את הימים השמחים בחיי, את הלילות הקשים שהגיעו בגלים.

היא עטפה אותי, ועדיין, ואת הבת שלי ברגעים טובים וקטנים וברגעים גדולים ודרמטיים גם.

היא פשוט כל הזמן כאן.

בחורף עם גופיה, בקיץ, מדליקים לכבודה מזגן.

אבל עכשיו, ממש כרגע, בימים האלה, בעונות האלה, היא במיטבה.

גדולה, עוטפת, מוּכֶּרֶת, ובעיקר רכה. כמה רכה. כמו העור שלי רכה.

שלוש עשרה שנים מפוררות ומרככות הכל.

כבר היינו צריכים להפנים.

    

לפעמים אני מרגישה שאם אסתכל עליה לאט, כמו בפריחות המצולמות בנשיונל ג'יאוגרפיק,

אצליח לראות אותה מתפוררת בתנועה איטית.

אני יודעת שמספיק. באמת מספיק. הגיע הזמן.

לא לזרוק כמובן, אולי פשוט להפסיק להתעטף בקורי כותנה השקופים, המהוהים, הקרועים האלה.

אולי עוד קצת.

עוד כמה ימים, ולילות.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בייביסיטר  On 4 בנובמבר 2008 at 15:13

    את כותבת לפעמים על הדברים הכי רגילים בדרך
    שגורמת לי להרגיש אחרת בקשר לחיים שלי.

    אהבתי

  • די כבר  On 4 בנובמבר 2008 at 15:25

    לא לזרוק!

    אהבתי

  • א.  On 4 בנובמבר 2008 at 15:26

    על שלי יש מיקי מאוס מהפעם הראשונה בניו יורק לפני יותר מעשור.

    אהבתי

  • hagintlv  On 4 בנובמבר 2008 at 15:31

    בחיים האלו שעושה נעים, אז לא זורקים אותו… מבינה? תקשיבי לאינטואיציה שלך ;)
    לא לזרוק. להשאיר. כתבת מקסים. כרגיל

    אהבתי

  • מיכל  On 4 בנובמבר 2008 at 15:54

    זה הגולדן בוי המפורסם של ג'רי סיינפלד. אין עליהן. בסוף, כמו שג'רי מסביר, הן לא מחזיקות בכביסה :(
    רק אז אפשר באמת להיפרד מהן.
    לתחליף של ג'רי קראו baby blue

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 4 בנובמבר 2008 at 15:57

    אני יודע שיש אנשים שאוהבים מאד את הכתיבה שלך אבל אני פשוט הרוס על הצילומים שלך.

    מיכל לי יש באמת את זאת המפורסמת עם קרמר עליה

    אהבתי

  • חנן  On 4 בנובמבר 2008 at 17:56

    אני רוצה לראות מה יגידו כל המגיבות כאן על חולצות המילואים של הבעל שלהן או על החולצות שלו מלפני 20 שנה שהוא עדיין שומר בארון. נראה אם גם אז העצה "לא לזרוק" תהיה רלבנטית

    גם לי היו פעם כמה חולצות נוסטלגיות כאלו. אני חושב שגם אם הייתי מתאר אותן כפי שהיטבת לתאר את, זה לא היה משכנע את אשתי לא לזרוק אותן…

    : – )

    אהבתי

  • בועז  On 4 בנובמבר 2008 at 18:28

    כתבת יפה, כל-כך יפה, נוגע במקום עמוק, מקדימה אותי (זממתי לכתוב משהו דומה עם פרוץ החורף, שממאן להגיע)

    אצלי זהו סווט-שירט אפור
    שיש לו מכנסיים תואמים
    חליפת אימונים מסטודיו למחול
    שהיתה שייכת לאשתי (השניה)
    והרי הרבה מאוד שנים שאנחנו לא יחד
    אבל סווט-שירט אפורה מחממת את גופי בלילות

    אלפי כביסות. שהרי חלפו 20 שנה בדיוק מאז נרכשה האימונית הזו בחנות קטנה בברקלי, קליפורניה, בסתיו 1988 – ונדדה בין ארצות
    וערים וזמנים

    ועדיין אני מתאמן עם זה, וחוזר ומכבס את זה, וישן עם זה, ומתפעל מזה (עמידות יוצאת דופן באמת, תוצרת ויטנאם, אפור-כסוף, עם כתם של סיד לבן – מזכרת מסיוד משותף של חדר אמבטיה
    תל אביבי ב-1991)

    בגדים הם לפעמים געגועים.

    אהבתי

  • כנרת  On 4 בנובמבר 2008 at 22:37

    כמו החורף.

    הזכיר לי את השיר הזה, של מרים ילן שטקליס:

    שְׂמַלוֹת עַד אֵין- סְפר
    כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר.
    כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת,
    כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת.
    וּשְנוּאוֹת הֵן עָלַי
    עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי!
    אַךְ יֵש לָהּ לְאִמָּא
    חָלוּק מְרפָּט.
    יָשָׁן הוּא מִסְכֵּן הוּא,
    תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט.
    וְזֶה הֶחָלוּק אֲנִי מְחַבֶּבֶת,
    אֶת זֶה הַחָלוּק אֲנִי אוֹהֶבֶת.
    כִּי הוּא יְדִידִי,
    וְתָּמִיד, וְתָּמִיד הוּא לוֹחֵם לְצִדִּי.
    אֶת זֶה הֶחָלוּק כְּשֶׁאִמָּא לוֹבֶשֶׁת,
    אֵינֶנִּי פּוֹחֶדֶת, אֵינֶנִּי חוֹשֶׁשֶׁת,
    כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפֶיהָ מנָּח יְדִידִי-
    וַדַּאי כָּל הַעֶרֶב תֵּשֵׁב לְיָדִי

    נשיקות.

    אהבתי

  • שרון רז  On 5 בנובמבר 2008 at 07:28

    פוסט נהדר, ובאמת לא רק המילים המוצלחות אלא גם הצילומים ואיך שסידרת אותם, מעולה, חלי

    אהבתי

  • רונית  On 5 בנובמבר 2008 at 09:48

    אתה יכול אולי להתנחם בזה שהפוסט הזה גרם לי לחשוב על זה שוב, ולהרגיש די רע, האמת.
    אני רוצה להאמין שאילו קראתי את זה בזמן אולי הייתי משתכנעת ונותנת חנינה.
    אבל רק בבית!

    אהבתי

  • פרונת  On 6 בנובמבר 2008 at 08:19

    של הילד ההוא מחבורת "סנופי"
    לגטימי שתאירי לך אותה למזכרת או פשוט תעשי ממנה יצירת אומנות (לא שימושית) להדבקה על קנבס קצת משחק בצבע ולתלות בסלון או חדר שינה
    בכל מקרה אמרת שקנית שתיים לא?
    אז תתחילי עכשיו להשתמש בשניה

    הצילומים שלך ראליים עד הפחדה
    יום טוב לך חלי
    בקיצור
    אהבתי

    אהבתי

  • hunny  On 6 בנובמבר 2008 at 08:48

    אם אני אראה אותך ברחוב אני אחבק אותך, רק שתדעי שזאת אני:)

    אהבתי

  • ירון  On 6 בנובמבר 2008 at 16:16

    את כותבת נחמד בד"כ באמת,
    אבל האם שמת לב לתגובות המגיבים
    רובם כאלו חנפנים
    כמעט ואין תגובות ענייניות, בעיקר חנפניות,
    ואני תוהה למה?

    אהבתי

  • ח ל י  On 6 בנובמבר 2008 at 19:50

    תודה עבור המחמאה.

    ובקשר לשאלתך, לדעתי אין לזה בכלל קשר למה ואיך אני כותבת, לדעתי, זה בגלל הסיכוי שאני אוכל לסדר להם להתחרות באחד נגד מאה.
    זו ההשערה שלי,

    מה שלך?

    אהבתי

  • פריז במאי  On 8 בנובמבר 2008 at 14:08

    הזכרת לי את הכחולה שלי. טי-שירט פשוטה. לא זוכרת איפה ומתי קניתי אותה, רק זוכרת שהיא תמיד היתה. בימי הלימודים, בשנתיים בפריז, בטיול הארוך באמריקה, בלילות הרומנטיים כששבתי ארצה עם בן זוגי האהוב.
    היא היתה חולצת בית, פשוטה וכל כך רכה.
    הצבע שלה היה אהוב עלי כל כך. כחול אמיתי. לא תכלת, לא טורקיז, לא נוטה לשחור. כחול פשוט. כחול שלא דהה.
    ולאט לאט החורים וההתפוררות, וכבר חששתי שיום אחד היא פשוט תיפול ממני.
    בגלל שלא הצלחתי לזרוק, הפכתי אותה לסמרטוט רצפה. היא לא ניקתה מי יודע מה, אבל לא הסכמתי לוותר עליה. וכשהפכה כבר מחוררת כל כך שלא ניתן היה להחזיקה על המגב, היא עברה לשמש כריפוד לכלוב החתולים.
    איפשהו שם, באחת הגיחות סביב חתולים פגועים מהרחוב, היא פשוט נעלמה. בטח נשארה אצל איזה וטרינר… וטוב שכך :-) צריך לדעת לומר שלום.

    אהבתי

  • פריז במאי  On 8 בנובמבר 2008 at 14:10

    יש מצב להיכנס לעונה הבאה של 1 נגד 100???
    ;-)

    אהבתי

  • ירון  On 11 בנובמבר 2008 at 15:30

    לא חשבתי על זה. כנראה שאת צודקת :))

    אהבתי

  • יופי6  On 14 בנובמבר 2008 at 22:16

    בדיוק כמו שאנחנו מתרגלים לגוף שעותף אותנו ומתקשים להיפרד… מפחדים להיפרד… ומה אם בעצם אין שום דבר חוץ מהגוף הזה? אולי בכל זאת זה לא אותו הדבר. ואולי כן. ובכל מקרה, אני מזדהה עם הקושי הזה של להיפרד מדברים אהובים כמו… גופיה שלבשנו אינספור פעמים. והכי אני מתחבר, אגב, לחיוכים של הבוקר. אני מת על חיוכים של בוקר. אני מחייך בבוקר אפילו אם מת העולם. בעצם, עוד לא התנסתי במצב הזה ספציפית (בנתיים העולם עוד חי). ובכל זאת.
    ויופי של רשומה, אגב.

    אהבתי

Trackbacks

  • By הַתָּכָה « תקריב on 1 ביוני 2011 at 22:13

    […] שנארזה באריזה הגדולה ההיא, חוזרת אלי עשור מאוחר יותר, בלויה יותר, רכה יותר, ונעימה […]

    אהבתי

  • By חולצת פסים | חלי | המלבישה on 5 בינואר 2014 at 08:18

    […] מעבר לעשר, והיא כבר רכה ובלויה ונוחה ומרגיעה כמעט כמו המיתולוגית, מאה אחוז כותנה ומאה אחוז […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: